שר החוץ, אביגדור ליברמן, הודיע אמש (א') כי לא יתמוך בהסכם שלום שלא יכלול מה שהוא מכנה "חילופי אוכלוסין," שהוא שם נקי יותר לטרנספר. ליברמן דורש את העברתם של שטחים שמאוכלסים על ידי חלק ניכר מהפלסטינים הישראלים לפלסטין.

מליברמן אי אפשר לצפות להרבה. הוא "איש חזק" בסגנון הסובייטי-פוטיניסטי המוכר, איש של שלטון אתני ולא של שלטון המבוסס על תפיסה של זכויות. מה שבכל זאת צריך להפתיע היא השתיקה הכללית שבה התקבלה הדרישה שלו.

מדובר, אחרי הכל, בדרישה מדהימה מבחינה חוקתית. ליברמן רוצה לרוקן מתוכן, במקרה הטוב, את אזרחותם של מאות אלפי ישראלים, שרובם המוחלט נולד תחת שליטה ישראלית; הוא רוצה להעביר אותם לשליטה של ממשלה זרה. כלומר, גם אם הם ישמרו על אזרחותם הישראלית אחרי "חילופי האוכלוסין," היא לא תסייע להם בדבר.

המקרים בהיסטוריה המודרנית שבהם קרה משהו דומה לזה נדירים מאד. הבולט ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא התבוסה הצרפתית של 1870, כשחבלי המולדת של אלזאס ולוריין נקרעו מצרפת והועברו לגרמניה. הסנאט הצרפתי קיבל בדמעות את ההחלטה, תוך שהוא מכריז שאזרחותם הצרפתית של תושבי החבלים הכבושים תשמר לעד. כשיצאה צרפת למלחמת העולם הראשונה, 44 שנים לאחר מכן, היא יצאה אליה מתוך תחושה יוקדת להחזיר את האזרחים האבודים לתחומה. מאות אלפי צרפתים מסרו את נפשם על המטרה הזו.

ובישראל, שקט. שותק ראש הממשלה נתניהו, שמוכיח שוב שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים אלא לכל היותר של היהודים, וליתר דיוק – של חלק מן היהודים; ראש ממשלה ישראלי, ראש ממשלה שגאה במדינתו, בתפיסת האזרחות שלה, בכך שבה שווים כל האזרחים בפני החוק, היה מפטר מיד שר שהיה מדבר בפומבי על שלילת אזרחותם של מאות אלפי בני אדם. אבל רגע, נתניהו כבר הביע את דעתו בנושא: ליברמן אמר אתמול שהוא כבר עמד על דרישתו "מול אומות העולם," והוא צודק. הוא אמר את אותם הדברים עצמם באו"ם, לפני יותר משלוש שנים. אז סירב נתניהו לגנות אותו, ועוזריו אמרו שהוא "איננו רואה את דעותיו של ליברמן כבלתי לגיטימיות." כלומר, ראש הממשלה הישראלי תומך בשתיקה באיונה של האזרחות הישראלית.

שותק גם שר האוצר, יאיר לפיד. האחרון הרי כבר כתב פעם, גם אחרי שהפך לשר, ש"[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו." באותו המאמר, כתב לפיד ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – כלומר, ה"אנחנו" של לפיד לא כולל 17% מאוכלוסיית ישראל. קבוצת ההתייחסות שלו היא היהודים הישראלים (האמידים, אבל עזבו עכשיו) בלבד. כנראה שהמשמעות של "אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים" היא "אנחנו לא נפריע לשלול את זכויותיהם של לא-יהודים." אחרי הכל, אם הוא יעשה את זה, הוא עוד יצטרך, ר"ל, לדבר עם הזועביז.

מהדהדת שתיקתה של מגינת הדמוקרטיה בעיני עצמה, ציפי לבני, שמשמשת כנייר הטישו של הממשלה, שבו מוחים את כל הליחה האנטי-דמוקרטית שממשלת נתניהו משפריצה לכל עבר בנסיון להתחבב על האספסוף היהודי. כאן היא לא פתחה את הפה. האם היא עדיין חושבת שיש לה עתיד פוליטי? האם היא עדיין חושבת שהיא תוכל לחזור על ההונאה של 2009, ושהיא עשויה להזדקק לליברמן בעתיד? האם, ארור החושב אוון, לא מתאים לה לצאת להגנת ערביי ישראל משום שקולות הדרוזים הם אלה שעלו לה בהנהגת קדימה?

מן הימין הליברמני ועד המרכז-שמאל של לבני עולה שתיקה גדולה בכל מה שקשור להגנה על זכויותיהם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. וזה לא צריך להפתיע: היהודים בישראל תמיד ידעו שישראל איננה מדינת לאום. אילו היתה מדינת לאום, היא היתה נאמנה לאזרחיה. היא לא מדינת לאום: היא מדינת אתנוס. האזרחות שהוענקה לפלסטינים שלא רצחו או גירשו אבותינו, תמיד נראתה מעושה ומאולצת. הפלסטינים הישראלים מעולם לא הוזמנו לקואליציה, כלומר לחלוק בכוח; מימיה הראשונים של הכנסת, זכות ההצבעה שהוענקה להם נראתה במקרה הטוב כסוג של חסד, במקרה הרע כסוג של מס שפתיים לאומות העולם כדי שנוכל להעמיד פני דמוקרטיה.

משרד הפנים תמיד התעקש שאין כאן כל לאום, שאין ישראלים בעולם כלל; שיש רק יהודים, ערבים וכמה אשורים. בית המשפט העליון, פעם אחר פעם, קיבל את העמדה הזו. אז אם אין ישראלים, אם יש רק יהודים וערבים, אז מה בצע לנו באזרחות? מילה ריקה, מילה שהעתקנו מן האירופאים מבלי שהבנו את משמעותה, מילה שמנופפים בה כדי לומר שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." בפועל, כמו שכנותיה שהתהדרו במילים כמו "רפובליקה ערבית" כדי להסתיר את שלטון הסונים או השיעים, גם "מדינת ישראל" היא לא רפובליקה, אלא אתנוקרטיה. אולי הגיע הזמן, מאחר והממשלה לא מכירה בישראלים, להפסיק לדבר על "שר החוץ הישראלי" – הרי אין דבר כזה, ישראלים – ולהתחיל לדבר על "שר החוץ היהודי." פתאום זה לא נשמע כל כך טוב, אה?

סביר להניח שמדבריו של ליברמן, כרגיל, לא יצא כלום; שליברמן אמר אותם כי במילות רהב הוא אלוף, כי הוא יודע שגם כוחו שלו, לא רק כוחה של לבני, מתאייד עם השתלבותם של המצביעים שלו בקהל המצביעים הכללי והתפוגגות הצורך במפלגה "רוסית." אבל בכל זאת יש להן משמעות. הן מבהירות ל-17% מהאוכלוסיה הישראלית שהיא לא באמת ישראלית, שגורלה הוא עלה נידף ברוח, שאפשר להכריע בו בלי לדבר איתה כלל. בצירוף מקרים, קיבל אתמול (א') יאיר שמיר, שר החקלאות ממפלגתו של ליברמן, את האחריות על יישום מתווה פראוור. כלומר, תכנית הטרנספר לבדואים הועברה לידי מפלגה שחרטה את הטרנספר על דגלה. כל פלסטיני ישראלי צריך להבין עכשיו שמבחינת נתניהו, לפיד ולבני, גורלו וגורל משפחתו צפוי להיות כגורל הבדואים.

בלי נאמנות אין אזרחות, אמרה הסיסמה של ליברמן. יש להפוך אותה על ראשה: בלי אזרחות, אין זכות לצפות לנאמנות. בהתחשב במצבם ובתקדימים העולמיים, הפלסטינים הישראלים היו כנראה המיעוט הדרוס והמנושל השקט ביותר בהיסטוריה. ליברמן, ושותפיו לממשלה השומרים על זכות השתיקה, מערערים את תחושת השייכות שלו ואת תחושת היציבות שלו. הם משחקים באש, אבל הם יכולים לסמוך על כך שאם וכאשר היא תפרוץ, היהודים בישראל יקבלו באנחת רווחה את ההתלקחות: סוף סוף, אפשר יהיה לשמוט את העמדת הפנים הרפובליקנית, ולהיות מה שרצינו להיות תמיד. מדינת יהודים, ליהודים בלבד.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

או: רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה

ממשלת נתניהו הצליחה להעביר שלשום (ד') בקריאה ראשונה את חוקי המשילות, שירמסו עוד יותר את היכולת לקיים אופוזיציה בישראל. שיטת השלטון הישראלית היא שיטה מרובת מפלגות; תמיד היתה. היא נועדה לאפשר לסיעות הרבות שהיו קיימות בתקופת הישוב להמשיך ולהתקיים. מעתה, אומרת ממשלת נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט, יהיו רק סיעות בינוניות וגדולות. הקץ לסחטנות, הם קוראים.

שלוש הערות. קודם כל, זו לא סחטנות. הסיעות הקטנות בכל זאת מייצגות ציבור, ובכל זאת רוצות נתחים – לא גדולים במיוחד, חשוב לציין – מהתקציב. דמוקרטיה איננה משחק סכום אפס; כל הציבור ראוי לייצוג והשפעה, כמו גם לנתחים מהעוגה. הסיעות הקטנות הערביות, שכנגדן מכוון החוק, לא מסוגלות אפילו למה שמקבלות הסיעות החרדיות.

שנית, אלה מונחים שהיו שמישים, אם בכלל, לתקופה קצרה מאד שנגמרה מזמן: שתי הממשלות של בגין והממשלה הראשונה של שמיר. ממשלות האחדות של 1984-1990 חיסלו במידה ניכרת את כוח ה"סחיטה" של המפלגות הקטנות. החרדים האשכנזים לא הצליחו "לסחוט" שום ממשלה מאז. ממשלות רבין ופרס ויתרו עליהן מראש, והנזק שהן גרמו לממשלת ברק – פרשת המשחן המפורסמת – היה אפסי. ברק נפל משום שהקואליציה שלו לא היתה סבירה מלכתחילה ומשום שהוא היה ברק. לחרדים לא היה שום כוח "סחיטה" מול שרון, לא הם הפילו את אולמרט, והם לא היוו שום בעיה לממשלת נתניהו השניה. ש"ס היא סיפור אחר – אבל מאז 1996 ש"ס לא ירדה מעשרה מנדטים ובדרך כלל קיבלה יותר. היא לא מפלגה קטנה בשום קנה מידה והיא לא הולכת לקטון.

המקרה היחיד שבו אפשר לדבר על "סחיטה" הוא פרשת התרגיל המסריח ב-1990, כשפרס ניסה – בסיוע זמני מאד של ש"ס, שחזרה בה – לפצל את הסיעות החרדיות ולהביא לכך שהכנסת תמנה אותו במקום שמיר. הממשלה ההיא היתה הממשלה היחידה שנפלה בהצבעת אי אמון – וגם אז, צריך להזכיר, לא רק הסיעות החרדיות שיחקו תפקיד: זכורות היטב דמעותיו של שמיר בקריאה "אברשה, שוב הביתה!". 'אברשה' היה אברהם שריר, בכיר ליכוד מאוכזב. על כל פנים, קצת משונה לטעון שמשבר פוליטי בן 23 שנים, ששמיר התאושש ממנו במהירות והוביל ממשלה יציבה לעוד שנתיים, הוא מה שצריך להכתיב את שינוי חוקי המשחק.

שלישית, אנחנו לא בחברון ואף אחד לא מכוון נשק לילד בן חמש (נראה לי כמו אידיום עדכני יותר מאשר 'אנחנו לא בשיקאגו של שנות העשרים'), ואי אפשר לסחוט מפלגות. אפשר, אולי, לסחוט פוליטיקאים, אבל זו עבירה פלילית וזה לא מה שאנחנו מדברים עליו. במכוון, השיח של המפלגות הגדולות לא מדבר על "לחץ פוליטי לגיטימי" אלא על "סחיטה." מפלגות לא נסחטות, הן מסכימות לפשרות. אם מפלגה חושבת שהדיל שנדרש ממנה לא לגיטימי, היא לא חייבת להסכים לו. במקרים מסוימים, היא אפילו יכולה לגרוף הון פוליטי ניכר מאי הסכמה כזו. כשהיא מסכימה, היא לא נסחטת. היא אומרת שהמחיר תמורת העסקה גבוה אולי משציפתה, אבל היא מוכנה לשלם אותו.

וכאמור, החוקים האלה לא מכוונים אל המפלגות החרדיות. יהדות התורה/אגודת ישראל נעה בין שישה לשבעה מנדטים, ש"ס תמיד מעל עשרה. הן לא בסכנה. המטרה הן המפלגות הערביות, שרק לעתים נדירות עוברות את קו ארבעת המנדטים. מהן דורשים להתאחד או להיעלם, מתוך ציפיה שוקקת שייעלמו.

ברור לנו מה חושבים בנט, נתניהו וליברמן על המפלגות הערביות. צריך לזכור, עם זאת, שליאיר לפיד כבר היתה התבטאות על ה"זועביז", והוא כבר כתב ש'[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו." נו, אז אחרי התקציב של לפיד, כשברור שאי אפשר יהיה לתקן את הביוב באום אל פאחם, לא נותר אלא להתארגן ל'התמודדות עם ערביי ישראל."

אלא שההתבטאות הבאמת מעניינת של לפיד היא דווקא זו על ה"זועביז". והיא מעניינת, כי החוק הזה לא היה עובר בלי סיעת יש לפיד, שהפגינה אתמול התנהלות דיקטטורית לעילא בכל פרשת ההתנצלות האיומה של ח"כ עדי קול. הסירוב לדבר עם ה'זועביז' – יש להניח שלפני כמה שנים הוא היה מדבר על ה"בישארים" – נובע מדרישה חוזרת ונשנית: הפסיקו להיות פוליטיקאים פלסטינים, הפכו להיות פוליטיקאים מקומיים. טפלו בביוב של אום אל פאחם, לא בנושאים לאומיים; ובשום פנים אל תדברו על ההיסטוריה, על רוחות הרפאים שלנו ושלכם, על העובדה שבנינו כאן מדינה על בית קברות, על כך שמחקנו את הכפרים והערים שלכם, על כך שמתחנו שלמת בטון ומלט על ההיסטוריה שלכם. מדוע אינכם יכולים לקבל את ספרי ההיסטוריה שלנו, ולדקלם כאלג'יראים כנועים את המנטרה על "אבותינו הגאלים"? מדוע אתם מתעקשים להמשיך ולדבר כאילו הקבר עדיין פתוח? אנחנו לא רואים דבר ולא מריחים דבר. אין ריח נבלה בבית הזה. הסכימו, אם כן, למחיקת זהותכם, ואנחנו בתגובה ניתן לכם ביוב באום אל פאחם, ומי יודע, אם תהיו אחמדים קטנים ונחמדים ותגישו לנו חומוס כמו שרק אתם יכולים להכין, אפילו נכיר בכמה כפרים בלתי מוכרים שלכם. לא בכולם, בואו לא נסחף – אנחנו צריכים את האדמות לחוות בודדים – אבל בכמה מהם. אולי. רק העמידו פנים שאתם חיים במדינה דמוקרטית ולא במדינת כל יהודיה.

אה, אתם לא מוכנים להעמיד פנים? אתם לא מוכנים לשחק את המשחק, שבו אתם עלה התאנה הדמוקרטי שלו, זה שאנחנו מרשים לו ברוב חסדנו לשבת בבית הנבחרים תוך הקפדה שלעולם לא יהיה בידיו כוח, שלעולם לא יהיה שותף בשום קואליציה? אתם מתעקשים שנפרע את השטר שכתב נתן אלתרמן,

ובכן, מיהו תופיק טוּבּי? הוא חבר הכנסת,

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל"ף-בי"ת.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגֵט.

ואין הפרלמנט, בשום פנים ואופן,

צריך לקרוא: אתה דובר בְּאֵין מחריד

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מְסִבָּה פרטית.

עת להחליט סוף-סוף: ככל צירי הבית

גם טובי בו יושב בתוקף המשטר!

ואם זה רציני, אין צורך כל יומיים

על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר.

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כֵּלֶיהָ

נוֹשים תודה באיש. חֶלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

שטר שנכתב כבר בשנת 1949? אם כן, אתם לא מותירים לנו ברירה אלא לקרוע אותו. זה טיב הדמוקרטיה, היא איננה מובנת מאליה, היא איננה מובנת לנו כלל.

והכל, כמובן, חוקי. הרי העברנו חוק שקובע שאין לכם זכות מעשית בפועל להבחר. זה דמוקרטי לגמרי, בדיוק כמו הסעיף שקובע שהאופוזיציה לא יכולה להעלות הצבעות אי אמון אלא פעם בחודש, בדיוק כמו הדרישה שהיא תשיג רוב מראש להעלאת הדיון. כי דמוקרטיה היא שלטון הרוב. והמיעוט? המיעוט יצטרך להכין לנו תה ושיגיד תודה שלא אילצנו אותו, כמו במשטרים אפלים מתקופות שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, לפרסם התנצלות משפילה בפומבי. וכמובן, לא מעבירים חוק שאומר שלא ציוני לא יכול להבחר: זו לא הדרך הישראלית. חקיקה ראשית לעולם איננה ברורה עד כדי כך. לא, היא תיתלה בסעיף טכני כדי להשיג את התוצאה הרצויה. יש hasbara לחשוב עליה ואנחנו בכל זאת צריכים לתרץ לעצמנו את מה שאנחנו עושים. ואם בית המשפט יפסול את החוק, מה שסביר – כך אומרים לי – בהתחשב בפסיקותיו של גרוניס, מה טוב: נוכל לזעוק בראש חוצות שאין דמוקרטיה, שהרי בית המשפט פסל החלטה של הכנסת וקבע שיש לשמור על זכויות המיעוט.

החלק האופטימי שבי אומר שאנחנו רואים עכשיו את פרפורי הגסיסה של הציונות. אנחנו רואים כעת את הקואליציה הסחו-ציונית, שאומרת שכל מי שאיננו שותף לדת הדגמ"ח לא רק שהוא לא חלק מהמיינסטרים, אין לו זכות ביטוי בכלל. אנחנו רואים איך המרכז הרדיקלי – הממשלה הזו והחוק הזה הם הרי חלומו הרטוב של בן דרור ימיני – מבהירים שמי שלא ציוני, לא יכול להיות חלק מהמשחק.

ובהתאם, שמדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית כל זמן שהיא מדינה ציונית. הציונים תמיד היו רוב, מאז הקמת המדינה, אבל לצידם תמיד פעלו זרמים א-ציונים, פוסט ציונים ואנטי ציונים. אנטי ציונות של ממש אסורה בחוק: מפלגה איננה יכולה להבחר לכנסת אם היא שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. הסעיף הזה תמיד היה צל על הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית; זו, כידוע, מאפשרת את החלפת המשטר. הרוב הציוני, הגס, שפטריוטו הצווחנית ("עזוב אותי משטויות! גיוס, בעד או נגד!" פלט הבהמה בן כספית בעת שידור עפ מותו של אלישיב) היא תעודת הזהות שלו, כבר לא יכול להסתכל במראה. הוא חייב לנפץ אותה.

הלא-ציונים תמיד היו החלק המעניין והחשוב של החברה הישראלית, זה שמאתגר את הקונסנסוס שלה. וראינו אתמול דברים מדהימים: בזמן שהמכבש של הסחו-ציונים – אלה שחושבים שלגליזציה של סמים היא דבר אסור משום שהיא מנוגדת לחוק בעוד שאין להם בעיה עם המאחז הבלתי חוקי עפרה – דהר קדימה, חברי כנסת חרדים בירכו את עמיתיהם הערבים בערבית, ואלה השיבו להם באידיש. הרוב הציוני יאלץ גם את מרצ להפוך לציונית אלא בקליפתה בלבד, שכן אדם הגון לא יכול עוד להיות ציוני – והוא יגלה שאנחנו לא בשנות החמישים. הציונים עדיין רוב, אבל יש מיעוט א-ציוני ופוסט ציוני גדול, והקואליציה הנוכחית עשויה לגבש אותו למשהו נחוש הרבה יותר. משהו הרבה יותר חד ואכזרי מאשר משענת הקנה הרצוץ המכונה בוז'י הרצוג.

ואם אכן יעבור החוק הזה, על ערביי ישראל להודיע שהם יוצאים מהמשחק: הם מחרימים את הבחירות ומסירים את שרידי עלה התאנה הדמוקרטי. יחד איתם, צריכות לפרוש מרצ ומה שנשאר באגף השמאלי של מפלגת העבודה. שחקו את המשחק שלכם לבד.

מי שרוצה לשלול את זכותם של אזרחים לבחירה, שלא יתפלא אם הוא מדרדר אותם אל עבר מלחמת אזרחים – ושומט בכך את שאריות הלגיטימיות שלה. העולם עדיין קונה, בקושי, את הבלוף על ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמחזיקה עם שלם תחת כיבוש"; הוא לא יקנה את הבלוף על הדמוקרטיה האתנית שמחזיקה מיליוני אזרחים לשעבר תחת משטר צבאי.

(*) מלשון סחי, קרי מרובע, שמרן, סגור.

ועוד דבר אחד: מדינת ישראל מנמקת את עקירתם של 1,300 תושבים בשמונה כפרים בדרום הר חברון – מהעלובים והנדכאים שבתושבי הגדה – בכך שעקירתם תחסוך לחמושי צה"ל זמן וכסף. אני לא צוחק, אם כי כל מי שהשתתף באימון מילואים ודאי יצחק כשישמע את הביטוי "חסכון בזמן."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו הודיע בימים האחרונים כי הוא מתכוון לשמור את תפקיד שר החוץ לאביגדור ליברמן, עד אשר יסתיימו ההליכים המשפטיים נגד הלז. ליברמן עצמו התריס כנגד יאיר לפיד, שנרמז בגסות שהוא רוצה את התיק; איך יועיל תיק החוץ למי שטען לאורך כל מערכת הבחירות שתפקידו הוא לייצג את מעמד הביניים, לא ממש ברור. די ברור שלפיד לא מתכוון – בצדק מוחלט, מבחינתו – להושיט את צווארו למאכלת ולשמש כשר האוצר הבא, זה שיצטרך להוריד גרזן על האזרחים שלא נראה כמותו מאז שימש נתניהו עצמו כשר אוצר. בינתיים, מסתפק ליברמן בתפקיד יו"ר ועדת חוץ ובטחון.

כל זה מסריח, ומכמה סיבות. קודם כל, המדינה היא לא המכולת הפרטית של ראש הממשלה. היא צריכה שר חוץ במשרה מלאה. ליברמן לא יכול לשמש כשר עד שיסתיים משפטו? בעסה. אנחנו עדיין צריכים שר חוץ. בניגוד לכל מיני משרדים מונפצים, כמו המשרד לפיתוח אזורי – זה שהמציא אהוד ברק כדי שיהיה מקום לייבש בו את שמעון פרס – או המשרד לאיומים אסטרטגיים (שהוקם תחילה כדי שליברמן ירגיש נעים בגב, בימי ממשלת אולמרט, ואחר כך הוחיה מחדש כדי שיהיה מקום מכובד לקבור בו את בוגי יעלון), משרד החוץ הוא משרד ליבה. יש כזה בכל ממשלה שאפשר להעלות על הדעת. המשרד, כמו משרד הבטחון, מצריך שר במשרה מלאה – אמנם, בעקבות ההיסטוריה של ליברמן עצמו וסילבן שלום שם, כנראה לאו דווקא שר בקליבר רציני.

הסיבה השניה בעייתית אפילו יותר. ליברמן חשוד בכך שחילק שוחד לשגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן ארי, שמסר לו את המידע שהמשטרה מנסה למצוא עליו שם. ספציפית, השוחד כלל את מינויו של בן ארי לראש המטה של ליברמן ואחר כך גם לתפקיד שני של שגריר, למרות שהביקורות על בן ארי בתפקידו הראשון היו שליליות בעיקרן. חלק ניכר מהעדים צפויים להיות אנשי משרד החוץ שישבו בישיבות המינויים הרלוונטיות. מה אומר להם נתניהו? אל תחשבו בכלל להעיד נגד ליברמן, הוא עומד להיות השר הבא שלכם, הוא יקבע את עתידכם.

מה אומר נתניהו לשופטים? אל תחשבו בכלל להרשיע את ליברמן, אני צריך אותו כשר. אגב, בהנחה שמשרד המשפטים ישאר בידיים של נאמן ליברמן כלשהו, ובהנחה שישראל ביתנו תמשיך לנהל את ועדת חוק חוקה ומשפט, ממש לא כדאי לכם, רבותי השופטים, להתעסק איתו: האנשים שלו יהיו אחראים על קידומכם.

מליברמן, בריון שהורשע בתקיפת ילד, אף אחד לא מצפה לכלום. מנתניהו, למרבה הפליאה, יש עדיין אנשים שמצפים למשהו. נזכיר: זה האיש שכשנודע לו שיד ימינו היה מעורב בהטרדה מינית של עובדת, הביא להדחתם של חושפי הפרשה ועשה הכל כדי לשמור על נתן אשל לצידו. זה האיש שעולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר בהיסטוריה, שהצליח לקושש לעצמו תקציב גלידה של 10,000 שקלים – אמנם, סעיף קטן בהשוואה לשאר סעיפי ההוצאות שלו. נתניהו מיהר לבטל את התקציב הזה לאחר שנחשף – בדיוק כפי שנהג בכהונתו הראשונה, כשהתחוור שהוא קימבן לעצמו סעיף הוצאות של סיגרים.

נתניהו הוא כנראה האדם המושחת ביותר, להוציא אולי אהוד ברק, שכיהן בתפקיד ראש הממשלה. הוא עושה עלינו סיבוב. ואם לצורך השרדותו הוא ישחית את המדינה עוד קצת, ירגיל אותנו למצב שבו משפטים לבכירי המדינה לא דומים בכלל למשפטיהם של סתם אנשים מהרחוב – שאפשר להשאיר את הנאשם כשוט על העדים, ואת נאמנו בתפקיד שוט על השופטים – אז מה טוב. הוא הרי יודע שסביר מאד שיום אחד יעמוד גם הוא למשפט. הוא כבר חמק מאחד כזה לפחות.

והספינה שטה.

ועוד דבר אחד: פרשת המוסד ממשיכה להתגלגל. מאז שמערכת המשפט ומערכת הבטחון נכנעו חלקית והסכימו להודות שאשכרה היה מישהו שמת במשמורת, אנחנו למדים כמעט כל יום פרטים חדשים. מערכת הבטחון והמשפט – כולל "פקיד בכיר מאד," מותר לנחש שמדובר ביועמ"ש וינשטיין – טענו בתוקף שזיגייר לא הועלם, משום שהמשפחה שלו ידעה על מעצרו. אבל בהנתן שהמשפחה לא יכלה לעשות שום דבר עם המידע הזה, בהנתן שהיא לא יכלה לעורר את דעת הקהל, ספק אם מצבו של זיגייר היה טוב במשהו ממצבם של עצירי הגולאגים – שגם במקרה שלהם, המשפחה ידעה על מעצרם. מעבר לכך, על פי פרסומים זרים, משפחתו של זיגייר קיבלה מידע מועט מאד – בין השאר, היא לא ידעה במה חשוד זיגייר. הייתי אומר שזה חתיכת מידע בסיסי. אגב, גם אנחנו עוד לא יודעים במה הוא הואשם, שנתיים ומשהו אחרי מותו. מערכת משפט שבה עציר צריך לקבל את אישורם של המחזיקים בו כדי לתת מידע על התיק שלו לעורך הדין שבו הוא רוצה היא מערכת משפט שכמו יצאה מכתביו של קפקא.

מעבר לכך, אנחנו למדים שאנשי המז"פ לא יכלו להכנס לתאו של זיגייר במשך שעות לאחר מותו, בזמן שכל מיני טיפוסים באזרחי הסתובבו בזירת המוות. עכשיו גם עולה שאלה בעייתית במיוחד: זיגייר הוכנס לתא מרושת במצלמות, אבל השב"ס מסרב לאשר או להכחיש את הטענה שבהנחיית המוסד, המצלמות הללו כובו. שלבו את זה עם העובדה שהמז"פ לא קיבל גישה לזירה במשך שעות, ושכמה מההתנקשויות של המוסד הוסוו כמוות טבעי – ההתנקשות במבחוח, ההתנקשות בחאלד משעל – והנחת היסוד שלנו צריכה להשאר כשהיתה: עד שיוכח אחרת, מדובר ברצח, לא בהתאבדות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו הגיעה כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, הגיעה כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם היה מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך הגיע The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"כ לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מזיע מאד לאחרונה. נראה שהוא קולט שהתרגיל המסריח שרקם יחד עם איווט ליברמן – על כך מיד – עומד להתפוצץ לו בפרצוף ושהוא עומד להגיע לכנסת הבאה עם סיעה קטנה יותר מזו שבכנסת הנוכחית. בצר לו, הוא שלף אהוד ברק – אל תעשו את זה, זה אף פעם לא עובד – והתראיין הבוקר במקביל לשתי תכניות רדיו. בשתיהן אמר דברים דומים למדי, ומה שאמר היה די מדהים.

"יכול להיות שמערכת הבחירות של ישראל התחילה מחדש בערב שבת פלגות השמאל ינסו להתאחד לפני הבחירות", אמר נתניהו לגל"צ ועד כמה שהבנתי גם לרשת ב', "ואני לא מוציא מכלל אפשרות שהן יעשו את זה יום אחרי הבחירות. לא הופתעתי, אני חושב שזה דבר שחוזר על עצמו פעם אחר פעם – הם מנסים להפיל אותי, יש להם מטרה אחת, להפיל את הממשלה בראשותי. על פי ניסיון העבר, הם לא בוחלים בכל האמצעים. אני מניח שיעשו את זה גם הפעם." ההדגשה שלי.

שזה, צריך להודות, די מדהים. בחירות דמוקרטיות, על פי האיש שמסתובב בכל העולם ומספר על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הן בעצם משאל שבו אמור לקבל שלטונו של ראש הממשלה גושפנקה מהציבור. כשמפלגות אופוזיציה מנסות להחליף את הממשלה – מכאן שמן – הן לא מבצעות מהלך לגיטימי, כמו המהלך שביצע נתניהו עצמו ב-1996 ו-2009, הן לא מבצעות איחוד גושי כפי שעשה, למשל, הליכוד (מכאן הרי שמו, מהאיחוד בין חירות והליברלים), אלא "מנסות להפיל את הממשלה בראשותי." כל זה מתבצע, כמובן, "מבלי לבחול בכל האמצעים."

עכשיו, או שנתניהו לא מבין עברית, או שהוא שב להיסטוריה הארוכה מאד שלו של הסתה. לביטוי "מבלי לבחול באמצעים" יש כמה משמעויות בעברית, כולן שליליות, כולן מדברות על שבירת כללי המשחק. במרחב הפוליטי, המשמעות היא מהונאה דרך שוחד לבוחרים ועד, במקרה הקיצוני, רצח פוליטי.

וזה קצת משונה לשמוע דווקא מנתניהו את התלונה הזו. אחרי הכל, "מבלי לבחול באמצעים" מתאר היטב את הקריירה שלו. החל מ"הקלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל נתניהו ניצל את השמועות עליה כדי לטרפד את מועמדותו של דוד לוי ב-1993, כשטינף את שמו במזימת סחיטה; עבור במשחקים המלוכלכים מאד ששיחק נתניהו עם הימין הקיצוני ב-1994-1995, כשקרץ לבוחרי הימין הדתי ורמז להם "שהוא מבין אותם," שרבין הוא בוגד – משחקים שבוצעו באמצעות הקמב"צ שלו, צחי הנגבי, ושהסתיימו באחד המשברים החמורים ביותר שחוותה הדמוקרטיה הישראלית, רצח רבין; עבור בלחישה המפורסמת ההיא על אוזן המכשף, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים"; עבור ב"כולם כאן ליכודניקים", בטרם השיל את השכפ"צ שלו, בהחשידו בכך את כל מי שאינו ליכודניק ברצון לעשות לו את מה שבעקבות ההסתה שלו נעשה ברבין; וכלה, בקדנציה של 1996-1999, ב"הם מ פ ח ד י ם" המפורסם. בקדנציה הנוכחית נתניהו שקול יותר, או על כל פנים עושה את מעשי הנבלה שלו באמצעות שליחים, מ"אם תרצו" ועד עמידרור, אבל מדי פעם בכל זאת קופץ לו הנתניהו: כשהוא מדבר, למשל, על הניו יורק טיימס ועל "הארץ" כעל אויבי מדינת ישראל. והבוקר, כשהתנהלות שאין לגיטימית ממנה של בניית גוש חוסם הופכת ל"מבלי לבחול באמצעים."

לנתניהו יש סיבות טובות מאד להיות בלחץ. 17 שנים שכשלוחם של חובשי הכיפה הפך לראש הממשלה, הוא מגלה שחמורו של משיח מסיים את תפקידו ההיסטורי: הוא עצמו מושלך לשוליים וצפוי לאבד הרבה מאד קולות למשיח העונתי של המפז"ל, נפתלי בנט. ואם זה לא היה מספיק, אז הבוקר אישר אביגדור ליברמן שנתניהו הוליך שולל את הליכוד.

כזכור, נתניהו אילץ את מרכז הליכוד לבלוע את הסכם האיחוד בין הליכוד ובין ישראל ביתנו מבלי שצירי המרכז ראו בעצם את ההסכם. הבוקר אמר ליברמן שהמפלגות לא יישארו מאוחדות אחרי הבחירות. המשמעות היא שגם אם הליכוד ביתנו יקבל את 34 המנדטים שיש לו עכשיו בסקרים ולא יאבד עוד מהם, בכנסת הבאה יהיו לו רק 21 חברי כנסת – השאר יהיו של ליברמן. יש מצב שזו הקומבינה המסריחה ביותר שנעשתה כאן מאז 1990, וחברי הליכוד יכולים להאשים בכך רק את עצמם. מי שחותם על עסקה שהוא לא טורח לקרוא, לא יכול להתלונן.

זה, כמובן, לא ימנע מהם להתלונן, במיוחד אם השלל יהיה נמוך אפילו מ-34 מנדטים. מותר אפילו להעלות על הדעת סנאריו דחוק שבו לנתניהו אין רוב להקמת ממשלה בכנסת, לפחות לא כזו שאחריה יהיה ראש מדינה שיסכים להפגש איתו. במקרה הזה, נתניהו יעמוד מול קהל זועם של אינטרסנטים שייזכרו, במאוחר, שהוא הוליך אותם שולל. פלא שכבר עכשיו הוא מאשים את השמאל בכשלון? פלא שכבר עכשיו הוא חוזר לתרגילי ההסתה הישנים שלו, ומגדיר מחדש את הדמוקרטיה כמשהו שמוכר יותר לקים יונג איל?

ב-22 בינואר הולכים לקלפי ועושים את המקסימום כדי לזרוק את נתניהו למקום הראוי לו: פח האשפה של ההיסטוריה. או, במקרה הגרוע ביותר, גורמים לו להתחרט על הרגע שבו העמיד את עצמו לבחירה מחדש.

ועוד דבר אחד: הנושא מצריך פוסט בפני עצמו, ואני מקווה לכתוב כזה מחר, אבל הערב, אחרי פרסום דו"ח המבקר בפרשת אשכנזי, אין מנוס עוד מלהודות בכך שקשר קולונלים כנגד שר הבטחון, אדם בזוי לכל הדעות אבל הדרג המדיני הממונה, התקיים גם התקיים. וזה, והעובדה שבניצוחו של אבי בניהו חלק מהתקשורת צידדה בגנרלים ובקולונלים מול הדרג האזרחי, צריך להטריד כל אזרח בישראל.

(יוסי גורביץ)

אביגדור ליברמן, שהיועמ"ש ההססן הודיע שלשום (ה') על סגירת רוב התיק נגדו, הודיע אתמול (ו') על כך שהוא מתפטר מהממשלה. מקורביו של ליברמן פיזרו שמועות על כך שהוא מתכוון לחזור כשר עוד בממשלה הנוכחית, ושמה שהוא רוצה כרגע הוא עסקת טיעון נוחה – אולי אף קודם לבחירות. ליברמן, שכנראה נהנה להתל בפרשנים הפוליטיים, הודיע ביום חמישי שאין בכוונתו להתפטר ויממה לאחר מכן יצא בהודעה הפוכה. שני שרי ליכוד – גדעון סער וגלעד ארדן – שיצאו להגנתו בתקשורת יצאו וביצה שפוכה על פניהם. ליברמן התחייב ב-2009 שאם הוא יועמד לדין הוא יתפטר, ושתוך כמה חודשים יתפטר גם מתפקיד יו"ר המפלגה; אז הוא אמר.

ליברמן ותומכיו מנסים עכשיו לתאר את העבירה המיוחסת לליברמן – הוא קיבל מסמכים הקשורים לחקירה נגדו משגריר ישראל בבלארוס, זאב בן אריה, שבמינויו היה מעורב, ואחר כך השמיד אותם; את השגריר קידם אחר כך לתפקיד במדינה אחרת – כעבירה פעוטה.

היא לא. היא אם כל חטאת. יש לנו פוליטיקאי בכיר, שחשוד בשורה של עבירות פליליות חמורות, שממנה את איש שלומו לתפקיד של שגריר. הלז, כשהגיעו לידיו מסמכים משטרתיים שקשורים לחקירה נגד הממנה אותו, מסמכים שהיו מיועדים למשטרה של המדינה בה שימש כשגריר, העביר אותם לידי ליברמן. בתמורה, למרות שבן אריה לא נחשב – בלשון המעטה – לאחד מהמוצלחים שבשגרירי ישראל, ליברמן טרח לוודא שהוא ימונה שוב לתפקיד שגריר. ההגדרה היבשה שנתן היועמ"ש לעבירה הזו היא "הפרת אמונים." בפועל יש כאן השתלטות נוסח המאפיה על תפקידי שלטון, כשהפוליטיקאי זוכה לדעת מה הם החשדות של המשטרה נגדו. זוכרים איך ציין אלדד יניב שליברמן נראה כאילו הוא יודע מראש מה עומדים החוקרים לשאול אותו? ככה עושים את זה. יצוין, אגב, שבשעתו טען ליברמן שהוא לא קיבל מבן אריה את החומר וסירב לקרוא אותו – אבל לא דיווח על כך לרשויות. זה לא מה שנאמר בכתב האישום, אבל די היה גם בכך לחסל את הקריירה שלו בכל מדינה שומרת חוק.

זה לא המקרה היחיד מסוגו שבו מעורב ליברמן. היתה כל הפרשה המשונה של סטניסלב יזמסקי, שהועסק כמתמלל משטרתי ואז נמלט לחו"ל עם תמלולים על שורה של חשודים בכירים, ביניהם ליברמן. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, שכנראה רק וינשטיין גרוע ממנו בתפקידו, השתמש בפרשה הזו… כדי להדיח את ראש אגף חקירות של המשטרה, משה מזרחי (היום מועמד ברשימת העבודה לכנסת.) הטענה היתה שמזרחי שמר תמלולים של שיחות שצריך היה להשמיד. העובדה שעבריינים בכירים הפעילו חפרפרת ביחידות החקירה של המשטרה היתה כנראה חשובה פחות.

וכמובן, בעקבות ההחלטה של וינשטיין, לא נקבל תשובה לשאלה המסקרנת איך הצליחה בתו של ליברמן, בגיל 21, לקבל מיליונים. לא נדע מה היו הקשרים שלו עם עבריינים ידועים מחבר העמים כמו מיכאל צ'רנוי, שעל פי טיוטת כתב האישום המקורית כנגד ליברמן העביר לו חצי מיליון דולר בתרומות לא חוקיות. לא נדע מה מקורם של כל הכספים שזרמו אל שלל החברות שלו.

ואחרי כל זה, ליברמן רוצה שנאמין שהעבירה של קבלת המידע הסודי מהשגריר היא עבירה פעוטה, כזו שאפשר לסגור במהירות בעסקת טיעון ערב הבחירות ושאפשר לדרוש שבית המשפט יקבע שאין בה קלון – אחרת האיש שהיוון (לכאורה, לכאורה) את תפקידו כפוליטיקאי לשלל הכנסות משלל טיפוסים מפוקפקים, ימצא את דרכו אל ברזי הכוח חסומה לשבע שנים. אם יימצא יועץ משפטי, ויימצאו שופטים, שיסכימו לקבל עסקה שכזו, אפשר להפסיק עם הפסאדה שנקראת שלטון החוק בישראל. המון זועם עם קלשונים ולפידים יעשה כנראה עבודה טובה ונקיה יותר ממערכת משפט שמוכיחה שאם אתה חזק מספיק ומקושר מספיק, אתה יוצא בכמעט כלום. צחי הנגבי הורשע בעדות שקר; חיים רמון במעשה מגונה שלא בהסכמה; עמרי שרון הורשע בעדות שקר; כולם יצאו ממעשיהם ללא קלון. אם גם מצב שבו פוליטיקאי מנצל את מעמדו כדי לקדם אחד ממקורביו כדי שזה יוכל להעביר לו חומר חקירה חסוי כנגדו ייחשב ל"נטול קלון," צריך לתהות אם מערכת המשפט שווה את כל הכסף שאנחנו משקיעים בה.

העובדה שהציבור מושחת מספיק כדי שהוא ימשיך לקבל פוליטיקאי כזה בתפקיד בכיר היא כבר סיפור אחר.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו חזר אמש (ה') שוב על התרגיל הקבוע של הקדנציה שלו: פירוק מפלגה. בפעם הראשונה הוא פירק את העבודה והוציא ממנה את סיעת העצמאות. המהלך הזה התפוצץ לו בפרצוף: העבודה, משנפלט מתוכה הגוף הזר של אהוד ברק, בנתה את עצמה במהירות כאלטרנטיבה שלטונית. בפעם השניה פירק נתניהו את מפלגת קדימה; תחילה השקיע מאמצים אדירים בהעברת "חוק מופז", ששינה את סדרי החיים במערכת הפוליטית כך שיתאפשר לשבעה ח"כים לערוק ממפלגה, ואחר כך גרם למופז להשמיד את עצמו, בלוקחו איתו את קדימה, בכך שצירף אותו לממשלתו.

קצת מוקדם להעריך מה יקרה בפירוק המפלגה השלישי של נתניהו. הפעם, עם זאת, הוא מפרק את מפלגתו-שלו; הוא מחדיר אליה אלמנט פאשיסטי במובהק, שידחוק לאחור את רגליהם של חברי הכנסת של המפלגה.

בהחלט לא בטוח שהתרגיל המבריק הזה יביא תוצאות בקלפי. לליכוד ולליברמן יש יחדיו, כעת, כ-42 מנדטים. ספק אם המפלגה המאוחדת תגיע להישג כזה בבחירות הקרובות. סביר הרבה יותר שהיא תקבל בין 35 ל-40 מנדטים.

נתניהו מנסה כעת להעביר במהירות את המחטף שלו. ועידת הליכוד צפויה להתכנס ביום שני ולהצביע על האיחוד עם ברה"מ ביתנו. יש לקוות, אבל לא לתלות בכך יותר מדי תקוות, שהוועידה תדחה את ההצעה: השר מיקי איתן כבר מנסה לשכנע את אנשי הליכוד לדרוש הצבעה חשאית על קבלת ההסכם, מה שיאפשר לבאי הוועידה להצביע נגד מבלי שיפול עליהם מוראו של נתניהו ומבטו המאיים של המיני-פוטין.

אז למה הלכו נתניהו וליברמן למהלך הזה? סביר מאד ששניהם יודעים שהסקרים הכלליים מעניקים להם יותר כוח משהם יקבלו באמת ביום הבחירות. לליברמן אין מה להראות לקהל שלו, והצעירים בקרב יוצאי ברית המועצות הופכים במהירות לישראלים, וכבר אין להם צורך במפלגה סקטוריאלית. נתניהו יודע שלרוב הישראלים אין סיבה להצביע עבורו לעוד קדנציה. הרבה בוחרי ליכוד חשים על בשרם את מחיר המדיניות הכלכלית של נתניהו. רבים מהם ודאי יתקשו להצביע לעבודה, אבל אין שום דבר שיכריח אותם להגיע לקלפי ולהצביע עבור מי שדפק אותם עד העצם ושהמדיניות שלו מכרה את עתידם הכלכלי של ילדיהם.

אז מה הטעם במהלך? להרוג את הבחירות. אל תצאו מהבתים, אומרים ליברמן ונתניהו למתלבטים. אין לכם סיכוי. אנחנו נהווה את הסיעה הגדולה ביותר בכל מקרה, הממשלה שלנו תמשיך בכל מקרה. שינוי לא יהיה פה. אז אל תנסו בכלל. נתניהו מנסה לשכנע אותנו שהבחירות כבר גמורות, שידוע מי ירכיב את הממשלה.

כדי להרוג את התשוקה לשינוי, נתניהו מוכן לגרום נזק מדיני ניכר לישראל. לאורך כל הקדנציה שלו, הוא העמיד פנים שהוא רוצה שלום אבל הפלסטינים הארורים לא מוכנים. לאורך כל הקדנציה, בכל פעם שליברמן פצח בריקוד סוער על תקוותיהם של ישראלים ופלסטינים, נתניהו הודיע ששר החוץ שלו לא מייצג את הממשלה.

המשחק הזה נגמר. האיש ששיווק את עצמו כמתון מזמין כעת את שר החוץ הלא מייצג לא סתם לממשלתו, אלא ללב מפלגתו. הוא יציג את הליליפוטינים שלו – דוד רותם, פאינה קירשנבאום, אלכס מילר; כנראה שאנחנו נפרדים לשלום מאנסטסיה מיכאלי וסטס מיסז'ניקוב – במקומות קדמיים בליכוד. לדני דנון ומירי רגב תהיה עכשיו הרבה תחרות מבית על תואר הגזען הקולני ביותר. האגף הליברלי של הליכוד, שדנון כבר מנסה לחסל, כנראה מת.

זה יציב את המפלגה הגדולה ביותר בישראל הרבה יותר ימינה מכפי שהיא נראתה עד כה. כמובן, היא היתה שם כל הזמן, אבל עכשיו אי אפשר יהיה להסתיר את זה יותר. אפילו שמעון פרס לא יצליח הפעם. שילובה של ברה"מ ביתנו בליכוד יקרב את ישראל עוד יותר למעמד של מדינה מצורעת, רק כזו שמתגאה בצרעת שלה.

וכמובן, אחרי הבחירות יהיה צורך להעביר תקציב. הרי זו סיבת הבחירות: חוסר יכולתו של נתניהו להעביר תקציב. ואנחנו יודעים איזה סוג תקציב יעבירו נתניהו וליברמן. נתניהו וליברמן חזרו אתמול שוב ושוב על המילה "איום" בהטיות שונות. ככה הם אוהבים אותנו, מאוימים: אם נחשוב על האיום האיראני או דחליל אחר, כנראה שלא נחשוב על כך שמחירי המזון שוב עומדים לזנק, שיוקר המחיה עולה, שמשפחה במעמד התחתון הישראלי מוציאה כל חודש 777 שקלים יותר משיש לה ושהבנקים הופכים אותה למקבילה של אותו כורה שאיננו יכול להגיע לגן העדן כי משכן את נשמתו לחנות החברה, שמשפחה ממה שמכונה כאן מעמד בינוני מסוגלת בקושי לסגור את החודש.

אבל, כמובן, העובדה שמפלגה היא המפלגה הגדולה ביותר לא אומרת שהיא מרכיבה את הממשלה. נתניהו יודע זאת היטב: הממשלה שלו הוקמה למרות שקדימה בהנהגת לבני קיבלה יותר מנדטים. המשחק הזה לא נגמר עד שהערפד הזקן בבית הנשיא לא ישיר, והנסיון של נתניהו וליברמן לשכנע את הישראלים לא ללכת לקלפיות בהחלט עשוי להתפוצץ להם בפרצוף, לגרום לישראלים להבין שמנסים להוציא אותם מהמשחק. ואנשים לא אוהבים את זה. לא אוהבים את זה מספיק עד כדי כך שהם עשויים להתעצבן, כלומר לעשות את ההיפך ממה שליברמן ונתניהו רצו. בכלל לא בטוח שהמהלך של נתניהו, שעשוי בהחלט להגדיל את מספר המנדטים של הליכוד, גם יסייע לגוש שלו. להיפך. אבל נתניהו לא רוצה שנחשוב, הוא רוצה שנפחד. בינתיים, הוא אילץ את שלי יחימוביץ' לעשות את מה שהתחמקה ממנו חודשים: היא הודיעה אתמול שלא תשב בממשלת נתניהו-ליברמן. עכשיו אין לה ברירה אלא להיות מחויבת ולשחק על כל הקופה (הליצן שעדיין מנסה להרכיב את רשימת "יש עתיד", בינתיים, תקף בעיקר את יחימוביץ'. אנחנו יודעים איפה הוא יהיה אחרי הבחירות.)

השינוי העיקרי שהשיג נתניהו במהלך האיחוד שלו נוגע לאפשרות של תבוסה: מה יקרה אם אחרי שיסיימו לספור את קולות הימאים, שלי יחימוביץ' היא זו שתתבקש על ידי פרס להקים ממשלה. במצב כזה, הסכינים בליכוד יישלפו במהירות – ויש סיכוי יותר מסביר שליברמן, עם גוש מלוכד במפלגה, גם יצליח להשתלט עליה. המהלך של נתניהו מקרב את החקיין של פוטין לתפקיד הנהגת הליכוד.

במדינה נורמלית היו קוראים לזה חוסר אחריות לאומי. עוד סיבה לצאת ולהצביע – ועוד סיבה לשכנע כמה שיותר אנשים שלא לבזבז קולות על סייעני ליברמן-נתניהו כמו יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)

ישראל הרשמית מזהירה את העולם, ומכניסה לפאניקה את אזרחיה, מפני נשק גרעיני איראני כבר 20 שנה. ב-1992 אמר חבר כנסת צעיר ומבטיח מסיעת הליכוד, בנימין נתניהו, שאיראן נמצאת במרחק של חמש שנים מנשק גרעיני. שר החוץ הישראלי דאז, שמעון פרס, היה זהיר ממנו, ועל פי הערכותיו איראן תגיע לנשק גרעיני רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1999.

מאז, כידוע, עלה מפלס ההיסטריה של מנהיגי ישראל. כל שנה בעשור האחרון הוכרזה כ"שנת ההכרעה." נביא השקר הרשמי של הממסד הבטחוניסטי, ארי שביט, הודיע לנו בשש השנים האחרונות על "רגע הכרעה" על בסיס חודשי.

אם ישראל אכן חוששת מנשק גרעיני איראני, אפשר היה לצפות שהיא תקבל בברכה – אולי אף תהיה חלוצה בתחום – נסיונות לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. אחרי הכל, עמדתה המפורסמת הרשמית היא ש"ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון." אבל עצם העובדה שארה"ב הסכימה לדון בנושא לפני כשנתיים "עוררה חששות בירושלים" – לא שזה צריך להפתיע במיוחד, ירושלים של נתניהו לא מסוגלת לאף רגש פרט לחשש, להוציא שנאה. ושלשום (ד') הביעה ישראל "התנגדות נחרצת" להקמת ועידה שתדון בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני.

לא הבנתי. אם לישראל אין נשק גרעיני, כפי שעולה מהנוסחה הרשמית שלה ("לא נהיה ראשונים" וכו'), למה היא מתנגדת לפירוז מנשק גרעיני? אפילו איראן הביעה עמדה חיובית יותר כלפי הוועידה. באופן משונה למדי, הביע הנציג הישראלי, אחד תת אלוף שאול חורב, התנגדות לוועידת הפירוז בשל "מצבו הנפיץ והעוין" של המזרח התיכון. אם הוא נפיץ ועוין, לא כדאי שנדון לפחות בפירוז שלו מנשק יום הדין?

לא אליבא דגנרל חורב. לדבריו, "זה רעיון שנולד במקומות אחרים וזר למציאות ולתרבות הפוליטית של האזור. פירוז גרעיני במזרח התיכון, לפי עמדת ישראל, ייתכן רק לאחר כינון יחסי שלום ואמון בין מדינות האזור, כתוצאה של יוזמה מתוך האזור וללא כפייה מבחוץ." זו עמדה מעניינת: תחת צאר החוץ הנוכחי, אמרה ישראל מספר פעמים שהיא מתנגדת למו"מ לשלום עם שכנותיה משום שקודם כל השכנות צריכות להפוך לדמוקרטיות. דמוקרטיה, כידוע, איננה צורת שלטון מקומית. פתאום ישראל מתנגדת להכנסת רעיונות זרים "למציאות ולתרבות הפוליטית של האזור"? מדבריו של חורב עולה שישראל דוחה את הפירוז מנשק גרעיני עד למצב שבו יהיה שלום עמה ועם כל שכנותיה – שלום שהיא עושה הכל כדי לדחות, ושצאר החוץ שלה כבר הכריז שלא יקרה "גם לא בדור הבא."

אבל, כמובן, הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה ולמה ישראל מתנגדת לוועידה: ההצהרה של ישראל על כך שהיא "לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון" שקרית – מה שלא צריך להפתיע, כשזוכרים ששמעון פרס הוא זה שהגה אותה. כל ילד ישראלי יודע ש(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) יש לישראל נשק גרעיני. ודי הרבה ממנו. ישראל אפילו כלאה ל-18 שנים באשמת ריגול חמור את ג'ון קרוסמן ("מרדכי וענונו"), לאחר שזה חשף את העובדות המרשיעות. ודוק: היא לא כלאה אותו על הפצת בדותות, או על "פגיעה ביחסי החוץ של ישראל" – סעיף שהפרקליטות אוהבת מאד בשנים האחרונות – אלא על ריגול, קרי הוצאת סודותיה של המדינה אל מחוצה לה.

וזו הסיבה שישראל מתנגדת לפירוז מנשק גרעיני: הוא יחסל את הבלעדיות שיש לה על נשק גרעיני במזרח התיכון. זו הסיבה שהיא רוצה לדחות את הדיון לימים עתידיים של שלום, שהיא עושה כמיטב יכולתה שלא יגיעו. מותר לתהות אם גם המלחמה שהיא מחרחרת כנגד איראן כבר 20 שנה מיועדת אכן למנוע איום כלשהו עליה, או כדי לשמר את מעמדה ההגמוני. (כמובן, למלחמה הזו כבר היה שימוש מועיל מבחינת מערכת הבטחון: היא סייעה לנפח את תקציבה ב-20 השנה האחרונות.)

תפיסת ה"עמימות" המורעלת של ישראל אומרת, בין השאר, שאי אפשר לנהל דיון בשאלה הקרדינלית של האופן שבו היא מנהלת את מאגר הנשק הגרעיני שלה. לאזרחים אין כל יכולת השפעה בנושא ולכנסת אין כל יכולת ביקורת על הממשלה – משום שעצם יכולת כזו תחייב הצהרה על קיומו של הנשק הגרעיני הישראלי ובהתאם את זניחתה של מדיניות ה"עמימות." יתר על כן, אחת התואנות של ישראל להתקפה על איראן היא שהתגרענותה של איראן תביא להתגרענות של מדינות אחרות במזרח התיכון. אבל ספק אם יש משהו שידחוף מדינות אחרות במזרח התיכון להתגרענות כמו ההבנה שלישראל מותר להחזיק נשק גרעיני ללא כל פיקוח, כשהיא שומרת לעצמה את הזכות לתקוף כל מדינה שהיא חושבת שחותרת לנשק כזה, בהסכמה בשתיקה של העולם. הרציונליות במצב כזה אומרת שאם אתה לא רוצה מטוסי קרב ישראלים בשמיך, חובה עליך לפתח נשק גרעיני בחשאי ולהעמיד אותה בפני עובדה מוגמרת. ההתעקשות הישראלית על הגמוניה גרעינית, בקצרה, היא זו שמקדמת מזרח תיכון מגורען.

היא, ולא איראן.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו נוהג להתלונן על "בעיית המשילות" של ישראל, כביכול אין לראש הממשלה הישראלי – אחד החזקים שבין ראשי הממשלה הפרלמנטריים בעולם – די סמכויות. לאחרונה הוא העביר בממשלה החלטה שמשמעה ריכוז כוח חזק עוד יותר בידיו, עד כדי ריסוק המוסד של ממשלת קבינט.

אבל לנתניהו יש בעיית ברז'נייב. ליאוניד איליץ' שלט בברית המועצות אחרי הדחת חרושצ'ב, והוא צבר עוד ועוד תארים וסמכויות. רשמית, הוא החזיק ביותר סמכויות משהחזיק סטאלין אי פעם, אבל בפועל היה מנהיג חלש הרבה יותר, שכמעט ולא עשה דבר, משום שנשען על קואליציה של אוליגרכיה שמרנית מבוהלת.

נתניהו מחזיק ביותר סמכויות, טכנית, משהיו לבן גוריון. בניגוד לבן גוריון, גם אין לו אופוזיציה ראויה לשמה. לזמן מסוים הוא החזיק בקואליציה של 94 חברי כנסת, וכשאילץ את קדימה לפרוש, הוא גם פירק אותה בפועל. ובהחלט יתכן שזו היתה כוונתו: נתניהו הוא תחבולן פוליטי ממולח. זוכרים את התרגיל של פרישת אהוד ברק ופליטיו מהעבודה?

אבל במובנים רבים, נתניהו הוא ראש הממשלה החלש ביותר בתולדות ישראל מאז, ככל הנראה, משה שרת. הבעיה היא לא בסמכויות, הבעיה היא ביכולת קבלת ההחלטות. כל החלטה שעשויה לפגוע בקואליציה שלו פשוט לא מתרחשת.

הדוגמא הקלאסית היא אביגדור ליברמן. הלז, שטכנית משמש כשר החוץ, עושה כמיטב יכולתו להקריב את האינטרסים הישראלים למען האינטרסים האלקטורליים שלו. אם נשתמש בלשונו של ליברמן עצמו, שם התואר הראוי לו הוא בוגד. הפעם מדובר בשני מהלכים: בראשון, שלח ליברמן מכתב לקוורטט ובו הוא קורא להדיח את אבו מאזן, נשיא הרשות (היום, ברדיו, הוא טען שאבו מאזן מקדם "טרור דיפלומטי" נגד ישראל); המדיניות הזו מנוגדת למדיניותה הרשמית של הממשלה, כל כך מנוגדת שנתניהו מיהר להבהיר ששר החוץ לא מייצג את הממשלה. המהלך השני הוא תקיפה פומבית של מצרים, שהכניסה כוחות לסיני ללא תיאום עם ישראל. אפשר להבין ואפילו להזדהות עם החשש מכך – כתבתי כאן בשעתו על כך שיש בעיה חמורה בכך שמשרד הבטחון עוקף את הכנסת, שאישרה את הסכם השלום, ומגיע להבנות שקטות עם גנרלים מצרים. אבל נראה שאביגדור "אסואן-טהראן" חיפש, כהרגלו, הזדמנות להלהיט את המצב ויצא בהצהרות תוקפניות – בלי שהממשלה תחליט בנושא.

הפטנט הזה – הצהרה ששר לא מייצג את עמדת הממשלה – הוא ייחודי לממשלת נתניהו. כל הרעיון של ממשלת קבינט הוא ששר מייצג את עמדת הממשלה. זה לא המקרה הראשון: נתניהו אמר שליברמן "מייצג את דעותיו האישיות" גם אחרי שליברמן תקף אותו אישית בעצרת האו"ם. אנחנו מדברים על שר חוץ שהודיע רשמית שהתכנית שלו לטיפול ביחסים עם טורקיה היא לחמש את ארגון הטרור פ.ק.ק. ישראל, במסגרת מדיניות הפריפריה שלה – שגרסה שיש לנצל את העובדה שהעולם הערבי והמוסלמי איננו הומוגני כדי לעודד מיעוטים להתקומם כנגד השלטון המרכזי, שלרוב היה עוין לישראל – סייעה ללא מעט מיליציות וארגוני טרור (הגבול בין השניים נזיל מאד) לאורך ההיסטוריה שלה. היא אף פעם לא הודיעה על כך רשמית; במסגרת הכללים של מלחמות הצללים, זה נחשב למקבילה של השתנה מהמקפצה.

על רשימת השטיקים הללו אפשר להוסיף את התרגיל האחרון של הסגן של ליברמן, דני איילון, האיש והכסא הקטן. הלז הודיע היום (ה') ש"לצערנו מסתבר שהשינוי שחל בדרום אפריקה במהלך השנים לא הביא לשינוי בסיסי במדינה והיא נשארה מדינת אפרטהייד. כרגע מופנה האפרטהייד של דרום אפריקה כלפי ישראל ונגד כורים בדרום אפריקה עצמה. במקום לקבל החלטה על סימון מוצרים ישראליים, רצוי היה שממשלת דרום אפריקה תקבל החלטות אמיצות בנוגע ל-34 כורים חפים מפשע שבסך הכל ביקשו שיפור בתנאי עבודתם." מעבר לחוצפה הבסיסית, צריך לזכור – התרגלנו לאיילון ולליברמן, אז שכחנו – שתפקידו של משרד החוץ הוא לא להיות הטוקבק הבכיר במדינה, אלא לשפר את יחסי החוץ של ישראל. ליברמן ואיילון אפילו לא מעמידים פנים שזה מה שהם מנסים לעשות: הם מנצלים את תפקידם כדי לעשות לאספסוף היהודי הגאה נעים בגב. זה ידפוק את מדינת ישראל, אבל זה יביא להם קולות בקלפי. בגידה כבר אמרנו?

ראשי ממשלה אחרים לא היו עוברים על התנהלות כזו לסדר היום. שרון לא מצמץ לפני שפיטר את ליברמן על הרבה, הרבה פחות מזה (ראוי לציין שההתנהלות של שרון, שפיטר את ליברמן כדי להבטיח רוב בממשלה להצעת ההתנתקות, היתה בעייתית בלשון המעטה). שרון גם פיטר את שרי ש"ס, מה שהיה אולי המהלך הפופולרי שלו. פרס לא היסס לדרוש את העברתו של מודעי מתפקידו אחרי שזה כינה אותו "ראש ממשלה מעופף"; הוא גם היה קרוב מאד להביא לפיטוריו של שרון – שני המהלכים הללו היו בתקופת ממשלת האחדות של 1984-1988.

לנתניהו אין האומץ להביא לפיטוריהם של מי שדופקים את יחסי החוץ של ישראל על בסיס קבוע; הוא רק מסתפק בהבהרות רפות שהם לא מייצגים את הממשלה. ובכן, הם מייצגים. כך עובדת השיטה. אבל נתניהו מעדיף לכרסם בשיטת המשטר שלנו, ובלבד שלא יצטרך להתמודד עם משבר קואליציוני. חוסר נכונותו של נתניהו להחליט, וחוסר נכונותו להתעמת, הוכח גם בפרשה שבה אילצה אותו מערכת הבטחון למנוע דיון בנושא – המצור על עזה – שבו ביקש מן המל"ל לכתוב דו"ח מיוחד; אחר כך כל זה התדרדר לפרשת המשט.

אז מה יש לנו פה? ראש ממשלה סמרטוט, שצובר יותר ויותר סמכויות על הנייר בעודו שוחק את המוסכמות של שיטת המשטר ושם אותן ללעג. הסמכויות האלה, אגב, לא ייעלמו עם נתניהו: הן יעברו לראש הממשלה הבא, ויימצא מי שיהיה בו די עוז לעשות בהן שימוש לרעה. ככה זה עובד; שימוש לרעה בסמכות הופך לתקדים. זו לא תובנה חדשה; ימיה כימי העימות בין יוליוס קיסר וקיקרו סביב הוצאתם להורג של בעלי בריתו של קטילינה.

וזה האיש שרוצה שנסמוך עליו בהחלטה גורלית כמו יציאה למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: ערוץ 10 עומד שוב על סף סגירה. אפשר לא לאהוב את ערוץ 10 – לעבדכם הנאמן כלל אין טלוויזיה – אבל במצב שבו ראש הממשלה שולט בכל כך הרבה ערוצי תקשורת, לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו. מעניין לציין שקולו של שר התקשורת, משה כחלון, לא נשמע בפרשה. למה לו להסתבך עם נתניהו, שגם כך חושד בו שהוא מנסה לרשת אותו? כחלון יודע להופיע בתקשורת; כשהיו קופונים לגזור, כמו כששבר את קרטל הסלולר – ועל כך בהחלט מגיעה לו תודה – הוא ידע לעשות זאת היטב. אבל כחלון יודע גם ממה להתרחק: הוא גם שר הרווחה, מה שוודאי יפתיע חלק מהקוראים. זה תפקיד שעליו הוא מעדיף לא לדבר. כן, נחמה: בממשלת נתניהו יש "שר להגנת העורף", אבל אין שר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה. זה אומר הרבה על סדר היום שלה – וגם על זה של משה כחלון.

(יוסי גורביץ)

המועצה הדתית של אור עקיבא נתקלה בבעיה: מקומות הקבורה בעיירה אוזלים, אבל התושבים – עקשנים שכמותם – מסרבים להפסיק למות. המהלך המתבקש היה לארגן מקומות קבורה חדשים, אבל עד שזה יקרה, נוקטים באור עקיבא בצעד חדשני: הם מסרבים לקבור לא יהודים.

אם לדייק, טכנית האנשים שהם מסרבים לקבור נקראים "חסרי לאום." אבל, כפי שמסבירים בחברא קדישא המקומית, מדובר באנשים שאינם יהודים: "על פי ההלכות, קבורת חסרי לאום בבתי עלמין יהודיים זה קצת בעיה." בלשון נקיה, אומרים לנו בנרג שכ-3,000 מתושבי אור עקיבא הם "חסרי לאום", או אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה.

יש כמה לקחים שאפשר ללמוד מהסיפור הקטן והיומיומי הזה, שאיננו חדש במיוחד: כבר בשנות השמונים סירבה הרבנות לקבור את מי שיהדותם לא היתה ברורה. קודם כל, שברור שהרבנים שהחליטו לא לקבור לא יהודים בבית הקברות אינם מתחשבים יתר על המידה ב"דרכי שלום." "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום" היא אולי ההלכה הידועה ביותר של "הלכות דרכי שלום." יש הטוענים ש"דרכי שלום" הן לא רק מצווה מן הדחק שמטרתה למנוע פוגרום אלא "יסוד הלכתי"; מעניין, על כן, לראות באיזו מהירות הן ננטשות ברגע שהרבנות המקומית סבורה שהיא חזקה מספיק. זה לא המקרה הראשון: הרבנות בחיפה רוצה להוציא מקבריהם, ברשעות בלתי ברורה, חיילים בריטים בני דת משה שנקברו לצד אחיהם לנשק בני דת ישוע.

שנית, עד כמה כרוכות בישראל המדינה והממסד הדתי. ישראל איננה מסכימה אלא בדיעבד שאנשים יתחתנו שלא אצל כהני הדת שבה הם רשומים; אי אפשר להתגרש בה אלא דרכם; היא כופה את הכשרות האורתודוקסית על כל מוסדות הציבור (כפיה הגיונית במידה, אבל כפיה); ומי שירצה לקבל את השירות הבסיסי של קבורה, יזדקק גם הוא ברוב המקרים לשירותים של כהני דת. שירות קבורה חילוני, עלי שלכת, שהתפרסם בשל שירותי שריפת הגוויות שלו, זכה להתנכלות הן מצד הממסד – הביטוח הלאומי סירב להעניק לבוחרים בשירותי החברה את ההשתתפות במימון קבורה שהוא מעניק כשכדרך שגרה – והן על ידי קנאי הדת, שהציתו את מתקן השריפה שלה. בית משפט קבע ש"שריפת גופה היא טיפול בגופה, ואין משמעה קבורה כאמור בחוק." בישראל, אם תחליטו לעשות בגופה שלכם מה שאתם רוצים ולא מה שהרבנים רוצים, הממסד הדתי והחילוני ישלבו ידיים נגדכם.

שלישית, על הבלבול הקבוע בין דת ולאום. הרבנים מסרבים לקבור אנשים שדתם איננה נושאת חן בעיניהם. אין לכך שום קשר ללאום שלהם. רק המדינה היהודית היתה יכולה להמציא את הקטגוריה של "חסרי לאום" כשמה שהיא רוצה לומר בעצם הוא שהאנשים אינם מספיק יהודים מבחינת ההלכה, שהיא חוק דתי מובהק. אם יש הוכחה טובה יותר לטעות הציונית – שגורסת שהיהודים הם עם ולא דת – קשה לחשוב עליה. בסופו של דבר, הפקירה הציונות את הגדרת השייכות ב"עם" שלה בידיהם של הרבנים, שאף אחד לא יכול היה להיות מופתע מפסיקתם.

רביעית, שהחוצפה הזו מופנית כלפי ציבור חלש, של יוצאי חבר העמים, שעדיין לא תפס לעצמו מספיק מרכזי כוח כדי שיוכל להשיב מלחמה. מדובר בציבור שהנציגים שלו – או, אם לדייק, אלה שמתיימרים לייצג אותו – מכרו אותו פעם אחר פעם לרבנים. ומקרה "ברית הזוגיות" של אביגדור ליברמן, שהיתה אמורה לפתור את הבעיה אבל בפועל יצרה רק עוד עדה דתית, הפעם עדה נלעגת במיוחד של "חסרי דת" – שגם החברות בה כפופה להסכמתם של הרבנים. ליברמן נוהג לטעון שחברי הכנסת הערבים מעדיפים להתעסק בזכויות הפלסטינים מאשר להגן על הציבור שבחר בהם; כמו תמיד אצל ליברמן כשהוא מדבר על חוסר נאמנות, זו נראה באופן חשוד כמו השלכה. ספק אם יש מי שבגד בבוחריו כמו ליברמן.

והלקח החשוב מכל: ישראל היא הרבה יותר תיאוקרטיה מדמוקרטיה. יש בה מדרג ברור של תושבים, כאשר במקום הראשון נמצאים גברים יהודים אורתודוקסים ומתחתם כל השאר. פעולת המועצה הדתית של אור עקיבא – שנזכיר שהיא ממומנת בכספי ציבור – תואמת את הכלל הזה: מי שלא יהודי, זב"שו. הוא בכלל לא צריך להיות כאן. הוא נסבל, בקושי, עד שהוא צורך משאב יקר.

אילו ישראל אכן היתה מדינה דמוקרטית, הרעיון שאפשר להגביל זכות בסיסית כמו קבורה על פי שמו של החבר הדמיוני השגור על פיך היה מגוחך ונלעג. אבל היא תיאוקרטיה, והתושבים שלה מקבלים חינוך תיאוקרטי, ועל כן המקסימום שהם מסוגלים לו הוא להתרעם על שחיתות כהני הדת ועל עוולותיהם – כביכול היה אי פעם ממסד דתי (או ממסד בכלל) נקי. הם כבר לא מסוגלים לחשוב שמגיעות להם לא פריבילגיות (בשל מוצאם הנעלה) אלא זכויות (מתוקף היותם אזרחים שווים).

כך נראית המדינה היהודית – וכך היא נראית כשהיא עדיין מקפידה על שאריות של מראית עין הומניסטית. לכשינשרו הללו, והיא תהיה יהודית כדבעי, היא תהיה לזעווה בקרב העמים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)