מוקדם יותר השבוע חגגה הציונות הדתית את החג שהוא כולו שלה, שאף פלג אחר באוכלוסיה היהודית – ודאי לא הישראלית – לא מכיר בו, החגא הידוע כיום ירושלים. במשך עשרות שנים, טרוניה קבועה של חובשי הכיפות היתה שאף אחד אחר לא מצטרף אל החגיגות שלהם, שמתמקדות ב"ריקודגלים", קפצוצים מצד כל הקהל תוך ניפוף בדגלי ישראל.

מי שיצפה בסרטון שמופיע למטה, יקבל מושג טוב איך נראית היום הציונות הדתית, מלח הארץ בעיני עצמה. בלב האירוע הממסדי שלה, שהחל השנה בטוב הטעם שהורגלנו בו מצד חובשי הכיפות דווקא בשייח ג'ראח, השמיע האספסוף קריאות קצביות של "מוחמד מת", "נשרוף לכם את הכפר" (בעיני ישראלים, כל ישוב ערבי הוא "כפר"; אם הוא גדול מהרגיל, זה פשוט כפר גדול), "מוות לשמאלנים", ו"איטבח אל ערב". למיטב ידיעתי, המשטרה לא עצרה אף אחד, למרות שלהוציא קריאת "מוחמד מת" (שספק אם גם היא חוקית; יש בארץ חוק נגד פגיעה ברגשות דת) כל הקריאות הללו הן הסתה ברורה למדי לרצח. אבל, אחרי הכל, אנחנו מדברים על משטרת כ"ך.

אם לרוב הישראלים לא היה דחוף להצטרף אל מלח-הארץ-בעיני-עצמם וזורי המלח בעיני כולנו, לפסיכית המובילה של הפוליטיקה האמריקנית, שרה פיילין, דווקא אצה הדרך. פיילין ציינה את יום ירושלים על ידי חבישת מגן דוד גדול, ואמרה ש"היום הוא יום השנה ה-44 לאיחוד ירושלים, אנחנו רוצים לציין את זה." פיילין נחשבת ליקירת הנאו-קונים האמריקנים, והיא התגלתה על ידי אחד המובילים שבאנשיהם, וויליאם קריסטול; יש מי שמזכיר לה אירועים כאלה, ומי שמקפיד לטשטש אירועים מביכים יותר, כמו נוכחותה הדמומה של פיילין בטקס שבו הסביר כומר מ-Jews for Jesus שפיגועי התאבדות בישראל הם זעם האל על אי התנצרותם של היהודים. פיילין היא כרגע המנהיגה הבלתי מעורערת של המחנה הנוצרי-פונדמנטליסטי בארה"ב, ואם היא תכנס למרוץ הפריימריז של הרפובליקנים, יש לה סיכוי טוב לנצח בו, הרבה בזכות תמיכתם של אלה.

השותפות הלא טבעית בין הימין הישראלי ובין הימין הנוצרי האמריקני (שעד לא כל כך מזמן היה אנטישמי למדי, וכמה ממנהיגיו, כמו פאט ביוקנן, הם אנטישמים פחות או יותר מוצהרים) משכה הרבה תשומת לב והשתאות לאורך השנים. הפילושמיות של החבר'ה האלה, אפשר לומר בזהירות, היא סוג ביזארי מהרגיל של אנטישמיות: הכומר החביב על אם תרצו, שלא לומר השוגר דדי שלהם, ג'ון הייגי, נתפס בהצדקת השואה (והתפוח לא נופל רחוק מהעץ: הדובר של אם תרצו אמר בשעתו שהוא יקבל כסף גם מהיטלר), כפי שנתפס גם פט רוברטסון; ג'רי פאלוול נתפס פולט את התפיסה המיסטית המדייוואלית שהאנטיכריסטוס יהיה יהודי – תפיסה שאצל הרבה מאד פונדמנטליסטים עדיין מפעמת, ושעברה סובלימציה לתפיסה שהאנטיכריסטוס יהיה מזכ"ל האו"ם, כלומר קוסמופוליט, שם כינוי אחר ליהודי.

הפילושמיות שלהם, אחרי הכל, מתבססת על ההנחה שתוך זמן לא רב, ממש מעבר לפינה, יגיע יום הדין הגדול והנורא, שבו יצטרכו היהודים לבחור בין התנצרות, כפי שיעשה מיעוט קטן מהם, ובין השמדה. היהודים ימלאו את תפקידם בדרמה האלוהית, כך או כך, באמצעות היעלמותם. מאחר ולפי המיתולוגיה הנוצרית שהפונדמנטליסטים האמריקנים מחזיקים בה, קודם להתנצרותם יצטרכו היהודים לשוב לארץ אבותיהם, ומאחר והמושג "ארץ אבותיהם" אומר להם בדיוק מה שהוא אומר למתנחלים, נוצרה ברית-נוכלים בין שני המחנות, כשכל אחד מהם מנסה להביא את האפוקליפסה שהוא מאמין בה ומנצל את השני מתוך אמונה צינית שהלז מקדם את חורבנו-שלו.

הימין הישן, בימיהם של בגין ושמיר, הפגין חשדנות בריאה כלפי הנוצרים הציונים האלו. בימיו של נתניהו, מצד שני, כבר נוצרה ברית של ממש. נתניהו, אחרי הכל, שוחה כדג במימי המפלגה הרפובליקנית, ומחובר היטב למרכזי הכוח שלה. הוא והרפובליקנים ניזונים זה מזה: הסטירה המטאפורית שנתן לאובמה בעת ביקורו בארה"ב היתה מיועדת לא רק לחזק את מעמדו של נתניהו בימין הישראלי, אלא גם לפגוע במעמדו של אובמה בציבור האמריקני. כשצריך, נתניהו אפילו מעדיף את הימין האמריקני על הימין הישראלי: הוא חיסל בשעתו חוק נגד מיסיונריות בישראל, שקודם על ידי הסיעות הדתיות, משום שהבין שמשמעות הפעולה הזו תהיה שבר חסר תקדים עם הפונדמנטליסטים האמריקנים. כך נוצר המצב המשונה, כפי שמציין אדם קירש, שבו "מנהיג יהודי של מדינה יהודית מתיר לנוצרים לנסות להמיר את דתם של יהודים, כתמורה לתמיכה פוליטית נוצרית". גאווה יהודית, אין כמוך. (וכאן גם המקום להזכיר שהחוק הישראלי, בניגוד לשגיאה הנפוצה והלא מקרית, לא אוסר על מיסיונריות: הוא אוסר על הטפה לקטינים ללא הסכמת הוריהם, ועל נסיון להמיר את דתו של אדם תמורת טובת הנאה כלכלית כלשהי).

ב-15 השנים האחרונות, מאז בחירתו של נתניהו, נע הציבור הישראלי ימינה, וישראל הפכה ל"אומת פוקס". בעוד בארה"ב רוב הציבור – לא רק הדמוקרטים – רואה את השרלטנית מאלסקה באופן שלילי, בישראל פיילין חביבה על חלק ניכר מהציבור. שיעור התמיכה באובמה בקרב הישראלים נאמד לפני כשנה בכשישה אחוזים, בערך כמו זה שמקובל בקרב צופי פוקס. אובמה נתפס כאויבה של ישראל ושל ארה"ב עצמה; הטוקבקים הישראלים היו זועפים מהרגיל בעקבות חיסולו של בן לאדן, כשלפחות אחד מהם טוען שבן לאדן הסכים לחיסולו, משום שבכך הוא מחפה על העובדה שהמנהיג האמיתי של הג'יהאד העולמי יושב בבית הלבן. אף אחד לא בדק את זה, למיטב ידיעתי, אבל הניחוש שלי הוא ששיעור הישראלים שחושבים שאובמה הוא מוסלמי גבוה מזה של צופי פוקס; משה פייגלין – שמחזיק בתמיכה של כ-23% מחברי הליכוד – אומר את זה כמעט במפורש, ועוד באתר "ליכודניק".

ישראל הופכת יותר ימנית ויותר דתית, מתנערת בעקביות מאתוס אזרחי וכוללני – עד כמה שהגיעה אליו אי פעם – וככזו היא מתכנסת היטב לגבולות ערוץ פוקס. רשת פוקס היא הרשת של הימין האמריקני; בישראל היא כנראה מקובלת על כ-80% מהיהודים, מהאיחוד הלאומי ועד לפאתי קדימה. המשמעות של התהליכים הללו, ושל המהלכים המכוונים של נתניהו וחברים דומים כמו דני דנון – המלווה של פיילין בביקורה בישראל – הוא שישראל הופכת יותר ויותר לנחלתם של הימנים הדתיים בארה"ב. בהתחשב בכך שישראל עצמה, כאמור, הופכת יותר לאומנית ודתית, זה לא צריך להפתיע.

גם הדמיון ברטוריקה לא צריך להפתיע: הימין האמריקני תוקף את הנשיא שלו על כך שהוא לא תומך מספיק בתפיסת הייחודיות של ארה"ב, שמקבלת שם גם גוון דתי מובהק; הימין הישראלי חובט במה שנשאר מהשמאל הישראלי משום שהוא לא מקבל את התפיסה הבסיסית שלו, עליונותם האינהרנטית של יהודים, לא רק בישראל אבל בעיקר בה. רעיון זכויות היתר של היהודים, שנובע מתוך התפיסה שהם "עם נבחר", כפי שהימין האמריקני רואה את עצמו, הוא לדעתי קו השבר האמיתי בין ימין ושמאל בישראל. (מעניין, לצורך העניין, להשוות את תפיסת העולם של שון האניטי מפוקס ניוז, שמקבל את העליונות האמריקנית כערך דתי ואת הצבא האמריקני כסמל של הערך הזה, מול זו של כנסיית Westboro, פונדמנטליסטים קיצוניים שמבחינתם דבר האל חשוב משמעותית יותר מארה"ב והצבא שלה, שמפגינה מול הלוויות של חיילים בשל המדיניות הצבאית שלתפיסתם מתירה ומקדמת הומוסקסואליות; מעניין באותה המידה לעקוב אחרי עלייתה של הכנסיה המורמונית, כמו גם הלגיטימיזציה שלה, משום שבין שאר אמונות ההבל שלה היא רואה בארה"ב את הארץ המובטחת ומאמינה שישוע חזר לאמריקה לאחר צליבתו. אבל זה חורג מתחומי הפוסט).

ליברל אמריקני שאל אותי לאחרונה בהיסוס האם ישראל לא הופכת למקבילה של סרביה בימי מלחמת האזרחים. זה דימוי ששב וחוזר בדיון הליברלי האמריקני על ישראל. נקודות ההקבלה, יש לציין בחוסר רצון, רבות יותר מדי. צריך להזכיר גם שהסרבים הפגינו במהלך המלחמה אהדת ישראל ניכרת, בין השאר מתוך התפיסה ש"אתם יודעים מה זה מוסלמים"; שפוליטיקאים ואנשי ציבור הביעו באותה תקופה תמיכה ניכרת בסרביה דווקא; ששר החוץ שרון, בימיו של נתניהו כראש ממשלה, הביע דאגה עמוקה מפעולת נאט"ו בקוסובו, משום שהוא ראה בה תקדים מסוכן לעתידה של ישראל; שהתעמולה הציונית מזכירה שוב ושוב את האוגדה שהקים חאג' אמין אל חוסייני בבוסניה, שנלחמה לצד הנאצים; ואת הלגיטימציה שמעניקים הישראלים לטיהור האתני של 1948, שהגיעה לשיאה בחוברת האחרונה של אם תרצו בנוסח של "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם". אם ישראל תתפס בחברה הליברלית האמריקנית כמקבילה של סרביה של מילושביץ' ומלאדיץ', נתמכת על ידי מקדמי מלחמת התרבויות בימין האמריקני, מצבה של ישראל יהיה חמור מאד.

אין זהות מלאה בין אומת פוקס ובין הימין האמריקני, כמובן. הימין האמריקני עצמו מפולג בנושאים שונים. הניאו-קונס, למשל, התפלגו בסוגיית המהפכה בעולם הערבי: חלקם הוכיחו עצמם אנשי אמת ותמכו במהפכות הללו, אחרי שנים שבהן דיברו על הצורך בהן; אחרים הוכיחו שהם זאב בדמות כבש, תומכי ישראל במסווה של מקדמי חופש בעולם הערבי. אבל אם ישראל תמשיך לאלץ את האמריקנים לבחור בינה ובין דמוקרטיזציה של העולם הערבי, התוצאה הצפויה תהיה, ותוך זמן לא רב, התנערות שקטה של ארה"ב מישראל. נתניהו כבר הצליח לעצבן חלק ניכר מהציבור המעורה-פוליטית שם, והשאלה "מה עשית עבורי לאחרונה" היא שאלה קבועה שם. האמירה הקרה של הלורד פלמרסטון, שלאנגליה "אין בעלי ברית נצחיים, ואין לה אויבים נצחיים; האינטרסים שלנו הם תמידיים ונצחיים, ועלינו לשמור עליהם" משותפת לשרי חוץ ברחבי העולם. ישראל העמידה לעצמה, בהתנהלותה היהירה, מספר קטן של אויבים ומספר גדול להפליא של מתעבים; ושיורה תלוי במעצמה אחת. אם מחצית ממנה תשתכנע שישראל היא לא רק נטל, אלא גם תועבה מוסרית, תתקצר מאד הדרך אל חזונו של חלק אחר בה – זה שסבור שחורבנה של ישראל יביא את ימות המשיח. זה שבנימין נתניהו והימין הישראלי נתלו בו, זה שאיננו מניח לישראל להקיא את טרפה, ולצאת מהמיתולוגיה אל ההיסטוריה.

בפוקס ניוז יערכו לנו הלוויה נהדרת, אין ספק. ואחר כך הם יחכו בסבלנות להגעת המשיח, שכרגיל לא יטלפן, אפילו לא ישלח SMS. לנו זה כבר לא ישנה.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שיאמרו לכם שהחכמה היהודית עמוקה מני חקר, שהרבנים הם גאונים שצופים בעולמות אחרים ושומעים את השיחות שמאחורי כס הכבוד, הפנו אותם לקישור הזה. אין מילים.

(יוסי גורביץ)

לרבנות אין די במלחמה שהיא אוסרת על החיים, או על המתים הטריים, וכעת היא התפנתה לנהל מאבק גם עם מתים נשכחים. הרבנות בחיפה רוצה להעביר מקברם ארבעה חיילים בריטים בני דת משה, שנפלו לצד חיילים בריטים אחרים ונקברו לצידם בבית הקברות הצבאי הבריטי בעיר, וזאת משום – לטענתם – שאין לקבור יהודים לצד גויים.

יש כמה סיבות להתנגד למעשה הגרוטסקה החדש הזה, שדורש לטלטל עצמות שנחות במקום מסוים מזה תשעים שנה. לא הייתי בבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה, אבל מספר פעמים הייתי בבית הקברות הבריטי בדיר אל בלח, והוא היה מרשים הרבה, הרבה יותר מכל בית קברות יהודי שהיה לי חוסר המזל לבקר בו; פיסה מוריקה של אנגליה שהועתקה במאמצים אל המזרח התיכון. כמו כמעט כל דבר שמשויך ליהדות האורתודוקסית, בתי הקברות היהודיים זועקים חוסר אסתיקה, כמעט אנטי-אסתיקה. לא במקרה זו הדת שיצרה את האיסור על "כל פסל וכל מסכה", ובעצם על כל אמנות פלסטית. זה לא מקרה: שורה של פסיקות הלכתיות אסרו על הפיכת בתי הקברות למקום נעים, ומאחר והדבר הפך מטבע הדברים את בית הקברות למקום מוזנח, התירו להעביר את ניהולו לידי ערים של גויים בעלי חוש אסתטי בסיסי.

שנית, הבריטים – שממשיכים לטפח את בתי הקברות שלהם, כאן וברצועה – צפויים לגלות התנגדות, ואם לישראל לא היו מספיק צרות בגלל התנהלותם של החיים בה, עכשיו היא צפויה להכנס לתקרית דיפלומטית בגלל עצמותיהם של כמה טומי'ס. בהתחשב בגל הנוסטלגיה למלחמת העולם הראשונה שעובר על בריטניה בשנים האחרונות, זה רעיון רע במיוחד.

ושלישית, וחשוב מכל, משום פריצת הגדר ההלכתית. המושג ההלכתי של דרכי שלום הוא פחות או יותר כל מה שעומד התפרצות כל השדים של ההלכה אל המרחב הציבורי; הוא אמור לבוא אל קיצו בימים שבהם "יד ישראל תקפה". הברייתא המפורסמת ביותר בנושא (גיטין, ס"א עמוד א') אומרת כך: "תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי השלום". הדגשה שלי. הפסיקה הזו מופיעה גם אצל הרמב"ם: "אפילו הגויים – ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום". פסיקה זהה מופיעה גם ב"שולחן ערוך" של יוסף קארו (יורה דעה, שס"ז: "קוברים מתי גויים").

אלו פסיקות מפורשות. ההתנגדויות לקבורת לא יהודים בבית קברות יהודי מגיעות כולן מרבנים אשכנזים מאוחרים, שנשענים על פלפול מפוקפק מהרגיל של רש"י, שמפרש את "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל" כ"לא בקברי ישראל, אלא מתעסקים בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל". שנאת המין האנושי של ההלכה האשכנזית חריפה באופן ניכר מזו של ההלכה הספרדית: אם זו האחרונה רואה את ימות המשיח כתהליך שבו הלא-יהודים רואים את האור ומתגיירים, הרי שהראשונה מדברת על השמדתם. שורש הדברים, כמובן, ביחסים האלימים מאד בין נוצרים ליהודים. בסופו של דבר הכל חוזר לתתנ"ו, לרצח הילדים היהודים על ידי הוריהם, שהיה מיועד למנוע את התנצרותם, ושכדי להמנע מהדיסוננס הקוגניטיבי הנורא – "עין מי תשמע ולא תדמע/הבן נשחט והאב קורא את שמע" – של העבירה על הטאבו האנושי הבסיסי ביותר הוגדר כ"קידוש השם".

על רש"י, כידוע, מספרת האגדה שאמו כמעט ונדרסה על ידי פרש נוצרי (בגלגוליה המקובלים, הפרש הופך לצלבן, אבל הוא נולד 60 שנים מוקדם מדי), ושנעשה לה נס; על כל פנים הוא היה עד בן הזמן למאורעות תתנ"ו. שנאת הנוצרים בקרב יהודי אשכנז מוקדמת, כמובן, למסעות הצלב, אבל היא התקבעה אחריהם, וכפי שאפשר לראות כאן, היא מקלקלת את השורה: רש"י מעקם הלכה פשוטה וברורה, שהובנה כפשוטה על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך, בכדי למנוע מגע אפילו בין מתי היהודים ומתי הנוצרים. אחרי הכל, אם יהודים מצווים לרצוח את ילדיהם ובלבד שלא יהפכו לנוצרים, איך אפשר לדבר על קבורה לצידם של נוצרים?

אלה התהומות של שנאת האדם, החורגת אפילו משנאת האדם הבסיסית של ההלכה, שאליהם שוקעת הרבנות של חיפה. אבל יש כאן רובד נוסף: "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל" היא אולי המצווה המוכרת ביותר של "דרכי שלום". הנסיון הראשון הזה לשנות מצב קיים, שעמד על כנו עשרות שנים – בניגוד להתחמקות מקבורה אקטיבית של חייל דרוזי, נניח, ליד חייל יהודי, שהיא דבר נפוץ למדי – בהחלט עשוי להיות איתות, השריקה לכלבים שכבר הורגלנו בה מצד רבנים, ש"דרכי שלום" מגיעות לקיצן בישראל, שאנחנו עוברים ממצב של "דרכי שלום" ל"יד ישראל תקיפה", כלומר ששעת שעבודם או השמדתם של הלא-יהודים עומדת בפתח.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר הוציא הודעה לעיתונות (שצוטטה בעיתון הבית שלו, "ישראל היום", כידיעה מטעם הכתב המדיני) על טיוליו עם רעייתו הנשגבת בוושינגטון. בין השאר נאמר שם שנתניהו דקלם מהזכרון את הצהרת העצמאות האמריקנית. מעניין אם הוא חשב ולו לרגע על המשמעות של אחת הפסקאות הידועות ביותר שבה:

We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable rights, that among these are life, liberty and the pursuit of happiness. That to secure these rights, governments are instituted among men, deriving their just powers from the consent of the governed. That whenever any form of government becomes destructive to these ends, it is the right of the people to alter or to abolish it, and to institute new government, laying its foundation on such principles and organizing its powers in such form, as to them shall seem most likely to effect their safety and happiness.

ואם הבין שהוא משחק במחזה הזה בתפקיד לורד נורת'. כנראה שלא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלום בוגוסלבסקי, אולי הבלוגר הטוב בישראל, ביקש מחילונים להסביר את עצמם – כלומר, להסביר למה הם חילונים. את השאלה הוא הציג, בעקבות מפגש שערך בין בחורי ישיבות תיכוניות, כל אחד מהם דקארט או קאנט, ובין קבוצה של חילונים. האחרונים, נבעכים, השתמשו בחופש שלהם כדי לגלוש בפייסבוק ולשחק במחשב. אז מהי, שואל שלום, מהות החילונות? מה המשמעות של חופש? מה התוכן שיש למונח "חילונים"?

קודם כל, נתחיל מהעובדות המרות: בחורי ישיבה אולי לומדים הרבה יותר מאחיהם החילונים – לגמרי לא במקרה; בתי הספר שלהם מתוקצבים הרבה, הרבה יותר טוב – אבל הם עוד לא הצליחו לגדל וויטגינשטיין או קרל פופר. אני מעז לומר שהם גם לא יצליחו. כבוגר ישיבה תיכונית, אני יכול להבטיח לשלום שעל כל תלמיד שישב וקרא בשעותיו הפנויות הקצרות את "מלחמה ושלום" (אלוהים אדירים, איזה קיץ נורא זה היה), היו עשרה שסגדו לאלילי הכדורגל ושהשקיעו את זמנם בהבלי בידור, בדיוק כמו עמיתיהם החילונים. למעשה, בניגוד לסיפורים שהאליטה הזו – והיא אליטה – מספרת על עצמה (ובתעמולה היא טובה) היא לא שונה מהותית מהותית מזו החילונית. 37% מהנערים הדתיים הודו לאחרונה שהם גולשים באתרי פורנו, ומותר להניח שהשיעור האמיתי גבוה משמעותית יותר. 46% מזמן הגלישה שלהם מוקדש לפייסבוק, ו-34% ליוטיוב.

(במאמר מוסגר, אם אכן יצא גאון כלשהו מהקהילה הזו, אני מוכן להמר שהוא יהיה מקרב אלו שהסירו את הכיפה. לישיבות יש מעלה אחת – משמעת. הן מלמדות אותך לעבוד. יש להן חסרון בוטה – סגירות של נמלה קצרת רואי. שילוב בין משמעת ובין הטלת ספק יכול לעשות נפלאות.)

עכשיו, כשנפטרנו מהאגדה, הבה נסתכל על המציאות. הבעיה שהציג שלום לא חדשה. סרט מבריק שנוצר ב-1984, "מוסקווה על ההדסון", מתאר את גורלו של ולדימיר איוואנוב, נגן בקרקס רוסי, שלמרות שהוא שומר על פרופיל נמוך ונזהר מדיסידנטים, אבל דווקא הוא, ברגע של העזה, עורק כשהקרקס מגיע לניו יורק. החיים הקטנים של מהגר בעיר הגדולה לא מספיקים לו, ומאוחר יותר, הוא זועק במר נפשו שבמוסקווה, הם נלחמו על כל פיסה של חופש, אבל כאן החופש כל כך נפוץ, שאנשים מחרבנים עליו.

מי שיוצא מחושך לאור, בדרך כלל מצפה להרבה – במיוחד כשהחושך הוא מערכת מניכאית עם נטיות משיחיות כבדות. הנטיה, במצב כזה, היא לעבור לקיצוניות מהפכנית שניה. אבל החיים, בסופו של דבר, הם יום קטנות. הם לא מסע צלב.

חילוניות פירושה החירות לבחור בעצמך, לעשות, במידת הצורך, את השגיאות שלך. אין גיבור, אין מלך, אין כהן: רק אתה ועולם אדיש ברובו והאנשים שעומדים לצידך. אין מלאך על כתף אחת ושטן על אחרת. רק אתה והמראה בבוקר. צדקת? שגית? אין רב, אין ספר, אין מחילה אלוהית, אין גיהנום.

חילוניות היא הידיעה שאנחנו ודאי נשגה, כי לשגות זה אנושי, אבל יש כל מיני שגיאות שאין שום סיבה לחזור עליהן. אין סיבה להתפלל, כי זו הפעילות שבזזה את כמות הזמן הגדולה ביותר מהמין האנושי; אין סיבה להאמין שפעם חיו טוב יותר ועל כן רצוי לחזור לשם, להיפך; אין סיבה להאמין שאם רק נרצה, החבר הדמיוני בשמיים ישפר את חיינו. כדי לשפר את העולם, צריך לפעול – ובדרך כלל, בכיוון המנוגד לזה שמאמינים רוצים בו.

חילוניות היא הידיעה שדתות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מיועדות לשימור מצב חברתי שמקדם את המעמד של אנשי הדת – שהם, שוב כמעט בלי יוצא מן הכלל, גברים שמרנים ודכאנים. ושעל כן, צריך לשמור על ספק כבד במיוחד ביחס לכל מה שהם אומרים. חילוניות היא גם הידיעה שאנשי הדת, שכביכול עסוקים בעולמות אחרים, הם בדרך כלל הגשמיים שבאנשים – שהרוחניות-לכאורה היא בדרך כלל מסווה לשחיתות, עליבות והונאה.

ובסופו של דבר, כן, החופש הוא גם הזכות לחרבן על החופש, או להרוס לעצמך את החיים, או לבלות אותם בפייסבוק ובמשחקי Total War (הממ, טוטאל וור). אלה החיים שלך. הם יהיו מה שאתה תעשה מהם, בזמן שאתה מתחמק מאבני קלע וחיצי הגורל. שלך, ולא של קהילה שמתיימרת לדעת טוב ממך איך אתה צריך לחיות. חילוניות, בקצרה, היא התבגרות מהזיות הילדות על חבר בלתי נראה, וקבלת אחריות.

(יוסי גורביץ)

האם ישראל רצחה את האסיר איקס? לפני שבועיים כתבתי כאן שוב על העובדה שישראל מחזיקה עציר סודי בכלא איילון, "מיסטר איקס". יש סיבה לא רעה להאמין שפחות או יותר באותו הזמן הוא נרצח.

ווינט דיווח אתמול, במבזק ובכתבה, על מוות מסתורי של אסיר בכלא איילון, מוות שהשב"ס שמר בסוד. זמן קצר לאחר מכן, הכתבה והמבזק הוסרו. כלא איילון, כזכור, הוא הכלא שבו – על פי הפרסום הקודם של וויינט, שגם הוא הוסר – הוחזק מיסטר איקס. וויינט ראוי לשבח על העובדה שהוא העלה את הידיעות הללו, גם אם אולץ להסיר אותן.

במקביל, כתב אמיר אורן ב"הארץ" שמכיל רמז גס לכך שאסיר נרצח על ידי מערכת הבטחון, תוך שהרצח הוסווה כהתאבדות. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר ודאי וכנראה לא נדע בקרוב, אבל אם אכן נרצח מיסטר איקס על ידי מערכת הבטחון, תוך שתיקה מלאה של מערכת המשפט, הרי שנפלנו עוד כמה מדרגות בדרך למטה.

עין עצומה לימין: באמצע שנות העשרים, בדק הסטטיסטיקאי איש השמאל אמיל יוליוס גומבל את נטייתה של מערכת המשפט הגרמנית כלפי פשעים פוליטיים. הוא מצא ש-22 רציחות פוליטיות שבוצעו על ידי אנשי שמאל בין 1919 ו-1922 הניבו 28 הרשעות, ביניהן עשר הוצאות להורג, ועונשי מאסר שאורכם נאמד בכ-15 שנה בממוצע. במקביל, 354 מקרי הרצח שביצעו אנשי ימין באותה תקופה הובילו ל-24 הרשעות בלבד, אף לא הוצאה להורג אחת, ועונש ממוצע של ארבע חודשי מאסר בלבד. הוא מצא גם 23 מקרים שבהם הרוצחים התוודו בחופשיות על מעשי הרצח שביצעו – ואף על פי כן, זוכו על ידי מערכת המשפט הימנית מאד, שריד של ימי הקיסרות. עוד מצא גומבל שבשלושת העשורים האחרונים לקיומו של הרייך השני – בימי השלום שקדמו למלחמת העולם הראשונה – היו בסך הכל 32 הרשעות באשמת בגידה; בארבע השנים 1924-1927 הוצאו יותר מ-10,000 צווי מעצר באשמת בגידה, שהניבו 1,051 הרשעות (המקור הוא The Coming of the Third Reich, של ריצ'רד אוונס).

אתמול (ב') הרשיע בית משפט בתל אביב את יונתן פולק ב, אה, רכיבה על אופניים. המשטרה טענה שהוא רכב במכוון על אופניים באיטיות בשדרות בן גוריון. הרבה אנשים, והרבה מפגינים, חסמו כבישים. המשטרה, בדרך כלל, לא טורחת לעצור אותם, ודאי לא להגיש כתב אישום. במקרה של פולק, פעיל שמאל מוכר (הוא היה מראשוני המפגינים נגד הגדר בבילעין), דווקא כן. עורכת הדין של פולק, גבי לסקי, אמרה בשיחת טלפון כי להערכתה, פולק לא יערער על ההרשעה, משום שלדבריו אין לו כל אמון במערכת. היא ציינה כי העלתה שורה של טיעוני הגנה מן הצדק, אך השופט יצחק יצחק – זכרו את השם – דחה את כולם. במהלך הדיון, עצרו שוטרים את אחד הצופים במשפט משום שלבש חולצה עם סיסמה נגד הכיבוש. פולק הולך לכלא כי הוא הפגין נגד מעשי צה"ל במהלך עופרת יצוקה.

בתוך כך, הרשיע השופט זכריה ימיני, מבית משפט השלום ברמלה, את נורי אל עוקבי, פעיל לזכויות בדואים, בכך שהפעיל מוסך ללא רשיון, וגזר עליו עונש חריג – שבעה חודשי מאסר בפועל, כמו גם קנס של 40,000 ₪ או חלופה של 400 ימי מאסר. מאחר ואין לאל עוקבי את הכסף הזה, הוא למעשה נשלח ל-20 חודשי מאסר. ימיני נימק את ההחלטה בכך… שאל עוקבי הוא פעיל לזכויות הבדואים, ושצריך "להעביר מסר לפזורה הבדואית". מה המסר? אל תחשבו שתקבלו צדק, ככל הנראה.

במקביל, גזר בית המשפט המחוזי בירושלים שישה חודשי עבודות שירות על מיכאל נקי. מה חטאו של האברך נקי? שום דבר משמעותי. הוא בסך הכל הכין פצצה ונעצר קודם שהספיק להשתמש בה כנגד באי מצעד הגאווה של 2007.

בשנים 2004-2005 חוותה ישראל גל של הפגנות אלימות של המגזר הכתום, שניסה למנוע את מימוש תכנית ההתנתקות. האלימות הגיעה לשיאה כאשר רצח עדן נתן-זאדה, בוגד כתום לבוש מדי צה"ל, ארבעה אזרחים ישראלים ערבים, בנסיון להצית את המגזר הערבי, וכאשר רצח המתנחל אשר וייזגן ארבעה פלסטינים איתם עבד. במקרה אחר, ניסו מחבלים כתומים להצית רכב עמוס בחומרי תבערה בנתיבי איילון, ואחרים ניסו לפוצץ צובר גז. כמעט כל המעורבים קיבלו חנינה מהנשיא, ורבים מאלה מהם שלא זכו לה, קיבלו השנה חנינה מהכנסת, שגם מחקה את עצם הרישום הפלילי.

ככה זה עובד, במדינת היהודים.

הונאת היסטריית ה"השתמטות": זוכרים שבמשך שלוש שנים ומשהו, מסוף מלחמת לבנון השניה, צה"ל טחן לנו את השכל על כך שיש "מגפה של השתמטות", שהוא לא הצליח להוכיח? שהוא השתמש בה כדי להסית נגד הציבור החילוני, במיוחד התל אביבי?

אז לאחרונה נאלץ צה"ל למסור מידע קצת יותר מדויק, ומסתבר ש-45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי – אתם יודעים, המשתמטים החילונים הנוכלים – הם בעצם חרדים. יש להם מסלול יציאה אחר מהצבא, מסלול חוקי, אבל בהתאם לתרבות השקר שבה הם חיים, אין להם שום בעיה לרמות את צה"ל, לקבל פטור גם מהצבא וגם מהישיבה ולצאת לעבוד – בשחור, כמובן: 86% מהחרדים שענו על מודעות דרושים ביקשו לעבוד מבלי לשלם מיסים. שיעור הפסיכים בקרב החרדים, כמסתבר, עולה כמעט פי שלושה על שיעורם באוכלוסיה.

אז אם 45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי הם אנשים שבכלל לא היו אמורים להתגייס, זה אומר ששיעור האנשים שמקבלים פטור נפשי מקרב האוכלוסיה שאמורה לשרת הוא קצת יותר מחצי ממה שהצבא טוען. בקיצור, צה"ל שוב סיבן אותנו והסית כנגד האוכלוסיה החילונית.

מילה על החרדים: בני ישיבות שמקבלים פטורים נפשיים מעלים את מספר האנשים שמקבלים אותם, מה שגורם לצה"ל להדק את מערכת הפטורים. מי שנפגע מכך, במקרים רבים, הם אנשים שיש להם בעיות נפשיות אמיתיות. רבים מהם – הרבה יותר ממה שצה"ל מוכן להודות – שולחים יד בנפשם. מבחינה הלכתית, על צעיר חרדי שמוציא פטור נפשי בזמן שיש לו אפשרות לפטור אחר, חוקי, חל דין רודף. אבל אין להם בעיה לסכן את חייהם של אחרים כדי לשפר קמעא את חייהם-שלהם. זכרו את זה, בפעם הבאה שאיזה חובש מגבעת ינסה לדבר אתכם על "כל ישראל ערבים".

סופה של מרצ: במהלך דיון בישיבה של ועדת התקציב אתמול, שאל חיים אורון את אייל אפשטייין, נציג האוצר, שאלה הקשורה לתקציב הבטחון. אפשטיין סירב לענות על השאלה משום שח"כ אחמד טיבי נמצא בדיון.

במקום להעיף את נציג האוצר מכל המדרגות ולדרוש את פיטוריו, כי בכל זאת לא יעלה על הדעת שפקיד ממונה יחליט מי חבר כנסת מלא ומי לא, חיים אורון הניח לאפשטיין ללחוש את התשובה באוזנו. טיבי שאל אם רוצים שהוא יצא. כולם צחקו. הם, כמובן, צחקו עליו, לא איתו.

ובזה, פחות או יותר, נגמרו הסיבות להצביע מרצ. אם יו"ר המפלגה שלה משתף פעולה עם הדרה מובהקת של הח"כים הערבים, אפשר כבר להצביע קדימה ולגמור עם זה. אורון הצהיר לפני מספר חודשים שהוא לא יוותר על הציונות. בינתיים, הוא ויתר על אחוות העמים.

עדכון: אחד הקוראים טרח וקיבל את תגובתה של העוזרת הפרלמנטרית של ח”כ אורון, ואני מביא אותה כלשונה:

שלום בני,
קראתי הבוקר את הפוסט של יוסי גורביץ ולצערי הרב מדובר ברצף של אי-דיוקים.
היות ונכחתי בדיון, אני מבקשת להסביר:  את פירוט תקציב הביטחון אף פעם לא מוסרים במליאת ועדת הכספים, אלא רק בועדה המשותפת של כספים וחוץ וביטחון לתקציב הביטחון.
אחמד טיבי סיפר בדיחה שכביכול בשל נוכחותו לא מוסרים את הנתונים. חשוב לציין כי מדובר בלא יותר מהלצה של ח"כ טיבי.
דרך אגב, ח"כ אורון אינו חבר בועדה המשותפת לתקציב הביטחון. כך שמעמדו בעניין זה או בכל עניין אחר אינו שונה ממעמדו של ח"כ אחמד טיבי.
בברכה,
דקלה אברג'יל
עוזרת פרלמנטרית לח"כ חיים אורון

אנסה לקבל את תגובתו של ח”כ טיבי.

עדכון ב’: מחבר הכנסת טיבי נמסר בתגובה כי האירוע התרחש כפי שתואר בגלובס, וכי הוא העיר בתגובה בסרקזם “אתה רוצה שאני אצא, כדי שתוכלו לומר לוועדה לאיפה הולך הכסף?”. טיבי סירב להתייחס לשאלה על השפעת האירוע על יחסי סיעתו עם מרצ.

תיקון: בפוסט שנכתב לפני כשבוע, כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם. אירועי הימים האחרונים, עוד זה מדבר וזה בא, מעלים את צריכת האלכוהול שלי.

(יוסי גורביץ)

או: דרכי שלום, ואין שלום

שערוריית מכתב הרבנים, שעד כה נוספו לו כ-300 חותמים ושבו נאסר על יהודים להשכיר או למכור דירות ללא יהודים, בין השאר מחשש לנישואי תערובת, נמשכת. 900 בוגרי ישיבות כתבו מכתב פחדני, שבו הגדירו את מכתב הרבנים כ"חילול השם". הרבה חילונים נוטים להתרשם מהביטוי הזה, ולא להבין שהמנעד שלו נע בעצם בין "אוי, אוי, אוי, איזה פאדיחות עשיתם לנו" ועד "אוי, אוי, אוי, למה דיברתם בפומבי על מה שמדברים עליו רק בבית המדרש, בשקט, כשאין זרים בסביבה". אם מישהו היה צריך לקבל דוגמא לכך, רבה של רעננה, יצחק פרץ – פעם שר הפנים מטעם ש"ס – הוא דוגמא קלאסית.

הוא משך את החתימה שלו על המכתב בהוראתם של מנהיגי הליטאים, אבל הקפיד להבהיר שהוא עושה זאת משום ש"הם אומרים שכיוון שזה יכול להזיק ליהדות העולם, וכיוון שהתקשורת עשתה מזה סיפור גדול, אז רצוי למשוך את החתימות", וש"היו נימוקים כבדי משקל שבגללם חתמתי על המכתב. אני לא חוזר בי, אלא מושך את חתימתי בעצת גדולי ישראל". כלומר, המכתב בעצם בסדר גמור, אבל הוא עשה יותר מדי רעש, הרעש מסוגל לגרום נזק ליהודים בחו"ל, ולכן צריך – בו זמנית – לומר שהחתימה היתה במקום ושאתה מושך אותה. כלומר, פרץ נוהג כאן על פי הדין הישן והמוכר של "חשש איבה" ו"דרכי שלום": לא צריך לומר את האמת, כשזה יכול לגרום נזק. את האמת יש להשאיר לימים שבהם תהיה "יד ישראל תקיפה".

במקביל, חשים גם הרבנים החרדים את הלחץ הציבורי להצטרף ליוזמה של רבני הערים – הציבור החרדי הוא הציבור שונא האדם ביותר בישראל, ובניגוד למיתוסים הוא מסוגל להפעיל לחץ כבד מאד על הרבנים שלו, כשהוא רוצה – וסביר שנוסח משלהם, כלומר מעורפל הרבה יותר אבל שאומר אותו דבר, יגיע בקרוב. בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, מסתובב נוסח שלישי של המכתב, שהמארגן שלו הוא חיים דרוקמן. (במאמר מוסגר, ראוי לציין שחיים דרוקמן הוא מגן הרבנים הפדופילים המוביל של מגזר חובשי הכיפות; הוא הגן בשעתו על זאב קופולביץ' מישיבת נתיב מאיר, וכיום הוא מקדם במרץ את שובו לזירה של מוטי אלון. למרות זאת, ובניגוד למה שקרה למשל לקרדינל ברנרד לאו, שמאמיניו אילצו אותו להתפטר, דרוקמן ממשיך לשמש כדמות בעלת משקל במגזר).

המכתב של דרוקמן אמור לשמור על כל כללי "דרכי שלום": הוא יאסור על השכרת דירות לערבים – אבל רק ל"ערבים רעים"; לערבים "נאמנים למדינה", דווקא מותר יהיה. על המכתב הזה, הודיע יו"ר ארגון רבני צה"ר – שמנסים לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם – יחתום גם הוא. אפילו מי שהתחיל את התבערה, שמואל אליהו, הודיע שיתמוך בפסק של דרוקמן – כי, לדבריו, מדובר בעצם באותו הפסק. והוא צריך לדעת.

המכתב של דרוקמן הוא, כמובן, מלכודת. הוא מיועד להעניק לגיטימציה לגזענות ההלכתית, וזאת בשני מהלכים. הראשון, כמובן, הוא דרישה למבחן נאמנות רק מערבים. דרוקמן לא מעלה על דעתו – בינתיים, לפחות; גם זה יגיע – לדרוש הוכחת נאמנות גם מיהודים כשרים. אחרי הכל, אם יהודי כשר יכול להשכיר את ביתו רק למי ששומר על "צביון יהודי-ציוני" – אה, לא, סליחה: זה הנוסח הנדרש בעצמון שבמשגב; התכוונתי לומר "רק למי שנאמן למדינה" – הוא צריך לבדוק בציציותיהם גם של יהודים. אבל זה כמובן לא המצב. בינתיים.

שנית, דרוקמן והרבנים ודאי גיחכו בשקט מול פתיותו של חמורו של משיח. כל חובש כיפה יודע, לא משנה מה ההתפלפלות בפסק ההלכה, משהו בסיסי הרבה יותר: הלכה שעשיו שונא ליעקב. האמירה הזו מיוחסת לשמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים ומי שנתפס – תוצאה של זיוף מאוחר ומוצלח – ככותב ספר הזוהר, וככזה גם כאחד מחשובי כותבי הקבלה וחשובי הרבנים בכלל. לא במקרה יש לו הילולה ידועה במיוחד.

כלומר, כשדרוקמן אוסר על השכרת דירות "לערבים רעים בלבד", הוא קורץ. המאמינים שלו יודעים שהוא מתכוון לומר שלערבי טוב אין דופק. לדרוקמן, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של קריצות: הוא תמך בקריצה גם במחתרת היהודית של 1981-1984. אבל כפי שלא הבינו החילונים את הקריצות של דרוקמן ואחרים בשנות השמונים, הם אינם מבינים אותן כיום. הקריצה מכוונת מעיקרה לרשויות החוק, ומטרתה להוריד את המדינה מהווריד של הרבנים: הם לא נגד ערבים באשר הם, אלא רק נגד ערבים "לא נאמנים". וכאן, אחרי הכל, נמצא איתם הממסד הציוני כולו, שאוהב את הערבים שלו כנועים ואסירי תודה מימי הרצל והלאה.

ובינתיים, בבת ים, פועלים תלמידיו של יצחק שפירא – כותב "תורת המלך" – כדי לארגן פוגרום נגד ערבים, תחת הסיסמא של "שומרים על בת ים יהודית" והעלילה על "15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים". נלקחו: שימו לב לפסיביות ולרמיזה הבוטה לאונס. מעבר לסיסמא הקבועה הזו, הפחד מפני אונו וקסמו האפל של הפרא, יש להם סיסמא חדשה: נגד השכרת דירות לערבים. ודרוקמן? ורבני צה"ר? הם יתמכו בהם, בדרכם. מי בקריצה ומי בהתפתלות.

הודעה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולציין שקראתי והפנמתי את המסרים שלהם.

הודעה מנהלתית ב’: המגזין טיימאאוט הכתיר את הבלוג כ”בלוג השמאלני הכי טוב”. שלום לקוראים שהגיעו לכאן מטיימאאוט, ותודה לערן כץ על ההפניה.

(יוסי גורביץ)