מח”ט גבעתי הכריז על מלחמת דת. זו היתה צריכה להיות סיבה להדחה מהירה, אבל זה לא יקרה. המדינה היהודית משילה במהירות את אצטלת הממלכתיות שלה

מח”ט גבעתי הוא, בעוונותינו, אחד עופר וינטר. הלז חובש כיפה. ביממה האחרונה מופצת ברשת תמונה של “דף מפקד לקרב” שכתב וינטר לפני שלושה ימים, בתשיעי ביולי. בצבא של מדינה נורמלית, פקודת היום הזו היתה מובילה להדחה מהירה של וינטר. בצה”ל זה לא יקרה.

כפי שאפשר לראות, המכתב של וינטר עילג אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שמשפריצים קציני צה”ל. אבל לא חוסר היכולת להתנסח שלו היא הסיפור כאן. גם עיוות הראיה שלו – על פי הציטוטים של וינטר, הוא תופס את עצמו כסוג של דוד שנלחם בגוליית פלישתי – הוא לא העניין, כי בזה וינטר לא שונה מרוב מוחלט של האספסוף המבוהל שקורא לעצמו הציבור הישראלי.

מה שחשוב בטקסט הוא שווינטר שינה על דעת עצמו את הגדרת המשימה של צה”ל. הוא כותב, אחרי שהוא פותח ב”בס”ד” כמובן, ש

”ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי “העזתי” אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל […] אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.’ ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. […] עשה שיתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם’, ונאמר אמן.”

כלומר, מדבריו של וינטר עולה שהבעיה עם החמאס היא שהוא מנאץ את השם של החבר הדמיוני של וינטר, וזו מבחינתו סיבה לצאת למלחמה ולהרוג למעלה ממאה אזרחים. ובהתאם, הטקסט שלו הוא יותר תפילה מאשר פקודת יום. אני מניח שיש לנו מזל, כי וינטר – שמצטט מדברים כ’ – חסך מאיתנו את מה שנאמר שם לגבי מצבים כמו אלה עם עזה: “ואם לא תשלים איתך, ותעשה איתך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה יהוה אלוהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן יהוה אלוהיך לך.” סביר להניח שהפרקליטות הצבאית היתה מצליחה לארגן תירוצים צולעים במיוחד למה זה בעצם בסדר, וטוב שווינטר חסך ממנה את הקצאת כוח המוח הזה, שממילא עסוק עכשיו בתירוץ מותם של ילדים. המטרות הרשמיות של מבצע “פאלוס זקור” לא מוזכרות במנשר של וינטר, בגלל כמה סיבות אפשריות: א. אין כאלה, ב. אם יש, מח”ט גבעתי לא עודכן לגביהן, או ג. הן מביכות יותר מהטקסט של וינטר.

וינטר הכריז למעשה על מלחמת דת. יש עם זה שתי בעיות עיקריות. קודם כל, הוא חרג מסמכותו. הוא בסך הכל מח”ט. הסמכות למהלך כזה שמורה בדרך כלל לפרלמנט, או, במדינה שאוהבת להעמיד פנים שהיא דמוקרטיה במזרח התיכון, לממשלה. אם ממשלת ישראל, שצה”ל כזכור הוא אחת הזרועות שלה, תשאיר את וינטר בתפקידו אחרי ההכרזה יוצאת הדופן שלו, קשה יהיה לראות בכך אלא הסכמה בשתיקה.

שנית, בצה”ל יש חיילים מכל מיני דתות. למשל, דרוזים. למשל, מוסלמים בדואים. לאחרונה, ארגוני הימין מנסים להפעיל לחץ על נוצרים להתגייס. לנתניהו היה רגע מביך במיוחד בנושא. והנה בא וינטר ואומר לכל לובש מדים שאיננו יהודי שהוא נמצא בצבא הלא נכון. אם הוא במקרה מוסלמי, אז הוא שייך ל”מנאצי שמו” של יהוה, האליל הרשמי של צה”ל. בקיצור, הוא במקרה הטוב במקום הלא נכון ובמקרה הרע אידיוט מועיל של אנשים שלא טורחים לצחוק מאחורי הגב שלו אלא צוחקים ישר בפרצופו. העובדה שווינטר מחסל את האתוס של צבא כל האזרחים היא כבר סיבה להעלות אותו על טיל הישר אל הפנסיה.

אבל זה כמובן לא יקרה. צה”ל הוא צבא יהודי, יותר ויותר צבא יהודי. הרמטכ”ל הנוכחי כבר התקפל פעמיים מול הרבנים: פעם אחת בפרשת “יזכור אלוהי ישראל” במקום “יזכור עם ישראל” בטקס יום הזכרון, ובפעם השניה כשנתפס כשהוא מדלג על קברו של חייל לא-יהודי, אף שכללי הטקס קבעו שעל הרמטכ”ל להניח זר על קברו של החייל האמרון שנהרג ביום הזכרון. כן, אלה עניינים טקסיים, אבל זו תהיה טעות חמורה לראות בהם דברים ריקים. לטקסים של מדינה יש חשיבות: הם קובעים מי נמצא בתוך קבוצת ההתייחסות שלה, ומי מחוצה לה. וינטר, בעקבות גנץ, הבהיר שמקומם של הלא-יהודים בצבא הוא מחוץ לגדר.

צה”ל צריך את החמושים הדתיים. הוא לא הולך להסתבך איתם. ועל כן וינטר יישאר בתפקידו, והח”מ מעז לומר שיום אחד הוא עוד יהיה רמטכ”ל. יש לובי חזק מאחוריו.

ובסופו של דבר, העובדה שווינטר לא יודח לא צריכה להפתיע. ישראל מתקלפת במהירות מסממני הממלכתיות שלה, ומפסיקה אפילו את שרידי העמדת הפנים שהיא שייכת לכל אזרחיה. בשבוע שבו הוציא וינטר את המנשר שלו, עצרה המשטרה קבוצה של בדואים בישוב תל שבע, ובעילת המעצר היא ציינה שהם חשודים ב”יידוי אבנים [סעיף] 66 מצו הוראות בטחון.” כפי שציין הבלוגר נועם ר., צו הוראות בטחון לא חל בישראל; הוא חל רק בגדה המערבית. המשטרה החילה למעשה את המשטר הצבאי על פלסטינים אזרחי ישראל – וקיבלה לכך אישור של בית המשפט, שאישר את המעצר.

במקביל, דיווחו “רופאים לזכויות אדם” שמשרד הבריאות הורה שלא לפתוח מרפאות בישובים הפלסטינים במשולש, שבהם נערכו אירועי מחאה. ההנחיה הזו הופנתה גם לרופאים ואנשי הצוות הרפואי שגרים בישובים הללו, כך שאי אפשר לתרץ אותם באמתלת “בטחון”, כפי שאוהבים אצלנו. במילים פשוטות: הממשלה היהודית הורתה למנוע שירותי בריאות מישובים שבהם הובעה מחאה – כן, גם מחאה אלימה – כנגד המשטר היהודי.

ישראל מעולם לא היתה מדינת כל תושביה. ראש הממשלה הראשון שלה, דוד בן גוריון, סירב לשאת תעודת זהות שבה הופיע כיתוב ערבי, ולדרישתו הודפסה לו תעודה יחודית, בעברית בלבד – זו בשעה שבה הוא העמיד פנים שהוא ראש הממשלה של כל האזרחים. עד 1966, קיימה המדינה היהודית משטר צבאי על תושביה הלא יהודים, ומאז היא מקפידה למנוע מהם גישה לסמכויות ולתקציבים.

בסופו של דבר, וינטר בסך הכל הבהיר לנו איפה אנו עומדים, והבהיר לנו מיהו: שר אלף במקבילה היהודית של דאע”ש. העולם, אגב, כבר מתחיל להבין עם מי יש לו עסק.

ועוד דבר אחד: אמש, הפציצו חמושינו המעופפים בית חולים לנכים ברצועת עזה, בדרישה שהם יתפנו משם. הם, איך לומר, קצת התקשו. היום, הפציצו חמושינו האמיצים בית בשכונת שייח’ רדואן, והרגו שישה פלסטינים. הבית שייך לאחותו של איסמעיל הנייה, ושני בניה בין ההרוגים. אני מחכה לשמוע את התירו… אמתל… תואנ… הצידוק הצבאי להתקפה הזו. אני בטוח שהוא יהיה מרתק, אם דובר צה”ל יצליח לשמור על פרצוף רציני – ואם הכתבלבים הצבאיים בכלל יבקשו הסבר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר גדול של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו לא יודע לומר מהי המדינה היהודית שהוא רוצה, אלא כזו שיהיו בה זכויות יתר ליהודים. זו משמעות הצעת החוק שהוא מקדם

ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עומד לבנות לעצמו ארמון שעולה, כפי שדיווח יגאל סרנה, פי שניים מהבית הלבן – עורר סערה מסוימת כאשר הודיע לפני כשבוע על תמיכתו הנלהבת בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לקרוא את הצעת החוק כאן (זהירות, מסמך).

העניין הוא, כמובן, שנתניהו לא יודע לומר מהי אותה “מדינה יהודית” שעליה הוא כל כך מתעקש. אילו אבו מאזן היה רוצה להלעיג את דרישת נתניהו, הוא צריך היה לדרוש ממנו להסביר, בפרוטרוט, מה משמעותה של אותה “מדינה יהודית.” אז היינו שומעים את קול הנפיחה הצורמני של אוויר היוצא מבלון, כי נתניהו לא היה מסוגל לעשות זאת.

איך אני יודע? כי בערב יום העצמאות, התבקש נתניהו לומר לעיתון (?) נרג-מקור-ראשון-או-איכשלאקוראים-לו-עכשיו “מהי מדינה יהודית בעיניך.” העיתון העניק לנתניהו המון מקום: הוא קיבל 695 מילים – והוא לא הצליח לעמוד במשימה. נתניהו דיבר על ההיסטוריה, תוך שהוא מסלף אותה כהרגלו: לא הצהרת בלפור, לא החלטת סאן רמו ולא החלטה 181 של האו”ם דיברו על “חשיבות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”; הוא ייבב, וייבב, וייבב – על כך השחית את רוב מילותיו – על כך שהפלסטינים הרשעים לא מכירים בישראל כמדינה יהודית; אבל על מהותה של מדינה יהודית, על כך כמעט ולא אמר דבר. ההגדרה היחידה שלו למדינה יהודית, למעשה, היתה הגדרה שלילית: נתניהו טען ש”ישראל איננה תיאוקרטיה; היותה מדינה יהודית איננה מצטמצמת להגדרה הדתית.” אבל תוכן של ממש ל”מדינה יהודית,” הוא לא הצליח להציג.

למה? די פשוט. כי אין משמעות ליהדות שאיננה דתית. אבל לא אכנס לוויכוח הישן הזה עכשיו. מה בעצם רוצה נתניהו? הוא אומר את זה במפורש: הוא רוצה שפלסטינים ישראלים יוותרו על שאיפות לאומיות. הוא טוען שהוא מוכן להעניק להם זכויות שוות, אבל זה בולשיט נקי. לאזרחים ישראלים יהודים, אליבא דנתניהו, יהיו כל הזכויות של אזרחים פרטיים, ותהיה להם גם זכות להגשים את זהותם הלאומית; לאזרחים ישראלים שאינם יהודים, יהיו – רשמית, אולי – כל הזכויות של אזרחים פרטיים, אבל לא יהיו להם זכויות לאומיות. כלומר, לקבוצה היהודית בישראל יהיו זכויות יתר. זו תהיה הקבוצה היהודית שתוכל לדרוש זכויות לאומיות במדינה שלה. הצעת החוק שבה תומך נתניהו – שקישרתי אליה למעלה ושהוגשה על ידי התוכי של בנט, איילת שקד (האחים היהודים) ויריב לוין מהליכוד – מיישמת את הכוונות הללו.

מעניין לציין שיש אמנם דמיון רב בין הצעת החוק הזו ובין ההצעה המקורית של אבי דיכטר (ביקורת שלי עליה אפשר לקרוא כאן), אבל הצעת החוק הזו שונה בכמה נקודות קריטיות. לסעיף הראשון בהצעת החוק, הסעיף שנקרא “מדינה יהודית,” מוסיפים שקד ויריב את סעיף קטן ג’. זה אומר ש”ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל.” ארץ ישראל, כידוע, הוא מונח תיאולוגי, לא גיאוגרפי או היסטורי; הוויכוח על גבולותיו גם הוא ידוע. מה עושה מושג אמורפי כל כך בחוק יסוד? אה, זה פשוט. הוא מיועד לאפשר אחר כך את הרחבתה של מדינת ישראל אל תחומי “ארץ ישראל.”

יריב לוין אמר בראיון לסימה קדמון במוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות” שהמטרה של החוק היא לשנות את המצב שבו, דברי קדמון, “הפסיקות של בית המשפט העליון נובעות מתפיסה לפיה בניה יהודית בשטחים חייבת להיות רק על קרקע שקנו יהודים, ולא על קרקעות שאין להם בעלים, בעוד שהתפיסה שלו היא שאנחנו מחזיקים בשטח שהוא שלנו בהגדרה, כלומר בשטחי מולדת שזכותנו עליהם היא זכותו של עם השב אל ארצו. במילים אחרות, בכל מקום שלא הוכח שזו קרקע פרטית של פלסטינים, מותר ליהודים לבנות ולהיבנות בה.”

הדוגמא של לוין לפסיקה פסולה של בג”צ היא העובדה שבפסיקת בג”צ על פינוי גוש קטיף, “אין שום התייחסות למשקל שיש לזכותנו על הארץ.” היה רק שופט אחד שפסק נגד החלטת הרוב, אדמונד לוי שמת לאחרונה; לוי גם כתב דו”ח משפטי מופרך ושקרי, שמטרתו היתה להכשיר התנחלויות. נתניהו נרתע מלאמץ את הדו”ח; חוק היסוד שלו הופך את דו”ח לוי לחוק בדלת האחורית.

אם החוק של דיכטר קובע בפשטות ש”מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי,” הרי ששקד ויריב מסייגים את הפשטות הזו בקשקוש על כך שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחוייבת לזכויותים האישיות של כלל אזרחיה.” חזונם של נביאי ישראל לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, והאזכור שלו כאן הוא כדי לעגן שוב את העובדה שישראל מחויבת ל”זכויותיהם האישיות” של אזרחיה, אבל כלל לא לזכויות הציבוריות שלהם.

הצעת החוק של דיכטר העניקה לערבית מעמד שונה מזה של העברית, אבל קבעה שיהיה לה מעמד “מיוחד”; הצעת החוק של יריב ושקד פשוט לא מדברת על זה. במאמר מוסגר, יש לציין שתיקון 3 להחלטה 181 שנתניהו התלהב כל כך לצטט, קובע ש”יש להוסיף את ההתחייבות הבאה להצהרה בדבר המדינה היהודית: ‘במדינה היהודית יינתנו הסדרים ראויים לאזרחים דוברי ערבית לצורך השימוש בשפתם, הן בעל פה והן בכתב, באסיפת המחוקקים, מול בתי הדין ובמנהל הציבורי.” אופס.

שתי הצעות החוק משריינות את סמלי המדינה, כדי שאף ערבי לא יוכל להעלות על דעתו אי פעם שהסמלים יכולים להשתייך גם לו. לפני עשרים שנה, יכלה השופטת העליונה בדימוס ומבקרת המדינה מרים בן פורת להעלות על דעתה שינוי של ההמנון והדגל, כך שגם פלסטינים ישראלים יוכלו להשתמש בו; נתניהו, יריב ושקד סוגרים את הגולל על האפשרות הזו, במכוון ובעיניים פקוחות.

סעיף 5 של הצעת החוק הופך את חוק השבות לחוק יסוד, וממסד שוב את האפליה בין יהודים ופלסטינים. סעיפים 6 ו-7 הופכים את ישראל למדינה אקס-טריטוריאלית, שאמורה לטפח ולהציל יהודים ברחבי העולם. אין ספק שההכרזה הזו תספק כר רחב של פעילות לחוקרי אנטישמיות.

סעיף 9 של שקד ויריב, סעיף שימור המורשת, נראה אחרת אצל דיכטר: הוא כתב ש”המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.” הסעיף הזה לא קיים אצל שקד ויריב; כנראה שאחרי חוק ועדות הקבלה, חששו השניים שמא פלסטינים יתבעו את זכותם ל”התיישבות קהילתית נפרדת” ושהממשלה תצטרך להסביר מדוע היא לא מספקת כזו.

אזרחי ישראל הפלסטינים תמיד היו אזרחים סוג ב’. עד דצמבר 1966, הם בכלל הוחזקו תחת משטר צבאי. כוחות השיטור של ישראל הרשו לעצמם לטבוח בהם – בכפר קאסם, ביום האדמה, במהומות שנת 2000 – כפי שמעולם לא הרשו לעצמם לפעול כלפי יהודים. הישובים הפלסטיניים בישראל נחשלים במכוון. המדינה לא מקצה להם אזורי תעשיה, והיא לא מאשרת להם תכניות מתאר. ההקצאה שמעניק המשטר הציוני לאזרח פלסטיני היא שבריר של ההקצאה שהוא מוציא על יהודים – על אחת כמה וכמה יהודים מיוחסים, כמו אלה שחיים בשטחים שהצעת החוק של יריב ושקד שואפת לספח. חלק גדול מאדמות ישראל נגזל מפלסטינים, הן במהלך הטיהור האתני של 1947=1948, הן באמצעות חוקי העוול שבאו אחר כך ושתיאר יפה כל כך עזריאל קרליבך. חלק גדול מהאדמות השדודות הועברו לקק”ל כדי שהממשלה לא תצטרך לחלוק אותן עם לא-יהודים; זו עילת קיומה הנוכחית של קק”ל. אזרחים פלסטינים נכלאים יותר, וליותר זמן, בבתי המשפט של ישראל. פואד בן אליעזר, שרואה בעצמו נשיא עתידי של ישראל, חילק בשעתו חיבור לחשמל לאזרחים פלסטינים כטובת הנאה. רק כך יכולים ישובים פלסטינים בלתי מוכרים – חלק ניכר מהם קודם למדינת ישראל – להתחבר לחשמל במאה ה-21.

אלו עובדות מוכרות לכל מי שעיניו בראשו, לכל מי שלא קונה את תעמולת המשטר. חוק היסוד החדש של נתניהו מיועד להבהיר להם שאם הם חושבים שיהיה טוב יותר, שמצבם ישתפר, אז שישכחו מזה. זה לא הבית שלהם, ולא יהיה הבית שלהם. הם לכל היותר דיירים מוגנים נסבלים בקושי, שאי אפשר לפנות כי זה יפגע ב-hasbara. זה לא מפריע לשר החוץ של ישראל להודיע שהוא מתכוון להעביר שטחים שמאוכלסים בפלסטינים למדינה הפלסטינית העתידית, בהסכמה בשתיקה של ראש הממשלה שלו. אשר לרטוריקה של “אזרחים שווים” – ההיסטוריה מוכיחה מה היא שווה, ויש עוד נקודה שראוי לציין כאן. לפני ארבע שנים, הגיש ח”כ אחמד טיבי (רע”מ-תע”ל) הצעת חוק פשוטה למדי: היא קבעה שהקצאת הקרקע בישראל תעשה באופן שוויוני. ועדת השרים לחקיקה של ממשלת נתניהו דחתה את הצעת החוק ללא מתנגדים. זה מה ששווה רטוריקת ה”שוויון” של נתניהו וחבר מרעיו, וכך צריך להתייחס אליה.

ממשלת נתניהו מעמידה פנים שהיא נאבקת בפשעי השנאה של “תג מחיר” וטרור המתנחלים. סיסמה של פעולות “תג מחיר” ברחבי ישראל עצמה היא “ערבים החוצה.” הצעת חוק היסוד שדוחף כעת נתניהו היא אימוץ של הסיסמה הזו על ידי הממשלה.

זו משמעותה של “מדינה יהודית.” כפי שהבינו יהודים יריבי הציונות מראשיתה, אין, ולא יכולה להיות, כל משמעות אחרת.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של המוקד לפליטים ומהגרים.)

מאז שחתמה על אמנת הפליטים, מדינת ישראל הכירה בכ-200 איש כפליטים, אף אחד מהם סודאני. קראתם נכון – ישראל לא הכירה באף אחד מניצולי רצח העם בדארפור או ניצולי הטיהור האתני בהרי הנובה ואזור הנילוס הכחול כפליטים. אחוזי ההכרה בסודאנים כפליטים הם מהגבוהים בעולם. כך, 68.2% ממבקשי המקלט הסודאנים שבקשותיהם נבחנו ברחבי העולם בשנת 2012 קיבלו מעמד פליט (ראו טבלה זו.)

במדינת ישראל נמצאים מעל 10,000 מבקשי מקלט מסודאן. כיצד אף אחד מהם לא הוכר כפליט?

פליט הוא אדם אשר נשקפת סכנה לחייו או לחירותו אם יגורש למדינתו בשל רדיפה על בסיס אזרחותו, גזעו, דתו, השקפותיו או שייכות לקבוצה חברתית אחרת הנרדפת על-ידי המשטר. מעמד פליט במדינת ישראל מעניק לאדם את הזכות לא להיות עצור ללא הגבלת זמן במחנה כליאה בנגב, את הזכות לעבוד וגישה לשירותי בריאות ורווחה. ללא מעמד זה, מבקשי מקלט חשופים לקבלת צווי מעצר למחנה הכליאה חולות מתוקף החוק למניעת הסתננות. אלו שנותרים בערי ישראל אינם זכאים לשירותי רווחה ובריאות ומתקשים למצוא עבודה משום שאשרותיהם מכריזות כי "רישיון זה אינו רישיון עבודה" למרות שהמדינה התחייבה שלא לקנוס את מעסיקיהם. לצד זאת, מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודאן למולדתם. בעבר המדינה הצהירה כי הסיבה לכך הוא מתן הגנה קבוצתית להם, כלומר, בשל סכנה שנשקפת לחייהם אם יגורשו. לעומת זאת כיום, המדינה טוענת כי הגירוש אינו מתבצע מסיבות טכניות בלבד – בשל העדר יחסים דיפלומטיים עם המשטר האסלאמיסטי בח'רטום.

ציון יום הזכרון לרצח העם בדארפור, תל אביב, 25.4.2013

ישראל הצליחה להימנע מלהכיר בפליטותם של סודאנים ראשית בכך שמנעה מהם להגיש בקשות מקלט עד תחילת שנת 2013. בשלב זה, המדינה נכנעה ללחצי המוקד לפליטים ולמהגרים ואפשרה למבקשי מקלט אריתראים וסודאנים שהיו כלואים תחת הגרסה הקודמת של החוק למניעת הסתננות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, המדינה התחילה לאפשר לאזרחי סודאן ואריתריאה מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט גם כן, אך לא פרסמה בשום מקום על שינוי מדיניות זה. למרות זאת, מעל 1,400 אזרחי סודאן הגישו בקשות מקלט, אך רק בודדות מהן קיבלו מענה – כולן נדחו. מרבית בקשות המקלט הוגשו לפני יותר משנה. עבור מבקשי מקלט הכלואים כיום תחת החוק למניעת הסתננות, חלקם כבר שנתיים, המשמעות של קבלת מעמד פליט הוא שחרור ממעצר שאינו מוגבל בזמן.

התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות שנפסל על-ידי בג"ץ קבע כי אפשר לשחרר מבקשי מקלט שבקשת המקלט שלהם לא נידונה במשך תשעה חודשים. לעומת זאת, על-פי התיקון החדש, משרד הפנים אינו מחויב לבדוק את בקשות המקלט של הכלואים ב"חולות" תוך פרק זמן מסוים. כתוצאה מכך כלואים בחולות מאות מבקשי מקלט שעל פי התיקון של החוק הקודם היה אמורים להיות משוחררים כבר מזמן.

אחד ממבקשי מקלט אלו הוא ע'. ע' הגיע לישראל ביוני 2012 ונכלא בכלא "סהרונים" תחת החוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקפו ימים בודדים לפני כניסתו של ע' לישראל. ע' הוא דארפורי, אך עבד בעיר באזור הנילוס הכחול, בדרומה של סודאן, אזור בו קיימת פעילות ערה של מורדים נגד המשטר, שמדוכאות בהפצצות חסרות הבחנה ובטיהור אתני של אוכלוסיה עוינת. ע' התגייס לארגון המורדים Sudan's People Liberation Front – North, השואף להפיל את המשטר הערבי האסלאמיסטי בח'רטום ולהחליפו במשטר שלא מפלה בין אזרחיו. ע' נתפס, נכלא והואשם בשיתוף פעולה עם המורדים וריגול למענם. ע' הצליח לברוח מבית כלאו ולאחר מכן ברח מהמדינה בדרך לא דרך למצרים. במצרים, מסביר ע' "לא מצאתי הגנה". לכן, החליט להמשיך לישראל.

מיד עם כליאתו בישראל, ע' דרש שתינתן לו האפשרות להגיש מקלט. רק בפברואר 2013 הוא הצליח להגיש את הטפסים משום שמשרד הפנים לא סיפק את הטפסים הנחוצים לבית הכלא, ולפעילים של המוקד שנפגשו עימו אסור להכניס ניירות לכלא. במאי 2013 נערך לע' ראיון על-ידי משרד הפנים בעניין בקשת המקלט שלו. למרות שעברו מעל תשעה חודשים מעת הגשת בקשת המקלט, ע' לא שוחרר. לאחר שהתיקון הקודם למניעת הסתננות בוטל על-ידי בג"ץ, המדינה החליפה אותו בתיקון חדש שנידון כיום בבג"ץ. ע' לא שוחרר גם במסגרת 90 הימים שניתנו למדינה לשחררו יחד עם יתר חבריו בכלא. במקום זאת, ע' הועבר למחנה הכליאה "חולות", מעבר לכביש מכלא "סהרונים", מתקן בו הוא כלוא גם כיום, ללא תאריך שחרור, ללא שהורשע בדבר.

הפגנה של מבקשי מקלט העצורים בחולות נגד כליאתם, 17.2.2014.

נ', מבקש מקלט מדארפור, מחכה אף הוא להחלטה בעניין בקשת המקלט שלו. נ' היה פעיל למען זכויות דארפור בעת שלמד באוניברסיטה בח'רטום. על פעילות זו הוא נעצר ועונה מספר פעמים. כאשר החל רצח העם בדארפור הוא שב לעיר הולדתו על מנת לסייע למשפחתו לברוח. הוא חזה בבני מיליציית הג'נג'ויד רוצחים ואונסים וראה את אביו נרצח לנגד עיניו. נ' החליט שחייו בסכנה וברח מהמדינה למצרים, בה הרשויות המצריות רדפו אותו אף הן משום שהוא לא הפסיק עם פעילותו נגד המשטר הסודאני, בן בריתו של מבארכ.

נ' נכנס לראשונה לישראל בשנת 2004 וגורש בחזרה למצרים יחד עם עוד עשרה מבקשי מקלט סודאנים בתיאום של נציבות הפליטים של האו"ם. גירוש זה התבצע לאחר שהושגה התחייבות מהמשטר המצרי שלא יגרש את מבקשי המקלט לסודאן. עם הגיעם למצרים, ה-11 נכלאו ועמדו להיות מגורשים אלמלא אחד מהם היה משחד את אחד השומרים עליהם ומתקשר לנציבות הפליטים של האו"ם בקהיר. גירושם נמנע, אך כליאתם נמשכה. כוחות הביטחון המצרים עינו את 11 הכלואים בניסיון להבין מה חיפשו בישראל ומה עשו שם. לאחר חודשים בכלא, נ' שוחרר בסיוע נציבות הפליטים של האו"ם וניסה לבנות את חייו בקהיר ושב לפעילות נגד המשטר הסודאני ולמען דארפור. נ' נעצר שוב ושוב על פעילות זו ועונה קשות: "חוץ מלהרוג אותי, הם עשו הכל", הוא סיפר.

נ' החליט לנסות שוב להימלט לישראל ועבר את הגבול ב-2008. נ' פנה לנציבות הפליטים של האו"ם בישראל שאותה עת הייתה אחראית על בחינת בקשות המקלט בשביל להגיש בקשה. עם זאת, לאור סירובו של משרד הפנים לתת מעמד פליט לאזרחי מדינות סודאן ואריתריאה משום שממילא לא ניתן לגרשם, בקשתו מעולם לא נבדקה. נ' שוחרר עם אשרת "שחרור בתנאים מגבילים" שאינה מעניקה למבקשי המקלט שום זכויות מלבד הזכות לא להיות מגורש ממדינת ישראל.

נ' חי בתל אביב עד תחילת 2012. בשנה זו נעצר בחשד לפריצה לרכב, למרות שלדבריו בכלל לא היה באזור. בזכות "הנוהל הפלילי" שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן תחת החוק למניעת הסתננות ללא צורך להגיש נגדם כתב אישום או להוכיח את אשמתם בבית משפט, נ' מצא את עצמו כלוא ב"סהרונים" יחד עם פליטים שרק הגיעו מהגבול. לאחר שביקש מקלט פעמים כה רבות, נ' שוב נאלץ לספר את קורות חייו למשרד הפנים בפברואר 2012 ולהבהיר שהוא מבקש מקלט. נ' שוב מילא את הטפסים לבקשת מקלט לפני שמונה חודשים, אך הזמן אינו דוחק לרשות ההגירה להשיב לו. בדומה לע', נ' לא שוחרר מ"סהרונים" לאחר פסילת החוק שכלא אותו שם, אלא הוא הועבר לכליאה ב"חולות".

משרד הפנים לא ממהר. למה לבדוק את בקשות המקלט של ניצולי רצח העם בדארפור, הטיהורים האתניים בהרי הנובה, קורבנות של דיכוי רצחני, כשהחוק מאפשר להתעלם מבקשותיהם בעודם כלואים ב"חולות" או מנסים לשרוד משוללי זכויות מחוץ לכלא? רק כך ניתן להבטיח שרבים מהם יישברו תחת הלחצים שמפעיל עליהם משרד הפנים ו"יסכימו" לעזוב למולדת ממנה נסו. אם יכירו בכמה יוצאי סודאן כפליטים, היתר עלולים לפתח תקוות שגם הם יום אחד יזכו לביטחון וקיום בכבוד במדינת ישראל.

(אליזבת צורקוב)

שלשום (ה’) יצאתי לסיור מטעם האגודה לזכויות האזרח בארבעת השכונות שמעבר לגדר ההפרדה בירושלים. על הנושא עצמו כבר כתבתי כאן, כלומר הכרתי את העובדות הבסיסיות, אבל המצב שם עדיין הצליח לזעזע אותי.

נתחיל ממה שהוא אולי השקר הגדול מכולם, זה שטוען שמטרתה של חומת ההפרדה הוא הגנה על הישראלים. הסתכלו בתמונה הזו:

רואים את המבנים שמעל החומה? אלה בתי קומות של פלסטינים. החומה, עם כל גובהה, לא יכולה למנוע מצלפים להתמקם על הגגות שם ולירות לעבר ירושלים שבתוך החומה (השטח שממנו צולמה התמונה.) עכשיו הסתכלו על זה:

לפניכם קטע של החומה באזור שועפט. החומה כל כך הכרחית לבטחונה של ישראל, שכוחות הבטחון מפגינים אדישות מוחלטת לעובדה שאשפה ועפר נערמים כמעט עד גובה החומה עצמה. שימו לב לצריח הנטוש. צלף נחוש יכול להשתלט עליו בקלות, ללא מאבק, ולהשתמש בו כזירה להטלת אימה על שטחים גדולים מאד. ואף על פי כן, הצריח איננו מאובטח. המסקנה המתבקשת היא שתפקידה של החומה הוא פחות לשמור על בטחון ויותר למשטר את האוכלוסיה.

מי שנסע ברחבי הגדה, מכיר את המראה הזה היטב: מיכל שחור של מים, שהוא מקור המים העיקרי של בתים פלסטיניים. חיילינו האמיצים נוטים מדי פעם לזהם את המים שבמיכל, או סתם לירות בו כדי לנקב אותו. המשמעות של מיכל כזה הוא שהבית לא מחובר למערכת מים מרכזית. זוכרים את ההיסטריה של האחים היהודים בעת ביקור יו”ר הפרלמנט האירופי? אז צריך לזכור שהם עשו את הדבר הטבעי להם ושיקרו.

המיכלים האלה (הנה עוד אחד) נמצאים גם בהרבה מאד חלקים של מזרח ירושלים. אתם יודעים, זו שלכאורה היא חלק מישראל וישראל מחויבת מאז 1967 לתשתיות בה. מיכל כזה מכיל 1,250 ליטר, והתושבים משלמים לקבלנים פרטיים 250 ש”ח עבור שניים מהם – כמות מים שמספיקה לשבוע בקושי, ושהמחיר שלה עולה פי שמונה בערך מהמחיר של המים בישראל. למותר לציין, התושב הממוצע של השכונות הללו מכניס הרבה פחות מתושב ישראלי ממוצע.

ביום שבו הגענו – קבוצה של עיתונאים וצלמים – לסיור, הופתעו המלווים שלנו לגלות שגם עובדי “הגיחון”, החברה שאמורה לספק להם מים, הגיעו בכוחות גדולים. ככה זה כשיומיים לפני כן כותרת גדולה ב”הארץ” מדווחת על כך שבקרוב תפרוץ במקום אינתיפאדת מים.

התושבים דיווחו שהתוצאה של הביקור המשמח היתה שבמשך כשעה, היה להם זרם מים יציב. אחר כך, הוא חזר לרמה הזו:

בצר להם, חלק מהתושבים קונים מים בכל כלי שניתן לשים עליו את היד. כמו בקבוקי חלב.

אבל מים הם רק אספקט אחד, אם כי הזועק ביותר, של הסיפור העיקרי, והסיפור הזה הוא על הזנחה, או ליתר דיוק זניחה. כך נראה רחוב בשועפט, אזור שנמצא בשליטת המדינה היהודית אבל הושלך על ידיה לכלבים:

העיריה טוענת שהתושבים לא משלמים ארנונה. אירוניה מרירה היא שהם עושים הכל כדי לשלם: ארנונה היא הוכחה נדרשת לכך שאתה תושב ירושלים. ללא הוכחה כזו, אדם שאיננו יהודי עשוי לאבד את התושבות שלו בירושלים – במסגרת מדיניות הטרנספר השקט, עושה הממשלה היהודית כמיטב יכולתה למרר את חייהם של התושבים הפלסטינים ולגרום להם להגר מירושלים. כאשר השכונות יתרוקנו מתושביהם, כבר יגיעו המתנחלים ויתפסו את מקומם.

בינתיים, התושבים עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. כשמנהלת “קשת צבעים” הרסה בטעות את צינור הביוב באזור, והציפה את השכונות בביוב, היא סירבה כמובן לתקן את הנזק. התושבים עתרו לבג”צ, ומשהעתירה נגררה, פנו פעם אחר פעם למנהלת, ובוספו של דבר תיקנו את הביוב בעצמם, על חשבונם. הם מעולם לא קיבלו החזר. הם אומרים במרירות שהם משלמים לגיחון גם על הביוב שהם בנו במו ידיהם.

משטרת ישראל לא מגיעה לשכונות הללו. מבחינתה, מדובר בשטח הפקר. התושבים מתלוננים על עליה חדה בפשיעה ועל סחר סמים שנערך בגלוי ולאור היום. העבריינים צוברים תעוזה, ולאחרונה התרבו דיווחים על עבריינים שמתחפשים לשוטרים ופורצים באמתלה זו לבתי עסק ודירות. כשניסו התושבים להקים כוח משטרה משלהם, שתפס עבריינים וניסה להסגיר אותם למשטרת ישראל, השוטרים עצרו דווקא את התושבים. מכבי האש מגיעים לאזור, אבל באיחור ניכר; התושבים כבר הקימו כוח כיבוי אש משלהם.

כך נראים הדברים במרחק 25 דקות נסיעה ממרכז ירושלים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. כאן המקום לציין שהמצלמה והעדשה שבהן צולמו התמונות נקנו בכספי התרומות שלכם, ולהודות לתורמים שוב.

(יוסי גורביץ)

אחד המענים המפורסמים בעולם, דורון (”קפטן ג’ורג’”) זהבי, מודאג. זהבי משמש בשנים האחרונות כיועץ לענייני ערבים של עיריית משטרת ירושלים – צריך להודות שלמשטרה יש לפעמים חוש הומור יוצא דופן – ובימים האחרונים הוא חושש מאד ממה שקורה בכמה שכונות במזרח העיר: שועפט (השכונה, לא מחנה הפליטים), ראס חמיס, ראס שחאדה, ומה שמכונה שכונת השלום.

מה טורד את מנוחתו של זהבי? ובכן, בארבעת השכונות הללו יש בעיית מים חמורה. בשלושת השבועות האחרונים, חלק ניכר – האומדן הרשמי הוא שליש, הלא רשמי גבוה יותר – מתושבי השכונות לא מקבל מים בכלל, ובחלק אחר יש לחץ מים נמוך מאד. הבעיה איננה חדשה: היא קבועה, מחמירה שיטתית, ומגיעה לשיאה בימי הקיץ. זהבי כותב ש”השנה התעוררה הבעיה מוקדם מהמצופה” וכי התושבים “טוענים כי ישראל עושה זאת כדי לפגוע בזכויות המינימליות כמו מים למחיה ומשווים זאת למורדים בסוריה שהפסיקו את אספקת האוכל למחנה פליטים ירמוק.” זהבי, בקיצור, חושש מכך שהעדר המים יוביל לתסיסה אנטי-ישראלית בארבעת השכונות. יש להניח שהדבר הזה טורד שינה מעיניו הרבה יותר, למשל, מאשר העובדה שתושבים ישראלים לא מקבלים מים כבר שלושה שבועות.

וזה בדיוק המצב. האגודה לזכויות האזרח עתרה היום (ג’) לבג”צ בשם תושבי השכונות הללו, בדרישה לספק להן מים, ומיידית. בשיחה עם עורכת הדין קרן צפריר מהאגודה, עולה התמונה העגומה הבאה.

ארבעת השכונות האמורות הן שכונות שהופרדו משאר ירושלים באמצעות חומת ההפרדה – ושם אי אפשר להתווכח על המילה “חומה.” מדובר בחומת בטון בגובה שבעה מטרים. מהרגע שזה קרה, עיריית ירושלים החלה להתנער מהשכונות הללו – כלומר, עוד יותר משהיא מתנערת משכונות פלסטיניות בעיר. העיריה אפילו לא יודעת, אומרת צפריר, כמה תושבים גרים שם – על כך מיד.

צפריר מציינת עוד שחברת המים של ירושלים, גיחון, מודה שהתשתית בשכונות הללו מיועדת ל-15,000 איש בלבד – אבל לטענת גיחון, מתגוררים שם כעת כ-80,000 איש. צפריר מעריכה שעיריית ירושלים מעדיפה לא להשקיע שקל מיותר בשכונות הללו, מכמה סיבות. קודם כל, יכולת הגביה שלה שם לא קיימת. כספי מסים יוצאים, אבל כמעט שלא נכנסים. שנית, כל שקל שמושקע שם אבוד – עצם העובדה שהשכונות הללו נמצאות בצד השני של הגדר מסמנת אותן כשטח שישראל במידה ניכרת כבר ויתרה עליו. התושבים, שמוצאים את עצמם ללא מים, נאלצים לשנע מים בעצמם ולשלם מחירים מופרזים כדי לקבל את השירות הבסיסי ביותר.

למה העיריה לא יודעת כמה תושבים יש בשכונה שלה? ראשית כי לא אכפת לה, שנית כי השכונות התמלאו בתושבי השטחים, שמחפשים מגורים זולים במזרח ירושלים – ומאחר ובפועל העיריה לא מספקת שירותים לשכונות הללו, המגורים שם זולים מאד. מה שקרה בפועל הוא שהשכונות הללו, על עשרות אלפי תושביהן, הופקרו. עירית ירושלים, להן הן משתייכות נומינלית, לא מעוניינת לספק להם ובפועל גם לא מספקת להם שירותים; אבל היא, ושאר זרועותיה של מדינת ישראל, יעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע מהתושבים לקבל שירותים מהרשות הפלסטינית. המדינה טוענת שיש שם כ-60,000 איש. אין למדינת ישראל שום בעיה לזרוק את זכויות הבסיס שלהם לפח.

התושבים האלה, נזכיר, הם תושבים ישראלים ברובם הגדול. הם מחזיקים בתעודת זהות כחולה. זה מה שחושבת מדינת ישראל ששווה תעודת הזהות שלה. שוב, מוכיחה ישראל בהתנהלותה שכמו המדינות שסביבה, שדיברו על “ערביות” או “פאן ערביות” או על “מדינה חילונית” כדי לטשטש את העובדה שהן נשלטות על ידי האיסלם הסוני, האזרחות והתושבות שלה הן קליפה ריקה. אם אתה לא יהודי, המדינה אפילו לא תעמיד פנים – אלא לצרכי hasbara – שאתה שווה זכויות. מישהו חושב ברצינות שיש מצב ששכונות יהודיות היו יכולות להיות מנותקות ממים במשך שלושה שבועות? שדרך קבע, לא יהיו בהן מים בקיץ?

בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, מתגלה המדיניות הישראלית במערומיה: מקסימום שטח, מינימום פלסטינים. ישראל לא מוכנה לספק לתושבים את השירותים, אבל גם לא מוכנה לוותר על ריבונותה עליהם ולהעביר את השכונות לרשות הפלסטינית. מדובר, נזכיר, בשכונות שמעולם לא היה כל קשר ביניהן ובין ירושלים ההיסטורית. הן נחשבו לחלק מהגדה. הן הפכו לחלק מ”ירושלים” בהחלטה מנהלתית של צה”ל, ללא דיון פומבי, ומאז הן התכסו באצטלה הקדושה של העיר שלעולם תשאר מאוחדת. ואת מחיר האין-מדיניות הזו, משלמים עשרות אלפי אנשים שאפילו מים לא מצליחים לקבל. ומהייאש מכל הוא שרוב הישראלים אפילו לא יבינו על מה אתה מדבר. מה זה משנה, הצבע של הצטעל’ה שיש להם? הם לא יהודים וכאלה הם סוג ב’ במקרה הטוב. אזרחות? חברה על-שבטית? זה לאירופאים, אנחנו במדבר.

זוכרים איך לפני כמה שבועות שיקר השר בנט לציבור וטען שאין אפליית מים בין ישראלים לפלסטינים? איך כל הסיעה שלו מיהרה לשלוח הודעות על “שקרים בגרמנית”? אז זה מה ששווה המילה של אח יהודי.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של עיריית ירושלים.

הערה מנהלתית ב’: בעוד כחודשיים, ב-26 במאי, יציין הבלוג שמונה שנים לקיומו. בשנה שעברה, ערכתי מפגש קוראים. הוא היה הצלחה ואני חושב שראוי לשמור על המסורת הזו. אם אתם מעוניינים להגיע לפגישה, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם וכתובת מייל.

ב. האם אתם מעדיפים הרצאה, שיחה חופשית, או שילוב בין השניים

ג. האם אתם מעדיפים מסעדה או מקום מפגש זול יותר.

(יוסי גורביץ)

האם נפתלי בנט הוא מטומטם קליני, או שהוא רק מעמיד פנים ככזה?

בכנס שדן ב"חיזוק זהותה היהודית" של ישראל באמצעות חקיקה, אמר בנט את הדברים הבאים: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית. […] בג"צ, מאז אהרן ברק, פועל בעקביות לשנות את האיזון ולרוקן משמעות יהודית במדינה. עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית, כמו פסק דין קעדאן. ייהוד הארץ הפך להיות מגונה, כי לא הגדרנו את זה כיעד חוקתי."

רגע, לא הבנתי. החלט נא: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית" או "עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית"? אם אין סתירה, איך האחד בא על חשבון האחר? אם משיכה בכיוון הדמוקרטי באה "על חשבון היהודית," האם לא בהכרח תבוא משיכה לכיוון היהודי על חשבון ה"ודמוקרטית"?

ורק עוד שניה, בבקשה. כשאתה אומר שבג"צ קעדאן הוא "מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," חשבת שניה מה אתה אומר בעצם? מה קבע בג"צ קעדאן? הוא קבע שלמדינה אסור להפלות בין האזרחים בהקצאת קרקעות, שהן רכוש המדינה ואזרחיה כולם. הוא קבע שאסור לבנות ישובים שמיועדים ליהודים בלבד. אז כשאתה, נפתלי בנט, אומר שבג"צ קעדאן הוא דוגמא ל"מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," מה אתה אומר בעצם על הזכויות שיש לאזרחים לא יהודים בישראל?

אתה אומר שהם אזרחים סוג ב'. אתה אומר שהם לא צריכים להחזיק בכל הזכויות של יהודי, אלא בזכויות שהיהודי מוכן בטובו להותיר להם. ואלה לא כוללות את הזכות להתיישב על קרקע של המדינה. שזו, איך לומר, זכות די בסיסית. במיוחד בהתחשב בכך שחלק ניכר מקרקעות המדינה הן בעצם קרקעות פלסטיניות גזולות.

אבל רגע, שניה, אני רוצה לחזור קצת אחורה בזמן. במצע הבית היהודי, שהעתקת ישירות מהמצע של "האיחוד הלאומי" – המפלגה, נזכיר, של מיכאל בן ארי – כתבת ש"כיום מדינת ישראל שוגה פעמיים. היא מבליגה אל מול הסתה של גורמים ערביים החותרים להשמדת ישראל, ואילו היא מפלה כנגד הערבים הרוצים להשתלב בחברה הישראלית. אנו נפעל בדיוק הפוך. נחישות אל מול גיס חמישי, וחיזוק של אזרחים ערבים הרוצים בטובת ישראל."

אז זה מה ששווה ה"חיזוק" שלך של "ערבים טובים": שלילה של זכות בסיסית להשתמש בנכסי הכלל – מה שמובן לגמרי, כי אתה לא רואה בהם חלק מהכלל, לכל היותר סרח עודף נסבל. אני אפילו לא מדבר על הקשקוש על "לגלות אפס סובלנות לרצונות הלאומיים של ערביי ישראל." מה זה בכלל אומר? אתה מתכוון לפזר אסיפות ציבוריות של בל"ד באש חיה? בעצם, אתה יודע מה, אל תענה על השאלה הזו.

והדברים שלך נאמרים בימים שבהם ליצן אחר של המחנה היודו-נאצי מעביר הצעת חוק בנושא חסר משמעות, אבל מקפיד לומר שהמטרה שלה היא צעד ראשון לקראת הפרדה חוקית בין ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. במילים אחרות, כנסת ישראל העבירה – בלי רעש כמעט – הצעת חוק שכל מטרתה היא לסמן קבוצה באוכלוסיה כקבוצה שמופלית לרעה.

ככה נראית "דמוקרטיה יהודית." זו "המדינה היהודית" שבה דורש ראש הממשלה נתניהו הכרה. הצעת החוק הזו הרי מגיעה ממפלגתו. בנט נשמע כמו אחד המנהיגים של ה"דמוקרטיות" המזרח אירופאיות בין המלחמות – ולא במקרה. הרי רוב ההנהגה הפוליטית של ישראל בימי הקמתה באה משם. "יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון בדיוק כמו "אוקראינית ודמוקרטית" או "אסטונית ודמוקרטית." משמעה שלטון הרוב האתני בחוזק יד על המיעוט, משמעה שהמיעוט מתקיים בחסדו של הרוב. "מדינה יהודית" משמעה המדינה שבה היהודים הם גזע האדונים.

מצד שני, למה אפשר היה לצפות ממפלגה שקוראת לעצמה "הבית היהודי."

(יוסי גורביץ)

המנהיג הפוליטי היחיד בישראל שמסתובב עם תווית "פאשיסט" שהדביק לו בית המשפט, רונן שובל, פרסם ב"סופהשבוע" האחרון מאמר משונה מהרגיל, שבשיאו הוא המליץ לשמאל הישראלי להגר מכאן. לצערי לא מצאתי את המאמר ברשת ואני נשען על צילום שלו שקיבלתי באדיבות תומר פרסיקו.

"קריאתי הפשוטה – רדו מהארץ," כותב שובל, "או, בשפה שלכם – תהגרו. אם אנחנו כל כך רעים, דוחים, עובדי אלילים, חשוכים, פאשיסטים וגזענים, הניחו לנו. היהודים, כפי שבחרתם לנסח זאת, ניצחו, מנצחים וינצחו את הישראלים. הבינו – כמה שלא תטיפו לנו שברית מילה היא התעללות בילדים – נמשיך למול את בנינו; גם אם תסבירו לנו שהכותל הוא בסך הכל קיר – נמשיך להתרגש ממנו; והחזיר ימשיך להגעיל אותנו, למרות ביקורות המסעדות המהללות ב"הארץ". כן, נמשיך לעשות קידוש בערב שבת ולחגוג את סדר פסח, ובכלל נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים […] נמשיך להתרגש בשירת "התקווה" […] אתם, שמאמינים כי אנחנו נמצאים "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", פשוט הרימו ידיים, קחו את הרגליים והפקלאות, ולכו לברלין, לברצלונה, ללונדון או לניו יורק. במקום להקדיש את חייכם למלחמה בנצח ישראל, לכו עשו חיים בגולה – דרך צלחה, המפתחות בפנים." המילים האחרונות הן גם הכותרת של המאמר.

שזה קצת חצוף מצד מי שעשה חלק מהכסף שלו מסחר עקיף עם מדינות אויב. כמה הערות. קודם כל, אם למישהו היה ספק, גם אחרי פסיקת בית המשפט, גם אחרי שקבע ש"בית המקדש הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית," שרונן שובל הוא פאשיסט, אז הנה ההוכחה האחרונה. הוא כל כך לא יכול לחיות באותה המדינה עם אנשים שחולקים על דעותיו, שהוא דורש מהם שיהגרו. המדינה שרוצה שובל היא מדינה שיש בה קו מחשבה אחד בלבד, זה שלו. מי שמעז לחלוק עליו, מתבקש לעזוב. כלומר, בינתיים הוא מתבקש; בינתיים, כל זמן שלשובל אין את הכוח ליישם את הפנטזיות שלו, זו רק בקשה. אחר כך? טוב, נו, אנחנו יודעים איך הפאשיסטים נוהגים לטהר את העם.

שנית, שלמרות ששובל עצמו איננו חובש כיפה, הרי שהוא חמור מובהק של המשיחיסטים. הסממנים שלו ללאומנות יהודית הם דתיים כמעט כולם (בהמשך הוא מדבר גם על גאווה בצה"ל, שבלעדיה הרי אי אפשר): הטלת מום בפעוטות חסרי ישע (וביצוע מעשה מגונה בכפיה בהם), קידוש בערב שבת, סדר פסח, הקיר החיצוני של בית המקדש של הורדוס, גועל מבשר חזיר. האם הלאומיות היהודית בכלל יכולה להיות חילונית בתפיסה של שובל? ואיזה מין חילוני הוא-עצמו? אפיקורס לתיאבון, שלא מסוגל לעמוד בדרישות ההלכה וחושב שהדתיים צודקים אבל, אף שהנפש חפצה הגוף חלש?

שלישית, התפיסה המשונה ש"[אנחנו] נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים": הימין הדתי – ואני חושב שדי ברור, אחרי הטקסט הזה, ששובל הוא חלק ממנו, גם אם לצרכי הסוואה הוא לא חובש כיפה – תמיד טען שהיריבים שלו נטולי ערכים, נטולי מוסר, לא היה מסוגל להתמודד עם העובדה שיריביו העמידו מול הערכים שלו ערכים מנוגדים.

וכמובן, רביעית, את העובדה ששובל – פרדוקסלית – לא מבין פטריוטיות מהי ולא מסוגל להיות פטריוט ישראלי. פטריוטיות באה מהמילה patria, מולדת; משמעה אהבת מולדת; והביטוי המזוקק שלה הוא המנון המחאה הישן ממלחמת לבנון:

אין לי ארץ אחרת,

גם אם אדמתי בוערת;

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי;

בגוף כואב, בלב רעב,

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק, כי ארצי

שינתה את פניה;

לא אוותר לה,

אזכיר לה,

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה.

כלומר, אהבת המולדת גם כאשר היא כרוכה בכאב, בסלידה ממה שהפכה להיות; להיאבק על דמותה – ואין מולדת שאיננה זקוקה למאבק כזה – גם כאשר דומה שהאדמה בוערת. הפטריוט לא עוזב את ארצו אלא כאשר כלו כל הקיצים, כאשר הרונן שובלים כבר בשלטון ממש.

שובל איננו מסוגל להבין פטריוטיות טבעית, שנובעת מהמקום שבו נולדת, מהאנשים שאיתם גדלת ושהפכו לחבריך ושלמדת לאהוב, מהחשש שלך לגורלם, לגורלך, לגורל הכלל, מהדרישה שיהיה כאן טוב יותר, ובחיים האלה. הפטריוטיות שלו היא פטריוטיות מלאכותית, גרמאנית-רומנטית במהותה, והיא תלוית אידיאולוגיה. שובל חייב את המולדת שלו ציונית, ולא סתם ציונית – הוא תוקף במאמר שלו שלושה אנשי מרכז מובהקים: יאיר לפיד, ארי שביט ו(איזו כפיות טובה כלפי מי שהזניק אותו למרכז תשומת הלב)בן כספית – אלא ציונית-קנאית. מדינה ציונית שבונה בית מקדש, מדינה ציונית שסותמת את פיות יריביה או מרחיקה אותם.

הפטריוטיות האחרת, הטבעית, נראית לשובל – ולחלק גדול מן הציונים, יש לומר – מאד משונה. למה לעזאזל, הם שואלים שוב ושוב, אתם גרים כאן? התשובה הפשוטה – נולדנו כאן – לא נראית להם סבירה. לא, ברצינות, למה אתם גרים כאן? אם אין לכם שליחות אידיואלוגית, אם אתם לא עטופים בשריון צדקתנו ההיסטורית, למה אתם גרים כאן? מה, חסרים מקומות טובים יותר בעולם?

במונחים ציוניים קלאסיים, שובל הוא הארכיטיפ (השקרי במידה רבה, צריך לציין) של היהודי הגלותי, כזה שהרגש הטבעי של הפטריוטיות, של החיבור למקום בו נולדת, מת בקרבו עוד בטרם לידתו, זה ששום מקום איננו ביתו. כדי למלא את החסר, שובל צריך כמויות עצומות של אידיאולוגיה שתלטף לו את האגו, שתאמר לו שהוא נזר הבריאה, ויותר מכך – הוא צריך להיות האדון. הוא צריך שיהיו אנשים שכפופים לו. הוא צריך בית מקדש, כי בלי בית מקדש, בלי דם וקורבנות ולב האומה הפועם וכל הקיטש הוואגנרי הזה, למה לו לגור כאן ולא בשיקאגו.

אז שובל עושה את המהלך הציוני הקלאסי: מגרש את האנשים שאכן יש להם קשר משלהם למקום, שרוצים לשפר אותו, לשנות אותו, להשקיע בו – לא לאונן על "הלב הפועם של עם ישראל" בדמות מזבח ועליו בהמה טבוחה, צואתה ודמים. כל כך הרבה דמים.

לא תודה, שובל. אנחנו פה. אתה רוצה ללכת למקום שיתאים לך יותר? סע לשלום, המפתחות בפנים.

(יוסי גורביץ)

אם ישראל חפצת חיים, על הציונות למות.

מדינת ישראל מכירה בשני סוגים של אזרחות: אזרחות מכוח שבות, כלומר מתוקף היותך יהודי ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, ואזרחות מכוח ישיבה, קרי ילידות או השתקעות. אזרחות מכוח שבות חלה אוטומטית על כל היהודים החיים בישראל, גם אם נולדו בה. כלומר, גם אם מעולם לא שבת משום גלות, גם אם אתה צאצא למשפחה היהודית היחידה שאשכרה לא עזבה את פלסטינה הרומאית, משרד הפנים רואה בך אזרח "מכוח שבות." כשניסה עוזי אורנן לעתור לבית המשפט כדי להורות לו להכיר בו כישראלי מכוח ישיבה, מכוח ילידותו, מכוח הקשר שלו למולדתו, בית המשפט דחה את הבקשה. אף שאורנן איננו מוגדר כיהודי, בית המשפט מצא שאמו של אורנן היתה יהודיה, ומכאן נגזרות יהדותו – ואזרחותו. יהודי, אומרת הציונות, לא יכול להיות אזרח מכוח ישיבה: הוא פולש תמידי בארצו. המשמעות המרחיקת לכת יותר היא שליהודי, מבחינת האורתודוקסיה הציונית, לא יכולה להיות מולדת: ארצות הניכר הרי אינן מולדתו, גם אם נולד בהן, ובארץ המיועדת לו הוא איננו יכול להיחשב יליד, גם אם נולד.

האנומליה הזו היא סממן של אחת הבעיות החמורות של הציונות: העובדה שהיא אידיאולוגיה מהפכנית, שמסרבת להכיר בסוף המהפכה, ששואפת למהפכה נצחית ושבהתאם, מחפשת לה אויבים. ככזו, היא מסכנת את החיים בישראל, מדרבנת אותם לסכסוך נצחי.

ראשיתה של הציונות בשתי טעויות: הראשונה היא התפיסה שהיהודים הם לאום, בעוד שאינם אלא קבוצה דתית. לאום נמדד בשפתו, בשאיפותיו, במאכליו, בלבושו, בתרבותו; ליהודים לא היו שפה, שאיפות, מאכלים, לבוש או תרבות משותפת. במידה שהיה משהו משותף – לשון הקודש, הציפיה למשיח, הגרסאות השונות של החמין, הטלית – מקורו היה דתי במובהק.

הטעות השניה, שמבחינת שאר העולם יהיו לה משמעויות חמורות הרבה יותר, היא התפיסה של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ." האמירה הזו של ישראל זנגוויל לא היתה נכונה: ב-1900, על פי הערכותיו של ג'סטין מק'קארתי, שהתבסס על הרישומים העות'מניים, היו בפלסטינה כ-600,000 תושבים; 94% מהם היו לא-יהודים. סרג'יו דלהפרגולה מעריך שב-1890, היו בפלסטינה 43,000 יהודים, ו-490,000 לא יהודים. ב-1901, ב"אמת מארץ ישראל," כותב אחד העם אמיתות לא נעימות, הראויות לציטוט:

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו.

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם, האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…"

לתנועה הציונית היו עוד אפשרויות להקים בית – לאו דווקא מדינה – ליהודים. אחרי המשבר הגדול סביב אוגנדה (בפועל, קניה), שיצרה פיצול של ממש בתנועה, עד כדי ההתנקשות במקס נורדאו (שאמר אז, על פי האגדה, את המילים "עם קטן, אבל מאוס") התנועה הציונית הפנתה את כל משאביה לקולוניזציה של פלסטינה. תחילה ניסתה להגיע להבנות עם הטורקים, אך מאחר והללו הגיעו למסקנה שהם צריכים עוד מריבה אתנית באימפריה שלהם כמו חור בראש, ועל כל פנים לח'ליף לא היו כל כוונות לוותר על פלסטינה, שיש לה משמעות מוסלמית חשובה מאז ימי הצלבנים, דווקא ליהודים, מצאה התנועה בעלת ברית רצינית בבריטניה.

זו, משהחלה לבתר את גוויית האימפריה העות'מנית, דווקא חשבה שיש הגיון במיעוט אתני בעל כוחות נסתרים (חלק ניכר מן המנהיגים הבריטים האמינו באגדה בעלת פני יאנוס על "זקני ציון" שהלובי היהודי מקדם עד היום) שיהיה נאמן לה במזרח התיכון. כמובן, הסיוע הבריטי היה מיועד בעיקרו לסייע לבריטים, לא ליהודים, אבל התנועה הציונית קפצה על העגלה הקולוניאליסטית בשלב מאוחר מאד: האימפריה הבריטית החלה לחשב את קיצה לאחור ב-13 באפריל 1919, עם הטבח באמריצאר. הכיבושים הבריטיים במזרח התיכון, מטרתם היתה לחזק את הקשרים עם הודו; משנשמט יהלום הכתר, לא היתה עוד סיבה לנוכחות בריטית כאן.

הבריטים, כמו היהודים, לא ראו כל סיבה להתחשב ברצון התושבים, והצהרת בלפור שהפכה למדיניות רשמית לא טרחה להיוועץ בהם; מותר לנחש שאילו היה נערך משאל עם בין תושבי פלסטינה ב-1919, התכנית הציונית היתה מובסת ברוב ניכר. עם התחלת הכיבוש הבריטי של פלסטינה, אם כן, הסכסוך בין הציונים ובין האנשים שאותם ביקשו להוריש עלה מדרגה. מהומות פרצו כבר ב-1920, והן הפכו למהומות דמים ב-1921, התגברו ב-1929, והגיעו לשיאן במרד הגדול של 1936.

התוצאה של ההתקוממות הפלסטינית, שהפתיעה מאד את הפלג המרכזי של הציונים – ז'בוטינסקי הופתע הרבה פחות, ובנוסח החוקה שהוא מציע קודם למותו הוא מדבר על חלוקה בשלטון עם הפלסטינים – היתה השתרשות של ראייתם לא כמיעוט לאומי שנאבק על נפשו מפני דחיקת רגליו על ידי פולש שנהנה מסיוע של מעצמה קולוניאליסטית, אלא כסוג של קוזאקים מקומיים, אנטישמים שיוצאים לפוגרומים; כאן יש לציין שהאימוץ המהיר של הפאשיזם והאנטישמיות האירופאיים על ידי התנועות הלאומיות המתעוררות בלבאנט לא הועיל, בלשון המעטה. אמנם, ספק אם הציונים יכלו, פסיכולוגית, להכיר בלגיטימיות של המאבק של מתנגדיהם; הכרה כזו היתה מטילה צל ענק על כל התנועה הציונית. המשמעות של ההתנגשויות עם הפלסטינים היתה שהמרכיב ההומניסטי של הציונות, זה שכחלק ממנו יכול היה הרצל להעמיד את הקונפליקט המרכזי של "אלטנוילנד" כמריבה עם רב גזעני שרוצה לשלול את זכויות האזרח של הפלסטינים, הפך לבלתי משמעותי, ורגליו נדחקו מפני זרם נוקשה הרבה יותר, זרם שלא שאף לשיתוף פעולה ולחיים בצוותא אלא לנישול. בסוף שנות השלושים, הזרם המרכזי של הציונות כבר חולם על טיהור אתני.

ובמלחמה הפראית של 1947-1948 אכן הצליחו הציונים לבצע טיהור אתני בפלסטינים, ולגרש את רובם. המלחמה הזו היתה איומה לא רק לפלסטינים, אם כי ודאי היתה איומה הרבה יותר; אחוז שלם מהיהודים במה שהפכה להיות ישראל נפל בקרבות. כרבע מכלל אנשי הפלמ"ח נהרגו בקרבות.

ומותם קידש את הביזה שבאה אחר כך. ישראל ירתה בפליטים שניסו לשוב – וכאן תחילתה האמיתית של הנכבה – ובזזה את אדמותיהם בשלל חוקי עוול ותקנות גזל. המדינה הציונית נאלצה לחיות עם מספר ניכר של פלסטינים בתוך גבולותיה, והציונות הכתיבה את נישולם, אפלייתם, ומדי פעם טבח בהם.

נחזור שוב לשאלה האם אדם יושב בישראל מכוח שבות או מכוח ישיבה. המשטר הציוני – ואם למישהו יש בעיה עם המושג הזה, הוא מתבקש להפנות אותה אל המשטר, שמצהיר השכם והערב שהוא ציוני, ורודף את מי שאינו ציוני – מדבר, גם באמצעות "אזרחות מכוח שבות," שוב ושוב על כך שהמהפכה הציונית לא הושלמה. המפעל הגדול של הציונות, זה שמותר להעריך שהושקעו בו יותר כספים ומאמצים מאשר בכל מפעל אחר שלה, הוא סיפוח של כמה שיותר שטחים מהגדה המערבית; מי שלא מתבונן בנתונים הללו, במה שממשלת ישראל משקיעה בשטחים הכבושים לעומת מה שהיא משקיעה בשטחי ישראל גופא, חי בהדחקה.

בעשורים האחרונים, המשטר מדבר שוב ושוב על הצורך להבטיח שלמות דמוגרפית. שר החוץ שלנו, כדי להבטיח את השלמות הדמוגרפית הזו, מוכן לוותר על ריבונות על חלק מן המדינה. הרוב הגדול לא מוכן לוויתורים כאלה, והוא מצפה שהפלסטינים הם אלה שיעשו ויתורים – מרצון או מכורח.

המשמעות של המשך התפיסה הציונית – התפיסה שהמדינה הישראלית צריכה להיות קודם כל מדינתם של היהודים, שהיחס שלה לאחרים נע בין היותם אנשים שנסבלים בקושי ובין כאלה שסובלים מאפליה דקה – היא שישראל תמשיך, לעולמי עד, להיות מדינה שנמצאת בסכסוך אתני בלתי פוסק. אם המטרה הראשונית של הציונות היתה ליצור "נורמליזציה של היהודים," הרי שהמטרה הזו נכשלה.

מי שרוצה בנורמליות, מי שרוצה לחיות במדינה שמשקיעה את מירב משאביה לא בייהודו של איזה פיזדלוך, בין אם הוא באל עראקיב בין אם הוא באשכי גוליית ב', צריך להבין שהבעיה היא בהתעקשות של הציונות להעמיד את היהודים כעם שליט תוך דחיקה לאחור של רגליהם של יושבי הארץ (ואם יש לכם בעיה עם הביטוי "יושבי הארץ," לכו אל משרד הפנים, זה שמעניק להם אזרחות מכוח ישיבה). הנכבה, צריך לשוב ולהזכיר, לא הסתיימה: היא מופנית כנגד הבדואים וכנגד תושבי הגדה המערבית.

וזה לא צריך להפתיע. הציונות, ככוח רעיוני, התחילה בעת דעיכת הקולוניאליזם: בימים שהיא למדה ללכת, לאופולד הפך את קונגו לזוועה חיה לתושביה, הגרמנים למדו לראשונה בנמיביה איך מבצעים רצח עם, והבריטים, במלחמה מלוכלכת כנגד אוכלוסיה לבנה דווקא, הנחילו לעולם את המושג "מחנה ריכוז." היא הגיעה לנעוריה בימי הסכמי וורסאי, כשמדינאים מערביים שיחקו בהזזת גבולות ללא התחשבות ברצון התושבים, ובגרה בימים שבהם סטאלין הפך את הטיהור האתני לנורמה במזרח אירופה – מולדתם האמיתית של רוב הציונים.

אבל – למרבה המזל – אנחנו לא ב-1948, אפילו לא ב-1919, ודאי לא ב-1904. ישראל לא תמצא תומך לטיהור אתני נוסף. ואם אנחנו רוצים להפסיק לחיות בסכסוך בלתי פוסק, אנחנו צריכים לשים קץ לציונות. ישראל צריכה להפוך למדינה שרואה את טובת כל תושביה, לא רק את טובת אלה שבקרוב יהיו מיעוט; היא צריכה גם להיערך לכך שחלק ניכר מתושביה לא יסכימו עוד לדבר על ישראל, אלא על ישראטין.

המשך הציונות משמעה המשך הסכסוך. יש לוותר על הקטגוריה של "אזרחות מכוח שבות", ולהכיר בכל מי שנמצא כאן כ"אזרח מכוח ישיבה," ולהתייחס אליו בהתאם. זה ידרוש ויתורים קשים מאד ממי שהתרגלו לדרוש את הוויתורים הללו מאחרים. מותר וצריך לחשוש שזה לא יקרה; שברירת המחדל הציונית ב-65 השנים האחרונות, החרב, תנצח שוב; ואף על פי כן צריך לומר, שאם על ישראל – לא יהודה – לחיות, על הציונות למות.

(יוסי גורביץ)

עוד כספות של בן דרור ימיני וחבר מרעיו

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קם על צד שמאל השבוע. אתמול (ה') הוא פרסם מאמר, שלזמן מה היה אף הכותרת הראשית של אתר נרג, שכותרתו היא "הארגונים שאירופה מממנת אחראים למחאת המסתננים."

פתחתי בעניין, כי הנחתי שאם הכותרת הראשית של אתר חדשות היא פסקנית כל כך, ודאי מונח לפני תחקיר מעמיק. ציפיתי לראות הקלטות חד משמעיות מחדר אפוף עשן, עמוס בשמאלנים בולסי טופו ושותי אספרסו, שמעידות איך המחושים שלהם מקיפים את העולם כולו, מעוררים מחאת מסתננים היום, מחאת בדואים אתמול, והכל בגלל שהם תלושים, שונאי עצמם, וחותרים תחת עמם, אותו הם שונאים מבלי לדעת למה.

אז כל הקונספירציה האנטישמית הזו אכן היתה במאמר, אבל מאחר וקונספירציות הן סימן ההיכר של לוזרים – ראו את העולם המוסלמי ואת האחים המוסלמים – בן דרור ימיני הביא את כל הטענות, אבל לא סיפק שום הוכחה. למעשה, כפי שדיווח "העין השביעית," מי שהיה קורא את יובל גורן ב"סופשבוע" של מעריב, היה מגלה שהוא הגיע למסקנה ההפוכה: שהפליטים ארגנו את המחאה בעצמם. אבל בשביל זה, כמובן, צריך לדבר עם פליטים, לא לעסוק בהזיות אנטישמיות.

נתחיל לפרק את זה. הטענה הראשונה של ימיני היא שלמרות שמאבק הפליטים נראה לנו לא אלים, בפועל הוא אלים מאד:

“עד עכשיו לא הייתה אלימות, לפחות לא בראש חוצות. אבל אין צורך באשליות. מאחורי הקלעים מתנהל משהו אחר. עובד אחד שהגיע שלשום לעבודה, והפר את השביתה, חטף מכות רצח מקבוצה מאורגנת מאוד של עשרה אחרים. האחרים הבינו את הרמז. האלימות ניצחה.”

הייתי מצפה ממישהו שיוצא עם כותרת פסקנית כל כך לכמה ראיות. כמו: מה שמו של המותקף? מי תקף אותו? האם הוא התלונן במשטרה? אם הוא לא התלונן במשטרה, האם הוא העיד אישית בפני ימיני? אם לא העיד אישית בפני ימיני – ולא נראה לי שהלז מסתובב בקרב הפליטים ומחפש עדויות – איך ימיני יודע על כך? מי המקור שלו? (לשאלה הזו עוד נחזור.)

אבל נניח לצורך הענין שהסיפור אמיתי. היה פליט שהפר את השביתה וחטף מכות משובתים אחרים. במה זה שונה מהיחס הרגיל של שובתים כלפי מפירי שביתה? ימיני ודאי מכיר את המונח Scab, שובר שביתה, ואת המנון השנאה לו שחיבר ג'ק לונדון:

After God had finished the rattlesnake, the toad, and the vampire, he had some awful substance left with which he made a scab.
A scab is a two-legged animal with a corkscrew soul, a water brain, a combination backbone of jelly and glue.

Where others have hearts, he carries a tumor of rotten principles.
When a scab comes down the street, men turn their backs and angels weep in heaven, and the devil shuts the gates of hell to keep him out.
No man (or woman) has a right to scab so long as there is a pool of water to drown his carcass in, or a rope long enough to hang his body with.

האם בשל תקיפה של מפר שביתה אנחנו יכולים לטעון ברצינות ש"מאחורי הקלעים" מתנהל משהו אחר? כנראה שאם אתה ימיני, התשובה חיובית.

הטענה השניה של ימיני היא שהמסתננים הם בעצם מריונטות של פעילי זכויות אדם ערמומיים:

"גרוע מכך: המסתננים אינם עומדים מאחורי המחאה. אלה פעילי הגופים שממומנים מאירופה. הם סיבכו את ישראל במגזר הבדואי. הם מנסים לסבך עכשיו את ישראל במגזר המסתננים. [..]

מה שחשוב הוא, כמו תמיד, שהגופים הללו יעשו כל מאמץ כדי להציג את ישראל כמפלצת. מטעמים הומניים כמובן. המסתננים עצמם רחוקים מעוינות כלפי מדינת ישראל וכלפי החברה הישראלית. באחד ממוקדי העבודה שלהם בתל אביב, בשוק הכרמל, הם זוכים ליחס אנושי. אבל פעילי הארגונים דוחפים את האף. הם כבר ידאגו לשנות את התמונה.” 

הטענה של ימיני פסקנית מאד. האם הוא מגבה אותה בעובדות? כמובן שלא. אין כאלה. נכחתי לזמן קצר במוצאי השבת האחרונה בגינת לווינסקי, שעה שהפליטים ארגנו שם את השביתה. לזמן קצר – כי כל הדיונים נערכו בטיגרינית, שפה שלא אני ולא רוב פעילי זכויות האדם שאני מכיר דוברים. כן, בין הצועדים היו מספר פעילי זכויות אדם. אנחנו מגיעים לשם כדי להפגין סולידריות. אנחנו לא מובילים את המאבק.

הטענה של ימיני היא טענת הקו קלוקס קלאן: השחורים רגועים, אוהבים את מצבם, אבל יש כל מיני ליברלים תלושים שמרעילים אותם ("הם כבר ידאגו לשנות את התמונה.") יתר על כן, "סיבכו את ישראל במגזר הבדואי"? אני לתומי חשבתי שמי שסיבך את ישראל במגזר הבדואי היא ממשלת ישראל, שעמדה לגרש אותם מבתיהם. האם ימיני באמת חושב שבדואים ופליטים לא מסוגלים להתארגן בכוחות עצמם? שהם סוג של תת אדם?

עוד שאלה. מה אמור לעשות אדם שחושב שיש לכל בני האדם זכויות שוות, כשהוא נתקל במדיניותה של ממשלת ישראל? להשתחוות בכניעה ולזוז הצידה? כאן צריך להביא עוד דוגמאות לרטוריקה דומה של ימיני. במאמר שכתב מוקדם יותר השבוע, הוא כותב כך:

"צריך גם להודות שיש משהו מפחיד בפעילים הללו. הרי אחת הפעילות "למען" זכויות המסתננים טענה שאין צורך ברוב יהודי בישראל. היא כבר מפנטזת לקלוט את חצי אפריקה. לא כל הפעילים שם שייכים לזן האנטי ציוני הזה, אבל קשה גם לומר שהפעילה שייכת למיעוט מבוטל."

מיהי אותה פעילה? למה ימיני לא נוקב בשמה? אולי כי הוא יודע שאם יעשה זאת, הוא מסתכן בתביעת דיבה איומה. הרי "היא כבר מפנטזת לקלוט את חצי אפריקה" הוא משפט שאין לימיני שום דרך להוכיח, וכל המטרה שלו היא ללבות שנאה נגד פעילי זכויות אדם. ואולי היא בכלל לא קיימת – אחרי הכל, אם אתה מסוגל לטעון שמישהי "מפנטזת" על משהו, בלי כל הוכחה ובלי ציון שמה, למה לא לפנטז את עצם קיומה? ומיד לאחר מכן, כמובן, מגיע הטיעון האנטישמי הקלאסי: לא כל היהודים כאלה, אבל אנחנו לא יכולים להבחין ביניהם ועל כן צריך לפגוע בכולם. במאמר הנוכחי, כותב ימיני כך:

" כך שצריך להזכיר משהו: הארגונים הללו והפעילים הללו והחוגים שלהם שייכים בדיוק לאותו חלק באוכלוסייה שהתנגד לחוק האזרחות.
גם אז הם אמרו: מדובר רק בעשרות אלפי פלסטינים, שיבצעו איחוד משפחות, אז מה הבהלה. והיא הנותנת. מדובר בעוד עשרות אלפים ועוד עשרות אלפים, שיביאו בעקבותיהם עוד עשרות אלפים, שביחד יהפכו למאות אלפים."

אני מכיר פעילים למען פליטים. אני לא חושב שיש רבים מהם שהיו מעורבים במאבק נגד חוק האזרחות, או בשמו המדויק יותר החוק לאפליית האוכלוסיה הפלסטינית בישראל. בתור התחלה, המאבק ההוא – שנערך בשנות האינתיפאדה השניה – היה בעיקרו מאבק משפטי, לא ברחוב. שימו לב ללשון המעורפלת של ימיני: "הארגונים הללו והפעילים הללו והחוגים שלהם שייכים בדיוק לאותו חלק באוכלוסיה." בדיוק. לאותו חלק. יאללה, ימיני, לך על זה עד הסוף. תפסיק לשחק. אמור את המילים המפורשות: קוסמופוליטים. תלושים. פרוצות מינית או הומואים. הכלבים הנרצעים של בעלי ההון שלגמרי במקרה גם מקדמים את הקונספירציה הקומוניסטית. למה אתה עצור כל כך? תן לעצמך להשתחרר, פרוץ בצווחת "יהודונים מלוכלכים" ובוא נגמור עם זה.

אחר כך חוזר ימיני לטענה הקבועה שלו: הם לא פליטים.

"המסתננים, ברובם, אינם פליטים. הם מהגרי עבודה. הם זוכים להגנה קבוצתית, משום שלא ניתן להחזיר אותם בצורה מאורגנת. אבל זה לא אומר שהמדינה אינה רשאית להפעיל לחץ מתון כדי שהם יעזבו מרצונם למדינות שמהן באו, או למדינות אחרות. זה כבר התחיל לקרות בטפטוף שהחל להתגבר. אבל הארגונים דוחפים את האף. הם ידאגו לשנות את התמונה."

מאד פסקני. איך ימיני יודע שאינם פליטים? הרי זה לב הבעיה: ישראל מסרבת לבדוק את מעמד הפליט שלהם. במדינות אירופאיות שערכו את הבדיקה, יותר מ-80% מהאריתראים שהגישו בקשה למעמד פליט גם קיבלו אותה, ויותר מ-70% מהסודאנים קיבלו אותה. אז הנה, דרישה לא מסובכת: שממשלת ישראל תבדוק ברצינות את מעמד מבקשי המקלט.

אלא שימיני לא רוצה לבדוק, כמובן. הוא יודע מה יהיו התוצאות. הוא פשוט מעדיף לשקר לקהל הקוראים שלו, וללבות את השנאה שלהם. אגב, כשימיני כותב ש"הם זכו להגנה קבוצתית משום שלא ניתן להחזיר אותם בצורה מאורגנת," הוא טועה או משקר: ה"הגנה הקבוצתית" נובעת מכך שישראל יודעת שאסור לה להחזיר פליטים לסודאן או אריתריאה, והיא מאפשרת לה להתחמק מחובתה לבדוק את מעמד הפליטים – חובה שבסיומה היא תיאלץ להעניק להם מעמד פליט. מיד לאחר מכן, עושה ימיני מירי רגב, ופולט את המשפט המופלא הבא: "המסתננים ראויים לצלם אנוש." לא, ימיני, לא: הם לא "ראויים" לצלם אנוש. יש להם צלם אנוש. בהגדרה. מרגע לידתם. כאשר אתה מעמיד בסימן שאלה את צלם האנוש שלהם, אתה לא פוגע בו – אבל אתה מאבד את שלך.

כאן מגיע ימיני להצעת פתרון: שוד של מבקשי המקלט.

"שוק העבודה יכול לקלוט אותם. אבל יש צורך בתוספת קטנה: בין שליש לחצי מהשכר יעבור לקרן מיוחדת, שתעמוד לרשותם ביום העזיבה. את כל המנגנונים שפועלים היום אפשר להפנות לכיוון הזה. אין צורך בכוח אדם נוסף. “

ופה חשדתי. כי שלושה ימים קודם לכן, פרסם יהודה יפרח גם הוא מאמר בנושא הפליטים, ובו העלה את ההצעה הבאה:

"כל מסתנן שיסכים לכך יוכל לעבוד בישראל ולקבל את שכרו כחוק, כנגד התחייבות שבתום תקופה של שנה עד שנתיים הוא יחזור לארץ מוצאו. רוב המשכורת שלו תישמר בקרן שאותה הוא יוכל לשחרר רק בשדה התעופה ובינתיים יקבל את צרכי הקיום הבסיסי." ההדגשות שלי.

ההדגשות שלי. המממ. שני כותבים, אחד ב"מקור ראשון" ואחד ב"מעריב," מעלים הצעה דומה עד כדי להחשיד: יינתן לפליטים לעבוד, אבל הם לא יוכלו לקבל את עיקר הכסף שלהם אלא כאשר יעזבו את הארץ. כי, כידוע, כל פליט מחזיק במשרה יוקרתית במיוחד, כזו שמאפשרת לו להסתדר בלי מחצית או יותר מהשכר שלו. היתכן שהשניים אינם כותבים עצמאיים, חופשיים, נחושים בדעתם, אלא מצטטים את אותו דף המסרים עצמו? של, נניח, היחצ"ן של שר הפנים?

הלאה. יפרח מדבר על מעמד פליט כאילו הוא משהו נחשק במיוחד: מבחינתו, הפליטים יוכלו להשאר בישראל תמורת "ויתור על חלום הפליטות." חלום! תגיד, ילד, מה תרצה להיות כשתהיה גדול? אני, אבא, ארצה להיות פליט!

יפרח מתיימר להיות כתב משפטי. שאין לו אתיקה, אנחנו יודעים. שהוא מסוגל לבצע מעשה מגונה בטקסט ולקרוא מתוכו רק את מה שמתאים לאג'נדה של המחנה שלו, תוך הסתרת העובדות – גם את זה אנחנו יודעים. אבל בכל זאת, מכתב משפטי מצפים להבנה מסוימת בחומר. יפרח היה מסוגל לפלוט בלי למצמץ את המשפט הבא:

"למדינת ישראל אסור לתת למסתננים מעמד של פליטים משום שלפי החוק הבינלאומי מי שמחויבת להעניק להם את המעמד הזה היא מצרים, שכן הם הגיעו אליה לפני שהסתננו לארץ."

זה אכן סנטימנט רווח בקרב הימין והמרכז היהודים, אבל הוא נטול בסיס ולמעשה הוא שקר. זה מה שהיה לשרון הראל, שיצגה בכנסת את נציבות האו"ם לפליטים, לומר בנושא (זהירות, מסמך):

"זו גם סוגיה שבאמת עולה לבקרים. פליט הוא אדם שנמלט על חייו. הוא לרוב נאלץ לעזוב את מקום מגוריו מבלי לארוז מזוודה, מבלי להצטייד בדרכון ובמסמכים מתאימים והוא נמלט על נפשו. הוא נמלט ומגיע ליעד הראשון שלו. הבוקר שמעתי ראיון ברדיו עם פליט מדרפור שסיפר שהוא נמלט בשלב ראשון ללוב השכנה, וכשהוא ראה שבלוב אין מנגנון מקלט. בלוב האו"ם לא הורשה לפעול במדינה. השליט קדאפי לא התיר לנציבות האו"ם לפליטים לפעול במדינה ולכן אין מנגנון לטיפול בפליטים. הוא עבר למצרים השכנה וגם שם הוא סבל אי אילו בעיות, וכאשר פליט עובר ממקום למקום, הוא מחפש את המקום הראשון שבו הוא ירגיש בטוח. הוא יכול לעבור מדינה, שתיים ולפעמים גם יותר מכך, כדי להגיע לאותה נקודה שבה הוא מקבל הגנה. היתה תקופה שאזרחי ליבריה, בתקופת מלחמת האזרחים, נרדפו בקהיר על ידי השלטונות במצרים וכתוצאה מהרדיפה הזו הם נמלטו לישראל. היתה תקופה כזו, קבוצה מסוימת קטנה של כ – 40 איש, ויש לזה תקדימים שונים במקומות שונים בעולם. אז כשאדם לא מרגיש בטוח במקום שאליו הוא מגיע, הוא רשאי גם לעבור גבול נוסף."

ההדגשות שלי. אם יפרח יכול להצביע בפנינו על המקום בו קובע המשפט הבינלאומי שהמדינה הראשונה היא זו שחייבת להעניק מקלט, ניחא. אם לא, יואיל נא ויחפש תפקיד שבו לא ישקר על בסיס קבוע לקוראיו ויוריד מדי יום את סך הידע בעולם. נניח, מגדל תרנגולות או משהו.

מה מדריך את ימיני ואת יפרח? החשש שישראל "לא תוכל לעכל" את הפליטים, שהמדינה היהודית לא תוכל לסבול גוף זר בתוכה. לצורך הטענה הזו, מגיע ימיני לטענה מופרכת במיוחד:

"ישראל היא מדינת לאום. היא לא מדינת הגירה. ישראל דומה יותר לצ'כיה, לסלובקיה, לקרואטיה, לארמניה, ולעוד עשרות מדינות. ישראל היא לא קנדה ולא ארה"ב, שנוצרו כמדינות הגירה, למרות שגם הן מגבילות הגירה. בנסיבות הגאו-פוליטיות של האזור שבו ישראל חיה – איבוד הרוב היהודי הוא מתכון להתאבדות לאומית. את האסון הזה רוצים פעילי הארגונים להאכיל אותנו בכפיות קטנות. לפעמים בשוגג. לפעמים בזדון."

וואלה. בואו נראה. ניקח דוגמא אישית. ימיני עצמו הוא בן למהגרים. הם הגיעו מתימן. המקרה שלי טיפה יותר מורכב: סבא אחד מליטא, סבא אחר מפולין, סבתא מפולין וסבתא מרומניה. ישראל מורכבת מאוכלוסיות שהגיעו מפחות או יותר כל מדינה אירופאית, קבוצה גדולה מאד של פליטים שהגיעו משורה של מדינות באפריקה (מרוקו, טוניסיה, מצרים, לוב); ורק לפני כ-30 שנה, יצאה ישראל למבצע צבאי כדי להביא לישראל מספר גדול של מהגרים מאתיופיה. לומר שישראל היא "לא מדינת הגירה" זו שטות, שטות בערך כמו הטענה שהיהודים בישראל הם ילידים נוסח צ'כיה.

"איבוד הרוב היהודי הוא התאבדות לאומית," אומר ימיני. וואלה. כלומר, במשתמע, הלא-יהודים בישראל הם לכל היותר נסבלים. כלומר, מדינה איננה יכולה להיות "יהודית" אם אין בה רוב יהודי; כלומר, "המדינה היהודית" היא שם קוד למדינה שבה היהודים הם הקבוצה השלטת. ומה יעשה ימיני כאשר היהודים לא יהיו בה רוב?

בישראל יש כשמונה מיליוני בני אדם. ימיני ויפרח אומרים לנו שישראל איננה יכולה להכיל פחות מ-60 אלף פליטים – כשהם מתעלמים בנוחות מכך שבישראל יש כמה מאות אלפי עובדים זרים, רובם ממדינות שם צבע העור, איך לומר, שונה פחות מזה של ימיני ויפרח.

היהודים, אמרו האנטישמים הישנים, הם משהו שהגוף הלאומי לא יכול לעכל. הפליטים, אומרים האנטישמים החדשים, הם משהו שהמדינה היהודית לא יכולה לעכל. ובשני המקרים, מדברים ללא הרף על כוחות איומים מאחורי הקלעים, מפלצת כלל-עולמית שבוחשת בקדירה, ידה בכל ויד כל בה; ברצונה, היא משנעת עשרות אלפי אנשים מעבר לגבולותיהם; ברצונה, היא משתקת את אחת הממשלות החזקות ביותר בהיסטוריה של ישראל; ויש לה גיס חמישי שעושה את רצונה בנסתר.

כדאי לימיני וליפרח להביט במראה מדי פעם: הם יראו שם דמות לא סימפטית מסוף המאה ה-19, דמות שבו זמנית מחפשת קולוניות ואתרי כיבוש ומשוכנעת שהגוף הלאומי חולה בחידק – חידק זר, כמובן. דמות שבו זמנית מחזקת את כל המהלכים שמדכאים את המעמדות הנמוכים, ומאשימה את אסונם של המעמדות האלה בזרים המסוכנים. אסונו של העולם המוסלמי הוא שהוא שבוי בתיאוריות קונספירציה; ישראל כפי שהיא מצטיירת מכתיבתם של ימיני ויפרח נראית דומה באופן חשוד למצרים כפי שהיא נראית דרך משקפי האחים המוסלמים, לצרפת כפי שנראתה בעיניהם של הישועים הריאקציונרים של ימי דרייפוס. והנה השלימה הציונות את מהלכו של הגלגל.

ועוד דבר אחד: בקישור ל"עין השביעית" למעלה אפשר לראות גם ציטוט של רונן שובל, שפרש מהנהגת התנועה הפאשיסטית "אם תרצו," שמפרט את הישגיו. בין השאר, שובל רואה במאמרים של ימיני את אחד ההישגים שלו. כעיתונאי הייתי תולה את עצמי אחרי מחמאה כזו, או עובר לכתוב על אוכל. וחשוב יותר, שובל אומר שהוא קיבל הצעה מנתניהו לשמש כמזכיר הממשלה. מי אמר GONGO ולא קיבל?

(יוסי גורביץ)

שר החוץ, אביגדור ליברמן, הודיע אמש (א') כי לא יתמוך בהסכם שלום שלא יכלול מה שהוא מכנה "חילופי אוכלוסין," שהוא שם נקי יותר לטרנספר. ליברמן דורש את העברתם של שטחים שמאוכלסים על ידי חלק ניכר מהפלסטינים הישראלים לפלסטין.

מליברמן אי אפשר לצפות להרבה. הוא "איש חזק" בסגנון הסובייטי-פוטיניסטי המוכר, איש של שלטון אתני ולא של שלטון המבוסס על תפיסה של זכויות. מה שבכל זאת צריך להפתיע היא השתיקה הכללית שבה התקבלה הדרישה שלו.

מדובר, אחרי הכל, בדרישה מדהימה מבחינה חוקתית. ליברמן רוצה לרוקן מתוכן, במקרה הטוב, את אזרחותם של מאות אלפי ישראלים, שרובם המוחלט נולד תחת שליטה ישראלית; הוא רוצה להעביר אותם לשליטה של ממשלה זרה. כלומר, גם אם הם ישמרו על אזרחותם הישראלית אחרי "חילופי האוכלוסין," היא לא תסייע להם בדבר.

המקרים בהיסטוריה המודרנית שבהם קרה משהו דומה לזה נדירים מאד. הבולט ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא התבוסה הצרפתית של 1870, כשחבלי המולדת של אלזאס ולוריין נקרעו מצרפת והועברו לגרמניה. הסנאט הצרפתי קיבל בדמעות את ההחלטה, תוך שהוא מכריז שאזרחותם הצרפתית של תושבי החבלים הכבושים תשמר לעד. כשיצאה צרפת למלחמת העולם הראשונה, 44 שנים לאחר מכן, היא יצאה אליה מתוך תחושה יוקדת להחזיר את האזרחים האבודים לתחומה. מאות אלפי צרפתים מסרו את נפשם על המטרה הזו.

ובישראל, שקט. שותק ראש הממשלה נתניהו, שמוכיח שוב שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים אלא לכל היותר של היהודים, וליתר דיוק – של חלק מן היהודים; ראש ממשלה ישראלי, ראש ממשלה שגאה במדינתו, בתפיסת האזרחות שלה, בכך שבה שווים כל האזרחים בפני החוק, היה מפטר מיד שר שהיה מדבר בפומבי על שלילת אזרחותם של מאות אלפי בני אדם. אבל רגע, נתניהו כבר הביע את דעתו בנושא: ליברמן אמר אתמול שהוא כבר עמד על דרישתו "מול אומות העולם," והוא צודק. הוא אמר את אותם הדברים עצמם באו"ם, לפני יותר משלוש שנים. אז סירב נתניהו לגנות אותו, ועוזריו אמרו שהוא "איננו רואה את דעותיו של ליברמן כבלתי לגיטימיות." כלומר, ראש הממשלה הישראלי תומך בשתיקה באיונה של האזרחות הישראלית.

שותק גם שר האוצר, יאיר לפיד. האחרון הרי כבר כתב פעם, גם אחרי שהפך לשר, ש"[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו." באותו המאמר, כתב לפיד ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – כלומר, ה"אנחנו" של לפיד לא כולל 17% מאוכלוסיית ישראל. קבוצת ההתייחסות שלו היא היהודים הישראלים (האמידים, אבל עזבו עכשיו) בלבד. כנראה שהמשמעות של "אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים" היא "אנחנו לא נפריע לשלול את זכויותיהם של לא-יהודים." אחרי הכל, אם הוא יעשה את זה, הוא עוד יצטרך, ר"ל, לדבר עם הזועביז.

מהדהדת שתיקתה של מגינת הדמוקרטיה בעיני עצמה, ציפי לבני, שמשמשת כנייר הטישו של הממשלה, שבו מוחים את כל הליחה האנטי-דמוקרטית שממשלת נתניהו משפריצה לכל עבר בנסיון להתחבב על האספסוף היהודי. כאן היא לא פתחה את הפה. האם היא עדיין חושבת שיש לה עתיד פוליטי? האם היא עדיין חושבת שהיא תוכל לחזור על ההונאה של 2009, ושהיא עשויה להזדקק לליברמן בעתיד? האם, ארור החושב אוון, לא מתאים לה לצאת להגנת ערביי ישראל משום שקולות הדרוזים הם אלה שעלו לה בהנהגת קדימה?

מן הימין הליברמני ועד המרכז-שמאל של לבני עולה שתיקה גדולה בכל מה שקשור להגנה על זכויותיהם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. וזה לא צריך להפתיע: היהודים בישראל תמיד ידעו שישראל איננה מדינת לאום. אילו היתה מדינת לאום, היא היתה נאמנה לאזרחיה. היא לא מדינת לאום: היא מדינת אתנוס. האזרחות שהוענקה לפלסטינים שלא רצחו או גירשו אבותינו, תמיד נראתה מעושה ומאולצת. הפלסטינים הישראלים מעולם לא הוזמנו לקואליציה, כלומר לחלוק בכוח; מימיה הראשונים של הכנסת, זכות ההצבעה שהוענקה להם נראתה במקרה הטוב כסוג של חסד, במקרה הרע כסוג של מס שפתיים לאומות העולם כדי שנוכל להעמיד פני דמוקרטיה.

משרד הפנים תמיד התעקש שאין כאן כל לאום, שאין ישראלים בעולם כלל; שיש רק יהודים, ערבים וכמה אשורים. בית המשפט העליון, פעם אחר פעם, קיבל את העמדה הזו. אז אם אין ישראלים, אם יש רק יהודים וערבים, אז מה בצע לנו באזרחות? מילה ריקה, מילה שהעתקנו מן האירופאים מבלי שהבנו את משמעותה, מילה שמנופפים בה כדי לומר שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." בפועל, כמו שכנותיה שהתהדרו במילים כמו "רפובליקה ערבית" כדי להסתיר את שלטון הסונים או השיעים, גם "מדינת ישראל" היא לא רפובליקה, אלא אתנוקרטיה. אולי הגיע הזמן, מאחר והממשלה לא מכירה בישראלים, להפסיק לדבר על "שר החוץ הישראלי" – הרי אין דבר כזה, ישראלים – ולהתחיל לדבר על "שר החוץ היהודי." פתאום זה לא נשמע כל כך טוב, אה?

סביר להניח שמדבריו של ליברמן, כרגיל, לא יצא כלום; שליברמן אמר אותם כי במילות רהב הוא אלוף, כי הוא יודע שגם כוחו שלו, לא רק כוחה של לבני, מתאייד עם השתלבותם של המצביעים שלו בקהל המצביעים הכללי והתפוגגות הצורך במפלגה "רוסית." אבל בכל זאת יש להן משמעות. הן מבהירות ל-17% מהאוכלוסיה הישראלית שהיא לא באמת ישראלית, שגורלה הוא עלה נידף ברוח, שאפשר להכריע בו בלי לדבר איתה כלל. בצירוף מקרים, קיבל אתמול (א') יאיר שמיר, שר החקלאות ממפלגתו של ליברמן, את האחריות על יישום מתווה פראוור. כלומר, תכנית הטרנספר לבדואים הועברה לידי מפלגה שחרטה את הטרנספר על דגלה. כל פלסטיני ישראלי צריך להבין עכשיו שמבחינת נתניהו, לפיד ולבני, גורלו וגורל משפחתו צפוי להיות כגורל הבדואים.

בלי נאמנות אין אזרחות, אמרה הסיסמה של ליברמן. יש להפוך אותה על ראשה: בלי אזרחות, אין זכות לצפות לנאמנות. בהתחשב במצבם ובתקדימים העולמיים, הפלסטינים הישראלים היו כנראה המיעוט הדרוס והמנושל השקט ביותר בהיסטוריה. ליברמן, ושותפיו לממשלה השומרים על זכות השתיקה, מערערים את תחושת השייכות שלו ואת תחושת היציבות שלו. הם משחקים באש, אבל הם יכולים לסמוך על כך שאם וכאשר היא תפרוץ, היהודים בישראל יקבלו באנחת רווחה את ההתלקחות: סוף סוף, אפשר יהיה לשמוט את העמדת הפנים הרפובליקנית, ולהיות מה שרצינו להיות תמיד. מדינת יהודים, ליהודים בלבד.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)