ב-1990 שימשתי כסמל מבצעים במנהל האזרחי בדיר אל בלאח שברצועת עזה. בראש השנה אז, עשה חייל המילואים אמנון פומרנץ טעות גורלית ופנה בפניה הלא נכונה. במקום להגיע למחנה הצבאי באזור, הוא הגיע למחנה הפליטים בורייג'. הוא נבהל, נסע אחורה במהירות, ודרס שני ילדים. נסע קדימה בפאניקה, והתנגש במבנה. אספסוף זועם התכנס במהירות, התחיל להשליך אבנים. פומרנץ יצא מהרכב, השליך את הנשק והתחנן לרחמים. האבנים המשיכו לעוף. הוא נכנס לרכב, ניסה להתניע, נכשל, נפגע, איבד הכרה. שלושה צעירים במקום רצו אל תחנת הדלק הקרובה, שבו עם ג'ריקנים, שפכו, הציתו.

קיבלנו ידיעות מקוטעות על מה שהתרחש שם. כשהגיעה ידיעה על מנוסה המונית מבורייג', חמוד היע"ע חיבר שתיים ועוד שתיים, יצא ברכיבה פראית מהבסיס ודהר למקום, מזעיק בדרך את כל מי שיכול היה – מכבי אש, משטרה, מג"ב, צבא. הוא הגיע מאוחר מדי; הרכב בער. כמה ימים אחר כך, בדרך הביתה, הוא נוהג ואני יושב מאחור, הוא אמר שהוא רצה להתקרב, לנסות להציל, אבל לא העז; חשש שהרכב יתפוצץ, כפי שאכן קרה כמה דקות לאחר מכן. שער העורף שלו הלבין.

בינתיים, כבר עצר השב"כ את האחראים. אחד הטמבלים שם הנציח את כל האירוע במצלמה, אמרו, והם שמו יד על התמונות. אחד מהשניים ששפכו את הדלק והציתו נעדר, לא היה בביתו. בבוקר אחד – אני חושב שזה היה הבוקר השני אחרי התקרית – הגיעו שני השב"כניקים הקבועים שלנו. הם הגיעו עם קשיש וילד, בן חמש-שש. העיניים של הילד היו קשורות בפלנלית. המכנסיים שלו היו רטובים משתן. הם אמרו לי להשגיח עליו. האכלתי אותו מקופסת טונה עם רסק עגבניות. הוא היה שם מסיבה פשוטה: הוא היה אחיו של החשוד הנעדר. החוקרים הודיעו למשפחה שלו שאם הוא לא מסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה המעצר אנסאר. מה יקרה לו שם, היה די ברור.

זה עבד. למחרת, האח הסגיר את עצמו.

אין לי מושג מה קרה לשניהם. אין לי מושג איך קראו להם.

* * * * *

צה"ל ממשיך להשתולל בעוורתא, הכפר שממנו לפי החשד יצא רוצח/רוצחי משפחת פוגל מההתנחלות איתמר. עד כה נעצרו, ושוחררו, רוב הגברים שבכפר; הצבא עצר, ושחרר, גם עשרות רבות של נשים. הוא גם ביצע כמה פוגרומים קטנים במקום. פעילי סולידריות בינלאומית שנמצאים בכפר אמרו לי היום שהם מעריכים שעד כה נעצרו כאלף מתושביו, אם כי רובם שוחררו; וכי הצבא ממשיך להחזיק ב-25 תושבים, ביניהם נערה בת 16 – תחילה דווח שגילה הוא 14 – בשם ג'וליה מאזן עוואד, שנעצרה במוצ"ש. בדרך, כמקובל, זרעו החמושים הרס וחורבן בכפר. הלילה פרצו החמושים לבית, כינסו את כל התושבים לחדר אחד, ולא התירו להם לצאת ממנו עד שהוסר העוצר, בסביבות הצהרים היום. הם מנעו מהם מים ושתיה, למרות שאחד הנכלאים היה תינוק בן חצי שנה.

הסיפור על מה שקורה בעוורתא מתחיל לחלחל לתקשורת הכללית, אם כי זו ממשיכה למכור צ'יזבטים של מערכת הבטחון, כמו הטענה שבקרוב תחול התפתחות בחקירה. בפועל, מיישמת מערכת הבטחון את החזון של אביחי רונצקי על עוורתא: ענישה קולקטיבית לתושבי הכפר.

ככה לא מתנהלת חקירה, על כל פנים לא חקירה רצינית. אף אחד לא מאמין באמת שמעצרם של מאות בני אדם מסוגל לקדם חקירה כלשהי: לכל היותר הוא יטביע את החוקרים הבודדים במידע שהם לא יוכלו לאושש ויוביל אותם למרדף אחרי הרוח. גם 25 עצורים זה מספר מופרך, כשמדובר בלכל היותר שני מפגעים, אולי אחד.

אז מה קורה פה? מתגנב החשד שמה שקרה ברצועת עזה ב-1990 קורה עכשיו בגדה. המעצר, בעיקר של הנשים, מיועד להפחדה, מיועד לגרום לחשודים להסגיר את עצמם. אין שיטה טובה יותר, יודע כל משטר חסר מעצורים, מאשר לקחת בני המשפחה כבני ערובה. אדם יכול לגלות אומץ כשהוא לבדו; הרבה פחות מכך, כשמאיימים על קרוביו. ולשב"כ, איך לומר, לא יצא שם כמקפיד על זכויות עציריו.

אם זו השיטה, עד כה היא לא עובדת. הצורך בפשיטות חוזרות ונשנות, בעוד מעצרים, מוכיח שהחשודים – אם בכלל יש כאלה – לא הסגירו את עצמם. אולי בגלל שליבם גס בסבל קרוביהם, אולי בגלל שהחמושים והשב"כ מחפשים במקום הלא נכון.

אם וכאשר יודיע השב"כ בגאווה על מעצרים בפרשה, דבר שניתן לפקפק בו בהתחשב בזמן הרב שעבר, צריך יהיה לזכור גם את האמצעים שבהם הושגו. מי שחושב שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם לא ישאפו לנקם על עוול חסר תוחלת, שלא יתפלא כשהזעם והשנאה יתפוצצו בדרך היחידה שאנשים שאין להם צבא מסודר, טנקים וחיל אוויר מסוגלים לה.

ועוד דבר אחד: מישהו צריך לעדכן את גולדסטון: הפצ"ר סוגר חקירה כנגד חמושי צה"ל שהרגו ארבעה פלסטינים, אזרחים בלתי חמושים, שנשאו דגל לבן. בין ההרוגים היו ילד בן 15, מחמד חג'י, ותינוקת, שהד חג'י. הם התבוססו בדמם עד מותם במשך שעות. המסקנה של הפרקליטות היא שאין ראיות לכך שהחיילים ירו בניגוד להוראות. מה זה אומר על ההוראות, יסיק כל אדם בעצמו. עו"ד מיכאל ספרד אמר לוועדת טירקל שהגיע הזמן להפסיק את הנוהל הפסול, שבו החמושים חוקרים את עצמם במסגרת של "תחקיר מבצעי" (זה שבפרשת ג'וואהר אבו רחמה, נזכיר, מתנהל כבר יותר משלושה חודשים ללא הכרעה) וכי בכל פעם שבה הורגים החמושים פלסטיני, צריכה להתנהל חקירה פלילית עצמאית. אם מישהו יתנגד לכך, נזכיר לו שהוא מתעקש – על פי הכללים של גולדסטון – להעמיד את ישראל באותו מישור עם החמאס.

הערה מנהלתית: איתמר שאלתיאל והצוות המוכשר שעובד לצידו על המדרון החלקלק החליטו על הקמתה של עמותה, כי כמות החומר ודרישות הזמן מקשות מאד על ניהול הפרויקט כפרויקט ללא מטרת רווח. ניהול עמותה הוא עסק די יקר, והם מבקשים תרומות. אנא, איש כאשר ידבנו ליבו.

(יוסי גורביץ)

המיתולוגיה הצה"לית אומרת שעד שהוקמה יחידה 101, בפיקודו של אריאל שרון, שאחר כך צורפה לחטיבת הצנחנים, צה"ל היה צבא מסכן וכושל. שרון, כך האגדה, לימד אותו להיות נועז. בפועל, שרון לימד את צה"ל להיות כוח נקם ושילם: המבצע הגדול שלו היה הטבח בקיביה, שבו רצחו שרון ואנשיו כ-60 פלסטינים בלתי חמושים, כנקמה על פיגוע בישראל. אחד מאנשיו של שרון, שלמה באום, יטען לימים כי ראש הממשלה בן גוריון אמר להם, לאחר הטבח, "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי". פקודת המבצע של שרון דיברה על גרימת "נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה". כדי לחפות על הטבח, שיקר בן גוריון לכנסת וטען ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה" בעת ביצוע המגה-פיגוע, וכי הוא בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". את השקר הזה העתיק בן גוריון גם ליומן שלו.

מאז ימי שרון, הפכו פעולות התגמול לתו"ל הבסיסי של צה"ל: מכים במישהו, לא משנה במי, רצוי במטרה אזרחית. כך הפציץ צה"ל המתוסכל של מלחמת ההתשה את ערי התעלה, כי הצבא המצרי הפגין כושר עמידה גבוה מדי; כך יצא צה"ל לשני מבצעים גדולים בלבנון – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – כאשר הוא מצהיר במפורש שהוא יורה על מטרות אזרחיות כדי להניס את האזרחים כדי ליצור לחץ על הממשלה (רעיון: אהוד ברק, ביצוע: יצחק רבין ושמעון פרס); כך תקף צה"ל לאורך האינתיפאדה השניה מטרות של הרש"פ אחרי כל פעולה של החמאס; וכך התנהל צה"ל בעוורתא אחרי הטבח באיתמר.

הצבא הטיל עוצר על הכפר במשך חמישה ימים, ועצר עשרות מתושביו, תוך התנהלות וונדליסטית במכוון. הם גרמו נזק נכוון לרכוש – רהיטים, ציוד אלקטרוני, מזון ועוד – ועשו את צרכיהם בתוך בתים. הם השמידו מזון, שיכנו כלבים בחדרים שבהם היה מזון, וגם בביזה שלחו את ידם. כאשר אחד הפלסטינים העז לשאול מדוע עורכים בביתו חיפוש כאשר האחראי לטבח הוא פועל תאילנדי – שמועה נפוצה בקרב הפלסטינים – הוא ספג ביזה ונזק חמורים יותר. במקביל, מדווח האו"ם (זהירות, PDF), הניחו החיילים למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר, והללו השתלטו על כ-15 דונם. מעניין איך תמיד הקמת מאחז קלה יותר מאשר פינויו.

וונדליזם וביזה יכולים להגיע משני מקורות: משמעת רופפת או פקודה מכוונת. אף שחוסר המשמעת של חמושי צה"ל ידוע לשמצה, קשה להתנער מן התחושה שיש כאן "רוח מפקד" ברורה מאד, במיוחד בהנתן קיומו של המאחז החדש ("הם רוצחים ואנחנו בונים"). מותר גם להעריך, על פי נסיון העבר, שאם יוגשו תביעות כנגד חלק מהחמושים, הן תהיינה בשל ביזה ולא בשל התעללות באוכלוסיה. בצה"ל חושבים, משום מה, שביזה היא פגיעה במשמעת אבל התרת הרסן לאכזריות כלפי אוכלוסיה חסרת מגן, דווקא לא.

דובר צה"ל טען השבוע שהוא "לא מכיר את הטענות": זה קצת משונה, כי שמונה ימים קודם לכן הפניתי אליהם שאילתא על התנהלות זהה בכפר חווארה הסמוך (עד כה לא התקבלה תשובה; לתשומת ליבם של האנשים השואלים מדוע אני לא ממתין לתשובת דובר צה"ל. יש לו מדיניות קבועה של השהיית התשובה בתקווה שהסיפור ימות). ספק אם צה"ל אכן עצר את מבצעי הפיגוע באיתמר במהלך פעולות התגמול בעוורתא וחווארה; ספק אם היתה להן מטרה אחרת פרט להטלת אימה, תזכורת מי הבריון בשטח.

להטלת אימה לשם מטרה פוליטית קוראים בדרך כלל טרור.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראוי להתייחס לשמועה הפלסטינית הזו, על כך שהרצח באיתמר בוצע על ידי עובדים תאילנדים, לא פלסטינים. צריך לומר שני דברים: קודם כל, שעל פי מצב העדויות כפי שהוא קיים כעת, אי אפשר להפריך את השמועה הזו. ההנחה הישראלית האוטומטית – אמנם, הסבירה מאד – היתה שמדובר בפיגוע, אבל אין לכך בינתיים הוכחות חד משמעיות. שנית, משהו מדאיג יותר: מי שחוקר את הטבח באיתמר הוא השב"כ, שכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. אם נצא מההנחה – שוב, הלא סבירה – שמי שביצע את הטבח לא היו פלסטינים, השב"כ מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. אם הוא מגיע אל המבצעים האמיתיים, הוא מוציא את ראש הממשלה כטמבל פאניקרי והיסטרי. לא שזה יהיה חדש למישהו, אבל ארגונים היררכיים מתקשים מאד לצאת נגד הבוסים שלהם. התוצאה תהיה לחץ כבד על חוקרי השב"כ להטות את החקירה, ולמצוא איזה שעיר לעזאזל, או להשתיק את תוצאותיה. ההיסטוריה של הארגון מעידה שהוא לא טוב בעמידה בלחץ מצד ראש הממשלה.

(יוסי גורביץ)

אתמול נערכה עסקת טיעון במשפטה של ענת קם, והיא הודתה בעבירות שבעליל ביצעה – החזקת מידע סודי ומסירתו ללא היתר. התביעה נסוגה בה מהכוונה להאשים אותה בכך ש"התכוונה לפגוע בבטחון המדינה", דבר שהיה מאפשר לגזור עליה מאסר עולם. היום הקל בית המשפט את תנאי מעצר הבית שלה, ואיפשר לה לצאת ממנו. כנראה שהשתכנעו שם שהיא לא תנצל את ההזדמנות לפרוץ למחשב של עוד אלוף.

צריך לזכור איך כל זה התחיל, לפני כעשרה חודשים: בצו איסור פרסום על צו איסור פרסום. קם נחקרה, והשב"כ החל לנהל מרדף אחרי עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, מבלי שאפשר יהיה לומר על כך מילה אחת. בבלוגוספירה ובטוויטרספירה, גם בבלוג הזה, התנהלו משחקי חתול ועכבר עם הצווים. מי שרצה לדעת מה קרה, היה צריך לקרוא על כך באתרים מחוץ לישראל.

אחרי כך היתה מסיבת העיתונאים של דיסקין, שבה תוארה קם כמרגלת מסוכנת, נפנפו שוב ושוב בסעיף הרשמי של "ריגול חמור", ודיסקין דיבר על הפרשה כאחת החמורות בתולדות המדינה, כשהוא משווה את קם לרעה לטלי פחימה. כבר אז אפשר היה להניח בבטחון שמדובר ברעש לצרכי הפחדה, ושזה ייגמר בעסקת טיעון הרבה, הרבה יותר קלה. דיסקין אמר אז שארגוני אויב היו "יכולים רק לחלום" על המסמכים שהעתיקה קם; הוא ידע אז, וכל מי שעיניו בראשו ידע גם אז, שלקם לא היה שום קשר עם שום ארגון עוין. היא העבירה מסמכים לעיתונאי שכפוף לצנזורה הישראלית, מסמכים שחשפו את העובדה שעלוב הפיקוד יאיר נווה הרשה לעצמו לצפצף על פסיקות בג"צ ולהורות על הריגה בשעה שאפשר היה לבצע מעצר (כן, אני מכיר את הפסיקה של הפצ"ר בנושא. חסכו ממני).

אבל דיסקין, במסיבת העיתונאים שלו, הפך אותה לאויבת האומה, וככזו היא תשאר מבחינת רוב הישראלים עד יומה האחרון, לא משנה מה יהיה גזר הדין. כך ייעשה למי שחושף את ערוות מערכת הבטחון – ועוד חשיפה כפולה: מצד אחד, את ההנחיות של נווה; ומצד שני, את השערורייתיות שבאי ההגנה על המידע במשרד שלו, שאיפשרה לקם פשוט להעתיק את המידע על דיסק ולצאת. מערכת השו-שו התגלתה כאן, כרגיל, ככזו שנעה בין קוטב של שאננות מטומטמת לבין היסטריה רבתי.

ענת קם היא מדליפה, מפיצת מידע, לא מרגלת. היום אנחנו גם יודעים שהיא היתה עוד קורבן למערכת השמצה של השב"כ, כמו טלי פחימה וכמו רבים אחרים. לא שלציבור הישראלי זה ישנה: 52% ממנו, אחרי הכל, סבורים שיש להגביל את חופש הדיבור אם המידע "פוגע בתדמית המדינה", מה שוודאי קרה ובצדק, ו-64% מוכנים להגבלת חופש הביטוי במצב של "איום בטחוני", ויש לנחש שהמונח "איום בטחוני" מקבל משמעות רחבה מאד אצל האנשים שלהם הוא משמש כתירוץ לסתימת פיות.

כדי שלהדלפת מידע תהיה השפעה, צריך חלק ניכר בציבור שיהיה מוכן לקבל את המידע, לזעום, ולעשות משהו בנידון. כשהציבור לא מוכן לשמוע, כשהוא מתייחס אל הגנרלים ואל שוטרי החרש כאל טוטמים, קל להפוך את חושף האמת הכואבת לאויב הציבור.

רק שלא מדובר בציבור, אלא בעדר מבוהל.

(יוסי גורביץ)

לפני כחצי שנה הגיח לחיינו לרגע, ונעלם מיד, אסיר מסתורי בשם "מיסטר איקס": על פי דיווח שפורסם בוויינט, ונעלם בתוך יממה, מוחזק בכלא איילון – הידוע יותר ככלא רמלה – אדם מסתורי, שהיה מבודד לחלוטין ממגע עם אחרים. מאז לא שמענו עוד דבר על מר איקס.

עד אתמול. ריצ'רד סילברסטין פרסם פוסט, בו הוא טוען שהאסיר הוא גנרל משמרות המהפכה של איראן, עלי רזה אסגרי, שנעלם ב-2007 ועל פי שורה של דיווחים ערק או נחטף למערב.

אני מפקפק בדיווח הזה, מכמה סיבות. ראשית, משום שהוא נשען על מקור אחד שאיננו מזוהה – אמנם, במקרה הזה, הוא גם לא יכול להיות מזוהה. שנית, משום שעדיין נותרו לי כמה גרמים של אמון ביכולת הבסיסית של שירותי האופל שלנו, ואם הם אכן היו שמים את ידם על גנרל פסדראן, אני בספק אם הם היו שמים אותו דווקא בכלא רמלה, ודווקא באופן שימשוך את תשומת הלב של הסוהרים, שאחד מהם היה המקור של וויינט. כלומר, לא חסרים מתקני מעצר שמורים וחשאיים יותר בישראל. במקרה הגרוע ביותר, אפשר היה לפתוח מחדש את מתקן 1391 ולסמוך על כך שלרגל הנסיבות החדשות בג"ץ יאשר בכניעה, כהרגלו, את כניעת החוק למולך הבטחון.

יתר על כן, מקורות אחרים העריכו – גם הם על סמך מקורות מודיעיניים – שאסגרי ערק מרצונו אל האמריקנים, מה שנתמך בכך שמשפחתו הצליחה גם היא לצאת בשקט מאיראן. בהתחשב בכך שזמן קצר לאחר העלמותו של אסגרי פרסמה מערכת המודיעין האמריקנית את המסמך המפורסם שלה שקבע שאיראן קרובה לפצצה הרבה פחות ממה שמערכת המודיעין הישראלית היתה רוצה שנאמין, זה נשמע סביר לא פחות.

כך או כך, בין אם מיסטר איקס הוא אסגרי שהצליח לעצבן את שוביו או אדם אחר, צריך לזכור שוב שבישראל, רשמית מדינה דמוקרטית, מחזיקים עצור בתנאים שהיו ידועים לשמצה כבר בימיו של לואי ה-14. אין מדינת חוק לחצאין: אם לשירותים החשאיים יש זכות לעבור על החוק, המדינה היא מדינת משטרה ולא מדינת חוק. תוצג נא זהותו של מיסטר איקס לאלתר. אם יש ראיות לכך שביצע פשע כלפי ישראל או אזרחיה, יועמד נא לדין. אם הוא קצין בצבא עוין, יש לנהוג בו על פי אמנת ז'נבה – שכוללת, בין השאר, את הזכות שבני משפחתו ידעו שהוא מוחזק בידי שוביו ואת הזכות לביקורי הצלב האדום. אם אין ראיות כאלה, יש לשחרר אותו.

למותר לציין, אגב, שאם ישראל חטפה קצין איראני, מדובר בפעולה שהיא קזוס בלי מובהק. גם גניחות האושר שעלו מהתקשורת הישראלית לאחר שגורמים עלומים התנקשו בשני מדעני אטום בטהראן לפני כשבועיים, תוך רמיזות שמדובר במתנת פרדה של ראש המוסד היוצא מאיר דגן, צריכות להזכיר לנו במה אנחנו מרשים לשירותים החשאיים שלנו לשחק. כשקצינים ישראלים ייחטפו בחו"ל, או מדענים ישראלים יירצחו במעבדות שלהם, צריך לזכור שההיסטוריה לא התחילה באותו מעשה; שקדמו לו מעשים אחרים. על דאטפת אטפוך, נאמר.

(יוסי גורביץ)

ל"בכירים בירושלים" יש מנהג מגונה: להביע מראש את דעתם על תוצאות בחירות במדינות אחרות. קודם לבחירות בארה"ב ב-2008, הביעו ה"בכירים" הנ"ל חשש מבחירתו של אובמה, וקודם לבחירות בבריטניה השנה, הם הביעו חשש מכך שניק קלג, שמסרב בעקשנות לרקוד לפי החליל של תעשיית ה-Hasbara, יהפוך לשר החוץ של בריטניה.

קלג לא הפך לשר חוץ, אבל יחסיה של ישראל עם בריטניה מתדרדרים במהירות. שר החוץ השמרני, וויליאם האג, מבקר בישראל בימים אלה והוא מתעתד להפגש – היום, כמדומני – עם פעילים בוועדות העממיות נגד חומת ההפרדה. המהלך הזה, מדווחים בבריטניה, צפוי להעלות את האג על מסלול התנגשות עם ממשלת ישראל.

וראה זה פלא: בדיוק בשעה שהאג מבקר בישראל, מודיע לפתע משרד החוץ הישראלי על דחיית התיאום הבטחוני והמודיעיני עם בריטניה. במשרד החוץ ממהרים לומר שאין כוונה להעליב את האג (להעליב? אנחנו, אנשי הכסאות הקטנים?), ושלא היה כאן מארב, אלא שכל הכוונה היתה למחות על כך שבריטניה טרם העניקה לבכירים ישראלים חסינות חוקית מהעמדה לדין על פשעי מלחמה. אמבוש או לא, האג שמר על קור רוח ואמר שבריטניה תטפל בנושא "על פי לוח הזמנים שלה", ואפילו שיבח את הפעילים כנגד החומה כשנפגש איתם.

בין הבכירים שנאלצו בשנים האחרונות לדלג על העיר שהיאוש בה יותר נוח אפשר למנות את ציפי לבני, האלוף דורון "אל תחקור את המוות הזה" אלמוג, שאול מופז, ובימים האחרונים ממש, גם דן מרידור.

מה רוצים פתאום הבריטים המרושעים מדני חמודי, הפוליטיקאי הליברלי אהוב התקשורת? רמז לכך אפשר לקבל מהאופן השונה שבו מתייחס אליו הארץ (ואיתו שאר התקשורת הישראלית) בהשוואה לבי.בי.סי.: בעברית מכונה מרידור "סגן ראש הממשלה", מה שנכון, ובאנגלית הוא מכונה "שר המודיעין", מה שנכון לא פחות. מרידור הוא השר האחראי על שירותי המודיעין, וככזה הוא אחראי על כל רצח שמבצע המוסד, כל עינוי שמבצע השב"כ. ומאחר ומדובר בשני ארגונים פעילים מאד, יש כנראה לא מעט פשעים שדני הנקי אחראי עליהם. מיניסטריאלית, כמובן. לא סביר שהוא יודע מה קורה בחדרי החקירות של השב"כ; כעורך דין יקר מאד הוא ודאי יודע שמוטב לא לשאול. התקשורת ממעטת להתייחס למרידור כאל שר המודיעין; אולי בגלל הדימוי הצחור, שלא מתיישב עם מעשיהם של מנגנוני החושך, אולי בשל התואר עצמו, שמזכיר באופן לא נוח כמה משכנותינו.

האם יש קשר בין העובדה ששר המודיעין שלנו הוטרד לאחרונה שמא ייעצר ובין ההודעה הפתאומית על דחיית התיאום הבטחוני? אולי לא. אחרי הכל, משרד החוץ הוא מזמן טריטוריה שחוקי השפיות אינם חלים בה. היום, למשל, הודיעה ישראל כי היא משעה את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו; זאת לאחר שהארגון הבינלאומי קבע בסוף השבוע – קביעה שאין עליה כל עוררין – שמה שמכונה בישראל "קבר רחל" ובפלסטין מסגד בילאל בין רבאח הוא שטח פלסטיני כבוש ושכל פעולה ישראלית חד צדדית שם היא הפרה של שורה של תקנות ואמנות. התקשורת הישראלית מיהרה לאמץ את עמדת משרד החוץ, על פיה אונסק"ו קבע שמדובר במסגד, והיום טען אותו בזיון מתמשך לדיפלומטיה הישראלית, דני איילון, שההחלטה התקבלה "ברוב האוטומטי הערבי"; היא התקבלה 44 נגד אחד, עם תריסר נמנעים. לא שמישהו בתקשורת יטרח לבדוק את העובדות ולהביא אותן. עכשיו, בקצרה, מאיימת המעצמה התרבותית הישראלית על אונסק"ו.

הסיפור של אונסק"ו מגוחך בעיקר. המצב שבו ישראל מאיימת להפסיק שיתוף פעולה בטחוני עם מדינה חשובה בגלל שבכיריה של ישראל עשויים למצוא עצמם תחת זרועו של החוק הבינלאומי שם – הם לגמרי לא לבד; הם יכולים לשאול את אוגוסטו פינושה – היא מצב שבו האליטה הישראלית מקריבה את האינטרסים של המדינה עבור האינטרסים שלה-עצמה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, בעיקר ביום שלאחר סיום הפרויקט, התקבלו שורה של תרומות, חלקן גדול למדי, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הארגון עמד בחזית קידום הזכויות של ערביי ישראל והתריע לא פעם שקיפוחם הממוסד מסכן את מדינת ישראל. השב"כ הציע בשעתו, בין השאר, למנות שופט עליון ערבי.

אבל עמי איילון, כידוע, היה שמאלן מסוכן ועוכר ישראל, שהביע אמפתיה לדילמות הקשות של הפלסטינים הישראלים, שיעבוד לימים עם סרי נוסייבה על "המפקד הלאומי", שמטרתו היתה השגת הסכמה של אזרחים משני צידי הקו הירוק על פתרון שתי המדינות. ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, הוא טיפוס אחר לגמרי, שחושל בלילות האימה הגדולים של האינתיפאדה השניה. במקום שבו דיבר איילון על אנשי השב"כ כעל עובדי מדינה ראשית כל, מנסה דיסקין להעניק להם יותר ויותר סמכויות; במקום שבו דיבר איילון על קירובם של ערביי ישראל, עושה דיסקין הכל כדי לדחוק אותם החוצה.

הערב פרסם "הארץ" ידיעה ממנה עולה כי המדינה נמצאת בהליכים לקראת הסכם טיעון עם אמיר מח'ול, במסגרתו תשמוט התביעה את הסעיפים הנוגעים לבגידה וריגול.פורסמו ידיעות שמהן עולה שהמדינה ועורכי דינו של מח'ול נמצאים במגעים לקראת עסקת טיעון, שבה יושמט הסעיף על "סיוע לאויב בזמן מלחמה" ונראה שסעיף הריגול החמור יצטמק לכדי ריגול ומגע עם סוכן אויב, או רק מגע עם סוכן אויב; הנושא עוד לא ברור. לא שהיה מסובך, גם בזמן אמת, לדעת שגם ההר הזה של השב"כ יוליד עכבר. רצוי להזכיר, שוב, את החגיגה התקשורתית שארגן השב"כ; את הפמפום של הטענה שהנה, מנהיג של ערביי ישראל משתף פעולה עם החיזבאללה ומוסר לו מידע חסוי (איזה?); את השימוש החוזר ונשנה בשופטת המחמד עינת רון מפתח תקווה כדי להעניק לשב"כ זמן-עינויים על ידי מניעה חוזרת ונשנית של פגישה בין מח'ול ובין עורכי דינו. ובסופו של דבר, הראיה היחידה נגד מח'ול היא הודאתו. מסתבר שאפילו למערכת משפט עם שיעורי הרשעה של 99.9% זה לא מספיק. נזכיר גם שאותו דבר עצמו קרה גם לשותפו לכאורה של מח'ול, ד"ר עומר סעיד; לראעד צלאח, שהואשם בשעתו במגע עם סוכן איראני והורשע בסופו של דבר על תרומה לעמותה לא סימפטית; לטלי פחימה, שהמשפט שלה התחיל בהצהרות רברבניות על כך שהתביעה לא תבקש עונש מוות ובטענות שתכננה פיגועים, ונגמר בקול ענות חלושה.

עוד זה מדבר וזה בא: הידיעה על העסקה עם מח'ול מגיעה שעות ספורות לאחר שנציג השב"כ אמר בכנסת, בעת דיון על חוקי ה"נאמנות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) שהשירות תומך בהם, כי הם ייצרו "הרתעה".

אני מניח שזה לא ירשים את דיסקין במיוחד, אבל אזרחות היא זכות יסוד, ששלילתה מנוגדת להצהרת זכויות האדם, שישראל חתומה עליה. אמנם, לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא בסך הכל הולך בעקבות משרד החינוך, שכבר פסל את ההצהרה. יתר על כן, כפי שמיהרה האגודה לזכויות האזרח לציין, עד כה שלילת האזרחות היא סנקציה שהופעלה רק כלפי ערבים. השב"כ עצר במעצר מנהלי כמה יהודים לאורך השנים, ביניהם מאיר כהנא שהיום מלאו 20 שנה לסיכולו הממוקד, וחלק לא מבוטל מהם היה מעורב או מקושר לפעולות טרור; השב"כ סיכל כמה וכמה מחתרות יהודיות, שחלקן קשרו נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל; ולמרות שאין מחסור בטרוריסטים או אנטי-דמוקרטים יהודים, אזרחותו של אף אחד מהם לא נשללה. כלפי הפלסטינים הישראלים דווקא אין לשב"כ בעיה עם שלילת אזרחות; כביכול אזרחותם איננה מובנת מאליה והיא חסד שעושים עמם היהודים, פריבילגיה שאפשר גם לשלול, אם יכעיסו את אדוניהם.

השב"כ איננו, כמובן, הגוף היחיד במדינת ישראל שמקדם בשקדנות את הרגע שבו ייפרמו החוטים האחרונים, ותהיה ליהודי ישראל עילה לעוד סיבוב של נכבה. אחד הנסיונות השקטים אך היותר מסוכנים בכיוון זה הוא זה של חריש.

חריש היא כרגע ישוב קטן ומוזנח באמצע ואדי ערה. השר אריאל אטיאס (ש"ס) מתכנן לבנות במקום עיר חרדית, המיועדת לכ-150,000 חרדים. התנועה המזרחית "המתונה" משלבת ידיים בלי שום בעיה עם מובילי הגזענות בישראל. ראש המועצה המקומית מטעם ש"ס, ניסים דהן, הסביר לתושבים את ההגיון שמאחורי ההחלטה כך: "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש. הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל".

בקיצור, מדינת ישראל הולכת לתקוע את האוכלוסיה הפחות סובלנית של יהודיה באמצע ואדי ערה, בלב ישובים ערביים. הכוונה היא במוצהר לעיר חרדית בלבד: מינוי פוליטי של אטיאס לוועדת התכנון המיוחדת לחריש, יגאל שחר, אמר לתושבים הנוכחיים ש"העיר הזאת מיועדת לחרדים. בתוכנית הזאת אין איזורים או שכונות או רובעים או מבנה אחד שהוא מיועד לאנשים חילונים. אין. לא קיים. חברים, אף אחד לא יעזור לכם להישאר פה. אתה רוצה אני אגייר אותך. תהיה עם כיפה אז תישאר פה".

ואם זה לא היה מספיק, פרנסתה של חריש תוטל על ערביי האזור. החרדים, אחרי הכל, הם בטלנים בני בטלנים, ארנונה הם לא משלמים, ומישהו אחר יצטרך לכלכל אותם. בהצעות ששלח דהן למשרד הפנים, הוא מתייחס לכך במפורש ועל כן הוא מציע להרחיב את גבולה של חריש כך שהיא תשלוט גם באזורים התעשייתיים המעטים שיש בוואדי ערה, כדי שכספי הארנונה שלהם יזרמו אליה ויממנו, בעמלם של הפלסטינים, את תינוקות בית רבן. פרטים נוספים על התכנית הזו – שהיא גם מסוכנת אקולוגית – אפשר למצוא באתר של המטה לעתיד חריש והאזור, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאנשיו.

הציבור החילוני כבר התרגל, מתקבל הרושם, אבל קשה להניח שהפלסטינים היושבים בוואדי ערה יקבלו את התושבים החדשים בזרועות פתוחות. לא רק שמה שנותר מאדמותיהם אחרי הגזל הגדול שלאחר 1948 יחולק שוב לאחרים – למה, לעזאזל, גזל הקרקעות הישראלי הוא תמיד בכיוון אחד? – הם גם יראו בעיניים כלות איך מלאכתם מפרנסת אחרים, בעוד שהישובים שלהם משוועים לסיוע ולאזורים תעשייתיים.

לאחרונה ציינו – חלק מאיתנו – עשור למהומות אוקטובר. דיסקין ואטיאס פועלים, כל אחד בדרכו, מתוך זדון, טמטום או יהירות, לקרב את הרגע שבו הזעם יתגבר על הפחד ושוב תהיה התלקחות גדולה, ושוב יכול האספסוף היהודי לצווח "אמרנו לכם". כאילו הזעם פורץ מעצמו, כאילו אין לו סיבות, כאילו לא קדמו להתפרצות אלפי דקירות סיכה של התעללות ורוע.

(יוסי גורביץ)

הכנסת שוקלת בימים אלה את חוק הטרור, שאמור לארגן מחדש את כל ההתייחסות החוקית לנושאי טרור במדינה. שלום כבר כתב בנושא את אחד הפוסטים היותר מוצלחים שלו, אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים בנושא. אני מודה לאגודה לזכויות האזרח על המסמך הממצה שלהם (זהירות, PDF) בנושא.

ראשית, החוק (זהירות, PDF) מאפשר להגדיר כפעולת טרור גם "פגיעה בסמלי שלטון" (עמ' 6). כלומר, אם אתה שורף דגל ישראל, אתה הופך לטרוריסט. כלומר, פעולה שהיא פעולת מחאה לגיטימית, לא רק תכניס אותך לכלא – היא תכניס אותך לכלא לתקופה ארוכה במיוחד.

שנית, שר הבטחון מוסמך, על פי שיקול דעתו הבלעדי, להכריז על ארגון כעל ארגון טרור (שם, עמ' 9). אמנם, מומלץ בהמשך שהוא לא יעשה זאת ללא בקשת ראש שירות בטחון כלשהו (עמ' 10). אבל בשום מקום אין לחברי הארגון יכולת להתגונן. למעשה, הפעם הראשונה שארגון עשוי לשמוע שהוא ארגון טרור היא בהכרזה הרשמית של שר הבטחון.

יש להניח שקצת קשה לזמן נציגים של עז א דין אל קסאם כדי שיוכלו להציג את עמדתם באשר להכרזה המיועדת קודם ששר הבטחון יקבל אותה, אבל החוק ממילא לא עוסק בארגונים כאלה: הוא מיועד לטיפול בארגוני צדקה ועמותות. פתאום הם מוצאים את כל כובד החוק מופעל נגדם. החשבון שלהם מוקפא. מוציאים להם שם רע. כשהם מגיעים לבג"צ כדי לערער על ההחלטה, הם מגיעים אליו כנציגי ארגון שכבר הוכרז כארגון טרור, וההתייחסות אליהם תהיה כאל כאלה.

שלישית, התרחבות עם פוטנציאל אינסופי של מעגל הטרור. נניח שאדם מעלה תרומה לאיזו עמותה. אותה עמותה תומכת גם במוסדות חינוך פלסטיניים. חלק מהמוסדות הללו, מטבע הדברים, שייכים לחמאס. טראח! העמותה, והתורם, הפכו באחת לטרוריסטים.

רביעית, ומשהפך אדם לחשוד בטרור, אפשר לעשות לו שורה של דברים לא נעימים ולא מקובלים. צריך לפרט אותם, כי הם במידה רבה ליבת החוק.

1. מורחב משמעותית השימוש ב"חומר סודי", כלומר מידע, שבדרך כלל נטען שהוא מודיעיני ושלעיתים הוא מפוברק, שמוגש לבית המשפט ללא ידיעת הנאשם. כאן נוצר מצב שכפי שאני לא נלאה לומר, גרוע מזה של מצבו של חשוד שנגרר בפני האינקוויזיציה. החשוד על פי חוק הטרור לא יודע במה הוא חשוד, לא יודע מי החשיד אותו, ואין לו שמץ של יכולת להתגונן. חשוד שזומן לאינקוויזיציה היה יכול, לפחות, לציין את רשימת אויביו, ואם ההלשנה עליו הגיעה מאחד מהם, הוא היה משוחרר. ה"מידע הסודי", קובע החוק (עמ' 94), הוא לא רק מידע שחשיפתו מסוגלת לפגוע בבטחון ישראל, אלא גם כזה ש"יכול לפגוע ביחסי החוץ שלה". כפי שלמדנו לאחרונה, גם בקשת מידע על רכוש הוואקף ביפו יכולה להיחשב כ"פגיעה ביחסי החוץ של ישראל".

2. חמור אפילו יותר, מורחב השימוש במעצר מנהלי (עמ' 97). לראשונה, הוא יוצא מגבולות תקנות שעת חירום ונכנס לכלל המשפט הישראלי הנורמטיבי. מעתה, השימוש בו מותר גם שלא "בשעת חירום" (החוק החדש מבטל את הסעיף המגביל הזה – סעיף 1 – בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)). עד כה השימוש בו היה מוגבל, במידה רבה, לתחומי השטחים הכבושים, והשימוש בו בתחומי מדינת ישראל, או כלפי אזרחי מדינת ישראל, היה מצומצם ובמשורה. הפיכתו לחלק מן החוק הנורמטיבי תהפוך אותו לשגרתי הרבה יותר. המעצר המנהלי יוצר אזור דמדומים חוקי, שבו אפשר להחזיק אדם במעצר, שנים על גבי שנים – הארכה אחרי הארכה – מבלי להוכיח את אשמתו או אפילו מבלי לאפשר לו להוכיח את חפותו. מעצר מנהלי הוא מעצר שמתבצע ללא ראיות מספיקות להליך פלילי, כלומר שהוא יישען כמעט תמיד על "חומר סודי". אחרי הכל, אם היו ראיות נגד החשוד, לא היה צורך במעצר מנהלי.

3. החוק החדש מאפשר (שם) שורה של הגבלות אחרות, לתקופה של שישה חודשים, כנגד חשודים בטרור, וזאת ללא אפשרות של הגנה: הגבלת יציאה מאזור מסוים; איסור שהיה באזור מסוים; איסור יציאה מהארץ; חובה לעדכן את המשטרה על תנועותיו; חובה להפקדת דרכון; איסור להחזיק ב"חפצים מסוימים" או לקבל "שירותים מסוימים"; איסור מגע עם אדם או קבוצת אנשים; הגבלות עיסוק; או הסעיף הכוללני שאומר "או כל הגבלה אחרת המתחייבת מטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור".

השילוב של שלושת הסעיפים הללו הוא קטלני למדינה דמוקרטית. מעצר ללא עורך דין הוא כלי שמטרתו אחת: שבירת הנחקר והשגת הודאה. הכלי הזה עובד. במקרה האחרון שראינו, זה של אמיר מח'ול, נאלצה התביעה להודות לאחרונה בחירוק שיניים שאין לה כל ראיה כנגד מח'ול שאיננה הודאתו. היא לא מצאה כל ראיה במחשביו שהוחרמו, או במאות השעות של האזנה לו. נזכיר שוב את מספר הזיכויים במשפטי זוטא בישראל, שבהם נטען שההודאה הוצאה מהחשוד בעינויים: אפס.

ואם זה לא היה מספיק, שר הבטחון (או הרמטכ"ל!) רשאי מעתה, על פי שיקול דעתו, לזרוק אזרח ישראלי למעצר מנהלי, והראיות כנגדו יהיו סודיות. הוא גם רשאי לוודא שהאיש יפוטר או לא יוכל להתפרנס, שהוא לא יוכל לעזוב את הארץ שבה הוא נרדף בלי אפשרות להתגונן, או לא יוכל להפגש עם ידידיו. הסעיף האחרון מתקרב מאד לנוהל ה"נידוי" המושמץ של המשטרה החשאית הדרום אפריקנית, שאיפשר מעצר בית תוך מניעת מגע של החשוד עם קרוביו וידידיו, ללא משפט. לכל היותר, יותר לחשוד שימוע בנוכחות שר הבטחון (או הרמטכ"ל) וזאת, אם ירצה השר (או הגנרל) לאחר המעצר.

החשוד יוכל לאחר מכן לערער על הצו לבית המשפט המחוזי, אבל יש לי הרגשה עמומה שהתיק יגיע משום מה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, לפני השופטת עינת רון. איכשהו, דברים כאלה פשוט קורים. החוק מכיל שורה של סעיפים בעייתיים ומעצבנים אחרים, אבל אחרי מה שצוין למעלה, הם שוליים.

עכשיו, תאמרו, רגע, אתה רץ. מי אמר ששר הבטחון (או הרמטכ"ל) אכן יוציא צו כזה? מי אמר שהוא לא יסתכל על החומר החשאי בשאט נפש, יסרב לשמש כחותמת הגומי של יובל דיסקין, ויגלגל את השב"כ מכל המדרגות? שתי תשובות. קודם כל, לא יכול להיות שחירותו של אדם תהיה תלויה בשיקול דעתה של דמות פוליטית. ושנית, אני לא יכול לחשוב כרגע ולו על מקרה אחד שבו השב"כ ביקש צו מעצר מנהלי משר בטחון ולא קיבל אותו. אם החוק הזה יעבור, חירותו של כל אזרח תהיה מוטלת בסכנה ברגע שהוא יעצבן את השב"כ, ואפילו ההגנות הרעועות שהיו כאן עד כה לא יעמדו לו.

הסכנה, כמובן, לא שווה. רוב האזרחים הציונים הטובים, שמהללים את צה"ל ומאמינים לשב"כ ללא חקירה ודרישה, לא נמצאים בסכנה. בדרך כלל. אבל אזרחים ספקניים יותר, ביקורתיים יותר, כאלה שיחסם לציונות בעייתי, ידעו מעתה שאפשר, בהינף מקלדת, לבטל את שארית זכויותיהם. זו, מותר לחשוד, מטרתו של הארגון שהודיע שמטרתו היא "סיכול חתרנות", גם כאשר החתרנות הזו חוקית ומיועדת להשפיע, בדרכים חוקיות ובלתי אלימות, על פניה של מדינת ישראל. אסור, בקצרה, שהחוק הזה יעבור.

והוא יעבור, כמובן.

תיקון: