ההתלהמות של ממשלת ישראל ביחס להחלטת אונסק”ו, בסיוע התקשורת הישראלית, מתעלמת מהמציאות

אונסק”ו, ארגון התרבות של האו”ם, קיבל אתמול (ג’) עוד החלטה ביחס לכיבוש הישראלי בירושלים. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותה כאן. כי בינה ובין הדיווחים בתקשורת הישראלית אין כמעט כל קשר.

מה קבעה ההחלטה? מעט מאד, בעצם. היא חזרה על העמדה הקבועה של הקהילה הבינלאומית: שישראל היא כוח כובש בירושלים, ולא, כפי שהיא נוהגת להעמיד פנים, הריבון שם. אף מדינה בעולם לא מכירה בירושלים כבירת מדינת ישראל, וזו הסיבה שכל השגרירויות נמצאות בתל אביב. זה לא חדש: החלטת האו”ם מנובמבר 1947 קובעת שירושלים לא תהיה חלק לא מהמדינה היהודית ולא מהמדינה הערבית, אלא תהיה corpus separatum, גוף נפרד. לכיבוש הישראלי של ירושלים אין יותר תוקף משפטי מאשר לכיבוש הירדני של מזרח העיר: שניהם בלתי חוקיים. העובדה שישראלים לא יודעים את העובדות הללו מצערת, ובמידה ניכרת גם מסוכנת, אבל היא לא בעיה של אונסק”ו: היא בעייתם של הישראלים. העובדות הללו אינן חדשות; הן היו נכונות גם בסיבוב הקודם.

היו כבר דיווחים על כך שנציגים ישראלים שונים דרשו את גירוש נציגות אונסק”ו מישראל; הבעיה היא שאין כזו. העובדה שאין כזו, למרות בקשותיה של אונסק”ו, מופיעה בהחלטה עצמה (סעיף 8) – מה שמעיד על כך שרוב המגנים שלה כלל לא טרחו לקרוא אותה. השרה מירי רגב קראה היום לפינוי נציגות האו”ם מארמון הנציב, אבל שם לא יושבים נציגי אונסק”ו (כאמור, אין כאלה בארץ) אלא נציגי UNSCO, שהם ארגון אחר לגמרי. ראש הממשלה שלכם כבר הודיע שהוא יקצץ מיליון דולרים מהכספים שישראל חייבת לאו”ם.

כאן צריך לעמוד על נקודה קריטית: יבבני הימין נוהגים לומר ש”האו”ם עוין לישראל.” האו”ם הוא אכן ארגון, אבל הבעיה פה איננה בארגון עצמו (שלא חסרות לו בעיות.) הבעיה היא שהאו”ם הוא נציג העולם. לא העולם כפי שהיינו רוצים שיהיה, אלא העולם כפי שהוא. והעולם, מה לעשות, רואה ברובו המכריע את ישראל כגוף תוקפני ודיקטטורי. ההצבעות באו”ם הן ההצבעות על האופן שבו העולם רואה דברים: ורוב העולם, מה לעשות, הוא פוסט-קולוניאליסטי. והוא זוכר שמאז 1956, ישראל עומדת לצידן של המעצמות הקולוניאליסטיות.

בן דרור ימיני יכול להשביע את הדרום אפריקנים באותות ובמופתים שמה שישראל עושה איננו אפרטהייד, אבל למרבה החוצפה הם – שהכירו את האפרטהייד היטב – מסרבים להשתכנע. ולא, לא מדובר רק בנציגי מדינות שפועלות מתוך אינטרסים: ודאי שזה חלק מהעניין, אבל ישראל מופיעה שוב ושוב ברשימת המדינות השנואות בעולם. אפשר לטעון שמדובר באנטישמיות, אפשר לייבב שמדובר ב”תעשיית שקרים”, ואפשר להכיר במציאות: מדי יום מתקלפת עוד שכבה מהשקר הישראלי שמדובר במדינה מערבית, ובמערב – אפעס – עדיין לא השתחררו מהתפיסה הזו; ובהתאם הפשעים של ישראל נחשבים לחמורים יותר, משום שהיא לכאורה מערבית. בשנות החמישים והשישים המדינה המערבית שחטפה על הראש היתה צרפת, במהלך מלחמותיה בוויאטנם ואלג’יר; הבלגים זכו, בתחילת שנות השישים, לכמה דקות שנאה ראויה על ההתנהלות שלהם בקונגו; ואחר כך הגיע תורה של ארה”ב בוויאטנם. מה לעשות, ממערביים מצפים ליותר.

ובכל זאת יש בהחלטת אונסק”ו מאתמול נקודה אחת חשובה: היא מעגנת את החלטה 2334 של מועצת הבטחון, שקבעה שההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית כולן בלתי חוקיות. זו, כנראה, הסיבה המרכזית לפרכוס של ממשלת נתניהו. וגם ההחלטה הזו לא הולכת לשום מקום.

ישראל יכולה להחרים את האו”ם, כפי שהיא יכולה לתקוע סיכות וודו בשעיר לעזאזל. אבל הצבעות באו”ם הן הסימפטום. המחלה היא התנהגותה של ישראל. אם כל העולם אומר לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תזכורת קצרה על מיהו יו"ר הכנסת

יולי אדלשטיין, בעוונותינו יו”ר הכנסת, נשא אמש (ב’) את הנאום השנתי בטקס הדלקת המשואות. הטקסט היה אומלל באופן כללי, ונראה כאילו נכתב על ידי תלמיד לא מבריק במיוחד, אבל משפט אחד משך את תשומת הלב: “לא כל ימין הוא ימין פאשיסטי, ולא כל שמאל הוא שמאל בוגדני.”

המשמעות הלוגית של המשפט הזה היא שרוב הימין הוא ימין פאשיסטי, ורוב השמאל הוא שמאל בוגדני. כפי שהבחין היטב תומר פרסיקו, אילו רצה אדלשטיין לבצע הנגדה פוליטית, הוא היה אומר ש”לא כל הימין פאשיסטי ולא כל השמאל הוא קומוניסטי.” הרי אי אפשר לחשוד באדלשטיין שאיננו מכיר את הקומוניזם. אדלשטיין בחר, במודע, להשתמש בטקס החשוב ביותר בשנה האזרחית כדי להפיץ שנאה כלפי השמאל, הכל תוך מתק שפתיים על הצורך באחדות ודיאלוג.

למה נכנס אדלשטיין לשדה המוקשים הזה? הרי העובדות נגדו. הפלג הבוגדני בישראל הוא הפלג הימני. זה הפלג שהפך את הבוגדים אורי אריאל וזאב אלקין, שהעבירו מידע פנימי של צה”ל לידי קנאים יהודים, לשרים; אחד מהם הוא חבר מפלגתו של אדלשטיין. הקנאים שלהם הם העבירו את המידע היו מאיר אטינגר ואחרים; אטינגר הוחזק חודשים ארוכים במעצר מנהלי, ושוחרר ללא כתב אישום, ועל כן חובה עלינו לראות בו זכאי; אבל הוא נחשד בתכנון מרד כנגד המשטר הדמוקרטי, ואטינגר לא התכחש לטקסט שכתב, שבו קרא להפיכה אמונית. אטינגר, שאסף מידע על תנועות צה”ל לפינוי מאחזים, הורשע ב”קשירת קשר לאיסוף ידיעות בעלות ערך צבאי”; המודיעים שלו, אריאל ואלקין, לא הועמדו לדין. בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ נעצר במהלך ההתנתקות לתקופה ארוכה בחשד לתכנון פיגוע עם 700 ליטרים של דלק. ב-2015, נעצר יעקב סלע – מתנחל מבת עין – בחשד לכך שהדליף לחשודים בטרור יהודי מידע על התכניות של צה”ל נגדם. בהתנחלות יצהר סירבו מציתים של עמדה של צה”ל, ואחר כך ערכו הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. ועוד, ועוד.

בקיצור, כנציג פרלמנטרי של מחנה הלא-כולם-בוגדים, המחנה ששואף (לא כולם!) להפיל את הדמוקרטיה הישראלית כדי להחליף אותה בתיאוקרטיה (אדלשטיין, חשוב לציין, תומך בהקמת בית מקדש), במקום אדלשטיין לא הייתי פותח את הפה בנושאי בגידה.

אבל הוא פתח, כמובן. ואת זה הוא עשה פחות משבוע לאחר שהודיע קוממיות שהכנסת היא של אבא שלו וטעל כן הוא לא ייתן לחברי כנסת לערוך שם כנס לציון 50 שנה לכיבוש כי זה “עלבון אישי” מבחינתו. אחר כך, כמובן, התקפל לפני שזה יגיע לבג”ץ, אבל קושש את הכותרת הלאומנית שלו לקראת הפריימריז. זה אומר כל מה שצריך לדעת על מה חושב אדלשטיין על גבולות הדמוקרטיה.

יש מעט מאד משטרים שבהם המשטר מכנה את האופוזיציה “בוגדת” דרך קבע, ואדלשטיין הוא יוצא אחת מהן; הוא הומו סובייטיקוס קלאסי. ההיסטוריה שלן, בדרך כלל חסרת עניין, מעלה כמה וכמה דוגמאות בנושא. כשפרצה שערוריית בנימין בן אליעזר, מקבל השוחד שרצה להיות נשיא, מה שעצבן את אדלשטיין לא היה השוחד, לא החשדות, לא המצב שבו מישהו שמובארק תיאר כמי שקיבל ממנו כסף על בסיס קבוע כמעט הפך לנשיא; לא, מה שהטריד את אדלשטיין היו ההדלפות על כך. כלומר, החשש שהציבור יידע והמשטרה תצטרך לעשות משהו בנידון.

בשנת 2011, שיבשו כמה מבני משפחת שליט את טקס הדלקת המשואות. אדלשטיין, שהיה אז שר התעמולה – סליחה, hasbara – הורה לכלי התקשורת לא לדווח על כך בזמן אמת ולא לתעד את השיבוש. שלושה ערוצי טלוויזיה צייתו לו, וכל קומיסר סובייטי היה מתרשם.

האיש שאמש הפליג במילים על הצורך להמנע מפלגנות, קונן באותה השנה על גזענות כנגד מהגרים מברה”מ לשעבר, מה שלא הפריע לו להודיע באותו הנאום עצמו ש”האומה הערבית היא אומה נפסדת.” הדובר שלו הבהיר אחר כך שכן, הוא התכוון לכל הערבים. כמה חודשים לאחר מכן, הצביע מי שהיום הוא יו”ר הכנסת נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. על האופן שבו הוא משמש כחותמת גומי של בנימין נתניהו, ומבזה את קודמיו בתפקיד שידעו לעמוד מול ראשי ממשלה, מיותר להרחיב את הדיבור.

וכל זה בא לומר שכמו אנטולי שרנסקי, גם יולי אדלשטיין מוכיח שוב ושוב שהעובדה שאתה יוצא דיקטטורה, שבה נאבקת, לא אומרת שלא הפנמת אותה ולא תפעיל אותה על אחרים. ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רוב השנה הציונות מצליחה להיות שקופה. בימים שבין פסח ויום העצמאות, האלימות שלה עולה מעל פני השטח

כ-4,000 בני אדם השתתפו אמש (א’) בטקס יום הזכרון האלטרנטיבי, שנערך מזה השנה ה-12. הפגנות נגד הטקס תמיד היו; לפני מספר שנים ראיתי כמה עלובי נפש של “אם תרצו” שצרחו מחוץ לאירוע. זה היה פאתטי למדי. אתמול זה היה שונה: באי הטקס, ובמיוחד היוצאים ממנו, הותקפו על ידי אספסוף של כ-200 אנשי ימין ביריקות, השלכת מים ודחיפות. כוחות ניכרים של משטרת ישראל נכחו במקום; איש לא נעצר.

האלימות לא פסחה גם על שלושה מחברי הכנסת של מרצ – זהבה גלאון, עיסאווי פריג’ ומיכל רוזין – שהותקפו במקלות שהושלכו לעברם. שוב, איש לא נעצר. זהותם של מארגני ההפגנה ידועה: פעיל מפלגת השלטון, יואב אליאסי (שהעמיד פעם פני ראפר תחת הכינוי “הצל”) היה בין המארגנים שלה. לאליאסי יש היסטוריה ארוכה של עידוד אלימות כלפי מפגיני שמאל, אבל – בניגוד, למשל, למני נפתלי או ברק כהן – הוא לא נחקר ולא נעצר. האלימות כלפי חברי הכנסת היתה אמורה לזעזע את הציבור, אבל חברי כנסת מהשמאל הם מזמן מחוץ לקונסנסוס. משטרת ישראל ירתה כדור ספוג או גומי בעינו של יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה, במהלך ההשתוללות שלה באום אל ח’יראן. התקשורת היהודית, כהרגלה, בלעה את העלילה של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן על כך שעודה “הסית” ועברה הלאה, בלי לשאול איזה סוג של “הסתה” מצדיק ירי בחבר כנסת.

סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומן הפוליטי Z. של וואסיליס וואסיליקוס; הוא מוכר יותר בגרסת הסרט שלו. הוא מתאר את רציחתו של חבר הפרלמנט היווני גריגוריס לאמבראקיס במאי 1963, ואת הקשר סביבו. למאבראקיס נרצח על ידי שני עלובי נפש, אבל הקשר לרציחתו הגיע עד הרמות העליונות של המשטרה והממשל הימני ביוון. לתת לשמאלנים להפגין, היתה ההנחיה, אבל בו זמנית לתת ל”אלמנטים הבריאים” בחברה להשתולל ולהוכיח מהי הרוח הלאומית האמיתית.

סביר להניח שהשוטרים שלנו לא היו צריכים הנחיות ישירות ממפקד המחוז בנושא. הם הרי מבינים את רוח המפקד. הם יודעים שאף אחד לא הועמד לדין על הירי בעודה ושאף שוטר מעולם לא נתן את הדין על כך שאיפשר לאספסוף ימני להשתולל. והם אולי לא ראו מה כתב על כך ראש האחים היהודים, שר החינוך בנט, אבל הם ודאי יכלו לנחש.

בנט, אגב, ניסה היום להפיל את התיק על “סטודנט בלשכה” שלו. אתם רשאים להאמין לו אם אין לכם דברים טובים יותר לעשות. אבל גינוי לאלימות הוא לא הוציא. אתם יודעים, למה להסתבך עם הבסיס הפוליטי כשאפשר לקרוץ לו? גם הוא יודע שהוא לא ישלם מחיר.

אבל, במידה ניכרת, רוח המפקד היא הימים עצמם: הימים הלאומניים, שכל שנה מתרחבים עוד יותר, שבין פסח ויום העצמאות. מיד חזקה וזרוע נטויה לשבוע השואה ויום הזכרון – הם מזמן לא יום – ואז לאקסטזה של יום העצמאות. אי אפשר לנשום במרחב הציבורי בתקופה הזו. אם רוב השנה הציונות מנסה להיראות שקופה, אי אפשר להתחמק ממנה: כל העולם נגדנו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים.

ככל שהאירועים עצמם מתרחקים – הרצח ההמוני נגמר לפני 70 שנים כמעט, הקרבות בעלי המשמעות האחרונים היו לפני 34 שנים – כך ההתרפקות עליהם מתחזקת. בתקשורת היהודית לא תוכלו למצוא כמעט שום ידיעה אחרת בימים הללו: היא מצווה עליך, באלימות כמעט, לחוש את מה שהעורכים שלה חושבים שהרוב רוצה שתחוש. היה עצוב! היה שמח!

הדגש הוא שוב ושוב על מסכנות מעורבת בגבורה. והימים האלה לא יכולים יותר להשאיר מקום לנראטיב אחר, נראטיב שאומר שיש שני עמים במולדת המעונה הזו, נראטיב שאומר שיש כאן התנגשות של צדק, כלומר טרגדיה. עצם ההתעקשות להזכיר שמלחמה היא כמעט תמיד בחירה, שמלחמה איננה ברוב המקרים כורח המציאות, נתפסת כפרובוקציה. ובישראל של ימינו, כמו ביוון של לאמבראקיס, דיבור נתפס כסוג של נשק – הפרחים לבן דרור ימיני – ובהתאם מזמין אלימות.

הרוב, כמובן, לא בעד אלימות, אבל לא מסוגל להבין את ה"פרובוקציות" – אבל מבין הרבה יותר את אלה שמגיבים עליהן, ומשכנע את עצמו שהם פועלים באופן "ספונטני", כמובן; כאילו הם אינם מאורגנים, כאילו אין מאחוריהם פוליטיקאים, כאילו מדובר בזעם עממי ולא באספסוף שקיבל הזדמנות לפרוק את תאוות האלימות שלו.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לאחר תקופה ארוכה של הזנחה של הבלוג (על כך, בתקווה, בהמשך), אני מנסה לחזור למשטר כתיבה. בהתאם, אני חוזר למסורת הישנה של פרויקט 300: בכל יום במהלך חודש מאי, אשתדל לכתוב 300 מילים.

(יוסי גורביץ)

ישראל רחוקה מאד מאומלאס של אורסולה לה גווין. אז למה האזרחים מקבלים את הבחירה? כי הפחידו אותם

בשנות השבעים כתבה אורסולה לה גווין סיפור קצר ומשפיע, The Ones who Walk Away from Omelas, סיפור שהוא בעצם משל פילוסופי. היא מתארת עיר שמעניקה לתושביה את כל מה שהם צריכים, ומאפשרת להם להגיע לשיאים של תחכום ועידון. עם זאת, כל התושבים, עם הגעתם לבגרות, צריכים לדעת את סודה של אוֹמלאס: שקיומה של העיר המאושרת תלוי ביסוריו של ילד קטן. חלק קטן מהתושבים, מזועזע, עוזב את העיר לבלי שוב, אבל רוב התושבים מקבלים את העסקה; הם אומרים לעצמם שהם ייטיבו לחיות ובכך יצדיקו את יסוריו של הילד ויהיו ראויים להם. על ההדחקה הישראלית המקובלת – נטפל בזה מתישהו, איכשהו, עם הזמן, אל תציק עם זה עכשיו, זה כולה ילד מעונה, זה ידרוש זמן אבל נגיע לשם – לה גווין לא חשבה.

המשל של לה גווין לא מקורי לגמרי: הוא מופיע, בצורה דחוסה הרבה ביותר, ב”האחים קרמזוב” של דוסטייבסקי. איוואן מציע את העסקה הזו לאיליושה, שדוחה אותה על הסף. ובצדק: העסקה הזו היא בלתי מוסרית.

המשטר הציוני נשען, לקיומו, על הרבה יותר סבל מזה של ילד אחד. לעזאזל, הוא עוצר שני ילדים פלסטינים מדי לילה בממוצע. אבל הוא לא מסתפק בזה. לא, ישראל אומרת שכדי להתקיים כמדינה יהודית, היא צריכה שורה של תנאים:

· שעבוד של הפלסטינים, או למצער מניעה מהם של מדינה חופשית. ישראל דורשת שהמדינה הזו תהיה מפורזת, שכוחות ישראליים יישארו על גבולותיה, ושהיא תוותר על “גושי ההתנחלויות,” שלגמרי במקרה יושבים על עתודות הקרקע של המדינה הפלסטינית העתידית.

· היא דורשת פיצויים לפליטים היהודיים ממדינות ערב וממדינות אירופה, כמו גם את זכותם של האחרונים לחזור למולדתם ולקבל רכוש, אבל לא מוכנה לשמוע על החזרת הפליטים של 1947-1948 או על פיצויים הוגנים להם.

· היא דורשת, בדמות חוקי הלאום שצצים כאן חדשות לבקרים, שהאזרחים הישראלים-פלסטינים יישארו אזרחים סוג ב’.

· היא מכניסה את הפליטים המגיעים אליה – בכלל זה ילדיהם – למחנות ריכוז, כי בדמיון מעוות כלשהו הם מאיימים על הדמוגרפיה היהודית.

· היא דורשת את הזכות למנוע ממדינה ריבונית, אירןא, את מה שמותר לכל מדינה ריבונית אחרת, קרי תוכנית גרעין; והיא מאיימת שוב ושוב במלחמה לצורך כך.

· היא מעדיפה מאד שכל העמים השוכנים סביבה יחיו בדיקטטורות צבאיות, רצוי רצחניות. לא היו ימים טובים למשטר הציוני כמלחמת האזרחים הסורית, ונפילתו של המשטר שנבחר דמוקרטית במצרים באמצעות הפיכה צבאית גררה אנחות רווחה במשרדי הממשלה.

כלומר, קיומה של המדינה הציונית דורש כמויות פנומנליות של סבל. אוקיי, מה הצד השני? האם הקבוצה שגורמת את הסבל לפחות מקבלת מזה משהו? מעפילה לשיאים חדשים של תרבות ועידון? לא ממש. הממשלה הציונית דורשת מתושביה להפוך לעובדי כפיה במשך שלוש שנים, ובתמורה היא מבטיחה להם… כלום. היא מקצצת שוב ושוב בשירותים שלהם, שגם כך הם מהגרועים בעולם המתקדם, והיא מתכוונת להעלות מסים. לא, לא על חברות ועל בני העשירון העליון; זה “יפגע בצמיחה.” על בני המעמד הבינוני, מה שנשאר ממנו, ועל המעמדות החלשים. כל זה מלווה בחמיצות בלתי פוסקת, שאומרת ששינוי הוא מסוכן עד בלתי אפשרי, ושאם זה לא מתאים לך אז אתה מוזמן ללכת – לסוריה, אם נושא הדיכוי הפלסטיני מציק לך, או לקובה, אם הדיכוי החברתי הוא זה שמוציא אותך לרחוב. פה אתה מתבקש לסתום את הפה. לא באנו ליהנות. (מרתק, מבחינה זו, להזכר בלעג שליווה את ההצהרה של אולמרט על כך שהוא “ישיב את החיוך.”יהפוך את ישראל למדינה שכיף לחיות בה.” אנחנו יודעים איך זה נגמר, כן; אבל כמה סלידה ופחד הותזו על עצם העלאת הרעיון של כיף.)

אז, במשוואת אומלאס, אין ספק שישראל מספקת את שאת הסבל שלה. אבל בצד של התרבות והעידון של התושבים, לא כל כך. אז למה רובם המוחלט נשאר? לזה יש כמה סיבות.

קודם כל, לתושבי אומלאס אין ברירה אלא להכיר בסבל שהם גורמים; זה תנאי להשארות בעיר עם הגעתך לבגרות. הישראלים הצליחו, בדרבון ממשלתי ניכר, להגיע לשיאים פנטסטיים של הדחקה על מידת הסבל שקיומם דורש. תושבי אומלאס יודעים שקיומם תלוי בילד מעונה; הישראלים אומרים לעצמם שקודם כל, לא ברור שהוא מעונה; שנית, אנחנו לא יודעים מה הילד עשה קודם; ובכל מקרה, המצב שלו טוב יותר ממצבם של ילדים במדינות הסמוכות.

שנית, קיים הפחד. רוב מוחלט של היהודים הישראלים נשען על גזל הפלסטינים. נסיון לאזן את המצב ולתקן את העוול בהכרח יפגע בהם. פתרון צודק גם יפגע אנושות בתחושה אחרת, תחושת עם האדונים, של היהודים החיים במה שהיתה פלסטינה-א”י.

אבל יש פחד נוסף: הפחד מהשמדה. זה הפחד שהממשלה מנגנת עליו ללא הפסק. אם תלכו, מחכה לכם רק אומשלאגפלאץ בחוץ. לכן גל ההגירה לברלין מטריד את הממשלה הזו כל כך. הוא מפריך את השקר שלה. ולא, אומרת הממשלה, אי אפשר לעשות שינוי. אם נעשה שינוי, המשק יתמוטט וזה יהיה ממש רע. אנחנו מעדיפים שאתם תתמוטטו ולא המשק.

השאלה היא כמה יכולה להחזיק מדינה שגורמת עוול עצום ובלתי פוסק, כשבמקביל היא שודדת את העם שלה כדי למלא את כיסי האוליגרכיה. לא ברור מה היה סופה של אומלאס, שרק משל היתה; איך תסתיים ישראל, כבר יש לנו ניחוש.

ומול כל זה, מול כל ה”אי אפשר” וה”אין טעם” של הממשלה ותומכיה, צריך לחזור ולומר שוב ושוב: אפשר, וזה בידינו.

בידינו, אם נבחר להשתמש בהן.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: תם ונשלם פרוייקט 300. להוציא אחד, כל הפוסטים חרגו – במקרים רבים, חרגו פראית – מהמסגרת של 300 מילים ביום. זה היה מסעיר ומתיש ואני לא חושב שאעשה את זה שוב בשנה הקרובה. אני חושד שביומיים הקרובים לא יהיה פוסט. אני רוצה להודות לכל מי שליווה את הפרוייקט, ומהשבוע הבא נחזור למתכונת שפויה של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל הרגו פלסטיני חף מפשע, המג”ד שלהם שינה גרסאות, וזה נגמר בכך שהוא הופך לאלוף ואף אחד מהם לא עומד לדין

(למיכאל ספרד)

באוקטובר 2001, חשד מ”פ צנחנים בשם אופיר שפלסטיני שמגיע דרך קבע לגזרה שלו מתצפת על היחידה שלו; הסיבה לכך היתה שהאיש נהג לעשות מדי פעם שיחות טלפון. העובדה שהוא עשה זאת מבלי להסתיר את עצמו כנראה לא נקלטה במוחו של המ”פ. הוא ביקש – כפי שיאמר אחר כך בחקירתו – מהמג”ד שלו, סא”ל דאז רוני נומה, אישור להרוג את הפלסטיני. הוא העלה את הבקשה מספר פעמים, ובסופו של דבר היא אושרה.

יום לאחר מתן האישור, הגיע הפלסטיני – עבדאללה ג’רושה – ברכב עם מספר קרובי משפחה למקום הקבוע. נגמ”ש חסם את מסלול הרכב שלו. כשפנה ג’רושה לאחור, פתחו החמושים, בהוראת אופיר, באש לעבר הרכב. שני צלפים ירו לעבר הרכב. הירי בוצע ללא אזהרה, כפי שיעידו הצלפים אחר כך לעבר אדם לא חמוש, שלא היווה כל סכנה, מכלי נשק שלדברי אחד הצלפים “ירי שלי לא יכול להיות על מנת לפצוע, כי אני יורה מכלי שיכול רק להרוג” (זהירות, מסמך); כלי הנשק האמור הוא רובה צלפים כבד מדגם Barret M82A1, שיורה קליעים בקוטר חצי אינץ’, או במילים אחרות פגזים קטנים.

כפי שעולה מעתירת המוקד להגנת הפרט (זהירות, מסמך) החמושים מנעו סיוע רפואי מג’רושה במשך זמן, ואחר כך סירבו לאשר את פינויו באלונקה. הם גם בזזו ממנו ארנק עמוס בכסף, שלא הוחזר מעולם. זמן קצר לאחר הגעתו המאוחרת לבית החולים, מת ג’רושה מפצעיו.

על פי נוהל הלילה והערפל שהפעילה אז הפרקליטות הצבאית, לא נפתחו חקירות במקרה של ירי “מבצעי.” עם זאת, משפחתו של ג’רושה פנתה, באמצעות המוקד להגנת הפרט, לפרקליטות ודרשה חקירה. זה היה במארס 2002.

מה שקרה אחר כך, כפי שפרסם הבוקר “הארץ,” מאפשר לנו לקבל תמונה טובה של האופן שבו מתנהל צה”ל כשפלסטינים מתים. כולם כבר מכירים את ה”נושא בבדיקה” של דו”צ; ככה נראית הבדיקה. ובכן, חקירות מצ”ח לא מתחילות סתם כך; הפרקליטות הצבאית צריכה להגיע למסקנה שיש מקום לחקירה. זה לקח לה רק שנה. אחר כך התחילה מצ”ח למסמס את החקירה. החוקרים שלה נדרשו לשנה וחצי (!) רק כדי לאתר את היחידה שהיתה מעורבת בתקרית. בסוף 2004, כלומר שלוש שנים אחרי התקרית, זימנה מצ”ח את האנשים הראשונים לחקירה. שני החמושים שביצעו את הירי כבר שוחררו מצה”ל.

בחקירה, טען המ”פ אופיר, כאמור, שהוא ביקש אישור ירי ובסופו של דבר גם קיבל אותו. נומה, שבניגוד לאופיר התכוון להמשיך בקריירה צבאית, הסתבך בעדותו. בחקירה הראשונית שלו, הוא הכחיש שנתן פקודת הרג, וטען שנתן פקודה “ליירט” את הרכב, קרי לירות לעבר הגלגלים; נומה לא הסביר מדוע, אם כן, לא נקט בשום צעדים כלפי הכוחות שחרגו מהפקודות שלו. יתר על כן, מהעדות שלו (הוא מכונה כאן “רוני”; זהירות, מסמך) עולה שהוא כלל לא חקר את התקרית (!). בחקירה השניה שלו, שבה עומת עם גרסת המ”פ אופיר, שינה נומה גרסה ואמר שהוא לא יכול לשלול את דברי המ”פ. בחקירה השלישית שלו, הוא חזר לגרסה המקורית שלו: לא היתה הוראת הרג.

ב-2008, כלומר שבע שנים מזורגגות אחרי התקרית, החליט הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט – שנחקר בימים אלה באזהרה בפרשת אשכנזי, ושניסה להתחמק מחקירה בטיעון המדהים שעל השיחות שלו עם הרמטכ”ל חל חסיון עורך-דין לקוח; הוא מזכיר הממשלה היום – לסגור את התיק. הוא הורה על סגירת התיק משום שעתירה לבג”צ אילצה אותו לקבל החלטה, אחרת היה מן הסתם משאיר את התיק פתוח עד קץ כל הדורות. מנדלבליט כתב שהוראת הירי היתה בניגוד לפקודות, וש”מראש לא ניתן היה לאשר את הירי כפי שאושר,” אבל באותה נשימה החליט שלא להעמיד לדין את המפקדים. כולה פלסטיני, וחלף כל כך הרבה זמן. מה אתם מתעקשים?

המוקד להגנת הפרט הגיש ערר. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בדיונים בו, רק שלוש שנים, ובתשובה שלה כתבה התובעת הצבאית הראשית, ז’אנה מודזגברשווילי, ש”מניתוח פעולות הכוחות נראה כי התגבשה בלבם ההבנה שאותו אדם שבוצע ירי לעברו היה מי שהוציא את עצמו ממעגל המוגנים,” אשר על כן המנוח “הוציא את עצמו ממעגל האנשים המוגנים והפך יעד לגיטימי לפגיעה.”

הסיפור לא נגמר כאן – הוא נמשך עוד שנתיים וחצי, עד החודש שעבר – אבל צריך להתעכב על הדברים של התובעת הצבאית הראשית. לשיטתה, ברגע שחמושי צה”ל מאמינים שמישהו “הוציא את עצמו ממעגל המוגנים”, הרי שהוא אכן הוציא את עצמו בכך ממעגל המוגנים. לשיטת התובעת הצבאית, אי אפשר להעמיד חיילים לדין פלילי אם הם הורגים משהו מתוך מחשבה כזו, שכן עבירה פלילית מצריכה יסוד נפשי. אם אכן זה היה המצב, הרי שהוא מעלה תמיהות: אם החמושים ירו בג’רושה, כשהם חושבים שהוא מסייע להתקפה עליהם, מדוע לא לקחו עליו אחריות, עצרו אותו ופינו אותו לבית חולים צבאי? מדוע הסתפקו בלקיחת הארנק שלו, שהכיל את המסמכים המזהים שלו?

אבל זו לא הבעיה העיקרית כאן. הבעיה היא, כפי שציין “המוקד” בעתירתו, השארת הקביעה של מודזגברשווילי על כנה משמעה “רשיון להרוג אזרחים רק בגלל חשד למעורבותם בפעילות עוינת גם בשעה שאינם מסכנים בפועל חיי אדם.”

זה ניסוח משפטי מנומס. צריך לומר משהו ברור יותר: כאשר הפרקליטות הצבאית מניחה לשנה לחלוף בטרם תורה על חקירה; כשהיא סוגרת את התיק אחרי שבע שנים, כשהיא מאולצת לכך, שנים ארוכות אחרי שהחשודים השתחררו; כאשר היא קובעת שעצם השכנוע של חיילים שמישהו מסכן אותם הופך את אותו האדם למותר בפגיעה; כאשר המערכת הצבאית כולה מאפשרת לטיפוס כמו סא”ל רוני נומה, שמורה לדבריו על “ירי לפגיעה ברכב, אבל לא טורח לחקור איך הפקודות הללו מתורגמות להרג, להמשיך בקריירה שלו ולהפוך לאלוף – כאשר היא עושה את כל זה, היא שולחת לחמושים שלה מסר פשוט מאד.

אלה רק פלסטינים, אומר הצבא לחמושיו. אל תדאגו. לא יקרה לכם כלום. אלה רק פלסטינים. רק, בבקשה ממכם, הקפידו נא לא להתפס מול מצלמות, כן? כל זמן שאין מצלמות, אתם רשאים לעשות כרצונכם ואנחנו לא נעשה לכם כלום. יכול להיות, כן, שיהיו כמה חקירות מלחיצות – אבל אל תדאגו, עד שתגיעו לחקירה אנחנו כבר נוודא שאי אפשר יהיה להעמיד אתכם לדין, כי כבר השתחררתם וחלפה שנה מאז השחרור. אתם יכולים לשקר לנו; זה בסדר, אנחנו מבינים למה. הקידום שלכם לא יתעכב. לא בגלל איזה עבדאללה ג’רושה. הוא, הרי, רק פלסטיני. הוא לא באמת בן אדם.

ואל תדאגו: העם ימשיך לא לרצות לדעת. ימשיך לדקלם שצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם מצד אחד של פיו, ו”תנו לצה”ל לכסח” מצידו השני.

הערה מנהלית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. עוד פוסט אחד למנאייק.

(יוסי גורביץ)

הנשיאות נותרה מוסד מיותר, אבל המאבק עליה לימד אותנו שורה של לקחים חשובים

הכנסת תלך מחר (ג’) לבחור את הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ומי שהוא לא יהיה, אפשר לסכם בשביעות רצון שאלו היו הבחירות המועילות ביותר לתפקיד אי פעם.

אם האפס בחליפה דליה איציק תצליח להבחר, מה שכרגע לא נראה סביר, נוכל להתנחם בכך שאלו יהיו כנראה הבחירות האחרונות לתפקיד מיותר. המועמד הסביר נראה, כרגע, ראובן ריבלין. אם לשפוט על פי התנהלותו בעשור האחרון, ריבלין יהיה נשיא מצוין למדינה שמפלגת השלטון מעדיפה להשליך את הדמוקרטיה אל מחוץ לחלון – לא במקרה, הוא זכה לשנאתו של אביגדור ליברמן.

הבחירות הללו לימדו אותנו כמה דברים חשובים. קודם כל, שיש שינוי אמיתי בדעת הקהל. לפני שבע שנים, אף אחד לא היה מנסה לחפור את השלדים שבארונו של סילבן שלום, וחשוד תמידי בשחיתות כמו פואד בן אליעזר היה יכול להפליג אל הנשיאות, למרות כספת עמוסה בחצי מיליון דולרים במזומן שעליהם לא טרח להצהיר. התקופה הזו נגמרה. גם זו תוצאה של המחאה הכושלת של שנת 2011. יש דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל יותר.

אז למדנו שבן אליעזר מושחת, וזה באמת לא היה חדש במיוחד, אבל המסע של בן אליעזר לנשיאות אילץ את המשטרה לפתוח בחקירה – זאת למרות שהיא החזיקה במידע כבר כשנה, ולא עשתה בו כלום. בן אליעזר הוא סוג של מטרה שהמשטרה לא היתה מתקרבת אליה מרצונה; ההתעקשות של האיש שהדיקטטור המצרי לשעבר אמר עליו שקיבל ממנו שוחד להבחר לתפקיד הנשיא אילצה את המשטרה לפעול. נזכיר שזו אותה המשטרה שלא חקרה את הקשרים ההדוקים של עזר וייצמן עם אוליגרכים אחרים בשעתו. דברים השתנו.

פרט למאיר שטרית, המועמדים לנשיאות נאלצו לחשוף את הצהרות הון שלהם. זה צעד מבורך. לאיש ציבור אין את הזכות לפרטיות בכל הקשור להון שלו. אנחנו עדיין לא בארה”ב, והעובדה היא ששטרית – שהונו נאמד בכ-55 מיליוני שקלים – לא חשף את הצהרת ההון שלו, אבל המהלך הזה שיחק לרעתו. משעה שהצהרות ההון הללו נחשפות, הן, כמובן, עומדות לבחינה ציבורית. כאן משחק מה שבשעתו כיניתי “כלל הילארי קלינטון,” על שם השקר שלה על ההגעה לסרייבו לכאורה תחת אש: אם פעם היו מעט כתבים פוליטיים, ולא היה להם זמן לבצע את העבודה שלהם כראוי, כעת יש עשרות אלפי אזרחים מעוניינים, עם זמן פנוי לרוב וכלי חיפוש שבעבר לא עמדו לרשות איש, שיכולים לחפור בהצהרות הללו. והנה, הצהרת ההון של דליה “מה אתם רוצים, שאני אעבוד אצל עניים” איציק – אתם יושבים? – מכילה יותר שאלות מתשובות, ומעלה צחנה קלה של חשד להלבנת הון. רביב דרוקר כבר עלה על כך שבניגוד להצהרה הפומבית של איציק, על פיה הקיסרית “הורתה” לכנסת לחשוף את הצהרת ההון שלה מ-2012, בכנסת לא מכירים הוראה כזו. וזה בסדר: מכאן הרף ימשיך ויעלה.

למדנו לקח נוסף: שמה שמטריד את יושב ראש הכנסת שלנו במידע שהביא לפרישתו של בן אליעזר מהמירוץ הוא החשד שיש מישהו שמדליף מידע מפליל. יולי אדלשטיין רצה לדחות בשל כך את הבחירות.

נאמר זאת כך: המדליף שפועל ממניעים טהורים לחלוטין נדיר למדי. לעתים קרובות, מה שמניע מדליף הוא מה שמניע את המרגל הקלאסי: תאוות בצע, רצון בפרסום או התבלטות, או רצון בנקמה במי שלדעתו לא העניקו לו את המגיע לו. המדליף החשוב ביותר מהזן האחרון היה “גרון עמוק,” האיש שהוביל להפלת הממשל הפלילי של ניקסון, שהיום אנחנו יודעים שהיה מארק פלט, מספר 2 של ה-FBI. פלט היה מעורב עד צוואר בשלל פעולות שלקרוא להם “בעייתיות” יהיה עדין למדי – למשל, הפעולות הבלתי חוקיות למשעי של COINTELPRO, מיזם המעקב והשיבוש של מתנגדים פוליטיים בימי הובר. פלט מסר את המידע שלו כי חש שממשל ניקסון פגע בו. ואחרי כל זה צריך לזכור שהסיפור הוא לא מארק פלט והמרמור שלו – הסיפור הוא ווטרגייט, ריגול, בגידה בחוקה, וניצול לרעה של סמכויות ממשלתיות מצד ניקסון ואנשיו.

אותו הכלל חל כאן. בהחלט יכול להיות שיש אדם ממורמר שהחליט לחשוף את כל פשעי הגווארדיה הפוליטית שלנו. אנחנו לא צריכים לרדוף אותו, כפי שחושב יו”ר הכנסת – אנחנו צריכים לתת לו חסינות ולהפוך אותו לעד מדינה. הסיפור הוא לא ה”סיכול הממוקד,” כפי שקרא לכך בן אליעזר (מי שסיכל ממוקדות 14 בני אדם, שמונה מהם ילדים, בעת חיסול סלאח שחאדה); הסיפור הוא השחיתות של בן אליעזר ובני מעמדו.

אז נפטרנו מבן אליעזר, מה-non-entity סילבן שלום, אילצנו את איציק והשאר לפרסם הצהרות הון, ונחשפה התפיסה האזרחית המעוותת של יו”ר הכנסת – אין ספק, הבחירות הללו לנשיאות היו שיעור נהדר בדמוקרטיה. רק בשבילו היה שווה לערוך אותן. המוסד עצמו נותר מיותר, אבל הדרך אליו היתה לגמרי שווה את זה.

עוד דבר אחד: פרסמתי היום בבלוג של “יש דין” פרוייקט שהעבודה עליו נמשכה זמן רב – הפרכה של התפיסה שאלימות מתנחלים מתמצה בגרפיטי. לצורך כך, עברתי על תיעוד של כ-150 מקרי אלימות בשנה האחרונה. המסקנה חד משמעית: ברוב מוחלט של מקרי האלימות, אין גרפיטי. כשיש גרפיטי, הוא נלווה בדרך כלל להצתות. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה יהודי גאה יאמר לכם שעושים רעש מגרפיטי של יהודים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שלוש תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל כולאת פליט במחנה הריכוז שלה. כשהוא לוקה בשבץ, היא משליכה אותו ממחנה הריכוז. והציבור, במקרה הטוב, שותק

על אנשי סדום סיפרו כותבי התלמוד ששנאת הזרים שלהם היתה כה גדולה, עד שהם החזיקו סד עינויים דמוי מיטה, וכשבא אורח ללון, אם היו איבריו ארוכים, קיצרו אותם, ואם קצרים – האריכו. את הסיפור הזה מיישמת מדינת ישראל בדרכה הייחודית.

אדם יש ועבד אל כרים שמו. הוא פליט מאחד הרודנויות הרצחניות בעולם, סודאן, מדינה שרשמית נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. אילו היתה ישראל מדינה מערבית, כפי שהיא מתיימרת להיות, היא היתה מעניקה לעבד אל כרים מחסה ועושה רווח פוליטי קטן מכך שהיא מעניקה מקלט לאזרח ארץ אויב, שנרדף על צווארו במולדתו. אבל, מאחר ומהותה של ישראל היא שנאת זרים, לא כך התגלגלו הדברים.

עד לאחרונה, היה עבד אל כרים תושב מועיל. הוא עבד בגינון ושילם את שכר מגוריו. לפני ארבעה חודשים, קיבל עבד אל כרים צו זימון למחנה הריכוז של שר הפנים, גדעון סער, המכונה חולות. עם הגעתו למחנה, נאסר עליו כמובן לעבוד. מתושב מועיל, הפכה ישראל את עבד אל כרים לאסיר שכל כלכלתו עליה. מהיותו של עבד אל כרים לא-יהודי, חטא שאין חמור ממנו בישראל, הוא הפך לאסיר שמשך כליאתו בלתי מוגבל ולא ידוע.

לפני כחודש, לקה עבד אל כרים בשבץ. אפשר שהיה לוקה בו גם כך; אין לדעת מה עבר קודם להגעתו לישראל. אפשר, עם זאת, שהשבץ הוא תוצאה של כליאה שסופה לא ידוע. עבד אל כרים לא ידע שהוא לוקה בשבץ; הוא חש שלא בטוב. הוא ניגש למרפאה, אבל שם לא היה רופא, כי על פי ההסכמים בין הנהלת מחנה הריכוז חולות ובין החברה הרפואית שמספקת שירותי אי-רפואה למחנה הריכוז – ביקורופא הוא שמה – אין במחנה רופא בין יום חמישי בצהרים ובין ראשון בבוקר. צריך לחסוך עלויות, אתם יודעים. אלה בסך הכל אפריקאים. החובש התייעץ טלפונית עם רופא, ונתן לעבד אל כרים כדורים.

שלושה ימים לאחר התלונה הראשונה, משלא פסקו הכאבים, הופנה עבד אל כרים לבית החולים סורוקה, שם נמצא שהוא לקה בשבץ ואיבד את יכולת הדיבור. הוא זכה לאשפוז ארוך ביחס בבית החולים, וכעת הוא זקוק לטיפול תרופתי ולשיקום.

כאן, מדווח אתר הארץ, הודיעה מדינת ישראל שהיא לא רוצה עוד את עבד אל כרים כאסיר במחנה הריכוז שלה. במילים אחרות, הוא אדם חופשי, שרשאי כמו כל אדם אחר במצבו – קרי, כזה שאיננו מסוגל לדבר ושזקוק לסיוע רפואי יקר – לנסות את מזלו בשוק החופשי. סביר שיתנו לו לישון מתחת לגשר.

כלומר, מדינת ישראל לקחה אדם יצרני, שהגיע אליה אחרי שכבר עבר כמה מדורי גיהנום, כלאה אותו במחנה ריכוז, ובכך לקחה עליו אחריות. אבל כעת, כשהוא חולה, היא מתנערת מן האחריות הזו. מיטה אחת לפליט הבריא – כליאה; מיטה אחרת, השלכה לרחוב, לפליט החולה.

המדיניות הזו מתבצעת בניצוחו של אחד האנשים המתועבים ביותר במשטר הציוני, שר הפנים גדעון סער. האחרון הוא חביבם של כמה כלי תקשורת, ועל כן המעשים שלו לא זוכים לביקורת שמעשיו של קודמו, אלי ישי, זכו לה – את אלי ישי היה קל הרבה יותר לשנוא. גדעון סער הוא מסוג האנשים שגורמים לי, ברגעים שבהם הדם מציף את התודעה, להרהר שאולי כדאי יהיה להחריב את המקום הארור הזה, ולו כדי לחזות בצדק הפואטי של סער מתחנן לרחמי פקידים אדישים עד עוינים, כדי לזכות במעמד של פליט. אבל, כשהדם נסוג והתבונה שבה ותופסת את מקומה, אתה נזכר שמי שיצטרך להתחנן למעמד פליט הוא אתה; סער יסתדר. בני מינו מסתדרים תמיד.

אלא שסער לא יכול היה לעשות את שהוא עושה ללא סיוע – מסיוע פעיל ועד לשתיקה אדישה – של חלק עצום מהציבור, שנע בין חוסר רצון לדעת מה עושים בשמו ועד תמיכה נלהבת ברדיפתם של אנשים רדופים גם כך.

סדום, על פי המיתוס, חרבה משלא נמצאו בה עשרה צדיקים.

כמה יש לנו?

הערה מנהלתית: הפוסט הזה משלים 90% מכלל פרוייקט 300, במסגרתו אני מתחייב לכתוב יותר מ-300 מילים מדי יום. אם הוא נושא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון והתודה.

(יוסי גורביץ)

הנסיונות לשבש את האירוע של “שוברים שתיקה” מעידים על הפחד של הימין היהודי מחשיפת האמת – ומשבירת קוד השתיקה של הכנופיה

השתתפתי אתמול (ו’) באירוע לציון עשור לקיומו של ארגון “שוברים שתיקה,” אירוע שבמהלכו הקריאו כ-300 אנשים קטעים מהעדויות שאסף הארגון לאורך השנים. האירוע היה פשוט: אנשים עלו לבמה והקריאו את העדות שהם קיבלו מראש. דרגה, יחידה, גזרה, שנים, ואחר כך העדות עצמה.

במקום היתה הפגנת נגד קטנה, של כשלושה עד חמישה משתתפים. הם הניפו שלט שאומר שהעדויות שמוקראות הן שקרים. גלינה, שלא מוותרת על הזדמנות להטרלה טובה, ניגשה אליהם, פעמיים, עם הספר של “שוברים שתיקה,” פתחה אותו וביקשה מהם להצביע על השקרים. הם לא ידעו מה לומר. אחד הודה שהוא כלל לא קרא את העדויות. גלינה הציעה את הספר למפגין שני. הוא אמר שהוא אפילו לא מוכן לגעת בו. משלא נותר להם מה לומר, אחד מהם התחיל בתרגיל הישן – נראה לכם שהיו יכולות להיות הפגנות כאלה ברמאללה ועזה? במילים אחרות, “לכו לעזה” הישן והרע. כנראה שלא עדכנו אותו שזה שודרג ל”לכו לסוריה.”

במהלך ההקראה שלפני וזו שלי, עלוב נפש כלשהו, עטוף בדגל ישראל, התייצב מול הבמה והתחיל לצעוק ולנסות לשבש את ההקראה. זו לא טקטיקה חדשה. “אם תרצו” נקטו בה שורה של פעמים. ככה זה בימין היהודי: הוא לא מוכן לתת למי שלא חושב כמוהו לדבר. אחר כך בא שוטר ולקח אותו הצידה.

אבל הבעיה היא לא הנסיון הכושל לסתימת פיות: הבעיה היא הדרישה לעצימת העיניים. הימין היהודי יודע היטב שמה שהוקרא על הבמה אינו שקר. הוא יודע היטב שיש עשרות ומאות תקריות, על בסיס יומי, של התעמרות של חמושים בפלסטינים. הוא יודע את זה – אבל הוא לא מוכן שידברו על כך.

הקוד שלו, כפי שאמר אחד המפגינים לגלינה, הוא “למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?” זה קוד השתיקה של המאפיה. זה הקוד שכופים אנסי ילדים על קורבנותיהם: אל תדבר, אחרת יהיה רע לכולנו. סותמי הפיות ועוצמי העיניים רואים בשוברי השתיקה בוגדים בדיוק בגלל שהם העזו לשבור את האומרטה. הזעם כלפי מי שהיה פעם חלק מהקבוצה ויצא מהשורה, תמיד גדול מהזעם כלפי מי שאף פעם לא השתייך לכנופיה.

הזעם הוא על חשיפת האמת, כי הימין היהודי רוצה שנחיה בשקר. הוא לא רוצה שנדע מה המחיר של הכיבוש. הוא רוצה שנמשיך לחשוב שזה משהו זמני כזה, לא נעים אבל יעבור, ושלא קורה שם משהו יוצא דופן. כשמאות אנשים שוברים את קוד השתיקה ומספרים מה עבר עליהם ומה הם עשו, נהיה קשה הרבה יותר להעמיד פנים שלכיבוש אין מחיר ושהנכבשים בעצם רוצים להיות כאלה (דוגמא לטמטום מהסוג הזה נרשמה לאחרונה בטמקא – “אתה תופס את הראש ומבין שאיכשהו אנחנו גם צבא ההגנה לפלסטין, ואיך זה שאנחנו כל כך גרועים בלשווק את זה?”.)

לכיבוש הבלתי פוסק יש מחיר. משלמים אותו, קודם כל ובשיעור בלתי נתפס על פני כל השאר, הפלסטינים; אחר כך, מגויסי הכפיה שנאלצים לשבור את נפשם כדי לדכא אותם; אחר כך, המתנחלים; ובסופו של דבר, שאר החברה הישראלית. מה שכופי השתיקה רוצים הוא את המשך ההדחקה. הם יודעים היטב שיש מה להדחיק. הם יודעים שיציאתו של המודחק תאלץ את החברה הישראלית להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות לזהות שלה: מה עשינו לאחרים ולעצמנו ב-47 השנים האחרונות; ומה דמותו המוסרית של הצבא שלנו.

אלו שתי השאלות שהחברה הישראלית ברובה לא רוצה לראות. לכן היא מתעקשת לנפץ את המראות, לכנות את חושפי האמת, “חיילי החורף” שלנו, בוגדים. לכן המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה הראשונה של “שוברים שתיקה.” לכן השנאה, הגידופים, האשמות השווא.

קשה להגדיר רבים משוברי השתיקה כגיבורים. הם מדברים על פשעים או מעשי עוול שהם היו עדים להם, לעתים שותפים להם; במקרים רבים, בזמן אמת הם הגיבו בשתיקה. אבל צריך לזכור את טיבו המצמית של השירות הצבאי: את הדרישה הבלתי פוסקת לציות, את ה”רעות” הרעילה, שהיא בפועל קשר שתיקה. כדי לשבור אותו אדם נדרש, אם לא לגבורה, אז לפחות לאומץ לב אזרחי חריג.

ומול הפחדנות המוסרית הכללית, אומץ הלב הזה בוהק למרחקים. יום יבוא וישראל החופשית עוד תודה לכם.

ועוד דבר אחד: הפרשן המדיני שמעון שיפר כינה היום בתכנית רדיו את שלי יחימוביץ’ “שלי חרמנוביץ’.” הוא צריך להיות מפוטר, ושלשום. מעבר לשובניזם הדוחה, שיפר מסגיר גם את חוסר היכולת שלו לשמש ברצינות כפרשן מדיני. מי שממשיך לשתף עם שיפר פעולה, צריך לדעת שהצרעת של שיפר תדבק גם בו ושמהכתם הזה הוא לא יינקה בקלות.

(יוסי גורביץ)

דובר מג”ב אומר שהשוטר שהיה מעורב בהריגת עלאא עודה בצומת תפוח, ירה גם בפלסטיני אחר באותה הצומת בנובמבר. מה הסבירות של זה?

כלי התקשורת הישראלים תיארו את מה שהתרחש בצומת תפוח בליל שני כפיגוע: על פי התיאור שלהם, עלאא מוחמד עוואד עודה, בן 29 מעוורתא, התקרב למחסום, היה בו משהו חשוד, מתנחל הפנה את תשומת ליבם של חמושי צה”ל ומג”ב אליו, וכשהם התקרבו אליו התפתח קרב יריות. בסופו, שכב עלאא מת על האדמה ושוטר (”לוחם,” בעגה הצבאית) מג”ב נפצע.

הגרסה הפלסטינית שונה לחלוטין. עודה, הם אומרים, כלל לא ירה לעבר החמושים. הוא נורה על ידיהם ללא פרובוקציה. בכלל, הם אמרו, הוא היה אב לילדים ובעל לחנות סלולר מצליחה ביחס – לא הפרופיל של מחבל. והוא בכלל הגיע למחסום כדי לאסוף משלוח של מכשירי סלולר. הגרסה הזו לא מסבירה כיצד נפצע שוטר מג”ב מירי.

עמדנו לפטור את הסיפור הזה, כשצצו כמה עובדות. קודם כל, הגרסה הישראלית ביחס לתקרית השתנתה. בגרסה המקורית של הדיווח, עודה ירה שני כדורים לעבר החמושים; בגרסה המאוחרת יותר, הוא ירה שישה. שום דבר שלא יוסבר על ידי התופעה המוכרת של ערפל קרב. אבל.

אתר “חדרי חרדים” דיווח שהשוטר שנפגע מהירי, א.ד., כבר היה מעורב בהריגת פלסטיני חמוש – בשיר חבנין, שנורה למוות בנובמבר 2013 בצומת תפוח לאחר שחמושי צה”ל טענו שירה לעברם באקדח זיקוקים מאולתר. שיחה קצרה עם דוברות מג”ב אישרה את הדיווח של “חדרי חרדים”: השוטר שנפצע בערב החג היה מעורב בהריגתו של חבנין.

וזה כבר צירוף מקרים שגורם לגבות להתרומם. בין נובמבר 2013 ויוני 2014, נהרגו שמונה פלסטינים בגדה, שצה”ל או מג”ב טענו שהם ביצעו ירי לעברם. בהנחה שבגדה יש כ-10,000 חמושי צה”ל ומג”ב, הסיכוי ששוטר אחד יהיה מעורב בהרג של שניהם הוא אפסי – בערך 3:1000. זה צירוף מקרים שבעולם סביר יותר, היה גורר חקירת מצ”ח.

אבל לא תהיה כזו. גם אחרי שהפרקליטות הצבאית נאלצה לסגת, באפריל 2011, מהפקודה שלה שקבעה שלא תהיה חקירת מצ”ח אחרי מות פלסטינים אלא במקרים חריגים – פקודה שמשמעה התרת דמם של פלסטינים – היא השאירה לחמושים פרצה. היא קבעה שבמקרים של “אירועים בעלי אופי לחימתי”, למשל חילופי אש, לא תהיה חקירת מצ”ח אלא תיערך בדיקה לאחר תחקיר מבצעי.

כלומר, אם חמוש ישראלי רוצה להסוות הרג של פלסטיני ולהמלט מחקירת מצ”ח, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לטעון שהיו חילופי ירי. וזהו, לא תהיה חקירה אלא אם השקר היה מביך ואלא אם האירוע נתפס במצלמות. ולמצלמות של צה”ל יש נטיה פלאית להתקלקל באירועים שמביכים אותו. עד כה, למשל, צה”ל לא פרסם את הסרטון של התקרית בליל שני. מעניין למה.

יכול להיות שצה”ל אומר אמת בתקרית הזו – אנחנו לא יודעים, למשל, ממה נפצע א.ד.. יכול להיות גם – אל תפלו מהכסא – שצה”ל משקר. מה שברור הוא, שצה”ל לא יחקור את התקרית; מה שכבר צריך להיות ברור הוא שאי אפשר לסמוך יותר על אמירה של חיילי צה”ל.

חשוב להדגיש: אם אכן נורתה אש לעבר חמושי צה"ל ומג"ב, יש להם זכות מלאה להשיב אש קטלנית אל מקור הירי. חשוב להדגיש שאנחנו לא יודעים מה קרה בצומת תפוח באותו הלילה – ובאותה הנשימה, שאי הידיעה שלנו זהה לזו של הכתבים הצבאיים שדיווחו על התקרית כפי שמסר להם דובר צה"ל. בניגוד אליהם, אנחנו מסרבים לפרסם טענות בעייתיות של צה"ל ללא בדיקה.

המלך הנרי השני מאנגליה ייסד, באמצע המאה ה-12, את מוסד חוקרי מחקרי המוות, שתפקידו היה בין השאר לוודא שפקידי המלך אינם רוצחים את נתיניו. ההנחיה של הפרקליטות הצבאית שלא לחקור כל מקרה מוות מחזירה את הפלסטינים שתחת שליטת צה”ל לימים שקדמו להנרי השני. הגיע הזמן לחקור כל מקרה מוות שחמושים ישראלים מעורבים בו – ובהתחשב באוזלת היד של הרשויות הישראליות, באיטיות הממארת שלהן, בנטיה שלהן לסגור תיקים, החקירה הזו צריכה להיות בינלאומית. אי אפשר יותר להעמיד פנים שצה”ל ורשויות החקירה שלו הן גוף שראוי לתת בו אמון.

(הפוסט יפורסם בקרוב גם בבלוג o139.)

(יוסי גורביץ, נועם רותם)

הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל חוגג היום 47. מה כבר נשאר לומר

פעם, כשהתחלתי לעמוד על דעתי הפוליטית, היתה קבוצה בשם “השנה ה-21.” האינתיפאדה הראשונה עוד לא התחילה. הם חשבו שאפשר יהיה לסיים את זה עוד השנה.

הכיבוש הישראלי של הפלסטינים מציין בימים אלה בשקט 47 שנים לקיומו. כלומר, הציבור היחיד בישראל – שרידי השמאל – שעדיין חושב שזה חשוב עושה זאת. כמה אפשר לדפוק את ראשך בחומה של איזה פסיכי, תהו פינק פלויד. ולאט לאט, מספר המוחים מתמעט. עוד קשישה שאכפת לה הולכת לעולמה, ואין כמעט מי שימלא את מקומה.

מה כבר יש לומר. מה עוד לא נאמר. כמה אפשר לכתוב על זה. כמה פעמים עוד אפשר להסביר כמה זה נורא. אי אפשר. מה שלא נקלט כבר לא ייקלט. אז מדברים על תקריות מבודדות, כל אחת חברבורה שיחדיו יוצרות נמר. אבל למי יש כוח לראות את הנמר כולו.

כאן ירי בצווארו של ילד, פה רצח. שם התעללות, פה גזילת אדמה. שם פריצה לבית באישון לילה כדי לצלם את הילדים הישנים, שם הריגת צאן והרעלת בארות. מדי פעם מעשה זוועה חריג מחריד את אמות הסיפים, עד שהן שבות לעצמן.

אבל הכיבוש הוא לא בחריגים, הוא בשגרה.

בידיעה שאין טעם לתכנן לטווח ארוך, כי מי יודע אם אדון גורלך, החייל במחסום, יהיה במצב רוח טוב. בידיעה שבכל מקום, גם בביתך, אתה רדוף, מוכה, מושפל. הידיעה של האב שאיננו יכול להגן על בנו; של הבן, שאין לו מפלט מעלבונו של האב; הידיעה של כל אם פלסטינית שגורל ילדיה נתון בידיו של יהודי בן 19 עם רובה ופרקליטות צבאית מגוננת. האימון התמידי לא להישיר מבט, לא למשוך תשומת לב, להתחמק; אולי מישהו אחר יעלה בגורל. הידיעה שכל אשר שלך, יכול להיות לאויבך בהרף עין, ואין לך מושיע.

הידיעה שלכל זה אין קץ ולא יהיה קץ; ההבנה שמצפים ממך ללכת, להיעלם. הידיעה שיום אחד, היאוש יגבור על הפחד; ההבנה שגם אז, לא יהיה טוב, כנראה רע יותר.

פעם דיברו על כיבוש נאור. היום כבר לא מדברים.

(יוסי גורביץ)