הישראלים מוקסמים ממלחמה. היא התירוץ האולטימטיבי. בפועל, הם מיישמים את המדיניות הספארטנית

הקיום הספארטני, וספרטה היתה המודל לכל מדינה פאשיסטית אחריה, התבסס על עובדה שנוטים לשכוח: הספארטנים כבשו עם אחר, ההלוטים, וכל מאוויה של המדינה היו להמשיך ולהחזיק את ההלוטים משועבדים.

הספארטנים היו מודעים לכך שהם מבצעים עוול. בין השאר, הם נהגו להפעיל מעין משטרה חשאית שמטרתה היתה ללכת אל בין ההלוטים ולבצע סיכול לא מי יודע מה ממוקד במי שעשויים היו להפוך למנהיגים שלהם. על כן, הם מצאו לכך את הפתרון המשפטי המתבקש: מדי שנה, היו מנהיגי ספארטה מכריזים מלחמה על ההלוטים. אלה, כמובן, לא היו חמושים ולא היו מאורגנים, אבל הכרזה רשמית של מלחמה אמורה היתה לרצות את האלים ולאפשר לספארטנים להרוג בנשלטים על ידיהם ללא חשש של יסורי מצפון. הכל היה חוקי למשעי.

הרעיון שמלחמה היא עוול הציק למין האנושי תמיד. התנ”ך דורש לאפשר, בעת מלחמה, לצד השני להכנע: “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום; והיה אם שלום תענך, ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה לך למס, ועבדוך.” מצבם של אלו שלא קיבלו את הצעת השלום – קרי, הכניעה – הזו היה בעייתי יותר: “ואם לא תשלים עמך, ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה ונתנה יהוה אלוהיך בידיך, והכית את כל זכורה לפי חרב.” המשפט המקראי לא מכיר בצורך למלחמה צודקת, אבל הוא מגביל אותה.

הרומאים, שתמיד ידעו שהאלים רק מחכים – בצדק – להזדמנות למחוק אותם מעל פני האדמה, הקפידו תמיד שתהיה להם איזושהי אפשרות לטענה בבית דין של מעלה, והיו מאד לגליסטיים לפני שיצאו למלחמות. הם תמיד הקפידו, או על כל פנים עשו מאמצים להקפיד, שיהיה למלחמה תירוץ סביר למחצה. בימי הביניים, פיתחה הכנסיה את דוקטרינת המלחמה הצודקת: כדי שמלחמה תחשב לצודקת, היא צריכה לענות על כמה תנאים. היא צריכה להיות בהגנה עצמית, או מלחמה מונעת נגד עריץ שעומד לפלוש; לחלופין, זו מלחמת ענישה על עוול גדול שבוצע כלפי הנפגע. המלחמה הצודקת צריכה להפעיל אלימות במידה: שימוש באלימות לא מידתית הופך את המלחמה לבלתי צודקת. חובה על השליטים לנצל כל הזדמנות למשא ומתן. דוקטרינת המלחמה הצודקת לא מנעה מלחמות, אבל היא נתנה לנו את משפט המלחמה והיא לידתו של משפט המלחמה המודרני.

אני חושב שדי ברור שמלחמותיה של ישראל עם הפלסטינים, ודאי מול הפלסטינים שברצועת עזה, לא עומדים בקריטריונים הללו. ישראל מפעילה אלימות חריגה, יוצאת דופן. בעופרת יצוקה, איבדו הפלסטינים כמאה הרוגים על כל הרוג ישראלי; מחצית מההרוגים הפלסטינים היו אזרחים ומחצית מההרוגים הישראלים היו נפגעים מאש כוחותינו. ספק אם יש הוכחה מובהקת יותר להפעלה מופרזת של כוח אש. יתר על כן, המלחמות הישראליות אינן מונעות מהגנה עצמית, אלא מהצורך שלה לספח שטחים פלסטיניים ומהרצון שלה בהגמוניה. אם יש “עריץ שעומד לפלוש,” הרי הוא ישראל.

אבל הישראלים לא עוסקים בשאלת המלחמה הצודקת. המלחמה, מעצם היותה, היא צודקת. היא המצדיקה הכל. בשמה, מותר לנו להסיר במהירות את מעטה התרבות ולומר שזה לא נחמד ולא נעים אבל אין ברירה וככה זה במלחמה.

איזו מין מלחמה זו, מלחמה שבה צד אחד משתמש במל”טים, בחיל האוויר החזק ביותר בסביבה, בארטילריה ובציוד תקשורת מתקדם כנגד קבוצה קטנה, לעולם לא יותר מכיתה, של חמושים למחצה, נטולי קשר או פיקוד, לעתים קרובות בני טיפשעשרה? איזו מין מלחמה זו, שבה יחס ההרוגים הוא אחד למאה? מלחמה קולוניאלית. מלחמת הספרטנים בהלוטים שלהם.

כמה טוב שיש לנו את המלחמה. איך היינו מצדיקים את עצמנו בלעדיה.

(יוסי גורביץ)

דובר צה”ל ממשיך להביך את עצמו, באמצעות הטאלנט שלו, סא”ל פטר לרנר

מכירים את הבדיחה על כך שאם תקשור חמור לגדר בקריה, תוך כמה זמן הוא יהיה רב סרן? אז החמור הגיע לדרגת סגן אלוף. הכוונה, כמובן, לסא”ל פטר לרנר, בכיר בדובר צה”ל. אתם עשויים לזכור את לרנר מהתמיכה שהוא הביע בארגוני הימין, מהטענה שלו שהבעת דעה איננה הבעת דעה, מההתייחסות להריגתו של מוצטפא תמימי תחת ההאשתג #fail, מהשקר על כך שמפגינה זרה נפגעה מאבן בזמן שהיא נפגעה מרימון גז צה”לי, ומשקרים אחרים.

למתי שבתי ללרנר? כי לפני מספר שבועות, קרא ארגון זכויות האדם Human Rights Watch לישראל להפסיק לירות בפלסטינים שעוברים סמוך ל”אזור ההרג” שקבעה לעצמה ברצועת עזה. הארגון מצא שישראל הרגה, מאז תחילת השנה, ארבעה עזתים ופצעה כ-60, רק בשל כניסה ל”אזור ההרג” שאיננו מוכר. עצם הכניסה אליו, גם ללא כל כוונה עוינת, די בה כדי לגרום לחמושי צה”ל לפתוח באש לעבר העזתים.

כמיטב המסורת שלו, לרנר קשקש בתגובה. הוא אמר ל-AFP ש”היו המון התקפות מאזור הגדר,” מבלי לציין אפילו אחת, הזכיר קסאמים (למה לעזאזל זה קשור?) ומנהרות (שוב, למה זה קשור?), וקינח באמירה ש”מרחב 100 המטרים” מגדר המערכת, שלטענת לרנר הוסכם בין ישראל והחמאס אחרי עמוד ענן, הוא “מוכר וידוע.” עצרו את המדפסות!

לרנר עובד בדובר צה”ל. בתחילת 2013, טען דובר צה”ל – בתגובה לארגון גישה – שהמרחב הוא מרחב של 300 מטרים. המתפ”ש (מתאם הפעולות בשטחים) טען, מצידו, שהמרחב הוא בן 100 מטרים בלבד. לרנר, שכזכור עובד בדו”צ, מאמץ עכשיו את עמדת המתפ”ש נגד עמדת הארגון שלו-עצמו.

כלומר, לרנר עצמו – כפי שהבחינו בגישה – לא יודע מה עמדת הארגון שלו לגבי אזור החיץ. זה לא מפריע לו לחרטט על כך שהוא “מוכר וידוע.” הוא כל כך מוכר וידוע, שלרנר עצמו לא יודע מהו. רק אלוהים יודעת מה יודעים על כך החיילים בשטח, מה יודעים הפלסטינים, וכמה מהפלסטינים נפגעו בשל חוסר הבהירות הזה.

ובסופו של דבר, מעבר לספינים ולשקרים, מעבר לטמטום של עובדי דו”צ, מעבר לההאשמה האוטומטית של ארגוני זכויות אדם, זו העובדה החשובה: חמושי צה”ל יורים בפלסטינים בלתי חמושים כי הם נכנסים לשטח שאפילו זרועות הבטחון הישראליות לא מצליחות להגדיר. הם הרגו ארבעה בני אדם שאליבא דכולי עלמא, כולל לרנר, לא היוו סיכון – ולציבור הישראלי לא אכפת. הוא אפילו לא שמע על זה. ואם היה שומע, לא היה אכפת לו. אלה רק עזתים, אחרי הכל.

ציבור? פחחחחח. נסו אספסוף.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על הקלות של מניפולציה במודיעין

בסוף השבוע האחרון פלשו כוחותינו האמיצים בכוחות גדולים, בפיקודו האישי של מח”ט, למחנה הפליטים ג’נין. הם באו לשם כדי לצוד פלסטיני צעיר אחד, אמנם חמוש לשם שינוי, בשם חמזה אבו אל היג’א. זה נגמר בשלושה פלסטינים הרוגים. מבלי להכנס עכשיו לשאלה האם אבו אל היג’א נהרג או נרצח – חמושינו החביבים טוענים שהוא נורה אחרי שפתח באש עליהם; הפלסטינים אומרים שהוא נורה לאחר שהוריד את נשקו וניסה להכנע – עולה השאלה מה בעצם עשו החמושים הישראלים במחנה הפליטים ג’נין.

אם לשפוט על פי אחת הגרסאות הראשונות של צה”ל, לא היתה ברירה אלא לחסל את אבו אל היג’א, משום שהמודיעין הגיע למסקנה שהוא מתכנן פיגוע כנגד מתנחלים או כנגד צה”ל עצמו. כך אמר “קצין בכיר”, שאף התעקש ש”המבצע התבסס על מידע מודיעיני מדויק.” 12 שעות אחר כך, כשהביקורת על הפעולה התגברה ואף עלה חשש שהפלסטינים, שומו שמיים, יגיבו על ההרג הבלתי פוסק שמבצעים בהם חמושי צה”ל – בשבוע שעבר הרגו החמושים האמיצים מהמארב ילד בן 14 שיצא לקטוף צמחי מאכל, יוסף א שוואמרה, שחצה, בלתי חמוש, את מכשול ההפרדה במקום שבו הוא פרוץ, ויש שמועות שהפלסטינים רגישים למעשים כגון הרג ילדיהם – קיבלנו גרסה אחרת לסיבה לציד אחרי אבו אל היג’א. מפקד הצוות של הימ”מ טען שאבו אל היג’א תכנן “פיגוע בטווח המיידי בתוך שטחי מדינת ישראל.”

הופה. ראיתם מה קרה פה? 12 שעות אחרי שהפעולה בג’נין הגיעה לכותרות, הסיבה למותו של אבו אל היג’ה השתנתה. הוא כבר לא תכנן סתם פיגוע נגד מתנחלים וחמושים; לא, לא, הפעם הוא תכנן פיגוע אצלכם בבית. אחרי הכל, פתאום צריך להצדיק את הפעולה, פתאום זה לא שגרתי, פתאום יש לחץ וקצת בהלה. אז הרגעו נא: מה הייתם מעדיפים, שהוא יתפוצץ אצלכם בסלון?

העריכה הזו לאחור של המודיעין שהוביל למותו של אבו אל היג’ה – כמובן, בהנחה שאנחנו מקבלים את טענת החמושים שאכן היה מודיעין שהצריך את הריגתו – חלפה בשקט בכלי התקשורת הישראלים. בסך הכל פלסטינים, אחרי הכל. מה אתם עושים רעש ומה אתם רוצים שנעשה, שנסתבך עם דובר צה”ל?

והמניפולציה במודיעין סביב מותו של אבו אל היג’ה – שסביר להניח שאכן לא היה מישהו שראוי להתאבל עליו, גם אם התואר “ראש הזרוע הצבאית של חמאס במחנה הפליטים ג’נין” כנראה קצת גדול על מישהו שעליו אמר צה”ל (ראו הקישור הראשון) ש”לאחרונה הוא גם רכש אמצעי לחימה" – היא רק המתאבן. הבוקר, פרסם “ידיעות” בשקט – הוא קבר את הידיעה עמוק בעמ’ 31, ליד מודעות האבל והגרלת הלוטו – שכנראה עבדו עלינו הרבה יותר בגדול.

זוכרים את ההיסטריה הלאומית סביב ספינת הנשק שנתפסה לפני כחודש? אז יש יותר מסיכוי סביר שצה”ל ולשכת ראש הממשלה שיקרו לנו בגסות בנושא. על פי הטענה הרשמית, שנתניהו וצה”ל חזרו עליה לעייפה, המדובר בספינת נשק איראנית שמיועדת להגיע לרצועת עזה, ועל פי דיווחים רשמיים פחות 40 הרקטות שהיא נשאה היו מיועדים “להפר את האיזון האסטרטגי” ולאפשר לאיראנים לאיים באמצעות חמאס על ישראל, אם זו אכן תתקוף אותה.

אלא שמומחי מודיעין אמריקאים אמרו לרויטרס – המקור של “ידיעות” – שבכלל לא בטוח שהמשלוח היה מיועד לעזה. הם אומרים שסביר הרבה יותר שהמשלוח היה מיועד לסיני. הסיבה לכך פשוטה למדי: אי אפשר להבריח את הרקטות הללו לעזה. ודאי שאי אפשר לעשות זאת דרך הים, ודרך המנהרות זה כמעט בלתי אפשרי. הנשק, מאמינים במודיעין האמריקאי, היה מיועד בחלקו הניכר לקבוצה כלשהי בסיני. אגב, פרשן צבאי אחד – רון בן ישי – העז לרמוז את זה בעדינות בימי האורגזמה הציבורית, אבל כולם התעלמו. יגאל סרנה טען שיש סבירות לא פחותה שהנשק לא אמור היה להגיע מעבר לפורט סודאן, ושהוא מיועד בכלל לשמש את בעלי בריתה של איראן בצפון סודאן. אף אחד לא התמודד עם הטענה הזו.

כלומר, כשצה”ל ולשכת ראש הממשלה אמרו לנו שהנשק מיועד לחמאס, הם ככל הנראה שיקרו. למה? מכמה סיבות. קודם כל, חמאס הוא מטרה קלה, הישראלים מקשרים אותו עם איראן ואיראן היתה המטרה העיקרית של המבצע. שנית, לך תסביר עכשיו לישראלים מה לעזאזל קורה בסיני; אתה לא מכניס נבל חדש באמצע העלילה, זה מבלבל את הצופים. שלישית, אם ישראל היתה אומרת שהנשק היה מיועד לסיני, זה היה יכול להביך את החונטה-האחות של מצרים, שממשלת ישראל והפרשנים לענייני אויבים שלה מריירים עליה.

את המניפולציה הזו אי אפשר היה לבצע בלי סיוע נלהב ומתמסר של התקשורת הישראלית. זו הסיבה ש”ידיעות” קובר את העדכון בנושא בעמוד 31, ליד מודעות האבל. חשיפת הנקודה הזו היתה מציגה את העיתון כחסיד שוטה של מערכת הבטחון, כמי שנפל קורבן להונאה שביצעה בו, כמי שזנח את תפקידו – שהוא לשמש כמבקר של השלטון, כל שלטון, לא כלהקת המעודדים שלו – וכמי שיצא אידיוט. להתעלם מהידיעה הזו אי אפשר, כי אם אנליסטים של המודיעין האמריקאי מתחילים לדבר עם רויטרס בנושא, בהחלט יתכן שמחרתיים נקבל ראיות מכריעות, ו”ידיעות” לא רוצה להתפס עם המכנסיים למטה, אז הוא מפרסם את הידיעה, אבל קובר אותה.

חשוב לציין: זו לא המניפולציה הראשונה, אפילו לא הראשונה מסוגה. באמצע המחאה החברתית של 2011, בוצע פיגוע סמוך לאילת. תוך דקות, הודיע צה”ל שלא רק שהפיגוע בוצע על ידי ועדות ההתנגדות העממיות, הוא גם חיסל אותן מהאוויר תוך כדי דיבור. התוצאה היתה התלקחות צבאית בגזרה העזתית, שגבתה גם את חייו של אזרח ישראלי – ותוך כמה שעות התחילו לצוץ סימני שאלה. האם עזתים אכן היו אחראים לפיגוע? צה”ל מסר תשובות מביכות. שישה שבועות לאחר הפיגוע, קבר “ידיעות” ידיעה בעמ’ 13 של המוסף לשבת שלו: הפיגוע, הודה צה”ל, הגיע מסיני ובוצע על ידי אזרחים מצרים.

כלומר, לצה”ל ולדרג המדיני כבר יש נוהל, במסגרתו הם זורקים על העזתים פעולות עוינות שמקורן בסיני. לתקשורת הישראלית, מצידה, יש נוהל במסגרתו היא מתמסרת מיד ובהתלהבות לספין הרשמי, ואחר כך, הרבה אחר כך, קוברת את השאלות והדיווחים הבעייתיים. כלומר, לחלק החצי-סביר של התקשורת הישראלית יש נוהל כזה. לא תראו את הידיעות האלה בבטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום.”

בשני המקרים הללו יש מטרה מדינית שקופה לספין: במקרה של 2011, הסחת דעת מהמחאה החברתית על ידי חימום הגזרה מול רצועת עזה – הסחה שהצליחה באופן ניכר. במקרה של ספינת הנשק, המטרה היתה סיוע למסע של נתניהו בארה”ב. בשני המקרים, צה”ל והדוברים שלו נרתמו לשירות הממשלה באופן שצריך להדאיג כל אזרח במדינה דמוקרטית. כמובן, צה”ל לא היה יכול לעשות את זה אלמלא התרגלה התקשורת הישראלית לשמש ככלבלב כנוע בכל מה שקשור לדיווחים בטחוניים.

עד כה, אף אחד לא טרח לערער ברצינות על הגרסה של צה”ל ונתניהו. אחרי הכל, אם צה”ל ונתניהו משקרים לנו באשר למטרה של ספינת הנשק, האם אנחנו צריכים לקבל בלי בדיקה את הגרסה שלהם על כך שמדובר בנשק איראני? כשנתניהו אומר שהוא מציג לנו תעודות משלוח שמבהירות שהאיראנים אחראים להברחה, האם מישהו טרח לבדוק את תעודות המשלוח?

אסור לנו להאמין לממשלה או לצה”ל – ודאי לא לצה”ל – כשהוא מעלה טענות כאלה. אחרי הכל, שם כבר למדו שאם הם משקרים בריש גלי לציבור הישראלי, שום דבר לא קורה להם. תחום המפגש בין מודיעין ומשטר דמוקרטי הוא אחד הנושאים הבעייתיים והטעונים ביותר; כשאנחנו מניחים לממשלה ולשירותי הבטחון לבצע מניפולציה במודיעין, אנחנו מניחים להם לגרור אותנו למלחמה בלי בדיקה ראויה.

וזו לא ספקולציה, זה כבר קרה. הטראומה של בני הדור שמעלי היתה מלחמת לבנון הראשונה, שבה צה”ל וגורמים בממשלה חברו יחדיו כדי להונות את הממשלה והציבור, כדי למכור להם פיגוע שבוצע על ידי ארגונו של אבו נידאל כאילו בוצע על ידי אש”ף, למכור להם מבצע ל-40 קילומטרים בלבד בעוד שדובר צה”ל מכחיש – ומשקר – ידיעות על כך שכוחות צה”ל נחתו ליד ביירות ביום הראשון של המלחמה. אף קצין בכיר ואף שר לא שילמו מחיר על המניפולציה ההיא במודיעין; על כן הן נמשכות.

כשדובר צה”ל יצלצל שוב בפעמון של הכתבים הצבאיים והללו יתחילו לרייר ולמכור לכם את הלוקש הצבאי החדש, זכרו: יש סיכוי סביר לגמרי שמשקרים לכם. יש סיכוי סביר לגמרי שהצבא יודע שאף אחד לא יעז לערער על העמדה שלו, ודאי אם היא מלווה באיזה מבצע קומנדו נגד ספינה לא חמושה, ושעל כן הוא מרשה לעצמו לשקר. יש סיכוי סביר לגמרי שעורכים שחוששים ממה שיעשה להם הציבור, יצאו למסע המסתורין הקסום בעקבות דובר צה”ל. הנטיה הטבעית שלנו היא, בהשמע תופי הטם-טם, היא להשעות את הספק שלנו; אבל זו בדיוק השעה שבה אנחנו זקוקים לו יותר מכל, זו בדיוק השעה שבה אנחנו פגיעים מכל. היו אזרחים, לא צרכנים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להודות לכל מי ששלח מייל לקראת מפגש הבלוג השני. עקב עומס עבודה, לא היה לי זמן היום להגיב, ובספק אם יהיה עד הסופ”ש. אני קורא הכל ואני אגיב.

(יוסי גורביץ)

פרשני המיינסטרים שלנו גילו השבוע, באיחור ניכר, שבוגי "משה" יעלון הוא פסיכי מסוכן וקצת טיפש – מקרה קלאסי שבו הבלוגוספירה מקדימה את העיתונות, כי עבדכם הנאמן סימן את יעלון כטיפש מסוכן לדמוקרטיה עוד ב-2003, בחשבון לייבג'רנל לא פעיל – ועשה זאת עוד קודם לפני שהלז ניסה לאיים על הכנסת.

הנסיונות המפוקפקים של יעלון לאיים על הציבור – השבוע הוא ניסה לאיים על הציבור האמריקאי שאם המדיניות של אובמה תמשך, הפיגועים יחזרו, ועל הציבור הישראלי בכך שלא תהיה ברירה אלא לתקוף באיראן – ותיקים מאד. ב-1996, התערב ראש אמ"ן בגסות במערכת הבחירות והודיע שהאיראנים רוצים בכשלונו של פרס – במילותיו שלו, "איראן מנסה להשפיע על הבחירות בישראל ועומדת מאחורי גל הפיגועים." במילים אחרות, ראש אמ"ן אמר שהמועמד האיראני הוא נתניהו. היום, ובארבע השנים האחרונות, אותו ראש אמ"ן יושב בממשלתו של המועמד האיראני דאז – איך שגלגל מסתובב לו – ואין לו מי יודע מה בעיה איתו.

איך זה קרה? איך הפך נתניהו, פעם סוכן איראני בלתי מודע, לראש ממשלה שבוגי מסכים לשמש כשר בטחון שלו? ובכן, בדרך בוגי עבר מהפך. הוא עבר אותו במהירות. התפקיד הבא של יעלון אחרי ראש אמ"ן היה אלוף פיקוד מרכז. הממשלה כבר היתה ממשלת נתניהו הראשונה, ויעלון למד על בשרו את מה שלומד כל אלוף פיקוד מרכז: אם הוא רוצה להמשיך אחר כך בקריירה בלתי מופרעת, כדאי לו מאד להתרפס אל המתנחלים. הוא גם הבין לאן נושבת הרוח הציבורית. באותן השנים, מתחיל יעלון את המהפך שלו מאיש מרכז לאיש ימין קיצוני.

צריך לומר באופן חד משמעי: אני לגמרי מאמין ליעלון כשהוא מצהיר על עמדות ימניות קיצוניות. ברור לי שעבר עליו תהליך שהוא קרוב במידה מסוימת לחזרה בתשובה. ברור לי, עם זאת, שהוא לא נפגע מהעמדות האלה. הוא נהנה מהיותו של הימין בשלטון, והמהלכים שלו – אלה שנראים לפרשן הממוצע כטיפשות גרידא – מכוונים להנציח את השארות הימין בשלטון ואת המשך מדיניות הסיפוח, ועל כך מיד.

בואו נזכיר מי יעלון. מדובר באיש שאמר, בפגישה עם רבנים, שהנסיגה מרצועת עזה "תתן רוח גבית לטרור." מדובר במי ששיבש את כל הנסיונות, כל זמן שהיה בתפקיד, להסיר מאחזים בלתי חוקיים. מדובר במי שניסה לשבש את תכנית ההתנתקות – והדחתו מתפקיד הרמטכ"ל (פורמלית הוא לא הודח, רק נמנעה ממנו שנה נוספת כרמטכ"ל, אבל ציבורית הוא הודח ועוד איך) רק זרקה אותו עוד יותר לזרועות הימין. עם פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, התחיל יעלון להסתופף במכונים של הימין הקיצוני, ספציפית המכון לאסטרטגיה ציונית, זה שהכשיר גם את רונן שובל ושאר בכירים ב"אם תרצו." ויעלון, במידה ניכרת, הוא רונן שובל ביושבו בלשכת שר הבטחון.

יעלון הביע הערצה לאליל החדש-ישן של הימין הדתי, אברהם "יאיר" שטרן, על הדרישה שלו להקמת מקדש ועל הדרישה ל"שלטון" יהודי לחופי הים התיכון; הוא הגדיר את אנשי "שלום עכשיו והאליטות" כ"וירוס" ואמר ש"אנחנו עסוקים בסוגיה, שהווירוס שהם שלום עכשיו, ואם תרצו האליטות, הנזק שלהם גדול מאוד. מבחינתי יהודים צריכים לחיות בכל ארץ ישראל לנצח." את הדברים האלה, ששובל היה מאמץ בלי היסוס, הוא אמר בכינוס של "מנהיגות יהודית," החטיבה היודו-נאצית של הליכוד. הוא לא נאם שם בטעות ואני מציע להתייחס אל הדברים האלה במלוא הרצינות. כשר בטחון, יעלון בולם כל נסיון לפנות מאחזים, גם כשהדבר מצריך ממנו לשקר בגסות לבית המשפט העליון, גם כשנראה שהפיוזים של השופטים על סף התכה והם עומדים להפסיק סוף סוף להעמיד פנים שהנוזל הצהבהב שמופנה בכיוונם מלשכת שר הבטחון הוא גשם. כרמטכ"ל, צה"ל של יעלון נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים, כי זו היתה רוח המפקד. אין שום ויכוח, גם לא בקרב אנשי הימין ההגון – השלושה שנשארו – שהמאחזים הם נטל, לא נכס בטחוני; כל עילת קיומם היא סיפוח.

מתוך התפיסה הזו, שיהודים צריכים לשבת בכל חלקי ארץ ישראל, נובעת גם אמירה ידועה אחרת של יעלון, על כך שהציבור הישראלי הוא החוליה החלשה. הוא אמר בשעתו ש" החוליה החלשה בשרשרת הביטחון הלאומי היא יכולת העמידה של החברה הישראלית, חברה שלא מוכנה להילחם על מטרותיה ולחרף את נפשה. אחת הבעיות המקשות על התמודדות במערכה זו היא אי הסכמה בחברה הישראלית על מהות העימות המזוין בו אנו נמצאים מספטמבר 2000, שלא לדבר על אי הסכמה לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי."

מעבר לתלישות של הדברים – יעלון היה אז רמטכ"ל שנסע ברכב ממוגן עם מאבטחים, בזמן שהישראלי הממוצע, זה שמימן את יעלון כל חייו, היה צריך להחליט אם להסתכן בנסיעה באוטובוס – צריך להבחין במה אומר כאן בעצם יעלון. דיון דמוקרטי – "אי הסכמה", בלשונו, כלומר אי הסכמה איתו – הוא חולשה.

מי שהקשיב השבוע ליעלון ב"כינוס הסגור" מצא את עצמו נזרק במנהרת הזמן הישר לשנות השמונים. יעלון דיבר על ישראל כעל "נושאת מטוסים" של ארה"ב. זה דימוי שכמעט אף אחד לא השתמש בו מאז סוף המלחמה הקרה, ובצדק. הימין היהודי המשיך להשתמש בו, כי הביטוי הזה הוא תירוץ נהדר לעימות עם ארה"ב: האמריקאים לא ישברו את מערכת היחסים, כי הם צריכים אותנו. אנחנו נושאת מטוסים. ספק אם ישראל אכן היתה אי פעם נושאת מטוסים אמריקאית – בפעם היחידה שהצי האמריקאי וכוחות מזוינים ישראלים נפגשו בקרב, אנחנו הטבענו להם צה”ל תקף מהאוויר את ספינת הביון "ליברטי" ללא אזהרה – אבל זה היה דימוי מקובל מאד בקרב הימין האמריקאי בימי רייגן. משעברה המלחמה הקרה מן העולם, לא היה בעצם צורך בנושאת המטוסים הזו. לא היו עוד כוחות סובייטיים במזרח התיכון שכנגדם היתה ארה"ב זקוקה לה. מנהיגים ישראלים ואמריקאים התחילו, על כן, לדבר על "ערכים משותפים" לישראל ולארה"ב.

אלא שלימין היהודי וליעלון אין ערכים כאלה. לא עם הפלג הדמוקרטי והשפוי של הציבור, על כל פנים. יעלון הרי מאמין ש"יהודים צריכים לחיות ברחבי ארץ ישראל לנצח." זה אומר המשך, לנצח, של הכיבוש – ועל כך התוודה יעלון לאחרונה, כשאמר בגלוי שלא צריך לפתור את המשבר עם הפלסטינים אלא "לנהל" אותו. שכשיעלון דיבר בכנס הסגור, הוא דיבר אל הימין הניאו-קונסרבטיבי האמריקאי.

ומכאן ההתקפה על ממשל אובמה. ומכאן הטענה שהוא "חלש." ומכאן הדיבורים על "מלחמת הציוויליזציות," שאף אחד מחוץ לימין ההזוי בארה"ב לא מדבר עליה יותר, לא אחרי התבוסות באפגניסטן ועיראק. הציבור האמריקאי השפוי לא רוצה לשמוע את המילים האלו יותר. אבל אלו לא היו פליטות פה, אלו היו דברים שיעלון באמת ובתמים מאמין בהם.

יעלון, כמו נתניהו – שיש לציין שלא נזף בו פומבית – שייך לקבוצה ימנית ניאו-קונסרבטיבית שפועלת במשותף משני הצדדים של האוקיינוס. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי לסייע למיט רומני בבחירות לנשיאות; הוא לא הצליח, אבל הוא לא שינה את עמדותיו. יעלון אומר את הדברים, שמביאים לממשל את הסעיף, בידיעה מכוונת שהם יצוטטו בארצות הברית. הוא יודע שהימין הניאו קונסרבטיבי יפול עליהם כמוצא שלל רב – הנה, שר בטחון מכובד של בעלת ברית מובילה אומר שהממשל שלנו חלש ושאנחנו מפסידים. בכך יעלון עושה את שלו להצלחה של המועמד הניאו-קונסברטיבי הבא לנשיאות: אנחנו ב-2014 וב-2015 כבר יתחילו להתגבש הכוחות לקראת הפריימריז של 2016. יעלון עושה את שלו כדי לתלות משקולת סביב צווארו של המועמד הדמוקרטי הבא.

האם ייגרם בכך נזק למשרד הבטחון הישראלי, כפי שזעקו הפרשנים? בספק. יעלון יודע שהקנוניה הניאו-קונסרבטיבית הטרנס-אטלנטית חזקה מספיק כדי לבלום כל נסיון לתגובה של ממשל אובמה. נסיון להטיל סנקציות על ישראל בשל ההתפרעות של שר הבטחון שלה, יתקל מיד בתגובה זועמת של הימין הניאו-קונסרבטיבי שם, שיעניק ליעלון חיפוי.

יעלון הרי יודע שהחלום שלו להמשיך ולהחזיק ב"ארץ ישראל לנצח," תוך "ניהול הסכסוך," יתקשה מאד להתקיים תחת ממשל דמוקרטי. ציבור המצביעים הדמוקרטי הופך יותר ויותר לספקני כלפי ישראל, וחלקים ממנו קלטו שעובדים עליהם, שישראל איננה ולא היתה מדינה דמוקרטית, שלישראל אין ולא היו ערכים משותפים עם ארה"ב הליברלית, והם הפכו, בצדק, לאנטי-ישראלים. בין הציבור האמריקאי שמפנה עורף לישראל, בולט הדור הצעיר של יהודי ארה"ב, שישראל היא לרבים מהם מוקד למבוכה. על כן הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לחתור תחת הממשל הדמוקרטי, ולהביא ממשל רפובליקני. אחרי הכל, בממשל הרפובליקני האחרון היה שר הגנה – דונלד רמספלד – שהביע בגלוי ספקות בשאלה האם ישראל מנהלת כיבוש. תן לנו איזה אוונגליסט שמרן כשר הגנה, ונשיא עם דעות דומות, והווטו האמריקאי יעמוד לצידנו לעוד כמה שנים, שלאחריהן כבר אי אפשר יהיה לדבר על פתרון שתי מדינות. הפתרון הזה כנראה מת כבר עכשיו, אבל הרופאים עוד לא חתמו על תעודת הפטירה. עוד שלוש-ארבע שנים, והוא יהיה מת כמו "האופציה הירדנית" של פרס.

רק תנו להגיע לממשל הרפובליקני הבא. אז הנה, דחיפת סיוע. ויש להניח שהנשיא הרפובליקני הבא יהיה אסיר תודה ליעלון, שאולי כבר יהיה ראש ממשלה. ואם הדמוקרטים ינצחו שוב, נו – אז אפשר יהיה לחזור לדיבורים על הציבור כחוליה החלשה, שלא מוכן לספוג את הקורבנות שיעלון כופה עליו.

כמו בעלי בריתו המתנחלים, כמו השרלטנים של "אם תרצו," יעלון תמיד נמנע מלומר במפורש לאיפה הוא לוקח אותנו ומי השותפים למסע. אבל מי שעוקב אחרי מה שהוא עושה, ואחרי מה שהוא אומר, מקבל תמונה ברורה מאד. יעלון יודע שהתמונה תבהיל את רוב הציבור, שעדיין לא מוכן לה, ולכן הוא נמנע מלחשוף אותה. הוא תמיד יכול לעטוף את תכניתו בשקרבטחוניכלשהו.

זוכרים את הטענה של יעלון, כראש אמ"ן, על כך שהאיראנים רוצים בנצחונו בבחירות של נתניהו? כמעט אף אחד כבר לא זוכר. שימו לב למדיניות של יעלון בנושא זניח, שהציבור הישראלי לא מבחין בו כמעט: מכונות השיקוף שקנתה ממשלת הולנד ושמוצבות בגבול רצועת עזה. אלו מכונות שיקוף שמסוגלות לזהות כל איום בטחוני, והן שם למטרה אחת: לחדש את הסחר בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית. אף על פי כן, יעלון לא מאפשר כמעט סחר כזה. כשנאלץ לענות על שאילתא בנושא, הוא חירטט איזה קשקוש מביך – קראו בעצמכם. יעלון הודה בעצם שהמדיניות שלו היא לאסור על סחורה שעברה במכונת השיקוף מלהגיע לגדה המערבית, בתירוץ של שקרבטחוניכלשהו, אבל שאין לו שום בעיה שהסחורה הזו תגיע לנמל אשדוד ולנתב"ג ומשם לאירופה. שר הבטחון אמר בעצם שאין לו בעיה עם העברת מטענים שיכולים להתפוצץ בנתב"ג, אבל הוא אוסר על העברתם לגדה.

המסקנה? למניעת העברת הסחורות מעזה לגדה אין שום קשר לבטחון. יש רק קשר למדיניות של יעלון (ושל קודמיו), של פירוק הקשר בין הגדה לרצועה ונטרול, בעצם, של היכולת לבנות מדינה פלסטינית. כלומר, מחסום בפני "פתרון" של הסכסוך, וכלי יעיל למעבר ל"ניהול" שלו – ניהול שיוצא מנקודת הנחה שהפלסטינים נשחקו ושוב אינם לא יעמדו במחיר של יציאה למאבק לאומי אלים, שהם הפכו או יהפכו לעם של הלוטים כנועים.

שימו לב למה שהנחש בנעליים הגבוהות אומר, אבל עוד יותר למה שהוא עושה. הוא לוקח את כולנו, בכחש, לעתיד שאף אחד מאיתנו לא בחר בו, עתיד שבו אנחנו אמורים להיות חוליה מחושלת בשלשלת מלחמת נצח בין תרבויות. בוגי יעלון היה, ונשאר, הפוליטיקאי המסוכן ביותר בישראל. ואם אנחנו מניחים לו להמשיך, אז הטיפשות שלו תחוויר לעומת זו שלנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהבולשיט הנקי. שורה של חברי כנסת מהבית היהודי, בהנהגת נפתלי בנט, יצאו היום (ד') בזעם מאולם הכנסת לאחר שיו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, אמר שני דברים שהעלו להם את הסעיף. הראשון שבהם היה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה. בנט כתב בזעם קדוש ש"ואז, אמירה שנייה: 'ישראל מטילה מצור על עזה', כאילו לא יצאנו מעזה, גירשנו 8000 תושבים, החרבנו ישובים, וכאילו הם לא ירו על תושבי ישראל אלפי טילים." בנט טען שמדובר בשקרים ודרש התנצלות.

עכשיו, לא הבנתי איך בדיוק העובדה שישראל שלפה ב-2005 את הקוצים שנעצה בישבנה של עזה (אם בנט לא אוהב את הדימוי, הוא יודע לאיפה לפנות) שלושים שנה קודם לכן, קשורה לעובדה שהיא מטילה עליה מצור; אבל מעבר לכך, פחות או יותר באותו הזמן שבנט הכחיש בזעם שיש מצור על רצועת עזה, טען שזה שקר ודרש התנצלות, לשכת ראש הממשלה הודיעה שהמצור על עזה יוסר רק על גופתה. האם יואיל שר הכלכלה לתאם את השקרים שלו עם לשכת ראש הממשלה?

כל כך אין מצור על עזה, אגב, שעקב האיסור הישראלי על הכנסת חומרי בניה לרצועה, עלתה האבטלה ברצועת עזה ברבעון האחרון של 2013 ב-18.4%, והיא עומדת כעת על 38.5%. 11,000 מבין 29,000 המובטלים החדשים הם עובדי בניין.

* * *

עד כאן הבולשיט הנקי. נעבור לשקר השני. הטענה השניה של בנט ואנשיו היא שהאמירה של שולץ, על פיה "פלסטיני זכאי ל17 ליטר מים לעומת ישראלי שזכאי ל70 ליטר מים ליום," גם היא שקר. שולץ אכן לא דייק בנתונים. אף אחד לא יכול להתקיים מ-17 ליטרים ביום. אבל הוא דייק ביחס: 5:1. המתנחל הממוצע מקבל חמישה ליטרים לפחות של מים על כל ליטר שמקבל פלסטיני.

לנושא המים התייחסתי בקצרה לפני כשלוש שנים. על פי נתוני בצלם, בשנת 2011 היו בגדה המערבית 57 ישובים פלסטיניים שלא היו מחוברים לרשת המים. התגוררו בהם 71,666 תושבים. התקן של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם לשימוש במים הוא 100 ליטר לאדם ליום; הממוצע לפלסטיני, על פי נתוני אמנסטי מ-2009, הוא 70 ליטר ליום. צריכת המים לנפש של מתנחל עשויה להגיע עד פי 20 מהצריכה לנפש של השכן הפלסטיני שלו.

עשרות אלפי פלסטינים שחיים בשטח סי – לא, נפתלי, לא גרים שם רק 25,000 פלסטינים – היו אמורים, לאור שליטתה של ישראל בשטח, לקבל שירותי מים מישראל, שאחראית שם הן מבחינה בטחונית הן מבחינה אזרחית. אבל מאחר ומטרתה הכמעט מוצהרת של ישראל היא לספח את שטח סי, ומאחר ולשם כך היא צריכה לשכנע כמה שיותר פלסטינים לעזוב, בפועל הם לא מקבלים שירותי מים, ודאי לא ברמה שמשתווה לזו של המתנחלים.

כפי שמראה הדו"ח הזה של בצלם (עמ' 15-16), 42 קהילות פלסטיניות בשטחי סי מקבלות פחות מ-60 ליטר לנפש ביום; קהילות של רועים נאלצות להסתדר עם 20 ליטרים לנפש ביום. הצריכה בישראל נעה, בממוצע, בין 100 ליטרים לנפש ליום ובין 230 ליטרים לנפש ליום. הצריכה של המתנחלים גבוהה יותר: במקרים האמנם חריגים של רועי ובקעות שבבקעת הירדן, המתנחלים שלהן צורכים 460 ליטרים ליום לנפש לצרכי בית בלבד, בעוד שהקצאת המים של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, אל-חדידייה, עומדת על 20 ליטרים בלבד – יחס מדהים, אמנם חריג, של 23:1.

אחת הזרועות הביצועיות של המתנחלים, המנהל האזרחי, עוסקת במרץ בפגיעה בתשתית המים שהפלסטינים מארגנים לעצמם. בין השנים 2009-2012, הרס המנהל האזרחי 90 בורות מים, 61 בארות ו-17 מאגרי מים. כאשר הפלסטינים מנסים לשמור על מקורות המים שלהם, למשל באמצעות גידורם, המנהל האזרחי ממהר להוציא צווי הריסה – ובניגוד לצווי ההריסה למאחזים בלתי חוקיים, צווי ההריסה האלה מיושמים גם מיושמים. כל זה, מעבר לאכזריות היומיומית של שפיכת מים שבידי פלסטינים.

פלסטינים שלא מחוברים לרשת המים יכולים לרכוש מים מקבלן פרטי; בדרך כלל הם מאוכסנים במיכלי המים השחורים שאפשר לראות כמעט על כל גג בישוב פלסטיני. הפלסטינים משלמים על כך מחיר גבוה פי שלושה מהמחיר שמשלמים תושבי תל אביב על מים, ובעוד שההוצאה המשפחתית בהתנחלויות על מים היא 150 ₪, שהם כ-1.4% מכלל ההוצאה המשפחתית, ההוצאה של משפחה פלסטינית שמקבלת מים במיכליות נעה בקיץ בין 1,250 ל-2,000 ₪, קרי כמחצית מההוצאה החודשית שלה (!).

אז בוויכוח בין שולץ ובנט, מי השקרן? המתנחלים, כמובן. השקר הוא מהות יסודם. אם הם לא ישקרו, הם יצטרכו להודות שמה שמתרחש בשטחים כבר מזמן איננו כיבוש; הוא אפרטהייד. כיבוש הוא מונח צבאי, שמתייחס להחזקתו של שטח או אוכלוסיה. מה שמתרחש בגדה הוא נישול: שוד משאבים, והעברתם מידי התושבים לידי אוכלוסיה של פולשים מערביים. כפי שחוק אחד חל על הילידים וחוק אחר על הפולשים, כך הגישה של האוכלוסיה למשאב שבלעדיו אין קיום – מים – נקבעת על פי המוצא האתני שלהם. ועל כן בנט ולהקתו חייבים לצווח בקול גדול ולנקוט בצעדים תיאטרליים, כמו יציאה מהאולם, כשהנושא הזה עולה על הפרק; אחרת מישהו עוד עשוי לבחון את הטענה ולגלות את האמת. ולמתנחלים, האמת היא כמו מצלמות לחיילי צה"ל: קריפטונייט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר מכל יקר, בנימין נתניהו, הקליט בימים האחרונים ברכת חג מולד לנוצרים בישראל – אה, סליחה: לא לנוצרים בישראל, קבוצה שמהווה שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה, אלא אל האב גבריאל נדאף, "המנהיג הרוחני של פורום גיוס בני העדה הנוצרית לצה"ל", ואל הפורום עצמו. נתניהו מברך נוצרים, אבל בתנאי שהם מקדמים גיוס לצה"ל. הוא מבטיח להם תמיכה ו"שנעמוד מאחוריכם ללא סייג, אני אומר את זה מעומק לבי, אני רוצה שתדעו את זה." לומר שגיוס בני העדה הנוצרית, שפטורים על פי חוק משירות בצה"ל, הוא נושא שמקטב את הקהילה ושרוב בניה מתנגדים לו, יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט. אבל אלה הנוצרים שבחר נתניהו לברך.

אלא שבדקה 2:20 בערך נתניהו מסתבך. הוא אומר "אנחנו נאכוף את החוק, ונמצא את הדין נגד כל גורם שינסה למנוע ממכם להתגייס ולתרום למדינה היהו…" הוא מתחיל לומר "יהודית," קולט שזה לא מה שהוא אמור לומר, וממהר לתקן ל"למדינה שלנו ולחברה שלנו."

כמה הערות קצרות. נתניהו כל כך רגיל להוסיף "היהודית" למילה "המדינה" שעד שהוא כבר מדבר מול לא-יהודים, הוא כושל בלשונו. צריך לזכור גם מי הם הנוצרים שאליהם הוא מדבר. נתניהו איננו ראש הממשלה של אזרחי ישראל, הוא ראש הממשלה של היהודים. אין בכך חדש, כמובן; אבל רצוי להזכר בכך מדי פעם.

עד כמה מעריך נתניהו את האנשים שמנסים נואשות להשתלב במדינה היהודית על ידי גיוס בצבאה? עד כדי כך שהוא לא טורח להשקיע את הכמה דקות הנוספות הנדרשות כדי להקליט מחדש את דבריו ולסלק את פליטת הפה שלו. הם לא מספיק חשובים עד כדי כך.

אירונית, ההקלטה הזו של נתניהו משכה תשומת לב כיומיים אחרי שיו"ר הכנסת הודיע שהוא לא יאפשר את הצבתו של עץ אשוח בכנסת. הוא הודיע לח"כ חנא סווייד (חד"ש) שזה רשאי, אם הוא ממש חייב, להציב עץ כזה בלשכתו, אבל בכנסת עצמה לא יהיה עץ אשוח. כי הכנסת לא מייצגת את אזרחי ישראל, והיא לא תציין את חגם של שמונה אחוזים מהם; היא מייצגת את היהודים.

יש בקרב הנוצרים לא מעט אנשים טובים שחושבים שהם יצליחו, אם רק ילבשו את מדי הזית, יבלעו את הקיא, וילכו להרוג אנשים שדוברים את שפתם ולעתים חולקים את דתם. הם חושבים שבישראל שולטים ערכים רפובליקניים, שאומרים שאם אתה לובש את המדים ומסכן את חייך, אתה הופך לשווה ערך.

האנשים האלה מתעלמים מהדוגמא הבוטה של המגזר הדרוזי, שבניו אומרים במרירות שהוא המופלה ביותר בישראל: בניו משרתים בצבא, ועדיין זוכים להתעלמות ולהזנחה מהממסד. הם מתעלמים מכך שהרמטכ"ל הוכיח השנה שאם אתה לא יהודי, אתה חייל סוג ב', גם אם הקרבת את הקורבן העליון ונהרגת למען המדינה היהודית.

אז הנה, ראש הממשלה אומר לכם מה שווה קורבנכם: לא מספיק בשביל עריכה מחדש של הברכה. אז הנה, יו"ר הכנסת אומר לכם מה אתם שווים: לא מספיק כדי להציג את האשוח בכנסת. אם אתם חייבים, תציגו אותו מאחורי דלתיים סגורות, אבל למה כולם צריכים לדעת?

ושניהם אומרים לכל העולם, אם הוא שם לב, מה ערכה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון."

ועוד דבר אחד: חמושים כלשהם מעזה הרגו הבוקר (ג') עובד צה"ל שתיקן את גדר המערכת. מוקדם יותר היום ירו חמושי צה"ל ופגעו בפלסטיני ש"התקרב לגדר." לפני ארבעה ימים, הרגו חמושי צה"ל עוד פלסטיני ש"התקרב לגדר" ברצועת עזה. התקשורת הישראלית לא דיווחה על ההרוג, היא דיווחה על הירי מהרצועה כאילו היה כוח עליון, כאילו חמושי צה"ל לא יורים אל הרצועה יום אחרי יום, כאילו הם לא עשו לעצמם למנהג לירות על סירות דייגים ברצועה, להוריד את הדייגים ולהטביע את הסירות, מחסלים בכך את פרנסתן של משפחות שלמות. אולי אחד מבני המשפחות האלה, שרואה איך הן מתדרדרות לרעב בשל מעשה טרור של חמושים חסרי מנוח, החליט היום להרים רובה. כך או כך, זמן קצר אחרי הריגת עובד צה"ל, הגיעה התגובה הציונית ההולמת: טייסינו האמיצים הרגו פעוטה בת שלוש ואת אמה.

עד מועד פרסום הפוסט, טרם הראה צה"ל מה עשתה הילדה קודם לחיסולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במשך עשרות שנים, לישראל היה תירוץ קבוע כשמישהו ניסה למתוח ביקורת על מדיניות הסיפוח והכיבוש שלה: בטחון. אתם לא מבינים, היו אומרים אנשי צה"ל או אנשי הזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל: יש כאן סיכון בטחוני. ובהתחלה זה עבד, לפחות כלפי חוץ. אחרי הכל, אם אנשי צבא, שבטחון הוא מקצועם, אומרים שיש צורך בטחוני, חזקה שהאתוס שלהם, שמבוסס על כבוד ואמירת אמת, לא יאפשר להם לעשות שקר בנפשם.

ישראלים שגדלו כאן, ושיודעים שבצה"ל אמירת אמת היא שמועה רחוקה, שהקצין הממוצע לא יזהה כבוד מקצועי גם אם זה יתקוף אותו בסמטה חשוכה, שמדובר במיליציה פרועה וחסרת משמעת, היו צריכים לדעת טוב יותר. הם היו צריכים לזכור, למשל, איך הזנה שר הבטחון בן גוריון את "צרכי הבטחון" וגייס למילואים בראשית שנות החמישים את מנהיגי הימאים השובתים, כדי לשבור את השביתה שלהם. הם היו צריכים לדעת – בית המשפט העליון שלהם אמר את זה עוד בשנות השבעים – שכאשר קציני צה"ל מדברים על "צרכי בטחון" והתנחלויות בנשימה אחת, הם עושים שקר בנפשם.

אחר כך באו שקרים אחרים, בוטים לא פחות. יצאנו ללבנון לכאורה כדי להתקדם 40 קילומטרים ולא יותר, כטווח התותחים של אז, וכבר ביום הראשון ללחימה ביצענו נחיתה ליד ביירות. המטרה הרשמית היתה סילוק אש"ף מדרום לבנון; אף אחד לא ציין את המטרה הנסתרת, הגדולה יותר, הכתרת משטר ידידותי לישראל בלבנון, מה שהצריך – לראשונה – את כיבושה של בירה ערבית ואת מותם של כ-17,000 לבנונים. כתבים צבאיים דיווחו מביירות ודובר צה"ל הכחיש בתוקף שאנשיו בכלל נמצאים שם. כתשנו את ביירות מהאוויר, בהפצצות שהרגו אלפי אזרחים, והתקשורת הישראלית מילאה את פיה מים. אחר כך באה האינתיפאדה הראשונה והשקרים הפכו לשיטה. קברנו ילדים בחיים, החרמ"ש של רפיח יצא לפטרולים כשדגל העצמות והגולגלות נישא על אנטנות הג'יפים שלו, קשרנו ילדים לפגושי ג'יפים כדי למנוע השלכת אבנים, ודובר צה"ל הכחיש והכחיש והכחיש. מעל לכל ריחפה הפקודה המוכחשת של שרה בטחון (כפי שקראו לו אז במדורים הסאטיריים) יצחק רבין "לשבור להם את הידיים והרגליים." היה משפט גבעתי ראשון ושני והגיעו העדויות שהמח"ט אפי איתם היה מעורב אישית בהכאת עצורים ומכרו לנו שמדובר ב"אירוע נקודתי." ה"בטחון" התערבב ב-hasbara ולא היה אפשר להפריד ביניהם עוד.

לכל דבר נמצא תירוץ "בטחוני", שהיה לעתים קרובות שקר. אירוע שצף בזכרוני לאחרונה, אם כי כתבתי עליו כבר לפני שנים, מדגים את מה שהפך לשיטה, שיטה שבלעדיה כנראה אי אפשר לנהל כיבוש. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה. הטלנו – אנו, אנשי המנהל האזרחי ברצועת עזה – עוצר, ומאחר והיה חשש מהתקוממות פלסטינית כללית, שינינו את נוסח הכריזה: מעתה הוא כלל את השורה "מי שייצא מביתו יירה."

עוצר נמשך בדרך כלל יום אחד, אולי יומיים. זה נמשך כשבוע. שלושה או ארבעה ימים לתוך העוצר, בלילה, התקשר אחד מתושבי אחד מחנות הפליטים – אני חושב מועזי אבל אולי היה זה בורייג' – לחמ"ל. הילדים שלו היו חולים, והתרופות שלו אזלו. הוא רצה אישור לצאת למרפאה של אונר"א, שנותרה פתוחה. הוא נתקל בסמב"צית לחוצה, שלא דיברה ערבית. הוא לא דיבר עברית. השיחה גמגמה, היא צעקה עליו שיתקשר מחר והוא נבהל.

הוא יצא מביתו, רץ אל המרפאה, קנה תרופות, פנה לחזור. הגיע כמעט עד ביתו. נתקל בפטרול. החיילים קראו לו לעצור, והוא, שזכר את ה'מי שייצא מביתו יירה', איבד את עשתונותיו, פנה לאחור ונמלט. כשהגיע סמיר, הקת"מ שלנו, למקום הוא מצא את הגופה בין שברי בקבוקי תרופות. החיילים אמרו לו – סמיר זכר חיוך – שהאיש ניסה לחטוף נשק.

זה היה שקר מרושע ומטומטם – אבל מספיק טוב בשביל להפוך לתירוץ "בטחוני" בקרב הציבור הישראלי. אחרי הכל, לא נותר לציבור היהודי בישראל שום אידיאל אחר. ביקורת על צה"ל כמוה כהכחשת שואה. אז אם הוא אומר שזה בטחון, זה בטחון. ומי שאומר אחרת הוא עוכר ישראל (אם הוא ישראלי או יהודי) או אנטישמי (אם הוא לא.)

עכשיו, אני מוכן לקבל את ההנחה שיש איומים בטחוניים מסוימים על ישראל. אני אפילו מוכן לעשות לה הנחה ולהניח שלא כל האיומים הללו הם תוצאה של התעקשותה של ישראל לספח שטחים שכבשה ולהתנהל כהגמון אזורי. אבל התוצאה של כל השקרים היומיומיים שנושאים את שם ה"בטחון" לשווא, היא שאני צריך לברור בזהירות כל טענה ישראלית כזו ולנסות לברר אם עובדים עלי או לא. והאמת, אין לי כוח. הנחת היסוד שכאשר ישראל טוענת שה"בטחון" שלה נפגע היא משקרת ודאי תשגה פה ושם, אבל היא תהיה מדויקת רוב גדול של הזמן, ועל כן היא טובה מספיק.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שזו אמורה להיות הנחת היסוד של אדם חושב, בא ראש הממשלה נתניהו וסיפק אותה אתמול (א'). נתניהו נפגש עם עמיתו ההולנדי, מארק רוטה, במשך כשעה, כדי לנסות להסביר לו מדוע ישראל מונעת יצוא מהרצועה. כנראה באופן אוטומטי ובלי שיהיה שום חיבור בין המוח לפה, התפלק לו תירוץ ה"בטחון", שהיה הפעם נלעג ומגוחך במיוחד.

ישראל מונעת יצוא סחורות מרצועת עזה לישראל ולגדה. המטרה של המדיניות הזו היא, מצד אחד, ליצור משבר כלכלי ברצועת עזה ולהשאיר את האוכלוסיה על סף קריסה אבל לא מעבר לה (זו היתה המטרה של מסמכי ה"כמעט רעב" המפורסמים של עמוס גלעד, בימים שהמצור על הרצועה היה מלא). השוק הטבעי של הרצועה הוא ישראל והגדה; ישראל מונעת מכירת סחורה לשם. האירופאים קונים קצת סחורה עזתית, אבל המשמעות היא שמדובר בצדקה, לא ביצוא. זוכרים את היבבות של בוגי על כך שהחמאס "מעדיף לייצא קסאמים" בעודו מונע יצוא עזתי? זה עוד שקר בשם ה"בטחון."

פה יש בעיה. ההולנדים שילמו מיליונים עבור מכונת שיקוף מתוחכמת במיוחד, שתאפשר יצוא מהיר מהרצועה. ישראל מסרבת להשתמש בה. למה? כי היא רוצה לחנוק את הרצועה ולבדל אותה מהגדה. אבל היא לא יכולה לומר את זה, אז נתניהו ניסה למכור לרוטה שמדובר ב"שיקולי בטחון." למעשה היה כאן שקר כפול: הוא טען שהמנהרה שנחשפה לאחרונה נבנתה בחלקה הגדול ממלט שסופק מישראל. על השקר הזה כבר עמדתי כאן.

הלו! ראש ממשלה! אם אתה מתעקש לשקר, ואנחנו כבר יודעים שחוץ מזה ומסחיטת כספי הציבור עבורך ועבור שותפתך לחברת ב.ש. נתניהו בע"מ אין לך שום כישורים אחרים, לפחות נסה להקפיד שהשקר יהיה הגיוני. נראה לך שהתשובה למכונת שיקוף מודרנית שמונעת הברחת חומרי חבלה היא "צרכי בטחון"? הרי בדיוק עליהם היא עונה. זהו בדיוק הרציונל של השקעה של מיליונים בה. מה כבר ביקשנו ממך? שקרים שנשמעים סבירים לפחות ברגע שבו הם מושמעים?

בעולם הבידור מקובל הביטוי "לקפוץ מעל הכריש" כמייצג את הנקודה שבו משהו עבר את שיאו ומעתה אין להתייחס אליו אלא כפרודיה על עצמו. אני חושב שאפשר לראות את הרגע שבו הצביע נתניהו על מכונת שיקוף משוכללת ואמר "אבל אבל אבל בטחון! מנהרה! בטחון!" את הרגע שבו תירוץ "הבטחון" של ישראל לא רק קפץ מעל הכריש, אלא גם חתם איתו על חוזה למסע הופעות משותף.

יכול להיות שבישראל יש עדיין מי שחושב שהתירוץ הזה עובד. בחו"ל הוא כבר לא עובד. למעשה, נראה שכל מה שעבד ב-20 השנים האחרונות כבר לא עובד. בריטניה הזהירה אנשי עסקים בריטיים מפעולה בהתנחלויות, ומשרד החוץ הישראלי יילל בתגובה שהיא לא מחילה את אותם התנאים על טיבט. הובאה לידיעתי התכתבות בין שורה של ישראלים בעלי שם – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר; יוסי שריד; אלכס ליבק; אברום בורג, ואחרים – ובין שר החוץ ההולנדי, בו קראו למשרד החוץ ההולנדי למנוע מהתנחלויות הטבות כלשהן כחלק מהסכם הסחר בין ישראל להולנד. משרד החוץ ההולנדי השיב ש"ממשלת הולנד תמשיך במדיניותה לשכנע חברות הולנדיות שלא ליצור קשרים כלכליים עם התנחלויות בגדה המערבית. השגרירות ההולנדית בתל אביב וגופי ממשלה הולנדיים אחרים לא יספקו שירותים לחברות כאלו. השגרירות ההולנדית בתל אביב מעדכנת חברות הולנדיות על האספקטים של החוק הבינלאומי של עשיית עסקים בשטחים הכבושים. מדיניות זו תיושם גם בהקשר של הפורום הביליטראלי עם ישראל בדצמבר 2013."

המשחק מתחיל להגמר, וכל מה שיש לאשליין נתניהו בכובעו הם שפנים מורעבים, מרוטי פרווה.

ועוד דבר אחד: ישראל החליטה שלא לשלוח אף נציג בכיר להלוויית נלסון מנדלה. כנראה הבינו במערכת ה-hasbara שנתניהו יהיה אסון טוטאלי ושהדבר היחיד שיהיה יותר גרוע ממנו הוא לשלוח את משת"פ האפרטהייד הוותיק, שמעון פרס. הלז לקה בשפעת דיפלומטית לרגל האירוע. נראה שבקרב אנשי ה-hasbara קלטו סוף סוף שיש רק קישור אחד אפשרי בין "ישראל" ו"אפרטהייד," ומקווים שם שאם נוריד ראש אולי אף אחד לא ישים לב. אני בספק אם האסטרטגיה הזו תעבוד. נו, לפחות לא נחלל את זכרו.

(יוסי גורביץ)

באופן משונה למדי, צה"ל התפאר השבוע בכך שהוא חזק יותר מקפה שחור ומ, אה, מתופפת ומרים משקולות. הוא ניסה בכך, אמרו הקופירייטרים שמכרו לו את הלוקש הזה, למשוך אליו את צעירי ישראל, לאור הירידה בגיוס לשירות קרבי. הקמפיין הזה אמר מה צה"ל חושב על צעירי ישראל: שהם מטומטמים קליניים. למרבה הצער, הוא כנראה גם צודק.

כשצה"ל לא טוען שהוא גבר-גבר, הוא בדרך כלל מעמיד פנים שהוא צבא מוסרי – על כל פנים, מוסרי יותר מהחמאס. זה כנראה נכון. אבל כשצה"ל מנסה לתאר את עצמו כאמא תרזה, צריך לגלות חשדנות בריאה.

לפני מספר שבועות, צהלו שופרות התעמולה של צה"ל – פחות או יותר כל התקשורת הממוסדת הישראלית – ודיווחו שאמאל הנייה, ילדה עזתית בת כשנה, אושפזה בישראל בשל מחלה חמורה. אמאל הנייה, שנפטרה זמן קצר לאחר מכן, היתה נכדתו של איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס. המסר היה ברור: תראו כמה הומניים אנחנו! אנחנו מאפשרים לנכדתו של מנהיג אויב טיפול רפואי!

אלא שהמסר הזה יכול להיחשב להומניסטי רק בקרב אנשים שהסניפו יותר מדי תעמולה צה"לית. אמאל הנייה לא היתה שלוחה של איסמעיל הנייה; היא היתה – וצריך להזכיר את זה כשאנחנו נכנסים לשבוע זכויות האדם – אדם בפני עצמו. היא היתה תינוקת בת שנה, ילד שלא חטא. בכך שישראל הסכימה לטפל בה, היא עשתה בסך הכל את חובתה ההומניטרית.

כן, חובתה. ישראל מעולם לא סיימה את השליטה שלה ברצועת עזה. היא עדיין מנהלת, למשל, את רישום האוכלוסין שלה. כל כניסה חוקית לרצועת עזה או יציאה ממנה מתבצעת בידיעתה ובהסכמתה של ישראל, שהיא הסוהר הרשמי של "הכלא הפתוח הגדול בעולם," כפי שהגדיר בשעתו ראש ממשלת בריטניה קאמרון את הרצועה.

האם ישראל תמיד עומדת בחובתה ההומניטרית הזו? אל תהיו מגוחכים. כמובן שלא. היא לא היתה ישראל אם היתה עושה זאת. ישראל מאפשרת יציאה מהרצועה רק ב"מקרים הומניטריים דחופים." ראו, למשל, את המסמך הבא, שפרסמה עמותת "גישה":

אם לתמצת אותו, הסיפור הוא כזה. תושבת רצועת עזה ביקשה לעבור לגדה המערבית כדי לטפל באמה, שעמדה לעבור ניתוח בגב. חמושינו העוקצניים (במקרה שלנו, סג"מ אלון כהן – לכל פושע יש שם) מודיעים שהם דחו את הבקשה המקורית – שהוגשה קודם לניתוח – בשוגג, אבל גם עכשיו הם מתעקשים שלא לאפשר את הבקשה. הסיבה: "מצבה הרפואי של אם מרשתכם איננו עולה, בעת זו, לכדי סכנת חיים או דורש אשפוז ממושך." מבחינת הצבא ההומניטרי בגלקסיה, בת שרוצה לסעוד את אמה שעברה ניתוח גב, יכולה ללכת לחפש את החברים שלה. הרי אין כאן "סכנת חיים או אשפוז ממושך."

את זה אי אפשר לומר על הבקשה של חאלד, תושב הרצועה הגדה שרצה לפגוש את אמו המתגוררת בגדה ברצועה, כשזו שעברה שבץ. חאלד, כפי שעולה ממכתב חריף ששלחה "גישה" למנהל האזרחי (גילוי נאות: אני מספק ל"גישה" מדי פעם שירותי תרגום בתשלום), פנה למנהל האזרחי בבקשה לבקר את אמו ב-6.2.12. ב-19.2.12, המנהל האזרחי דחה את הבקשה ללא הסברים. חאלד שלח שוב את הבקשה ב-1.4.12, ובסוף אותו החודש, 30.4.12, שלח את הבקשה דרך "גישה."

יממה לאחר מכן, הודיע מוקד פניות הציבור של המנהל האזרחי – שכאמור, דחה את הבקשה קודם לכן – שהוא לא מכיר שום בקשה כזו. ב-17.5.12, נשלחה הבקשה בשלישית. ב-25.6.12, כלומר יותר מחודש לאחר מכן, המוקד של המנהל האזרחי אמר שאין כאן "צורך הומניטרי מובהק," אבל המליץ להגיש את הבקשה שוב.

כאן החלו ב"גישה" להבהיר למנהל האזרחי שבמידת הצורך יוגש בג"צ, וב-25.10.12 התקבלה תשובה מהמנהל האזרחי: בקשתו של חאלד, נאמר שם, אינה קריטריונית משום שאימו אינה במצב של סכנת חיים מיידית, ועל כן הבקשה לא תאושר.

יומיים לאחר מכן, ב-27.10.12, נפטרה האם.

חאלד הגיש בקשה להגיע להלוויה. המנהל האזרחי כתב אחר כך שהוא לא מכיר בקשה כזו. אחר כך, הוא הגיש בקשה לעלות לקבר של אמו. המנהל האזרחי כתב ל"גישה" ב-3.6.13 – יותר משבעה חודשים לאחר פטירת אמו של חאלד – שהוא מבקש ממנה להוכיח לו שיש לה יפוי כוח לייצג את חאלד. ב-9.6.13, מודיע המנהל האזרחי שהבקשה בטיפול. שבוע לאחר מכן, מודיע המנהל האזרחי שבעצם, הוא לא מכיר שום בקשה.

כשהוא עומת עם הסתירות שלו-עצמו, מיהר המנהל האזרחי להודיע תוך יממה – מהירות איננה חזיון נפרץ בהתכתבויות עם גופי הכיבוש הישראלי – שזו היתה "טעות אנוש," וביקש מ"גישה" לשלוח שוב את כל הניירת.

המקרה של חאלד איננו בודד. כשביקשו האחיות רולא וטהיא מהרצועה מהגדה לבקר את אמן החולה בגדה ברצועה, שעה שזו היתה מאושפזת בטיפול נמרץ, משך המנהל האזרחי את הטיפול, ומשך, ומשך, ומשך, ואחרי שבועיים, כשהאם שוחררה, שלל את הבקשה בטענה שהיא כבר לא בסכנה. המכתב של "גישה" מגולל שורה ארוכה של סיפורים דומים – ספרתי למעלה מעשרה לפני שנשברתי. אלה, כמובן, רק המקרים שהגיעו לטיפולה של "גישה." סביר מאד להניח ששורה של פניות אחרות של פלסטינים למנהל האזרחי זכו לאותו טיפול מזלזל. על כך היו ל"גישה" דברים חריפים לומר:

"לעיתים נדמה לנו כי הרשויות יושבות וממתינות כי בן המשפחה ימות על מנת לאשר את הביקור, כפי שאכן קרה לצערנו יותר מפעם אחת. הבעיה אינה מסתכמת בסיבוכו המיותר של ההליך הבירוקרטי אלא ביישום דווקני, הגובל בחוסר אנושיות, של הקריטריונים למתן היתר."

המכתב של "גישה" נשלח למנהל האזרחי ב-25.6.13. תגובת המנהל האזרחי, שמובאת למטה (תוך השמטת חזרה ארוכה על הטענות של “גישה”), הגיעה כמעט חצי שנה אחר כך ואומרת בקיצור "יאללה יאללה." ככה נראה ההומניזם המפורסם של צה"ל.

חשוב להדגיש: אין פה שום טיעון בטחוני. כניסתו של אף אחד מהאנשים הללו לא נמנעה בשל חשש בטחוני כלשהו. כשזה קורה, לצה"ל אין שום בעיה לומר את זה – ואם אפשר היה להאמין לו, הרי שבטענות הללו היה משהו מן הצדק. מה שקורה כאן הוא משהו אחר: יישום של מדיניות הבידול, ניתוק של רצועת עזה מהגדה המערבית, לצרכי "הפרד ומשול" ישראליים; להרגיל את הפלסטינים שגם 22% מפלסטינה המנדטורית שהובטחו להם – או, ליתר דיוק, נרמז שהובטחו להם – בהסכמי אוסלו לא יהיו שלהם בשלמותם. זו מדיניות שמעולם לא עלתה לדיון ציבורי בישראל, זו מדיניות שמנותבת ומיושמת על ידי פקידים באפלת משרדים צבאיים, וזו מדיניות שדינה להוביל לסכסוכים אלימים על בסיס קבוע בין ישראל ובין תושבי רצועת עזה.

אז לפעם הבאה שיאמרו לכם שצה"ל הוא צבא הומניטרי, זכרו את "הבקשה איננה קריטריונית", שנאמרה לבן שמשתוקק לראות את אמו יומיים לפני פטירתה. זכרו את המאבק שצריך אדם שאיננו מהווה סיכון בטחוני לנהל כדי שיוכל לעלות לקבר אמו. ישראל כל כך לא שולטת ברצועת עזה, שהיא מסוגלת למנוע מנשים לסעוד את אמן ומבן לפקוד את קברה.

אמש נפטר נלסון מנדלה, האיש שסימל את נפילת משטר האפרטהייד. מנהיגי ישראל, שותפה של משטר האפרטהייד לאורך רוב שנות קיומו, הפטירו מילים צבועות, עד כדי עליית קבס. חלק מרכזי ממשטר האפרטהייד היה יצירת ה"בנטוסטאנים", מדינות לכאורה-עצמאיות של השחורים, שנוהלו למעשה על ידי דרום אפריקה. איש לא הכיר בהן. האפרטהייד של דרום אפריקה קרס. גם תורו של משטר ההפרדה הישראלי, שעזה היא הבנטוסטן העיקרי שלו, יגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)