היום התפרסם כי נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק, שלחה אתמול (א') מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ובו הודיעה לו כי היא מוכנה לשלם את הקנס בשל העסקת עובדת זרה שלא כחוק.

זה נחמד מצידה, אני מניח. זה גם נסיון כל כך בוטה לסגור תיבת פנדורה, שיש לקוות שווינשטיין לא יפול למלכודת הזו. הוא הודיע בשבוע שעבר שהוא סוגר את התיק בנושא, כי אי אפשר למצוא את העוזרת הנעלמת – עד שבאה כרמלה מנשה הנהדרת, מרחה ביצה על פרצופו והצליחה במקום שבו וינשטיין והשב"כ לא הצליחו.

שלום כתב על הטמטום שבו נהגו ברק ופריאל בנושא כל מה שאפשר לומר. אבל עכשיו העניינים הסתבכו: העובדת הזרה אמרה לכרמלה מנשה שאילו רצתה פריאל למצוא אותה, יכלה לעשות זאת בקלות. כי היה לה את מספר הטלפון שלה. לפי חלק מהטענות, פריאל מסרה לחוקרים שם לא נכון, והללו רדפו אחרי הרוח. אורלי וילנאי גם כתבה שהעוזרת קיבלה סכומים נאים מבני הזוג ברק, שנרמז שהם היו אמורים להיות דמי לא יחרץ.

זו הסיבה למכתב המבוהל של פריאל: אנחנו כבר לא מדברים על העסקה שלא כדין פלוס אי עמידה בתשלומי הביטוח הלאומי המגיעים לעובדת, אלא על העלמת ראיות ואולי גם שיבוש חקירה (לכאורה, כמובן, בשלב זה). אמנם, בארה"ב די היה בהעסקה של עובדת זרה שלא כחוק כדי לחסל את הקריירה של לפחות שרה אחת של קלינטון, אבל זה לא סוג הלקחים שאנחנו אוהבים ללמוד מארה"ב. שיבוש חקירה זו כבר אופרה אחרת לגמרי.

אז אולי הגיע הזמן לרכז את כל מה שאנחנו יודעים על ההתנהלות התמוהה של אהוד ברק ובת זוגו.

עמותות ברק: במהלך הבחירות לראשות הממשלה ב-1999, הקימו אנשיו של ברק שורה של עמותות קש, ששימשו – במסווה של פעילות אחרת – לקידום בחירתו של ברק. הוא עצמו, כמובן, טען שהוא לא יודע כלום וכמובן שהוא לא חתם על כלום. בפרשה היו מעורבים ויצמן שירי, הבהמה גסת הרוח שמלווה את ברק עד היום, וגיסו של ברק, דורון כהן. השר בוז'י הרצוג שמר על זכות השתיקה כשנחקר בפרשה. מן הראוי לציין כי חלק ניכר מן האשמה בפרשה שייך דווקא ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שקבע בפרשה דומה של עמותות שהקים נתניהו בבחירות 1996 כי קיימת "לאקונה" בחוק. זה אולי היה חוקי – או, ליתר דיוק, לא היה לא חוקי במפורש – אבל זה היה מסריח.

החנינה למארק ריץ': ביומו האחרון בתפקיד, חתם הנשיא האמריקני ביל קלינטון על חנינה לנוכל מארק ריץ', שמעבר לשלל מעשי הונאה גם שלח ידו במסחר אסור עם איראן בזמן שזו החזיקה בבני ערובה אמריקניים, ועם דרום אפריקה של משטר האפרטהייד. קלינטון נימק את החנינה, בין השאר, בלחץ שהפעיל עליו ראש ממשלת ישראל אהוד ברק (סביר שגם העובדה שאשתו של ריץ' תרמה לקמפיין לסנאט של הילארי קלינטון לא הזיקה). מפלגת העבודה, בימיו של ברק, קיבלה תרומות גדולות מאשתו של מארק ריץ'. החנינה פגעה קשות בתדמיתו של קלינטון; ברק מעולם לא הסביר את מעורבותו בפרשה וסביר להניח שהרוב הציבור הישראלי בכלל לא שמע עליה. לקלינטון הסביר ברק את תמיכתו בחנינה ב"עניינים פיננסיים" כמו גם בכך שריץ' סייע למוסד. אילו עניינים פיננסיים? עד היום לא ברור. האם אכן סייע ריץ' למוסד, או שמדובר בכיסוי תחת מצד ברק? ואם אכן היה מדובר בסיוע למוסד, מדוע דיבר ברק על כך בשיחת טלפון בלתי מאובטחת, שאכן הגיע לידי חוקרים פדרליים? לברק הפתרונים.

ההתעשרות המהירה: כל ימיו, עד שנת 2001, היה אהוד ברק עובד ציבור. בדרך כלל עובד ציבור בכיר, אבל עובד ציבור. בין השנים 2001-2007, עת חזר למשרד הבטחון, הוא צבר הון עתק. לא ממש ברור איך. הוא לא ייצר מוצר חדש והוא לא בדיוק נחשב למומחה בעסקים. הוא העביר הרצאות ועסק בתחום האמורפי של "ייעוץ". הוא רכש את הדירה המפורסמת במגדלי אקירוב, שעבורה הוא רוצה 40 מיליוני שקלים, ולאחרונה הוא רכש עוד שתי דירות, במגדלי אסותא, תמורת כתשעה מיליוני שקלים. ברק נמנע בעקביות מלדבר על מקורות ההכנסה שלו: החברה שהקים, אהוד ברק בע"מ, גרפה כ-30 מיליוני שקלים בארבע וחצי השנים שבהן עבד בה (עוד נחזור אליה). רק ההוצאות על הדירות, כאמור, מגיעות לכ-49 מיליוני שקלים וברק, כידוע, לא שומר על אורח חיים צנוע במיוחד: הוא מסתובב, למשל, עם שעון יד ששוויו 80 אלף שקל. יש כאן, על פניו, פער של 20 מיליוני שקלים – פער שברק מתעקש לא להסביר. ברק, אגב, החזיק חשבון בנק באיי קיימן, מקלט מס ידוע. למה? אין חקירה רצינית בנושא.

טאורוס: לפני כשנתיים, נחשפה העובדה שנילי פריאל מפעילה חברה שהתמחותה היא שיווק השפעה ומכירת קשרים. מאחר וההנחה היא שאנשים לא ישלמו הון עתק כדי לקבל סיוע כזה מפריאל, ההנחה הסבירה היא שאהוד ברק מספסר בהשפעתו בעודו בתפקיד. עקב הסערה הציבורית, סגרה פריאל את החברה.

אורסקום/האצ'יסון: אז אילו שירותים, בעצם, יכול ברק להעמיד לרשות חברות? המקרה של אורסקום/האצ'נסון עשוי לספק הסבר. אורסקום היא חברת תקשורת מצרית, שמחזיקה אחוזים מחברת תקשורת סינית, האצ'יסון. זו, בתורה, מחזיקה החזיקה עד לפני כשנה ב-51% מפרטנר, שהיא חברת תקשורת ישראלית. על פי חוק, כדי שחברה זרה תחזיק ביותר מ-10% מחברת תקשורת ישראלית, יש צורך באישור מיוחד. בשנים 2005-2006, רצתה אורסקום לרכוש עוד אחוזים מהאצ'יסון, אבל כדי להגדיל את אחזקותיה בפרטנר היא היתה צריכה אישור. שירותי הבטחון שלנו, מטבע הדברים, לא אהבו את הרעיון שנתחים מפרנטר יעברו לחברה מצרית ואמרו לא.

כאן נכנס לתמונה ברק. הוא ניהל מסע שתדלנות כבד עבור אורסקום: הוא הטריד שוב ושוב את ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את שר התקשורת אטיאס ואת ראש השב"כ דיסקין. הפרשה התנהלה בתקופה שבה ברק כבר שב לחיים הפוליטיים והתמודד מול עמיר פרץ במפלגת העבודה.

כפי שחשף בן כספית, אחד הדירקטורים של אורסקום נדל"ן – חברת אחות של אורסקום תקשורת – הוא איש העסקים האמריקני ריצ'רד גרסון, שהוא ואחיו מארק תרמו בעבר 30 אלף שקל כל אחד למסע הבחירות של אהוד ברק. גרסון גם היה אחד הלקוחות של טאורוס, ועל פי שמועות שברק מכחיש בתוקף, גם היה בקשר עסקי ישיר עם ברק באמצעות חברת הגידור Blueridge ששייכת לגרסון. ברק טוען שגם לא היה קשר עסקי בינו ובין אורסקום, כלומר שהוא הטריח את בכירי המערכת עבור החברה לחינם. המממ. אז, שוב, מה מסביר את הפער של ה-20 מיליונים הללו?

חברת בת: על פי חוק, הפסיק אהוד ברק להיות פעיל בחברת אהוד ברק בע"מ עם כניסתו לתפקיד שר הבטחון, והעביר אותה לבנותיו. דא עקא, שהחברה המשיכה להיות פעילה וקיבלה, בתקופה שברק לא היה – רשמית, על כל פנים – פעיל בה סכום של 6.5 מיליוני שקלים, לא ממש ברור על מה. אז, שוב: אם ברק צבר את הון העתק שלו באמצעות הרצאות, ייעוץ וכנראה שתדלנות, מדוע ממשיכים סכומים גדולים של כסף להגיע לחברת אהוד ברק בע"מ גם כאשר הוא איננו עוסק בהרצאות וייעוץ? ברק, אגב, מסרב להסביר מי העביר כספים לחברה ועבור מה.

הנושא הועבר לבדיקת מבקר המדינה. ברק לא טרח להגיע לדיון בוועדת הכנסת שנערך בנושא. כפי שכבר שם לב אורן פרסיקו ב"עין השביעית", המעשים המיוחסים לברק דומים למדי לחקירות המתנהלות כנגד אביגדור ליברמן, שגם לו יש בת מוצלחת שגרפה מיליונים בגיל 21 בשל "ייעוץ"; ורצוי להזכיר גם את אותם מיליונים שקיבל גלעד שרון מדודי אפל עבור "חיפוש באינטרנט" בפרשת האי היווני.

משום מה, כל הפרשות האלה מעוררות הרבה פחות רעש כשמדובר באהוד ברק.

אולי פרשת פריאל האחרונה תהיה הקש שישבור את גב הגמל. אולי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הקשר של בנימין נתניהו עם המציאות רופף משהו. זה לא כל כך חדש. באחת האזכרות לרחבעם "הרצח הכפול" זאבי, התרפק נתניהו על הימים הטובים בהם שירת זאבי בממשלתו והעניק לו עצות מוצלחות לאחר ישיבות הממשלה; זאבי לא שירת בממשלתו מעולם.

מאוחר יותר, כשמצא את עצמו מחוץ לתפקיד רשמי אחרי שהתפטר מהממשלה ערב ההתנתקות, הוא פינטז שהציעו לו את תפקיד שר האוצר של איטליה. זו היתה פנטזיה מבישה למדי מצידו של סניור בניטו: פטריוטים גאים אינם שוקלים לערוק למדינה אחרת כדי לקבל בה משרה בכירה רק כי מצבם הפוליטי קשה, וודאי אינם מנפנפים בהחלטתם שלא לערוק לארץ האספרסו והאופנה בפני ההמון הישראלי המיוזע. הוא אמר שההחלטה שלו גרמה ל"מגינת ליבם של רבים", ואם זו לא פנטזיה, אני לא יודע מה כן.

כשניסה לבנות את עצמו כיורשו של שרון, הוא רקח את המשונה שבסיפורים, אותו מכר ליאיר לפיד בינואר 2006: כביכול נפגשו שרון, אהוד ברק ונתניהו עצמו בנגמ"ש של שרון במלחמת יום הכיפורים. אף אחד מהאנשים שהיו שם, בדק בן כספית כחודשיים לאחר מכן, לא זוכר אירוע כזה. הסיפור גם לא מסתדר עם הרישומים הצבאיים על המקומות שבהם היו ברק, נתניהו ושרון בזמן המלחמה. אבל ככה זה בפנטזיה. כשהילארי קלינטון יצאה בסיפור מופרך על ירי צלפים בעת ביקורה בבוסניה, הוא חיסל את סיכויי הנשיאות שלה; בתודעה הישראלית, ביקור הרפאים של נתניהו בנגמ"ש שקע כאבן שאין לה הופכין.

והיתה גם הפנטזיה ההיא, שכחבר כנסת שנהנה מפנסיה של ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר ושכחתי מה עוד, הוא נאלץ לחיות מאלף דולרים בלבד, דבר שלדבריו איננו ניתן לביצוע. נניח עכשיו לעובדה שהפנסיה גבוהה הרבה, הרבה יותר; נתמקד בעובדה ששנים מועטות קודם לכן נאבק נתניהו כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. והיתה הטענה ששביתת הסטודנטים בימיו הסתיימה תוך ימים ספורים, כנראה ברגע שבו "שרה הכינה כמה פיצות".

הבוקר פרסמו העיתונים בקול תרועה את הפנטזיה החדשה של נתניהו: בנסיון עלוב במיוחד לדחוק את עצמו לתוך הדרמה הכלל עולמית סביב חילוץ הכורים בצ'ילה, טען נתניהו שהוא חזה את אסון המכרה. מה, לעזאזל? אם הוא ידע שהולך להיות אסון במכרה האומלל הזה, איזה סוג של בהמה חסרת לב מונעת את המידע מהאנשים שעומדים להפגע ממנו?

טוב, לא בדיוק. נתניהו לא חזה את האסון הספציפי הזה. הוא בסך הכל כתב בספר שיצא ב-1987 ש"אסון מכרה, למשל, עלול ללכוד רק כורים ספורים במעבה האדמה. אף על פי כן עלולה תשומת הלב של אומה שלמה להיות מרותקת לגורלם במשך זמן רב. אין זה רק בגלל נציגיה של התקשורת המגיעים למקום האסון ומדווחים על הדרמה המתרחשת. סיבת הדבר היא עמוקה יותר. בסתר לבו רואה כל אזרח את עצמו בדמיונו כאילו הוא עצמו נקלע לאותו מצב".

וואלה. הסטנדרטים לנבואה ירדו משמעותית בזמן האחרון, אני רואה. לרביב דרוקר יש נבואה מוצלחת לא פחות של נתניהו מאותו הספר עצמו. אני רוצה לחלוק עובדה מפעימה (אבל רק בפורום המצומצם הזה, כן?): המנחה של משחק תפקידים בו אני משתתף תיאר גם הוא קריסה של מכרה, ואין שום ספק שכאשר עשה זאת שוטט מוחו בספירות העליונות, והוא הביא לנו תיאור – משובש ומעוות, אכן, עקב ערפילי הנבואה המוכרים מימי הפיתיה והאד הרעיל ששאפה – של קריסת המכרה מצ'ילה. מפאת השמירה על פרטיותו של אותו מנחה, שיוצף בוודאי על ידי המוני פתאים צמאים לנבואה, שמו שמור במערכת.

ואחרי הסרקזם, אחרי הלעג המתבקש לבניטו נוסטרדמוס, גואה החשש: איזה סוג של יצור חסר בטחון, שחייב לתחוב את שמו לכל אירוע, המלכנו עלינו? איזה אדם שפל רוח לא יכול להניח לטרגדיה לחלוף, מבלי שינסה להטביע עליה את חותמו הנלעג? שימו לב לרצף: נתניהו והפנטזיה על שרון בנגמ"ש, ארבעה ימים לאחר קריסתו; נתניהו באזכרה לזאבי, מנסה נואשות להתחכך בזכרו של המת; נתניהו שמנסה לתפוס עמדה טובה ליד המצלמות בצ'ילה.

כן, אני יודע: המידע הגיע מהלשכה שלו, לא מנתניהו. אני מתקשה להשתכנע שיש מישהו בלשכת נתניהו שהיה יודע לפתוח את "הטרור" בעמוד הנכון, ולצטט דווקא את הפסקה החיוורת הזו, אלא אם המצטט הוא מי שכתב אותה.

מה שמפחיד כאן הוא שאלו התקריות שהגיעו לידיעת הציבור. מעניין מה מזדחל במוחו של נתניהו כאשר הזרקורים אינם מופנים אליו. מעניין? לא, בדיוק. מטריד.

(יוסי גורביץ)

אחת המטרות של טבח כפר קאסם, כפי שחשב האחראי על הפעולה, רס"ן שמואל מלינקי, היתה לעודד בריחה המונית של הפלסטינים שנותרו בישראל אחרי הטיהור האתני של 1948; מלינקי היה מודע לתכניות מגירה בנושא, וזכר את התפקיד שמילא אז הטבח בדיר יאסין. מלינקי היה איש מג"ב, אבל המפקד הישיר שלו, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, היה איש צה"ל.

בסוף החודש ימלאו 54 שנים לטבח, שמדינת ישראל מקפידה שלא לציין; ממשלת ישראל לא העמידה שם לא יד ולא מצבת. כשניסה שר החינוך יוסי שריד להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים, קמה זעקה. המקסימום שהמדינה היתה מוכנה לומר היה, בלשון הנשיא פרס – הוא היה סגן שר הבטחון בעת הטבח וקשה להאמין שלא היה מודע לתוכניות הטרנספר, או לנסיונות של הבוס הישיר שלו לטייח את הטבח – ש"כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד".

אתמול (ו') דיווחה כרמלה מנשה ברשת ב' שנערך תרגול רחב היקף, בהנהגת המשטרה אבל גם בהשתתפות גורמים אחרים, כמו פיקוד העורף, ובמסגרתו נערכו הכוחות ל"תרחישים קיצוניים של הפגנות אלימות במגזר הערבי עקב הסכם לחילופי אוכלוסין עם הרשות [הפלסטינית – יצ"ג]. לצורך קליטת העצורים יוקם בצומת גולני מחנה מעצר לערביי ישראל". בלשון נקיה פחות מזו המותרת בקול ישראל, כוחות הבטחון נערכים למהומות שיגיעו עם הטרנספר.

המדהים הוא שאף כלי תקשורת לא הרים את הסיפור של מנשה ורץ איתו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש בקשה דחופה לדיון בכנסת. בשיחה שניהלתי איתו, הוא אמר שזו תהיה טעות להתמקד בעובדה שהשר לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', הוא נציג של ליברמן; זה נראה, לדבריו, גדול יותר מליברמן ועשוי לכלול מעורבות של שר הבטחון אהוד ברק. בהתחשב בכך שפיקוד העורף מעורב בתרגיל, זו הנחת יסוד יותר מסבירה. חנין אמר שהוא מתכוון לבקש הסברים מברק, אם כי הודה שבהתחשב בהתחמקותו הקבועה של ברק ממתן דין וחשבון לכנסת – "הוא חותר לשתקנות מתמדת", אמר חנין – זו תהיה משימה לא פשוטה.

כאן המקום להזכיר שוב שנתניהו לא גינה את שר החוץ שלו על הנאום באו"ם ושעוזריו אמרו שההצעה של ליברמן לחילופי אוכלוסין היא "לא בלתי לגיטימית". עכשיו אנחנו למדים שמשטרת ישראל וצה"ל מתחילים לתרגל את היישום של תכנית ליברמן. יכול להיות, כמובן, שמדובר היה בתרגיל שגרתי ושכדי לקושש לעצמו כותרת אהרונוביץ' החליט להציג את התרגיל כתרגיל טרנספר; אם כן, זה יהיה עוד מקרה שבו מקריב פוליטיקאי את עתידה של מדינת ישראל עבור רווח פוליטי זמני. יכול להיות, מצד שני, שכמו ערב טבח כפר קאסם, מישהו מכין תוכניות מגירה לקראת טרנספר. אחרי הכל, התרגיל הגדול הדומה האחרון שערכו כוחות הבטחון היה ערב ההתנתקות. והיא, כידוע, יושמה.

הערה קצרה: אמש (ו') דרס יו"ר עמותת אלעד, דוד בארי, שני ילדים פלסטינים לאחר שנקלע למארב אבנים. אם להודות על האמת, לא יודע מה הייתי עושה במצבו. כנראה שהייתי מקפיד לא להקלע למצבו – כלומר, לא הייתי מתנחל. אבל נקודה אחת שכלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל, לא ציינו היא עברו של בארי: הוא היה מודע לפעולותיה של המחתרת היהודית הראשונה, ככל הנראה משום שהוזמן לשרת בשורותיה, והוא הזהיר את אנשיה כאשר התברר לו שהשב"כ חשף אותם. בהתחשב בפעולותיה של המחתרת – הטבח במכללה האיסלמית, הנסיון לפוצץ שישה אוטובוסים פלסטיניים – אפשר להניח במידה של ודאות שחייהם של פלסטינים לא נחשבים יותר מדי בעיניו של בארי.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שאתה חושב שאין יותר לאהוד ברק לאן לשקוע, הוא יוצא בהצהרה פומבית שמוכיחה לך ששוב טעית.

במקרה שלנו, מדובר בחוק הנאמנות. ראש ממשלתנו הודיע במפתיע כי בישיבת הממשלה הקרובה יעלה לדיון את הצעת החוק של יעקב נאמן, שליחו לדבר עבירה של איווט ליברמן במשרד המשפטים, שקובעת כי כל מתאזרח יידרש להביע נאמנות ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

כל מתאזרח? לא בדיוק. כמו חוקי עוול רבים אחרים במדינת כל יהודיה, מי שזכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות מקבל פטור. ככה כותבים, במשפטית ישראלית, שליהודים יש זכויות יתר. רשמית, כפי שמציינת היטב נעמה כרמי, העולים אינם נחשבים למתאזרחים; הם נחשבים, מכוח חוק השבות למי שנולדו פה – או, ליתר דיוק ולמרבה המבוכה, כל היהודים היושבים בישראל, גם אם נולדו כאן, נחשבים לעולים.

כלומר, הצעת החוק הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: לתקוע אצבע בעינם של האזרחים הפלסטינים בישראל, ולומר להם שוב שהם אזרחים סוג ב', שאם אחד מהם ירצה לשאת אזרחית ירדנית או מצרית, בן המשפחה החדש יצטרך לעבור נוהל מפרך של קבלת אזרחות, ובסופו להשבע נאמנות למדינה יהודית. לא למדינה שבה כל האזרחים שווים, אלא למדינה שבה יש שני מעמדות מובהקים של אזרחים, הנחלקים על פי מוצא: ילידים ופולשים. זו, אגב, לא אמירה שלי: כך כתוב בחוק השבות.

אז מה עשה מפרק השעונים ממגדלי אקירוב? הוא הודיע שהוא לא היה שותף להליכים – איפה הוא היה? ישן? – ושיש לו הצעת תיקון: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ואני מתחייב לכבד את חוקי המדינה". ההדגשה שלי.

ברק חושב, אולי, שהתוספת הזו על מגילת העצמאות מועילה איכשהו לאזרח הערבי, מורידה משהו מעוצמת ההשפלה. ספק רב בכך. נראה שהוא בכלל מכוון אל שותפיו המתמעטים והולכים בשמאל הציוני המתון, מנסה לפתות אותם באזכור של מגילת העצמאות; אולי הם יבינו שזו לא מדינת היהודים נוסח זבולון אורלב, אולי הם יחשבו שהוא לא מוכר אותם – שוב – לימין. בקצרה, אולי הם לא יפריעו לו להשאר בממשלה גם אם הוא יצביע עבור החזיר הזה. הרי יש לו נזם באף.

אם יש לברק עדיין תומכים, הם ודאי לא שמו לב שהממשלה שהוא יושב בה כבר ביטלה את סעיף השוויון במגילת העצמאות וכבר קבעה שמדינה יהודית – לפחות המדינה היהודית הזו – לא יכולה להיות דמוקרטית.

העלאתה של הצעת החוק הזו לדיון דווקא עכשיו היא אתנן מובהק של נתניהו לליברמן. כדי לשמור את הבריון המורשע בממשלה שלו, מוכן נתניהו להשפיל כ-20% מאזרחי המדינה, שגם כך רואים ממנה מרורים. יותר ויותר דוחקת הממשלה הזו את הפלסטינים הישראלים לפינה, מאלצת אותם לבחור בין המרכיבים הישראליים והפלסטיניים שבזהות שלהם (במושב הקרוב של הכנסת יש עוד כמה הצעות חוק מגונות בכיוון – האגודה לזכויות האזרח ריכזה מידע על הנושא כאן). עד שיבוא פיצוץ, שלאחריו יתכרבל הציבור הציוני בתנוחה העוברית האהובה עליו וייבב שלא אוהבים אותו, והוא הרי נתן להם כל כך הרבה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורמים. כזכור, עכשיו שאני מודע לאפשרות להוסיף הערות לתרומה, אני גם קורא אותן ומשתדל להגיב.

(יוסי גורביץ)

להעביר לכסא ילדים: דני איילון ארגן לפני כמה ימים משבר דיפלומטי בין ישראל והפלסטינים, במה שנראה יותר ויותר כמו נסיון לרסק את השיחות בין הצדדים – שיחות שהבוס שלו כבר הודיע שאין בהן טעם.

איילון פרץ בקול תרועה לתודעה הישראלית לפני חמש שנים בצעד בלתי דיפלומטי להפליא, כשהאשים את הבוס שלו דאז, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום ואשתו, ג'ודי ניר-מוזס-שלום, בכך שהביאו לפיטוריו של אחד מעוזריו משום שהלה לא הצליח לארגן פגישה בין מדונה ובין אשת חיקו הנצחית של שלום.

בשנים שחלפו מאז הוא די נשכח, כמסתבר בצדק. עם מינויו לסגן שר החוץ היה מי שציפה שהדיפלומט המקצועי איילון ירסן את שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות הרפובליקה – גרוע אף מסילבן – איווט ליברמן. אם היו ציפיות כאלה, הן התבדו בתקרית "הכסא הנמוך" המפורסמת, שלאחריה היתה לאיילון החוצפה להאשים את התקשורת על כך שהיא לא שיתפה איתו פעולה ושידרה את הנחיות ההשפלה שלו, שכמסתבר איילון חשב שלא ישודרו.

בליל שלישי, האכילו מקורבי איילון את התקשורת הישראלית בלוקש עסיסי במיוחד: הם טענו שראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פייאד, נטש בזעם פגישה עם איילון לאחר שהלז דרש להכניס מפייאד להסכים לנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". לטענת איילון וחבר מרעיו, הדבר מוכיח שהפלסטינים לא מעוניינים באמת בפתרון שתי המדינות.

דא עקא, שמה שאיילון ומקורביו ניסו לטשטש היה שהם דרשו את שינוי הנוסח של ההצהרה המשותפת. היא מדברת זה שנים על "פתרון שתי המדינות", The Two States Solution. הנסיון של איילון להגניב פנימה את "שתי מדינות לשני עמים" – עמדה, נזכיר, שאיננה מקובלת על המפלגה שלו – היה מיועד לדחוף בדלת האחורית את הדרישה הישראלית להכרה פלסטינית בהיותה של ישראל "מדינת העם היהודי".

המהלך של איילון היה כל כך חריג – גם שינוי הנוסח, גם הבליץ התקשורתי בישראל – שמשרד החוץ הנורווגי, שנציגיו נכחו בשיחות, נקט גם הוא בלשון חריגה והודיע שאיילון "משבש ומסלף עובדות". עכשיו צריך להחליט למי להאמין. בהתחשב ברקורד של איילון, בהתחשב בזהות הבוס שלו, ובהתחשב בכך שהתגובה של אנשיו להודעת משרד החוץ הנורווגי היתה "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. עד עכשיו אין הצהרה משותפת, בוטלה מסיבת עיתונאים משותפת ולא הוסכם על תמונה משותפת. העובדות מדברות בעד עצמן. כל אחד יכול להסביר אותן איך שהוא רוצה", זה לא מסובך כל כך.

איזו ממשלה שולחת חבלן סדרתי כמו איילון לנהל מו"מ עם הפלסטינים? ממשלה שמחפשת תירוצים לכשלונם.

להגיע עם כותונת כפיה: ביום שני הכריז שר הבטחון, אהוד ברק, כי "ההיסטוריה תשפוט את הממשל האמריקני אם איראן תהיה גרעינית בתקופת כהונתו", ואם זה לא היה מספיק להעלות את הסעיף לממשל אובמה, אז ברק הקפיד לומר את הדברים לרשת פוקס ניוז, אויבת מוצהרת של הממשל.

כזו תקרית דיפלומטית גם דני איילון היה מתקשה לבשל. מה עובר על ברק? לכאורה, הוא הגיב על ההצהרה של הנשיא אובמה, על פיה תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים מצד ישראל "איננה פתרון אידיאלי". כלומר, מתקבל מאד הרושם שאובמה, שלא רוצה שישראל תגרור אותו למלחמה שלישית בעולם המוסלמי בזמן שהוא מנסה לסיים את שתי המלחמות הקיימות, הטיל וטו על תקיפה ישראלית באיראן. אובמה גם שדעך את סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית ל"בעיה אמיתית", כלומר משהו מאד לא סימפטי, אבל שאפשר לחיות איתו.

למה דווקא ברק הגיב על כך? בפעם האחרונה שבדקתי, יש בישראל ראש ממשלה, וראשי ממשלה נוטים בעקביות להפוך את היחסים עם ארה"ב לנחלתם הפרטית. ולמה הוא הגיב כך? הרי זה הורס חודשים של תעמולה שקדנית שמנסה להציג את ברק כ"מבוגר האחראי" של ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי.

ניחוש: כנראה שקפץ לברק האהוד. ההתקפה הארסית של אולמרט על ברק, חשיפת ערוותו של "מר בטחון" – אולי השירות החשוב ביותר שעשה אולמרט לישראל – הצריכה תגובה, כזו שתזכיר לכל הישראלים מי הגבר-גבר שעומד בינם ובין פצצה גרעינית, כזה שלא מפחד להעמיד את הנשיא האמריקני במקומו.

אז ברק תקף את ממשל אובמה במגרש הביתי של האויבים שלו. אמנם, זה מהלך שמיועד לקדם את שרידי הקריירה של ברק על חשבון יחסיה של ישראל עם בעלת הברית העיקרית שלה; אבל קידום עצמי על חשבון האינטרסים של ישראל, כפי שלמדנו לאחרונה, הוא נוהל קבוע אצל אהוד ברק. הגיע הזמן לשחרר אותנו מעולו.

(יוסי גורביץ)

אשכנזי, הביתה: קצת קשה לעשות את זה, זה דורש חריקת שיניים, אבל צריך להודות שאהוד ברק, כאשר הורה על חקירה של פרשת מסמך אשכנזי – שם מדויק הרבה יותר מאשר "מסמך גלנט" – צדק מאד. גם אם היועמ"ש הקפיא את החקירה.

בכלל, כל הפרשה הציגה את הכת הצבאית השלטת באור מביך מהמקובל. אז מה היה לנו: קצין מודיעין מצטיין שהוא גם נוכל שמודח מצה"ל, אבל שומר על קשרים עם לשכת הרמטכ"ל, ויודע איך להחניף לו באמצעות מסמכים מזויפים שאומרים לו בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע; ראש לשכת רמטכ"ל שמניח למסמך על קנוניה כנגד הבוס שלו וקצינים בכירים אחרים לצאת מהצבא, ומנסה להעמיד פנים שהוא לא יודע למה המסמך הוצא (אותו ראש לשכה, אגב, שבמשמרתו התרחשה הפרשה המוזרה ההיא, של האקדח שנגנב והוחזר, פרשה שהורדה בזריזות מסדר היום); מקורבים במילואים, שיודעים שמה שהרמטכ"ל צריך הוא הדלפה של המסמך, ומדליפים; רמטכ"ל מכהן שמחזיק את המסמך שאומר שפקוד שלו חותר לתפוס את תפקידו בשקט במשך ארבעה חודשים, ולא מדבר לא עם הפקוד, לא עם הבוס הישיר שלו, ולא עם ראש הממשלה – והכי חשוב, לא מנסה בכלל לערב את רשויות החוק (הוא טען שכן, ונאלץ לחזור בו תוך פחות מיממה; עוד פרשה שהושכחה); רמטכ"ל מיועד שמחקה את משה דיין ושודד אדמות ציבור עוד לפני שזכה בתואר הנכסף; לשכות עמוסות קצינים מיותרים, מלחכי פנכה, שעיקר תפקידם לבחוש בקדרות שונות עבור הבוס, שעתידם תלוי בעתידו – תמונה שהיתה מצמררת גם גנרל אוסטרו-הונגרי.

ככה זה נראה. חשוב מכל: ככה זה נראה תמיד. החצר של דיין לא היתה שונה בהרבה מחצרו של אשכנזי, והווסאלים של בנימין "עסק הביש" ג'יבלי, ראש אמ"ן בשנות החמישים, ידעו כבר אז את רזי זיוף המסמכים. אז היתה צנזורה ותרבות של שתיקה, היום היא כבר לא קיימת. היום כבר כולם יודעים כיצד מעבירים בכירי צה"ל את זמנם.

הנקודה הקריטית היא העובדה שאשכנזי החזיק את המסמך כל כך הרבה זמן מבלי להעביר אותו לרשויות, אבל הראה אותו לכל זב ומצורע בלשכה; אחר כך גם הניח לו לדלוף, באופן שהיה מיועד לפגוע בגלנט ובברק; ואחר כך שיחק אותה מופתע במשך שבוע, כאילו לא ידע במה מדובר, עד שהעקבות הובילו חזרה ללשכתו והוא נאלץ להגיב. התגובה הראשונה שלו, נזכיר, היתה שקר: שהוא פנה לפצ"ר. הוא נאלץ לחזור בו מהשקר הזה אחרי שהפצ"ר הכחיש בתוקף. התנהלות כזו מסריחה מקנוניה, ולא משנה כל כך אם זו קנוניה שבוצעה על ידי עובדי לשכתו של אשכנזי מבלי שהוא יתן להם הנחיות מדויקות; הוא אחראי להם. גם העובדה שהמדליפים פעלו כי חשבו שבכך הם מסייעים לו אומרת דרשני. אשכנזי אחראי גם על האווירה בלשכתו, וזו היתה מורעלת.

אשכנזי הוא פקיד ממונה. אהוד ברק, למרבה האסון, הוא השר ונבחר הציבור. אבל, אף שהוא כנראה האדם המאוס ביותר בציבוריות הישראלית – במידה ניכרת של צדק – הוא עדיין השר ונבחר הציבור. קצינים, בכירים ככל שיהיו, שקושרים כנגד השר שלהם, צריכים להיות מודחים, רצוי באופן פומבי ומשפיל.

לא שהאופן שבו פעל ברק למינויו של גלנט היה ראוי; וגלנט כבר מתחיל לטעום את המגיע לו, כשלראשונה בהרבה מאד זמן – למעשה, אני לא זוכר תקדים – שר, מיכאל איתן הישר מאד, הצביע כנגד מינויו ואף הודיע על כך בפומבי. אבל מעשים לא ראויים של ברק לא צריכים להסיח את דעתנו מהעובדה שהפיקוד של צה"ל מתנהל באופן מבהיל כמו חונטה. לכדי מרד הם עוד לא הגיעו, אבל לכדי קשר נגד הבכירים מהם – הגיעו גם הגיעו.

מה קורה בפרקליטות: משהו משונה קרה היום בבג"צ. נציגת הפרקליטות, יוכי גינסין, הודיעה שמבחינת משרד המשפטים, כל הגיורים שמבצע צה"ל אינם בתוקף, משום שהם אינם מתבצעים על ידי דיינים מוסמכים אלא על ידי רבנים צבאיים.

התוצאה היתה מחול תרנגולת ערופה משעשע למדי בקרב חובשי כיפות לא-חרדיים למיניהם, שזעקו שבהבל פה בוטלו אלפי גיורים. כמי שלא אכפת לו אם אדם גויר או לא, זה בעיקר מצחיק. לפחות במחשבה ראשונה.

במחשבה שניה, זה משונה עד מטריד. הפרקליטות אימצה למעשה עמדה שהיא קיצונית יותר מזו של הרבנות הראשית; זו גילתה שיש לה רבני ערים בעייתיים בנושאי גיור והיא מתכוונת להקים בתי דין שיעקפו אותם, כי כידוע ממשרת רב משחרר רק המוות. והנה באה הפרקליטות, ומתיישרת לצד קיצוני הרבנים החרדים. וכמובן, אמירתה של גינסין תשמש כתחמושת בידי קיצוני הרבנים. היא, ומי ששלח אותה, ודאי ידע זאת.

אז מה קורה פה? נזכיר שזו הפעם השניה בתוך ארבעה ימים, שבה נציגי הפרקליטות מאמצים, אחד לאחד, את עמדתם של הרבנים החרדים. בפעם שעברה, הם קיבלו עליהם את ההיסטוריוגרפיה החרדית, שבמרכזה עומד המאבק נגד ההשכלה, והפכו אותה לעמדת המדינה. צריך לתהות – צריך לברר, אם יש אפשרות להשיג מסמכים כאלה – עד כמה עומד מאחורי ההחלטה יעקב נאמן, שכבר התחייב בפומבי להשכנת חוק ההלכה בישראל.

גם זה יהיה משונה, כי לפני כעשור עמד נאמן בראש ועדה שניסתה להביא לליברליזציה מסוימת בתנאי הגיור; אבל קשה מאד להאמין שהפרקליטות אימצה עמדה שהיא בו זמנית קיצונית מזו של הרבנים הראשיים ומנוגדת לעמדתו של שר המשפטים. מצד שלישי, נאמן עמד בשעתו על העקרון שכל גיור בישראל יתבצע בבית דין רבני, ורבנים צבאיים אינם דיינים. צריך עיון.

(יוסי גורביץ)

בסמיכות זמנים משעשעת הוצגה השבוע הנהגת המדינה במערומיה. מדליף מסמך גלנט לערוץ 2 עשה לנו שירות חשוב, כשהציג את צמרת צה"ל בפומבי כקן הצרעות שתמיד היתה, ואם יסתבר שאכן דובר צה"ל בעצמו הוא החשוד העיקרי – כך יואב יצחק אמש – אז בכלל יצא משהו חיובי מכל העסק; פגיעה באמון הבלתי מוצדק שרוחש לו הציבור. מהבחינה הזו, בהחלט יתכן שבניהו יצליח להכנס להיסטוריה, אם כי כנראה לא כפי שרצה.

במקביל, נגררה הטרויקה הקבועה של הצמרת – ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל – אל מול ועדת טירקל. כל אחד מהם נתן תשובה גרועה מקודמו. נתניהו הודיע שהוא אחראי, ומיד גלגל את האחריות אל שר הבטחון ברק; הלז הודיע שהאחריות היא כמובן אצלו ורק אצלו, אבל האחראי לפאשלה הזו הוא הצבא; אחר כך הופיע אשכנזי והודיע שהוא אחראי, אבל שהפתרון שלו הוא הפעלת צלפים מהאוויר, עוד קודם לנחיתת הכוחות על הסיפון – כלומר, הלקח שהפיק הקודקוד הצבאי הבכיר ביותר מאחד האסונות הדיפלומטיים הגדולים ביותר שהמיט צה"ל על ישראל הוא שלא הופעל מספיק כוח קטלני כנגד פעילים לא חמושים. רק על זה צריך היה לשחרר אותו מתפקידו על רקע אי התאמה.

חשוב להתייחס לאופן שבו פעלו כל השלושה: הם הצהירו על קבלת אחריות – אבל לא עשו שום דבר בנידון. אף אחד מהם לא התפטר וסביר שאם היו שואלים אותם אם בכוונתם להתפטר, התשובה היתה מבט תוהה. למה מה?

השטיק הזה – קבלת אחריות תוך התנערות מהמשתמע מכך – חדש יחסית. האב המייסד הוא כנראה יצחק רבין: אחרי נסיון השחרור הכושל של נחשון וקסמן ב-1994, שהסתיים ברציחתו של בן הערובה ובמותו של סרן ניר פורז בידי אנשי חמאס, עלה רבין לשידור, מדוכא וכבד שפה – פרשנים כתבו אז שהוא נראה בהלם – ואמר שהוא "מקבל אחריות" לפרשה. הוא היה שר הבטחון. לצידו ניצב הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שהיה לדעת רבים האחראי האמיתי: הוא התעלם מתחינותיהם של אנשי הימ"מ, שחילוץ בני ערובה הוא ההתמחות שלהם, והטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, שממנה בא.

ההצהרה הזו של רבין בכהונתו השניה – בכהונתו הראשונה הוא דווקא ידע להתפטר – פתחה עידן של אחריות מהפה ולחוץ. שני עשורים קודם לכן, כאמור, רבין התפטר; ראש הממשלה שלפניו, גולדה מאיר, אולצה להתפטר; ראש הממשלה שיבוא אחריו, מנחם בגין, עזב את תפקידו באומרו "אינני יכול עוד" וגזר על עצמו (כפי שכתב תומאס פרידמן) מאסר עולם בביתו; שניים משריו הבכירים של בגין, משה דיין ועזר וייצמן, התפטרו במחאה על מסמוס הסכם השלום עם מצרים (תכנית האוטונומיה); יצחק שמיר, ראש הממשלה שקדם לרבין, נקט באקט נדיר של אחריות: כשהפסיד בבחירות 1992, הוא פשוט הלך הביתה. אחרי ההכרזה ההיא של רבין הורגלנו, שנה אחרי שנה, בהצהרות ריקות על אחריות, עד שהמילים נשמעות חלולות עוד בטרם נאמרו. הם אפילו לא מבינים מה לא בסדר כאן.

* * * * *

התופעה איננה מוגבלת לפוליטיקאים: לפני כחצי שנה התפרסמה העובדה שנציגי חובשי הכיפות הסרוגות עשו דין לעצמם והשתיקו סיפורים על תקיפות מיניות במגזר. הם הקימו פורום מיוחד, "תקנה" שמו, שאנשיו מיהרו להסביר לנו עד כמה הם אנשים אחראים ועד כמה הפתרון שלהם מוצלח יותר מזה שמקובל סתם בחברה שומרת החוק – השלכתו של החשוד לחסדיהם המועטים של אנשי אכיפת החוק.

הסיבה לחשיפה היתה העובדה שרב-ידוען, מוטי אלון, הואשם בניצול מיני של תלמידיו. למדנו השבוע שהמשטרה, שנכנסה לתמונה אחרי התפוצצות הפרשה, הגיעה למסקנה שיש די ראיות להעמיד את אלון לדין על מעשים מגונים בכוח ומעשים מגונים בקטינים. בפורום תקמה אמרו שהם שמחים שהמשטרה אישרה את החשדות שלהם.

אוי לשמחה הזו. במשך ארבע שנים ידעו אנשי "תקנה" על טורף מיני – ובמקום להסגיר אותו לרשויות, הם העלימו אותו. הם הוציאו אותו לגלות בתקווה ששם הוא לא יעשה שום דבר, תקווה שאפילו הם היו צריכים לדעת שהיתה תקוות-שווא. כנגד אלון יש כרגע שתי תלונות של קטינים; במקרים כאלה, במיוחד בציבור כזה, סביר שיש עוד כמה קורבנות שעליהם איננו יודעים עדיין. אולי נדע בעתיד, כשהם לא יוכלו יותר לכבוש את הסוד על מה שנעשה בהם.

בשעתו, הסבירו לנו אנשי "תקנה" שהם נהגו מתוך אחריות: שהם לא רצו להכפיש לשווא את שמו של אדם חף מפשע אבל גם לא לאפשר לו גישה לקורבנות. שוב ה"אחריות" הריקה: המעשה האחראי האמיתי היה ירידה לחקר האמת, באמצעים היחידים המקובלים במדינת חוק. במקום לעשות את זה, אנשי "תקנה" העדיפו ללהג על אחריות ולהתנהג כאילו הם בבני ברק. בשם "האחריות" של אי פגיעה בשמו של אלון, וכנראה גם חשש מ"חילול השם" שהיה נלווה לידיעות, הם נתנו לו, גם לדבריהם, גישה פעם אחר פעם לקורבנות פוטנציאליים.

לפעמים אני מתחרט על כך שאני לא מאמין בדמון יהוה, כי במחשבה על מה שמחכה לאנשים ה"אחראים" האלה לאחר מותם יש נחמה מסוימת, הנחמה הפראית שעליה התענג טרטוליאנוס במחשבה על הצפיה בעינויי הנצח של הפגאנים. אבל אין דמון, אין גיהנום ואין גן עדן, ואת הדין עם אלון וסייעניו צריך למצות בעולם הזה. אין אחר.

(יוסי גורביץ)

הפוך, דיסקין, הפוך: ארמון הקלפים שבנה השב"כ במשך חודש כנגד חיים פרלמן קרס היום סופית, כשבית המשפט הורה לשחרר אותו למעצר בית משום שאין בעצם ראיות נגדו. הטריק האחרון של השב"כ היה נואש במיוחד: מסדר זיהוי של פרלמן באמצעות תמונה, וזאת אחרי שתמונתו מתנוססת בעיתונים כבר חודש.

המשטרה מערערת על ההחלטה, אבל גם שם כבר יודעים שמדובר במאבק אבוד. השב"כ יצא היום בהצהרה פומבית נדירה, ובה הודה למעשה שאין לו ראיות כנגד פרלמן: "בשלב זה, לא נתגבשו די ראיות על מנת להעמיד לדין את פרלמן. יחד עם זאת, החשדות כנגדו לא הוזמו, ולהערכת שב"כ פרלמן נותר חשוד מרכזי בביצוע הפיגועים… במהלך החקירה ניתנו לנדון הזדמנויות רבות להציג את גרסתו, אך הוא בחר שלא למסור אותה, ולא הגיב כלל לחשדות שהופנו כלפיו על ידי חוקריו". ההדגשות שלי.

איפה להתחיל? במערכת המשפט שבה אנחנו חיים, אין זה תפקידו של חשוד להפריך את החשדות נגדו; תפקידה של התביעה הוא להוכיח את החשדות. אין זה מחובתו של חשוד למסור גרסה משלו ואי מסירתה של גרסה שכזו איננה מוכיחה בשום צורה את טענת החוקרים. השב"כ טען בשלב מסוים כי פרלמן החשיד את עצמו גם בסיוע לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. כשמגיעים אליך עם האשמות מופרכות כל כך – פרלמן היה בן 14 ו-15 בהתאמה בעת האירועים – איך לעזאזל אתה אמור להתמודד איתן?

יתר על כן, אם לא היו לחוקרים ראיות – כפי שהם מודים כעת – מדוע עצרו את פרלמן במשך 30 יום, בבידוד, עשרה מהם ללא יכולת לראות עורך דין? האם מטרתם היתה לייצר ראיות? להוציא ממנו הודאה, שממנה איש לא ישוב? אם לא היו לכם ראיות, למה עצרתם אותו? ולמה עכשיו, אחרי עשר שנים? ושאלה אחרונה למערכת המשפט: אם אין כל ראיות כנגד פרלמן, כפי שהשב"כ מודה עכשיו, מדוע – אחרי חודש של מעצר שווא – משחררים אותו רק למאסר בית?

ביצור המיתולוגי ההוא, המדינה המתוקנת – למעשה, גם במדינה שבה מתייחסים ברצינות לבטחון, וחושבים שאין להפקירו בידי פשלונרים – ראש המחלקה היהודית היה שם היום את המפתחות על השולחן. קשה להאמין שזה יקרה.

זה מה שנשאר מאגדה של השב"כ אחרי חודש של חשיפה לתקשורת. זה מה שקורה כשעציר מתוחכם, שיודע שהוא על סף מעצר ומתכונן לכך – פרלמן הרי פרסם את ההקלטות של הסוכן המדיח שלו – מקבל מינימום של סעד משפטי. איזה סיכוי יש לפלסטיני מהשורה בקרב הזה, במערכת של צדק צבאי, שבה כלל איננו יכול לנצח, ללא כל גישה לתקשורת? או, בניסוח אחר, כמה אסירים פלסטינים יושבים לשווא בכלא הישראלי – ואיזו רדיקליזציה גרמו המאסרים האלה ברחוב הפלסטיני?

ושאלה אחרונה: האם התקשורת הישראלית תזכור את הסיפור הזה במעצר המתוקשר הבא של השב"כ?

התרגיל של בניהו: דובר צה"ל שחרר היום (ד') לפרסום סרטון משונה – אפשר לראות אותו כאן – שממנו, טוען צה"ל, אפשר להבין שח"כ חנין זועבי ידעה שיש חמושים על הספינה, ושהיא ניסתה למנוע פינוי פצועים.

את הטענה המטומטמת השניה קל לפסול על הסף. ויכוח עם קצין הוא לא "נסיון למנוע פינוי". היא לא תקפה אותו או נצמדה פיזית לפצוע כדי למנוע את פינויו. היא אמרה לקצין שהפצועים מסרבים לפינוי. במובנים רבים זו חובתה ההומניטרית.

הטענה הראשונה בעייתית גם היא. רואים את זועבי עומדת, המומה ואובדת עצות, במסדרון ששני סיפונים מעליו מסתובבים כמה חבר'ה עם מקלות (ב"הארץ" נכתב שהיא "היתה קרוב לאזור בו אוחסנו, ככל הנראה, מוטות ששימשו נגד חיילי צה"ל". נו, באמת!). רוב בני האדם לא היו מגדירים מקלות כ"נשק", ורצוי להזכיר שגם אליבא דבניהו, הנשק הזה היה מאולתר: אמרו לנו שהפעילים השתמשו במשורים חשמליים כדי לנסר אותם עם הגעת כוחותינו המזוינים. אי אפשר לומר שהטענה של זועבי, שהחמושים היחידים שראתה על הסיפון היו חמושי צה"ל, נסתרה.

זועבי מציינת שהסרט ערוך, ודורשת – בצדק – להציג את כולו. דובר צה"ל מחזיק בחומר הזה כבר חודשיים ויותר, ומדי פעם מטפטף מידע שמועיל לו לציבור, תוך שהוא מסרב בעקשנות לשחרר את כל המידע או להציג גרסה קוהרנטית לכל האירוע. מדוע שוחרר הסרטון של זועבי דווקא היום?

שאלה מעניינת. לגמרי במקרה, היום העיד הרמטכ"ל בפני ועדת טירקל לבדיקת המשט. הוא הגיע אליה לאחר שיומיים לפני כן זרק ראש הממשלה נתניהו את התיק על שר הבטחון ברק ויום לאחר שברק, אלוף העולם בהתחמקות מוועדות חקירה, השליך אותו בזריזות לעבר הרמטכ"ל. אשכנזי היה יכול להמשיך במסורת ולהעלות את מפקד חיל הים כקורבן לעולה, אבל הוא בחר לגלות לויאליות לפקודיו (ביודעו מה יהיה גורלו אם יעשה אחרת, איך יהפוך לאויב החונטה כולה).

העדות של אשכנזי היתה אומללה. הוא הודה שלמרות שהיו לו חודשים ארוכים להתכונן, ולמרות שארגון ה-IHH היה במוקד האירוע, צה"ל לא טרח לחפש מודיעין על הארגון. הוא גם הודה במשתמע שלא היה לו מושג שהוא יתקל בהתנגדות כזו. נזכיר שוב, כי אף אחד אחר לא עושה את זה, שקודם למשט עצמו, צה"ל דווקא הפריח שמועות על כך שיש "טרוריסטים" על הספינות ושהוא ישתמש באש חיה "כמוצא אחרון".

כלומר, אשכנזי היה צריך חיפוי יח"צ כבד. וראה זה פלא, דווקא באותן שעות שחרר דובר צה"ל – שיחסיו עם הרמטכ"ל הדוקים – את הסרטון החדש על זועבי, במה שנראה באופן חשוד כמו נסיון להסיט את תשומת הלב. קשה להאמין שדובר צה"ל הכיר את הסרטון הזה שבועות או חודשים, נמנע מלשחרר אותו, ושחרר אותו היום במקרה.

אם זה המצב, הרי שדובר צה"ל מלבה הסתה כנגד חברת כנסת, בנסיון לבצע ספין שיסייע לבוס שלו. זה נחות אפילו ביחס למה שהתרגלנו בימים האחרונים לצפות לו מהמטכ"ל. (ובעניין זה, ספקולציה: מסמך גלנט נכתב בלי ידיעתו של גלנט. הוא נכתב על פי בקשת לשכת ברק, בתיאום עם ליאור חורב מאנשי משרדו של אייל ארד, לא כדי לקדם את מועמדותו של גלנט אלא כדי לאפשר ללשכת ברק להצדיק את המינוי לאחר מעשה ולהשמיץ את אשכנזי). הנה עוד סיבה לחקור את תפקודו של דובר צה"ל.

(יוסי גורביץ)

מלחמות גנרלים הן דבר שבשגרה בישראל, ודאי מאז שצה"ל הפסיק לנצח (ב-1968). מלחמת הגנרלים שהחלה באוקטובר 1973, עם התקיפה המשולבת של המצרים והסורים, העסיקה את המעורבים לא פחות מאשר המלחמה הממשית בשטח עם האויב. אירועים דומים נרשמו גם במלחמת לבנון השניה, כאשר גנרלים הדליפו מידע מרשיע ומרושע זה על זה. גל הירש, מ"פ שקודם יותר מדי ואיש יח"צ בעל כשרון, השקיע שעות ארוכות במהלך המלחמה בקידום תדמיתו. זה לא כל כך עבד בסוף, אבל אם אני לא טועה, הוא היה הראשון שפרסם ספר, שכולו מיועד לשיפוץ תדמיתו – ככל הנראה לקראת הקריירה הפוליטית הבלתי נמנעת. אחרי הכל, אם דן חלוץ יכול – לעזאזל, אם אריק שרון יכול – למה לא הירש?

מה שמתרחש כיום בצמרת צה"ל, מצד שני, חריג אפילו מהמקובל. אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה לראות איך נראים הדברים בפועל בקרב האנשים שלכאורה עושים לילות כימים למעננו, מתוך מניעים טהורים וללא כל רצון בתמורה, אלא אם אתם קנאים צרי עין שמגדירים כמה מהמשכורות הגבוהות ביותר בשירות הציבורי, תנאי פנסיה שיגרמו גם לבכירי גולדמן סאקס לשקול שינוי קריירה, ובונוס בדמות השפעה עצומה וקריירה פוליטית כמעט מובטחת כ"תמורה".

היחסים בין לשכותיהם של שר הבטחון ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי רעועים יותר מאלו שהיו בין לשכות קנדי וחרושצ'ב. לברק יש חסרון בולט אחד לעומת אשכנזי: האחרון נהנה בציבור מהילת החכם-הבלתי-מושחת, והיחס בינו ובין אזרחי ישראל ניתן להשוואה לזה שבין חברי כת אפל ובין סטיב ג'ובס – אם כי יש לציין ששדה עיוות המציאות הזה מפסיק לתפקד מיד עם סיום התפקיד. אז, בתוך דקות, הופך הגאון הטקטי שחושב על רק על עצמו וחייליו לעוד תככן פוליטי מן השורה, רק גרוע מעט יותר. לדוגמאות בולטות, ראו אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, ואהוד ברק (*).

אחח, אהוד ברק. השבוע הוא עשה עוד קונץ מעצבן לאשכנזי, והודיע שהוא בוחן את המחליפים שלו כבר עכשיו, חצי שנה לפני פקיעת החוזה של הרמטכ"ל. זה היה רמז עבה כפיל, אמרו פרשנים, שברק מעוניין שלאשכנזי יתפוצץ וריד ושהוא יתפטר או יתפרץ בשידור חי.

אולי. אני חושב שהגיע הזמן, אחרי 17 שנים של חשיפה מדכאת מאד לאהוד ברק כרמטכ"ל וכפוליטיקאי – לא בהכרח בסדר זה – להפסיק לנסות לשווק את האשליה שמדובר בגאון בלתי מובן ולהתחיל להתייחס ברצינות לאפשרות שמדובר בפסיכופת נטול כל אמפתיה או יכולת אמפתיה, ושמה שנראה כמו שגיאה גסה שאדם עם אינטליגנציה רגשית של מצנם לא היה עושה היא בדיוק זה, לא תוכנית מסתורית שהיתה מותירה את האילומינטי עם הלשון בחוץ. ברק, שיודע שמול הפופולריות של הרמטכ"ל הוא נהנה משיעור תמיכה בציבור שצריך לגרום לו לקנא בנסראללה, פשוט מצויד בשכבה בלתי חדירה של ציניות ובוז לבוחרים שהוא אמור לשרת.

הבולט שבמועמדים שבחן ברק – יש אומרים, המועמד היחיד, שכל שאר הנבחנים הם רק תפאורה לבחירתו מראש – הוא אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט. כתוצאה מכך, הפך גלנט ליריב בכוח של הבוס הישיר שלו, אשכנזי, שלכאורה הוא מנסה לרשת בעודו חי, כמו גם ליריב ממשי של שאר האלופים, במיוחד אלה מהם שסבורים משום מה שהגיע תורם להיות רמטכ"ל.

אתמול (ו') פרסם ערוץ 2 מסמך שהגיע לידיו, ממנו עולה שגלנט שכר את שירותיו של מעסה דעת הקהל, אייל ארד, כדי שינהל את קמפיין המינוי שלו לרמטכ"לות. ארד, במיטב המסורת שלו, עבר לקמפיין נגטיבי: המטרה תהיה להכפיש את דמויותיהם של עמיתיו של גלנט למטכ"ל. את אשכנזי, למשל, יציגו כ"נעלב כמו דוד לוי". המסמך, שלדברי ערוץ 2 מגיע ממקור אמין וותיק, עשוי לקשור את לשכת ברק לקמפיין של גלנט: הוא קובע שעל ברק לבחון שלושה מועמדים לתפקיד, כדי שההליך ייראה קצת פחות מזויף מתוצאות תוכנית ריאליטי. ברק, ציין אמנון אברמוביץ', אכן עשה כן. מי יכול לתת היה הנחיה כזו, וגם לצפות שהיא תתממש? כנראה לא גלנט.

ארד, כמובן, מכחיש וטוען שהמסמך הזה לא נכתב על ידי אנשי משרדו, ושמדובר בזיוף. מאנשים אחרים, שמחייתם איננה על מכירת חצאי אמיתות ושקרים עתירי קלוריות, ההכחשה הזו היתה נראית אמינה יותר. גם בצה"ל טוענים שמדובר בזיוף – אבל מבין השיטים עולה נקודה מעניינת: מלחכי פנכתו של אשכנזי נוטים להשתמש בביטוי "הוא לא דוד לוי" כלפי הבוס שלהם, אותו הביטוי שהופיע במסמך.

אז, גם אם אנחנו מניחים שמדובר בזיוף – והכחשתו של ארד היא לא בדיוק ראיה משכנעת – עולה השאלה מי היה הזייפן, שהיו לו קשרים טובים כל כך עם אנשי ערוץ 2. בצבא מנסים לשכנע אותנו שמדובר באנשי ימין, ששומרים טינה לגלנט מימי ההתנתקות; מדאיג לחשוב שאנשים שחושבים שנבלע שטות כזו מופקדים על בטחוננו. אפשרות לא פחות סבירה היא שמדובר בתרגיל עוקץ מצד מתמודד אחר או מצד לשכת אשכנזי – להפיץ מסמך מרשיע אודות גלנט, שלכאורה נכתב על ידי תומכיו.

מצד אחד, טוב לראות את התקוטטות גן הילדים הזו: היא עשויה לנפץ סופית את אשליית "הבכירים יודעים ואחראים". מצד שני, זה לא מצחיק. אם גלנט אכן עשה את המיוחס לו, הרי שהוא עשה בערך הרעות של צה"ל מעשה מגונה שדומה לזה שעשה אל"מ משה תמיר בערך האמינות. אם אשכנזי וחבר מרעיו מאחורי התרגיל, זה מסריח אפילו יותר: זו טפילת עלילה על חבר לנשק. נראה שאין מנוס מחקירה.

* (המקרה של בוגי "משה" יעלון מעניין יותר: הוא הציג את עצמו כאלטרנטיבה לפוליטיקאים מושחתים עוד בהיותו בתפקיד, המשיך לרכב על הסוס הצולע הזה גם אחרי שהשתחרר והפך לפוליטיקאי בעצמו, ועל ידי אימוץ אגדת הסכין בגב הזו הצליח לשמור על סטטוס של אדם ישר גם לאחר שהפך לשר חסר כל מעש).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים, ולשוב ולהדגיש שהכסף לא משמש לרכישת רעלים למיניהם.

(יוסי גורביץ)