החברים של ג'ורג'

זו לא זכותו, זו חובתו

מאיר דגן, האיש שההתמחות שלו אליבא דאריאל שרון היא הפרדת ראשם של ערבים מגופם, אמר שורה של דברים שנויים במחלוקת בשבועות האחרונים. אם להתעלם לרגע מפרשת הסחר של האחים עופר עם איראן – הסיבה היחידה שאי אפשר לקרוא בעטיה לסמי עופר בוגד היא שהוא בכלל, כמסתבר, אזרח מונאקו – דגן התמקד בשני נושאים: הסכנה החריפה שתגרם לישראל אם תצא למלחמה באיראן ותזניח את יוזמת השלום הסעודית, והרפתקנותם של ברק ונתניהו. ב"שיחות סגורות" – סגורות לכל הציבור פרט לכתב של ידיעות אחרונות, כמסתבר – הוא אמר שכשהיה בתפקיד, היתה לו יכולת מסוימת, יחד עם הרמטכ"ל וראש השב"כ, לבלום את הטמטום הזה. עכשיו אין לו, והוא לא מוכן לקחת על עצמו אחריות לשתיקה נוסח זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים. אז הוא מדבר. דגן ציין בעיקר את העובדה שישראל לא תעמוד במתקפת הנגד האיראנית, אם ברק ונתניהו אכן ישיגו את מטרתם. כאן המקום להזכיר שיש סיבות טובות להעריך שישראל תתקוף את איראן באוגוסט – עמדה שהשבוע תמך בה גם פרשן הארץ לענייני צבא ושו-שו, אמיר אורן.

מטבע הדברים, ברגע שהוא פתח את הפה, דגן הותקף על ידי שורה של שרים ובטחוניסטים, בטענה האווילית שהוא "פוגע בהרתעה הישראלית" ושאסור לו בכלל לדבר, כי הוא פקיד שהרגע השתחרר מתפקידו, ובכך שהוא פותח את הפה הוא מפגין "אי הבנה בדמוקרטיה".

אז ככה. דגן חייב דין וחשבון קודם כל לציבור הישראלי, ששילם את משכורתו. כל זמן שהוא היה בתפקידו, הוא היה חייב כמובן לציית להנחיות הממשלה הנבחרת ולא לתקוף אותה בפומבי. משהשתחרר מתפקידו, אם הוא הגיע למסקנה שמדיניות הממשלה מסוכנת לציבור, זו לא היתה זכותו להתריע על כך – זו היתה חובתו. אם הוא חושב שהממשלה עומדת להוביל מהלך שיגרור את ישראל למלחמה מיותרת, הוא חייב להתריע על כך. במקרים מסוימים, חובתו המוסרית היא להתפטר ולהתריע על כך. דגן משוחרר עכשיו מהחובה הזו: הוא אזרח פרטי.

השושואיסטים שכועסים כל כך על דגן עכשיו היו, אחרי הכל, שמחים מאד אם הוא היה ממציא לציבור שלל צ'יזבטים על הסכנה האיומה הנשקפת מאיראן, שמצריכה תקיפה כאן ועכשיו. כלומר, אם הוא היה תומך בעמדת הממשלה וחלק ניכר מהממסד הבטחוני, הכל היה בסדר. מכיוון שהוא מעז לומר את ההיפך, הם מקיאים אותו. כפי שמבהיר אלוף בן, בעתיד צפוי דגן להתקפה קשה יותר מצד נתניהו – והעין השביעית מוצא שההתקפה הזו כבר מתחילה בשופרו של ראש הממשלה, הביביתון. זו עמדה אנטי-דמוקרטית במהותה: היא גורסת שלפקידים בכירים לשעבר אסור לחלוק על הממשלה, ואסור להם לומר לציבור שיש יותר מדעה אחת בנושא השנוי במחלוקת. על אחת כמה וכמה אסור לראש המוסד לגלות לציבור שראש הממשלה ושר הבטחון שלו הם חולי נפש שאסור לסמוך עליהם.

הטענה השניה היא שהוא מחבל בעמדתה של ישראל ובהרתעה שלה כלפי איראן. גם התפיסה הזו היא בלתי דמוקרטית במהותה. העמדה איננה "עמדת ישראל": זו עמדת ממשלת ישראל הנוכחית ותו לא. אשר לפגיעה בהרתעה, ספק אם יש דבר המקדם יותר את החיה המיתולוגית הזו – איך בדיוק מקדמת העמדה הנוכחית של ישראל הרתעה כנגד איראן? – מאשר האמירה הפומבית שמנהיגיה של ישראל הם כלבים שוטים שנשיכתם רעה.

בקיצור, תנו לדגן לדבר והפסיקו עם הצביעות. אני כנראה אצטער על המילים האלה עוד שלוש שנים, אם יהיה פה משהו עוד שלוש שנים, כשדגן יתחיל את הקריירה הפוליטית שלו. אבל צריך לומר אותן בכל זאת: במדינה דמוקרטית, זכותם של פקידים שפרשו למתוח ביקורת על הממשלה היא מאושיות השלטון. אם הממשלה תוכל לסתום את פיותיהם, היא תחסל את הדיון הציבורי בשאלות כבדות משקל. ברור למה כל ממשלה – במיוחד ממשלתם של נתניהו וברק – רוצה בכך; ברור גם למה אסור להניח לה להצליח.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מצא את עצמו במצוקה בפרשת האחים עופר. מצד אחד, סחר עם איראן שנואת נפשו, עם גרמניה של שנת 1938, שהחרם הבינלאומי עליה הובל על ידי התנועה הרוויזיוניסטית שממנה הוא בא; מצד שני, הצורך הנפשי העמוק שלו להתרפס בפני אנשי הון. אתמול, עם מותו של עופר, ברור היה מי ניצח. נתניהו הכתיר את עופר כ"ציוני בכל רמ"ח אבריו". וואלה. מסתבר שהיום התקן לציוני הוא נמוך למדי: אתה יכול להיות אזרח של מדינה אחרת לצרכי מס ולסחור עם המקבילה המודרנית של היטלר, אבל עדיין לקבל את אות הכבוד הזה. יש טענה שאומרת שהיטלר אמר בשעתו ש"אם לא היו היהודים, היינו צריכים להמציא אותם", כלומר שהם היו אויב מצוין להפנות אליו את זעם ההמון; בעקבות הענקת תואר הכבוד לעופר, צריך לתהות עד כמה נתניהו באמת רואה באיראן אויב נוסח גרמניה הנאצית, ועד כמה הוא מפמפם אותה כדי שיהיה לו אויב נוח להלחם בו בדעת הקהל.

(יוסי גורביץ)

הולך ראש בראש

נכחתי אמש במפגש שערך פורום רובינגר עם שליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, שדיבר על הצפוי לקרות בספטמבר והלאה. סרי, דיפלומט מקצועי, הוא אדם שתענוג להקשיב לו, גם כשהוא עגום. ואתמול הוא נשמע די עגום.

סרי תיאר בקצרה את המצב בשטח. הוא ציין שרק אחרי מפגש אנאפוליס החלה ישראל לדבר רשמית על שתי מדינות, מה שוודאי הפתיע חלק ניכר מהשומעים; הסכמי אוסלו, בניגוד למיתוס המקובל, לא העלו רשמית את האפשרות הזו. הוא אמר שעל פי הכרתו, ועל פי מסמכים של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי, ממשלת פיאד מסוגלת להפוך למדינה – אבל הזכיר שפיאד שולט ב-40% מהגדה המערבית. בשאר הגדה שולטת ישראל.

הוא היה מוטרד מאד מהצפוי להתרחש בספטמבר. ההליך המקובל להכרזה על הקמת מדינה חדשה הוא באמצעות מועצת הבטחון, וסרי העריך שהיא "לא תגיע להחלטה" – נוסח מנומס מאד לווטו אמריקני על הקמת מדינה פלסטינית שלא במשא ומתן. הוא ציין שיש אפשרות להקים מדינה גם דרך האסיפה הכללית של האו"ם, אך זה תהליך מסובך הרבה יותר ולוקה בלגיטימציה שלו, לפחות מבחינת כללי האו"ם. המשמעות, לדבריו, היא שאם לא יהיה הסדר מדיני עד ספטמבר, כל מה שהושג בגדה בשנים האחרונות עומד על סף קריסה, והוא נמנע באלגנטיות מלומר זאת, אבל גם גלישה לסיבוב נוסף של אלימות.

רובט סרי. חושש מאד ממה שיקרה בספטמבר.

אלימות איננה משרתת את הפלסטינים; היא משרתת את ישראל. מטרתה של ישראל, על כן, היא לדרבן את הפלסטינים לאלימות, שתעניק לה – כך היא חושבת – לגיטימציה להפעלת אלימות רבה הרבה יותר מצידה.

נאומו של ראש הממשלה נתניהו אמש אושש זאת. הוא הציב לפלסטינים שורה של תנאים שהם אינם יכולים לקבל. אף ראש ממשלה פלסטיני לא יכול לקבל את הרעיון של "הגושים", כמו אריאל, שיהיו קיימים כמובלעות בתוך השטח הפלסטיני, וגם לא את הרעיון של נוכחות ישראלית על הירדן. המשמעות היא מדינה פלסטינית המוקפת על ידי ישראל. כהערת אגב, הדרישה הישראלית לנוכחות על הירדן, שמקורה בשנות השמונים והתשעים, נבעה מהחשש מ"חזית מזרחית", קרי פלישה של עיראק של סדאם חוסיין דרך ירדן. צבא עיראק רוסק ב-2003; ישראל ממשיכה לעמוד על התנאי הזה. נתניהו נמנע מלדבר על הקפאת התנחלויות, לא דיבר על ירושלים כבירה פלסטינית משותפת, דרש הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ושב לדבר על התנגדותו להסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. בקיצור, נתניהו הוכיח שוב את השיטה הישנה שלו: לומר "כן, אבל", ולהוסיף תנאים בלתי אפשריים.

היה בנאומו של נתניהו משהו מוזר. הוא דיבר על ילדה שבצעדה בבילעין, נשאה מפתח גדול של בית. הוא נופף באירוע הזה – אם אכן התרחש; הקשר של נתניהו עם המציאות רופף משהו – כהוכחה לכך שהמאבק הוא לא על קווי 67' אלא על קווי 48'. ואם זה לא היה מספיק, הוא אמר שהפלסטינים רוצים את "הבתים שלנו ביפו, בחיפה, ברמלה". יפו ורמלה היו ערים ערביות ב-1948; בחיפה היו הרבה יותר ערבים. נתניהו לא דיבר על תל אביב, או על עין חרוד, או אפילו על ירושלים; הוא דיבר על ערים שהיו ערביות במובהק, והדגיש את "הבתים שלנו". גם האזכור לבילעין משונה: הדוגמא פר אקסלסנס של מאבק לא אלים פלסטיני כנגד עוולה כה זועקת שאפילו בית המשפט העליון הישראלי, שעיני אלת הצדק שלו קשורות בפלנלית כדי שלא תוכל לזהות את חוטפיה, הכיר בה והורה על תיקונה. קשה להניח שמדובר במקרה או בטעות; נאום מדיני של ראש הממשלה – בהנחה, כמובן, שהוא לא נכתב על ידי שרה נתניהו – נבחן בשבע עיניים ועובר כמה וכמה טיוטות. כשנתניהו מערבב בין קווי 47' וקווי שביתת האש של 49', זו לא טעות, זו כוונת מכוון.

נתניהו, לדעתי, רוצה בהתלקחות עם הפלסטינים בספטמבר. כמו גולדה ב-1973, הוא רוצה מלחמה, כי זו לדעתו תאפשר לו לשמור על השטחים שכבש, שחשובים לו משלום. לכן הוא מדבר על מלחמה על הבית, כי הוא יודע שרוב הישראלים יחזירו את שבות רחל ואשכי גוליית בלי לחשוב על זה פעמיים. לכן הוא יצטרך לשכנע אותם שהמלחמה איננה למען מטורללי הגבעות, אלא להגנה על בתיהם-שלהם. כך עשה גם אהוד ברק, לפני שפוצץ את השיחות עם הפלסטינים ב-2000: הוא דיבר על כך שהוא הולך לברר אם יש על מה לדבר, ושעל הישראלים להיערך למלחמה. הרוצה במלחמה, יעמיד פנים כרוצה שלום.

כדי להשיג את זה, הוא יצטרך לתסכל את הפלסטינים עד שיתפוצצו: לחטוף מידיהם את המדינה שכבר נראית בהישג יד. נתניהו יוצא לארה"ב, לדעתי, כדי להבהיר לאובמה שהוא רוצה וטו בספטמבר, ושהוא שולט בקונגרס. לאסונה של ישראל, יש ציבור אמריקני גדול שיש לו קשרים רגשיים אליה. כפי שלמדו על בשרם הסינים והקובנים, משמעות קיומו של ציבור כזה היא מדיניות אי-רציונלית של ארה"ב כלפי ארצם, חיבוק דב שאמור לשפר את מצבם אבל בפועל מרע אותו. אלמלא הלובי הפרו-סיני החזק, יתכן שממשל רוזוולט היה מעז לטפל בצ'יאנג קאי שק בקשיחות רבה יותר, מאלץ אותו לבצע רפורמה, ואולי היה מציל את הסינים משליטתו של הארגון הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית, המפלגה הקומוניסטית הסינית (ואולי לא). בהחלט יתכן שלנתניהו אכן יש שליטה בקונגרס, ועד כה אובמה לא הראה נכונות אמיתית להתעמת איתו.

למלחמה, מבחינת נתניהו, יש שני יתרונות גדולים: היא תחסל את פתרון שתי המדינות, והיא תדחה בשנים ארוכות, אולי שנות דור, דיון בינלאומי רציני על האופציה שנותרה, קרי מדינה דו לאומית; הרי אי אפשר יהיה לדון בכך תוך כדי הלחימה, ולחימה תמיד יהיה. ובינתיים? בינתיים תמשיך ישראל במה שעשתה רוב שנותיה: תתנחל בגדה המערבית ותנשל את הפלסטינים.

את התרגיל הזה אפשר היה לעשות ב-2000, כשצה"ל עט על האלימות הפלסטינית כמוצא שלל רב. ספק אם אפשר לחזור עליו היום; אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. יש לקוות שאומות העולם יבינו את המשחק של נתניהו – איטליה של ידידו ברלוסקוני, שמשדרגת את הנציגות הפלסטינית לכדי שגרירות, כנראה כבר קלטה – ויאמרו "כן" רועם למדינה פלסטינית בגבולות 67', לא סנטימטר יותר או פחות, בספטמבר. הפלסטינים, מצידם, יצטרכו להתחייב שזה יהיה סוף הסכסוך; סרי עמד בדבריו על כך שישראל קיימת מכוחה של הכרזת או"ם, וכך תתקיים גם פלסטין – כשהעולם כולו ערב לגבולותיה של ישראל.

אם לא, כנראה הלך עלינו.

(יוסי גורביץ)

להפוך את הלוח: ספקולציה אפלה

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מנהל מזה זמן קמפיין כנגד בבת עינו של צה"ל ובמיוחד חיל האוויר בעשרים השנה האחרונות: התקפה על מתקני הגרעין של איראן. עד לאחרונה הקמפיין היה שקט ומרומז, אבל עם שחרורו מהתפקיד מיהר דגן לומר בשבוע שעבר ש" תקיפה אווירית של הכורים הגרעיניים שם היא רעיון מטופש ואין בה כל יתרון".

עכשיו, יכול להיות שהוא צודק ויכול להיות שהוא טועה. לשמאלנים שמיהרו להפוך את דגן לגיבור החדש שלהם מומלץ להירגע: הדברים הבאים שהוא יאמר בהחלט עשויים שלא לערוב לחיכם. מצד שני, העובדה שבכיר כל כך במערכת הבטחונית ממהר לתקוף את הפנטזיה הצה"לית הקונסנסואלית ביותר, ובפומבי, עשויה להעיד על כך שהוא מודאג שמישהו אכן מתכוון ליישם אותה, ובקרוב. פקיד ישראלי בכיר אמר לג'פרי גולדברג שדגן מודאג מכך שברק "מטורף מספיק כדי לתקוף את איראן". ברק עצמו תקף את דגן, ואמר ש" זה לא נבון ולא נכון לחלוק את מחשבותיו אלו עם כלל הציבור… מאיר דגן הוא איש רב זכויות, אבל אם לומר בזהירות המתחייבת, אני לא בטוח שקביעתו נכונה. מדובר בהכרעות שמעצם טיבן מקומן בדרג המדיני".

פקיד בכיר מחויב בשתיקה כל זמן שהוא משמש בתפקיד ציבורי, כי אסור לו למתוח ביקורת על הממשלה שלה הוא כפוף. אבל כאזרח פרטי, זו לא זכותו אלא חובתו להתריע בציבור מפני מה שנראה לו כשגיאה הרת אסון, ודאי בשאלות של מלחמה ושלום. אהוד ברק, אחרי 17 שנים באזרחות, עוד לא קלט איך עובד כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחברה אזרחית.

האם אהוד ברק רוצה לתקוף את איראן? על פניו, נראה שהתשובה היא שלילית: כותרת ב"הארץ", אחרי ראיון עם ברק, קובעת בפסקנות שלדברי ברק, "איראן לא תשתמש בפצצה גרעינית נגדנו". הקשר בין הכותרת הזו לבין הטקסט עצמו רופף: "אני לא חושב שמישהו יכול להגיד באופן אחראי שהאייתוללות האלה, אם יש להם נשק גרעיני, זה דבר שאפשר לסמוך עליו. אני לא חושב שהם יעשו משהו כל זמן שהם בחושיהם המלאים, אבל להגיד שמישהו באמת יודע ומבין מה קורה עם הנהגה כזאת, שיושבת בבונקר בטהראן וחושבת שהיא הולכת ליפול עוד כמה ימים, והיא מסוגלת לעשות את זה? אני לא יודע מה היא עושה". כלומר, במקרה שההנהגה האיראנית תמצא את עצמה במשבר שמאיים על השרדותה, אליבא דברק, היא עשויה לתקוף את ישראל. למה? ככה. כי זה מה שההנהגה האיראנית רוצה לעשות, על פי התפיסה הפשטנית הרווחת בישראל ולמרבה הרעה גם במשטר שלה. כמו התפיסה שהפיץ הממסד הבטחוני ב-2003, שאם ילחצו את סדאם חוסיין אל הקיר הוא יתקוף את ישראל כאקט אחרון. למה? ככה. כי ככה מתנהל נבל הוליוודי ובמערכת הבטחון התרגלו להתייחס כך למשטרים במזרח התיכון.

לגמרי לא במקרה, ברק אומר את הדברים על רקע משבר חדש בקרב קבוצת ההנהגה האיראנית, כאשר המנהיג העליון חמינאי מנסה לקצץ את כנפיו של הנשיא אחמדיניג'אד (תומר פרסיקו כותב דברים מעניינים מאד בנושא כאן). הבה נצא מנקודת ההנחה של חיים אורון, ונניח שאהוד ברק הוא אכן האדם המסוכן ביותר בישראל; הבה נניח שהדבר היחיד שמעניין באמת את אהוד ברק הוא השרדותו האישית בתפקיד בכיר.

ברק יודע שלמפלגה החדשה שלו, "איסתיקלל" כפי שהוא קורא לה בלעג, אין שמץ של סיכוי לראות את אחוז החסימה, ולו בטלסקופ משוכלל. אם הוא מגיע לבחירות הקרובות כפי שהוא, הוא לא רק נמחק מהמפה הפוליטית – שמו ייזכר לדראון עולם. הוא ייחשב לפוליטיקאי השנוא והכושל ביותר שפעל בציבוריות הישראלית אי פעם. אפילו יותר מאהוד אולמרט.

יש לברק שתי אפשרויות לשנות את זה. מהלך דיפלומטי מבריק, משהו ברמה של השלום עם מצרים, שיאפשר לו לרדת מהבמה כמו משה דיין. זה נבצר מיכולתו, כי זה סוג המהלכים שמצריכים תמיכה מלאה של ראש הממשלה, תמיכה של סיעה חזקה בכנסת, ומעמד ציבורי מוביל. לברק אין אף אחד משלושת אלה.

המהלך השני הוא מלחמה פתאומית עם איראן, מלחמת הארמגדון שצה"ל מכין אותנו אליה כבר שני עשורים. בהנחה שהמתקפה האווירית לא תהיה כשלון קטסטרופלי – רוב המטוסים יופלו והמטרה לא תושג – הציבור הישראלי כבר עבר ברובו התניה לקבל בהכנעה את האסונות שיתלוו לתקיפה מוצלחת, או מוצלחת למחצה: מבידוד בינלאומי ועד מתקפת טילים בדרום ובצפון. כשאומרים לך שזה מנע התקפה גרעינית איראנית, כל חלופה נראית סבירה.

היכולת של ברק להוביל מהלך כזה גדולה משמעותית יותר. כשר בטחון שמכיר את המערכת, הוא יכול להכתיב את עמדתה של מערכת הבטחון – או פשוט להאכיל את הממשלה במידע כוזב, שהיא ממילא להוטה לקבל, כפי שעשה אריאל שרון לממשלת בגין ערב מלחמת לבנון הראשונה. אחד הקצינים הלהוטים שלצידו, אגב, היה האלוף הצעיר אהוד ברק, שניסה לשכנע אותו להרחיב את המלחמה גם לסוריה תוך הונאת הציבור, ובמידת הצורך גם הממשלה. שרון התרשם מהיכולות של ברק, אבל דחה את ההצעה. לכן, ככל הנראה, נלחם כל כך ברק על מינויו של גלנט: הוא היה צריך רמטכ"ל שרואה איתו עין בעין בנושא איראן. האם לרמטכ"ל גנץ יש יכולת לעמוד מול מהלך שגרתי של ברק? כן, במאמץ. האם יש לו יכולת לעמוד מול שר הבטחון, כשזה רוצה תקיפה באיראן, שנהנית מתמיכה רבתי בציבור? ספק.

למה כל הדיונים האלה עולים שוב עכשיו? למה ההתכתשות הפומבית בין ברק ודגן? אולי בגלל שתאריך היעד מתקרב. ספטמבר הקרוב עומד להנחיל תבוסה דיפלומטית רבתי לישראל בשאלת פלסטין. נתניהו עוד יצא מזה איכשהו: הוא יישא נאום שבו הוא יסביר שכל העולם נגדנו אבל הצדק איתנו וכו'. לברק, משפל מעמדו, אין איך לצאת.

תקיפה באיראן קודם להצלחה הפלסטינית באו"ם תהיה צעד של שחקן שח שיודע שאין אפשרות להמנע ממט קרוב: להפוך את השולחן. הרעש שיווצר בעקבות תקיפה ישראלית באיראן יהיה כל כך גדול, שהפלסטינים יהפכו לשוליים. ואם לא, אם האו"ם יצביע עבור הקמת פלסטין במספרים גדולים מהצפוי, ברק ונתניהו – שאמר ביום הזכרון ש"נכה באויבינו בכל עוצמתנו" – יוכלו לטעון שזה מחיר התקיפה באיראן, ושממילא עמדנו להפסיד בהצבעה באו"ם, ככך שזה בסדר.

האם ברק מסוגל, נפשית, לבצע את המהלך הציני הזה? נראה שכן. מדובר בציניקן הגדול שבין הפוליטיקאים הישראלים, ששנוא על הציבור ועל כן הוא בז לו עמוקות. הזכרנו את התנהלותו של ברק ערב מלחמת לבנון הראשונה; נזכיר שחרחור מלחמה קונספירטיבי הוא תחביב ישראלי ותיק, ששמעון פרס למשל היה שותף בכיר לו ב-1956. רצוי להזכיר, באותה הזדמנות, את התנהלותו של ברק ערב "עופרת יצוקה": איך דחה את הבקשות של החמאס להמשך הפסקת האש ואיך דירבן את צה"ל להסלמה, עד שמצא את העילה שביקש למבצע גדול. השותף שלו אז, מול רטינות הרמטכ"ל אשכנזי, היה אלוף פיקוד הדרום גלנט.

גלנט כבר לא יכול לסייע לברק, אבל זה לא אומר שהוא לא ינסה בכוחות עצמו. איך אמר ג'ומס, האיש שהיה עדין מדי לתפקידו? האיש המסוכן ביותר בישראל.

זו, כמובן, ספקולציה. הבה נקווה שהיא לא תתממש. אבל אם נצא פתאום למלחמה נגד איראן, במיוחד בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר, הייתי ממליץ על חשדנות קיצונית כלפי הסיפור שהממשלה תנסה למכור לנו.

ועוד דבר אחד: אחיו של גלעד שליט, יואל, התפרץ עם חברתו לטקס הדלקת המשואות, והמשפחה מבטיחה עוד "פעולות גרילה" כגון אלה. אין לי בעיה עם שיבוש הטקס, או עם המהירות שבה משפחת שליט ממאיסה את עצמה על הציבור; הלוואי שישבשו פה יותר טקסים, מסיבות טובות יותר. הבעיה היא העובדה המדהימה ששלוש ערוצי טלוויזיה שידרו את הטקס, והמצלמות המשיכו לשדר את הטקס כאילו לא קרה שום דבר. בערוץ 10 עשו יותר, ושידרו צילום סלולרי מטושטש של התקרית, אבל זהו. מישהו במשרד ההסברה – השר הוא יולי אדלשטיין – הודה באוזני כתבי "ידיעות אחרונות" שהמשרד העביר הנחיה להתעלם מהתקרית, וכך היה. התקשורת הישראלית עוד לא סובייטית – עובדה שערוץ 10 הרים ראש – אבל זה מדהים. מחאה שאין פומבית ממנה באירוע ממלכתי לא זוכה לשידור חי. עכשיו הם משתיקים את השליטים, שהם בקונסנסוס. מה יקרה לעמדות פחות קונסנסואליות, לא קשה לנחש.

הערה מנהלתית: בעוד 15 ימים, יציין הבלוג חמש שנים לקיומו. הצעות לציון התאריך יתקבלו בברכה.

(יוסי גורביץ)

אופס, הוא עשה זאת שוב

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)

לשגר אותו לפינלנד

לאהוד ברק היה אתמול מסר לאזרחי ישראל. למרבה הצער, הוא השמיע אותו ברדיו, הקלטה לא מצאתי, ויש לו שתי גרסאות – אבל הן דומות למדי. על פי האחת, כפי שמצטטת היום ניבה לניר, אמר ברק "מי שהגיע הנה כדי להקים את ביתו הלאומי, צריך לדעת לעמוד. מי שרוצה שקט מוחלט, יש עכשיו את פינלנד ואת מערב אירופה והוא יכול ללכת לשם". גרסה אחרת, שמופיעה בתיק דבקה אבל משהו מאד דומה לה פורסם בטוויטר מיד לאחר מעשה, מצטטת את ברק כאומר "כל מי שמבקש לו שקט שילך לפינלנד או לשוויץ, שם יש שקט".

עכשיו, חלק ממכם היו חושבים אולי שברק הוא פרשן, פרשן לאומני משהו שלא סובל את היבבות האלה של אוכלוסיה שבסך הכל רוצה לחיות, אבל בעוונותיה של מדינת ישראל הוא שר הבטחון שלה. לא שר ההגנה, כפי שמרבים לתרגם את התואר, אלא שר הבטחון; מצלול שמזכיר לנו את תפיסת העולם הסובייטית שרווחה בישראל כשהמשרד הוקם. שר הבטחון הראשון היה דוד בן גוריון, והוא הקפיד לשלב את התפקיד יחד עם תפקיד ראש הממשלה בכל הזדמנות. מפא"יניקים אחרים השתדלו גם הם ללכת בעקבותיו: כך עשה אשכול, כך עשו לימים רבין ופרס (בכהונתם השניה כראשי ממשלה); כך עשה ברק עצמו בכהונתו הארוכה מדי כראש ממשלה. גם בגין החזיק בתפקיד מספר חודשים, מהסס – בצדק, כפי שהסתבר – להפקיד אותו בידיו המגואלות בדם של אריאל שרון.

כתוצאה מן השילוב הנדיר מאד הזה במדינות דמוקרטיות (כן, אני יודע, צ'רצ'יל החזיק בשני התפקידים, וזה עדיין היה חריג בהיסטוריה של בריטניה; והוא שימש קודם לכן כשר ההגנה והלורד הראשון של האדמירליות), משרד הבטחון הוא המשרד החזק ביותר בישראל, והוא חזק משמעותית מכל משרד מקביל בממשלה דמוקרטית. אהוד ברק קיבל על עצמו אחריות לבטחונם של אזרחי ישראל. עם האחריות, הוא קיבל גם הרבה מאד סמכויות.

כפי שכבר למדנו, ברק יודע כיצד לסחוט כל טיפת טובת הנאה מתפקידו, והוא לא היחיד בכך. תנאי העבודה של חלק ניכר מבכירי מערכת הבטחון הם אגדיים. לכן חצופה כל כך הדרישה שלו, שמי שרוצה שקט שיעזוב את המדינה: אזרחי המדינה הם אלו שמממנים את הנסיעות שלך לפאריס, נפוליאונצ'יק. הם אלה שבזכותם יש לך בכלל ג'וב – אבל זה בסדר, הטעות הזו לא תחזור על עצמה אחרי הבחירות הקרובות. אתה חייב להם דין וחשבון, לא עלבונות. אתה לא מסוגל לארגן שקט בטחוני? עשה את הנדרש משר עם שאריות של יושרה והתפטר.

אחרי הכל, אפשר להחיל את העקרון הזה על כל כך הרבה דברים אחרים. רוצים מערכת תחבורה מתפקדת? לכו לאירופה. רוצים מערכת בריאות מתפקדת כיאות? לכו לשוודיה. רוצים מערכת חינוך שלא מנפיקה בורים מזילי ריר ומתגאה בכך שהיא מצליחה להעניק לכמעט ממחצית מבוגריה תעודת בגרות? פינלנד היא יעד הגירה אידיאלי. מי שרוצה מערכת רווחה, מומלץ לו ללמוד הולנדית. רוצים משטרה טובה משמעותית יותר? אומרים שלבריטניה יש מה להציע. לישראל, כמסתבר, אין; ועל פי אהוד ברק, גם לא צריך להיות. לא טוב לכם? אף אחד לא מחזיק אתכם כאן. אל תשאלו מה המדינה צריכה לעשות בשבילכם, כי היא לא רואה אתכם ממטר. התפקיד שלכם הוא להיות בשר תותחים חשוק לסת. התפקיד שלה הוא לקצץ מדי שנה את סל השירותים שהיא מציעה לכם.

אהוד ברק משאיר לכם שתי ברירות: או שאתם תלכו לפינלנד – או שהוא יילך. ואם האדישות הציבורית תשאיר אותו בתפקידו, אז הוא מגיע לנו.

ועוד דבר אחד: אהוד ברק קיים בתודעה הציבורית בעיקר בגלל העיטורים שלו, שאיפשרו לו ליצור את התדמית של "החייל מספר אחת". הגיע הזמן להזכיר שחלפו ארבעים שנה ארורות מאז שהוא קיבל אותם, שהוא לא האדם שהיה אז ושעדיין אין לנו מושג למה בעצם הוא קיבל חלק מהם.

(יוסי גורביץ)

כדי שלא נשכח: ארבע הערות קצרות על "קיץ חם"

מי סירב להפסקת אש: עוד כמה שבועות, כשהמבצע יסתבך – כשכמה חיילים יעלו על מטען, או כשטיל של צה"ל יפספס כהרגלו את המטרה וירים גן ילדים עזתי – צריך יהיה לזכור: החמאס הציע הלילה הפסקת אש. בתגובה, המשיך צה"ל את התקפותיו על הרצועה. מבחינת מנהיגיו, לא נשפך מספיק דם פלסטיני. גם הרמטכ"ל החדש צריך להראות שהוא לא פחות גבר-גבר מהרמטכ"ל היוצא.

עכשיו, אם היתה ל"קיץ חם" מטרה כלשהי, שאפשר להשיגה, היה הגיון בהמשך המבצע. מאחר ואין מטרה כזו – למרות כל דיבורי הרהב, ממשלת ישראל לא מתכוונת להפיל את משטר החמאס, ולא מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, רק זה חסר לה – כל מה שיהיה כאן יהיה שפיכות דמים, להראות לעם שואף הנקם שאנחנו עדיין יכולים להכאיב להם יותר, הרבה יותר. הפעלת אלימות כדי להטיל אימה – מה שקוראים במקומותינו "הרתעה" – ובמיוחד כשהיא מופנית גם כנגד אוכלוסיה אזרחית, מוגדרת בדרך כלל כטרור.

פשע מלחמה: הבנזונה שכיוון טיל קורנט לעבר אוטובוס שהסיע ילדים, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. מאחר שכפי שגילה להפתעתו לאחרונה השופט גולדסטון החמאס לא מקפיד על דיני הלחימה, כל צעד סביר של ישראל לחיסולו – צעד שלא יכלול, למשל, הרמת כל בית הדירות שהוא ישן בו – יהיה ראוי ומבורך. כלבים שוטים כאלה צריך להעביר מן העולם.

הבנזונה שכיוון אמש ממסוק טיל לעבר אמבולנס פלסטיני, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. בניגוד למה שחושב גולדסטון, ישראל לא תעמיד אותו לדין. אם מישהו ינסה להעמיד אותו לדין, היא תצווח שמדובר ב-Lawfare, הביטוי המוצלח שמטרתו לגרום לפעולה משפטית להיראות כמו פיגוע טרור.

גולדסטון: במהלך השבוע האחרון, הצליח ריצ'רד גולדסטון להוציא את עצמו קרח מכאן ומכאן. מצד אחד, הוא כתב מאמר בעייתי למדי, שבו שיבח את ישראל בהשוואה לחמאס. מצד שני, בעקבות ההתלהמות הישראלית – ובעקבות תקרית ביזארית למדי, שהיה מעורב בה השר אלי ישי, תקרית שגורמת לך לשפשף עיניים בתקווה שזה לא באמת קרה במדינה שאתה משלם בה מיסים, ולדעת שזה קרה גם קרה – הוא נאלץ להבהיר בפומבי שהדו"ח שלו לגמרי בתוקף, ושהוא לא חוזר ממנו.

בהחלט יתכן, לכשייחשפו המסמכים הפנימיים עוד חמישים שנה – הרי רק עכשיו אנחנו לומדים על שיקולי הממשלה ברשת העמדתו לדין של אייכמן, ועל התערבותו הבוטה משחשבו של בן גוריון בהליך – נלמד שההיסוסים של גולדסטון, הכן ולא שלו, היו בין הדוחפים למבצע הזה.

מחרחרי המלחמה: שאף אחד לא ישלה את עצמו: המבצע לא תוכנן אתמול. החמאסניק שירה את הטיל על האוטובוס רק נתן לצה"ל ולאהוד ברק את התירוץ שהם רצו לעוד סיבוב. אם זה לא היה אתמול, זה היה קורה עוד שבוע. אם החמאס לא היה מספק תירוץ, צה"ל היה גורם לו לספק תירוץ: הוא הרי מסלים את המצב בחזית הרצועה כבר חודש.

המלחמה הקטנה הזו נוחה לכולם, חוץ מהאזרחים שצריכים לשלם את מחירה. היא נוחה לנתניהו, מסיחה את הדעת משערוריית הטיסות שלו ושל הגברת. היא נוחה לברק – הוא חוזר להיות דמות בעל משמעות. מי יודע, אולי התמיכה בו בציבור תחצה את קו האפס כלפי מעלה. היא נוחה לצה"ל, כי צה"ל תמיד אוהב מלחמות נטולות סיכון – ופגיעה באזרחים ישראלים כבר מזמן לא נחשבת אצלו לסיכון, לכל היותר לתירוץ להפעלת יותר כוח. זוכרים איך במשך חודשים נמנע צה"ל מלהציב את סוללות "כיפת ברזל", שאתמול השתבח בהן כל כך? זה פשוט לא היה חשוב.

והיא נוחה, נוחה מאד, לחמאס. במקום להצטייר כמו גוף אנכרוניסטי, דכאני, שמפעיל אלימות כלפי המפגינים שדורשים רפורמה בו וברשות הפלסטינית; במקום להסחף לקריסה הפנימית שאליה הובלו האחים המוסלמים אחרי המהפכה במצרים; במקום לספוג את השנאה המתבקשת כלפי שלטון דיכוי – במקום כל זה הוא מנופף שוב בחולצה האדומה מדם של "ההתנגדות". פתאום הוא, שוב, הארגון שהוא אולי חלאתי אבל הוא זה שנלחם בשמו של העזתי מן הרחוב בישראלים. ירי קסאמים, שלא לדבר על ירי טילים על אוטובוסים, הוא אחרי הכל קל כל כך הרבה יותר מאשר נסיון להעניק חיים ראויים לאוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם.

ומאחר והיא נוחה כל כך, היא כנראה תמשך.

(יוסי גורביץ)

האם אנחנו באמת זקוקים ליואב גלנט?

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכנוע ביותר מאז לרצון קוניו מאז יוסף חריש – נאלץ להודיע לאנשים שמינו אותו שאין אפשרות סבירה למנות את יואב גלנט לראש המטה הכללי של צה"ל. להודעה נלוותה השקרנות האוטומטית של נתניהו, שהודיע שקיבל את ההודעה רק הבוקר; וינשטיין מסר שהודיע לו על כך אמש. אהוד ברק, ברפלקס אוטומטי משלו, הודיע שהוא "מכבד" את עמדת היועץ אבל בו זמנית מתעלם ממנה בבוז. הוא אמר ש"האלוף יואב גלנט הוא האיש המתאים ביותר לפקד על צה"ל בעת הזאת… חשבתי ועודני חושב כי לאלוף גלנט יש את היכולת, הניסיון, קור הרוח והחזון לפקד על צה"ל. צורך זה מתחדד עוד יותר נוכח הזעזועים הפוקדים בשבועות האחרונים את המזרח התיכון."

האמנם?

ברק ותומכיו של גלנט מדברים עליו כאילו היה הביאה השניה של גיאורגי ז'וקוב, או הכלאה בין היינץ גודריאן ואריך פון מאנשטיין בעורו של עומר ברדלי; אבל אם נניח לרגע לשחיתותו של גלנט, ולשחיתותו של האיש שמינה אותו, ונתמקד בביוגרפיה של האלוף – יש לקוות, בקרוב במיל'– יואב גלנט, נמצא שמדובר באיש לוחמה זעירה שלא רשם על שמו שום הישגים גדולים או מקוריים.

גלנט שימש כלוחם וקצין בשייטת 13, בהפסקות, בין 1979 ל-1984, ואחר כך היה סגן מפקד סטי"ל; הוא פיקד על שייטת 13, ותקף בהצלחה מטרות לא חמושות כמו ספינת השיבה של אש"ף, כמו גם מטרות חמושות מעט יותר בלבנון; אחר כך שימש בשורה של תפקיד מטה ופיקוד על חטיבות ואוגדות, מבלי שנאלץ להפעיל אותן תחת אש; הוא זכה בלוטו כשהפך למזכיר הצבאי של אריאל שרון, ומשם דרכו היתה סלולה. תחת פיקודו, ניהל צה"ל מתקפה גדולה ברצועת עזה כתרגיל אש, וניהל לכל היותר קרבות בסדר גודל של חוליה – כאשר כל קרב חוליה כזה מלווה בסיוע ארטילרי ואווירי.

שום דבר, בקיצור, לא הכשיר את גלנט אי פעם לפקד בקרב על משהו גדול יותר מפלוגה. הוא דוגמא קלאסית לקצין צה"ל ב-30 השנה האחרונות, שנות הכיבוש. קצינים כמו אריאל שרון יכלו לפקד בקלות – בחדווה, בהנאה, בגאונות טקטית – על אוגדות; צה"ל, וגלנט בכלל זה, שכח מזמן איך עושים את זה. בשתי הפעמים האחרונות, בלבנון, שבהן ניסה צה"ל להפעיל יותר מאוגדה אחת, התוצאה היתה התברברות כללית, קריסה מהירה של מערך הלוגיסטיקה, מספר עצום של אבדות מאש ידידותית, וחוסר הבנה של הזירה. שתי המלחמות הללו הסתיימו בתבוסות: צה"ל לא הצליח, במלחמת לבנון הראשונה, לפרוץ את ההגנות הסוריות על קו ביירות-דמשק, ונגרר למלחמת גרילה שבה מלכתחילה לא היה לו סיכוי; במלחמת לבנון השניה לא ברור כלל שלמטכ"ל היתה מטרה צבאית ברורה, ומטבע הדברים היא לא הושגה. במלחמת לבנון הראשונה, התקדם צה"ל במהירות, והגיע תוך פחות משבוע לביירות; במלחמת לבנון השניה, אכול עששת שנות הלוחמה הזעירה, הוא התקדם בקושי עשרה קילומטרים, ולא הצליח לפתוח קו אספקה למרחק של חמישה.

עכשיו, אם גלנט אמור להמשיך ולנהל את מלחמות מוצבי האימפריה של ישראל – בגדה, ברצועה, או בגיחות ללבנון – אז הוא יעשה את זה לא פחות טוב מכל סרן חי"ר אחר. אם צריך לכתר אויבים מבוהלים וחמושים למחצה, ואז להפעיל עליהם – ועל שכניהם עד דור שלישי – כמות חסרת פרופורציה של חימוש, אז כן, הוא יודע לעשות את זה.

אבל, אם כפי שנרמז מדברי ברק, הוא אמור להיות מסוגל גם להפעיל גיס בגבול הדרומי או הצפוני, אז אין לנו שום סיבה להניח שהוא יידע לעשות את זה. אין לו נסיון בכך. בזה, אם להיות הוגנים כלפי גלנט, הוא לא שונה משום קצין בכיר אחר של צה"ל. שלושים שנה של ציד חמושים פלסטינים עשו את שלהן.

כך או כך, מינויו או אי מינויו של גלנט לרמטכ"ל לא ישנו הרבה מבחינת היכולות של צה"ל. סגן הרמטכ"ל נווה יהיה מסוגל להתמודד עם פלישה מצרית או סוריות באותה היעילות – או, שמא, באותה חוסר יעילות – בדיוק.

בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אין ספק שיואב גלנט היה מפקד חוליה אמיץ. למרבה הצער, זה לא מספיק בשביל לפקד על צבא מודרני. ודאי לא לקשור לו כתרים של הגנרל שאין בלתו, בלי שיעשה שום דבר להצדיק אותם.

עדכון: תוך כתיבת הפוסט, הודיעו נתניהו וברק לגלנט ששירותיו לא רצויים עוד. אני חושב שהנקודה העיקרית עומדת, עם זאת, ואקנח בהערה קנטרנית: גלנט מונה על ידי הממשלה. האם נתניהו וברק מוסמכים, על דעת עצמם, לבטל החלטת ממשלה?

(יוסי גורביץ)

באיזו סמכות? (קצר)

התקשורת הישראלית דיווחה הערב, מפי מקורות בטחוניים עלומים שדיברו עם סוכנות הידיעות AP, על כך שכוחות מצריים נכנסו לסיני, באישורו של משרד הבטחון הישראלי.

השאלה המתבקשת – מעבר לשאלה למה התקשורת הישראלית מאחרת עם הידיעה הזו ב-24 שעות – היא באיזו סמכות פעל משרד הבטחון. הסכם השלום עם מצרים אושר על ידי הממשלה והכנסת. הנושא בעליל לא הובא לדיון בכנסת. האם הוא הובא לדיון בממשלה? והכוונה היא לממשלה כולה, לא לאיזו שביעיה, כי לממשלה יש אחריות קולקטיבית להחלטות כאלו? או שההחלטה התקבלה ברמת בכירים במשרד הבטחון, שקיבלו את הנהון השר, ששוחח עם ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, כי אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמשרד הבטחון והעומד בראשו הם גוף שיכול בהינף יד לשנות את ההסכם המדיני החשוב ביותר שחתמה עליו ישראל, בלי דיון מעמיק, ושזה בסדר כי "המצב לחוץ", אז אין בעצם שום דבר שמשרד הבטחון לא יכול לעשות, ותמיד אפשר להודיע לתקשורת שהשעה דוחקת. מי שעוצם עין כששר הבטחון, או במילים מפורשות יותר אהוד ברק – שלא היה כמוהו לבוז לציבור ולדעת הקהל – מרשה לעצמו לדלג על נהלים בסיסיים של ממשל בישראל, שלא יתפלא ולא יתלונן כשהוא ימשיך לעשות את זה, גם בדברים קטנים יותר.

ועוד הערה: התיאום הבטחוני הזה, יחד עם המברק ששלח ליברמן, ההתבטאות של פרס, כמו גם זו של נתניהו מבהירים באיזה צד ניצבת ישראל. היא כבר לא מנסה להסתיר את עמדתה. באוקטובר 1956, קשרה ישראל נגד מצרים יחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות דועכות, בריטניה וצרפת. היום היא שוב קושרת נגד העם המצרי עם כוחות העבר. וגם הפעם, אחד הקושרים הוא שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

רק לא מלחמה, בבקשה

נו, לאחר פרישת סיעת אהב"ל (אהוד ברק לשלטון, הזכויות שמורות לנמרוד אבישר (*)), אין מנוס אלא לומר כמה מילים, למרות שכבר היה היום פוסט ושזה יום מחורבן מהרגיל.

תפקיד היסטורי, סוף: אהוד ברק חיסל את מפלגת העבודה. אסופת הלא יוצלחים הזו לא תצליח להתאושש מזה, מדובר בקבוצה של אנשים שלא מצליחים לדבר האחד עם השני. ברק הצליח להפגין רשעות מעודנת של ממש, כשהוא לא רק זרק לכלבים את פואד בן אליעזר והפסיק את הסחטנות רבת השנים שלו, אלא גם מפעיל לחץ כבד להתפטר. ואין דבר בלתי טבעי יותר לפואד מאשר לפרוש מן הממשלה. עם זאת, האירוע האסטרונומי הנדיר, שנראה רק פעם אחת בעשור האחרון וגם אז רק בעין מזוינת, צפוי לחזור על עצמו היום.

אשר לברק עצמו – על רביעיית הליליפוטים שהצטרפו אליו מיותר להכביר מילים – אין הרבה מה לומר. הוא חופר בקרקעית הציניות והבוז לציבור הבוחרים שלו שהפגין מאז הבחירות האחרונות, עת הפר הבטחה אחרי הבטחה, שוקע לעומק בלתי מוכר. הוא יודע, ודאי, שהמהלך הזה חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. אף אחד לא יבחר בו שוב. הוא חיסל גם את עצמו וגם את מפלגת העבודה. ברגעים אלה, כבר מתחיל המו"מ של סיעת אהב"ל עם נתניהו לקראת צירופם לממשלה. נתניהו לא הצליח לפרק את קדימה, אז הוא פירק את העבודה.

בהנחה שזו לא הדרך שבה רצה ברק לסיים את דרכו ההיסטורי, יש תרחיש מפחיד מאד. ברק ירצה בוודאי להתמודד בליכוד (הודעת הפרישה שלו דיברה על ה"פוסט מודרניות והפוסט ציונות" של מפלגת העבודה, מה שודאי הפתיע את רוב חבריה), וכדי לעשות את זה, יש לו רק תרגיל אחד בחגורתו.

מבצע "אל הקלפיות, שור": ברק הצליח לגרד יותר קולות בבחירות האחרונות באמצעות שפיכת דמם של מאות עזתים חפים מפשע, בתרגיל האש "עופרת יצוקה". כל מהות הבחירה שלו מבוססת על כך שהוא הרג יותר ערבים מכל אדם אחר. הישג אזרחי, הרי, אין לו. הוא גם לא יהיה הראשון שייצא למלחמה ערב בחירות, כדי לחמם את הקלפיות: פרס עשה את זה לפניו, ב"ענבי זעם". פרס, בהיותו פרס, הצליח לבשל לעצמו את טבח כפר קאנה ולהפסיד את הבחירות.

ברק מתוחכם יותר. הפרישה שלו תוכננה יחד עם נתניהו. האחרון נבחר על מצע אחד בלבד, זה של תקיפת איראן. לאחרונה ניסה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, להזהיר אותנו ממלחמה כזו: למלחמה, אמר, יוצאים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. הוא אמר שאיראן רחוקה מהגרעין, וניפץ את המנהג של אמ"ן להודיע שהפצצה תגיע בסתיו הבא כשנקב בתאריך של 2015.

נתניהו לא ישב בשקט: בשבוע שעבר, הוא אמר שהבעיות הניצבות בפני העולם הן "איראן, איראן ואיראן". זו היתה הדיפה של דברי דגן, שצוטטו ברחבי העולם. נתניהו יודע שהקואליציה שלו דועכת ושכולם כבר מדברים על בחירות. הוא חייב להגיע לבחירות עם איזשהו הישג, או לפחות עם הסחת דעת מסיבית, אחרת כל מה שיזכרו הוא איך היה פיון של ישי וליברמן. זה האחרון בכלל מנסה לגנוב לו את הימין, עד כה די בהצלחה. אם הוא יגיע לקלפיות אחרי שימסמס את מסקנות ועדת ששינסקי – עוד משהו שפרישתו של ברק עשויה להשיג – הוא יתקשה להבחר מחדש.

יש, מבחינתו של נתניהו, רק דרך אחת להשתלט על סדר היום: לצאת למלחמה. במלחמה,העיתונות מתיישרת אוטומטית לימין הממשלה, יחד עם כל הציבור. לפחות בשבועיים הראשונים, על כל פנים. בדרך כלל גם נשכחות פשלותיו של שר הבטחון. נתניהו וברק צריכים מלחמה. אובמה ככל הנראה חלש מכדי לרסן אותם. צריך, על כן, יהיה להביט בחשדנות חריגה בכל מהלך צבאי שתבצע ישראל בקרוב – מהרצועה ועד לבנון, ובמיוחד בכל מה שקשור לאיראן. המלחמה, כאמרה השחוקה, היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים – ולעיתים קרובות, קרובות מדי, היא המשכה של הפוליטיקה הפנימית.

(*) הרם לי טלפון, הגיעו התשעת-אלפים מהאיחוד, בסטפות הרגילות של 30 שקלי כסף. יש מה לדבר על תפקיד רועץ-קופירייטר).

(יוסי גורביץ)

עכשיו באים?

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

מרצ פונה שמאלה? תמונה ממהפגנה במוצ"ש

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)