החברים של ג'ורג'

כאילו לא קרה כאן כלום

במשרד האוצר ולשכת ראש הממשלה כנראה חושבים שהם הצליחו לקבור סופית את המחאה החברתית, כי הם מחזירים את הגזירות, ובגדול. האוצר הודיע היום (א') שהוא מצפה לירידה בהכנסות ממיסים של כ-3.5 מיליארדים בשנת 2011. אשר על כן, הוא מתכוון לנקוט בתכנית הקבועה שלו.

היא מורכבת משני חלקים: קודם כל, העלאת המע"מ והמסים העקיפים, ואחר כך קיצוץ בתקציב. "קיצוץ התקציב" הוא שם הקוד של משרד האוצר, שהושרש בשיח הציבורי, לצמצום השירותים שנותנת הממשלה לציבור. כלומר, המדינה תיקח מאיתנו יותר כסף אבל תתן לנו, חלף אותם כספים, פחות.

מותר להניח בוודאות שהקיצוץ לא יחול על משרד הבטחון: אחרי הכל, האוצר עשה המון רעש וצלצולים מהנושא לפני כשנה, וב-2011 תקציב הבטחון הגיע לשיאים חדשים וחצה את קו 60 המיליארדים. רק לפני שבוע, אישרה ועדת הכספים תוספת של כ-780 מיליוני שקלים לתקציב משרד הבטחון – בלי לקבל שום הסברים לאיפה הולך הכסף. ככה זה ברפובליקת בננות: הצבא ביקש, הצבא לקח, יהי שם הצבא מבורך.

צמצום השירותים, אם כן, יקרה במשרדים האזרחיים – אתם יודעים, המשרדים הלא חשובים האלה שצריכים לנהל את החיים שלנו בין מלחמה בעזה למלחמת יום הדין באיראן. פה יש לי שאלה: את שנת 2010 סיים האוצר, על פי הודעותיו, בעודף של יותר מ-10 מיליארדי שקלים. מה קרה לכסף הזה? לאיפה הוא נעלם? למה הוא לא משמש לכסות את הבור התקציבי של 2011? למה האוצר מדבר איתנו תמיד על גרעונות, אבל את עודפי הגביה הוא תמיד מסתיר?

ועוד שאלות: למה להעלות את המע"מ? מדובר במס רגרסיבי, שמכביד בעיקר על השכבות החלשות – וכאלה לא חסרות פה. כשליש מהישראלים משתכרים פחות משכר המינימום. כמחציתם לא מגיעים כלל לרף המס. ההוצאה העיקרית של עניים היא על מזון – ובישראל יש מע"מ גם על מזון. העלאת המע"מ תפגע בעיקר במי שאין להם. האוצר צפוי להעלות עוד מיסים עקיפים אחרים – אבל לא את מס ההכנסה.

מאז שהפך בנימין נתניהו לשר האוצר, מסממים אותנו בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המס על העשירים ועל החברות, הם יצרכו יותר וכתוצאה מכך לכולם יהיה טוב יותר. כפי שמראה דו"ח אדוה, זה לא המצב: הורדת מס ההכנסה היטיבה עם המאיון העליון, שההכנסה שלו עלתה ב-19%, אבל לא עם שאר האוכלוסיה.

קיבלתי היום המחשה אישית למדיניות של נתניהו: קופסת טבק שפעם עלתה 55 ₪ עולה עכשיו 120 ₪. סיגרלות, שפעם עלו 25 ₪, יעלו 80 ₪. המס על טבק עמד עד לפני שבועיים על 50 שקלים לק"ג; עכשיו הוא 241.48 שקלים לק"ג. העלאת המס נומקה בצורך להלחם בסכנות העישון, אבל מדובר בנסיון לסתום בור תקציבים – והמס על סיגרים, מהסוג החביב כל כך על נתניהו (שנהג לעשן אותם על חשבוננו) יוכיח: המיסוי עליו עלה ב-11% בלבד. כנראה שסיגרים מסרטנים פחות מסיגרלות או טבק מקטרות. כלומר, המאיון העליון מקבל מנתניהו הנחות במיסים כדי שיוכל לרכוש בהם, בין השאר, עוד סיגרים – וטבק המקטרת שלי יצטרך לסבסד את זה. נהדר.

אני לא יודע כמה כסף יכניס מס הטבק לאוצר – הוא מדבר על 120 מיליוני ₪, אבל בהפרשי מחירים כאלה, עליית מס של כמעט 250%, כנראה שהמבריחים ישגשגו – אבל אני יודע שעל 400 מיליוני שקלים הוא ויתר בלי יותר מדי רעש. המלצה של ועדת טרכטנברג שכונתה "מס עשירים", תוספת שני אחוזים במס הכנסה למי שמרוויח מעל מיליון שקלים בשנה, דווקא בוטלה.

אם האוצר רוצה כסף, ואפשר להבין אותו – זה תפקידו – יואיל נא לגלגל לאחור את ה"רפורמה" של בנימין נתניהו. יחזיר נא את מס החברות ואת מס ההכנסה לשיעורים שקדמו לתכנית של 2003, ויילחם ברצינות על קיצוץ דרסטי בתקציב הבטחון. אם יתעקשו נתניהו והאוצר על העלאת מסים על רוב מוחלט של האוכלוסיה, כולנו צריכים לצאת לרחובות, להרעיד את המדינה, ולא לחזור הביתה עד שמשטר העושק הזה יוחלף.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: עוד שעה קלה על כלכלה

לפני מספר שבועות התפרסם הפוסט הזה. למרבה השמחה הוא עורר דיון ער (ולעתים אפילו נרגש) בנושאי אנרגיה והקשר בינה לבין כלכלה. הטענה הבסיסית בפוסט היתה שבבסיס כל המבנים הפיננסיים והחשבוניים בעולמנו ניצבת אורח איתנים אנרגיה – והיא היא הכלכלה האמיתית.

בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט עלו מספר נקודות שכדאי אולי להבהיר; הנה נסיון לעשות זאת בקצרה, אבל לפני כן, הקדמה קטנה על ההבדל בין ניתוח מצב לבין שאיפה. ניתוח מנסה להבין מה יש; שאיפה – במובנה הפוליטי – מבקשת להשפיע על מה שיש. לכן, אנשים שונים יכולים לשאוף שאיפות שונות גם אם הם שותפים לניתוח. לדוגמה: גם שני אנשים שונים המסכימים לאמירה "יש מגרש ריק בקצה הרחוב" (ניתוח זהה) עשויים לשאוף לדברים שונים, כשהאחד ישאף לבנות עליו שוארמיה, והשני מילק-בר (שאיפות שונות). כמובן, יכול להיות גם מצב שבו שני אנשים מנתחים מצב בצורה שונה, אבל יש להם אג'נדה זהה (אחד חושב שיש מגרש ריק, השני לא חושב כך – אבל שניהם רוצים לבנות שם מילק-בר).

במקרה שלנו, שני אנשים עשויים להיות מוטרדים מהעובדה שהאנושות הגיעה לשיא תפוקת הנפט, אך כל אחד מסיבותיו הוא: האחד כי הוא רוצה להמשיך לסוע בבוגאטי שלו, והשני כי הוא צופה בעיות גיאופוליטיות.

ולענייננו. ראשית כל, סוגית האפוקליפסה. "אפוקליפסה עכשיו", “תיאוריה אפוקליפטית-מלתוסיאנית", “סוף העולם" – אלו רק שלוש דוגמאות לתיאורים הרבים שהופיעו בתגובות וייחסו לפוסט ניבוי של קץ הולך ומתקרב של עולמנו. ביטויים אלה אינם מדויקים, בלשון המעטה, כי אנחנו לא נמצאים "בסוף העולם המתורבת” – אלא אם כן התרבות היחידה שאנו מכירים היא התרבות התעשיתית של 150 השנים האחרונות. לפני מספר שנים היה מי שהשתמש בדימוי של גיא אולדוואי בטנזניה, שבו נמצאו עקבות ההומנידים המוקדמות ביותר שהתגלו לנו עד עתה, כדי להמחיש לאן עתידה האנושות לשוב. אבל גם הדימויים הללו גם לא הופיעו בשום מקום בפוסט.

הדימויים האלה לא הופיעו מהסיבה הפשוטה שהם לא סבירים וחשוב מזה: בלתי נחוצים. לא צריך ללכת עד לתקופת האבן כדי לדמיין לאן תוביל אותנו ירידה בכמות האנרגיה המחצבית הזמינה לנו. ירידה מתונה באספקת האנרגיה עשויה להוביל אותנו לרמה טכנולוגית של יפו בשנות ה- 60' של המאה הקודמת. ירידה חדה יכולה להוביל אותנו ליפו של שנות ה-20'. הפסקה מוחלטת של אספקת האנרגיה המחצבית תחזיר אותנו לרמה של יפו בשנת 1870 (בתוספת דודי שמש לחימום מים וכמה מכשירים פוטו-וולטאיים). זה לא סוף העולם ולא חזרה לתקופת האבן, ואפילו לא לתקופת השלטון העבאסי. לכן אפשר להמתין עם "חידוד חניתות הצור", כי אנחנו לא "חוזרים למערות".

בעצם, לא צריך ללכת רחוק לא בזמן ולא במרחב. קילומטרים ספורים מיפו, בכפרים שבשומרון, חיים עשרות אלפי אנשים שחורשים שדות עם חמורים, מוסקים זיתים בידיים (זאת אומרת, באותם שדות וכרמים שטרם הופקעו בידי שלטון העריצות של הממשל הצבאי), מחממים את ביתם בחורף בתנורי עצים ובאופן כללי משתמשים בחשמל ובנפט הרבה פחות מהאזרח הישראלי הממוצע. זה לא אידילי ולא אידיאלי, אבל זה דוגמה לחברה שצורכת הרבה פחות אנרגיה מזו של העיר המודרנית, והיא נמצאת במרחק קטן מאד מכאן.

ואם כבר הזכרנו מרחקים, אז הנקודה השניה שחשוב להתיחס אליה היא הזמינות.

אחד המגיבים כתב ש"בארצות הברית יש עתודות גז ענקיות. הבעיה עם גז זה שיותר קשה להוציאו מהאדמה מאשר נפט". זה נכון במידה מסוימת (עיקר הבעיה עם הגז היא באגירתו ושינועו). יכול בהחלט להיות גם ש"כל הים התיכון הוא חבית גז ענקית” וייתכן, תאורטית, שב"תמר" ו“לויתן" יש מספיק גז לספק את כל צרכי מדינת ישראל במאה השנים הבאות. גם אם נניח שקברניטי המדינה יעשו פתאום סיבוב של 180 מעלות ממדיניותם הנוכחית ויתחילו לעבוד לטובת כלל אזרחי המדינה ולא לטובת כמה טייקונים המשמנים אותם, השאלה היא מה זמינותם של המרבצים הללו וכמה יעלה להפוך אותם ממשאב חבוי במעמקי האדמה לתנועה אפקטיבית של טורבינות חשמל או מנועי בעירה על החוף. המונח שבו נהוג להשתמש כדי למדוד את זה הוא EROEI, ר"ת באנגלית של Energetic Return On Energetic Investment: החזר אנרגטי על השקעה אנרגטית (מדידת יעילות או מחירים של אנרגיה בדולרים, יינים, אירו, שקלים או כל כסף פיאט אחר היא בעייתית, כי בשיטה המוניטרית הנוכחית – זו שאחרי ביטול תקן הזהב – יכול כל נגיד בנק מרכזי לרדת למרתף, להפעיל את מכונות הדפוס ולהתחיל להד – – – אה, סליחה, לא להדפיס כסף, חס וחלילה, אלא "לבצע הרחבה כמותית". לכן דולר של היום אינו דולר של לפני שנתיים. אנרגיה, לעומת זאת, נמדדת ביחידות די קבועות). לכן, המחיר האמיתי של אנרגיה הוא המחיר האנרגטי שלה.

הנה דוגמה: נניח שבראש העץ אנחנו רואים אבוקדו גדול ובשל המכיל 200 קלוריות. כדי להשיגו ולהשתמש בו, הטיפוס על העץ ידרוש מאתנו 5 קלוריות, הירידה ממנו 3 קלוריות וקילוף האבוקדו (הרי אנחנו לא רוצים לאכול את הקליפה) עוד 2 קלוריות; בסך הכל – 10 קלוריות. כך שיחס האנרגיה שנשקיע לאנרגיה שנקבל הוא 1:20, לפי החישוב הבא: 200/10=20. אפשר לומר שיחס הEROEI במקרה הזה הוא (1 ל- ) 20.

כעת בואו נקח מקרה קצת שונה. בראש העץ הסמוך יש אבוקדו נוסף, אבל הוא קטן יותר ומכיל רק 100 קלוריות. במקרה כזה יחס החזר האנרגיה שלנו יהיה נמוך יותר (1 ל- 10), אבל עדיין ישתלם לנו לעשות את כל הדרך לראש העץ, לרדת משם, לקלף את הפרי ולאכול אותו – כי כמות האנרגיה שנקבל תהיה גדולה מכמות האנרגיה שנשקיע.

בראש העץ השלישי אנחנו רואים אבוקדו קטן יותר ועם קליפה עבה יותר, המכיל 20 קלוריות בלבד. העץ השלישי גם גבוה יותר, ולכן יידרשו לנו 12 קלוריות לטיפוס, 8 קלוריות לירידה ו-4 קלוריות לקילוף – 24 קלוריות בסך הכל. במקרה כזה, החזר האנרגיה יהיה 20/24, כלומר קטן מ-1, מה שהופך את כל העסק ללא כדאי: אנחנו נוציא יותר אנרגיה על השגת האבוקדו ממה שנקבל מאכילתו. לא משנה כמה עשרות ומאות פירות נראה על העצים הסמוכים – אם הם קטנים ורחוקים מדי, מבחינה אנרגטית לא ישתלם לנו לטפס על העץ ולקטוף אותם.

כמובן, ככל שנמצא סולמות יציבים יותר לטיפוס וסכינים חדים יותר לקילוף, כך ישתפר יחס החזר האנרגיה, וישתלם לנו לקטוף גם את הפירות הקטנים והמצומקים יותר. אבל בכל רגע נתון, החזרי אנרגיה הולכים וקטנים ייאלצו אותנו להשקיע יותר בשביל להשיג אותה כמות של אנרגיה. ובכל מקרה, יחס נמוך מ- 1 פשוט מוציא את שכרנו בהפסדנו.

אותו דבר בדיוק נכון לגבי הנפט. אם לפני 160 שנה די היה לקחת טוריה, לחפור בשדה ירוק בפנסילבניה ולקבל זרם נפט הבוקע מהאדמה, הרי שכיום יש להשקיע הרבה הרבה יותר אנרגיה בחיפוש אחר מרבצים קטנים יותר, מרוחקים יותר וירודים יותר באיכותם. זו המשמעות של עלית מחיר האנרגיה: עלינו להשקיע יותר אנרגיה לשם הפקת אותה כמות.

וזה מביא אותנו לענין השלישי, והוא כלכלת הנפט. כמו כל שוק, גם זה בנוי על היצע וביקוש. ככל שמשאב חיוני יותר, כך הביקוש אליו "קשיח" יותר, בעוד שלמוצרים בלתי חיוניים יש ביקוש "גמיש" (עליה במחיר ביצי השלו תגרום לרוב הקונים להקטין את מספר הביצים שהם אוכלים מדי שבוע; עליה במחיר הלחם תגרום לרובנו לשלם יותר). הבעיה הכלכלית במקרה של הדלקים המחצביים לא תתחיל ברגע שבו תשאב טיפת הנפט האחרונה וגם לא ביום שבו נכרה את גוש הפחם האחרון. הבעיה מתחילה הרבה יותר מוקדם: ברגע שבו ההיצע לא מסוגל להדביק את הביקוש.

במשך ששים שנה מאז תום מלחמת העולם השניה, גדלה תפוקת הנפט מדי שנה כמעט (להוציא מספר שנים של "אמברגו הנפט" בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973). שיטות גילוי משוכללות יותר, טכניקות שאיבה משופרות – כל אלו אפשרו הגדלה של הכמות המופקת במקביל לעליה בביקוש. אולם מאז שנת 2008, תפוקת הנפט כמעט ואינה גדלה יותר, ונשארת קבועה: כ- 85 עד 90 מיליון חביות ביום.

וזה לא שהביקוש קטן. אדרבה: הסינים, ההודים ואזרחים של עוד הרבה "כלכלות מתפתחות" היו שמחים לצרוך יותר. במלים אחרות: הביקוש גדל, אולם ההיצע לא. יותר אנשים רוצים פרוסה מהעוגה (לא בלי צדק, יש לציין), אבל העוגה, שהלכה ותפחה משל עשרות שנים, הפסיקה לתפוח.

אז יכול להיות שמאגרים נוספים יתגלו, או שטכנולוגיות חדשות לניצול אנרגיות מתחדשות ייכנסו לשוק בשנים הקרובות. אמן כן יהיה רצון. יכול להיות שברגע זה ממש מדען עלום במעבדה כלשהי אי-שם מצליח לראשונה בהיסטוריה לבצע היתוך קר או להפיק סולר ממי ים. אבל כשם שלא היינו מתכננים את תקציבנו המשפחתי לשנים הקרובות בהסתמך על ההנחה שנזכה בלוטו, כך לא כדאי לנו לבנות על פריצת דרך משמעותית בתחום האנרגטי.

בכל מקרה, בל נשכח שגם לתשתית יש עלויות. הנה דוגמה אחת: על כבישי ישראל נוסעים כיום כ- 2.5 מיליון כלי רכב (לפי נתוני הלמ"ס). נניח שממשלת ישראל תתעורר מחר בבוקר ותחליט להרתם (קרי: לתת זכיון במחיר מגוחך לאחים עופר) להקמת מתקני ענק להפקת אנרגיה סולרית, ובמקביל ירד פלאים מחיר הסבת כלי רכב ממנוע בערה פנימית למנוע חשמלי ל- 10,000 ש"ח בלבד. גם במקרה כזה, מחיר הסבת צי כלי הרכב במדינת ישראל מהנעה בנפט להנעה בחשמל יהיה עדיין 25 מיליארד ש"ח. שוב: זה רק מחיר הסבת המנועים, בהנחה שירד משמעותית, ולפני שבכלל התחלנו לחשב את מחיר הקמתן של תחנות כח סולריות, חיווט להולכת חשמל וכיו”ב.

וכמה מלים על אנרגיה גרעינית. על הסכנות הבריאותיות של הטכנולוגיות הגרעיניות כבר דובר רבות (אם ביפאן, שבה האתוס הלאומי בנוי על צייתנות, קפדנות ועמידה בנוהלים קרה מה שקרה, אני לא רוצה לחשוב איך עשויה להראות תחנת כוח גרעינית בחברה שבנויה על אלתור במקרה הטוב וחפיפניקיות במקרה הרע). הבעיה העקרונית היא שגם כמויות האורניום, בדומה לנפט, אינן אינסופיות; גם הוא משאב מתכלה.

בסיכומו של דבר, נראה שאנחנו הולכים לקראת שקיעה כלכלית דרסטית. אני משתמש במלה "שקיעה" ולא במלה "התמוטטות" רק בגלל הקונוטציות הפתאומיות שיש לזו האחרונה. המונח "התמוטטות כלכלית" קשורה אצל רבים לדימוי חזותי של אלפי אנשים נואשים הצרים על סניפי בנקים בוקר בהיר אחד, או נפילות בשוק המניות של 15% תוך יממה. אבל בדרך כלל התמוטטות כלכלית לא מתרחשת תוך יום וגם לא תוך חודש. התמוטטות של מערכת כלכלית יכולה לקחת שנות דור, אך הסימנים המעידים עליה יכולים להתגלות בטווח שנים של עשור. סביר מאד שמה שאנחנו רואים עתה אינו מיתון חולף, אלא שפל כלכלי. כלכלנים אופטימיים כמו פול קרוגמן אומרים שהוא עתיד להיות פחות נורא מהשפל של שנות ה- 30'. הלואי שהוא וחבריו צודקים.

(דן תמיר)

צה”ל גונב ממך, מותק

צה"ל הודיע היום שאופס, הוא ניצב בפני גירעון של 5.2 מיליארדי ₪, שכנראה נפלו לו מהכיס האחורי. למעשה, הגירעון גדול משמעותית יותר – תשעה מיליארדי שקלים (9,000,000,000) – אבל את ה-5.2 הוא חייב לתעשיה הבטחונית, שלה יש השפעה ניכרת בכנסת, כך שהוא מעריך שהוא יקבל אותם בחזרה איכשהו.

חלק ניכר מההוצאות שצה"ל טוען שהן "בלתי צפויות" היו, לדבריו, הוצאות על הגנת העורף. בין ההוצאות האלה, הוא מונה את ההוצאות על כיפת ברזל והחץ, והוא טוען שהם עלו 18 מיליארדים. זה קצת משונה: קודם כל, משום שעלותה של כיפת ברזל היתה אמורה להיות נמוכה משמעותית (ב-2010 אמרו לנו שהיא תעלה "רק" מיליארד) – אבל חסר לנו הנתון על עלות החץ. יכול להיות שהוא עולה 17 מיליארדים? יכול להיות שצה"ל סתם מלהטט במספרים? שניהם סבירים. אבל מה שחשוב באמת כאן הוא שני דברים: קודם כל, "כיפת ברזל" הפכה פתאום לאמצעי הגנה על העורף – וזה אחרי שצה"ל אמר לנו במפורש שזה לא יקרה ושמבחינתו האזרחים יכולים למות. השני הוא שצה"ל – שעדיין קורא לעצמו צבא ההגנה לישראל – חושב שההגנה על ישראל היא מין איזה סרח עודף שהוא לא צריך להביא בחשבון התקציב שלו.

זה לא חדש, אבל בכל זאת ראוי להזכיר את זה – והלילה גם קיבלנו דוגמא. מישהו ירה קטיושות בגבול הצפון לעבר ישראל, ולא היתה התרעה, וזאת למרות שצה"ל התקין מערכת התרעה שם. למה? כי בצה"ל החליטו לחסוך על חשבון הציבור, זה למה. מה שאומר שמבחינת בור השומן הירוק, לא הרבה השתנה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התברר שפיקוד העורף הפריט (!) את האזעקות, ומפעלים שלא שילמו לו לא שמעו אזעקה – כאילו לא מימנו כבר את צה"ל באמצעות המסים שהם משלמים.

בינתיים, מיהר צה"ל להודיע שהוא מקפיא את הצבת סוללות החץ ו"כיפת ברזל", כמו גם את הבניה של גדר ההפרדה. נו, אלה בסך הכל פרויקטים שמטרתם לחסוך בחיי אזרחים, אז עליהם קל לוותר. לפרק שתי אוגדות שריון שנערכות כבר ארבעים שנה לעוד סיבוב עם הסורים ברמת הגולן, זה לא. לפרק שתי טייסות של אף-16 שמשמשים לבומים על קוליים מעל רצועת עזה – פחות או יותר הבזבוז המשווע ביותר בתולדות ההוצאות הצבאיות – לא עולה בכלל על הדעת. אבל הגנה על האזרחים? זניח.

אגב, חומת ההפרדה? התחילו לבנות אותה ב-2003. צה"ל בונה מכשול לא יעיל, בונה אותו במפורש באופן בלתי יעיל – כל הפניות האלה שמטרתן להכניס עוד שטח פלסטיני לתחומי החומה – ועושה את זה כבר שמונה שנים. שום דבר לא בוער, והבזבוז כיד המלך. למה מה קרה? כולה כספי ציבור.

עכשיו מגיע צה"ל ומודיע לנו שאחרי שהוא בזבז תשעה מיליארדים יותר ממה שנתנו לו, בלי לעדכן אותנו, הוא רוצה עוד כסף. אם לא ניתן לו עוד כסף, מאיים צה"ל, לא יהיה לו כסף לגיוס מילואים והוא לא יוכל לצאת למבצע בעזה. האמת? בהתחשב ביעילות של צה"ל, בכך שההתמחות שלו היא ירי בלתי מרוסן כדי לשמור על חייליו (לא שהוא מצליח בכך: מחצית ההרוגים בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית), ובכך שהמבצעים הצבאיים שלו לא הביאו תועלת צבאית ראויה לציון אבל גררו נזק דיפלומטי מסיבי – טוב מאד, שלא יצא.

ראויה לציון העובדה שצה"ל נוקט כאן באותה השיטה של האוליגרכים הדורשים תספורת: דפקנו אתכם עד העצם, גנבנו ממכם למעשה כסף, אבל אם לא תוותרו לנו, נדאג שיהיה לכם גרוע יותר. במונחים אזרחיים, צה"ל הוא פושט רגל אבל כזה שלא מוכן שכונס נכסים יגיד לו מה לעשות. הוא יודע יותר טוב והוא רוצה המשך שליטה על תקציבו – כלומר, המשך בזבוז חסר הכרה.

אז זהו, שלא. אם צה"ל רוצה אגורה שחוקה מעבר לתקציב שלו – שמרביתו, נזכיר, הולכת על משכורות ופנסיות, ואין לו דבר וחצי דבר עם הוצאות בטחוניות פרופר – אז הוא צריך לעבור תכנית הבראה. והיא צריכה לבוא מבחוץ, כי צה"ל בעליל לא יודע איך לעשות אותה.

רצוי להזכיר, בפעם המי יודע כמה: הוצאות הבטחון של ישראל תופחות במקביל לירידת הסיכונים שלה. עיראק, אויב גדול עד 2003, יצאה מהמשחק; ספק אם היתה באמת יריב רציני אחרי 1991, אבל היא היתה דחליל נוח ("החזית המזרחית") עבור צה"ל. הצבא הסורי גם הוא יצא מהזירה, עקב המהפכה בסוריה בחצי השנה האחרונה. מרבים לדבר פה על הפיכה איסלמית במצרים, אבל אם אכן תהיה כזו היא צפויה לגרום נזק ניכר לצבא המצרי, שהקצונה שלו נאמנת בעיקרה לכת הקצינים ששלטה במדינה מאז 1952 ושיהיה צורך להחליף, מה גם שגם כך איכותו איננה מזהירה. ואם מצרים תפר את הסכם השלום, היא תפסיק לקבל את הסיוע הצבאי הנדיב שהיא מקבלת מארה"ב, כלומר שמצבו של הצבא יתדרדר במהירות. יש לנו מיליציות איסלמיסטיות בגבול הצפון ובגבול הדרום, וישנה איראן – אבל היא לא רלוונטית לרוב המוחלט של פעולות צה"ל. ירדן היא בעלת ברית יציבה – כמובן, כל זמן שישראל לא תנסה להפוך אותה לפלסטין.

נשארנו עם הכיבוש. התקציב של צה"ל היה יותר מ-50 מיליארד שקל, והוא ניסה להגניב השנה – לשם שינוי ללא הצלחה – 620 מיליונים נוספים, בתואנה שקרית שמדובר בכסף שמיועד לתעשיה הבטחונית. עכשיו הוא הודיע לנו שהוא הוציא 18% יותר. כל שקל שצה"ל גנב מהקופה הציבורית הוא שקל שלא יילך לבתי ספר, לא יילך לבתי חולים, לא יילך לאוניברסיטאות, לא יילך לדיור – ואנחנו מקבלים מוצר נחות מאד בתמורה. הגיע הזמן שזה ייפסק ושהאחראים לכך ייענשו, בחומרה ובפומבי – או שזה ימשיך לקרות. במדינה נורמלית, שר בטחון שהיה חורג בפראות כזו מתקציבו, היה הולך הביתה. אנחנו לא חיים במדינה נורמלית והשרים שלנו ממונים בשיטה שמזכירה הרבה יותר את השיטה הפיאודלית, אבל אם לא מביאים לנו את ראשו של מנכ"ל משרד הבטחון ואת זה של האחראי על התקציבים בצה"ל, אנחנו פראיירים שמגיע להם כל מה שצה"ל מתכנן להמשיך ולגזול. צה"ל הגיע למצב שבו הוא גדול על ישראל, טפיל שמסכן את קיומה החברתי.

ועוד דבר אחד: מה שווים חיילי צה"ל, אפשר ללמוד מהתקרית הזו. צלמת פרילאנס של הניו יורק טיימס, לינזי אדאריו, היתה צריכה לעבור דרך מחסום ארז. אדאריו, בהריון, שלחה בקשה למחסום שלא לעבור דרך שיקוף הרנטגן; בתגובה, החיילים אילצו אותה לעבור בו שלוש פעמים, תוך שהם מצחקקים. אחר כך היא עברה חיפוש בעירום כמעט מוחלט. בצה"ל הודו שיכול להיות שהיתה כאן פאשלה, אם כי הוסיפו בצדקנות שמטרת החיפוש היתה "למנוע מטרוריסטים להגיע לישראל." אדאריו אמרה אחר כך ש"מעולם לא התייחסו אליה באכזריות בוטה כל כך." והיא צריכה לדעת: היא היתה בין העיתונאים שנחטפו בלוב לפני מספר חודשים. כך נראית הבהמה הירוקה, 2011. והחיילים האלה במחסום הם הרבה יותר פניו של צה"ל מכל סיירת מובחרת או טייס. לאדאריו, צלמת שזכתה בפרסים בינלאומיים ושעובדת עבור הני"ט, יש יכולת להודיע לעולם מה קרה לה; רק חשבו על הנשים האחרות, פלסטיניות או לא, שאין להן מעמד כזה. תיקון: לינזי אדאריו לא הושפלה על ידי חיילי צה”ל אלא על ידי מאבטחי משרד הבטחון. פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: שעה קלה על כלכלה

יוסי, בפוסט מהשבוע שעבר, הזכיר לנו שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. את הנפילות באג"ח של הטייקונים אנחנו רואים בחודשים האחרונים, ועכשיו ביבי נותן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז, ולעשות עם כספי הפנסיה מה שבא להם. חבר אחר שאל בסטטוס מזעיק בפייסבוק מה לעשות עם קרן הפנסיה שלו, העלולה להיות מושקעת עד צואר באג”חים של תשובות ובן-דבים למיניהם.

סבי המנוח נהג לומר ש"עצות ועניבות כבר יש לו מספיק", ברמז ברור לחבריו מה לא לתת לו (ביידיש זה נשמע עוד יותר טוב). ובכל זאת, הנה ניתוח קצרצר וכמה עצות – בתקוה שאנ"ש מבין קוראי הבלוג יפיקו מהן תועלת – ואלה שעדיין אינם אנ"ש אולי ישתכנעו ויהפכו לאנ"ש בזכותן.

אז אחרי גילוי נאות – הכותב החזיק או מחזיק או עשוי להחזיק בנכסים להלן ועשוי להיות לו עניין אישי בהם ואין באמור להוות תחליף לייעוץ המתחשב בצרכים המיוחדים של כל אדם וכל מי שפועל על סמך הכתוב עושה זאת על אחריותו וכו' וכו' – תקציר הפרקים הקודמים. מה מבטיח פרנסה בימי זקנה?

א. אקטיבית: ילדים שעובדים בשדה במקומך.

ב. פסיבית: חסכונות.

ככה עבדו וכך עובדות עדיין חברות אגרריות בכל רחבי העולם. מכיון שמאז גירוש אבותינו מגן העדן עלינו להזיע כדי לאכול לחם, אדם היודע שבגיל הזקנה לא יוכל לעבוד (ודוק: לא יוכל, לא "לא ירצה, כי מתחשק לו לפרוש”) מגדל ילדים שיעבדו ויכלכלו ויסעדו גם אותו במרצם ובזיעתם. לחלופין, הוא צובר בשנות עבודתו נכסים ומזומנים כדי שיוכל בבוא היום להוון אותם ולקנות מזון.

השיטה הפנסיונית המודרנית היא בעצם ריכוז של המנגנון הזה: במקום שלכל אחד מאתנו יהיה שדה ליד הבית, קופות הפנסיה משקיעות בשדה משותף. במדינות מתוקנות, זה נעשה בידי המדינה: היא מרכזת את חסכונות העובדים, נותנת להם בתמורה אגרות חוב שהיא ערבה להן, ועם הכסף שמצטבר משך שנים משקיעה ב"שדות" אחרים. אלה יכולים להיות גם שדה קנה סוכר בפרגואי, או מטע עצי דקלים באינדונזיה. בהתאם לכך, ה"ילדים" לא חייבים להיות כבר בני משפחתנו הקרובים, אלא כל מי שיעבוד בשבילנו. מבחינת קופות הפנסיה זה יכול להיות גם ספינת דייג בויטנאם או מפעל לייצור שולחנות בגינאה המשוונית: העיקר שזה יהיה משהו שיניב למשקיעים (ל”חוסכים” בהן) "רווחים", שיאפשרו להם לחיות בלי לעבוד בעצמם בעת זקנה (העובדים ממש יכולים להיות כורי פחם בשכר רעב בסין או עובדים בסדנאות יזע בצ'אנג ראי, אבל זה ענין אחר). סיכומו של ענין: “קופת פנסיה" היא מנגנון שבו מישהו אחר – בנך יוצא חלציך או פועל אלמוני אי שם – עובד בשבילך.

תאורטית, אין מניעה שקופות פנסיה בידים פרטיות יהיו יציבות בדיוק כמו קופות בבעלות המדינה. ברור שחמדנותם ויהירותם של אנשים כמו אילן-לא-בא-לי-לשלם-את-החוב-בן-דב מקוממת (האם היתם נותנים את כספכם לאדם בחליפה נאה שפגש אתכם ברחוב, ביקש מכם סכום מסוים, הבטיח להחזיר ונעלם? כותב שורות אלו עשה זאת פעם אחת בצעירותו, ולמד את הלקח); אולם שורש הבעיה הוא מבני: העליה בתוחלת החיים בחמישים השנים האחרונות הביאה לשינוי משמעותי ביחס בין מספר העובדים לבין מספר הפנסיונרים.

אם לפני שלושים שנה אנשים יצאו לגמלאות בגיל 65 ואחר כך חיו עוד 5 שנים נוספות כשהם מכולכלים בידי הצעירים העובדים, הרי שכיום אנשים יוצאים לגמלאות בגיל דומה, אך ממשיכים לחיות אחר כך עוד שנים רבות. המשמעות היא שאם פעם על כל עובד צעיר ובריא היו, נניח, 0.1 פנסיונרים שיש לכלכל, הרי שכיום המספר עשוי להיות 0.25. העליה הזו לא הותה בעיה של ממש בעשרות השנים האחרונות. כי להבדיל מחברות אגרריות, שבהן נדרש כח השרירים ממש של אותם צעירים כדי לכלכל את ה"פנסיונרים", הרי שה"צמיחה" הכלכלית של עשרות השנים האחרונות אפשרה לאנושות לכלכל בלי בעיות מיוחדות יותר ויותר אנשים שאינם עובדים. דא עקא: ה"צמיחה" הזו היתה תלויה כל כולה כמעט בזמינותם של מקורות אנרגיה מתכלים ובלתי מתחדשים: גז, פחם ובעיקר נפט. הם שמאפשרים לכל אחד מאתנו להעסיק עשרות ואפילו מאות "עבדי אנרגיה", שעושים את העבודה בשבילנו; הם המאפשרים לרבים מאד "לצאת לפנסיה" בלי לעבוד. כל עוד גדלו מקורות האנרגיה הזמינים, יכול היה העולם התעשייתי לכלכל יותר ויותר "פנסיונרים" כל שנה.

כל שקל שנכנס לקופת פנסיה בעשורים האחרונים הוכנס אליה בהנחה שמתישהו בעתיד תהיה אפשרות להשקיע אותו בענף כלכלי מסוים שיחזיר את ההשקעה ברבית כזו שתספיק גם לכלכל את העובד בו (שכבר לא עובד באמצעות שרירים, אלא בעזרת דלקים מחצביים) וגם כמה וכמה פנסיונרים. במלים אחרות: קופות הפנסיה – כמו כל השקעה שנבנתה על אמונה ב"צמיחה" – היו השקעה על סמך אמונה שבעתיד יהיו יותר אנרגיה, יותר מזון, יותר מהכל – ככה שיספיק לכולם.

אבל הצמיחה הזו נגמרה. וכאן מתחילה הבעיה. חדלות פרעון של לווים הוא בעיה כלל עולמית היום. זה זה לא אמור לנחם אותנו, אבל טוב לדעת שמאחורי כל צעיפי המלים והמינוחים המקצועיים הסבוכים של "מומחים למימון", מאחורי השטיקים והטריקים הפיננסיים והחשבונאיים, אותם גורמים בדיוק עומדים מאחורי חדלות הפרעון של החברות של תשובה, דנקנר, בן-דב ושאר דומיהם ושל ממשלות יוון ואירלנד (וכל שאר מדינות גוש האירו, בעצם, למרות שבעת כתיבת שורות אלו, יום ב', 28 בנובמבר בשעה 15:26, זה עדיין מתחת לשולחן).

סיכומו של דבר: כספים שהושקעו בקופות פנסיה שאינן מבוססות ב-100% על שימוש באנרגיות מתחדשות ומנוהלות בידי אנשים ישרים והגונים שאינן תאבי בצע (מי מכיר קרן פנסיה כזו?) – הושמו על קרן הצבי (בעצם, אפילו פחות: מקרני צבי אפשר לעשות יופי של קתות לסכינים; דו"חות רבעוניים לעתים רבות אינם שווים את הניר שעליו נכתבו).

אז מה כן בטוח יחסית?

ראשית כל, חסכון. מי שרוצה להיות בטוח יחסית בעתידו צריך כבר היום לצמצם הוצאות. לא להניח ש"בעתיד, בעוד כמה שנים, אני אעשה קריירה נהדרת, ארויח משכורת מעולה ואוכל להחזיר את כל ההלוואות שלקחתי", אלא לצאת מנקודת הנחה שבעתיד מצבנו הכלכלי יהיה רע יותר במקרה הטוב, וממש ממש גרוע במקרה הרע. העולם התעשייתי (ועמו כדור הארץ כולו) נכנס כנראה לעידן של מחסור שטרם ידע כמותו.

שנית, להשקיע במים ומזון. זה הדבר הבסיסי שכל אחד מאתנו צריך. ככל שנתקרב אל השדות והמטעים שבהם גדל המזון שלנו, ככל שנוכל לספק את מי השתיה שלנו בעצמנו ולא באמצעות מערכות הובלה ושיווק מסובכות – כן ייטב. אם את/ה יכול/ה לגדל את המזון שלך (ולו את חלקו) בעצמך – די בטוח שתרויח/י (להמחשה קלה: בכמה עלה מחירו של קילו עגבניות בשנה האחרונה, ובכמה עלה השכר הממוצע במשק?). אותו דבר בנוגע למים, שניהולם בישראל הוא לא משהו, בלשון המעטה.

מי שמאמין להיסטוריונים, יכול להשקיע בזהב, בכסף ובפלטינה. מתכות אצילות הן נדירות, קשה מאד לכלות אותן, והן ניתנות לניוד בקלות. המתכות הללו, למרות ששימושיהן המעשיים מוגבלים מאד, נוטות לשמור על שווין, בעיקר עקב הערך הרגשי והפסיכולוגי שיש להן. צריך לזכור רק שכרייתן בימינו כרוכה לרוב בנזקים אקולוגיים בלתי מבוטלים.

אחרון חביב: דלקים. ידוע לנו שהם הולכים ומתכלים, וידוע לנו שהביקוש להם לא קטן. ואנחנו נזדקק להם.

סיכומו של דבר: אם אתם אופטימיים חסרי תקנה (כלומר מאמינים שממשלות יכולות להמשיך לעמוד בהתחיבויותיהן הפיננסיות גם אחרי שכל הבן-דבים והתשובות למיניהם נופלים, ואז למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, חדשים ויעילים תוך שכנוע מאגי של מאות מיליוני אזרחים מפונקים במדינות העשירות בצורך להוריד את רמת חייהם ב-60% בערך), אתם יכולים להשקיע בקופות פנסיה הקונות רק מק"מים ואג"ח מדינה.

לעומת זאת, אם אתם ריאליסטים, כדאי להשקיע כמה שפחות בכל קופת פנסיה פיננסית שהיא. במקום זאת עדיף להשקיע בעיקר בהסבת אדמה ליד הבית לחקלאות (זה לא צריך להיות רק בחצר, אלא גם ברמה הלאומית), במחזור ואגירה של חומרים בעלי ערך (כן, גם זבל אורגני הוא בעל ערך) ובקשרים עם חברים בגילאים שונים. בסופו של דבר מה שמסייע לנו, כמו לכל הפרימאטים, לעבור תקופות קשות, הוא המעגל החברתי שלנו.

(דן תמיר)

זה לא (רק) בן דב, זה נתניהו

(פוסט אישי בחלקו הניכר.)

לפני כשנתיים וחצי עשיתי טעות גסה ועברתי מפלאפון לאורנג'. רציתי סמארטפון מסוים ולפלאפון, שהתרגלו אלי כלקוח שבוי, לא בער. אחרי חודש וחצי של נדנודים, הרמתי טלפון לאורנג'. קיבלתי יחס של נסיך שזה עתה חזר מהשבי : במקום לשרוץ יותר משעתיים וחצי בעמדה של פלאפון בתקווה שמישהו יתייחס אלי, הכל בוצע טלפונית ובמייל והמכשיר הגיע אלי עם שליח.

כשנה לאחר מכן, נגנב המכשיר שלי (הוא הושב לי אחר כך; כתבתי על זה כאן). הלכתי לאורנג' כדי לקבל מכשיר חדש. אמרו לי שאני צריך לבחור בין תשלום במקום של אלף שקלים לבין שדרוג. לא רציתי להוציא אלף שקלים והעדפתי לשדרג. חודשים מאוחר יותר, גיליתי שאורנג' שיקרו לי: בפועל אני משלם על שני המכשירים. הקמתי מהומה, הם דרשו שאציג להם מסמכים שמתעדים את השקר שלהם, לא היו לי מסמכים כאלה ובירור קצר העלה שפניה לערכאות תעלה יותר ממה שאני אצטרך לשלם להם. קיללתי ואיחלתי שהכסף ישמש את אילן בן דב, הטייקון שמחזיק באורנג' ושמעמיד פנים שהוא מאמין בקרמה, לתרופות.

כעבור כמה חודשים החלטתי לשדרג את המכשיר, ומאחר ולא רציתי להסתבך עם אורנג' קניתי מכשיר אנדרואיד עצמאית. החוק מחייב את חברת הסלולר (במה שמכונה "ניתוק זיקה") להשיב לך את הכסף ששילמת עבור המכשיר. הלכתי, ישבתי שלוש שעות במרכז שירות, חתמתי על הניירת.

כששדרגתי בעל כורחי קודם לכן, ביקשתי לקבל את חבילת הגלישה שלי, של כ-150 מגה, שהספיקה לצרכי. אמרו לי שהיא לא זמינה יותר: שאני צריך לבחור בין 20 מגהבייט לג'יגה. מי החלאה שהגיע למסקנה שאין מדרגות ראויות בין 20 מגה לג'יגה, אין לי מושג. כעבור כשבוע לאחר השדרוג לאנדרואיד, קיבלתי SMS מאורנג' שמודיע לי שניצלתי 57% מחבילת הגלישה שלי; כעשרים דקות לאחר מכן, קיבלתי SMS שהודיע שהניצול עלה ל-59%. החלטתי לבדוק את הנושא למחרת. אלא שאז כבר קיבלתי הודעה שאני חורג מהחבילה שלי – המספרים בהודעות הטקסט היו הפוכים, וייצגו 75% ו-95% – ושאורנג' קונסת אותי ב-600 ₪ (!) על כך.

ניהלתי שיחה ארוכה ועצבנית עם נציג של אורנג', שבסופו של דבר הם הודו ש"בטעות", חבילת הגלישה שלי ירדה מג'יגה ל-30 מגה – בדיוק מה שלא רציתי. הם החזירו אותה לתוקפה, וזיכו אותי באותם 600 ₪.

לפני כשבועיים, עשיתי סדר בניירת שלי וגיליתי פרט מעניין מאד בחשבוניות של אורנג': הם לא מחזירים לי את הכסף, יותר מ-100 שקל לחודש, שמגיע לי עבור ניתוק הזיקה. הם לא החזירו לי אותו מאז מארס, התאריך שבו נרכש המכשיר. ושוב – שיחה עצבנית עם נציג, שאומר לי שהכסף יוחזר עם החשבונית הבאה, תוך שהוא מודה שאני לא מזוכה משום שהנציגה שהחתימה אותי בשעתו ייחסה לי חבילה חודשית בשווי של 500 ₪ ולא 140 ₪ – כפי שהוא הודה, בהגינותו, שהחוק מחייב. עוד "טעות".

החשבונית הגיעה תוך יומיים, פחות זמן משאמר הנציג שהוא יזדקק לו – חמישה ימים – אז אמרתי לעצמי שמגיע להם להינות מהספק ושאם הוא לא יוחזר בחשבונית הבאה, נוציא את הארטילריה. בתחילת השבוע הגיע SMS שאמר שהשינויים שביקשתי בחבילה אושרו. וואלה, אמרתי לעצמי, ההחזר יגיע בחשבונית הבאה. אתמול, אחרי ההפגנה, קיבלתי שני מסרונים מוכרים: הגעתי ל-57% מחבילת הגלישה שלי, הגעתי ל-59% מחבילת הגלישה שלי – בהפרש של כשעתיים זה מזה.

את הנוהל אתם מכירים: שיחה עם נציג, התנצלות, הבטחה שה"טעות" לא תחזור על עצמה. אני חושב שזה קצת יותר מדי טעויות, בזמן קצר ביחס, ללקוח אחד – מה גם שהטעויות, ראה זה פלא, תמיד מטיבות עם צד אחד בלבד.

עכשיו, כולנו – אנו למודי הסבל שנפלנו במלכודת של אורנג' – יודעים למה זה כך. על אורנג' השתלט לפני מספר שנים הטייקון אילן בן דב. הלז הוא מה שמכונה באנגלית corporate raider, "פושט תאגידי": הוא ממנף לעצמו מספיק כספים כדי להשתלט על חברה, מוצץ את לשדה, ואז – אחרי שהחזיר לעצמו את ההשקעה ודפק את החברה עד העצם – הולך לעשות את אותו הדבר עצמו לחברה אחרת. במונחים ביולוגיים, היינו קוראים לו ארבה. כשזה מה שאתה עושה, אין לך כסף מיותר להשקיע בתשתית – הכל הולך לדיווידנדים. והעובדים שלך מקבלים הנחיות ברורות מאד, אם כי מעולם לא בכתב או בצורה ישירה, שהג'וב שלהם הוא לדפוק את הלקוחות ולהפיל אותם במלכודת. הבוס צריך כסף, ואיך יגיע הכסף, זה לא מעניין אותו כל כך. ואם זה לא מתאים לך, לשמש כעובד-עושק בשכר מינימום או טיפה יותר ולרמות את אחיך בני האדם, אתה תמיד יכול להתפטר. חכה, בעצם – החברה עוברת למצב של שלד, אל תטרח להתפטר, אנחנו נעשה את זה בשבילך. כאן יש הסבר ממצה.

שטיק נוסף של בן דב הוא מה שמכונה "תספורת": בן דב הוציא אגרות חוב של טאו, אחת החברות שעליהן השתלט, בין השאר כדי לממן את הרכישה. עכשיו הוא אומר שהוא לא יכול להחזיר את הכסף לבעלי אגרות החוב, ומציע להם לוותר על 40% – או שהם לא יראו כלום. הוא לא היחיד במהלך הזה: יצחק תשובה מנסה אותו בעצם ימינו אלה ולב לבייב ניסה אותו, בהצלחה, לפני שנתיים. זה, בפשטות, שוד. אם אני הייתי מודיע לבנק שאין בכוונתי להחזיר לו את הכסף שאני חייב לו, בריוני ההוצאה לפועל היו משכנעים אותי תוך זמן קצר שזו היתה טעות קשה – ובצדק מוחלט, אגב. אבל כשגבירים שבירים כמו בן דב, לבייב ותשובה עושים את אותו הדבר בדיוק – לא מחזירים את הכסף שלהם לציבור – יש להם יכולת סחיטה: אם לא תוותרו על חלק מכסף, תיאלצו לוותר על כל הכסף. ומי שיידפק יהיה ציבור בעלי הפנסיות.

למה? משום שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. נתניהו זכה אז לכינוי "הקוסם" מצד העיתונות המאושרת. אפשר היה לצפות שנתניהו, כמי שהכריח את קרנות הפנסיה להכנס לקזינו הזה, ינקוט בצעדים חריפים נגד פושטים תאגידיים וספרים מקצועיים. אחרי הכל, ניסו לומר לנו בחודשים האחרונים שהוא בכלל נגד טייקונים.

יש רק בעיה אחת: זה לא מה שקורה בפועל. חבר הכנסת מאיר שטרית (קדימה) הגיש לאחרונה הצעת חוק, שקובעת שבעל הון שלא עמד בחובותיו כלפי הציבור במועד הנקוב באגרות החוב שלו, לא יוכל לבצע עוד גיוסים בשוק ההון. ההצעה קובעת עוד שאם בעל ההון הגיע להסדר דחיית חוב עם נושיו, הוא לא יוכל לגייס הון עד שיחזיר את הפרוטה האחרונה. הצעת החוק הזו היתה מונעת המצב הנוכחי, שבו יש לנו שודדים סדרתיים שלוקחים כסף מהציבור, ואז מודיעים לו בחוצפה שהם לא יכולים להחזיר אותו, ושמבחינתם הציבור יכול להתאבד.

ומה עשה נתניהו עם הצעת החוק הזו? האם הוא קידם אותה? האם הוא הודיע שהממשלה תתייצב כאיש אחד מאחוריה, כדי שכולם ידעו שאין חוק אחד לגביר וחוק אחר לעני, ברוח נביאי ישראל? כמובן שלא, אל תהיו מטומטמים. שלשום (ב'), בזמן שכל התקשורת הישראלית סערה סביב חוק ההשתקה – שנתניהו וברק טרחו להגיע למליאה ולהצביע עבורו, ומשכו בכך עוד יותר תשומת לב תקשורתית – חיסלה ועדת השרים לענייני חקיקה את החוק של שטרית. נתניהו נתן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז. הוא הודיע להם שהוא בצד שלהם ושהם יכולים לעשות עם כספי הפנסיה – שהוא, כזכור, זה שהעמיד אותם לרשותם – מה שבא להם. ואף אחד, כמעט, לא שם לב.

אז בפעם הבאה שאתם מתעצבנים, בצדק, על תרגיל ההונאה החדש של חברה כלשהי של בן דב, אל תוציאו את העצבים המוצדקים שלכם על פקיד בשכר מינימום ומטה שנמצא בצד השני של הקו; זכרו מי מחזק את ידיהם של בן דב ודומיו, זכרו מי דואג לכך שלא יהיו די פקחים במשרד התעשיה שישמרו על זכויותיהם של אותם עובדים. זכרו מי מסיח את דעתכם מכך בחוקי "נאמנות" ריקים, שמטרתם – כאותו בד של המטאדור – להסיח את תשומת ליבו של הפר הזועם ולגרום לו להסתער על המטרה הלא נכונה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, שלפני יומיים אמר ש"כל זמן שהוא ראש ממשלה תהיה כאן דמוקרטיה", משלים בימים אלה את השתלטותו על כלי התקשורת. הוא מתכוון לספח את הטלוויזיה החינוכית למשרד ראש הממשלה (!), וקרן נויבך – קוץ דוקרני במיוחד בבשרה של האוליגרכיה – איבדה, כמסתבר, לא רק את תכנית הטלוויזיה שלה אלא גם את תכנית הרדיו שלה. בשעתו אמרו שהיא לא עוברת מסך. מה יאמרו עכשיו? שהיא לא עוברת מיקרופון? ח"כ דב חנין כבר הודיע שבכוונתו להגיש שאילתה דחופה בנושא, מה שאומר שכרגיל השמאל רוקד בלט והימין מתאגרף.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: צדק חברתי מזווית נאו-מלתוסיאנית

בשבוע שעבר יוסי כתב כאן עוד פוסט על המחאה החברתית, ובפסקת הסיום הוא התייחס בחיוב למאמר דעה קצרצר של דן תמיר ב- The Marker בנושא שיא תפוקת הנפט וסוף עידן הצמיחה הכלכלית. רפרפתי על התגובות לפוסט ונראה שהסיפא עניינה את המגיבים לא פחות מהרישא. הפוסט הזה הוא ניסיון להעמיק קצת בסוגיה הזו שזוכה למעט מאוד התייחסות בתקשורת הממוסדת בכלל ובישראל בפרט – למרות שההשלכות שלה על עתידנו עשויות להיות די משמעותיות בלשון המעטה.

לפני 213 שנה כומר אנגלי בשם תומס מלתוס פרסם טקסט שנוי במחלוקת שעורר עליו מאז ועד היום את זעמם של רבים וטובים מכל קצות הקשת הפוליטית (לי לפעמים נדמה שהוא שאב קצת השראה מ'הצעה צנועה' כשהוא כתב את זה). מלתוס פיתח תיאוריה לפיה בזמנים טובים בני האדם (כמו כל בעלי החיים) נוטים להוליד יותר ילדים מאשר בזמנים קשים. מכיוון שבזמנים טובים אוכלוסיות נוטות לגדול בשיעור מעריכי (1,2,4,8) ותנובת המזון מצליחה לגדול רק בקצב ליניארי (1,2,3,4), אמא טבע (או אולי אלוהים?) נאלצת תמיד להתערב ולהחזיר את האיזון למקומו באמצעות מחלות, מלחמות ורעב. הסבל, למרבה הצער, נופל בעיקר על כתפי העניים – אבל אסור בשום אופן לסייע להם (מלתוס התנגד נחרצות לחוקי העוני) כי זה רק יגרום להם להוליד יותר ילדים ולהחריף את הסבל. תשלומי רווחה רק מנציחים את העוני, טען מלתוס, ולטענה הזו יש עדיין לא מעט תומכים בימינו. במהדורות המאוחרות יותר של הספר הוא התייחס לאפשרות התיאורטית של 'איפוק מוסרי', כלומר של הגבלת ילודה יזומה – אבל הוא נטה להאמין שהאוכלוסיה, ובמיוחד העניים, אינם מסוגלים לשלוט בתאוותיהם המיניות. מחזורים של גידול וקיטון של האוכלוסיה האנושית, מלווים בתקופות של רווחה וסבל בהתאמה, הם פשוט מוטיב חוזר לאורך ההיסטוריה שצפוי להימשך לנצח (מלתוס גם זיהה התקדמות טכנולוגית מסוימת הודות לתמריצים שהסבל מספק, ולכן לא ראה בו דבר שלילי לחלוטין).

מאז ועד היום נשפכו על מלתוס קיתונות של בוז, ועם הזמן למדתי שגם למלתוס יש מעין "חוק גודווין" משלו – ככל שדיון על גבולות לצמיחה מתארך, ההסתברות שאחד הצדדים יכריז "מלתוס טעה" ויראה בצמד המילים האלה נוק-אאוט אינטלקטואלי מתקרבת לאחד (למעשה, רוב הדיונים מתחילים ישר עם הטיעון הזה ולכן מסתיימים מהר מאוד). הביקורת על מלתוס היא כפולה – פעילים חברתיים (וכל אדם בעל חוש מוסרי והיסטורי בסיסי) נגחו בו על יחסו האליטיסטי כלפי המעמדות הנמוכים והתעלמותו מפעולות הנישול היזומות שטרינספרו אותם מהכפר לעיר בחסות חוקי הגידור. שיעור הילודה גרם לעניים הרבה פחות סבל מהעובדה שכפו עליהם בניגוד לרצונם לשמש כגלגל השיניים של המהפכה התעשייתית. כלכלנים (וכל אדם אחר שעיניו בראשו) שמו אותו ללעג על כישלונו לתפוס את מימדיה של המהפכה התעשייתית שהתחילה להאיץ בתקופתו. כאן הכישלון של מלתוס הוא ענק – לא רק שצריכת המזון לנפש עלתה בעקביות מאז כתיבת הספר על אף גידול אדיר באוכלוסיה האנושית, אלא שהפעילות הכלכלית כולה (כפי שהיא נמדדת בתמ"ג לנפש) גדלה, והתגברה לא רק על מחסור בקרקע חקלאית אלא גם על מחסור בכל חומר גלם אחר שמזין את הפעילות הכלכלית.

שני הכישלונות של מלתוס, המוסרי והחומרי, היו אמורים להוביל לכך שהוא יגמור בפח הזבל של ההיסטוריה מבלי שאצטרך להשחית עליו מילים מיותרות. אבל הנאו-מלתוסיאנים קמים ונופלים בכל דור מחדש (כפי שכתב אחד המגיבים לפוסט של יוסי) ומסרבים להיעלם בעקשנות שאחרוני המרקסיסטים לא היו מתביישים בה. על רובם רובצת התחושה המעיקה שההגיון הקר של מלתוס עדיין אורב בפינה, ממתין לשעת כושר לחשוף את ערוותה של המודרנה ולצחוק אחרון. כל דור ודור של נאו-מלתוסיאנים מבסס את התחושה הזו על תהליכים ומגמות שגורמות לו להאמין שהפעם זה באמת שונה, שהפעם באמת לא נשארו לנו יותר שפנים לשלוף מהכובע ושאין דרך שבעולם ש- X מיליארד בני אדם יוכלו לחיות בסגנון החיים של האדם המערבי הממוצע (או לחיות בכלל). בתגובה אליהם מרבית הכלכלנים והציבור הכללי נוטים לגחך (במקרה הטוב) או להתעלם (במקרה הרווח) כי התהליכים והמגמות שמפניהם הנאו-מלתוסיאנים מזהירים הם בדרך כלל רחוקים מהעין ומהלב. נביאי הזעם נובחים, השיירה עוברת, והחיים דבש (לפחות במערב) – למי שיש כוח לצדקנים האלה כשאפל מוציאה צעצוע חדש ומגניב כל חודשיים?

נתמזל מזלו של הדור הנוכחי של הנאו-מלתוסיאנים (והנה ההודאה – אני ביניהם) שהתיאוריות שלנו מתחילות לקבל סוף סוף חיזוקים גם בעולם היומיום המוחשי – מחירי הבנזין והמזון במגמת עליה כבר עשור, והמערב תקוע כבר כמה שנים טובות במשבר חוב וצמיחה ששום כלי פיסקלי או מוניטרי מוכר לא מצליח לסיים אותו (הם ניסו כבר כמעט את הכל). אבל הרעיון של גבולות טבעיים לצמיחת האוכלוסיה והכלכלה האנושית הוא משהו שרוב האנשים פשוט לא רוצים לשמוע עליו. להכחשה הקולקטיבית הזאת יש כל כך הרבה סיבות (לגמרי במקרה זה נושא שאני כותב עליו תזה), אבל אשמור אותן לפעם אחרת – בפוסט הזה אני אנסה להסביר למה אני חושב שהפעם זה באמת שונה. איבדתי את תמימותי באשר לרציונליות של רוב האנשים כשזה מגיע לנושאים האלה, אבל אנסה בכל זאת – ולו רק כי אני מסכים עם מה שכתוב למעלה בהקשר לאורוול ולאמירת האמת, וגם כי אני יודע שמי שקורא כאן מסוגל לחשיבה ביקורתית שהיא גבוהה בהרבה מהממוצע.

הניסוי הכלכלי של 250 השנים האחרונות – הצמיחה הבלתי פוסקת של הכלכלה הגלובלית – הניב מנצחים ומפסידים. אפשר לומר בזהירות מתבקשת שהמדינות המפותחות, כלומר אנחנו, יצאנו עם ידינו על העליונה כמעט בכל פרמטר – רמת החיים, ההשכלה, תוחלת החיים, התקשורת והתחבורה, החופש לעשות הרבה מאוד דברים שלא היו נתפסים בכלל בעבר הלא כל כך רחוק. וכמו במחזה הטראגי הטוב בכל הזמנים, התהליך הזה שהסב לנו כל כך הרבה עונג היה מלווה במכירת נשמתנו לשטן. אני ממש לא מתכוון להיכנס לדיונים פילוסופיים על חומרנות, ריקנות וניצול, אלא לכסף במובן הבסיסי והפשוט ביותר של המילה. השטן, כפי שאני מבין אותו, הוא הפיכת הכסף שלנו לחוב. התהליך הזה התחיל מיד אחרי שהבנק הראשון בעולם המודרני הוקם באמסטרדם בשנת 1609, ושטרות נייר התחילו להחליף את הזהב והכסף כאמצעי המסחר המרכזי. כדי להמריץ את הכלכלה ולאפשר לה לצמוח בקצב מהיר יותר (הפיתויים שהעולם החדש והתמים העמיד לכובשים היו אינסופיים, בניגוד להיצע הסופי של הכסף והזהב), פוליטיקאים, סוחרים ובנקאים התחילו לייצר כסף חדש שהיה עשוי מנייר (תארו לכם!). הנייר הזה נוצר, פשוט מאוד, באמצעות הלוואה נושאת ריבית – תוך מסע פרסום אגרסיבי שנועד לשכנע את הציניקנים שלנייר הזה יש משמעות כלשהי מעבר לצרכים היגייניים מאוד מסוימים. השיטה הזו הפכה עם השנים לדרך היחידה שבה מייצרים כסף, ובאופן רשמי, מאז 1971 כל שטר ומטבע שקיימים בעולם – דולר, שקל, ין או לירה טורקית – מייצגים חוב ותו לא. ובגלל שלחובות יש ריבית, בכל רגע נתון יש בעולם יותר חוב מכסף. השיטה הזאת עובדת לא רע כל עוד יש צמיחה כלכלית והעוגה גדלה – כשאנחנו נעשים עשירים יותר, קל לנו יותר לשלם את החובות הישנים ואנחנו יכולים לקחת על עצמנו חובות גדולים יותר, כי אנחנו יודעים שבעתיד נהיה עוד יותר עשירים ונוכל לחזור על התהליך הזה לנצח. משחק הכסאות המוזיקליים הזה הוא די פשוט – חובות מייצרים צמיחה, וצמיחה מאפשרת לקחת עוד חובות, וכולם נהנים מהחיים. אבל כשהמוזיקה נפסקת, והצמיחה מאיטה או חס וחלילה נעצרת, זה נעשה לא כל כך נעים. אנחנו מייצרים פחות, ולכן חברות מפטרות עובדים ומפסיקות לגייס עובדים חדשים. הן מורידות את השכר, והצרכנים צורכים פחות ומפסיקים לקחת הלוואות (ומתקשים להחזיר את החובות הקיימים שלהם). המדינה מצליחה לגייס פחות הכנסות ממיסים, מתקשה להחזיר את החובות שלה בעצמה, ונאלצת לחתוך לאזרחים את השירותים הנפלאים שהם התרגלו אליהם. כל זה מודגש עוד יותר כשהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר – אם הכלכלה לא צומחת, הרווחה של כל אחד מהאזרחים נשחקת כשיעור גידול האוכלוסיה, כי אותו התוצר מתחלק על יותר אנשים. ובכלל, איך אפשר לרצות את כולם מבלי להגדיל את העוגה בכל שנה מחדש? השמאל רוצה יותר כדי לצמצם את הפערים החברתיים; הימין רוצה יותר כדי לקבל החזר יותר גבוה על ההשקעות שלו; העסקים, הפועלים, הבנקים ולכן גם הפוליטיקאים (וזה באמת הדבר היחיד שמאחד את כל המפלגות) – כולם מכורים לצמיחה כלכלית – הפרה הקדושה שכבר מזמן הפכה לאל נערץ יותר מיהוה, ישו ומוחמד גם יחד.

ואת הפרה הזו יש גרף אחד ויחיד ששוחט במאמץ קטן מאוד.

clip_image002

מקור

בכל פעם שמחירי האנרגיה עלו באופן משמעותי במהלך 40 השנים האחרונות, הכלכלה העולמית הפסיקה לצמוח ונכנסה למיתון. הקשר בין מחיר האנרגיה לפעילות כלכלית ברור לכל אדם בר-מוח (אלא אם הוא כלכלן ממוצע) – אנרגיה, שבהגדרתה היא "היכולת לבצע עבודה", היא, ובכן, מה שמבצע את העבודה. הגרף הזה היה נראה ככה גם אם היה מדובר במחירי שוורים במאה ה-13 או עבדים במאה ה-17. היכולת של הכלכלה שלנו לגדול לאורך זמן תלויה ביכולת שלנו להגדיל את צריכת האנרגיה שלנו ולהשאיר אותה זולה, ואותו הדבר נכון גם לגבי חומרי גלם, שמהם עשוים הדברים שאנחנו מייצרים בעזרת האנרגיה הזאת. רוב הכלכלנים יטענו שהטענה הזו שגויה משתי סיבות:

א. אפשר תמיד להתייעל ולייצר יותר מאותה כמות של אנרגיה וחומרי גלם (זאת משוואת קוב-דאגלס המשופרת – המקורית מתעלמת לחלוטין מחומרי גלם ואנרגיה ומושפעת רק מהון ועבודה).

ב. הטענה עצמה לא רלוונטית, כי צריכת האנרגיה וחומרי הגלם שלנו ימשיכו לגדול לנצח. ברגע שיתחיל להיווצר בהם מחסור, עליית המחירים תתמרץ יזמים מוכשרים לפתח חלופות חדשות, זולות ואיכותיות יותר.

לטענה הראשונה אענה עם אחד המשלים הקלאסיים של הרמן דיילי – כאן הכלכלן טוען שאפשר לאפות פאי תפוחים שמשקלו 20 ק"ג מקמח, ביצים, סוכר ותפוחים ששוקלים ביחד רק 2 ק"ג, אם רק נצליח לשכלל מספיק את הטכנולוגיה של המיקסר והתנור, ונגייס גדוד גדול מספיק של טבחים שילושו ממש ממש חזק את הבצק. אם נתאמץ מספיק, בסופו של דבר יהיה אפשר לאפות מהמרכיבים האלה עוגה במשקל אינסופי. זה אמנם נכון שקיימים מוצרים ושירותים כלכליים שהקשר שלהם לבסיס החומרי הוא חלש מאוד (שיעורי יוגה? קמעות של הרב כדורי?), אבל נסו פעם לחשוב על חיים בעולם שבו הם מוצעים לכם כתחליף לאוכל בגלל ש"משהו חייב להמשיך לצמוח". לצערם של חובבי תיאוריית הסינגולריות, אנחנו יצורים ביולוגיים עם צרכים פיסיים בעולם אמיתי, ולשיפורים טכנולוגיים במובן הזה יש גבולות – חוקי התרמודינמיקה ניסחו אותם היטב כבר במאה ה-19.

הטענה השנייה מאוד דומה לראשונה אם לוקחים אותה גם כן אל הקצה, אבל בטווח הזמן הקרוב היא יותר מורכבת, ודורשת תשובה יותר מורכבת. הפוסט הזה ארוך מדי גם ככה, ולכן אפנה אתכם למחקר (אחד מבין אלפים) שבוחן בדיוק את הסוגיה הזו, לא במונחים תיאורטיים אלא במונחים מציאותיים. מכיוון שהיום 88% מהאנרגיה שהאנושות משתמשת בה היא אנרגיה מחצבית (נפט, גז טבעי ופחם) שהיא גם אנרגיה מתכלה, אנחנו צריכים לא רק לספק תחליפים ממקורות אנרגיה אחרים אלא גם להמשיך ולהגדיל אותם לנצח אם אנחנו רוצים להישאר בעולם של צמיחה כלכלית אינסופית. האם זה אפשרי? כל אחד ישפוט בעצמו. הפחם התגלה כמקור אנרגיה איכותי יותר מעץ לשימושים תעשייתיים, והנפט התעלה על הפחם בכל פרמטר שהוא. שפטו בעצמכם אם לאנרגיה מתחדשת וגרעינית יש יתרונות בסדרי גודל דומים על פני אנרגיה מחצבית (בהיבטי תחבורה למשל) – רק קחו בחשבון שכל הביצים שלנו מונחות כרגע בסל הזה, וכרגע אין לנו (מצטער, אני מתכוון לפוליטיקאים) תוכנית ב' למקרה שלא נוכל להמשיך לצמוח לנצח עם התחליפים הבעייתיים האלה.

מה שמכניס קצת ריגוש לכל הסיפור הזה הוא העובדה שהתחליפים האלה לא צריכים להחליף בסדרי גודל משמעותיים את הדלקים המחצביים בעוד 100 שנה, אלא כבר לפני 10 שנים. נפט, למשל, הוא מקור האנרגיה הגדול ביותר של האנושות, והוא משמש אותנו לא רק לתחבורה אלא גם לחקלאות, תעשיה, בניה, צבא וכל מרכיב אחר בחיים המודרניים שלנו בהיותו הדלק הנוזלי היחיד שמצוי בטבע. מאז שנת 2007 העולם כמעט ולא מצליח להגדיל את התפוקה של הזהב השחור למרות תמריצים כלכליים אדירים (זה המחיר בתחנת הדלק אם לא שמתם לב), השקעות של מיליארדים וטכנולוגיית קצה. זאת הפעם הראשונה שזה קורה מאז שקדחו את באר הנפט הראשונה במחצית השנייה של המאה ה-19 (להוציא השבתות יזומות של אופ"ק ב-73' ו-79'), וזה היה צפוי מראש למי שבחר להקשיב לקבוצה גדולה של גיאולוגים שבילו את כל חייהם בתעשיית הנפט במקום לכלכלנים נאו-קלאסיים שמתמחים במודלים מתמטיים ובאמונה דתית בכוחות השוק. האחרונים פשוט לא מצליחים להבין איך המודלים שלהם לא עובדים בעולם האמיתי, שבו שולטת מציאות פיסיקלית ולא דמיון קודח. ההכרה בכך שזרם הנפט לא יגדל יותר באופן משמעותי (לזו הכוונה ב'שיא תפוקת הנפט') מחלחלת לאט לאט למקומות שבעבר נשלטו על-ידי חשיבה כלכלית נאו-קלאסית. סוכנות האנרגיה הבינ"ל, שעד לשנים האחרונות סיפקה תחזיות נפט אופטימיות עד קץ הימים, היום נובחת בהיסטריה מעל כל במה אפשרית שמחירי הנפט הגבוהים עומדים לפגוע בהתאוששות הכלכלית (surprise surprise). זאת אותה הסוכנות שמקטינה את התחזיות שלה כמעט כל שנה בעשור האחרון, וחושפת את כישלונה המהדהד וחוסר הרלוונטיות שלה פעם אחר פעם. מי שיטה אוזן ישמע עוד כמה נביחות – למשל העובדה שהסעודים החליטו לבנות 16 כורים גרעיניים עד 2030; שסין עסוקה במסע קניות של שדות נפט ומחצבים אחרים בכל רחבי העולם; שדו"ח היסטרי של צבא גרמניה מדבר על אפשרות של התמוטטות הסחר הבינ"ל בעשורים הקרובים כתוצאה אפשרית ממחסור בנפט; שהאמריקאים בינם לבין עצמם מודים שלסעודים אין יכולת להגדיל באופן משמעותי את תפוקת הנפט ולשלוט על מחירו; ושמנהל אחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם (מעל 100$ מיליארד) מייעץ ללקוחותיו להתעורר (קריאה מומלצת מאוד אגב גם למי שאינו משקיע בבורסה). ואף על פי שהפעם הכלבים נובחים והשיירה באמת מאיטה לקצב צב, היא משום מה בוחרת לאטום אוזניים, לעצום עיניים, ולהאמין שהסוסים יחזרו לדהור רק כי לנוסעים כבר ממש נמאס לעמוד במקום.

עד לכאן כיסיתי מדגם חלקי של ראיות לכך שהכלכלה הגלובלית ניצבת בפני מצוקת אנרגיה קשה שתכתיב שיעורי צמיחה עלובים או שליליים בעשורים הקרובים, ולא נגעתי בכלל בגבולות שמציבים בפנינו הכיורים של כדור הארץ (היכולת לספוג את הבלגאן שאנחנו עושים) כמו התחממות גלובלית. אני מניח שמי ששרד עד לכאן הבין את הרעיון, ולמי שרוצה ללמוד עוד אמליץ להתחיל כאן וכאן (ואפילו יש כמה גופים ישראליים שעוסקים בתחום), שם תוכלו לקבל הפניות לעוד אלפי ספרים, מחקרים אקדמיים ודו"חות ממשלתיים שנכתבו על הנושאים האלה. לסיכום החלק הזה הרשו לי רק להפנות את תשומת לבכם לכך שהיכולת שלנו להתגבר על משאבים מתדלדלים עד היום הייתה תמיד בצורת "פתרון" של צריכת עוד אנרגיה. אין יותר מספיק מים מתוקים? התפלה. נגמרו הדגים באוקיינוס? חוות דגים. אין מספיק נפט? בישול חולות זפת ופצלי שמן. איכות הקרקע מתדרדרת? עוד יותר דשן, חומרי הדברה ומים. פתאום הסינים רוצים גם כן לחיות כמונו? ניקח את כל ה'פתרונות' האלה עוד יותר אל הקצה. כל זה עבד לא רע כשהצלחנו להפיק יותר ויותר אנרגיה כל שנה. מרגע שזה לא עובד יותר – איך לומר זאת בלשון עדינה? – צריך לפנות לכיוונים אחרים. כמו שניסיתי להראות בתחילת הפוסט, להגיע לא מוכנים לעולם שבו הצמיחה הכלכלית מפסיקה זה לא דבר כל כך נעים.

מכיוון שזה בלוג פוליטי והיסטורי, בחלק הנותר אני רוצה לגעת קצת בהשלכות הפוליטיות של עולם ללא צמיחה כלכלית, לספר סיפור היסטורי קצר ולחזור לביקורות המוצדקות על מלתוס הרשע.

בשנת 1900, כשהתנועה הסוציאליסטית העולמית הייתה עדיין צעירה וסקסית, חברו [זהירות: PDF] יחד בפריז כמה קבוצות של נאו-מלתוסיאנים ממדינות שונות והקימו את "הפדרציה הבין-לאומית להתחדשות אנושית". בהובלת הסוציאליסט-אנרכיסט פול רובין, הקבוצה שברה ממלתוס שמאלה וטענה שמעמד הפועלים מסוגל לשפר את מצבו החומרי אם במקביל למאבק החברתי למען עולם צודק יותר הוא גם יוריד באופן יזום את שיעור הילודה. הנאו-מלתוסיאנים האמינו שרק באמצעות השבתה יזומה, עצמאית ומדודה של הרחם, דרך חינוך מיני, אמצעי הגנה, וחירות האישה על גופה, הפרולטריון יצליח לשבור את מעגל השעבוד הנצחי שלו. הסיבות לכך הן ששיעור ילודה גבוה משרת את המדינה האימפריאליסטית (מספק בשר תותחים זול), את הבורגנות (היצע גדול של דורשי עבודה מאפשר לשלם להם שכר רעב) ואת הכנסיה (במיוחד הקתולית, שלא רק נאבקה אידיאולוגית בהגבלת ילודה, אלא גם נחלשה משמעותית מול הפרוטסטנטיות והייתה זקוקה תמיד ליותר מאמינים חדשים). בנוסף לאתוס הסוציאליסטי, הפמיניסטי והאנטי-מיליטריסטי, בטקסטים של התנועות הנאו-מלתוסיאניות מאותן שנים אפשר למצוא מוטיבציה נוספת. כך למשל הצהרה מ-1913 קובעת כי "בהתחשב במה שעלול לקרות לצאצאינו, אנחנו נוטלים לעצמנו את הזכות לעודד בניית גדר סביב הגידול הבלתי נשלט באוכלוסיית המין האנושי". חברי התנועה, במיוחד בדרום אירופה וביבשת אמריקה (צפון ודרום), נרדפו, נכלאו והוצאו להורג אחרי שעלו על העצבים של הצבא, הכנסייה ובעלי ההון. למרות זאת, בין אם בעזרת הנאו-מלתוסיאנים ובין אם לא, שיעורי הפריון במערב החלו לצנוח באותה תקופה, ומעולם לא עלו יותר שוב. הרחם המערבי אמר את שלו.

ההישג המרשים ביותר שהשמאל יכול לזקוף לזכותו בעיני הוא הרחבת שיח הזכויות שהתרחשה בקצב מעורר השתאות במאה השנים האחרונות. אחרי שהעניים קיבלו זכות הצבעה וזכויות נוספות, הגיע תורן של נשים, שחורים, הומואים ועוד סוגים רבים של מיעוטים. למרבה הצער, מי שלא קם ונאבק על זכויותיו, או מי שאינו מסוגל לעשות זאת, בדרך כלל נשכח בצד. מספיק מילים כבר נכתבו על כך שהישראלים מוכנים להיאבק בהמוניהם על צדק חברתי עבור עצמם, אבל נלהבים הרבה פחות לעשות זאת עבור אחרים (בין אם הם פלסטינים, עובדים זרים או פליטים). בעלי החיים והטבע הצליחו לקבל זכויות חלשות יחסית בחקיקה בדיוק בגלל שהם לא מסוגלים להגיש עתירות ולארגן הפגנות. החקיקה הקיימת בעניינם בדרך כלל מעגנת את זכויותיהם לא בגלל שיש להם ערך אינהרנטי, אלא בגלל שיש להם ערך לאדם, או בגלל שהאדם, בטוב ליבו, הוא יצור רחום וחנון.

אבל הקבוצה הכי מקופחת, ובפער ענק אחרי כל היתר, היא גם הגדולה והשקטה ביותר – והיא מייצגת את מי שיחיה כאן בעתיד – צמחים, בעלי חיים ובני אדם. וזה כולל גם את רובנו בעוד 10-20 שנה, ואת הילדים שלנו. הגדולה המוסרית של הנאו-מלתוסיאנים מלפני 100 שנה, שידעו לשלב צדק חברתי, פמיניזם, התנגדות בלתי מתפשרת לאלימות וקיימות ( זאת הגישה שדואגת לדורות הבאים) צריכה לשמש לכולנו מצפן מוסרי. נשמע מופרך במציאות של היום? תתפלאו. גם בתחילת המאה ה-21 קמות קבוצות שנושאות את אותן המסרים – Degrowth ו-Transition Towns הן בעיני המובילות שבהן. לתנועות ה- grassroots האלו יש שורשים אינטלקטואליים חזקים שחיים ובועטים, כמו כלכלה אקולוגית ואקולוגיה עמוקה, שיונקים בעצמם מענקים כמו ג'ון סטיוארט מיל, גנדי (המהטמה, לא זה עם העוזי) והנרי דיויד ת'ורו. מי שדבק בעקרונות האלו היום נאבק כדי לשכנע אחרים להפחית את הצריכה שלהם ולאמץ סגנון חיים חלופי, והוא לא מתבייש לשמש דוגמא גם אם אחרים רואים בו פראייר או לוזר לפי סולם הערכים המקובל.

התנועות האלו עברו לעסוק במה שבעיני יהיו האתגרים האמיתיים של המאה ה-21 ומציעות תפיסת עולם מגובשת שמכילה לא רק את המרכיבים המוסריים שציינתי למעלה, אלא גם חזון ודרכי פעולה מפורטות איך אפשר להגיע אליו באופן שפוי. רוב האנשים, במפתיע או שלא, לא מעוניינים לשמוע על זה בגלל שזה דורש מהם לא מעט ויתורים חומריים ולא פחות חשוב מכך, אידיאולוגיים. לצפות שהפוליטיקאים במערב יגלו מנהיגות אמיתית באווירה כזו זו בדיחה תפלה, ותעיד ההתעלמות הגורפת שלהם מדו"חות שהגופים שהם עומדים בראשם חיברו בעצמם. ובגלל זה השיח הציבורי, בישראל כמו בשאר העולם, תקוע בשאלות הגדולות של המאה ה-20. במקום לחשוב איך אנחנו יכולים לחיות טוב יותר עם פחות, אנחנו עסוקים בלהיאבק מי יקבל יותר.

חוזי השחורות הקיצוניים שבינינו נוהגים להשוות את המאבק בין המעמדות הגבוהים לנמוכים על חלוקת העוגה לויכוח שבין נוסעי המחלקה הראשונה לבין נוסעי המחלקה השניה והשלישית על הזכות למקום מרווח על סיפון הטיטניק כדי לצפות בקרחון היפהפה המתקרב אליהם באיטיות. גם אם לנוסעים במחלקה השניה והשלישית יש זכות לצפות בשירת הסירנות הזו ממש כמו לנוסעי המחלקה הראשונה, יהיה מועיל יותר אם כל הנוסעים יעזבו את רווחת הסיפון ויתחילו לנקוט בפעולות שקולות, מתואמות ומאוזנות כדי להטות את נתיב האוניה מהקרחון, או לנסות לפחות למזער את הפגיעה (כן, אני יודע שהיא טבעה בלילה, אבל זה הורס את המשל).

סלחו לי על הפתוס המוגזם. המציאות, למרבה המזל, רחוקה מלהיות כל כך טראגית. האנושות לא תיכחד בזמן הקרוב, והאיזון יוחזר למקומו – בועטים וצורחים (אם להשתמש במטבע הלשון של יוסי) אמא טבע תחזיר את היקף האוכלוסיה והכלכלה שלנו לשיווי משקל שתואם את כושר הנשיאה של כדור הארץ. השאלה היחידה היא האם נוכל לוותר על הבעיטות והצווחות ולעשות זאת בעצמנו, או שמלתוס יחייך מדושן מעונג בקברו מהסבל שיהיה כרוך בתהליך הזה, מרוצה מכושר האבחנה הדק שלו אודות טבע האדם.

תכננתי לעצור כאן אבל אני חייב לזרוק כמה מילים על ההקשר הישראלי לכל זה. אנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, וקצב גידול האוכלוסיה אצלנו גבוה ביותר מפי 2 מזה שבצפון אמריקה, וביותר מפי 10 מזה שבאירופה; המים המתוקים שלנו כבר מזמן לא מספיקים לצרכים שלנו ואנחנו תלויים לחלוטין בהתפלה שמבוססת על אנרגיה מחצבית; ולמרות ההתפלה הזאת אנחנו לא מסוגלים לספק לעצמנו אפילו חלק קטן מהמזון שלנו, ואנחנו מייבאים כ-80% מהתצרוכת הקלורית שלנו; נותנת החסות שלנו בשכונה הקשוחה הזאת היא מעצמה שהתרחבה הרבה מעבר ליכולותיה והיא מתחילה לאט לאט לקלוט את זה (מישהו אמר רומא?). נגיד הבנק המרכזי שלנו מתגאה בכך שאין לו בכלל זהב בכספות בעיתוי הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת, ואני חושש שאנחנו עומדים להצטער על זה מאוד. המצב במדינות סביבנו, כמו שכולכם יודעים, עוד פחות טוב. מי שקורא את הבלוג הזה לא צריך להתרגש יותר מדי מקריסה עתידית של החברה הישראלית, אבל אני תמיד דוגל בהסתכלות על התמונה הרחבה – זה מקלקל את ההצגה אם יושבים קרוב מדי (ואני אומר את זה בהרבה כאב – הייתי מעדיף מן הסתם שהדברים היו נראים אחרת). אחרי הכל, אם אפילו לשמעון פרס – אחת הדמויות המבחילות ביותר בציבוריות הישראלית – כבר מתחיל לרדת האסימון, זה באמת מתחיל להיות קצת מדאיג.

(רן ישר)

כלכלת הוודו של נתניהו: המקרה של צוג

האשליין נתניהו חזר ב-15 השנים האחרונות, שבהן היה פעם אחר פעם בעמדת השפעה כלכלית בכירה, על המשנה הכלכלית שזכתה להתייחסות רצינית ראשונה בימי רייגן: תפיסת הזרזוף, שאומרת שאם רק ננמיך את המסים על אלה שגם כך יש להם יותר מדי, הם יצרכו יותר, וצריכת היתר שלהם תעלה את רמת החיים של כל השאר.

בכל פעם שביצעו את הניסוי הזה בבני אדם, הוא נכשל. כלומר, הוא נכשל אם אנחנו מאמינים שהאנשים שקידמו באמת האמינו בבולשיט שהם ניסו למכור לנו. כמובן, אם המטרה האמיתית שלו היתה, כפי שמותר לחשוד, חלוקה מחדש של הרכוש כדי שתתאים לבעלי ההון, היא היתה הצלחה מסחררת.

המקרה של צוג, קנטון בשווייץ, עלה בימים האחרונים לכותרות, בעקבות כתבה בוול סטריט ג'רנל. על פניו, צוג היא סיפור הצלחה מהחלומות של כת מילטון פרידמן: המחוז העצמאי למדי – קנטונים בשווייץ קובעים שני שלישים מהמסים שהתושבים משלמים – דורש מתושביו לכל היותר מס הכנסה של 22.9%, ומס החברות שם נמוך במיוחד: הוא עומד על כ-15.4% בממוצע – רק 2.6% פחות מהיעד של נתניהו, 18%.

התוצאה היתה עליה מסחררת במספר החברות שעקרו לצוג – עד 1947, מחוז חקלאי לא עשיר במיוחד – כמו גם עליה מסיבית במספר המיליונרים השורצים במקום. התוצאה הצפויה למדי, שבמחוז מתחילים להתמודד איתה, היא דחיקתם של סתם שווייצרים מצוג החוצה: הם לא מסוגלים לעמוד ביוקר המחיה של המיליונר הממוצע. בצוג, אומרים המקומיים, כבר לא נשאר מעמד בינוני. מי שגר שם הוא או מיליונר, או פונקציונר בחברה זרה, או מישהו שהיה בר מזל לרכוש את הבית שלו בשנות החמישים והשישים. כדי לחיות בצוג ברווחה, צריך האדם הממוצע הכנסה שנתית של 1.2 מיליוני דולרים. כלומר, להיות מיליונר. רוב ילידי צוג לא עומדים בדרישות, והם נאלצים להגר לקנטונים עם מדיניות כלכלית שפויה יותר.

לכל זה יש כמובן צד חיובי: הצמיחה בשמיים. גבוהה מדי, למעשה. האבטלה נמוכה מאד יחסית. אבל צוג הפך לאי קטן של עשירים בלבד. המדיניות היטיבה עם כלכלת המחוז, יש להניח – אבל כלל וכלל לא שירתה את האוכלוסיה הילידה שלו. הפוליטיקאים המקומיים שמו לב, ובניגוד לבנימין נתניהו הם מתחילים לקדם דיור בר השגה. הם לא מתכוונים להעלות מסים, אבל גם לא למשוך למחוז עוד חברות בינלאומיות.

מי שחי בישראל לא צריך היה להיות מופתע כשקרא על צוג: מדיניות ההטבה עם העשירים של נתניהו, ובכן, מיטיבה עם העשירים. עם כל השאר, הרבה פחות. בעיות הדיור של ישראל נובעות, בין השאר, שמתוך מגמה למשוך עשירים יהודים מחו"ל, ישראל מאפשרת להם לרכוש דירות ולהעמיד אותן ריקות. כלומר, היא מעדיפה את עשירי העולם היהודי על פני תושביה הילידים – ולא רק הפלסטינים.

אם המדיניות של נתניהו תצליח להגיע לבשלות, ישראל תהיה עוד צוג: מעוז של אוליגרכים יהודים, מקלט מס לכל עבריין או תאגיד (מונחים נרדפים לעתים קרובות מדי). מי שלא יהיה מיליונר, פשוט יצטרך להדחק אחורה – לא במקרה הסיסמה של נתניהו ואנשיו היא "לכו ללוד".

זה לא בלתי הפיך, כמובן. כלכלה היא אולי הפוליטי שבמדעים, אם היא אכן מדע. כלכלה צריכה להיות בידי האזרחים; היא כלי חברתי מאין כמוהו. האזרחים הם אלה שצריכים להחליט באיזה סוג של מקום הם רוצים לחיות. אני חושב שרובנו נדחה את המודל של צוג – אפילו בצוג הוא כבר מתחיל להעלות שאלות. ברחוב עזה, מצד שני, עדיין לא.

זה בידינו. במוצאי השבת הקרובה מתוכננת הפגנה גדולה. היא מתהדרת בשם הבעייתי מאד "הפגנת המיליון". יהיה קשה להוציא מיליון אנשים לרחוב – אנחנו מדברים על 14% מכלל תושבי המדינה. אבל צריך. ההוגים שרוצים להפוך את ישראל לסניף של צוג צריכים להבין שאנחנו לא ניתן לזה לקרות, ושהאדמה תחת רגליהם תרעד לפני שזה יקרה. כי, בסופו של דבר, מחאה עממית שמדוכאת על ידי השלטון – באלימות או בהתשה, שזו השיטה בה נראה שבחר נתניהו, בעקבות אולמרט ושרון – תתפוצץ באלימות. נתניהו עובד אצלנו, לא להיפך – ולנו נמאס שהוא מזרזף עלינו ואנחנו לא רוצים לגור בצוגלנד. אבל אם לא נראה לו את זה, זה לא יקרה.

צאו מהבתים, וקחו אתכם עוד מישהו. אם לא עכשיו, אימתי?

ועוד דבר אחד: הרעיון של צמיחה נצחית, רקטה שנסיקתה איננה פוסקת לעולם, היתה תמיד מגוחכת, כשחושבים על כך שהמשאבים על פני הכוכב הקטן הזה מוגבלים. עכשיו מציין דן תמיר ששיא תפוקת הנפט מאחורינו – ושחייבים, בדחיפות, למצוא תחליף לתפיסה של צמיחה.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: בשורה משמחת בחום הקיץ

בשורה טובה אחת לפחות כבר יצאה מהמאבק העממי הנוכחי: מסתבר שברחובות ישראל מסתובבים לא עשרות כי אם אלפים ורבבות של צדיקים. מנין? מן הידוע שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. מאז השבוע שעבר אנו שומעים שוב ושוב שהמסרים של המפגינים והמוחים "אינם ברורים" ושהדרישות שלהם "אינן ממוקדות" – והנה בא נחמיה שטרסלר ומיקד היטב את המסרים ואת הדרישות. "המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” כותב שטרסלר (“מחאת האוהלים עוברת למעשים”, הארץ, 3.8.2011), ובזה שם את האצבע בדיוק על מוקד המחלוקת.

כעת מוקד המחלוקת ברור: השאלה היא האם המדינה יכולה לנהל עסקים ומוסדות או שתפקידה להיות מנהל ומפקח בלבד. על דרך המשל: האם המדינה היא בעלת בריכה המעבירה שיעורי שחיה לילדים ומספקת מצופים למתקשים, או שהיא בבחינת מציל או למצער פראמדיק של מד"א הבא לבצע החיאה בטובעים.

כוחות השוק זה אנחנו. הוויכוח הוא פוליטי, ויש לנהל אותו.

נחמיה שטרסלר (והוא אינו לבד) חושב שמדינה אינה יכולה ליזום, לעשות ולנהל, ושתפקידה רק לפקח על השוק. המוחים והמפגינים בחוצות ישראל בקיץ 2011, לעומתו, דורשים מהמדינה לעשות בדיוק את הדברים האלה: ליזום, לתכנן, לבצע ולנהל – ובאופן שישרת את כלל האוכלוסיה באופן שויוני ככל האפשר.

מצדדי השוק החופשי הביאו ומביאים כראיה לחוסנו ולאיתנותו של המשק הישראלי את ה"צמיחה" היפה שרשם בשנים האחרונות ואת העליות במדדים ממוצעים של רמת חיים והכנסה לנפש – הכל הודות ל"כלכלה החופשית" שנוהלה כאן בעשור האחרון. אבל הממוצעים הללו לא עוזרים לאלפים ולרבבות הנאנקים בעוד שמיעוט קטן שוחה בשמנת. נתוני צמיחה ממוצעים מעידים על מעט מאד, כי גם בבריכה שעומקה הממוצע 20 ס“מ אפשר לטבוע למוות.

האמירה ש"המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” היא אמירה אידיאולוגית – וככזו גם לגיטימית בהחלט. אבל כדאי לזכור שבחברות אנושיות, האידיאולוגיה התאורטית מוצאת את ביטויה בפוליטיקה המעשית, ולכן במוקד ההתקוממות – הפוליטית לעילא ולעילא – נמצאת אידיאולוגיה. חבל יהיה לבזבז את הזמן והכחות שכבר הושקעו במאבק הזה בפריטתם לסעיפים תקציביים, אחוזי פטור, זכאויות לקצבאות וכהנה וכהנה פרטי פרטים. העימות המתחולל ברחובות, כפי שסייע נחמיה שטרסלר להבהיר, הוא פוליטי ואידיאולוגי – ויש לנהלו ככזה.

(דן תמיר)

לא מכת טבע, לא גזירת גורל

הערב, בשעה 21:00, תיערך הפגנה על יוקר המחיה ומחירי הדיור בכיכר הבימה בתל אביב, וצפויים להגיע אליה מפגינים מהמאהלים שהוקמו בכל רחבי הארץ. אני קורא לקוראי הבלוג להגיע אליה; אם מישהו מכם יכול לספק הסעה מפתח תקווה לאזור ההפגנה, אודה לו מאד.

ההפגנות שנערכו בשבוע האחרון מוכיחות שמשהו משתנה, שיש – אחרי החורף הארוך של יאוש פוליטי שראשיתו באחיזת אהוד אולמרט בקרני המזבח אחרי מלחמת לבנון – סוף סוף התעוררות פוליטית. סוף סוף, אנשים קולטים שהמשטר – וזה לא משנה אם ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק או עמרם מצנע – פועל נגד האזרחים ולמען ההון.

הדרישה המרכזית של המאבק היא לבקרה על שכר הדירה, מה שמכונה באנגלית rent control. תומכי ההון החופשי – הם מעדיפים לקרוא לעצמם תומכי השוק החופשי – מנסים לשכנע אתכם שאם תהיה תקרה לשכר הדירה, ואם הממשלה תפשיר קרקעות לבניה מוזלת לצעירים, נדרדר מיד למצבה של קובה או אלבניה. אז בפעם הבאה שאיזה שטרסלריסט ישלח אתכם לקובה, שלחו אותו בתגובה לסומאליה – שוק חופשי, ללא כל הגבלה ממשלתית, מסים, או ממשלה בעצם. גן עדן, אם אתה פיראט. אולי מישהו שם צריך לפתוח בלוג ולקרוא לו הקפיטליסט הימי.

הבעיה העיקרית כאן היא חמדנותם של בעלי הבתים, בעידודה השקט של הממשלה. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיות פראייר, ואם אתה יכול להוציא מהנכס שלך עוד כמה מאות זלוטי, למה לא? בפרפרזה על מרקס, לרשות בעלי הדירות עומד צבא המילואים של השוכרים – אם השוכר הנוכחי לא מוכן לשלם את תנאי העושק שלך, סביר מאד שבקרב צבא המיואשים שמחפשים דירה, יהיה מי שיסכים.

מפגינים בשדרות רוטשילד, השבוע: העשירון השמיני מתקשה לסיים את החודש.

הדור הקודם התקשה ברכישת דירה; הדור הנוכחי מתקשה אפילו לשכור אותה. אבל זה לא נעצר בשכר הדירה. בעיה מרכזית אחרת היא השכר הנמוך. השכר החציוני, חישב שי אלקין – שכן הלמ"ס לא מפרסמת אותו, מסיבותיה שלה, ומעדיפה להסתפק בפנטזיה התלושה של השכר הממוצע – עומד על 5,850 ₪ בחודש. המשכורות בישראל, אלא אם אתה בכיר, נמוכות מהמקובל במערב. יוקר המחיה, מצד שני, גבוה הרבה יותר. במהלך משבר הקוטג' – אגב, שמתם לב שהמחיר שלו עוד לא ירד, כן? – מצאו העיתונים הכלכליים שאפילו העשירון השמיני מתקשה לגמור את החודש. הישראלים משלמים יותר על מוצרי חלב, לחם, ואפילו שמן זית – הלונדוני הממוצע משלם כמחצית המחיר על שמן זית שמשלם ישראלי, וזאת למרות שאלביון לא ידועה בעצי הזית הרבים שלה. מעל ראשנו מרחף כבר שלושה שבועות איום של העלאת תעריפי החשמל ב-20% עד 25%. עליה כזו, אם תקרה, תעלה את המחיר של הכל. מה עושה הממשלה? כלום.

המקרה של חברת החשמל מרתק. לחברה יש ועד חזק, אולי חזק מדי, ובאוצר לא אוהבים ועדים חזקים. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר של אריאל שרון, שקע עמוק לפנטזיית צ'רצ'יל שלו, הגדיר את ספינת החשמל כ"ביסמארק", ספינת המלחמה הנאצית, ונשבע להטביע אותה. כל צעד הכרחי של חברת החשמל – למשל, בניה של עוד תחנות כוח – נתקל בהתנגדות של משרד האוצר. כאילו חברת החשמל לא היתה צורך הכרחי של כל אחד מתושבי הארץ, כאילו משרד האוצר לא היה אמון על רווחתם של התושבים אלא על זו של האוליגרכים. רגע, למה "כאילו" בעצם?

המשבר הנוכחי נובע מכך שחברת החשמל זקוקה נואשות לתחליף לגז המצרי (נזכיר שוב שהעובדה שיש בכלל הסכם לגז עם מצרים נובעת מקנוניה של האוליגרך יוסי מימן להדחת שר התשתיות הלאומיות יוסי פריצקי; פריצקי רצה הסכם עם חברה בריטית-פלסטינית), אבל החוק אוסר עליה – בצדק – להשתמש בחומרים מזהמים כמו מזוט. חברת החשמל רוצה להשתמש בסולר. המס שמשית האוצר על המזוט עומד על 14 שקלים לטונה; המס שהוא משית על סולר גבוה פי 235, ועומד על כ-3,300 לטונה. האוצר, בקצרה, עומד להפעיל את השיטה הרגילה שלו: לפגוע בתנאים של השירות הציבורי, ואז לטעון שהוא לא עושה את תפקידו, שהוא לא יעיל, ושיש להפריט אותו. בדיוק כמו עם הכבאים. זוכרים את הכבאים? והאזרחים? שילכו האזרחים להזדיין. אנחנו לא פה בשבילם. אנחנו בשביל ההון החופשי.

שורה של אוליגרכים – לב לבייב, אילן בן דב, ויצחק תשובה – ביקשו או מבקשים לפטור אותם מתשלום החובות התאגידיים שלהם, אלה שלקחו כאגרות חוב. ללבייב זה עבד, אז עכשיו גם האחרים מנסים. וזה לא רק עניין לקוראי מדור שוק ההון, זה עניין לכולנו. למה?

כי קופות הגמל וקרנות הפנסיה שלכם מושקעות בחלאות האלה. כשבן דב מבקש "תספורת" תוך כדי שהוא בונה לעצמו וילה חדשה, כשתשובה מודיע שחברה אחת שלו כנראה לא תעמוד בתשלומים שלה בעוד הוא במקביל מבקש להנפיק אגרות חוב של חברה אחרת שלו, הוא דופק את הפנסיה שלכם. זה לא תמיד היה המצב: עד לפני כמה שנים, קרנות הפנסיה וקופות הגמל השקיעו את הכסף שלכם באגרות חוב ממשלתיות, שאולי לא רווחיות יותר מדי אבל הן יציבות. בתחילת העשור, אילץ שר האוצר בנימין נתניהו את ה"מוסדיות", כפי שהן נקראות, להשקיע באגרות חוב קונצרניות. כלומר, משכן את הפנסיה שלכם – בהנחה שיש לכם – לגחמות של תשובה, בן דב, לבייב ושאר הגאונים הפיננסיים מסוגם.

נתניהו הצליח בכך במקום שבו נכשל ג'ורג' וו. בוש, שרצה לעשות תרגיל דומה עם הביטוח הלאומי בארה"ב: אבל שם היתה אופוזיציה, והיא נעמדה על הרגליים האחוריות והצליחה. פה, כמעט ואף אחד לא שם לב. כלכלה, אתם יודעים, מספרים. זה משעמם.

יוקר המחיה, מחירי הדירות, השיעבוד של כולנו לבנקים ולאוליגרכים – זה לא מקרה, זה לא אסון טבע, זו יד מכוונת. יש מי שדווקא יש לו דיור: המדינה בונה דירות רבות לחרדים, והימין הישראלי טוען דרך קבע שלמתנחלים הצעירים יש זכות ל"גידול טבעי" ולהמשיך לגור ליד ההורים שלהם. לישראלים מן השורה כנראה אין. לגמרי לא במקרה, שלושת המגינים התקיפים ביותר של נתניהו בעיתונות סוף השבוע היו כולם מתנחלים או תומכיהם: הכתבלב של הגברת, מתנחל המחמד חנוך דאום, ששלח את המוחים לגור בלוד; המחבל היהודי חגי סגל; ואראל סג"ל, שטען שהמחאה מובילה למלחמת מעמדות.

כלומר, כשמעבירים את הכסף שלך לבעלי ההון והאוליגרכים (באמצעות הורדת המסים הישירים, שמושתים בעיקר עליהם, והעלאת מסים עקיפים, שמושתים על כלל הציבור; 51% מהכנסות המדינה ממסים הן ממסים עקיפים), זו לא מלחמת מעמדות, זה סתם מהלכו התקין של הטבע. במלחמת המעמדות, אומר בפועל סג"ל, רק לצד אחד מותר לירות.

סג"ל, סגל ודאום, כמובן, מגינים גם על האינטרס המעמדי שלהם: את הכסף שצריכה היתה המדינה להשקיע בישראל ובתשתיותיה, היא השקיעה בגדה המערבית וברצועת עזה. כנראה שלעולם לא נדע כמה, אבל היא העמידה למתנחלים מדינת רווחה לא רעה בכלל. בינתיים, בישראל, התשתיות קורסות. אין פה תחבורה ציבורית ראויה לשמה, ויועציו של שר התחבורה ישראל כ"ץ אמרו לאחרונה שאם הוא, כילד, יכול היה ללכת שני קילומטרים לתחנת אוטובוס, אז גם כל שאר האזרחים יכולים. מעבר ליהירות ולאטימות שבאמירה הזו, נראה שכ"ץ חושב שזה בסדר שהתשתיות שבאחריותו עומדות כפי שהיו לפני חמישים שנה. ועוד לא דיברנו על שירותי הרפואה הקורסים, על השירותים החברתיים, על מערכת החינוך, ועוד.

הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו. המחאה הזו עשויה, כמו כל מחאה, להכשל: אבל אם לא ננסה, היא ודאי תכשל.

ועוד דבר אחד: ערוץ שבע מדווח שהאוליגרך רמי לוי פיטר עובד ערבי שהעז לצאת עם יהודיה, ויערוך בקרוב סגרגרציה בין העובדים היהודים והערבים שלו, מחשש התבוללות. ספק אם יש סיבה טובה יותר לחרם על רשת מרכולים. אני רוצה להדגיש שהחרם לא מונע מהמיקום הגיאוגרפי של החנויות של לוי, אלא בשל הגזענות של מדיניותו. זה, כנראה, עדיין מותר.

(יוסי גורביץ)

מחיר מדיניות האוצר

הבוקר במכולת, שמעתי אשה מסננת שצריך לתפוס את הערבים שהציתו את הדליקה אתמול ולשרוף אותם כמו את 40 הסוהרים שנשרפו אתמול. התערבתי. "ומה אם אלה היו בחורי ישיבות?". "מה?" "שאלתי מה אם השריפה נגרמה בגלל בחורי ישיבות, כמו בפעם שעברה. גם אז תרצי לשרוף אותם?". היא מלמלה משהו, שילמה ונעלמה.

וזה, פחות או יותר, מה שמגן על ראש הממשלה נתניהו ועל ערימת הגמדים שלו מזעם ההמון: הידיעה שכל כשלון או אסון יתורגם מיד לחרדה מהאויב החיצוני או הפנימי, על פי הצורך. הידיעה שהישראלים, כמו הרוסים, כבר מזמן מתייחסים לממשלה עצמה כאל אסון טבע, שאין מה לעשות כנגדו. פשוט נתון שהוא שם.

האשם המיידי בחרפה שלכבאי ישראל נתקעו אמש בלי מספיק חומרי כיבוי דלקה הוא שר הפנים, אלי ישי, שרשמית אחראי עליהם. אבל אלי ישי, עד כמה שהוא מהמאוסים שבפוליטיקאים שלנו, הוא לא באמת שר פנים. הוא נציג ש"ס במשרד הפנים. כל מה שמעניין אותו הוא איך לנצל את כוחו העצום של משרד הפנים כדי להתנכל לזרים ולקדם את מקורביו. עכשיו הוא אומר ששנים הוא התריע שאין מספיק תקציב לכבאים, אבל כולם יודעים שזה לא באמת עניין אותו. אם באמת היה אכפת לו, הוא היה מייצר משבר קואליציוני – וגם גורף באותה הזדמנות תמיכה עממית נרחבת. הוא לא התעניין בכבאות כי הוא לא מתעניין בתפקידו. אלי ישי הוא עקרב. הוא מתנהג בהתאם לטבעו.

האשמים האמיתיים הם בנימין נתניהו ונערי האוצר. אתם עשויים אולי לזכור אותו מתפקידו כשר אוצר, ומהעובדה שהוא משמש כעת כשר בכיר במשרד האוצר. בשעתו, הוא נשא את הנאום המפורסם על "האיש הרזה", המגזר הפרטי, הסוחב על כתפיו את "האיש השמן", המגזר הציבורי. נתניהו היה הפרזנטור הגדול של "כלכלת הזרזוף": שאם נקטין את המיסים על העשירים, הם ירוויחו יותר ואיכשהו כל העושר הזה יזרזף כלפי מטה. בארה"ב כבר הבינו, בעקבות בוש, שמדובר בכלכלת-וודו: הוא קיבל מדינה שהיתה בעודף תקציבי ובעקבות הקלות המס לעשירים שביצע, הותיר אחריו גרעון עצום. תחת נתניהו, הוקטנו מיסי החברות והוקל עול המיסים על העשירים: ככל שהרווחת יותר, כך קיבלת בונוס גדול יותר מהמדינה. אפילו ה-OECD כבר הספיק למחות על כך. כל זה, כמובן, עולה לממשלה בהכנסות ממיסים.

וכשההכנסות ממיסים יורדות, צריך לקצץ בשירותים לציבור – מה שמכונה בעגה של האוצר "קיצוץ בתקציב". הקיצוצים פגעו, בעקביות, בשירותים לציבור – להוציא בפרה הקדושה של משרד הבטחון. התקציבים שלו המשיכו לצמוח. העובדים שלו המשיכו לצאת לפנסיה ארוכה בגיל צעיר.

אז קיצצו בכל השאר. בחינוך, ברווחה, בתשתית. ישראל מתייבשת כבר שנים ארוכות – אבל האוצר עדיין מעכב את הקמת מתקני ההתפלה, שכמובן הופרטו, ולא בונה כאלה של המדינה. חברת החשמל זקוקה נואשות לתחנת כוח נוספת, אבל האוצר לא מוכן להשתתף במימון שלה. כי, נו, זה שירות לאזרח ועל כן זה לא ראוי.

בהתאם, נמנע האוצר מלהשקיע את הכספים הנדרשים גם למכבי האש. בישראל יש כאלף כבאים; הכבאים עצמם מציינים כי התקן האמריקני הוא כבאי לאלף תושבים, כך שבישראל חסרים כ-6,000 כבאים. כי, נו, משכורת לכבאים עולה כסף ולנתניהו ועוזריו חשוב יותר לוודא שמנכ"ל חברה ישלם פחות מס. המדינה אפילו הפריטה את כיבוי השריפות מהאוויר, אבל לא עושה את חלקה ולא מעבירה את הכספים שנדרשים לרכישת חומרי הכיבוי. תקציב הכבאים לא התעדכן כבר שנים, למרות שהאוכלוסיה גדלה בקצב של 1.8% בממוצע מדי שנה – והמדינה מתייבשת.

בפוסט מצוין, הזכיר היום צביקה בשור שנתניהו הוא אידיאולוג – עד שזה מגיע לכסא. כדי לשמור על הקואליציה שלו, אין לו שום בעיה לנפח את הממשלה בתשעה שרים חסרי טעם ושמונה סגני שרים מיותרים. כל זה עולה לנו 126 מיליוני שקלים בשנה. עלות חומרי הכיבוי החסרים היא שני מיליונים עד 25 מיליונים, תלוי את מי שואלים.

ה"רפורמות" – מזמן לא נעשה שימוש כל כך נלוז במילה הזו – של נתניהו לא מנעו את העוני. להיפך: הן הגבירו אותו, גם בקרב משפחות שבהן יש שני מפרנסים. המגזר היחיד שנהנה מהכלכלה נוסח נתניהו הוא מגזר המנהלים והפיננסים. לא במקרה, נתניהו מתנגד בתוקף גם להעלאת שכר המינימום – כלי שאין כמוהו לקדם את הצריכה ועל כן את הצמיחה – וגם לקביעת תקרה לשכר המנהלים. אחרי הכל, הוא ונערי האוצר משרתים נאמנה את קבוצת ההתייחסות שלהם, האלפיון העליון.

ובינתיים, הם מחריבים את השירות הציבורי בישראל, ולאט מדי אנחנו קולטים שיש לכך השלכות בנפש. כשיש פחות רופאים והתרופות עולות יותר, חלק מהציבור מקצץ בצריכת שירותי הבריאות שלו. כשמחירי המזון עולים, מי שידו אינה משגת – ועניים מוציאים הרבה יותר על מזון, ביחס, לעומת אנשים אמידים – צורך פחות מזון, ויש לכך השלכות בריאותיות. כשטייקונים כמו האחים עופר לא מקפידים על תקנות השמירה על הסביבה והזיהום, אנשים חולים יותר ומתים יותר. לפעמים מדובר בעובדים שלהם עצמם, לפעמים באחרים. כשבמדינה יש מספר מגוחך של פקחי עבודה שהאוצר מסרב להגדיל, וגם הם משמשים בעיקר את האובססיות הדתיות של אלי ישי, אז מספר עצום של מעסיקים – 92%, לפי בדיקה שנערכה לפני ארבע שנים – עושקים את העובדים שלהם. כשיש פחות מדי שוטרים, והם מקבלים שכר לא ראוי, אז הפשע הופך לסכנה לאומית. כשמערכת המשפט ממשיכה לתפקד עם תקני שופטים שנקבעו לפני עשורים, אז גם אין צדק.

מדי פעם פורץ איזה אסון, מזכיר שאנחנו בעצם חיים במדינת עולם שלישי נוסח דרום אמריקה, עם מיעוט של עשירים, חלק ניכר של האוכלוסיה שלא מגיע אפילו לרף המס, ומעמד בינוני מתדרדר במהירות. והאסון של אתמול, נורא ככל שיהיה, יחוויר לעומת האסון הצפוי הבא: רעידת אדמה מסיבית. כזו צפויה באזור שלנו – אנחנו יושבים, כזכור, על השבר הסורי-אפריקאי – מדי שמונים שנה בערך. האחרונה היתה לפני כ-80 שנה. ב-2001, העריכה ועדה בין משרדית שרעידת אדמה תעלה לישראל ב-5,000 עד 10,000 הרוגים; ב-2010, העריכה אותה ועדה בישראל תהיה "בוודאות" רעידת אדמה כבדה, ומומחה אחר העריך ש-96 אלף מבני מגורים (!) בישראל צפויים לקרוס ברעידת האדמה הזו. רוב המבנים בישראל לא ערוכים לעמוד ברעידת אדמה. מאחר ומדובר בישראל, מדינה נקרופילית, חברי הכנסת קראו מיד ליצירת עתודות של זיהוי חללים. כי, כמובן, אסור הלכתית לקבור אנשים בקברי אחים, אבל זה שהם ימותו כמו זבובים זה כנראה בסדר. שחר אילן מכסה את הנושא כבר שנים, ללא הועיל.

אבל כל זמן שהממשלה עסוקה בהסתת הציבור כנגד לא יהודים, פלסטינים או עובדים זרים, היא יכולה לסמוך על כך שאף אחד לא ישאל אותה שאלות קשות. אירונית, כך תיארה בשעתו התעמולה הישראלית את התנהלותן של מדינות ערב כלפי ישראל: ניגוח חיצוני כדי למנוע קריאות לרפורמה מבית. יופי של השתלבות במרחב.

עדכון: בסרטון הזה אפשר לראות את שלי יחימוביץ’ מדברת על מדיניות האוצר כלפי הכבאים, שנה ומשהו מראש, ומזהירה שמניעת העברת הכספים היא מכוונת, שהיא מיועדת להציג את הכבאים ככלי לא יעיל, וזאת כדי לדרוש את פיטוריהם של הכבאים המנוסים והוותיקים ולשכור כבאים צעירים ולא מנוסים בשכר זול יותר. תודה לבלוגר TikunOlam על ההפניה.

(יוסי גורביץ)