יועז הנדל בונה את עצמו כיאיר לפיד של הימין לקראת הבחירות הבאות. בתחום אחד הוא כבר מצליח: חוסר הדיוק בעובדות

בשולי הפוליטיקה הישראלית מרחף בשנים האחרונות יצור משונה, יועז הנדל שמו. כרגע הוא מחזיק בתפקיד יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שהביא לנו בין השאר את “אם תרצו” ושמטרתו היא להפוך את ישראל ליהודית יותר. הנדל גם מפעיל את הארגון שמתיימר להיות ארגון זכויות אדם, “זכויות אדם כחול לבן”, וכותב בידיעות אחרונות. קודם לג’וב הנוכחי שלו, הנדל עבד בלשכת ראש הממשלה, כראש “מערך ההסברה הלאומי,” ולזכותו ייאמר שהתפטר מהתפקיד אחרי פחות משנתיים, לאחר שהיה בין חושפי פרשת נתן אשל.

מי שעוקב אחרי כתיבתו המעייפת ישים לב שהוא מקפיד להציג את פני איש הימין המתון אך המיוסר. אתם מכירים את הטיפוס: 70% בן דרור ימיני, 30% ישראל הראל. בניגוד לימיני, להנדל יש יושרה מסוימת ולכן הוא לא טורח להעמיד פני איש מרכז. הנדל מקפיד מדי פעם לגנות את ההתפרעויות של קיצוני המתנחלים, אבל רק אותם.

קשה שלא לחשוד, ואני לא הראשון שמעלה את החשד, שהכתיבה העמומה והמחניפה של הנדל מיועדת לאפשר לו להתחרות על תפקיד פוליטי, ולא עוד הרבה זמן. נראה שהוא מחכה לרגע שבו היאיר לפיד הנוכחי ימצה את עצמו סופית, וקהל המרכז הרדיקלי – קרי האנשים בישראל שמאמינים בתמים שהם במרכז כי הם מוכנים למדינה פלסטינית ערטילאית, רצוי פלוס מינוס עם בוא המשיח, תוך שמירת גושי ההתנחלויות, אבל בפועל מקדמים עמדות של ימין קיצוני – ירצה לעצמו מועמד חדש וטרי. כשזה יקרה, הנדל יהיה שם. בניגוד ללפיד, הנדל שירת ביחידה קרבית והוא לא יתן לך לשכוח את זה. אפילו ספר הילדים שהוא כתב נקרא “כשאבא יצא למילואים.” יאיר, מאחוריך!

הדוגמא הקלאסית לחשיבה ההנדלית הוא ארגון זכויות האדם שהוא בנה. המטרה שלו היא להוכיח שזכויות אדם הן לא רק עניין של השמאל. כלומר, נסיון ניכוס קלאסי. מה עושה “זכויות אדם כחול לבן”? ובכן, בהנחה שהוא בכלל פועל – בשטח הוא לא מורגש – הוא אמור להיות סוג של מחסום Watch מדולל: לעקוב אחרי הפרות זכויות אדם של חיילים, ואז לדווח עליהן… לצבא. זה האחרון לא יעשה כלום, אבל בארגון של הנדל לא מאמינים בדיווח לתקשורת, או בכתיבת דו”חות. את הכביסה המלוכלכת של צה”ל, מאמינים שם, צריך לכבס רק בתוך צה”ל. בפועל, אם כן, ארגון זכויות האדם של הנדל מתפקד – אם הוא אכן מתפקד – כסוג של מש”ק משמעת. וזה קצה המחויבות שלו לזכויות אדם: שלא כמו ארגוני זכויות אדם של ממש, שמבינים שעצם המצב של כיבוש מוביל בהכרח לשלילת זכויות אדם מסיבית ומתמשכת, הנדל לא מתעסק עם הסיבות למצב. הוא יתעסק, אם בכלל, כשאיזה חפ”ש יחרוג מהפקודות. המערכת שדחקה את החפ”ש הזה לחרוג מהפקודות, המצב עצמו – זה לא במנדט של “ארגון זכויות אדם ימני.” כאן, בסופו של דבר, הפרדוקס. שבמאמרים שלו, שולל הנדל פעם אחר פעם את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית; הוא חושב במונחים של כיבוש נאור יותר. אבל סיום שלו – עד כאן.

שלא במפתיע, הנדל – לשעבר ראש “מערך ההסברה הלאומי” – הוא מאמין גדול ב-hasbara. האספסוף היהודי אוהב את זה. יש כאן 19 מנדטים בהתהוות. במדינה שבה נפתלי בנט הוא כוכב עולה, ואביגדור ליברמן הוא שר חוץ, הנדל הוא לא הדבר הגרוע ביותר בסביבה.

לפחות עד שמסתבר לך שהוא לקח את הקטע של חיקוי של יאיר לפיד גם לתחום הדיוק בעובדות.

ביום שישי האחרון, כתב הנדל מאמר בידיעות, כהרגלו. הוא עסק בהכנסת הבטון לרצועת עזה, דיבר על ארגון גישה, וכתב ש”שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות התקפיות.” הבוקר הוא פרסם סטטוס דומה מאד בעמוד הפייסבוק שלו, רק ששם המשפט הרלוונטי נראה כך: “שוחחתי בשבוע שעבר עם מנכ”ל הארגון איתן דיאמונד לאחר שהתגלה שכחצי מהכמות שהועברה לבניית מנהרות התקפיות.” ההדגשות שלי. אחר כך, הנדל נבהל מעצמו ותיקן את הסטטוס שלו כך שיתאים ל”ידיעות”: עכשיו הכמות היא שוב “חלק ניכר.”

יש שתי בעיות בסיפור הזה. נתחיל מהגדולה. אין שום ראיה לכך שחומרי בניה שהועברו לרצועה שימשו את החמאס לבניית מנהרות. זו טענה של מערכת ה-hasbara, אפילו טענה ותיקה שלה (עסקתי בה כאן), אבל היא מעולם לא גובתה בשום סוג של ראיה.

נזכיר שוב: ישראל מאפשרת הכנסה של בטון וחומרי בניה לרצועת עזה רק עבור ארגוני המגזר השלישי, שבעזה הם פעילים מאד עקב העובדה שישראל הרגה את היצור והמסחר שם והפכה את רוב האוכלוסיה לנתמכת סעד. על העברת חומרי הבניה הזו יש פיקוח מדוקדק. הארגונים צריכים להבהיר לשם מה הם צריכים אותם, והם צריכים להוכיח שהם הוציאו את הכמויות המדויקות לצרכים שלשמם הופנו.

בשל כלכלת המנהרות, שאכן ספגה מהלומה בחצי השנה האחרונה, עד לאחרונה לחמאס לא היתה כל בעיה לייבא בטון או צרכי בניה אחרים עבור עצמו. ישראל ניסתה (ראו קישור קודם) לטעון שחומרי הבניה שהיא מאפשרת להכניס לרצועה משמשים לבניית מנהרות, אבל, כאמור, לא סיפקה כל ראיות לכך – ובפעם האחרונה שהיא ניסתה את התרגיל הזה, היא שכחה לציין שהמנהרה נחשפה אחרי תקופה ארוכה שבה לא הוכנסו כלל חומרי בניה לרצועה.

אז, כשיועז הנדל כתב ש”התגלה שחלק ניכר מהכמות הועברה לבניית מנהרות,” הוא שיקר או פינטז. הוא נדרש, בעמוד שלו, לספק הוכחות לטענה שלו, והתחמק מכך בעקשנות לפידית. כשזוכרים שהשקר הזה הוא בעצם שקר hasbara ותיק, העובדה שהנדל מפמפם אותו לקוראים שלו לא צריכה להפתיע יותר מדי.

זו הבעיה הגדולה. הקטנה היא השקרנות הקטנונית. הנדל ידע שהוא לא יכול להעביר “מחצית מהכמות” דרך עורך ב”ידיעות,” כי זה עשוי היה לדרוש הוכחות לכך, ואין. אז הוא כתב “חלק ניכר,” וזה, אם אתה עורך עסוק שמוחו ממילא נשטף בתעמולת hasbara, עשוי לעבור בלי יותר מדי בעיות.

אבל כשלהנדל אין עורך – הבעיה הקלאסית של יאיר לפיד – הוא מתפתה לנפח קצת את השקר. וכיוון שאין מי שבולם אותו, ה”חלק ניכר” הופך ל”מחצית מהכמות.” זה הרי קל כל כך. ואז הנדל מגלה את מה שגילה לפיד: שהרשת מלאה באנשים שאינם עורכים מותשים ולחוצים, שיש להם זמן לקרוא בקפידה ולגלות את השקרים והפרכות. ואז הנדל, שכמו לפיד לא רגיל שמתקנים אותו, עושה לפיד ועורך את הסטטוס שלו – כשהוא שוכח שפייסבוק שומרת את ההיסטוריה של העריכות ומציגה אותן לכל דורש, ומוציאה אותך טמבל באותה הזדמנות.

אז כן, בניגוד ללפיד – שיודע על השכלה משמועות ושניזון מספרי ציטוטים – להנדל דווקא יש יופי של השכלה אקדמית, ועל כן הוא לא יעשה את השטות המטומטמת של הכרזה על אסטרונום פולני כעל פילוסוף יווני קלאסי; אבל הנטיה להונאה, לתחמנות קטנה, להעדפת המסר על פני האמת, ניכרת אצלו כבר עכשיו. ואם למדנו משהו מלפיד, זה שבאלה צריך לטפל כשהם קטנים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה ניסה להשיג לפיד, כשהתחפש לבן דרור ימיני. וחשוב מכך: מה הוא ניסה להסתיר

ליאיר לפיד המלחמה היתה רעה במיוחד. אף אחד לא שם אליו לב, ובצדק, אלא אם נתקף בהתקף חרדה כשנזכר שלפיד – כחבר בקבינט המדיני-בטחוני – הוא בין המכריעים את גורל האזור. מדי פעם, לפיד פלט כל מיני הצהרות לוחמניות, כמו ההתרברבות בכך שישראל תרצח את המנהיגים הפוליטיים של חמאס אם יצאו מהבונקר (הם יצאו אתמול, וטרם נרצחו, למרות שאם הייתי חברת ביטוח הייתי דוחה בנימוס את בקשת הפוליסה שלהם), או האמירה שצה”ל לא יצא מהרצועה עד שתחוסל המנהרה האחרונה (צה”ל מיהר להודיע שאין לו שום אפשרות לדעת מהי המנהרה האחרונה.) לפיד כתב מאמר מטופש ומלוקק להדהים, שבו הודיע לקיצונים בשני הצדדים – אלה שהפגינו נגד המלחמה ואלה שהרביצו להם – והודיע שהם שניהם לא שייכים לישראל. כנראה ששר האוצר עדיין חושב שהתפקיד שלו בחיים הוא לחלק ציונים על מה ישראלי בעיניך.

אשר למה ישראלי בעיניו של לפיד, אשתו ליהיא נתנה השבוע תשובה:

“להיות אימא ישראלית זה עוד לפני שאת אימא, לחכות לבדיקת האולטרה־סאונד כדי לדעת שהכול בסדר, אבל כשהוא אומר "זה בן" — מיד לדמיין את העובר שלך חייל במדים, עם אבק דרכים בשיערו, נשק תלוי עליו ועיניים מלאות תמימות. ולהתחיל לפחד.

להיות אימא ישראלית זה ללמד את הבת שלך לא להראות חולשה מול הבנות מכיתה ג'1- כי היא חייבת להתחסן, שלא תתפרק מול המ"כית הקשוחה בטירונות.”

שתי הערות: א’, אני לא יודע איזה הורה ישראלי מגדל ככה את ילדיו, ודאי לא את בנותיו, אבל אני יודע לזהות טקסט פאשיסטי-מיליטריסטי כשאני רואה כזה. הסגידה לכוחות המזוינים היא סממן מובהק לכך, והוא מדאיג במיוחד כשהוא מגיע ממה שאמור להיות ה”מרכז,” אם כי כבר למדנו שהמרכז הרדיקלי הישראלי הוא בעצם ימין מוסווה. ב’, כפי שציין לפני אורי משגב, הטקסט הזה נראה דומה באופן חשוד לטקסטים של לפיד עצמו, וזו לגמרי לא הפעם הראשונה. אז או שליהיא לפיד מתעלת את בעלה, או שבעלה הוא זה שכותב את הטקסטים שמתפרסמים תחת שמה.

הלילה, עם זאת, דיווח לפיד שהוא כתב מאמר בהאפינגטון פוסט. אפשר לקרוא אותו כאן, וזה טקסט שמצריך פירוק.

לפיד מתחיל:

“הדבר שבו אני מאשים את אינטלקטואלים רבים אינו במשוא-פנים, או באנטישמיות, אלא בעצלות המחשבה.”

העלגות במקור. מה שמעניין פה הוא שני דברים. קודם כל, העמדת איש הקש: לפיד לא אומר נגד מי הוא מדבר, הוא לא מתמודד עם טקסט אחר, הוא מדבר על “אינטלקטואלים רבים.” מי? לא באמת חשוב. אם אתה לא מכיר כאלה, דע לך שיש. לפיד אמר. שנית, הזריקה האגבית של האשמה באנטישמיות. לא, לא – לפיד לא “מאשים” אותם באנטישמיות; חס וחלילה, זו האשמה שצריך לגבות, ולך תגבה האשמה נגד איש קש. לא, הוא מודיע מיד שהם לא אנטישמים. הם הפסיקו להכות את הנשים שלהם, ואני רוצה להבהיר שלא מדובר בפדופילים. הבהרנו את זה? שתלנו יפה את הסוגסטיה במוח הקוראים? נעבור הלאה.

“אינטלקטואלים אירופאים ואמריקאים הלכו כל כך רחוק עם התפיסה האומרת ש"לכל אחד יש הנראטיב שלו", ו"לכל סיפור יש שני צדדים", שהם החלו להתייחס לאנשים שיש להם עמדות ברורות כאל פרימיטיבים. מבחינתם, אם יש לך עמדה מוסרית, או שבחרת צד בקונפליקט, סימן שאין בך את הסובלנות המתחייבת שתאפשר לך "לראות את האחר."

וואלה. כל האינטלקטואלים האירופאים והאמריקאים? חלק מהם? שיעור מסוים מהם? ואיך לעזאזל זה קשור למצב? זה לא קשור, אבל ככה מבהירים שאיש הקש שלך עשוי מקש רקוב במיוחד.

“אני יודע שקשה לזכור זאת, אבל פעם אינטלקטואלים עשו בדיוק את ההיפך. הם היו האנשים שעזרו לנו להבחין בין טוב לרע, בין נכון ושאינו נכון, בין צדק לאי-צדק. הם לא עסקו בשאלה מה קרה בילדותו של הסנטור מקקרת'י או בשאלה מדוע העם הגרמני חש במצוקה אותנטית. הדיון לא היה ברגשות שנפגעו, אלא במהותה של האמת.”

אה, לפיד? לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חצי בערך מהספרות על עליית הרייך השלישי עוסק בשאלה למה “העם הגרמני חש במצוקה אותנטית”, וגם בשאלה האם היא אכן היתה אותנטית. אי אפשר לדבר על עליית הנאצים בלי לדון ב”רגשות שנפגעו”: על ידי ורסאי, על ידי ההשפלה שבתבוסה אחרי נצחון (הצבא הגרמני ניצח במזרח), על ידי הדרישה לקבלת אחריות על המלחמה, על ידי אובדן מה שנתפס כחלקי מולדת. מי שלא מבין שאפילו הסוציאל-דמוקרטים התקשו לקבל את קיומה של פולין העצמאית, מי שלא מבין שהתמיכה במהלכיו של היטלר קודם למלחמה נבעה בדיוק מ”רגשות שנפגעו,” אולי כדאי שלא ידבר על היסטוריה.

אה, ותקופת מק’קארתי? לא בדיוק תקופת הזוהר של האינטלקטואלים האמריקאים. רובם ירדו לבונקר.

“בגידת האינטלקטואלים בולטת במיוחד בימים אלה של עימות בעזה. לכאורה, לא צריכה היתה להיות לאף אדם נאור התלבטות בשאלה במי לתמוך: מצד אחד עומדת דמוקרטיה מערבית, שומרת חוק, שנוהגת להזהיר את האוכלוסיה האזרחית לפני שהיא תוקפת מטרות טרור לגיטימיות. מן הצד שני יש ארגון טרור איסלאמיסטי חשוך, שנשבע להרוג יהודים, עושה ככל שביכולתו לפגוע דווקא בנשים ובילדים ומסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות.”

לפיד משתמש במונח “בגידת האינטלקטואלים” שכנראה שמע מתישהו או ראה באיזה סילבוס. במקור, הוא שימש דווקא כהאשמת האינטלקטואלים על כך שהם עוסקים בחיי היומיום במקום בהיכלות העליונים של הפילוסופיה; אחר כך, אחרי מלחמת העולם השניה, הוא התייחס לעובדה שחלק נכבד מהאינטליגנציה מכר את נשמתו הן לפאשיזם והן לסטאליניזם. כאן, כמסתבר, העובדה שיש – אולי, לפיד לא מביא ראיות – אינטלקטואלים שלא תומכים בישראל היא “בגידה” ברמה ההיא.

למה? ובכן, לטענת לפיד, ישראל היא דמוקרטיה מערבית. היא לא. היא תיאוקרטיה שמצרה את רגליהם של בני המיעוטים שבה. אזרח יהודי לא יכול להתחתן עם אזרחית נוצריה. למדינה יש אידיאולוגיה רשמית, ציונות שמה, והיא מקדישה משאבים למאבק במתנגדים לה. יותר ויותר אנשים במערב מתחילים להבין את זה.

לפיד טוען שישראל היא מדינה “שומרת חוק.” וואלה. המדינה בעצמה מודה שהיא לא אוכפת את החוק על מאחזים שהיא עצמה מודה שהם בלתי חוקיים. יתר על כן, הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל ב-47 השנים האחרונות הוא פלישה לשטח של עם אחר, נישולו והעברת אוכלוסיה לטריטוריה שלו – הכל בניגוד למשפט הבינלאומי, ועל כך אין באמת חולק.

“נוהגת להזהיר” – זה נחמד, ושמעתי על ארגוני טרור שעושים את זה (ה-IRA, למשל, וגם האצ”ל טוען כבר עשורים שהוא הזהיר לפני הפיגוע במלון המלך דוד), אבל זה לא מפחית את אחריותו של צבא שיורה לתוך מקום שהוא יודע שיש בו אזרחים.

“מטרות טרור לגיטימיות” – נו, באמת. צה”ל הפגיז את בית החולים לנכים וואפא, למרות שהראיות שהוא הציג היו שנורתה רקטה 100 מטרים משם. צה”ל תקף שורה של בתי ספר, למרות שהובהר לו שוב ושוב שהם מאוכלסים באזרחים. ברפיח ובסג’עיה, צה”ל הפעיל כוח אש עצום בלי שום אזהרות, כדי למנוע מה שחשב שהיה שבי של חמושיו, והרג בכך מאות אזרחים – ככל הנראה, יותר אזרחים מסך כל האזרחים הישראלים שנהרגו מטרור מאז 2004. אם זה מה שיש לשר האוצר למכור לעולם, אז מצבנו באמת קשה.

“מסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות,” וזה אכן פשע מלחמה – אבל פשע פחות מהריגתם של אותם אזרחים.

“אלא שהאינטלקטואלים אינם רואים זאת כך. מבחינתם, הפלשתינאים סובלים יותר, ולפיכך הם אלה שצודקים. מדוע? מפני שמרוב תקינות פוליטית הם הפכו את הסבל האנושי למדד היחיד של הצדק.”

קשקוש נקי. אם ללפיד יש אינטלקטואל כלשהו שמציג כך את הנושא, הבה נראה אותו.

“אם החמאס מכריח אזרחים חפים מפשע לעמוד על גגו של בניין המשמש כמפקדת טרור למרות שהוא יודע (והוא יודע כי הזהרנו אותו) שהבניין עומד להיות מותקף מן האוויר, את מי עלינו להאשים?”

אה, את מי שהפציץ את הבניין למרות שידע שהוא היה מאוכלס באזרחים לא חמושים? זה לא כזה מסובך. לחמאס יש בעליל אשם תורם; הפושע, הרוצח, עם זאת, היה צה”ל. אם חוטף לוקח בני ערובה והמשטרה, במקום להביא צלף לאזור, מעדיפה לירות מטח ארטילרי והורגת שישה בני ערובה על כל חוטף, היא אשמה ברצח. וזו הרי הנקודה: לפיד מסוגל לדבר משני קצוות פיו, לומר מצד אחד שהקורבנות שישראל הרגה נחטפו בכוח נשק על ידי חמאס – אנחנו לא יודעים דבר כזה, אגב, בינתיים זו תעמולה ישראלית ותו לא – ובו זמנית לומר שנו, מה לעשות, היינו צריכים להרוג אותם. האם לפיד היה מאפשר ירי כזה כלפי בני ערובה יהודים? לא. וזה בדיוק העניין: מבחינת לפיד, מבחינת צה”ל, מבחינת האספסוף היהודי בישראל, חייהם של פלסטינים, חפים מפשע ככל שיהיו, שווים פחות מחיי יהודי. ואידך זיל גמור.

“אם החמאס יורה אלפי טילים ופגזים לעבר עריה של ישראל ואינו פוגע במאות מילדינו רק בזכות עליונותה הטכנולוגית והצבאית של ישראל ומערכת "כיפת ברזל" המגנה על גני הילדים ובתי הספר שלנו, האם עלינו להאשים את עצמנו על כך שאנחנו סובלים פחות?”

לא, אבל אם אנחנו הורגים כמעט 1,900 איש – והמספר צפוי להאמיר – ומחסלים את התשתיות של 1.8 מיליוני איש, הופכים רבע מהם לעקורים או חסרי בית, אז אנחנו לגמרי צריכים להאשים את עצמנו בשימוש נפשע בנשק. הבעיה היא לא שישראל מסוגלת להגן על עצמה; העובדה שהאיום הרקטי של חמאס התברר כפאתטי היא לא נקודה לטובתה של ישראל, היא נקודה לחובתה. היא הגיבה בפראות על איום כמעט לא קיים. יתר על כן, ממדינה שמתהדרת ב”עליונות טכנולוגית וצבאית,” אפשר לצפות שהיא לא תשליך מאות פצצות של טונה על אזורים מיושבים ולא תירה לתוכם עשרות אלפי פגזים. מותר לצפות שהיא תשתמש בנשק מדויק – או לא תשתמש בו. אחרי הכל, עליונותה הטכנולוגית של ישראל הוכיחה שהנזק שמסוגל לגרום מחסן רקטות, גם אם הוא ממוקם בבית ספר של אונר”א, הוא זניח עד אפסי.

“האינטלקטואלים בגדו בייעודם מפני שהם מסרבים לענות על כל השאלות הללו, או לנסות בכלל להכיר בכך שמדובר בתמונת עולם מורכבת. במקום זה הם נעמדים מול צילומי הילדים שנפגעו בעזה ומתחרים ביניהם מי מזועזע יותר.”

הנה, ענו לך על השאלות הנבובות שלך. עכשיו שאלה משלי: מי הם האינטלקטואלים האלה שאתה מדבר עליהם? כן, אני יודע שכבר שאלתי. בכל זאת. מי הם?

“יש חומר מודיעיני רב ומהימן – לא רק בידי המודיעין הישראלי – המוכיח שהחמאס סובר, כחלק מתפיסתו התיאולוגית, שאין שום בעיה להקריב את חייהם של ילדי עזה כדי לצבור נקודות בקרב על התודעה והתקשורת המערביים.”

אוקיי, בוא נראה את החומר המודיעיני ואז נדון בו. אה, אנחנו לא יכולים לראות אותו? אנחנו צריכים להאמין לתועמלן של ממשלת ישראל שיש כזה? מצטערים, לא קונים.

אגב, כשאתה מדבר על הנכונות של חמאס להקריב את ילדי עזה, יאיר’קה, אתה מתחמק משתי שאלות. קודם כל, נניח שחמאס רוצה שנהרוג את ילדי עזה כי זה נותן לו נקודות בדעת הקהל. נניח שהם עד כדי כך לא אנושיים. למה לעזאזל אנחנו משתפים פעולה עם התכנית שלהם? אם אנחנו מודעים לתוכנית, אם המודיעין המהולל יודע עליה, למה אנחנו לא מסכלים אותה? אה, כי לא באמת אכפת לנו מדמם של ילדי עזה, ואנחנו מקווים שמאמרים כמו שלך ישכנעו את השוטים וינקו את הדם מידינו? הבנתי.

השאלה השניה מורכבת יותר. היא מצריכה קצת ידע היסטורי. זוכר את הספינה אקסודוס, יאיר? הנה, אני אגגל את זה בשבילך. הסיפור, בקצרה: ההגנה שכנעה אלפי ניצולי שואה לעלות על ספינה רעועה שהיא ידעה בבטחון מלא שתיורט על ידי הבריטים. אחר כך היא שכנעה את הניצולים לנהל קרב עם הבריטים, קרב אבוד מראש שעלה בחייהם של שלושה מהאנשים שהצליחו לשרוד את היטלר אבל לא את קור הדם של בן גוריון. אחר כך, כשהבריטים פינו את הניצולים, הפעיל הישוב לחץ אדיר עליהם שלא לרדת בצרפת, שם הובטח להם מקלט, כדי לאלץ את בריטניה לעשות את הדבר המטומטם ולהשיב אותם למחנות בגרמניה. כל העסק היה הצגה מפוארת בשביל ועדת אונסקו”פ, והיא הצליחה בצורה יוצאת דופן. ההלם של אקסודוס, של ההתעמרות הבריטית בפליטי חרב, הוביל למסקנות של הוועדה שבתורן הובילו להחלטה על הקמת שתי המדינות בפלסטינה-א”י. ככה מתנהלים עמים במלחמות שחרור; כך מתנהלים עמים שצריכים לנהל מלחמות גרילה מול צבא חזק יותר: מביאים אותו לשיאי ברבריות, שמצד אחד מגייסים את האוכלוסיה ומצד שני שוחקים את הלגיטימיות שלו. זה חדש לך, יקירי?

“מי שמכיר את המודיעין יודע גם איך מתייחס החמאס, בינו לבינו, לאינטלקטואלים המערביים שקונים את הסחורה המדממת הזו:
הם כלי – כלי שמשתמשים בו ולועגים לו.”

וואלה. הבנו שמישהו עשה טעות ונתן לך גישה למודיעין, ושאתה הפכת למסומם ממנו. אפשר לראות את הראיות שלך? לא? אז, שוב, הן לא חלק מהדיון. ואני לא יודע בקשר אליך, אבל מה חושב עלי החמאס לא מעניין אותי כלל. אני לא מכוון את המצפון שלי לפי איסמעיל הניה ולא קם בבוקר מודאג מחוות דעתו של חאלד משעל.

ואחרי כל המילים האלה, צריך לומר משפט קצר: כל זה לא היה באמת חשוב.

כי הטקסט של לפיד לא באמת חשוב. הטקסט של לפיד הוא הסחת דעת. הוא מיועד למצב את לפיד כמי שהרוויח משהו כתוצאה מהמלחמה הזו, כמי שיצא פטריוט וגבר-גבר מול אנשי הקש. לפיד צריך את האשראי הציבורי הזה, כי עוד כמה שבועות הוא יצטרך להודיע לכם שהוא מזמבר לכם את הצורה, שהוא מחסל את מה שנשאר ממדינת הרווחה הישראלית, שהוא הולך להעלות את המסים שלכם ומקצץ בתמורה את השירותים שאתם מקבלים, כי צה”ל צריך – שוב – את הכסף שלכם. צה”ל מדבר עכשיו על 10 עד 15 מיליארדים שהוא צריך. צ’רצ’יל העיר פעם בארסיות שדיוני התקציב התחילו כשחיל הים רוצה שש ספינות מלחמה, האוצר מוכן לתת ארבע, ובסופו של דבר התפשרו על שמונה. עם הנסיון של לפיד מול צה”ל, זה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו.

לפיד יצטרך, עוד שבוע-שבועיים, להסביר למה הבטחות-השווא שלו על כך שיהיה כאן טוב עוד שנתיים התפוגגו. כדי לשרוד את זה, הוא מנסה עכשיו להתעטף בדגל. אל תתנו לעבוד עליכם, הוא כבר עשה את זה מספיק.

ועוד דבר אחד: בן כספית כתב היום ש”בטח יבוא עכשיו עוד איזה יפה נפש ויאשים אותי בהטפה לפשעי מלחמה. מודה באשמה.” לא נשכח, בן, לא נשכח. ונשתדל לוודא שגם אתה לא תוכל לשכוח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אובמה מתנתק מישראל והפלסטינים, וממשלת נתניהו יוצאת במתקפת hasbara – על הציבור הישראלי, כמובן

זה פחות או יותר נגמר: נשיא ארה”ב, ברק אובמה, הודיע היום (ו’) שממשלת ארה”ב יוצאת מהמו”מ הישראלי-פלסטיני, כי שני הצדדים לא בשלים להחלטות קשות. במילים מנומסות יותר, הוא חוזר על ה”כשתהיו רציניים, תתקשרו אלינו” של בייקר לשמיר. בלשכת נתניהו כבר הספיקו להתלונן שהיחס האמריקאי למתרחש רך מדי כלפי הפלסטינים. נחזור בהמשך לנקודה הזו.

במקביל, פתח המשטר הציוני – אל תסתכלו עלי, ככה הוא מגדיר את עצמו – במתקפת hasbara. שורה של עיתונאים בכירים, ביניהם ארי שביט ונחום ברנע, חזרו על הקו שהמשטר מוביל: אבו מאזן מעולם לא היה בשל לשלום, לא יודע לעשות שלום, הוא תמיד בורח ברגע המכריע. רביב דרוקר עושה עבודה עיתונאית חשובה ומרסק את הקשקוש הזה. הטקסטים של ברנע ושל שביט כל כך דומים, שדי ברור שהם תודרכו על ידי אותו אדם או על כל פנים אותו צוות. ושניהם אומרים לציבור הישראלי לא את העובדות, אלא את מה שהממשלה רוצה שתחשבו שהן העובדות.

הממשלה מיהרה והוציאה סרטון hasbara מצ’וקמק עם אותו הקו. אפשר לראות אותו כאן. מבחינת הסרטון (והממשלה, והעיתונות השמאלנית לכאורה של ישראל), הסירוב של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית הוא “סירוב לשלום” ולא סירוב לאולטימטום; החתימה שלו על האמנה נגד עינויים, על אמנת ז’נבה, האמנה לכבוד האשה ואמנות אחרות היא לא רק “סירוב לשלום,” היא גם מהלך חד צדדי. וההסכם עם החמאס, על הקמת ממשלת מומחים והליכה לבחירות, גם היא סירוב לשלום.

כמה הערות. קודם כל, אף שהסרטון הזה דובר אנגלית, הוא מיועד לציבור הישראלי. איך אנחנו יודעים? כי הוא מתייחס לאבו מאזן כ-Abu Mazen ולא כמחמוד עבאס (Mahmoud Abbas), שזה השם שבו הוא מוכר בציבור דובר האנגלית. כרגיל, מטרת ה-hasbara היא קודם כל שכנוע הישראלים ורק אחר כך, אם בכלל, שכנוע אנשים שמחוץ לישראל. שנית, ממשלת נתניהו משחקת כאן את משחק ה”ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך” הקבוע שלה: כשהפת”ח והחמאס היו מסוכסכים, ישראל נהגה לטעון שאין טעם לדבר עם הפת”ח כי הוא לא שולט ברצועה. עכשיו, כשלממשלה הפלסטינית תהיה שליטה ברצועה, ישראל לא מוכנה לשמוע על זה כי זה “הסכם עם ארגון טרור.” הנה, למשל, שר החוץ של המשטר הציוני. שלישית, ממשלת ישראל מנסה, גם אחרי הערת ה”פוף” של קרי, להעמיד פנים כאילו לא היא אחראית לכשלון השיחות, בכך שלא עמדה בהתחייבות שעליה חתמה, לשחרר אסירים פלסטינים.

ציפי לבני, אם למישהו עוד היו צפיות ממנה, תמכה בנתניהו. רביב דרוקר מציין בארסיות שזה משונה, כי לפני כמה שנים, כשהחמאס והפת”ח היו על סף הסכם ונתניהו גינה אותו, לבני האשימה את נתניהו בבידודה של ישראל. מה השתנה מאז? נורא פשוט. לבני היא שרה בממשלה שיודעת שעתידה הפוליטי מאחוריה, ושהסיכוי שלה להבחר לכנסת הבאה – ודאי אחרי העלאת אחוז החסימה – דומה לזה של שאול מופז. אין לה באמת אפשרות לפרוש מהממשלה ולהשאר רלוונטית, אז היא צריכה לשמש את נתניהו כפי ששימש שמעון פרס את אריאל שרון – כמלבינה הציבורית שלו.

יאיר לפיד, שהבטיח לבוחריו שהוא לא ייכנס לממשלה שלא תנהל משא ומתן (וכפי שציין דרוקר, עשה אחר כך בדיוק את זה), כתב השבוע טקסט צבוע מהרגיל שבו הוא מאשים את הפלסטינים בהכל. בפסקה שהוא השמיט במייל ששלח למנויים שלו, הוא חזר אחורה במנהרת הזמן והסביר לנו שהפלסטינים אשמים בהכל עוד מהזמן שהמופתי דיבר עם היטלר. הטמבל הלאומי – עוד על לפיד, בסוף – כתב שהפלסטינים היו צריכים לקחת את מה שניתן להם ולהמשיך משם, והעובדה שלא עשו זאת מוכיחה שהם לא רוצים מדינה. “פי 1000 יותר צוות יש עתיד” הלעיגו זאת היטב:

“תשאלו: האם יאיר אומר שהמדינה שניתן לפלסטינים עכשיו היא רק נקודת פתיחה למשא ומתן עתידי? האם הוא בעצם אומר שהפלסטינים צריכים לקחת חצי עכשיו, ואת החצי השני לכבוש מאוחר יותר במלחמות, ואז להחזיק את השטחים שהם כבשו עשרות שנים, לבנות בהן מלא התנחלויות, למנוע אזרחות וזכויות מהנתינים החדשים שלהם, לזרוע שם עוני וייאוש ושנאה, לחרבן על החוק הבינלאומי, ואז כשיגידו להם להחזיר הם יגידו שהם לא יכולים כי הם כבר יישבו את האמ-אמא של השטחים האלה ובכלל אלוהים נתן להם את זה עוד ממזמן מזמן? לא, זה לא מה שהוא אומר. זה פשוט אתם המטומטמים שלא מבינים אותו.”

מה המטרה של כל אחיזת העיניים הזו? פשוטה למדי: לחזור על השקר המוצלח של אהוד ברק מ-2000, ש”הצענו להם הכל והם בחרו במלחמה.” כדי לוודא שהפלסטינים יבינו את תפקידם במחזה, תקף צה”ל ברצועת עזה מיד עם ההודעה על ההסכם בין הרשות לחמאס. זה היה צירוף מקרים מוחלט, כמובן. למרבה האכזבה של ממשלת ישראל, אף שחמושינו המעופפים האמיצים – אין לכם מושג כמה זה מפחיד לטוס במרחב אווירי שבו אין שום דבר שמסכן אותך – הצליחו לפצוע כמה ילדים, טרם הגיע פיגוע התגובה הפלסטיני המסורתי. אם וכאשר הוא יגיע, כמובן, התקשורת הישראלית תשמיט את העובדה שהפעלנו ציוד בשווי עשרות מיליוני דולרים כדי לפצוע כמה ילדים פלסטינים לפני כן. כלומר, תעלים את הרקע. האלימות הפלסטינית תפרוץ לחיים הישראליים, כרגיל, בלי שום הסבר. נו, מי צריך הסבר? זה בדם שלהם.

אלא שהפעם, התרגיל של “הצענו להם הכל” לא יעבוד. כלומר, הוא כנראה יעבוד מצוין על רוב גדול של הישראלים, שלא רוצים לשמוע יותר על הפלסטינים. הוא לא יעבוד על אף אחד אחר. לא בכדי, בלשכת נתניהו ממש לא מרוצים מהתגובה האמריקאית. הרי כל המהות של משחק המו”מ של נתניהו הוא להגיע למצב שבו האמריקאים מאשימים את הפלסטינים. הוא אמר זאת במפורש. ועכשיו האמריקאים – בפעם השניה בתוך חודש – לא משחקים את תפקידם, וזורקים את התיק על שני הצדדים. גם זה לא הוגן, אבל זה הרבה יותר הוגן ממה שהפלסטינים הורגלו בו.

יתר על כן, בניגוד למקרה של ברק, שאשכרה העלה הצעות – לא הצעות שהפלסטינים יכלו לקבל, אבל הצעות – ממשלת נתניהו לא עשתה זאת. יותר ויותר מתחוורת העובדה שתשעת החודשים האחרונים היו טחינת מים: ישראל סירבה לדון בגבולות הקבע. אפשר היה ללמוד זאת מהתגובה הישראלית לדרישות אבו מאזן עוד קודם להסכם שלו עם החמאס. בתגובה לתנאים של אבו מאזן – שחרור האסירים מהפעימה הרביעית והמשך המו”מ לעוד שלושה חודשים, בהם ישורטטו גבולות הקבע – אמרו “גורמים מדיניים” ש”משמעות דבריו של אבו מאזן היא שהוא אינו מעוניין בשלום. מי שרוצה בשלום אינו מציג פעם אחר פעם תנאים שהוא יודע שישראל לא יכולה לקבל אותם.” כלומר, הדרישה שישראל תקיים הסכמים שעליהם חתמה, ושתשרטט את הגבולות שלה, הם “תנאים שישראל לא יכולה לקבל.” אף אחד אפילו לא מדבר על יישום נסיגה לקווים הללו – עצם שרטוטם הוא משהו שישראל של נתניהו לא יכולה לעשות.

המשמעות של נסיגה אמריקאית מהמו”מ היא, במידה ניכרת, השארתה של ישראל מול התוצאות הבינלאומיות של המדיניות שלה – מה שקרי אמר מלכתחילה שיקרה, אם המו”מ ייכשל. הוא נכשל. הנסיון להשיג נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ושהיא מנסה לספח מזה שנות דור תוך הסכמה, עבר מן העולם. עכשיו הגיע תורו של מה שממשלות ישראל הצליחו לדחות ארבעים שנה ויותר – טיפול בינלאומי בסכסוך.

מחנה השלום הישראלי, מה שנשאר ממנו, צריך להתנער מהאשליה כאילו יש ממשלה בישראל שמסוגלת לפנות עשרות אלפי מתנחלים מרצונה, ומהאשליה כאילו ממשלת נתניהו-בנט-לפיד מסוגלת או רוצה ללכת למהלך כזה. הוא צריך להבהיר לפלסטינים ולעולם שמחנה השלום עומד לגמרי מאחורי כל לחץ בינלאומי שיאלץ את ישראל לסגת לגבולותיה. אנחנו נמצאים היום 20 שנה ויותר אחרי אוסלו. הימין הישראלי, בסיוע טקטי של הימין הפלסטיני, הצליח לטרפד את הנסיון להשיג הסכם. עכשיו נותר לאלץ את ישראל לסגת שלא בהסכם.

צריך לזכור שהאינסטינקט של צה”ל במצבים כאלה הוא להרוג כמה פלסטינים, כדי להזכיר לפלסטינים שיש להם מה להפסיד. ראינו את זה בתקיפה בעזה. צריך גם לזכור שבשלב מסוים, אם יהיו מספיק הרוגים פלסטינים, יגיע גם גמול פלסטיני. כשהטרור יחזור, אל תתנו לדם להציף את עיניכם. שובו ושננו לעצמכם: זו מלחמת שלום ההתנחלויות. אלה הרוגי ההתנחלויות. דמם בראש נתניהו. דמם בראש בנט. דמם בראש לפיד. דמם בראש לבני. דמם בראש כל ישראלי שהעדיף לטמון את ראשו בחול, להעמיד פנים שאין כיבוש, ולחשוב שעם כבוש יכול להשאר רמוס לנצח. בישלתם את הדייסה; עכשיו אכלו אותה.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד כתב לפני כשבוע, עם מותו של הסופר גבריאל גארסיה מרקס, את הציטוט הבא:

“"הוא תמיד התייחס למוות כאל סיכון מקצועי בלתי נמנע."

“(גבריאל גרסיה מארקס, 1927-2014, "כרוניקה של מוות ידוע מראש")

כבר כתבתי על הנביבות האינטלקטואלית של לפיד, הצורך הבלתי פוסק שלו לשכנע שהוא יודע דברים. הציטוט אמיתי, לשם שינוי, והוא אפילו של מארקס – אבל הוא מספר אחר, “הגנרל במבוך.” אני יודע שלפיד חושב שסרגיי ברין הוא אדם בלתי מוסרי מתוקף היותו מיליארדר, אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה יש לו נגד המוצר שלו, מנוע החיפוש של גוגל. מה יש לו כלפי הקוראים שלו, מצד שני, די ברור: בוז בלתי נשלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל כבר החלה בהפצת שקרים שמטרתם להפיל את האחריות לקריסת השיחות על הפלסטינים. לקראת מה שיהפוך להיות נקודות שיחה קבועות של הימין, הנה כמה עובדות לא נוחות

יריית הפתיחה במשחק ההאשמות הרשמי בין ישראל לפלסטינים בשאלת האחריות לקריסת שיחות תהליך השלום – אף אחד לא באמת חשב שהשיחות הללו יובילו לשלום, וראש הממשלה נתניהו כבר הצהיר שכל מה שהוא רוצה הוא להפיל את התיק על הפלסטינים – נורתה שלשום (ה’), כשישראל האשימה רשמית את הפלסטינים בקריסה. תועמלן הימין בן דרור ימיני מיהר לעשות את המעשה העיתונאי הנדרש ולהתייצב לצד הממשלה. ראוי לשים לב לפסקת הסיום שלו, היא אומרת הכל:

“ההסכם מחייב את ישראל לסיבוב אחרון של שחרור אסירים. הפעימה הרביעית. אבל כאשר הפלסטינים מודיעים מראש שהמשא ומתן ייפסק, זה בערך כמו המוכר שמתעקש שהקונה יעביר את התשלום האחרון, למרות שהסחורה כבר נעלמה. ולהבל הזה קוראים הפלסטינים "עמידה בהסכמים".

מה קורה פה? ובכן, ימיני נתקל בבעיה. יש עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, למרות שהתקשורת הישראלית עושה מאמצים ניכרים לעשות את זה: ישראל הפרה את ההסכם עליו חתמה. היא היתה אמורה לשחרר 26 אסירים פלסטיניים לפני כשבוע, ולא עשתה את זה. הסיבה? הימין היהודי לא היה מוכן עוד לחתום על שחרור אסירים, בעיקר משום שבמקרה הזה רוב האסירים שנותרו לשחרור על פי הקריטריונים שקבעה הממשלה – כאלה שכלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו – הם פלסטינים שישראל נזכרה פתאום שהם אזרחיה, משהו שהיא מקפידה לשכוח בימים כתיקונם. הימין היהודי, שלא מכיר באזרחות הישראלית כגורם קובע אלא רק במוצא יהודי, נזכר פתאום בתפיסה האזרחית הנשכחת כשזה מגיע לשחרור אסירים.

כפי שמזכיר רביב דרוקר, הפלסטינים ויתרו על שני תנאים אחרים לשיחות: הפסקת הבניה בגדה והתחייבות ישראלית לקבל את קווי 67’ כקווי הבסיס של השיחות. הם הסכימו להסתפק בשחרור האסירים. אפילו במעט הזה, המדינה היהודית לא מסוגלת לעמוד. השיחות עם הפלסטינים היו אמורות להמשך עד ה-29 באפריל, והשחרור האחרון היה אמור להתרחש חודש לפני תום השיחות. פתאום, נתניהו העלה את הדרישה ששחרור האסירים יתבצע רק אם הפלסטינים יתחייבו לנהל את השיחות ולא לפנות לאו”מ במשך תשעה חודשים נוספים.

למהלך כזה קוראים הפרת הסכמים, וזו הסיבה שימיני מתפתל כל כך, וזו גם הסיבה שבגללה התקשורת הישראלית לא מדברת על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. בסופו של דבר, העיתונות הישראלית מודל 2014 היא עיתונות נרצעת. היא אומרת את מה שהשלטון רוצה שתאמר. היא כל כך מפחדת מהמצור הכפול שמוטל עליה – הנסיון של הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש הממשלה לחסל את העיתונות מצד אחד, וההתבהמות הכללית של הציבור לכדי “פטריוטיות” עיוורת מצד שני, שרואה כל ביקורת ואמירת אמת כשמאלנות מסוכנת – שהיא לא מסוגלת לומר לציבור את העובדות הפשוטות: ישראל הפרה הסכמים ועכשיו היא מנסה להפיל את התיק על הפלסטינים.

מה אומר לנו ימיני, בעצם? הוא אומר שכן, יש הסכמים, אבל הסכמים זה משהו שלא צריך להתייחס אליו אם זה לא מתאים לנו. הפלסטינים התחייבו מראש למו”מ עד ה-29 באפריל. הם קיבלו קדחת. אין שום סיבה שהם יסכימו להמשך בזבוז הזמן הזה. קדחת? לא בדיוק. ישראל הרגה עשרות פלסטינים במהלך המשא ומתן, ולא חלף כמעט יום מבלי שהיא הודיעה על עוד בניה בגדה המערבית.

מספר ימים לאחר שישראל לא שחררה את האסירים כנדרש, ולאחר שנוכחו לדעת שארה”ב – “המתווך ההגון” – לא תכפה על ישראל את העמידה בהסכם, עשו הפלסטינים שרירים. לא, הם לא ירו בילדים יהודים מן המארב; לא, הם לא מנעו מים משכונות יהודיות; לא, הם לא בנו על אדמה שנגזלה בחוזק יד מחקלאים יהודים; הם פשוט חתמו על 15 אמנות בינלאומיות. בין השאר, הם חתמו על אמנת ז’נבה; על האמנה למאבק באפליית נשים; על האמנה נגד גזענות; על האמנה נגד עינויים; על האמנה נגד רצח עם; על האמנה נגד שחיתות; ועוד.

המהלך הזה הביא לישראל הרשמית את הסעיף, וכתוצאה מכך ציפי לבני – לכאורה, היונה בממשלת הנצים של נתניהו – דרשה מן הפלסטינים לשוב בהם מן החתימה, ולא, איימה, תטיל ישראל סנקציות על הרשות הפלסטינית. נחזור על זה שוב: ישראל דורשת שהפלסטינים יחזרו בהם מהחתימה על אמנת ז’נבה ועל האמנה נגד עינויים, ומאיימת עליהם בסנקציות אם לא יצייתו.

ספק אם אפשר להעלות על הדעת מהלך שפוי פחות מזה: המטרה של אמנות בינלאומיות היא לשכנע כמה שיותר צדדים לתחום עליהן. ישראל בעצם דורשת מהפלסטינים שלא לאסור על עינויים ושלא להתחייב לציית לכללי המלחמה. כן, יש לישראל יכולת למנוע את אשרור החתימה הפלסטינית – הן טעונות אישור מזכ”ל האו”ם וממשלת שווייץ. אבל איך לעזאזל תצא לקמפיין דיפלומטי בינלאומי שידרוש בלהט את אי קיום המשפט הבינלאומי?

הסנקציות הישראליות כבר מופעלות. בין השאר, ישראל מונעת פריסה סלולרית בעזה. זה קצת משונה: בימים כתיקונם, יש שרים בממשלת נתניהו שטוענים שאין טעם לדבר עם אבו מאזן כי ממילא איננו שולט בעזה. אם איננו שולט בעזה, מדוע להעניש את העזתים על פעולה שביצע מישהו שלא קשור אליהם? אה, זה בגלל שישראל כבר התרגלה להפוך את העזתים לילד הכאפות שלה, שבו היא חובטת כשהיא צריכה לפרוק את תסכוליה.

שימו לב, אגב, לספין שנלווה להטלת הסנקציות: ישראל מודיעה שהיא “משעה” את הפעימה הרביעית בשל ההחלטה הפלסטינית לחתום על אמנה נגד שחיתות ובעד זכויות האשה. אה, לא, זה שקר: ישראל אמורה היתה ליישם את הפעימה לפני שבוע, החתימה הפלסטינית על אמנות היתה תגובה להפרה הזו, ועכשיו מנסה ציפי לבני – זוכרים איך היו אנשים שהתלהבו ממנה? – לומר לנו ש”השעיית” שחרור האסירים היא תגובה על הפעולה הפלסטינית. היא מנסה לטשטש את סדר הדברים, להעלים את העובדה שישראל היא שהפרה את ההסכמים – עובדה שאפילו בן דרור ימיני נאלץ להכיר בה – ולטעון שוב שישראל רק “מגיבה” לפגיעות בה.

שציפי לבני היא אפס מאופס, במקרה הטוב, זה לא ממש סוד. סוד קטן עוד יותר הוא העובדה שגם שר האוצר שלנו הוא תולעת חסרת חוליות. הבלוגרית טל שניידר ליקטה כמה התחייבויות של לפיד מהחודשים האחרונים, בהם הוא הצהיר חגיגית שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן. בין השאר, אמר לפיד לפני שבועיים את הדברים החדים הבאים:

“הגיע הזמן להעלות הילוך. ממשלת ישראל צריכה לענות על השאלה האם היא מנהלת את התהליך מתוך נסיון להגיע להסדר שלום. כי הבעיה האמיתי שאיתה רוצים להתמודד היא העובדה שזה אפשרי להגיע להסדר והגעה להסדר כרוכה בויתורים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחמוק מן העובדה שלשלום יש מחיר. ראש הממשלה הצהיר שהוא מכיר במחיר ושהפתרון היחיד הוא יישום שתי המדינות. אני מאמין ומקווה שיש בו אומץ היסטורי דרוש כדי לשלם את המחיר. זה מה שהוא התחייב מעל בימת הכנסת. איני מעלה לדעתי לרגע שלא התכוון לכל מילה. תפקידו להפוך את ההצהרה לתכנית פעולה סדורה למרות כל הקשיים. הבטחתי שאם יבחר ללכת למו"מ אמיתי 'יש עתיד' תעמוד מאחוריו. […] אין לי זכות לעמוד מנגד. כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית. הוא מקרב אותנו אל מדינה דו-לאומית שאליה שואפים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני."

אתמול הוא כבר נשמע אחרת:

“התנהלותו של אבו מאזן ביממה האחרונה מעלה ספקות קשים האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכם. כשפורסמה אמש רשימת התנאים שלו – שנראית יותר כמו התגרות מכוונת שמטרתה לפוצץ את השיחות – הישראלים היחידים ששמחו הם אנשי הימין הקיצוני, שמעדיפים לחכות למשיח במקום לנסות להגיע לפתרון. יש עתיד תמשיך לתמוך בהיפרדות מן הפלשתינים, אבל אבו מאזן צריך לדעת שבנקודת הזמן הנוכחית, הדרישות שלו פועלות נגדו. אף ישראלי לא ינהל אתו מו"מ בכל מחיר.”

במילים אחרות, האפס שהתגלם בבשר מחפש עכשיו דרך לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהמשיך לשבת בממשלה, למרות שעל פי דבריו שלו-עצמו רק לנפי שבועיים, “כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית.” טוב, הוא תמיד אמר שהוא מתכוון לשבת בממשלה בכל מחיר. אבל רגע, על איזו רשימת דרישות הוא מדבר?

ובכן, בימים האחרונים מפיצים גורמים ממשלתיים טענות על דרישות מופלגות שהעלו הפלסטינים, לכאורה, בפני לבני בעקבות אי שחרור האסירים. זו טענה מעניינת, אבל יש בעיה אחת קריטית: הפלסטינים מכחישים שהיא הוצגה אי פעם. הרשימה קיימת, היא הודלפה לתקשורת הפלסטינית, אבל הפלסטינים אומרים שהיא לא הוצגה רשמית – וש”בישראל ידעו שאין רשימה כזו, אך תמכו בהעצמת הפרסומים כדי להציג את הפלסטינים כמי שמציבים תנאים מקדימים ומכשילים את שיחות השלום.”

במילים אחרות, לבני, לפיד ונתניהו מארגנים לנו את ספין כל הספינים, “אין פרטנר” גרסת 2014 – והתקשורת הישראלית משתפת פעולה בהתלהבות. כשיסבירו לכם עוד כמה ימים או שבועות שאין ברירה ושצריך לנקוט בצעדים צבאיים, זכרו-נא איך הגענו לפה.

וכשיגיע צו המילואים, סרבו להתייצב. אל תצאו למלחמת שלום ההתנחלויות.

הערה מנהלית: אתמול התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)