למה אני לא מתרשם מיאיר גולן, ומבוהל ממש מהרעיון שהוא ודומיו יצילו אותנו מעצמנו

סגן הרמטכ”ל, יאיר גולן, שאני ספק אם רבים מתושבי ישראל היו בכלל מודעים לקיומו עד לפני כמה ימים, נשא נאום אגרסיבי בערב יום השואה. גולן מתח (זהירות, מסמך) השוואה בין המדינה היהודית במזרח התיכון של ימינו ובין מדינות בתקופות אפלות באירופה (TM). הימין היהודי נכנס להתקף היסטריה, כמו בכל פעם כשקוראים לו בשמו האמיתי, וראש הממשלה תבע שגולן יתנצל או יתקן את דבריו. למחרת אכן הגיע התיקון, ובו הבהיר גולן שהוא חושב שהישראלים מטומטמים ושהם יבלעו את הטענה שהוא לא התכוון למה שהוא בעליל התכוון.

מעט ורעים היו ימי האומץ האזרחי של יאיר גולן, אבל אני מודה שלא התרשמתי מהם גם קודם לתיקון. למה? כי הנה מה שיש לגולן לומר על המוסד הוא כמעט עומד בראשו:

“חריגות בשימוש בנשק, ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה”ל מאז היווסדו. גאוותו של צה”ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים, ללא משוא פנים, לתחקר התנהלות בעייתית באומץ, וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו. לא כיסינו. לא טייחנו. לא קרצנו עין. לא פלבלנו עיננו למרום, ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות.”

כלבתא, במטותא.

מישהו באמת מסוגל להאמין לקשקוש הזה על צה”ל החוקר את עצמו בקפידה וללא משוא פנים ב-2016? בימים אלה עסוק צה”ל בטיוח של אחד ממקרי הטבח היותר גסים בצוק איתן, ההפגזה וההפצצה של רפיח בעקבות פקודת החניבעל של עופר וינטר. לנוחותו של גולן, שלא ברור אם הוא מאמין בדברים שאמר ועל כן בור בהיסטוריה של הארגון שלו או שהוא מנסה לאחז את אוזני שומעיו, רשימה קצרה (מאד) של תקריות שצה”ל הקפיד לא לחקור:

* רצח טוביאנסקי. ההוצאה להורג הרשמית היחידה בהיסטוריה של צה”ל של האדם הלא נכון עברה בלי זעזוע או תשלום מחיר. בן גוריון שכנע את משפחת הקורבן לא לעשות בלגאן, והנושא הועלם.

* טבח קיביה. צה”ל יוצא לפעולת תגמול וחמושיו של אריאל שרון רוצחים, אחרי שקיבלו פקודות לגרום “הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם”, יותר מ-60 מתושבי הכפר קיביה ומחריבים חלק ניכר מבתיו. הפקודה שהגיעה מהפיקוד דיברה גם על פשיטה על שוקבא וניעלין “במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר.” ההדגשה שלי. אף אחד מהקצינים והחיילים שהיו מעורבים בפשע המלחמה החמור ביותר שביצעה ישראל מאז מלחמת 1948 לא הועמד לדין; כמעט כל הקצינים קודמו. הקצין שחיבר את הפקודות הללו, שחיבורן הוא פשע מלחמה בפני עצמו, לא הועמד לדין ולמעשה עד היום לא ברור מיהו. בשנים שלאחר מכן, יבסס צה”ל את המורשת שלו על זו של טובחי קיביה. ראש הממשלה בן גוריון שיקר לכנסת ואמר ש”אף יחידה של צה”ל לא נפקדה מבסיסה.” כמובן שלא נוהלה שום חקירה.

* החטיפה של מטוס אזרחי סורי בדצמבר 1954. בלי ליידע את ראש הממשלה, ביצע צה”ל את פעולת הטרור האווירית הראשונה במזרח התיכון, וטייסיו חטפו מטוס סורי אזרחי לישראל. המטרה היתה שימוש באזרחים כבני ערובה (או, בלשון הצה”לית הנקיה, “כלי מיקוח”) כדי לשחרר חוליה של חמושים ישראלים שנתפסה בצד הסורי של הגבול. ראש הממשלה המזועזע שרת קרא לכך “פיראטיות אווירית” ואילץ את הצבא לשחרר את המטוס. אף קצין לא הועמד לדין על המהלך הזה.

* טבח כפר קאספ. צה”ל, שאחראי לפקודת העוצר המוקדם ולהבהרת “אללה ירחמו” בשאלה מה לעשות בכפריים השבים לבתיהם, חומק מן הפרשה, מפיל את כל התיק על מג”ב (בסיוע נמרץ של הדרג הפוליטי) והמח”ט שלו, יששכר שדמי, חוטף קנס של 10 אגורות. הקידום שלו בשירות הקבע אכן נבלם, אבל הוא משתחרר רק שבע שנים אחרי הטבח והוא מקודם בתפקידי מילואים.

* טבח השבויים במיתלה. אחד המ”פים של שרון, אריה בירו, רוצח עשרות שבויים מצריים. אף אחד לא היה יודע מזה אם בירו לא היה מתרברב ברצח ב-1995. הוא קונן על כך שהמצרים שמו לב שהשבויים נרצחו כי הוא שכח להסיר את האזיקים מידיהם. לאחר הרצח קודם בירו עד לדרגת תת אלוף. אף אחד לא חשב אפילו לחקור אותו, גם לא אחרי שהתרברב ברצח – זאת, למרות שעל פשעי מלחמה אין התיישנות. זה המקום להזכיר שהתחיקה הצבאית בישראל לא מכירה במושג של פשעי מלחמה ואין לה חקיקה מתאימה להם; היא גם לא מכירה במושג של אחריות מפקדים. באורח מעניין, בראיון שבו התרברב בירו ברצח השבויים הוא גם אמר שהוא שלף נשק על פקוד שלו שביצע ביזה. ערכי צה”ל בהתגלמותם.

* מי שיעיין בדו”ח “לאקונה” של יש דין, שמופיע בקישור האחרון (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור הארגון ומיודד עם חלק ניכר מעובדיו. הטקסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה) יגלה איך צה”ל מתייחס לפשעי מלחמה בעשור האחרון. במקרים הבודדים שבהם מנוהלת בכלל חקירה, העבירה משונמכת כלפי מטה. זוכרים את שני הפחדנים במדי גבעתי שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים במהלך “עופרת יצוקה”? הם קיבלו שלושה חודשים על תנאי.

* וכל זה, כמובן, מבלי לדבר על הנחת הסלב שצה”ל עושה לבכיריו. המעשים של גנדי שנחשפו לאחרונה בתכנית עובדה היו מוכרים לבכירי צה”ל; אף אחד לא חקר. אף אחד גם לא העלה על דעתו לחקור את משה דיין על אלוהים יודעת כמה הטרדות מיניות ומקרי מין ספק בכפיה, כמו גם על שוד עתיקות שנמשך עשורים ושעשה שימוש נרחב בציוד צבאי. מבין אלו מהם שלרוע המזל עדיין איתנו, איציק מרדכי הורשע במעשים מגונים כלפי פקודות שלו; בית משפט צבאי סירב להוריד אותו בדרגה.

מה שמביא אותנו להנחת הסלב שקיבל גולן עצמו. בשנת 2007, הביא גולן את צה”ל ומערכת ה-hasbara למבוכה רצינית: החמושים שלו תועדו משתמשים במגנים אנושיים, מה שצה”ל מכנה בלשון נקיה “נוהל שכן.” בג”ץ עשה הכל כדי לא לדון בנושא, אבל אחרי ארבע שנים לא היתה לו ברירה הוא קבע ב-2005 שהנוהל בלתי חוקי. גולן ביצע את פשע המלחמה הקטן שלו שנתיים לאחר פסיקת בג”ץ.

מה עשה צה”ל בעקבות פשע המלחמה הקטן הזה? האם הוא תלש את דרגותיו של גולן ושלח אותו לכלא? מה פתאום. גולן ננזף והקידום שלו עוכב קלות. כיום, כידוע, הוא סגן הרמטכ”ל. אין מתאים ממנו לדבר על ערכי צה”ל והיעילות שבה הוא חוקר את עצמו.

[…]

ברור לי שגולן מתמודד עם מרד שקט בצה”ל, בעקבות הרצח שביצע אלאור אזריה. אבל ברפיח בוצע, ברשות ובסמכות, הרג של עשרות אזרחים בלתי מעורבים. הוא בוצע על ידי מח”ט באישור האוגדונר ובידיעת האלוף. המח”ט הוא אחד מנערי הפלא של צה”ל, לא איזה חפ”ש מזרחי מרמלה, ועל כן לא יקרה לו כלום. ישנה גם העובדה שצה”ל לא יכול להודות שיש לו נוהל פשעי מלחמה.

בצלאל סמוטריץ’ שוב משך תשומת לב השבוע, כשאמר שהוא היה רוצה שצה”ל ייקח על עצמו את הנקמה בפלסטינים במקום שיעשו זאת אנשים פרטיים. סמוטריץ’ לא אמר כאן שום דבר חדש: זו העמדה הקבועה של רבני צהר כבר יותר מעשור. כמובן, כשסמוטריץ’ אומר את זה אנחנו אוטומטית מסויגים יותר, כי כידוע רבני צהר יתחמקו מחובתם להשמיד עמלקים במחנות השמדה בעוד שיש לנו חשד מובהק שאחרי שסמוטריץ’ אומר את הדברים האלה לתקשורת הוא הולך ללחוש דברים אחרים לגמרי לטיפוסים מפוקפקים שמדיפים ריח דלק.

אבל בהשוואה לצה”ל של גולן, סמוטריץ’ הוא צמחוני. צה”ל הרג 252 ילדים ב”עופרת יצוקה” וכ-500 ילדים ב”צוק איתן.” כשהחמוש בן דרי רצח שני נערים פלסטיניים בביתוניא, צה”ל הכחיש שבכלל קרה משהו במשך שבוע עד שהובאו צילומים מרשיעים. הוא לא פתח בחקירה מרצונו אלא אולץ לכך, ודרי עומד בימים אלה לדין באשמת הריגה. לא רצח. למרות שהוא החליף תחמושת כדי להסוות את הירי שלו. גם אלאור אזריה עומד לדין על הריגה, לא על רצח – ולגמרי יכול להיות שזה מה שיוביל לזיכוי שלו.

[…]

אבל אחרי שטיפלנו במשיח החדש של חלקים מהשמאל, צריך לטפל בו-עצמו. הפיד שלי, אני מניח, לא אומר הרבה על השיח הלאומי, אבל זיהיתי בו שלושה מקרים לפחות בימים האחרונים של כמיהה להפיכה צבאית מצד גולן ואיזנקוט.

הסנטימנט ברור: המדינה אבודה, אנחנו בידיים של האחים היהודים, אנחנו צריכים שהצבא יציל אותנו מעצמו. שיעשה לנו איזו טורקיה. או אלג’יר.

אבל זו למעשה מצרים.

מעבר להנחה שהחלקים האלה של השמאל הציוני עושים לצבא בכל מה שקשור לפשעים שלו, הם שוגים כמה שגיאות פטאליות. נמנה אותם:

א. כאמור, גולן מתמודד עם מרי צבאי שקט. הדרך הטובה ביותר להפוך מרי שקט למרד חמוש גלוי הוא נסיון להפיכה צבאית. גולן יגלה אז שאין לו חיילים, שהצבא הלוחם פשוט לא עומד עם הפיקוד, ואנחנו נקבל אקספרס לגיהנום.

ב. הפיכה צבאית כזו תיצור פה את תקדים סולא ברומא. סיר רונלד סיים כתב שסולא, שהיה הנגרל הראשון שכבש את מולדתו רומא בכוח הנשק, יכול היה למחוק הכל פרט לתקדים שלו: מעתה, כל גנרל ידע שהאפשרות של הפיכה צבאית קיימת. היה ואיכשהו ההפיכה שמדמיינים שגולן יעשה תצליח, מה יעצור את עופר וינטר והמח”טים של איו”ש לבצע הפיכת-נגד שבועיים אחר כך?

ג. עצם העובדה שאנחנו מתחילים לחשוב כך, לתהות איזה גנרל לנו ואיזה לצרנו, מי מהם יעמוד איפה בעת הפיכה צבאית, היא סממן של התדרדרות.

ד. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית (ואני אתן את הקרדיט שמדובר רק בהזיה) יודע איך יוצאים מדיקטטורה צבאית בלי שפיכות דמים נוראית?

ה. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שהדיקטטורה הצבאית, מרגע שתיכון, אכן תהיה “טובה” יותר למחנה שלו? הרי הגנרל הקושר יצטרך להדגים לחייליו שהוא לא פחות גבר-גבר מקודמיו בדיכוי הפלסטינים, ושהוא בכלל לא שמאלני רופס, ואת זה הוא יעשה על ידי הגברת הדיכוי בגדה ומעצר מנהלי של שמאלנים. היי, הכלים המשפטיים קיימים והמפקד הצבאי שלכם (אלוף פיקוד העורף) השתמש בה על אזרחים בתחומי הקו הירוק לא פעם ולא פעמיים.

ו. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שאחריה, לפלג הפוליטי שלו יש סיכוי לשוב לשלטון בבחירות חופשיות? כי אם כן, אני לא רק רוצה את מה שהוא מעשן, אני רוצה להיות סוכן המכירות שלו.

ז. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שלדיקטטורה צבאית יהודית יש איזשהו שמץ של סיכוי ללגיטימציה בינלאומית? האם הוא באמת חושב שזה יכול להגמר במשהו שאיננו מלחמת אזרחים, עם אופציה מרעננת לנכבה מס’ 2?

חלקים מהמחנה הליברלי שלנו – אין לי מושג כמה גדולים, אבל אני רואה יותר מדי פינגים כאלה – נמצאים עכשיו במצב של הליברלים במצרים: תמיכה בדיקטטורה צבאית כשד הנורא פחות ביחס לאחים המוסלמים/יהודים.

אם התייאשתם, זוזו. ואם אתם חושבים שהפיכה צבאית היא הפתרון, אתם חלק מהבעיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למרות פסיקת בג”צ מ-1999, צה”ל והשב”כ ממשיכים לענות עצורים פלסטינים

“הייתי עם עוד ארבעה עצורים. בשעת לילה באו ארבעה חיילים, שהורו לנו לצאת החוצה לחצר. היה קר וגשום והם הורו לנו להוריד את בגדינו, הכול הכול, ולהישאר בעירום מלא. ציוו עלינו להניח את ידינו על קיר שהיה שם. זה היה למשך 15 דקות. החיילים היו בחדר מול הקיר, הסתכלו עלינו מהחלון ונתנו לנו הוראות מעבר לחלון. ביקשו: תתכופף, תפשק רגליים, תרים ידיים וכו'. היה איתנו איש מבוגר. זה היה משפיל. החיילים נתנו הוראות וצחקו. הבנו שמשחקים בנו. היה מאוד קר. אנחנו עשינו מה שביקשו.”

עימאד אבו ח’לף, בן 21, חברון

ב-1999, בפסיקה שנחשבה היסטורית, הורה בג”צ על הפסקת הנוהל המקובל עד אז של “לחץ פיזי מתון” (השם שהוענק לנהלים של ועדת השופט לנדוי) וקבע שעינויים אסורים בישראל. כמקובל אצל שופטי בג”צ, הנביחה היתה רמה, הנשיכה לא משהו. שופטי בג”צ אוהבים רטוריקה גבוהה. לעקוב אחרי הביצוע של ההחלטות שלהם, זה קצת מעבר למה שהם יודעים לעשות.

המוקד להגנת הפרט ובצלם פרסמו היום (ד’) דו”ח, “בחסות החוק: בין התעללות ועינויים במתקן החקירות ‘שקמה’” שמו. מאחורי השם היבש מסתתר תיעוד של שגרת ההתעללות בעצירים על ידי צה”ל והשב”כ. המחקר מתבסס על עדויות מפורטות שמסרו 116 עצירים פלסטינים, שנעצרו לכאורה על רקע בטחוני בין אוגוסט 2013 ומארס 2014 והוחזקו במעצר שקמה. תחקירני בצלם גבו עדויות נוספות. לא מדובר בכל העצירים באותה התקופה, אלא רק באלו שמשפחותיהם פנו למוקד להגנת הפרט לאחר מעצרם. עדויות נגבו מהעצירים, רובם תושבי דרום הגדה המערבית, זמן קצר ככל האפשר לאחר מעצרם וחקירתם. התמונה המתחוורת דומה למדי.

א. מעצר לילי. 88 מן העדים נעצרו בביתם, בפשיטה של חמושי צה”ל, אחרי חצות הלילה. בכחמישית מהמקרים, מספר החיילים שפשטו על הבית היה יותר מעשרה. פשיטות ליליות על בתים בגדה הן אירוע נפוץ; דובר צה”ל מדווח מדי בוקר על מספר הפלסטינים שעצר צה”ל במשך הלילה. הפשיטות הללו לא מבחינות בין שטחי איי, בי וסי. אין כמעט משפחה פלסטינית שלא חוותה פשיטה של חמושים ישראלים על ביתה במהלך הלילה. אלה פנים של הכיבוש הישראלי שלא מוזכרות יותר מדי בתקשורת היהודית, והפשיטות הללו מהוות חלק מרכזי מהפעילות של צה”ל. לא רק בגדה. בכלל.

באף אחד ממקרי המעצר, לא הנחו החמושים את העציר ביחס לזכויותיו או הורו לו לקחת את החפצים שמותר לו לקחת על פי חוק.

ב. ביזה. פעם אחר פעם, הפשיטות הליליות הללו מלוות ב”החרמת” רכוש, רק שביותר מדי מקרים החמושים לא משאירים אחריהם קבלות. לפלסטינים אין דרך אפקטיבית לדרוש החזרת רכוש שנלקח על ידי חמושי צה”ל (אלא אם התקשורת שמה לב), ועד לאחרונה נוהל חדש לא איפשר להם בכלל לערער על תפיסה של רכוש. כמובן, כדי שאפשר יהיה לערער על תפיסה של רכוש, צריך להראות שהוא אכן נתפס – כלומר, צריך קבלה. ביותר מדי מקרים, אין קבלה. ציוד פשוט נעלם לידיהם של חמושים ומתפוגג. הנחת היסוד צריכה להיות שאם שוטר או חייל תופסים רכוש ולא מצהירים על כך, מדובר בביזה. ביזה כזו היא תופעה רווחת למדי. זכרו את זה לפעם הבאה שיאמרו לכם שחמושי צה”ל אינם בוזזים. אם אין תלונה, אין חקירה – ולמצ”ח קל מאד לסגור תלונות אם כל מה שיש הוא מתלונן פלסטיני.

החיילים יודעים את זה, אגב.

זה לא שצה”ל לא נלחם בביזה – כשליש מהעבירות שחיילים מועמדים עליהן לדין בשל פגיעה בפלסטינים הן עבירות ביזה. ביזה היא בעיה מבחינת הצבא: היא פוגעת חמורות במשמעת. היא לא מספיק בעיה, עם זאת, כדי לוודא שהקצין בשטח ימנע מהחיילים שלו לקחת רכוש בלי קבלות.

ג. אלימות חמושים. 35 מהעצורים, כלומר כשליש מהנשאלים, דיווחו על כך שהם הוכו על ידי חמושים במהלך המעצר או בדרך למתקן המעצר. הגיבורים שלנו היכו 24 מהעצורים כשהם אזוקים וקשורי עיניים.

כאן צריך לשים לב לתפקיד של הפלנלית על העיניים, זו שכל מי שהיה בשטחים הכבושים ראה אותה על עצורים. היא לא משמשת שום תפקיד בטחוני. הפלסטינים הרי יודעים היטב היכן מתקני המעצר בגדה והיכן ההתנחלויות ולעצור יש ניחוש טוב לאן מובילים אותו. היא משמשת לשתי מטרות: האחת היא דיסאוריינטציה של העציר והשפלה שלו.

השניה היא לוודא שהוא לא יכול לדעת מי היכה אותו. כך שגם במקרה הנדיר מאד שבו תלונה של פלסטיני בכלל תגיע לחקירה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית, אלו יוכלו אחרי שנים לומר שוואלה, יכול להיות שהיה כאן משהו, אבל הקורבן לא יכול לזהות את התוקפים שלו – הרי עיניו היו קשורות. כל החיילים המעורבים לא משתפים פעולה עם החקירה, אז אין לנו ברירה אלא לסגור את התיק.

ד. שיתוף פעולה של חובשים צבאיים עם עינויים. אף אחד מהחובשים או הרופאים הצבאיים שפגשו עצירים, גם עצירים שהוכו, לא דיווח על כך. חובתו של רופא או חובש היא לדווח ברגע שהוא יודע על פגיעה בעציר. מעגל הפגיעה בעצירים – עוד לפני העברתם לידי השב”כ – מורחב לכל לובשי המדים שפגשו אותם: החמושים שהיכו אותם (לעתים קרובות כשהם אזוקים וקשורי עיניים), הקצינים שלא מנעו את המכות, החובשים והרופאים שלא דיווחו עליהן.

ה. עינויים. העצורים במתקן החקירות שקמה מוחזקים בצינוקים, לא בתאי מעצר רגילים. החוקרים משתמשים בבידוד כאמצעי שבירה, ומשתמשים גם במניעת שינה או בפגיעה בהיגיינה של העציר – התאים מסריחים, ומהעצירים נמנעת לעתים תכופות היכולת להתקלח. 16 מהעצירים הורשו להתקלח רק כשבוע לאחר הגעתם למתקן. פגיעה בהיגיינה של העציר היא שיטה מקובלת לשבירה שלו. 37 מהם הוחזקו בבידוד מוחלט בין יומיים ל-18 יום.

במהלך החקירה, דיווחו שמונה מהעצירים על שימוש במזגן כאמצעי עינוי; באחד המקרים, החוקרים לבשו אפודים בעוד העציר רועד מולם. השיטה ידועה מהגולאגים הסובייטיים – ולאחרונה יש לפחות מקרה אחד שבו היא הופעלה על ידי חמושי צה”ל כנגד ילד פלסטיני בן 13.

השיטה המקובלת על השב”כ לחקירת עינויים היא מצבי לחץ: החזקת העציר אזוק בתנוחה מכאיבה. “מצב לחץ” הוא מונח מכובס שנכנס לשפה בימי משטר העינויים של ממשל בוש. הבלוגר אנדרו סאליבן העיר ארסית בשעתו שטכנית, גם צליבה היא “מצב לחץ.”

שיטת עינויים מקובלת אחרת היא מניעת שינה, tormentum insomniae של האינקוויזיציה, העינוי היחיד שהותר רשמית באנגליה של תקופת ציד המכשפות, ומלכת העינויים של הנ.ק.וו.ד. מדובר בעינוי אפקטיבי מאד: אם עומד לרשות החוקר מספיק זמן, כל נחקר יישבר בסופו של דבר.

החקירות לוו תדירות באיומים על העצירים, מהאיום השגרתי של “נשים אותך פה עד שישכחו מקיומך” ועד איומים על בני משפחה. האיומים הללו כללו, בין השאר, איומים למעצר בני משפחה חולים.

14 מהנחקרים דיווחו על אלימות פיזית מצד החוקרים.

אף חוקר שב”כ מעולם לא הועמד לדין על עינויים. מספר המקרים שבהם בית משפט ישראלי פסל הודאה בשל עינויים הוא אפס (0).

ו. מניעת גישה לעורך דין. הגישה לעורך דין היא זכות בסיסית של נחקר ועציר, ומטרתה למנוע בדיוק את האפשרות של הפעלת לחץ על הנחקר עד כדי שבירתו והגעתו להודאת שווא. 77 מהנחקרים דיווחו על מניעה של גישה לעורך דין במהלך כל תקופת המעצר שלהם, או חלקה.

ז. חשש ל-rendition: המונח rendition או extraordinary rendition הוא עוד מורשת של ימי ממשל בוש. משמעותו העברה של עציר ממדינה שבה אי אפשר לענות אותו למדינה שבה זה מתאפשר, זאת כדי לגבות הודאה. בית משפט איטלקי הרשיע 22 סוכני CIA ב-2009 בכך שחטפו אדם מאיטליה למצרים, שם עבר עינויים. היו מספר פסיקות דומות.

מבין העצורים, כשליש – 39 – הוחזקו במעצר על ידי הרשות הפלסטינית לפני מעצרם על ידי חמושים ישראלים. 17 מהם נעצרו על ידי ישראל פחות מחודש לאחר שחרורם ממעצר על ידי הרשות. מתוך ה-39 הללו, 28 אמרו שנחקרו על ידי השב”כ על אותם הדברים עצמם שעליהם נחקרו על ידי הרשות. 26 מהם הבחינו שתיק החקירה שלהם מהרשות היה בידי השב”כ. בחלק מהמקרים, הראו לנחקרים את ההודאות עליהן חתמו ברשות. כפי שציינתי שלשום, יש חשד שמעצרו של שובת הרעב אל קיק הוא מעצר “קבלנות משנה” כזה.

מתוך אלו, כ-14 עונו על ידי הרשות. מאחר ותיק החקירה שלהם היה ברוב המקרים בידי השב”כ, סביר להניח שהשירות ידע על העינויים – ולא עשה דבר, וזאת בהנחה שהוא לא יזם מלכתחילה את העינויים שלהם על ידי הרשות הפלסטינית, כקבלן משנה.

[…]

בקצרה, 17 שנים אחרי פסיקת בג”צ שהרעישה בשעתו את הארץ, הכל חזר למסלולו. יש מערכת שלמה, מהחייל העוצר ועד הסוהר שנמנע מלדבר עם העציר, שהמטרה שלה היא גרימת סבל לעצורים פלסטינים. המטרה לא מוצהרת, אבל ברורה: סחיטת הודאה. עינויים עומדים בבסיס השיטה של שלטונה של ישראל בגדה, בין אם מדובר בעינויים ישירים על ידי חמושים ושוטרים חשאיים, בין אם מדובר בעינויים על ידי קבלני משנה ברשות הפלסטינית. הנתונים שמופיעים בדו”ח החדש דומים למדי לדו”ח שפרסמו המוקד להגנת הפרט ובצלם ב-2010, שהתמקד במתקני השב”כ בפתח תקווה: אין שום חדש, הכל נמצא שם, מהחמושים המתעללים בעת המעצר ועד העינויים במתקן עצמו.

עינויים הן מהעבירות החמורות ביותר על המשפט הבינלאומי, ואף על פי כן אי אפשר לנהל כיבוש בלעדיהן. המטרה שלהם היא לא מידע; המטרה של עינויים היא עינויים. היא להבהיר לאוכלוסיה הנכבשת שגם אם היא מוכנה למות, אנחנו נעשה לה דברים גרועים ממוות. וגם אם אתה רואה עצמך כ”חייל אלמוני בלי מדים”, שנמצא ביחידה שממנה “ישחרר רק המוות,” אנחנו נדע להגיע גם אל הקרובים אליך.

יש שמות לאנשים שמכים אנשים כפותים, לאנשים שזורקים אנשים אחרים לצינוק קפוא, שמחכים בערגה לרגע שבו אדם שנתון למרותם יפרוץ בבכי. אנחנו מעסיקים סאדיסטים ומשלמים את משכורתם. כמובן, רוב הישראלים לא יודו בכך. יש כמה חומות של רציונליזציה: קורבנות העינויים משקרים, יאמרו לך, הם הרי כולם שקרנים. האם הייתם מניחים אותה הנחה על קורבנות אונס? האם הייתם מניחים אותה הנחה על אדם שעבר התעללות בידי המשטרה הכחולה של ישראל? האם הייתם מעלים אותה ביחס לעציר יהודי שעונה על ידי השב”כ? לא? אז ה”כולם שקרנים” הזה הוא רציונליזציה, לא יותר. חומת מגן שעומדת בינכם ובין הראי. כן? אז אתם יאיר לפיד, “מקבלים תמיד את עמדת מערכת הבטחון”, בלי קשר להגיון או למציאות.

רציונליזציה אחרת היא “כולם עושים את זה,” ומכאן שזה לא נורא. אין ספק, יש מעט מאד משטרים בעולם שלא מענים או מעסיקים קבלני משנה לצורך עינויים. זה לא הופך עינויים לפשע פחות נורא או את המבצעים שלו לפחות חלאות. זה רק אומר שיש הרבה עבודה לעשות, פה ובכל מקום.

ומעבר לנזק שגורמים העינויים למעונה ולמענה, למשפחותיהם של המעונים, ולחברה שאליה חוזרים אחר כך פגועי הטראומה האלה, ישנה ההשחתה של המערכת המשפטית. המענים יודעים שהם מענים; הפרקליטים שמכחישים בשמם את העינויים יודעים שהם מענים; השופטים שמסתכלים הצידה יודעים שהיו עינויים; וכולם שותפים להפרת שבועותיהם וכולם קושרים נגד שלטון החוק, כולם הופכים אותו לבדיחה. בית משפט ישראלי ידון ברצינות באפשרות שפקיד מעל בכספים או שאדם גנב רכוש בשווי כזה או אחר; הוא לעולם לא ידון ברצינות באפשרות שפקיד ממשלה ישראלי עינה עצור שנמצא תחת משמורתו החוקית, ובאפשרות שהוא עשה זאת בהסכמה של משפטנים. על אחת כמה וכמה שהוא לא ידון בשאלה מה מעמדו של שופט שיודע את כל זה ולא עושה דבר. יש קשר שתיקה, שהוא הרסני לחברה חופשית, ומטבעה של ממשלה חשאית הוא שהבולען הזה בדמוקרטיה מתרחב כל הזמן, עד שהוא משאיר רק קליפה דקה, שבעליה צריכים לקרוא בקול גדול שהם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כדי שלא ישמעו את צרחות המעונים.

וזה, בסופו של דבר, מה שנשאיר אחרינו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם יאיר לפיד מסוגל לחבר משפט קוהרנטי אחד על סוגיית המלחמה בטרור? כנראה שלא

(כי לא אומרים “לא” לסילבי קשת)

יאיר לפיד פרסם אתמול (א’) סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא ניסה להתוות את התכנית שלו למלחמה בטרור ולהסכם עם הפלסטינים. לרוע המזל, אבל לגמרי כצפוי כשמדובר באפס שהתגלם בבשר, הטקסט מכיל סתירות פנימיות חמורות. נתחיל.

“מאמר בעיתון הפינגטון פוסט” – הפינגטון פוסט איננו עיתון. הוא אגרגטור חדשות ובלוגים. לא שזה צריך להפתיע, ממישהו שההבנה הטכנולוגית שלו מתמצה בתפיסה שיש בגוגל אגף בינג.

“העקרון שישראל מנסה להסביר כבר לא מעט שנים” – ושככל הנראה מופיע כאן לראשונה.

“שם למד המערב שלא מספיק לנצח את האויב, צריך גם להחליט מה יבוא במקומו ביום שאחרי.” פה ליבת הטמטום המובהקת של כל הסטטוס של לפיד. כביכול, לא רק הנצחון של המערב בקרב מובטח, אלא גם יש לו את הזכות והיכולת לקבוע “מה יבוא במקומו.” לתפיסה הזו קוראים קולוניאליזם. אולי כדאי שלפיד יבקש ממישהו באגף בינג לגגל לו את זה.

בעיראק, הנצחון על הצבא של סדאם חוסיין היה רק יריית הפתיחה הראשונה של המלחמה. לפיד יוצא כאן מנקודת הנחה כאילו צילום “המשימה הושלמה” הידוע לשמצה של בוש אכן סימל משהו. עוד קודם למהלך הקרבות, חוסיין החל להפוך את צבאו ליחידות גרילה. ההרוג הראשון של האמריקאים היה מיחידת גרילה כזו. לא היה נצחון, פר סה; המשטר הופל – אבל נצחון לא הושג.

למה? כי מה לעשות, אי אפשר לבנות את ההיסטוריה של עמים אחרים באמצעות כוח כידונים. אם אתה מנסה, אתה מגלה שהמקומיים מתנגדים. לא ברור למה, אבל הם עושים את זה בכל מקום שבו לפידים למיניהם הורגים את בני משפחותיהם, משפילים את הנשים שלהם, וצועקים עליהם בשפה זרה ולאט שהם לא מבינים אותם ושהנה המשטר החדש והנוצץ שהביאו להם.

“בכל פעם שכורתים ראש, צומחים להם שניים” – זה, יאיר’קה, לא הידרה על סטרואידים. זו סתם הידרה.

“כל עוד לא תחליף את המדינה האיסלמית ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית” – ליבת טמטום מס’ 2. מה זו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”? ההאם לפיד יכול להצביע על אחת כזו? האם הוא באמת חושב שמה שחלקים של על עיראק צריכים הוא “מדינה סונית מתונה”? איך מייצרים ישות מדינתית סונית מתונה? אם התושבים המקומיים רוצים ישות מדינתית סונית מתונה, למה אין שם כזו? האם היתה שם כזו קודם? האם הישות המדינתית הסונית המתונה תשען על רצון הבוחרים? כי, כאמור, לא בטוח שזה מה שהם רוצים. אם לא, על מה היא אמורה להשען? על דיקטטורה צבאית נוסח סדאם חוסיין או אסד? על תיאוקרטיה רצחנית נוסח ערב הסעודית?

על מה תשען היציבות של המדינה הסונית הזו? האם היא תשען על רצון הנשלטים? כי, כאמור, לא נראה שהם רוצים כזו. האם היא תעמוד על סיוע זר (היא הרי “פרו מערבית”) כנגד רצון העם, באמצעות משטרה חשאית וצבא? אם כן, באיזה מובן היא תהיה יציבה? ואם לפיד חושב שהפתרון לטרור הוא דיכוי צבאי נצחי, למה הוא לא אומר את זה?

אה!

כי בחלק של פתרון הבעיה הפלסטינית, לפיד אומר דברים מעניינים מאד. החמאס, הוא טוען, ודאי יעלה לשלטון בגדה המערבית. למה? כי הם עלו לשלטון בעזה. רגע, אין הבדלים ניכרים בין הגדה המערבית ועזה? עזה לא הרבה יותר דתית? האם האחים המוסלמים לא היו גורם דומיננטי ברצועת עזה עוד בימי השלטון המצרי? לא משנה.

על כן, מה שלפיד מציע כפתרון לשאלת המדינה הפלסטינית הוא המשך הכיבוש. הוא קורא לזה “התיאום הבטחוני המתקיים היום – במסגרתו יכול לפעול צה”ל בכל מקום בגדה – יצטרך להמשך.” הסיבה לכך, לדבריו, היא שאם צה”ל לא יפעל בחופשיות בגדה, הרשות הפלסטינית תקרוס לידי חמאס.

כלומר, צה”ל ימשיך לפעול בגדה כדי לוודא שמשטר נטול תמיכה עממית ימשיך לשלוט שם ןלשרת את האינטרסים הישראליים. שזה נשמע באופן חשוד כמו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”, גם אם נטולת לגיטימציה.

לפיד משוכנע שהפלסטינים יסכימו למצב שבו הם לעולם לא יהיו חופשיים מישראל: “הרשות הפלסטינית תצעק קצת אמנם שמדובר בהפרה של הריבונות שלה, אבל גם הם יודעים שמדובר באינטרס מובהק שלהם. לחמאס יש תמיכה עממית רחבה גם בגדה המערבית.” ואיכשהו לפיד חושב שהתמיכה העממית הרחבה תעבור לרשות הפלסטינית כי זו משתפת פעולה באופן כנוע עם ישראל נגד רצון העם.

רשות פלסטינית כזו אולי תהיה סונית, וכנראה תהיה פרו מערבית – אחרי הכל, היא תוחזק בכידונים מערביים – ואולי תהיה מתונה ולא תוציא להורג אנשים בשריפה, אבל יציבה היא לא תהיה. כי משטר שלא נשען על תמיכה עממית לא יכול להיות יציב. הוא חייב להיות עסוק כל הזמן בדיכוי. ויום אחד בא פיצוץ.

מה יקרה כאשר ההמונים ברמאללה יחליטו לעשות במחליפו של אבו מאזן מעשה המצרים במובארק? מה יקרה כאשר הכוחות המזוינים ייזכרו שהם קודם כל בני העם? אז יצטרך לפיד להפיל את המדינה החדשה – שוודאי תהיה סונית, אבל לא תהיה לה שום סיבה עלי אדמות להיות מתונה או פרו מערבית – בכוח הנשק. כלומר, להחליף שוב את המוחבראת’ הפלסטיני בשב”כ.

מה שפחות ברור הוא למה לפיד בכלל רוצה את הרשות הפלסטינית. זו לדבריו הרי תומכת בטרור הסכינים. אבל זה בסדר, אתם לא אמורים לזכור את הפסקה הזו בעוד שש פסקאות.

רגע, למה היא עושה את זה, יאיר’קה? יכול להיות שכל הפרענק… אה, סליחה, פרגמנטים האלה הם לא איזו קריקטורה מזרחית? יכול להיות שהם בני אדם? האין להם עיניים? האין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, תשוקות? אם תדקור אותם, כלום לא ידממו? אם תרעיל אותם, כלום לא ימותו? אם תפגע בהם, כלום לא ינקמו?

יכול להיות שהם בכל זאת בני אדם, לא כלי משחק? יכול להיות שהם רוצים להשלט על ידי ממשלה שבכל זאת קצת מקשיבה להם, לא משרתת נרצעת של כובש זר? יכול להיות שזו בעצם הבעיה של כל תפיסת הקולוניאליזם? יכול להיות שלפיד מנסה למכור לנו את אותה הסחורה המצחינה של הניאו-קונים שהיתה ליבת הבעיה בעיראק?

מילא זה. יכול להיות שמישהו עוד לוקח את האפס שהתגלם בבשר הזה ברצינות?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועל אובדן תקווה

יוסי שריד נפטר אמש. התגובה הראשונה שלי היתה שלפחות הוא לא יהיה פה כדי לראות את הסוף.

כי די ברור שהסוף מגיע. יוסי שריד ופלח מסוים של דורו ייצגו משהו שכבר כמעט ולא קיים בציבוריות הישראלית: תקווה לישראליות על-שבטית, על-אתנית, דמוקרטית עם נגיעות של חברת מופת. כמובן, המסר הזה נישא על ידי המחנה ההגמוני אז בחברה הישראלית: יוצאי השמאל הישן, החילוני והאשכנזי. רק מחנה כזה יכול לנסות לדלג על עצמו, לראות את המוצא האתני שלו-עצמו כשקוף, כמובן מאליו עד כדי כך שאין לייחס לו חשיבות. הישראל של יוסי שריד (ובאופן מובהק יותר, של שולמית אלוני) היתה שתל מובהק באדמת המזרח התיכון, נסיון לבנות מדינה על בסיס אזרחות בחלק של העולם שלא הכיר את המושג מאז שהאימפריה הרומאית  התנצרה בימי תיאודוסיוס.

והשתל הזה לא נקלט. בכל רחבי המזרח התיכון, אליטות חילוניות שמביטות לאירופה מחרחרות את נשימותיהן האחרונות. המחנה החילוני הטורקי מרוסק, והיריבים הדתיים שלו נשמעים באופן חשוד כמו האחים היהודים שלנו. הליברלים המצרים איבדו כל אמינות כאשר מכרו את ההמונים, שוב, לדיקטטורה הצבאית. סוריה ועיראק, לשעבר מדינות בעת’ – גרסה מזרח תיכונית של סוציאליזם לאומני, אידיאולוגיה מערבית מובהקת – התרסקו לגרוטסקה רוויית דמים, שאין בה דבר שאיננו אתני או דתי.

המשברים שהקנו לשריד את שמו – ההתרפסות של העבודה בפני ממשלת הליכוד במלחמת השולל של לבנון הראשונה, פרשת השב”כ, המחתרות היהודיות, עליית ההתנחלויות, פרשת עיזאת נאפסו – היו משברים שעוררו הד ציבורי חזק כל כך משום שהם עסקו בשאלה איזו מדינה תהיה פה: האם תהיה פה מדינה אזרחית או מדינת כל יהודיה, מדינה שיש בה שלטון אזרחי או מדינת קסרקטין עם משטרה חשאית דומיננטית, או בקיצור האם תהיה פה מדינת ישראל או מדינת יהודה. שריד הגיע לשיאו בימי אוסלו, בסוף ימיו של רבין ובכהונה הקצרה והתמוהה של אהוד ברק; תקופות שבהן נראה היה שאפשר לפתור, במאמץ, את המשבר. שאפשר להגיע לאיזושהי הפרדות לא טראומטית עם הפלסטינים, לרסן את מדינת המוחבראת’ ואת האחים היהודים.

אנחנו לא בשנות התשעים יותר. ודאי לא בשנות השמונים, תקופת הזוהר של כמעט-נורמליות ישראלית, שבה נראה היה לזמן קצר שעברנו שורה של משברים שהותירו אחריהם רפובליקה בריאה יותר. ההלם הראשוני היה ב-1996, כשתחת הסיסמה שהפיץ מיליארדר זר במימון זר (”ביבי טוב ליהודים”) הצליח נתניהו לנצח את פרס. האחרון הגדיר אחר כך את התבוסה ההיא כנצחון היהודים על הישראלים.

הרגע ההוא יהיה בן 20 בעוד חצי שנה, ולא נראה שישראל פוסעת בכיוון “ישראלי” אלא, בכל הכוח, בכיוון ה”יהודי.” היסטוריונים יוכלו, אם יהיה אכפת להם, למנות את הסיבות לשקיעתה של ישראל לתיאוקרטיה יהודית רצחנית, אבל ספק אם תהיה בכך נחמה למי שנידונו לחיות בה – או לישראלים שיברחו בזמן ויחיו כגולים תלושי שורשים בארץ ניכר כלשהי.

בחודשים האחרונים, כמות הכתיבה שלי בבלוג ירדה משמעותית. אם פעם הקפדתי על שלושה או ארבעה פוסטים בשבוע, ומדי פעם פרץ של חודש של כתיבה מדי יום, אין לי עוד את הכוחות לכך. אני מסתפק בהערות ארסיות ומרירות בטוויטר או בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אני כועס הרבה יותר, מבועת הרבה יותר, ואין בי עוד תקווה לשינוי בדרכי שלום. השינוי לא יבוא מבפנים, משום שהרעיון הבסיסי שלה מורעל, משום שמפלגות המרכז בגדו בדמוקרטיה כפי שהן בוגדות תמיד במצבים כאלה, ומשום שרבאק – אם לא הצלחנו להביא שינוי פנימי ב-20 השנים האחרונות, אין שום סיבה טובה לחשוב שנצליח בכך בעתיד.

אם יהיה שינוי לטובה, הוא יצטרך לבוא אחרי נהרות של דם; את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית. אבל אנחנו לא גרמניה וספק אם למישהו יהיה אכפת מספיק. יתר על כן, יש לנו (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני, כך שהעתיד שלנו יכול לגמרי להיראות כמו שילוב דוחה של טורקיה הארדואנית וצפון קוריאה. והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ.

אז מה נשאר לכתוב? את מה שהבלוג הזה עושה בתשע וחצי השנים האחרונות: מעקב אחרי קריסתה של ישראל. רק שאת זה, למדתי בדרך הקשה, הרבה יותר מדכא לעשות כשאתה מפוכח ומבין שמה שהיה הוא שיהיה, רק רע יותר. צריך לחשוב מחדש על הדרך ולהתארגן מחדש כמיעוט נרדף ששומר על מה שהוא יכול לשמור, וזה יצריך הרבה מחשבה ומאמץ.

ועד שזה יקרה, לצערי, תדירות הכתיבה בבלוג הזה תרד משמעותית – לבערך פעם בשבוע. הסליחה עם יוסי שריד, שמותו שחרר אצלי את חסם הכתיבה שאיתו נאבקתי שבועות; וגם עמכם הסליחה, ונתראה במקום שבו לעולם אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

התנהלות האספסוף היהודי במקרי פיגוע מוכיחה את חלילות טענת ה”הרגנו אותו כי היה מסוכן”

“את כל הכסף שהיה מרוויח היה מעביר למצרים כי היה סיכוי קלוש שהם ישחררו את המשפחה שלו ולא ירצחו אותם בגבול והוא ממש ממש רצה שהם יגיעו בשלום לישראל.

אני את הכסף שהרווחתי לא שלחתי למשפחה, אבל הוא לא גרם לי להרגיש רע עם זה. […] אם יכולתי לבקש ממנו סליחה על כל מה שקרה, הוא בטח היה סולח.”

קצת על הפטום ורהם, שנרצח בידי בני עוולה.

בשבועות האחרונים, חמושים יהודים או אספסוף מבוהל הפעיל אלימות חריגה, במספר מקרים קטלנית, כלפי אנשים שלא היתה כל הצדקה לאלימות כזו כלפיהם. המקרה המובהק ביותר הוא של הפטום ורהם, שנורה ללא כל סיבה ראויה על ידי קב”ט התחנה בבאר שבע בעת הפיגוע שם שלשום (א’), ושלאחר מכן הוכה בעודו מדמם על ידי האספסוף. משטרת ישראל, אגב, הודיעה שהיא מחכה עם החקירה – ביחס לעבירה שלכאורה עולה לכדי רצח – עד אחרי נתיחת הגופה, והודיעה שבכל מקרה היא לא מתכוונת לחקור את התוקפים בחשד לרצח.

כי פאדיחה. אחרי הכל, יש איזה אפס שהתגלם בבשר שמשמש עכשיו כבכיר באופוזיציה שקרא לירות בלי הבחנה ובלי לשאול שאלות במי שמוציא סכין או מברג, והודיע לעמישראל שזה לא הזמן לשאול לגבי מניעים. הם כולם רוצים להרוג אותנו, הטעים, אז השכם להורגו. ואני אפילו לא מדבר על השר לבטחון פנים ועל ראש ממשלה, שאמרו שאסור שמחבל ישרוד את הפיגוע, ורק שכחו לעדכן את העם היושב בציון שאפעס, אם הם הורגים את הבנאדם הלא נכון, עוכר הדין הוא לגמרי על חשבונם. כי מי צריך לעצור אנשים, לנהל משפט ולחרוץ דין כשאפשר פשוט להסתער על האדם שלא בא לך טוב בעין ול”נטרל” אותו, ושאלוהים יברר אחר כך אם זה היה מוצדק או לא.

מקרים פחות מובהקים אבל עדיין בוהקים הם אלה של פאדי עלון, שנחשד בדקירה בירושלים. כפי שאפשר לראות מהסרטון פה, עלון לא היה חמוש בזמן שנורה למוות. השוטר שזיהה אותו ראשון הבין שהסכנה שלו מוגבלת, ולקול מחאות האספסוף – שרצה לראות דם – הוציא תרסיס פלפל; אבל אז הגיע למקום עוד שוטר, שהקשיב לאספסוף והרג את עלון בדם קר. אל תדאגו: הוא לא יועמד לדין. לא רק הוא לא: גם האנשים שדירבנו לרציחתו לא יריחו את הליזול.

והיה המקרה של אסראא עבד, שעמדה בתחנה המרכזית בעפולה, מוקפת בשוטרים וחמושים היסטריים אחרים, מחזיקה סכין מבלי לזוז. מישהו נכנס לפאניקה – כלומר, יותר מהפאניקה הרגילה – וירה בה. לא היה בכך שום צורך. הנה, למשל, כיצד מטפלת משטרת לונדון באדם שחמוש במאשטה: מפנים את הזירה, תתמודדים איתו ועוצרים אותו. בחיים. האיש, אגב, נלקח לבית החולים; וזה כנראה מה שצריך היה לעשות גם עם עבד, שסובלת מדכאון וניסתה בעבר להתאבד. היא היתה מסוכנת בעיקר לעצמה.

למשטרת ישראל יש טייזרים, קרי אקדחי הלם חשמלי. יש לא מעט מהם, למעשה, אם לשפוט על פי מספר הסרטונים שבהם רואים שוטרים ישראלים משתמשים בהם כדי לענות אנשים שלא מהווים שום סיכון, לעתים קרובות כפותים. לאיפה נעלמו כולם בחודש האחרון?

כשאני אומר את כל זה, במיוחד בימי דם, מטיחים בי: נראה איך היית פועל במקומם. ובכן, אני מקווה שבמקומם הייתי מתנהל בקור רוח ושומר על צלם אנוש. על הבסיס שבו שירתתי זרקו פעם רימון רסס (הוא היה רימון נפל, כיאה למנהל האזרחי): לא ירינו לכל עבר, ודווקא היו כמה מטרות אזרחיות בטווח ראיה. ירו פעם על הרכב שבו נסעתי; הקצין ירד מהרכב וירה באוויר, לא בצעיר הסמוך. צה”ל של האינתיפאה הראשונה לא היה מופת של שפיות, רחוק מכך, אבל לא הוא ולא הציבור שאותו שירת לא היו אספסוף מבוהל ברמה שאנחנו רואים היום.

ויש לציין שהבהלה הזו מזויפת. אדם לא חמוש לא מתקרב לאדם שהוא חושב שמסכן אותו ומטיח כסא בראשו. האספסוף הופך לגיבור בדיוק בנקודה שבה הוא חש שהוא לא נמצא בשום סכנה; יותר מכך, שלא רק שאין לו שום סכנה, הוא יכול לפרוק את השנאה שלו כלפי מושא שנאה מקובל, ושהוא לא יצטרך לשלם על כך שום מחיר.

אחרי הכל, אם חיות האדם שהטיחו ספסלים בראשו של ורהם – ראיתי את הסרטונים, באמת אין שום סיבה שגם אתם תעשו את זה לעצמכם – באמת חשבו שהוא מסכן אותם, הם לא היו מתקרבים אליו. אם החמושים המבוהלים שירו בעבד באמת חשבו שהיא מסוגלת לדקור אותם, הם לא היו סוגרים טווח למרחק דקירה. הם היו יורים בה מרחוק.

לקניבליסטים של הימין היהודי שמסנגרים על הלינצ’ים האלה יש שני תירוצים מקובלים. קודם כל, הם אומרים, יכול להיות שיש על המחבל חגורת נפץ. וואלה. יכול להיות. יכול להיות גם שהוא כריש-על בעל כוחות כישוף ולייזרים מהעיניים, שהחליט להסוות את עצמו זמנית כאדם. שאלה לי אליכם: אם אתם באמת חושבים שיכול להיות שיש עליו חגורת נפץ, למה אתם מכניסים את עצמכם לטווח הפיצוץ?

התירוץ השני הוא צ’ארלי שלוש. זה היה שוטר שנדקר למוות על ידי מחבל ב-1990. הטענה – וזו טענה בלבד, כי שלוש נהרג במקום – היא ששלוש סבר שהוא ניטרל את המחבל וזה דקר אותו דקירה אחת בלב. אתם רואים, אומרים הקניבלים, פעם, לפני 25 שנה, היה כנראה מישהו שנדקר על ידי מחבל פצוע, ועל כן אנחנו צריכים לירות בכל אדם, גם אם לא נראה שהוא מסוכן.

רק שכמובן, ההגיון הזה עובד רק לכיוון האנשים מהאתנוס הלא נכון. כששוטר הרג בסוף השבוע אזרח יהודי שרץ בכיוונו עם שתי סכינים – ואגב, לא הייתי שם אבל כן, הבחירה הראשונה שלי היא עדיין טייזר, והשניה עדיין ירי לכיוון הרגליים – קמה צעקה. הרוצח ישי שליסל נעצר על ידי המשטרה פעמיים, מבלי שנורה (ושוב, אני לא חושב שצריך היה לירות בו, ודאי לא ירי קטלני). האנשים שאומרים לנו שצריך לירות בכל מי שנושא סכין או מברג, גם אם הוא לא מסוכן, גם אם הוא נס, גם אם הוא על הרצפה, מדמם – אלה האנשים שגם אומרים לנו שצריך לירות במיידי אבנים כי אבן היא נשק קטלני. ואיכשהו, אתה לא שומע מהם את הדרישה שצה”ל יירה במיידי אבנים יהודים בגדה, למרות שבחודש האחרון נרשמו למעלה ממאה תקריות כאלה. ודוק: נרשמו. היו לא מעט תקריות שלא תועדו. פתאום, כשהאבן בידיים של יהודי, היא לא נשק קטלני.

וזה כל הסיפור: אכיפה סלקטיבית, על פי מוצא. אם אתה יהודי שנראה נורמטיבי – רצוי להיות גבר ממוצא אשכנזי, לא הומו מדי למראה, בלי סממנים שמאלניים בולטים – אז אתה לא מסוכן בהגדרה. אם אתה שחום יותר, אתה נכנס לקבוצת הסיכון. אם אתה פלסטיני או חלילה, אפריקאי, ההנחיה היא להרוג קודם ולשאול שאלות אחר כך. הסכנה? הסכנה היא רק תירוץ. מי שראה את חמושי צה”ל המבוהלים הנסים מפני מפגע פלסטיני בודד בתחנה המרכזית בבאר שבע, מבין מיד למה האספסוף העדיף לכלות את זעמו בפליט הנואש, חסר ההכרה, שבסך הכל רצה להוציא את משפחתו ממחנות העינויים בסיני: הוא היה מצד אחד לא מסוכן כלל, ומצד שני מטרה לגיטימית.

בראשית העת החדשה, כשהחלה הרדיפה העממית אחרי מכשפות, מצאו עצמם האנשים שהסיתו את האספסוף לרצח בפני סתירה לוגית. איך אפשר לומר בו זמנית שהמכשפות מסוכנות כל כך, ובו זמנית שבטוח להתמודד איתן? כלי ירי לא היו נפוצים אז. האם זה באמת חכם להכנס לעימות פנים מול פנים עם מישהי שמנהלת קשרים אישיים עם השטן, ויכולה באמצעות העין הרעה להרוג את ילדיך?

אל דאגה, אמרו מפיצי השנאה – במקרה שלנו, האינקוויזיטורים היינריך קריימר ואולי יעקב שפרנגר, כותבי ה-Malleus Maleficarum, “פטיש המכשפות” הרצחני – אל דאגה. המכשפה אולי מסוכנת, אבל ברגע ששמת עליה יד, ברגע שהיא באזיקים, שוב אין בה כוח עוד. במילים אחרות, נידחי החברה הם מטרה מובהקת בדיוק ברגע שהם הופכים ללא מסוכנים. לא התקדמנו הרבה, כמסתבר.

האספסוף הוא אספסוף. הוא שב הביתה ואחר כך יצטרך להתמודד עם מה שעשה. אולי גם יצטרך להתמודד עם השלכות משפטיות. אבל את הדם אנחנו דורשים לא מהם, אלא ממי ששכנע אנשים פשוטים שאנשים פשוטים אחרים הם מטרה לגיטימית לחייתיות. אנחנו זוכרים את קריימר ושפרנגר; כמוהם ייזכרו לדראון גם נתניהו, ארדן, לפיד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה נתניהו כל כך מתעקש על מתווה הגז, גם אחרי שכל הנחותיו קרסו?

והיום, במסגרת תכניתנו “מזימה קפיטליסטית כל כך בוטה שבמאי המפלגה הקומוניסטית היו גונזים כתסריט פשטני”, מינתה הממשלה את שאול מרידור לתפקיד מנכ”ל משרד האנרגיה. אם השם “שאול מרידור” אומר לכם משהו, זה כנראה בגלל שאתם זוכרים אותו מתפקידו בוועדת צמח, אז הוא תמך בהתלהבות במכירת כמה שיותר מהגז הישראלי ליצוא, כשהוא טוען שאין טעם בכלל לשמור על רזרבות גז ל-30 שנים כי “מי יודע אם תהיה בכלל מדינה” עוד 30 שנה. מרידור, אז סגן הממונה על התקציבים באוצר, מונה לתפקידו החדש למרות ניגוד עניינים מובהק: אחיו, מתן, הוא עו”ד לענייני הגבלים עסקיים שמייצג גם את דלק של האוליגרך יצחק תשובה.

אני מתקשה להאמין שאין בישראל אנשים שהמינוי שלהם היה מרים פחות גבות מהמינוי של מרידור, אבל נראה שבשאלת מתווה הגז לראש ממשלת ישראל כבר מזמן אין כל עניין במה שחושב הציבור בנושא. מרידור ממונה לתפקידו כשבועיים לאחר תגלית הגז הגדולה במצרים, ששומטת את הקרקע מתחת למתווה הגז כפי שנתניהו מנסה להעביר אותו בכנסת.

נזכיר: הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, פסל את מתווה הגז משום שהוא משרת את האוליגרכיה ולא את הציבור. הממשלה המשיכה לקדם אותו בכל זאת, וגילה – בצעד נדיר במקומותינו – התפטר. כדי לעקוף את הסירוב של גילה לאשר את המתווה, הכריז נתניהו שהוא יבקש משר הכלכלה להשתמש בסמכותו על פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים כדי לעקוף את החלטת הממונה.

אממה, העילות היחידות שמאפשרות שימוש בסעיף הזה הן עילות בטחוניות או עילות של יחסי חוץ. אי לכך ובהתאם לזאת, קוששו משרד החוץ והמל”ל מסמכים מביכים למדי שמטרתם להסביר מדוע יש עילה בטחונית או עילת יחסי חוץ להפעלת סעיף 52. מנכ”ל משרד החוץ, דורי גולד, כתב ש”איראן הביעה נכונות למלא את החלל האנרגטי שהותירה מצרים, ולהפוך לספקית הגז של ירדן ואף של מצרים בטווח הארוך […] אי מימוש יצוא הגז פוגע ישירות במדיניות החוץ של ישראל.” ראש המל”ל, יוסי כהן, כתב ש”אין באפשרותה של מצרים אפשרות [כך במקור – יצ”ג] לספק גז למתקני ההנזלה שלחופיה,” וש”עיכוב של כארבע שנים [בפיחוח משק הגז] יקשה על ישראל לממש את התועלות [כך במקור – יצ”ג] המדיניות-בטחוניות, ולכן הוא בעל השלכות שליליות על הבטחון הלאומי.”

כל זה הוצג לממשלה לפני שהשרים ידעו שמצרים עומדת לעלות על תגלית גז ענקית. הטיעון, בקצרה, הוא שאם לא נמכור למצרים את הגז עכשיו תבוא איראאאאאאן, כי למצרים אין יכולת לספק גז לעצמה. זה היה התירוץ הבטחוני-מדיני שבמסגרתו דחף נתניהו בממשלה את מתווה הגז.

יש כאן שלושה נושאים. קודם כל, התירוץ הזה נשמט. למצרים יש עכשיו מצבור גז ענקי. היא לא צריכה את הגז הישראלי. זה שומט את הסיבה שבגללה ניסה נתניהו לעקוף את ההחלטה של גילה – והסיבה שבגללה הוא יציג מחר את המתווה בכנסת. העובדה שהתירוץ הזה נעלם לא משנה לו הרבה: עכשיו טוענים דובריו שצריך לאשר את המתווה משום שהמצרים גילו גז. גיא רולניק כבר ציין שהמשמעות היא שלא משנה מה יהיה המצב, נתניהו ואנשיו יקדמו את מתווה הגז.

שנית, האם המל”ל ומשרד החוץ באמת לא ידעו שהתגלית המצרית בדרך? כי חברת הגז שאיתה עובדים המצרים די הכריזה על התגליות הללו. אם הם לא ידעו, אז מפחיד לחשוב מי אחראי על הבטחון ויחסי החוץ שלנו. אם הם ידעו, ובכל זאת סיפקו מידע לממשלה – פה אנחנו נכנסים לטריטוריה אחרת לגמרי.

שלישית, מי אחראי על המל”ל ועל משרד החוץ? מי יכול היה לבקש מהם להנפיץ מסמכים שמעידים על צורך לאומי בטחוני בלתי קיים במתווה הגז? שר החוץ הוא בנימין נתניהו. המל”ל כפופה לראש הממשלה.

אופס.

בחצי השנה האחרונה, נתניהו נכנס להיסטריה בתחום הגז. הוא דוחף אותו בכל הכוח, תוך שהוא עוקף את הדרגים הממונים, מפיץ שקרים ללא הרף (”אסור שהגז יישאר בים” – אבל חלק ממנו כבר זורם, ובמתווה שנתניהו קידם, הוא פטר את האוליגרכים מפתיחת המאגרים האחרים ומבניית צינור גז נוסף), משמיע הבלים בלתי פוסקים על איראן ומביא לפיטוריהם/התפטרותם של בכירי הרגולטורים – בתחילת אוגוסט הדיחו נתניהו ושטייניץ עוד רגולטורית שהתנגדה לעסקת הגז, יו”ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן. ליתר בטחון, הם גם העבירו החלטת ממשלה שהמחליף שלה ימונה ללא מכרז. הסיבה: פרקש-הכהן עשתה את תפקידה הסטטוטורי והתריעה שמחיר הגז שהמונופול מתכוון למכור לישראל יפגע בצרכני החשמל. פגיעה כזו, יש לציין, לא מוגבלת רק לחשבון החשמל הביתי שלכם; לא רק אותו יעלה נתניהו למען תשובה. העלאה במחירי החשמל תעלה את המחירים של כל מוצר שמיוצר בישראל.

אז למה כל זה? למה להתעקש על מתווה שמועיל רק לאוליגרכים, למה להדיח בפועל שני רגולטורים, למה להורות לפקידים לקושש משהו על צורך בטחוני-מדיני במתווה הגז? מה הלחץ?

כנראה שאף פעם לא נדע, אבל הנה התיאוריה שלי: נתניהו וברוני הגז ידעו מראש על התגלית המצרית. הם ידעו שאם הדבר הזה לא עובר מיד, תוך כמה שבועות או חודשים אזרחי ישראל יבינו שעבדו עליהם. הם יבינו שאין שוק מצרי, אין סכנה איראנית להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות גז, אין סיבה למחירים הגבוהים שנגבים מהם. יתר על כן, נתניהו והאוליגרכים ידעו שכאשר יגיעו הידיעות על הגז המצרי לשוק, היכולת של תשובה ונובל למכור את הגז במחירים גבוהים תתרסק. על כן הם חייבו את משק החשמל של ישראל לקנות את הגז במחירים לא סבירים.

אנחנו מכירים את נתניהו לא מהיום. הוא יותר מתוחכם מאולמרט ועל כן בחיים לא יתפסו אותו עם מעטפות כסף. אם היה פה שוחד, הוא היה בשיטת שלח לחמך: כשלנתניהו ומקורביו יימאס לשחק בהנהגת מדינה, הם יקבלו ג’וב נוח עם אפס עבודה והמון הכנסות בתאגידי הגז. אף אחד לא יוכל להוכיח כלום, כי שום דבר לא נכתב ושום סכום כסף לא הועבר, אבל זו אחרי הכל השיטה שבה עובדים פקידי האוצר בישראל: מוכרים את הציבור ואז מהוונים את המכירה הזו לג’וב נוח מאד אחר כך. מישהו באמת חושב שניר גלעד קיבל את הג’וב שלו כי הוא כל כך מוכשר? מישהו באמת חושב שבפגישות שנתניהו ניהל עם תשובה ועליהן הוא מסרב להגיב (ואותן ניסה להסתיר במשך שנים), עתידו של נתניהו לא הוזכר? מישהו חושב שיוג’ין קנדל סתם השתיק את מתנגדי מתווה הגז? מישהו חושב שהעובדה שהוועדה של קנדל לא שמרה פרוטוקולים היא מקרית?

תיאוריות קונספירציה הן בעייתיות. זה לא אומר שאין קונספירציות, רק אומר שיש לבחון את התיאוריות בזהירות. בסיפור של הגז, ודאי בחצי השנה האחרונה, יש יותר מדי נעלמים. יש, עם זאת, קו אחד שמחבר בין כל הנקודות: נתניהו עושה הכל כדי להעביר את מתווה הגז, לא משנה מה קורה. הוא מדיח רגולטורים ומפיח שקרים על צורך בטחוני – וממשיך גם כאשר הצורך הבטחוני המופרך מתפוגג.

על כן אנחנו צריכים לשאול: מה ידע בנימין נתניהו על תגלית הגז המצרית? מתי ידע זאת? מה ידע המודיעין הישראלי, ומתי? מדוע לא שותפה הממשלה במידע הזה, שכאמור היה זמין בהודעות חברת הגז המצרית?

או, במשפט קצר ובוטה יותר: מי קנה את בנימין נתניהו, וכמה עלה לו לקנות את ראש ממשלת ישראל?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תחת לחץ, המדינה חושפת את הבלוף שמאחורי המעצר המנהלי

עציר מנהלי, מוחמד עלאן, שובת רעב מזה 60 יום ויותר. עלאן דורש דבר פשוט מאד: שישראל תעמיד אותו לדין. הוא נמצא בסכנת מוות, ועד כה ישראל לא הצליחה למצוא רופא שיפר את שבועתו ויזין אותו בכפיה. כאן מגיעה תעודת אומץ ויושר להסתדרות הרפואית, שהודיעה שמדובר בעינויים ושהיא לא תסייע להם.

היום (ב’) נערך בבג”צ דיון בעניינו של עלאן. הדיון נפתח בהודעה מפתיעה: עלאן כרגע לא בהכרה, אבל המדינה אמרה שאם הוא ישוב להכרה ויסכים לצאת לגלות של ארבע שנים, היא “תשקול” לשחרר אותו ממעצר מנהלי.

כאן נחשף הבלוף של מעצר מנהלי. פעם אחר פעם, כאשר המדינה משתמשת בו – יש כרגע כ-400 עצורים מנהליים פלסטינים, שלושה עצורים מנהליים יהודים; כ-2,000 מבקשי מקלט עצורים במה שהוא בפועל מעצר מנהלי במחנה חולות – היא טוענת שהסכנה הנשקפת מצד העציר כל כך גדולה, שאף שהיא לא מסוגלת להציג ראיות לסכנה הזו, היא חייבת לעצור אותו למען בטחון הציבור.

מעצר מנהלי הוא מעצר שנערך לא משום שהחשוד ביצע עבירה כלשהי, אלא משום שהוא עלול לבצע עבירה כזו. כמו הרבה מאד מכלי הדיכוי שלנו, ירשנו אותו ממשפט החירום הבריטי. שירותי הבטחון טוענים שוב ושוב שהמעצר הכרחי לצרכי בטחון, אבל דו”ח של האו”ם מצא בשנת 2012 שרוב העצורים לא היו מעורבים בפעולות אלימות (סעיף 7). ואכן, פלסטינים החשודים בעבירות אלימות מובאים לבתי המשפט ומורשעים בהם בסרט נע. מטרתו של מעצר מנהלי היא סילוקו של אדם שאיננו רצוי לשירותי הבטחון, ושכנגדו אין להם ראיות. אם היו ראיות, היה משפט.

כאשר עצרה המדינה את עלאן, היא אמרה שהוא מסוכן. מסוכן מאד. מסוכן עד כדי כך שאין לה ברירה אלא לעצור אותו במעצר מנהלי. הבוקר היא שינתה את עמדתה: פתאום הוא לא מסוכן. פתאום אפשר לשחרר אותו, בתנאי שיצא לגלות.

אז אם הוא לא היה מסוכן, למה עצרתם אותו בלי משפט?

את הטענה הזו, כמובן, אין להפנות אל שירותי הבטחון. מבחינתם, מעצר מנהלי הוא כלי נוח מאד. אם הוא ברשותם, כמובן שהם ישתמשו בו. גם אל משרתי כל האדונים של הפרקליטות אין מקום לפנות בטענות; אין דבר הבל שהם לא יאמרו לבית המשפט בשם הבטחון.

את השאלה צריך להפנות לבית המשפט. אדם הוחזק במעצר ללא משפט במשך חודשים, ועכשיו מסתבר שבעצם הוא לא מסוכן כל כך. איך נתתם לזה לקרות? פעם אחרי פעם, כאשר המדינה מציגה “מידע סודי” (כפי שעשתה גם היום) עורך בית המשפט טקס פומבי של הלקאה עצמית ואומר שהוא במצב לא נוח, ממש רע לו עם זה, זה לגמרי חריג, הוא צריך לשמש גם כסניגור והוא עושה זאת נאמנה – ומיד לאחר מכן הוא מאשר אוטומטית את בקשת המדינה.

ועכשיו מסתבר שאפעס, העציר לא מסוכן. מי אשם בכך שאדם שאיננו מהווה סכנה נמצא במעצר ללא משפט? מי שאישר את ההליך הזה, בית המשפט הישראלי.

אבל זה בסדר, בית המשפט מקפיד שלא להפיק לקחים. המדינה נתנה לו “חומר סודי” והוא בלע אותו. אחר כך הודיע בית המשפט שהדיון נדחה במשך יומיים ויתחדש שוב ביום רביעי.

נזכיר שוב: מדובר באדם ששובת רעב. הדיון בו נערך כשמצבו אנוש. ואף על פי כן, בית המשפט דוחה את הדיון ביומיים. זו לא פעם ראשונה שבית המשפט העליון המהולל של ישראל מפגין חוסר אנושיות כזה: לפני שלוש שנים ביצעה המדינה תרגיל כזה בדיוק. קבוצה של פליטים גוועה ברעב וצמא על הגדר עם מצרים, בג”צ הסכים לדחות את הדיון אחרי הצגת “חומר סודי”, וחמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס ניצלו את הארכה כדי לזרוק את הפליטים לצד המצרי של הגדר. בג”צ אטם אז מרצון את עיניו והפך לשותף לפשע.

לא מיותר עדיין להזכיר לשופטים שהמשפט הבינלאומי מכיר בתקדימים של שפיטת שופטים שסיפקו אצטלה משפטית לפשעים של מדינות. תפקידם של השופטים הוא להגן על זכויות החלשים ביותר, לא להיות חותמת גומי של המדינה. בישראל, הם נכשלים בתפקיד הזה פעם אחר פעם – והדחיה של דיון בעניינו של שובת רעב שהמדינה כבר הודתה במשתמע שאיננו מהווה סכנה היא עוד כתם על מערכת המשפט הישראלית. נקווה שלשופטים לא יהיה דם של אדם חף מפשע על ידיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרשת מנגיסטו-לוטן היא מיניאטורה של כל החוליים שבשלטונו של נתניהו

בשנת 2005 פגעה סופת הוריקן בשם קתרינה בעיר ניו אורלינס ופחות או יותר הטביעה אותה. הממשל הפדרלי תחת הנשיא בוש נחשף במלוא חדלונו, והנשיא נחשף בשיא ניתוקו. עוזריו של הנשיא התחננו בפניו שייצא לעיר המוכה, אבל הוא היה מוכן רק לעשות טובה ולסטות ממסלולו כדי לטוס מעליה בארשת דאוגה. זו היתה הנקודה שבה איבד בוש את אמון הציבור, והוא לא זכה בו שוב.

אם נצליח לפזר את ענני הספין שמפזרים כעת עיתונאים תומכי נתניהו ועיתונאים בטחוניים, הרי שפרשת מנגיסטו-לוטן צריכה להיות הקתרינה של נתניהו. היא מהווה מיניאטורה של כל מה שפגום ומשחית בשלטונן של נתניהו.

העובדות, בקצרה: אתמול (ה’) פורסמה רשמית לראשונה העובדה שיש שני ישראלים שאבדו ברצועת עזה. אחד מהם הוא אברה מנגיסטו, שמשך את רוב תשומת הלב; השני הוא האשם אל סייד, אזרח בדואי, שזכה בעיקר להתעלמות. לא ברור אם החמאס אכן מחזיק בהם; במקרה של מנגיסטו, התגובה הרשמית של החמאס עד כה היא שמנגיסטו עזב את רצועת עזה לעבר מצרים, ככל הנראה בדרכו לאתיופיה. (עדכון: גרשון בסקין מדווח שחלק מאנשי החמאס משנים את גרסתם וכעת אומרים שיתכן שהוא מוחזק בידיהם.)

עוד ברור שבזמן שהפוסט הזה נכתב, נתניהו נפגש לראשונה עם בני משפחת מנגיסטו. כפי שציינה סתיו שפיר בעוקצנות, לנתניהו היה זמן בשנה האחרונה לפגוש את מריה עלי, מייקל דגלאס, ארט גרפונקל – אבל לא את המשפחה הזו.

עוד ברור שכל המערכת השלטונית של ישראל נוטרלה: הקבינט המדיני-בטחוני וועדת חוץ ובטחון של הכנסת לא עודכנו בפרשה כלל. שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן – הוא היה בתפקיד עד לפני חודשיים בערך – לא ידע עליה לדבריו דבר.

עוד ברור ששלשום (ד’), ערב הסרת צו איסור הפרסום, ניהל נתניהו לראשונה שיחה טלפונית עם בני משפחת מנגיסטו. את עיקר השיחה, שבוצעה באמצעות שליחו של נתניהו ליאור לוטן, הקדיש נתניהו לטרוניה על כך שהנושא עומד להתפרסם. ואז, כשניסתה המשפחה למחות באוזני לוטן על כך שנתניהו לא טרח להגיב למכתבים שהיא שלחה לו בעשרת החודשים האחרונים, לוטן איבד את קור רוחו ואיים על המשפחה שאם היא תעשה רעש, יכול להיות שראש הממשלה יהיה עסוק מכדי לעסוק בנושא הזה – איום די סביר, בהתחשב בכך שכך בדיוק התנהל נתניהו בעשרת החודשים האחרונים. לוטן איים עוד על המשפחה שאם היא תקשר בין קיפוחם של האתיופים ובין מצב בנה, היא תוודא בכך שהבן ישהה ברצועת עזה עוד שנה.

לוטן הוא עובד מדינה, אבל בפגישה שלו עם משפחת מנגיסטו – שלתדהמתו של השושואיסט הדוחה הזה הוקלטה, מה שאומר משהו על האיכות שלו – הוא לא התנהל כמי שמגן על האינטרס של המדינה, אלא אך ורק כמנהל יח”צ של נתניהו: אם תעשו רעש, כלומר אם תפגעו בשמו של ראש הממשלה, נדפוק אתכם. אם תנסו לקשר בין הפרשה הזו ובין הגזענות נגד האתיופים שראש הממשלה מכחיש, נדפוק אתכם.

ביממה האחרונה, התייצבו שורה של כתבים צבאיים להגנתו של לוטן. הוא כנראה היה מקור ממש מוצלח מבחינתם. כלי תקשורת אחרים העניקו תשומת לב יתרה לסטטוס יבבני שכתבה אשתו של לוטן, כביכול בוצע בבעלה לינץ’. בולשיט: מה שקיבלנו הוא הצורה שבה מתנהל פקיד מדינה בכיר מול משפחה שבנה נעדר, כשהוא חושב שאף אחד לא יידע על זה.

לוטן, וזה צריך להיות מובן מאליו, חייב לעוף מתפקידו. אומרים שיש לו זכויות, שהוא נפצע פעם במהלך מבצע צבאי כושל (חילוץ נחשון וקסמן) ואפילו קיבל צל”ש. שזה נחמד, אבל זה לא קשור לנושא. הכשלון בחילוץ וקסמן שעליו קיבל לוטן צל”ש היה ב-1994, שזה די מזמן. הצל”ש הזה לא מכשיר אותו להיות עובד מדינה, וממה שאנחנו ראינו, שוב, הוא לא ייצג את המדינה אלא את היח”צ של הבוס שלו.

אבל לוטן הוא רק ההדגמה. יש להניח שכאל”מ בצה”ל הוא לא חלם אי פעם לשמש כמנקה ביוב היח”צ של נתניהו, אבל ואצל נתניהו אין שום דבר פרט ליח”צ, שום דבר פרט להשרדותו האישית, הוא מעוות את מעמדם של כל עובדי המדינה. אלמלא נאלץ לוטן לעבוד עם נתניהו, הוא עדיין היה כנראה חלאה צה”לית, אבל יש להניח שהבריונות שלו לא היתה מופנית לכיסוי התחת של הבוס.

יתר על כן, הפרשה הזו מראה את שיטת הפעולה של נתניהו: ניטרולה של המדינה. את מבצע צוק איתן הוא ניהל בפועל רק מול שר הבטחון בוגי “משה” יעלון, תוך התעלמות מהקבינט שלו, הגוף שמוסמך לנהל את המלחמה. נתניהו אפילו לא טרח להציג לשרים שלו את הסכם הפסקת האש מול החמאס. בפועל, נתניהו רוקן מתוכן את כל מערכת הבלמים והאיזונים שאמורה לפעול מול ראש ממשלה שהוא אחד מהחזקים בעולם.

וההתנהלות הזו, כשהיא משתלבת עם איסור פרסום, מראה לנו את נתניהו בשיא חדלונו. כל זמן שהוא יכול היה להיות בטוח שאף אחד לא מדבר על הפרשה, בחסות תירוץ בטחוני, הוא פשוט לא עשה כלום. הוא אפילו לא טרח לענות על המכתבים ששלחו לו בני משפחת הנעדר. מבחינתהו של נתניהו, העדר החשיפה היה הדבר המושלם מבחינתו: הוא יכול היה לעשות כלום- כי כל דבר שהיה עושה היה מאלץ אותו לשלם מחיר – והתקשורת היתה מנועה מלדווח על כך.

נתניהו הוא הבעיה. לוטן הוא הסימפטום. שניהם חייבים ללכת, אבל לוטן הוא עובד מדינה ונתניהו הוא נבחר ציבור, כך שלוטן צריך לעוף קודם. העקרון הדמוקרטי אומר שעם נבחרי ציבור שבזים לציבור, כמו ישראל כץ למשל, צריך לבוא חשבון בקלפי. בנתניהו צריכים לטפל המערכת הפוליטית והציבור. ללוטן אין תירוץ כזה. עובד ציבור שמתייחס כך לציבור חייב ללכת, ומהר.

נתניהו, כמובן, יעשה הכל כדי לא לפטר את לוטן, משום שפיטוריו יהיו הודאה בכשלון של נתניהו. הוא ינסה לעשות הכל כדי שהסיפור ידעך. התפקיד שלנו הוא לא לאפשר לו להתחמק מחדלונו ולהכריח אותו לשלם מחיר.

ועוד דבר אחד: אני רוצה להודות למערכת הבטחון ולמערכת המשפט על התרומה חסרת התקדים שלה לקידום תיאוריות הקונספירציה בישראל. אחרי הכל, אם הן מצליחות להעלים מהציבור במשך עשרה חודשים את העובדה שחמאס כנראה מחזיק בשני ישראלים, מה הן לא מסוגלות להעלים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)