הנסיונות “למתג מחדש” את ישראל לא יעבדו, והם גם לא מוסריים. העוול בוטה מדי

כל מיני “מומחי מיתוג” בעיני עצמם מדברים בשנתיים האחרונות על כך שישראל צריכה לעבור “מהפכת מיתוג”. זו, במילים אחרות, היא קמפיין hasbara מסוג אחר: הוא אמור להדגיש את העובדה שישראל היא מעצמת הייטק ומעצמת מדע, ולהדגיש בכלל את הצדדים שאינם קשורים לסכסוך. הקריקטורה האנטישמית הבולטת בעולם, שלדון אדלסון, יצא לאחרונה בקמפיין כזה, שמתנהל בחן הייחודי לו: הוא מטביע כסף בהכנסת מאמרים שכוללים משהו חיובי על ישראל לבאזזפיד. טביעות האצבע שלו ניכרות, וזה דופק את הקמפיין. בן דרור ימיני כתב היום משהו ב”ידיעות” בנושא – מצילום המסך של חנה בית הלחמי עולה שנכתב שם, בין השאר, ש

“כבר קרוב לעשור שישראל מובילה, או נמצאת בין המובילות, בסקרים בינלאומיים על תרומתה השלילית לעולם. כאשר עוברים לעובדות, התמונה מתהפכת. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפיתוחי תרופות, במערכות טיהור מים, בפרסומים מדעיים.”

וואלה. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפיתוח תרופות? חבל שמישהו לא סיפר על זה לטבע, אולי היא היתה טורחת לשלם לנו מסים. מי שמפתח תרופות היא לא “מדינת ישראל”, אלה חברות פרטיות. מי שמפתח מערכות טיהור מים, כנ”ל. פרסומים מדעיים הם נחלתם של המפרסמים, לא של המדינה שבה הן מתפרסמים. על פי ההגיון הזה, אין מדינה שתורמת לעולם יותר מסין: היא אחת המובילות בפרסומים מדעיים, והיא בית החרושת של העולם. ואף על פי כן, ראה זה פלא, היא אחת המדינות השנואות בעולם.

למה שאנחנו רואים כאן אפשר לקרוא, על משקל “פינקוושינג”, טקוושינג – כלומר, הנסיון להלבין את פשעיה של ישראל באמצעות הצהרות על כך שהיא מעצמת הייטק ושהעולם חייב לה. כמו כל צורה של hasbara, זו עובדת בעיקר על ישראלים ויהודים חובבי ישראל, וכמעט לא על אף אחד אחר. בפגישה עם כמה בלוגרים אמריקאים לפני כשלוש שנים, העירה אחת מהם שהיא לא מבינה את ההגיון הזה: “כשאני מותחת ביקורת על ממשלת ארצות הברית, אף אחד לא אומר לי ‘אבל תראי, אפל מייצרת מוצרים יוצאים מן הכלל.”

הטיעון הזה לא חדש, הוא בסך הכל שינה צורה. פעם ישראלים התגאו בכך שהם “מפריחים את המדבר” ושהם מייצאים טכנולוגיה חקלאית; היום היצוא הוא הייטק וביומדיה, אבל הטיעון הוא אותו טיעון: התעלמו מכך שאנחנו מדינה דכאנית, ותגידו יפה תודה שנתנו לכם את הדיסק און קי.

וזה לא יעבוד, משום שזה לא עבד אף פעם. הדרום האמריקאי הוא פנינה קולינרית ותרבותית, אבל אף אחד לא חושב עליו – גם כיום – מבלי לחשוב גם על המילה “אפליה.” פעם היו עוד מילים: ג’ים קראו, לינצ’ים (”לא ראיתי לינץ’ טוב כבר שנים,” זימרר טום לרר על יופיו של הדרום הישן), ולמרבה זעמם של ג’נטלמנים דרומיים טובים, הן האפילו על מסורת האירוח והמגנוליות. גם אז היו לא מעט שקוננו על כך ששופטים את הדרום שלא בצדק, בגלל כמה צדדים מצערים אך לדבריהם שוליים.

דרום אפריקה היתה – אולי עודנה – המעצמה המובילה בתחום יצוא היהלומים, אבל האפריקנים העדיפו שלא לדבר על דה בירס. תעמולת משטר האפרטהייד התמקדה בפארקים הלאומיים הנהדרים של ארצם ובשפע הטבעי שלה, ועשתה כמיטב יכולתה לא לדבר על פוליטיקה. זה לא הלך.

צרפת היא מהמדינות המובילות בעולם בתחום התרבות, היצור, הספרות, האופנה, המזון ומה לא. שנות החמישים והשישים שלה היו שנים של פריחה יוצאת דופן. זה לא הפריע לעולם – ולכמחצית מהאוכלוסיה שלה – להתייצב נגדה בשל ההתנהלות של כוחות צרפת בוויאטנם ובמיוחד באלג’יר.

ארה”ב של שנות החמישים והשישים היתה אחת המדינות המובילות בעולם בשורה של תחומים, ביניהם חקר החלל. היא היתה המעצמה הראשונה שהנחיתה אדם על הירח ושירותי הרפואה שלה הצליחו למצוא את התרופה לפוליו. ספק אם יש מדינה שייצאה יותר טכנולוגיה מועילה לשאר העולם. זה לא מנע מאבק פנימי עז, וביקורת בינלאומית חסרת תקדים, הן על משטר ג’ים קראו בדרום הן על התנהלותה של ארה”ב בוויאטנם ובדרום אמריקה. ליברלים אמריקאים טובים, מהסוג שהיה פעם בן דרור ימיני, נתקפו בהלם שלעתים השליך אותם אל הצד השני של המפה הפוליטית. איך אפשר לומר דברים כאלה, הם שאלו בזעם, עלינו? אבל קשה היה לשמוע את הדברים על רקע שאון הפצצות הנפאלם ועל רקע צווחות הנרצחים בלינצ’ים.

יתר על כן, לצרפת וארה”ב היתה, למרות הכל, היסטוריה ליברלית מפוארת. באמת היו להן הישגים בתחום זכויות האדם שהן יכלו להתגאות בהן, והן יכלו לומר בצדק שהן תרמו לא מעט למסורת הפוליטית של העולם. לדרום אפריקה ולישראל, שתי מדינות שלידתן בעוול, אין היסטוריה כזו. ישראל היתה מדינה מעוולת עוד קודם שהוקמה. אי אפשר לנתק לא את דרום אפריקה ולא את ישראל מהשיטה הפוליטית שלהן. דרום אפריקה התמוטטה אחרי 40 ומשהו שנה; לישראל היה מגן יח”צ נהדר בדמות השואה. הוא כבר לא כל כך פעיל, לא מחוץ לגבולותיה על כל פנים.

הקמפיין למיתוג מחדש של ישראל פרדוקסלי: כדי להצליח, הוא חייב לפנות לאנשים לא מודעים פוליטית. אבל בעצם זה שהוא גורם לאנשים להתעניין בישראל, הוא מסתכן בכך שהוא יהפוך אותם למודעים פוליטית.

כל זה, מבלי לדבר על העוול המובנה של תעשיית ההייטק הישראלית: בחלקה הניכר, היא מאוישת באנשים שהגיעו משורה מצומצמת של בתי ספר, וששירתו במספר מצומצם מאד של יחידות צבאיות. הפלח הזה, שכבר קיבל המון מהמדינה – איזה מקצוע נחשק אתם רכשתם בשירותכם הצבאי? – דורש ממנה לתעדף אותו במסים. הוא מעסיק לכל היותר עשרה אחוזים מהאוכלוסיה הישראלית, הוא הומוגני מאד גם במוצאו, והוא במידה ניכרת אמצעי של אליטה עירונית חילונית לשמר עמדת כוח. כמה מחברי הטובים הם אנשי הייטק, והם לא יאהבו את התיאור הזה, אבל כנראה ייאלצו להודות שהוא נכון. כלומר, גם נער הפוסטר של ישראל לא נקי מאפליה ומעוול (למען הסר ספק, המצב בעמק הסיליקון בארה”ב לא טוב בשום צורה. מחקרים כבר הראו שמדובר באליטה לבנה מאד ומנותקת מאד.)

תומאס פרידמן, כשעוד היה כתב מחובר, כתב בשנות השמונים על כך שהישראלים בסך הכל רוצים להגיע הביתה בסוף יום עבודה, להוריד את הנעליים ולהתרווח – ואז מזכירים להם הפלסטינים את קיומם. הישראלים לא יכולים להרגע, משום שהם תמיד צריכים להתחכך בפלסטינים. ובכן, אם ישראל רוצה שידברו על תעשיית ההייטק שלה, ועל הקולינריה שלה, היא צריכה לעשות דבר פשוט מאד: לצאת לפלסטינים מהווריד. יש שלל דרכים שבהם היא יכולה לעשות את זה, אבל היא לא רוצה. כדי לשחרר את עצמה, ואת הפלסטינים, ישראל צריכה להסתכן במלחמת אזרחים. מסיבות מובנות, רוב האזרחים לא רוצים לחשוב על זה. הם עוצמים עיניים ומניחים למתנחלים להעמיק את הבור, שגם כך לא ברור אם עוד אפשר לצאת ממנו.

רק כשישראל תחדל להיות מדינת עוול, היא תוכל לדרוש שיתייחסו אל הצדדים החיוביים שלה. כל זמן שעיקר משאביה של המדינה מופנים לדיכויו של עם אחר, היא יכולה להעלות את הדרישה – אבל כל אדם מוסרי ידחה אותה. אין שום מוסריות בדיבורים על הפלא האחרון של צ’קפוינט, כשעוד חייל במחסום עצר עוד אשה הרה. כרגע, בזמן שאתם מתארגנים לחגיגות, מיליוני אנשים נמצאים תחת סגר. אני מניח שבן דרור ימיני לא יאהב את ציון העובדה הזו; היא עדיין עובדה.

ולכשישראל תחדל להיות מדינת עוול, היא תתחיל להיות מדינה חופשית. ואם אתם חושבים שזה יקרה בלי התערבות פוליטית שלכם, אתם משלים את עצמכם – ומשחקים לידי הצד שמעולם לא בחל בפעילות פוליטית.

ועוד דבר אחד: אישתון כתב פוסט מרתק, על האופן שבו מתנחלים הורגים ילדה פלסטינית, ודובר צה”ל מחפה על הפשע. הנה, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אובמה מתנתק מישראל והפלסטינים, וממשלת נתניהו יוצאת במתקפת hasbara – על הציבור הישראלי, כמובן

זה פחות או יותר נגמר: נשיא ארה”ב, ברק אובמה, הודיע היום (ו’) שממשלת ארה”ב יוצאת מהמו”מ הישראלי-פלסטיני, כי שני הצדדים לא בשלים להחלטות קשות. במילים מנומסות יותר, הוא חוזר על ה”כשתהיו רציניים, תתקשרו אלינו” של בייקר לשמיר. בלשכת נתניהו כבר הספיקו להתלונן שהיחס האמריקאי למתרחש רך מדי כלפי הפלסטינים. נחזור בהמשך לנקודה הזו.

במקביל, פתח המשטר הציוני – אל תסתכלו עלי, ככה הוא מגדיר את עצמו – במתקפת hasbara. שורה של עיתונאים בכירים, ביניהם ארי שביט ונחום ברנע, חזרו על הקו שהמשטר מוביל: אבו מאזן מעולם לא היה בשל לשלום, לא יודע לעשות שלום, הוא תמיד בורח ברגע המכריע. רביב דרוקר עושה עבודה עיתונאית חשובה ומרסק את הקשקוש הזה. הטקסטים של ברנע ושל שביט כל כך דומים, שדי ברור שהם תודרכו על ידי אותו אדם או על כל פנים אותו צוות. ושניהם אומרים לציבור הישראלי לא את העובדות, אלא את מה שהממשלה רוצה שתחשבו שהן העובדות.

הממשלה מיהרה והוציאה סרטון hasbara מצ’וקמק עם אותו הקו. אפשר לראות אותו כאן. מבחינת הסרטון (והממשלה, והעיתונות השמאלנית לכאורה של ישראל), הסירוב של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית הוא “סירוב לשלום” ולא סירוב לאולטימטום; החתימה שלו על האמנה נגד עינויים, על אמנת ז’נבה, האמנה לכבוד האשה ואמנות אחרות היא לא רק “סירוב לשלום,” היא גם מהלך חד צדדי. וההסכם עם החמאס, על הקמת ממשלת מומחים והליכה לבחירות, גם היא סירוב לשלום.

כמה הערות. קודם כל, אף שהסרטון הזה דובר אנגלית, הוא מיועד לציבור הישראלי. איך אנחנו יודעים? כי הוא מתייחס לאבו מאזן כ-Abu Mazen ולא כמחמוד עבאס (Mahmoud Abbas), שזה השם שבו הוא מוכר בציבור דובר האנגלית. כרגיל, מטרת ה-hasbara היא קודם כל שכנוע הישראלים ורק אחר כך, אם בכלל, שכנוע אנשים שמחוץ לישראל. שנית, ממשלת נתניהו משחקת כאן את משחק ה”ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך” הקבוע שלה: כשהפת”ח והחמאס היו מסוכסכים, ישראל נהגה לטעון שאין טעם לדבר עם הפת”ח כי הוא לא שולט ברצועה. עכשיו, כשלממשלה הפלסטינית תהיה שליטה ברצועה, ישראל לא מוכנה לשמוע על זה כי זה “הסכם עם ארגון טרור.” הנה, למשל, שר החוץ של המשטר הציוני. שלישית, ממשלת ישראל מנסה, גם אחרי הערת ה”פוף” של קרי, להעמיד פנים כאילו לא היא אחראית לכשלון השיחות, בכך שלא עמדה בהתחייבות שעליה חתמה, לשחרר אסירים פלסטינים.

ציפי לבני, אם למישהו עוד היו צפיות ממנה, תמכה בנתניהו. רביב דרוקר מציין בארסיות שזה משונה, כי לפני כמה שנים, כשהחמאס והפת”ח היו על סף הסכם ונתניהו גינה אותו, לבני האשימה את נתניהו בבידודה של ישראל. מה השתנה מאז? נורא פשוט. לבני היא שרה בממשלה שיודעת שעתידה הפוליטי מאחוריה, ושהסיכוי שלה להבחר לכנסת הבאה – ודאי אחרי העלאת אחוז החסימה – דומה לזה של שאול מופז. אין לה באמת אפשרות לפרוש מהממשלה ולהשאר רלוונטית, אז היא צריכה לשמש את נתניהו כפי ששימש שמעון פרס את אריאל שרון – כמלבינה הציבורית שלו.

יאיר לפיד, שהבטיח לבוחריו שהוא לא ייכנס לממשלה שלא תנהל משא ומתן (וכפי שציין דרוקר, עשה אחר כך בדיוק את זה), כתב השבוע טקסט צבוע מהרגיל שבו הוא מאשים את הפלסטינים בהכל. בפסקה שהוא השמיט במייל ששלח למנויים שלו, הוא חזר אחורה במנהרת הזמן והסביר לנו שהפלסטינים אשמים בהכל עוד מהזמן שהמופתי דיבר עם היטלר. הטמבל הלאומי – עוד על לפיד, בסוף – כתב שהפלסטינים היו צריכים לקחת את מה שניתן להם ולהמשיך משם, והעובדה שלא עשו זאת מוכיחה שהם לא רוצים מדינה. “פי 1000 יותר צוות יש עתיד” הלעיגו זאת היטב:

“תשאלו: האם יאיר אומר שהמדינה שניתן לפלסטינים עכשיו היא רק נקודת פתיחה למשא ומתן עתידי? האם הוא בעצם אומר שהפלסטינים צריכים לקחת חצי עכשיו, ואת החצי השני לכבוש מאוחר יותר במלחמות, ואז להחזיק את השטחים שהם כבשו עשרות שנים, לבנות בהן מלא התנחלויות, למנוע אזרחות וזכויות מהנתינים החדשים שלהם, לזרוע שם עוני וייאוש ושנאה, לחרבן על החוק הבינלאומי, ואז כשיגידו להם להחזיר הם יגידו שהם לא יכולים כי הם כבר יישבו את האמ-אמא של השטחים האלה ובכלל אלוהים נתן להם את זה עוד ממזמן מזמן? לא, זה לא מה שהוא אומר. זה פשוט אתם המטומטמים שלא מבינים אותו.”

מה המטרה של כל אחיזת העיניים הזו? פשוטה למדי: לחזור על השקר המוצלח של אהוד ברק מ-2000, ש”הצענו להם הכל והם בחרו במלחמה.” כדי לוודא שהפלסטינים יבינו את תפקידם במחזה, תקף צה”ל ברצועת עזה מיד עם ההודעה על ההסכם בין הרשות לחמאס. זה היה צירוף מקרים מוחלט, כמובן. למרבה האכזבה של ממשלת ישראל, אף שחמושינו המעופפים האמיצים – אין לכם מושג כמה זה מפחיד לטוס במרחב אווירי שבו אין שום דבר שמסכן אותך – הצליחו לפצוע כמה ילדים, טרם הגיע פיגוע התגובה הפלסטיני המסורתי. אם וכאשר הוא יגיע, כמובן, התקשורת הישראלית תשמיט את העובדה שהפעלנו ציוד בשווי עשרות מיליוני דולרים כדי לפצוע כמה ילדים פלסטינים לפני כן. כלומר, תעלים את הרקע. האלימות הפלסטינית תפרוץ לחיים הישראליים, כרגיל, בלי שום הסבר. נו, מי צריך הסבר? זה בדם שלהם.

אלא שהפעם, התרגיל של “הצענו להם הכל” לא יעבוד. כלומר, הוא כנראה יעבוד מצוין על רוב גדול של הישראלים, שלא רוצים לשמוע יותר על הפלסטינים. הוא לא יעבוד על אף אחד אחר. לא בכדי, בלשכת נתניהו ממש לא מרוצים מהתגובה האמריקאית. הרי כל המהות של משחק המו”מ של נתניהו הוא להגיע למצב שבו האמריקאים מאשימים את הפלסטינים. הוא אמר זאת במפורש. ועכשיו האמריקאים – בפעם השניה בתוך חודש – לא משחקים את תפקידם, וזורקים את התיק על שני הצדדים. גם זה לא הוגן, אבל זה הרבה יותר הוגן ממה שהפלסטינים הורגלו בו.

יתר על כן, בניגוד למקרה של ברק, שאשכרה העלה הצעות – לא הצעות שהפלסטינים יכלו לקבל, אבל הצעות – ממשלת נתניהו לא עשתה זאת. יותר ויותר מתחוורת העובדה שתשעת החודשים האחרונים היו טחינת מים: ישראל סירבה לדון בגבולות הקבע. אפשר היה ללמוד זאת מהתגובה הישראלית לדרישות אבו מאזן עוד קודם להסכם שלו עם החמאס. בתגובה לתנאים של אבו מאזן – שחרור האסירים מהפעימה הרביעית והמשך המו”מ לעוד שלושה חודשים, בהם ישורטטו גבולות הקבע – אמרו “גורמים מדיניים” ש”משמעות דבריו של אבו מאזן היא שהוא אינו מעוניין בשלום. מי שרוצה בשלום אינו מציג פעם אחר פעם תנאים שהוא יודע שישראל לא יכולה לקבל אותם.” כלומר, הדרישה שישראל תקיים הסכמים שעליהם חתמה, ושתשרטט את הגבולות שלה, הם “תנאים שישראל לא יכולה לקבל.” אף אחד אפילו לא מדבר על יישום נסיגה לקווים הללו – עצם שרטוטם הוא משהו שישראל של נתניהו לא יכולה לעשות.

המשמעות של נסיגה אמריקאית מהמו”מ היא, במידה ניכרת, השארתה של ישראל מול התוצאות הבינלאומיות של המדיניות שלה – מה שקרי אמר מלכתחילה שיקרה, אם המו”מ ייכשל. הוא נכשל. הנסיון להשיג נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ושהיא מנסה לספח מזה שנות דור תוך הסכמה, עבר מן העולם. עכשיו הגיע תורו של מה שממשלות ישראל הצליחו לדחות ארבעים שנה ויותר – טיפול בינלאומי בסכסוך.

מחנה השלום הישראלי, מה שנשאר ממנו, צריך להתנער מהאשליה כאילו יש ממשלה בישראל שמסוגלת לפנות עשרות אלפי מתנחלים מרצונה, ומהאשליה כאילו ממשלת נתניהו-בנט-לפיד מסוגלת או רוצה ללכת למהלך כזה. הוא צריך להבהיר לפלסטינים ולעולם שמחנה השלום עומד לגמרי מאחורי כל לחץ בינלאומי שיאלץ את ישראל לסגת לגבולותיה. אנחנו נמצאים היום 20 שנה ויותר אחרי אוסלו. הימין הישראלי, בסיוע טקטי של הימין הפלסטיני, הצליח לטרפד את הנסיון להשיג הסכם. עכשיו נותר לאלץ את ישראל לסגת שלא בהסכם.

צריך לזכור שהאינסטינקט של צה”ל במצבים כאלה הוא להרוג כמה פלסטינים, כדי להזכיר לפלסטינים שיש להם מה להפסיד. ראינו את זה בתקיפה בעזה. צריך גם לזכור שבשלב מסוים, אם יהיו מספיק הרוגים פלסטינים, יגיע גם גמול פלסטיני. כשהטרור יחזור, אל תתנו לדם להציף את עיניכם. שובו ושננו לעצמכם: זו מלחמת שלום ההתנחלויות. אלה הרוגי ההתנחלויות. דמם בראש נתניהו. דמם בראש בנט. דמם בראש לפיד. דמם בראש לבני. דמם בראש כל ישראלי שהעדיף לטמון את ראשו בחול, להעמיד פנים שאין כיבוש, ולחשוב שעם כבוש יכול להשאר רמוס לנצח. בישלתם את הדייסה; עכשיו אכלו אותה.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד כתב לפני כשבוע, עם מותו של הסופר גבריאל גארסיה מרקס, את הציטוט הבא:

“"הוא תמיד התייחס למוות כאל סיכון מקצועי בלתי נמנע."

“(גבריאל גרסיה מארקס, 1927-2014, "כרוניקה של מוות ידוע מראש")

כבר כתבתי על הנביבות האינטלקטואלית של לפיד, הצורך הבלתי פוסק שלו לשכנע שהוא יודע דברים. הציטוט אמיתי, לשם שינוי, והוא אפילו של מארקס – אבל הוא מספר אחר, “הגנרל במבוך.” אני יודע שלפיד חושב שסרגיי ברין הוא אדם בלתי מוסרי מתוקף היותו מיליארדר, אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה יש לו נגד המוצר שלו, מנוע החיפוש של גוגל. מה יש לו כלפי הקוראים שלו, מצד שני, די ברור: בוז בלתי נשלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל כבר החלה בהפצת שקרים שמטרתם להפיל את האחריות לקריסת השיחות על הפלסטינים. לקראת מה שיהפוך להיות נקודות שיחה קבועות של הימין, הנה כמה עובדות לא נוחות

יריית הפתיחה במשחק ההאשמות הרשמי בין ישראל לפלסטינים בשאלת האחריות לקריסת שיחות תהליך השלום – אף אחד לא באמת חשב שהשיחות הללו יובילו לשלום, וראש הממשלה נתניהו כבר הצהיר שכל מה שהוא רוצה הוא להפיל את התיק על הפלסטינים – נורתה שלשום (ה’), כשישראל האשימה רשמית את הפלסטינים בקריסה. תועמלן הימין בן דרור ימיני מיהר לעשות את המעשה העיתונאי הנדרש ולהתייצב לצד הממשלה. ראוי לשים לב לפסקת הסיום שלו, היא אומרת הכל:

“ההסכם מחייב את ישראל לסיבוב אחרון של שחרור אסירים. הפעימה הרביעית. אבל כאשר הפלסטינים מודיעים מראש שהמשא ומתן ייפסק, זה בערך כמו המוכר שמתעקש שהקונה יעביר את התשלום האחרון, למרות שהסחורה כבר נעלמה. ולהבל הזה קוראים הפלסטינים "עמידה בהסכמים".

מה קורה פה? ובכן, ימיני נתקל בבעיה. יש עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, למרות שהתקשורת הישראלית עושה מאמצים ניכרים לעשות את זה: ישראל הפרה את ההסכם עליו חתמה. היא היתה אמורה לשחרר 26 אסירים פלסטיניים לפני כשבוע, ולא עשתה את זה. הסיבה? הימין היהודי לא היה מוכן עוד לחתום על שחרור אסירים, בעיקר משום שבמקרה הזה רוב האסירים שנותרו לשחרור על פי הקריטריונים שקבעה הממשלה – כאלה שכלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו – הם פלסטינים שישראל נזכרה פתאום שהם אזרחיה, משהו שהיא מקפידה לשכוח בימים כתיקונם. הימין היהודי, שלא מכיר באזרחות הישראלית כגורם קובע אלא רק במוצא יהודי, נזכר פתאום בתפיסה האזרחית הנשכחת כשזה מגיע לשחרור אסירים.

כפי שמזכיר רביב דרוקר, הפלסטינים ויתרו על שני תנאים אחרים לשיחות: הפסקת הבניה בגדה והתחייבות ישראלית לקבל את קווי 67’ כקווי הבסיס של השיחות. הם הסכימו להסתפק בשחרור האסירים. אפילו במעט הזה, המדינה היהודית לא מסוגלת לעמוד. השיחות עם הפלסטינים היו אמורות להמשך עד ה-29 באפריל, והשחרור האחרון היה אמור להתרחש חודש לפני תום השיחות. פתאום, נתניהו העלה את הדרישה ששחרור האסירים יתבצע רק אם הפלסטינים יתחייבו לנהל את השיחות ולא לפנות לאו”מ במשך תשעה חודשים נוספים.

למהלך כזה קוראים הפרת הסכמים, וזו הסיבה שימיני מתפתל כל כך, וזו גם הסיבה שבגללה התקשורת הישראלית לא מדברת על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. בסופו של דבר, העיתונות הישראלית מודל 2014 היא עיתונות נרצעת. היא אומרת את מה שהשלטון רוצה שתאמר. היא כל כך מפחדת מהמצור הכפול שמוטל עליה – הנסיון של הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש הממשלה לחסל את העיתונות מצד אחד, וההתבהמות הכללית של הציבור לכדי “פטריוטיות” עיוורת מצד שני, שרואה כל ביקורת ואמירת אמת כשמאלנות מסוכנת – שהיא לא מסוגלת לומר לציבור את העובדות הפשוטות: ישראל הפרה הסכמים ועכשיו היא מנסה להפיל את התיק על הפלסטינים.

מה אומר לנו ימיני, בעצם? הוא אומר שכן, יש הסכמים, אבל הסכמים זה משהו שלא צריך להתייחס אליו אם זה לא מתאים לנו. הפלסטינים התחייבו מראש למו”מ עד ה-29 באפריל. הם קיבלו קדחת. אין שום סיבה שהם יסכימו להמשך בזבוז הזמן הזה. קדחת? לא בדיוק. ישראל הרגה עשרות פלסטינים במהלך המשא ומתן, ולא חלף כמעט יום מבלי שהיא הודיעה על עוד בניה בגדה המערבית.

מספר ימים לאחר שישראל לא שחררה את האסירים כנדרש, ולאחר שנוכחו לדעת שארה”ב – “המתווך ההגון” – לא תכפה על ישראל את העמידה בהסכם, עשו הפלסטינים שרירים. לא, הם לא ירו בילדים יהודים מן המארב; לא, הם לא מנעו מים משכונות יהודיות; לא, הם לא בנו על אדמה שנגזלה בחוזק יד מחקלאים יהודים; הם פשוט חתמו על 15 אמנות בינלאומיות. בין השאר, הם חתמו על אמנת ז’נבה; על האמנה למאבק באפליית נשים; על האמנה נגד גזענות; על האמנה נגד עינויים; על האמנה נגד רצח עם; על האמנה נגד שחיתות; ועוד.

המהלך הזה הביא לישראל הרשמית את הסעיף, וכתוצאה מכך ציפי לבני – לכאורה, היונה בממשלת הנצים של נתניהו – דרשה מן הפלסטינים לשוב בהם מן החתימה, ולא, איימה, תטיל ישראל סנקציות על הרשות הפלסטינית. נחזור על זה שוב: ישראל דורשת שהפלסטינים יחזרו בהם מהחתימה על אמנת ז’נבה ועל האמנה נגד עינויים, ומאיימת עליהם בסנקציות אם לא יצייתו.

ספק אם אפשר להעלות על הדעת מהלך שפוי פחות מזה: המטרה של אמנות בינלאומיות היא לשכנע כמה שיותר צדדים לתחום עליהן. ישראל בעצם דורשת מהפלסטינים שלא לאסור על עינויים ושלא להתחייב לציית לכללי המלחמה. כן, יש לישראל יכולת למנוע את אשרור החתימה הפלסטינית – הן טעונות אישור מזכ”ל האו”ם וממשלת שווייץ. אבל איך לעזאזל תצא לקמפיין דיפלומטי בינלאומי שידרוש בלהט את אי קיום המשפט הבינלאומי?

הסנקציות הישראליות כבר מופעלות. בין השאר, ישראל מונעת פריסה סלולרית בעזה. זה קצת משונה: בימים כתיקונם, יש שרים בממשלת נתניהו שטוענים שאין טעם לדבר עם אבו מאזן כי ממילא איננו שולט בעזה. אם איננו שולט בעזה, מדוע להעניש את העזתים על פעולה שביצע מישהו שלא קשור אליהם? אה, זה בגלל שישראל כבר התרגלה להפוך את העזתים לילד הכאפות שלה, שבו היא חובטת כשהיא צריכה לפרוק את תסכוליה.

שימו לב, אגב, לספין שנלווה להטלת הסנקציות: ישראל מודיעה שהיא “משעה” את הפעימה הרביעית בשל ההחלטה הפלסטינית לחתום על אמנה נגד שחיתות ובעד זכויות האשה. אה, לא, זה שקר: ישראל אמורה היתה ליישם את הפעימה לפני שבוע, החתימה הפלסטינית על אמנות היתה תגובה להפרה הזו, ועכשיו מנסה ציפי לבני – זוכרים איך היו אנשים שהתלהבו ממנה? – לומר לנו ש”השעיית” שחרור האסירים היא תגובה על הפעולה הפלסטינית. היא מנסה לטשטש את סדר הדברים, להעלים את העובדה שישראל היא שהפרה את ההסכמים – עובדה שאפילו בן דרור ימיני נאלץ להכיר בה – ולטעון שוב שישראל רק “מגיבה” לפגיעות בה.

שציפי לבני היא אפס מאופס, במקרה הטוב, זה לא ממש סוד. סוד קטן עוד יותר הוא העובדה שגם שר האוצר שלנו הוא תולעת חסרת חוליות. הבלוגרית טל שניידר ליקטה כמה התחייבויות של לפיד מהחודשים האחרונים, בהם הוא הצהיר חגיגית שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן. בין השאר, אמר לפיד לפני שבועיים את הדברים החדים הבאים:

“הגיע הזמן להעלות הילוך. ממשלת ישראל צריכה לענות על השאלה האם היא מנהלת את התהליך מתוך נסיון להגיע להסדר שלום. כי הבעיה האמיתי שאיתה רוצים להתמודד היא העובדה שזה אפשרי להגיע להסדר והגעה להסדר כרוכה בויתורים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחמוק מן העובדה שלשלום יש מחיר. ראש הממשלה הצהיר שהוא מכיר במחיר ושהפתרון היחיד הוא יישום שתי המדינות. אני מאמין ומקווה שיש בו אומץ היסטורי דרוש כדי לשלם את המחיר. זה מה שהוא התחייב מעל בימת הכנסת. איני מעלה לדעתי לרגע שלא התכוון לכל מילה. תפקידו להפוך את ההצהרה לתכנית פעולה סדורה למרות כל הקשיים. הבטחתי שאם יבחר ללכת למו"מ אמיתי 'יש עתיד' תעמוד מאחוריו. […] אין לי זכות לעמוד מנגד. כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית. הוא מקרב אותנו אל מדינה דו-לאומית שאליה שואפים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני."

אתמול הוא כבר נשמע אחרת:

“התנהלותו של אבו מאזן ביממה האחרונה מעלה ספקות קשים האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכם. כשפורסמה אמש רשימת התנאים שלו – שנראית יותר כמו התגרות מכוונת שמטרתה לפוצץ את השיחות – הישראלים היחידים ששמחו הם אנשי הימין הקיצוני, שמעדיפים לחכות למשיח במקום לנסות להגיע לפתרון. יש עתיד תמשיך לתמוך בהיפרדות מן הפלשתינים, אבל אבו מאזן צריך לדעת שבנקודת הזמן הנוכחית, הדרישות שלו פועלות נגדו. אף ישראלי לא ינהל אתו מו"מ בכל מחיר.”

במילים אחרות, האפס שהתגלם בבשר מחפש עכשיו דרך לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהמשיך לשבת בממשלה, למרות שעל פי דבריו שלו-עצמו רק לנפי שבועיים, “כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית.” טוב, הוא תמיד אמר שהוא מתכוון לשבת בממשלה בכל מחיר. אבל רגע, על איזו רשימת דרישות הוא מדבר?

ובכן, בימים האחרונים מפיצים גורמים ממשלתיים טענות על דרישות מופלגות שהעלו הפלסטינים, לכאורה, בפני לבני בעקבות אי שחרור האסירים. זו טענה מעניינת, אבל יש בעיה אחת קריטית: הפלסטינים מכחישים שהיא הוצגה אי פעם. הרשימה קיימת, היא הודלפה לתקשורת הפלסטינית, אבל הפלסטינים אומרים שהיא לא הוצגה רשמית – וש”בישראל ידעו שאין רשימה כזו, אך תמכו בהעצמת הפרסומים כדי להציג את הפלסטינים כמי שמציבים תנאים מקדימים ומכשילים את שיחות השלום.”

במילים אחרות, לבני, לפיד ונתניהו מארגנים לנו את ספין כל הספינים, “אין פרטנר” גרסת 2014 – והתקשורת הישראלית משתפת פעולה בהתלהבות. כשיסבירו לכם עוד כמה ימים או שבועות שאין ברירה ושצריך לנקוט בצעדים צבאיים, זכרו-נא איך הגענו לפה.

וכשיגיע צו המילואים, סרבו להתייצב. אל תצאו למלחמת שלום ההתנחלויות.

הערה מנהלית: אתמול התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דובר צה"ל שלח למערכות העיתונים את הטקסט הבא, שאני מביא באדיבותו של חיים לוינסון:

"להלן לו"ז סיקור ספינת הנשק:

הגעה לנמל אילת צפוייה בשבת החל מהשעה חמש.

פריקת המכולות תעשה מיד, ההערכה היא כי סיום הפריקה יהיה ביום א.

ביום ב בבוקר מתוכננת מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה,שר הבטחון, רמטכל ומפקד חיל הים.

חומרים יופצו על ידי דובר צהל לפי הפירוט הבא:

כניסת האנייה – יופץ במוצאי שבת לקראת מהדורות הערב.

פריקת מכולות – יופץ ביום א לקראת אחר הצהריים.

מסע"ת ביום ב באחריות משרד רוה"מ.

מסיבת העיתונאים ביום שני תהיה אחר בצהריים.ארבע וחצי, חמש."

כלומר, חגיגות האורגזמה הלאומית צפויות להמשך עד יום שלישי לפחות, כשהעיתונים ידווחו על מסיבת העיתונאים בנוסח עדות פיונגיאנג – טקסט מוכן מראש, עיתונות נרצעת, בלי שאלות קשות בשידור חי או, בעצם, בכלל – ועבדכם הנאמן מוכן להתערב שבכל זאת תהיינה כתבה או שתיים במוספי השבת, כי על הרגלים קשה לוותר.

רגע, על מה בעצם כל החגיגה? לוחמי הקומנדו הימי, מלווים במפקד החיל שלהם וגדוד צלמים, פשטו על ספינת מסחר לא חמושה בים האדום. המלחים האדיבים שלשלו לאנשי הקומנדו סולם ואלה עלו על הספינה, והשתלטו עליה ללא התנגדות. בספינה נמצאו כמה עשרות רקטות (לא טילים!) מדגם M-302, שישראל טוענת כי הם הועלו על הספינה על ידי איראן ושיועדו להגיע לרצועת עזה, אם כי בשקט כבר נשמעת הטענה שאולי בעצם המשלוח היה מיועד לסיני – אנחנו כבר מורגלים בהונאות מהסוג הזה מצד צה"ל.

כלומר, אף שהיה כאן הישג מודיעיני בעל משקל, זו פעולה צבאית נטולת סיכון. מישהו כבר ציין שפיראטים סומאלים מבצעים כמוה על בסיס יומי, רק בלי הצלמים והגנרל הנלווה, ונראה שהמחשבה הזו עברה אף במוחם של חמושי צה"ל עצמם (וזו גם דוגמא טובה לחוסר המחשבה של כתבים צבאיים).

ואף על פי כן, התקשורת הישראלית התייחסה להשתלטות על ספינת מטען לא חמושה, מעשה שבכל יום בסכסוך מזוין של ממש, כאילו היה הביאה השניה של פעולת אנטבה. יש בכך שורה של כשלים תקשורתיים.

הראשון שבהם הוא כניעה לממסד הצבאי. דובר צה"ל דוחף לגרונם של כלי התקשורת חומר רב באיכות ירודה, ואלה לא טורחים לשאול שאלות בסיסיות – כמו, למשל: רגע, אתם סגורים על מי אמור לקבל את הרקטות האלה בכלל? אתם אומרים שאיראן מאחורי המשלוח הזה; אפשר לקבל הוכחות? אתם מתייחסים לכמה עשרות רקטות כאל "שובר שוויון" – אכפת לכם להפסיק להעליב את האינטליגנציה שלי? – ובעצם עוברים לדום ומשמשים כסטנוגרפים בהפקה של דובר צה"ל.

יש לכך כמה סיבות. הראשונה שבהן, זה מה שהאספסוף הישראלי רוצה. יותר משהתקשורת רוצה לדחוף לו את הקש והגבבה האלה, האספסוף רוצה לקבל אותו. כלי תקשורת שלא ישתף פעולה עם החגיגה הזו, יאבד צופים או קוראים – וגרוע מכך, יואשם אוטומטית בחוסר שיתוף פעולה עם הצבא, כלומר בחוסר פטריוטיות. אף עורך לא רוצה שזה יקרה לו. אז הוא מכפיף את ראשו לעול של הצבא.

צה"ל, כמובן, מודע לכוחו בציבור והוא מנצל אותו כלפי התקשורת. זו האחרונה מעיזה לזנב בו רק בקצוות – דיווחים על בזבוזים וכו', אבל לא על עיקר הרציונל של קיומו ופעילותו. מבחינת הצבא, סיקור מתלהב כזה של פשיטה חסרת סכנה או חשיבות, היא הכרחית לתעמולה שלו. אחרי הכל, רוב מה שצה"ל עושה לא מצטלם טוב – רוב מה שצה"ל עושה הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית, ושם החיילים שלו מתייחסים למצלמות כמו לקריפטונייט. בפעמים האחרונות שצה"ל אשכרה יצא למלחמה – לבנון השניה, לבנון הראשונה – זה לא נגמר טוב. את הצילומים מ"עופרת יצוקה" הקפידו לא לשדר בישראל, כי לא נעים. אז צה"ל צריך לנפח פשיטה לא חשובה למימדים של הפשיטה על האי גרין או על אנטבה, כלומר אירועים מהימים שבהם הוא עדיין יכול היה להתגאות בצדק ביכולות שלו.

וכמובן, ישנה המרמרה. אם מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, מבחינת קברניטיה, לכסות את חרפת מלחמת יום הכיפורים ולהעלות שוב את קרנו של הצבא היקר ביותר במזרח התיכון, אז כל פשיטה על ספינה לא חמושה היא הזדמנות לחיל הים, שהושפל על ידי כמה קנאים טורקים, להוכיח שהוא דווקא יודע לעלות על ספינות זרות בלי שהאנשים שלו יפלו בשבי או יצטרכו לקפוץ לים. ראינו את זה בדיווחים ההיסטריים בשעתו על השתלטות על ספינות המשטים לעזה הלא חמושות, כמו האסטל. יש להניח שגם בפעם הבאה שצה"ל ירצה לחרוג מהתקציב שלו, הוא ישתמש באירוע הזה כעילה. מעניין לציין שצה"ל לא ציין את המחיר של המבצע. יכול להיות שזה היה מוריד את מפלס ההתפעלות, ומי יודע – אולי התקשורת היתה שואלת שאלות.

המעניין הוא שצה"ל אומר שפשיטות כאלה הן דבר שגרתי. אז על מה כל הטררם? כאן אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית יותר: השילוב המסוכן מאד בין מערך היח"צ של צה"ל ובין זה של לשכת ראש הממשלה. קשה מאד להשתחרר מההרגשה שהפמפום המטורף של הפשיטה השבוע נועד לסייע לנתניהו בנאומים שלו בארה"ב, ושיותר שהיה כאן עניין של בטחון לאומי היה כאן הכפפה של שיקולים מבצעיים לשיקולי hasbara. ובתוך כל האביונה הלאומית, אף אחד לא יבחן את זה לעומק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה נראית יותר ויותר כמו שילוב בעייתי במיוחד בין ספארטה ובין סיבאריס. האחרונה, עיר נשכחת בדרום איטליה, היתה ידועה בעיקר בנהנתנות של תושביה ונתנה לנו את הכינוי סיבאריטי. מצד אחד, המוסד שאין בלתו הוא הצבא, וכל משאביה של המדינה מופנים אליו ואל המפעל הגדול שלו, ההשתלטות על שטחי המחיה במזרח. מצד שני, בספארטה דאגו העבדים והעם המשועבד, ההלוטים, לכל מחסורם של הספארטנים; הללו לא אמורים היו לעבוד אלא רק להתאמן לקראת מלחמה. מצד שלישי, המנהיגים הספארטנים מזכירים את המנהיגים הישראלים בשחיתותם: עם כל הדיבורים על שוויון ועל כך שכולם אוכלים אותו מרק מצחין באותו חדר אוכל, כמעט כל מנהיג ספרטאני נתפס בשחיתות. מלך אחד אנס ילדה ורצח אותה, מלך אחר נתפס כשהוא אוכל מזון מעודן בניגוד לחוק, התקציב האתונאי בימי פריקלס כלל במשך עשור סעיף "שחור" שהיה בעצם שוחד להנהגה הספרטאנית, ואחרים נתפסו במעילה – ואלה רק המנהיגים שנתפסו. מצד רביעי, הציבור הישראלי משועבד מצד אחד לצבא – הן כעובד כפיה, הן בשל העובדה שהצבא מקבל אחוז יוצא דופן מהמסים שלו – אבל, בו זמנית, רואה כיצד פעם אחר פעם מצומצמים השירותים האזרחיים, כשהתקציבים שהיו מיועדים אליהם הולכים אל הצבא ואל ההתנחלויות. מצד חמישי, מקפידים לסמם אותו בתכניות בידור, תכניות ריאליטי, תכניות בישול ושילוב של כל השלושה. וזה שילוב שלא יכול להחזיק לאורך זמן.

ומדי פעם, כשעולה חשש שהציבור מתחיל לחבר את הנקודות ועשוי להתעורר, זורקים לו איזו חגיגת יח"צ צבאית כזו, איזה נצחון נטול סכנה – רק זה היה חסר לנו, שיהיו שם אבידות. הציבור הרי רוצה מלחמה ללא מחיר. אז הנה, קח – וזכור את החגיגה הזו, את ההתרגשות השוצפת, בפעם הבאה שניקח ממך שוב עוד כמה מיליארדים, תוך שאתה במקביל שוכח שהכסף הזה יורד מהבריאות שלך, מהרווחה של שכניך, מהסעד של הוריך, מהחינוך של ילדיך, מהבטיחות ברחובותיך. יש לנו דברים טובים יותר לעשות בו, לא שאתה אמור להטריד את ראשך הפעוט בכגון אלה.

דיל?

הערה מנהלתית: אם הפוסט הזה מצא חן בעיניכם, אשמח אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, כאן.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבוע וחצי, חשף מכון המחקר "מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה" כיצד מממנת ממשלת ישראל מלחמה פסיכולוגית נגד אזרחי ישראל. לממשלה, כידוע, אסור להוציא כסף לשם תעמולה כנגד האזרחים, אז היא העבירה את הכספים לקבלן משנה.

זה עבד כך. זוכרים את הקפאת הבניה המגוחכת בשטחים? זו של 2009? אז בארבע השנים שאחריה, העבירה הממשלה למגוון התנחלויות מענקים בשווי של יותר מ-35 מיליונים מדי שנה; בסך הכל העבירה הממשלה 148 מיליוני שקלים. המענקים היו, בו זמנית, פיצוי על הארנונה שההתנחלויות לא קיבלו בשל היעדר הבניה באותם עשרה חודשים. האם העיר שלכם קיבלה "פיצוי על העדר ארנונה"? לא? וואלה, אולי זה בגלל שהיא לא יושבת מחוץ לגבולות ישראל.

כדי שאף אחד לא יוכל לקחת את הממשלה לבג"צ על התרגיל המסריח הזה, הכספים כונו "מענק בטחוני לאור הקפאת הבניה." מה הקשר בין "בטחון" ל"הקפאת הבניה"? אין קשר, או על כל פנים אין קשר ברור, אבל המטרה היתה לערבב בוץ במים, כדי שאי אפשר יהיה להבין מה קורה.

שניה, זה היה רק התרגיל המסריח הראשון. התרגיל השני, החמור יותר, הוא שפרוטוקול של התנחלות אפרת – שמופיע כולו באתר של "מולד" – מצביע על כך שא. 80% מהכסף שהעבירה הממשלה להתנחלויות במסגרת "מענקי הקפאת הבניה" לא נשאר בידי ההתנחלויות, אלא הועבר למועצת יש"ע, ושב. זה היה חלק מהתרגיל. כלומר, שמועצת יש"ע הפעילה את הלחץ הנדרש על הממשלה כדי שזו תאשר את העברת הכספים, ובתמורה שמרה לעצמה 80% מהם. כאן ראוי לצטט מדברי ראש מועצת אפרת, עודד רביבי: "על סמך ההצלחה של השנה שעברה, הצליחו גם השנה, ביקשו את אותו מפתח. בסופו של דבר הוא מממן את הפעילות. […] אנחנו לא נמצאים בנקודת המפגש של התחלת תרשים הזרימה של הכסף. אם הייתי נמצא שם אז הייתי יכול לנסות לעשות מעקף. מאחר שאני לא שם והכסף מגיע אך ורק מסיבה שמי שנמצא שם, שהוא מביא אותו, אז אני נתון לחסדיו. אם אני משתף איתו פעולה אני מקבל, לא משתף איתו פעולה, פעם הבאה הוא ישתמש בצינורות אחרים". למה משמשים הכספים? על פי הפרוטוקול, לתעמולה: "80% מהסכום אנחנו מייעדים לפעולות הסברה, גם של אפרת ובעיקר כלליות של חיזוק ההתיישבות וחיזוק אחיזתנו בקרקע, גם פה ובכל יהודה ושומרון."

רגע, מי זו בעצם מועצת יש"ע? אנשים שומעים את השם ומניחים אוטומטית שמדובר באיזו רשות סטטוטורית, אולי המועצה הנבחרת של כל ההתנחלויות. זה לא המצב. מועצת יש"ע היא עמותת ימין פרטית. היא לא גוף נבחר. אין לה או להחלטותיה שום תוקף חוקי. היא גוף שדולה של המתנחלים ותו לא. יתר על כן, בג"צ כבר אסר בשנת 2006 על מימון מועצת יש"ע מכספי מסים, אלא רק מ"מימון עצמי," כמו ארנונה. מאחר והכספים שאנחנו מדברים עליהם הגיעו ישירות מהממשלה, על פניו מדובר בעבירה על החוק. אל דאגה: המשטרה לא תפתח בחקירה. היא לא צריכה להסתבך עם מוקדי הכוח האמיתיים. יש לה נסיון בחיסול חקירות כאלה. מעבר לקו הירוק, פסיקות בג"צ הן לכל היותר המלצה.

כאן עולה השאלה המעניינת באמת: מה עשתה מועצת יש"ע עם הכסף? ובכן, הפרוטוקול הספציפי הזה הוא מספטמבר 2011, מאותו מוצאי שבת שמאות אלפי ישראלים זוכרים כ"הפגנת המיליון." מועצת יש"ע קיבלה סכומים באמצעות התרגיל הזה גם מהשנה הקודמת, כפי שמעיד הפרוטוקול. היתה לה עמדה חד משמעית נגד המחאה החברתית, ותחקיר של "ידיעות אחרונות" חשף שמועצת יש"ע מימנה אלפי טוקבקים נגד המחאה החברתית. זרוע אחרת של מועצת יש"ע, הזרוע למבצעים מלוכלכים "ישראל שלי", ניסתה כמיטב יכולתה לחבל במחאה. יכולת זו התגלתה כמוגבלת מאד.

חשוב לציין שעד כה לא נמצאה ראיה לכך שמועצת יש"ע העבירה כספי ממשלה ל"ישראל שלי," אבל חשוב לציין משהו נוסף: על פי הניירת הרשמית של מועצת יש"ע, כפי שהוגשה לרשם העמותות, תקציב ההסברה שלה בשנת 2011 (זהירות, מסמך) עמד על 4,351,011 ₪. אבל כעת אנחנו יודעים, עם זאת, שהיא אמורה היתה לקבל כ-80% מתקציב של כ-35 מיליונים מהממשלה באותה השנה – תקציב שבחישוב גס עומד על 28 מיליוני שקלים ושיועד, לפחות כפי שהוסבר לראשי המועצות שהשתתפו בתרגיל, לצרכי הסברה. כלומר, תקציב ההסברה האמיתי של מועצת יש"ע – בהנחה שהיא לא רימתה את שותפותיה לתרגיל – צריך היה להיות גדול פי שש לפחות מהגודל עליו הצהירה בפני הרשויות.

איך היא ניתבה את הכסף הזה? למה הוא לא מופיע בניירת שלה? אין לי מושג. זו שאלה שמישהו שדובר מועצת יש"ע מדבר איתו יצטרך לענות עליה. רצוי לזכור את התרגיל המעניין הזה, בפעם הבאה שאיזה GONGO של הימין יטען שארגוני זכויות האדם לא שקופים בהתנהלות הכספית שלהם. בעולם טוב יותר, מנכ"ל מועצת יש"ע דאז, אחד נפתלי בנט, היה צריך לתת הסברים לחוקר משטרה, אבל אם יש משהו שהמחאה החברתית הוכיחה, היא שמשטרת ישראל היא משרתת של השלטון, לא של האזרח.

אם העברות הכספים המפוקפקות של מועצת יש"ע – מכיסו של האזרח דרך צינור ההעברות של ההתנחלויות הישר לתקציבי התעמולה שלה – היו זרוע אחת של תנועת המלקחיים של השלטון נגד תנועת המחאה, בשבוע שעבר קיבלה זרוע אחרת את מלוא תשומת הלב. המשפט כנגד דפני ליף קרס לכדי פארסה, וכעת שוקלים בתביעה למשוך את כתב האישום – כדי למנוע את המשך ההתבזות. השוטר שהעיד שליף דחפה שוטר, מה שהיה הבסיס לאישום תקיפת השוטר נגדה, נאלץ להודות שהוא לא ראה אותה דוחפת שוטר, ושבעצם הוא לא יודע מי השוטר שהותקף ושהוא אפילו לא יודע אם התקבלה תלונה כזו. למעשה, העד התעקש שליף נעצרה על הכביש כשהתמונה הבהירה כי היא נעצרה על המדרכה. המקרה של ליף משך הרבה תשומת לב, אבל הוא לא היה היחיד: המשטרה כשלה קולוסאלית גם בכתב האישום שהגישה נגד משה מנקין. השופטת ציינה כי הראיות שהציגה המשטרה לא היו אמינות, בין השאר משום שאצה לה הדרך להגיש כתב אישום מיד לאחר מעצרו של מנקין על חשבון גביית ראיות. בעקבות ההגנה התוקפנית וחסרת הפשרות של עו"ד ברק כהן, השופטת מצאה עוד שכאשר המשטרה טענה שמנקין הודה בחקירתו כי השליך ביצים, היא שיקרה. מנקין לא אמר דבר כזה, ולמעשה השופטת מצאה כי הוא ביקש שוב ושוב להיוועץ בעורך דין אך למרות זאת, ובניגוד לחוק, החקירה שלו נמשכה.

מי הורה למשטרה לפעול כך נגד המחאה? מי הורה לה לפברק תיקים נגד פעילי מחאה מרכזיים? ואולי לא היה צורך בהנחיות. אולי היתה זו רק רוח המפקד שהובנה היטב. אולי היה מדובר בסך הכל בדרך שבה מתנהלת משטרת ישראל כשגרה, רק שלשם שינוי היא מצאה מולה נאשמים נחושים, עורכי דין שלא נבהלים מאיומים, ותקשורת שלא קונה את הלוקשים שלה. כך או כך, מהנושא הזה אסור להרפות. אסור לנו להניח לדברים לשקוע: את השוטרים שהעידו עדויות שקר יש להעמיד לדין, את המפקדים שלהם יש לחקור, ונגד כולם יש להגיש תביעות אזרחיות.

במקרה או שלא במקרה, בכוונת מכוון או פשוט תוך הבנה של "רוח המפקד", שתי זרועות של השלטון – המשטרה, זרוע מובהקת שלו, ומועצת יש"ע, פחות מובהקת אך מחוברת לעטיניו – חברו לתנועת מלקחיים כנגד המחאה החברתית. המשטרה הפעילה אלימות ואת הפחד מהפללה; העמותה הימנית השתמשה בכספי ציבור שהושגו שלא כחוק לצרכי לוחמה פסיכולוגית נגד האזרחים הישראלים, שדרישתם למדינת רווחה עשויה היתה לאיים על מדינת הרווחה שהמגזר המקומבן מכולם, זה של חובשי הכיפות הסרוגות, כבר סידר לעצמו ממזרח לקו הירוק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש, שמתי לב לתופעה חשודה משהו: שני מתנחלים בעמדות תקשורתיות בכירות, יהודה יפרח ונדב העצני, נשאו שניהם קולם בילל על כך שוועדת הערר של המנהל האזרחי בגדה המערבית הורתה לעקור 80 דונמים של גפנים "של יהודים", אף שהיא מצאה שהטוען הפלסטיני לא הוכיח בעלות בקרקע, הכל בזכות העוול הנורא שנגרם ליהודים טובים בגדה בשל הצו המשפטי הנורא של "צו שימוש מפריע." יפרח כתב כאן, העצני כאן.

היתכן, תהיתי? הכזעקתה? ובכן, בירור קצר העלה שכרגיל אצל אחינו מגולת פלסטין, האמת משחקת תפקיד משני, אם בכלל, ושכרגיל מדובר בתעמולה שקרית. אני חייב לציין שרגע ה"כאן חשדתי" שלי הגיע כאשר ראיתי שיפרח הוא אחד הכותבים: הלז, עורך המוסף המשפטי של "מקור ראשון", הודה בפומבי שהוא גנז תחקיר על שחיתות – כמסתבר, בישיבת בית אל – משום שהוא הגיע למסקנה שהמושחתים, שהוליכו שולל משפחות, "לא לקחו כסף לכיסם," ושחשיפת הפרשה תפגע "בהתיישבות." גם זכרתי את הרגע שבו יפרח תקף את עו"ד מיכאל ספרד (גילוי נאות: הוא ידיד אישי והיועץ המשפטי של "יש דין," שעבורה אני כותב כפרילאנסר), מבלי להביא גילוי נאות על כך שהוא התגורר באחד מתשעת הבתים שנהרסו בעמונה, כתוצאה מעתירה של ספרד.

נניח כרגע למוסר העיתונאי המפוקפק של יפרח, ונעסוק בשאלה. מה קורה כאן בעצם? ובכן, המדובר בצו שימוש מפריע שהוצא בשנת 2008 כנגד משק אחיה, ארגון מתנחלים, צו שהורה לו לכרות 80 דונמים של גפנים ששתל המשק בשטח לא-לו. משק אחיה טען שמתנחל אידיאולוגי בעל שם, בועז מלט, מכר לו את האדמה הרלוונטית. מלט עצמו הגדיר את הפעילות שלו, בראיון ל"בשבע" ("יש קמח (אורגני) ויש תורה," גליון 77), כך: "שנן קרקעות שהמדינה לא הצליחה להכריז עליהן בגלל בעיות בירוקרטיות. יש מקורות שמוסרים לנו באיזה קרקעות מדובר. אלו אדמות שלא שייכות לערבים למעשה, ואנחנו על ידי פעולה פיזית בשטח מעבירים אותן לבעלות יהודית. כעת הכול נמצא בתהליכי רישום." הכתבת, חנית רוטנברג, הוסיפה ש"הוא [מלט – יצ"ג] מסרב בחיוך לפרט על היקפם המדויק של שטחי החקלאות."

כאן יש צורך לתרגם משפת מתנחלים לשפת בני אדם. ב"פעולה פיזית" הכוונה היא "גזל"; ב"להכריז עליהן" הכוונה היא "להכריז עליהן כעל אדמות ציבור" , והכוונה היא לקרקע פרטית שלא הוסדרה בטאבו. כשלישראל יש בעיה להכריז על אדמה כ"אדמת ציבור" (הנוסח המקובל והשגוי הוא "אדמות מדינה") המשמעות היא שיש שם טענות בעלות חזקות למדי, שמשפטני האוון שלה לא מצאו דרך לעקוף. אז בועז מלט וחבריו, בסיוע שקט של סוסים טרויאנים במנהל האזרחי, משתלטים עליהן ו"יוצרים עובדות בשטח."

משק אחיה טען שהוא נטע את הכרמים שלו בשטח שרכש מידי בועז מלט, שלטענת המשק, ישב שם ועיבד את הקרקע במשך יותר מעשור. אממה, המשק סירב לקרוא למלט להעיד בפני ועדת הערר, בטענה שהוא "לא באזור." מעבר לכך, המשק גם נמנע מלהציג לוועדת הערר את מסמכי המכירה שכביכול קיבל ממלט, או את יפויי הכוח הרלוונטיים.

כתוצאה מכך, נאלצה ועדת הערר המאד אוהדת למתנחלים של המנהל האזרחי בגדה המערבית לכתוב את הדברים הבאים:

"ההמנעות מהעדתו של העורר 2 [מלט – יצ"ג], שהוא-הוא מי שנטען שעיבד את המקרקעין במשך עשור ויותר לפני, איננה מאפשרת את אלא את המסקנה כי עדותו היתה מזיקה לעוררים, ולכן נמנעה העדתו. […] בהעדר הסבר סביר אחר, גם ההמנעות מהצגת הסכם הרכישה ומצירוף נספחי יפוי הכוח הבלתי חוזר שצורף לערר (נספח ב' לערר) אינם מאפשרים אלא את המסקנה, כי הסכם הרכישה ויפוי הכוח לא כללו את המקרקעין נשוא הערר. […] ולסיכום, ראיות הצדדים מחייבות, לעניות דעתי, את המסקנות הבאות: א. לא הוכח עיבוד המקרקעין נשוא הערר על ידי העורר 2 כלל (גם אם יתכן כי "ישראלים" עבדו את החלקה במחצית הראשונה של העשור הקודם). ב. לא הוכח שהקרקע נשוא הערר נמכרה על ידי העורר 2 לעוררת 1 [משק אחיה – יצ"ג]."

כל ההדגשות שלי. להלן צילום של החלקים הרלוונטיים מפסק הדין:

אתם הבנתם מה קרה כאן? ועדת העררים של המנהל האזרחי קבעה שמשק אחיה, לכאורה הנגזל, כלל איננו בעלי הקרקע הרלוונטית. כן, היא גם קבעה שהתובע הפלסטיני לא הוכיח את טענתו כנדרש, אבל לו יש חלקי הוכחות: למתנחלים אין כלום.

משום מה, גם יפרח וגם העצני, אף שפסק הדין הזה היה לפניהם, בחרו שלא להביא לידיעת הקוראים את העובדה המינורית הזו. הם כנראה בנו על כך שאף אחד לא יחפור את פסק הדין ואשכרה יברר מה כתוב בו. אז זה לקח זמן, אבל הנה. אני רוצה להודות לעורכת הדין קמר מישריקי, שייצגה את הבעלים הפלסטינים מטעם "רבנים לזכויות אדם," על כך שהעבירה לידי את פסק הדין.

המסקנה: בפעם הבאה שאתם נתקלים בה"ה יפרח והעצני, כשהם כותבים משהו על התנחלויות, שימו לב: נוכלים לפניכם, שמטרתם להונות אתכם לשם hasbara. שומר נפשו ירחק.

(יוסי גורביץ)

מדינת ישראל הודיעה לאחרונה במפתיע שהיא מסרבת לאפשר להעניק לילדים של מבקשי מקלט או סתם זרים תעודת לידה. אלה יצטרכו מעתה להסתפק ב"הודעה על לידת חי." ההבדל פשוט למדי: תעודת לידה היא תעודה שיש לה מעמד מוכר ברחבי העולם. "הודעה על לידת חי" היא פתק בכתב יד שמציין את שם הילד ומעניק לו את שם המשפחה של אמו. המשמעות: הילד שאיתרע מזלו להיוולד במדינת ישראל כשהוא יוצא בחוצפתו מרחמה של אשה לא יהודיה ימצא את עצמו, בעתיד, מתקשה להסדיר את מעמדו. הוא יתקשה להתקבל ללימודים, להגר, או להנשא.

למותר לציין, כמובן, שאילו נולד הילד ההיפותטי הזה לאם יהודיה כשרה למהדרין, כל זה לא היה קורה לו – גם אם האם היהודיה איננה אזרחית או תושבת ישראל. המהלך של שלילת תעודת לידה, שעליו הכריז משרד הפנים מחשש שמא הילדים הללו ידרשו זכויות חס וחלילה, יופעל רק על לא יהודים. אגב, אם מישהו מופתע מהמהלך הזה, צריך להזכיר לו ששר הפנים הנוכחי הוא גדעון סער, אחד מראשי הנחש של הגזענות הישראלית הרשמית, גזען לא פחות מאלי ישי, אבל עם תדמית הרבה יותר מוצלחת. הוא מתקלט או משהו, ומסתבר שדי בזה כדי למחוק חלק ניכר מהעבודה שאתה גזען נאלח.

מקרה נוסף בעל עניין נרשם בשבוע שעבר, כשפועל פלסטיני בשם עדנאן בסילה הותקף בירושלים באבן כבדה, תקיפה שהפכה אותו לנכה, התקפה שכמעט ולא הופיעה בתקשורת. החשודים העיקריים בתקיפה הם תלמידי ישיבת התפוצות בהר ציון. המשטרה עצרה שלושה מהם; שניים מהם נתונים במעצר, השלישי הורחק ל-15 ימים מירושלים. אני תוהה אם המשטרה היתה מסתפקת, במקרה של שלושה פלסטינים שחשודים בהתקפה קטלנית כמעט על ישראלי, בהרחקתו של אחד מהם מירושלים ל-15 ימים. אני בספק.

ההתקפה על בסילה, בישראל של 2013, היא ידיעת כלב נשך אדם: תלמידי ישיבה שתוקפים פלסטינים הם לא חדשות, אלא אם הם מגזימים וזה נגמר במוות. גם אז, הפרקליטות תקפיד להאשים אותם בהריגה ולא ברצח. המעניין בידיעה על ההתקפה על בסילה היא שהיא מתייחסת לתחביב אחר של תלמידי ישיבת התפוצות: התקפות על כמרים, נזירים וסתם כנסיות. מי ששוחח עם כמרים בירושלים יודע שאלימות כלפיהם והתנכלויות למקומות הקדושים שלהם – בחורי הישיבות אוהבים ביחוד לעשות את צרכיהם בכנסיות – הן מעשה של יומיום.

אנשי ה-hasbara מוחים בשצף קצף על תיאורה של החברה היהודית-ישראלית כחברה גזענית. כן, הם מודים, יש שנאת מוסלמים ופלסטינים בחברה הישראלית, אבל זו תוצאה של הסכסוך. זו מגוחך בערך כמו הטענה שפיגורן של מדינות ערב הוא תוצאה של המאבק בישראל. לא הפליטים ולא נוצרים מסכנים את ישראל. העובדה שהם סופגים גזענות איומה, שבחלקה הניכר נהנה מתמיכה של מוסדות הממשלה, אומרת שני דברים: יש גזענות עמוקה בציבור היהודי, שזוכה לתמיכה רשמית; ואין לזה קשר עם הסכסוך עם הפלסטינים. לא הנוצרים ולא מבקשי המקלט מסכנים את ישראל, למרות שהמסיתים נגד מבקשי המקלט מנסים לתאר אותם כאיום עתידי מצד ארגוני הטרור. הם שנואים משום שהם אינם יהודים.

אם מישהו רוצה הוכחה נוספת לשנאה הממוסדת ללא יהודים, הוא צריך רק להתבונן על נושא הגיור. מדינת ישראל מוכנה להכיר רק בגיורים אורתודוקסיים, ולא בגיורים קונסרבטיביים או רפורמיים, משום שרק האחרון מבטיח לה גיור קשיח במיוחד, או, במילים אחרות, מונע את הסכנה שיהודי כשר יתחתן עם לא יהודי. גם חוקי האישות של ישראל – ועל כך העירה כבר חנה ארנהדט במהלך משפט אייכמן, כשהשוותה אותם לחוקי נירנברג – מיועדים למנוע את המצב הזה. הם לא מאפשרים ליהודי להתחתן עם לא יהודיה. מי שרוצה לעשות את זה, יצטרך לצאת אל מחוץ לגבולות ישראל. אז תכיר המדינה בחירוק שיניים בנישואיו. פעם, לפני כמה עשרות שנים, ניתן היה להתחתן בקונסוליות הזרות בישראל; המדינה איננה מכירה עוד בנישואים האלה. זה היה פתרון קל מדי למי שהחליט לחלל את הדם שלו, ומדינת שנאת המין האנושי לא תעשה לו הנחות. רוצה להוציא את עצמך מהעם היהודי? כנראה שאנחנו לא יכולים, בינתיים, לעצור בעדך – אבל תצטרך לעבוד קשה ולהוציא לא מעט כסף.

חשוב לזכור ששנאת המין האנושי של היהדות האורתודוקסית היא אחד המסרים העיקריים של הדת הזו, ושהיא התקיימה מאות ואלפי שנים לפני שבא לעולם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאורך השנים הארוכות בהן לא החזיקה היהדות בכוח פוליטי, היא היתה צריכה להוריד את שנאת האדם שלה למחתרת. במקרים המעטים שבהם שהיא קיבלה כוח, עם זאת, השנאה הזו התפרצה מיד. החשמונאים השמידו את המקדשים הפגאניים שבסביבתם וגיירו את האדומים והיטורים בכוח החרב, תקדים שלימים ישחק לידי האינקוויזיציה הספרדית. כשקמה לכמה שנים ממלכה יהודית בחימר שבחצי האי ערב, במאה השישית, היא התפרסמה בעיקר בכך שכתוצאה מהסתה של "כהנים מטבריה" – כך כרוניקלים נוצרים – היא רדפה וטבחה בנוצרים במקום. זה לא היה מהלך חכם כל כך בימי הקיסר יוסטיניאנוס, והביזנטים הביאו לקץ מהיר שלה. כשהיסטוריונים יהודים מדברים על חימר, הם מעדיפים שלא לדבר על החלק הזה בהיסטוריה שלה.

וכמובן, ישנה מדינת ישראל, שיותר ויותר מתושביה רואים אותה כמסע נקמה נגד ההיסטוריה. התועמלנים שלהם מנסים להסוות את שנאת המין האנושי שלה – והם מצליחים בכך פחות ופחות. המרכיב המרכזי של הזהות היהודית-אורתודוקסית, שמטבע הדברים הוא בולט יותר ככל שאדם מרגיש יותר יהודי-אורתודוקסי וחשוב לו להדגיש יותר את זהותו זו, מתפרץ פעם אחר פעם מתוך המרתפים.

למזלם של אנשי ה-hasbara, מאד בעייתי לדבר על זה. אתה מואשם מיד באנטישמיות. אין בעיה לדבר על שנאת יהודים בקרב נוצרים, אבל לדבר על שנאת נוצרים בקרב היהודים? אמא'לה. הרי לא יכול להיות שהקורבנות הם מקרבנים בעצמם; על אחת כמה וכמה לא יכול להיות שאנשים שחשים את עצמם כקורבנות משום שכך אמרו להם שהם, אף על פי שהם תמיד היו בני עם האדונים, מקרבנים אחרים. זו עמדה מורכבת מדי. אלא ככל שאנשי ה-hasbara שוחקים את המונח "אנטישמיות" – היום, כדי להיות אנטישמי, מספיק להתנגד לכך שישראל תגרור את העולם למלחמה באיראן – כך הם מקרבים את הרגע שבו ההאשמה הזו תפסיק להפחיד; את הרגע שבו כל אדם הגון יקבל בשלוות נפש את הכינוי "אנטישמי" כשהוא מגיע מכיוונה של ישראל ותומכיה, ומבט חד וחסר רחמים יופנה אל המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, ומאליה תעלה התהיה האם נפתלי בנט והרבנים של "תקומה" מסוכנים יותר או פחות מאשר האייטולות, בכל מה שקשור להשגחה על הדק גרעיני.

אז, כמובן, תצעק המקהלה "אנטישמיות." אבל אף אחד לא יקשיב יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מכירים את המדיניות של ישראל, על פיה מאחר ואף אחד לא מאמין – ובצדק – לאף מילה שלה, היא צריכה לפעול דרך גורמי צד שלישי שלכאורה לא משויכים אליה? זו מדיניות רשמית של מדינת ישראל מאז 2010, אבל נראה שהיא התחילה הרבה קודם.

הבלוג הזה עסק לא מעט ב"אם תרצו", בכך שהיא בעצםGONGO (Government Operated Non-Government Organization), כלומר ארגון שמתחזה לעמותה עצמאית בעודו מקבל הנחיות מהממשלה, ובקשרים שלה ללשכת ראש הממשלה. עכשיו – הפרחים לצ'לסי מאנינג, ומי יתן שנראה אותה חופשיה ובקרוב – נחשף ארגון hasbara נוסף, "שורת הדין", כ-GONGO.

אתם עשויים לזכור את "שורת הדין", ארגון שמגדיר את עצמו כארגון "לוחמה משפטית", כארגון שאיים לתבוע את טוויטר בשל העובדה שלחיזבאללה יש חשבון טוויטר; שתבע את הנשיא לשעבר קרטר על "יצוג שגוי במכוון" של ישראל; שניסה למנוע את עסקת שליט על ידי פניה לבג"צ; ותרגילי hasbara נוספים.

הארגון, שמגדיר את עצמו כ"ארגון זכויות אדם יהודי", כנראה מהאסכולה של אורית סטרוק, הוקם על ידי עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר ב-2003. על פי מסמכי השגרירות האמריקאית שנחשפו על ידי מאנינג, דרשן-לייטנר אמרה לאנשי השגרירות ב-2007, לדבריהם, שבשנותיו הראשונות [של הארגון – יצ"ג] הוא קיבל הנחיות מממשלת ישראל באשר לתיקים שעליהם לתקל בהם. "המשרד המשפטי של המועצה לבטחון לאומי ראה את השימוש בבתי המשפט האזרחיים כדרך לעשות דברים שהם לא היו מוסמכים לעשות," לדבריה. ההדגשה שלי. ללייטנר, כמובן, לא היתה בעיה עם זה. לייטנר ציינה, בין אנשי הקשר שלה, את עוזי בשעיה (צ"ל שעיה – יצ"ג) מן המוסד ואת אודי לוי מהמועצה לבטחון לאומי. לייטנר אמרה לאנשי השגרירות שבאחד המשפטים שלה, היא תבעה להטיל שעבוד על חברת יבוא פלסטינית; לדבריה, המוסד סיפק לה מודיעין שהוכיח שהחברה העבירה כספים לג'יהאד האיסלמי. האמריקאים ציינו שמידע דומה נמסר לפקידים אמריקאים בפגישה מסווגת.

עוד טענה לייטנר כי כעת, הארגון שלה מחליט על התיקים שלה בעצמו, אבל ממשיך לקבל ראיות ועדים מהמודיעין הישראלי. היא התרברבה כי כתוצאה מהתביעות שלה, בנק National Westminster בודק כעת מול המוסד האם הלקוחות שלו בארגוני צדקה מוסלמיים "כשרים." אין ספק שבמוסד יתלהבו מהקלילות שבה מפזרת לייטנר מידע כזה.

האם לייטנר ו"שורת הדין" שלה אכן הפסיקו לקבל הנחיות מממשלת ישראל? ב-2007, הגישה שורת הדין תביעה נגד ה-Bank of China בטענה כי הוא מעביר כספים לארגוני טרור. על פי דברי "שורת הדין" לידיעות אחרונות ביולי האחרון, המשפט החל לבקשת ממשלת ישראל. גם בני משפחת וולץ, שבשמם תובעת "שורת הדין," אמרו כי הם פתחו בהליכים לבקשת ממשלת ישראל. לאחרונה, אחרי ביקור נתניהו בסין, הפעילו הסינים לחץ ניכר על נתניהו, והאיש שעליו כתב פעם נחום ברנע שהוא מתחיל כל משבר כמו מרים משקולות ומסיים אותו כשוקולדה מקופלת התקפל גם הפעם, ואסר על העד המומחה של "שורת הדין", עוזי שעיה, לצאת להעיד במשפט. עוזי שעיה, נזכיר, הוא אחד האנשים שבשמם נקבה לייטנר כאנשי הקשר שלה בממשלת ישראל.

ספק אם יש ארגון ציני יותר מ"שורת הדין", שמדבר במפורש על שימוש ב"lawfare", כלומר שימוש באמצעים משפטיים לשם השגת מטרות לחימה, האשמה שמוטחת תכופות בארגוני זכויות אדם מצד אנשי hasbara כמו בן דרור ימיני. אין ספק: "שורת הדין" פורצת דרך. זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים ארגון שמקבל חלק ניכר מההנחיות שלו מממשלה, וחלק ניכר מהמידע שלו ממנגנוני אופל, מעז להגדיר את עצמו כ"ארגון זכויות אדם." כדוגמא לפעילותו בתחום, מצביע "שורת הדין" על הסיוע שהוא מעניק לחיילים שהועמדו לדין בשל הפעלת כוח מוגזם, על סיוע לקצינים ישראלים שהואשמו בפשעי מלחמה, על סיוע למשת"פים פלסטינים. "ארגון זכויות אדם"? ארגון זכויות אתם-קרויין-אדם-ואין-הם-קרויין-אדם. ארגון זכויות הכיבוש.

אירונית, הניזוקת העיקרית מפעולות "שורת הדין" (ולכו תדעו עוד כמה ארגונים כאלה מסתובבים בשטח) היא ממשלת ישראל והמוניטין שלה. המסקנה הסבירה היא שאם אתה שומע מישהו מדבר בעד ישראל וממשלתה, והוא איננו סטודנט עילג מהרגיל, יש להניח שהוא למעשה עובד ממשלה – בין אם הוא מקבל ממנה משכורת במישרין בין אם לא. מערכת ה-hasbara, שאמורה היתה להוכיח שישראל צודקת, מוכיחה את ההיפך: שישראל כל כך לא צודקת, שהיא נאלצת להסתיר את זהותה, לשקר, לזהם את השיח; שצריך לחשוד בכל תומך ישראל, שמא איש מוסד עומד מאחוריו ולוחש באוזנו, שמא הוא מקבל הנחיות בחשאי מממשלתה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)