המסמכים שהוצגו השבוע בכנסת חשפו את צחנת פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן

כמו הרבה אחרים בני גילי, מוצאי ומעמדי פקפקתי שנים במה שכונה בשעתו פרשת ילדי תימן וכיום ידוע יותר כחטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן. לפקפוקים היו כמה שכבות:

א. קודם כל, בכלל לא בטוח שקרה משהו.

ב. אם קרה, זה כנראה היה מאד מצומצם.

ג. וצריך להבין, היה בלגאן שלם אז בארץ ולא הקפידו על רישומים.

ד. וכשכל אלה קורסים, נותר רק קו הגנה אחד של ההכחשה: 65 שנה, רבאק ערס, מה אתם ממשיכים ליילל?

וכמו רבים אחרים, בשנים האחרונות התחלתי להבין שהקו הרשמי היה טיוח. וזה היה חתיכת טיוח. אבל מה שנחשף השבוע בכנסת צריך למוטט את השרידים שלו.

עובדות:

בישראל היו מספר ועדות חקירה בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. כולן הוציאו איכשהו את הממסד בסדר. האחרונה שבהן היתה ועדת קדמי, שסיימה את עבודתה בתזמון מצוין – בדיוק בתחילת האינתיפאדה השניה, כשכולם היו עסוקים במשהו אחר. ואלמלא ניסתה הממשלה לגנוז את הממצאים של ועדת קדמי עד 2071 (!), כנראה שהיתה הרבה פחות תשומת לב תקשורתית. כשמישהו מנסה לגנוז ממצאים עד תקופה שבה לא רק כל המעורבים יהיו מתים, אלא גם צאצאיהם – 120 שנה לאחר האירועים עצמם – יש לו מה להסתיר.

והשבוע נחשף מסמך אחד – אחד מני רבים – בנושא בכנסת. אפשר לקרוא תמצות שלו כאן. לידיעה התלוו תמונות קשות לעיכול של ילדים, אבל להן עוד אפשר למצוא הסבר סביר למחצה. למה שמתואר במסמך, הרבה פחות.

המדובר בחקירתו – הלא יותר מדי מאומצת – של ד”ר ג’ורג’ מנדל, מנהל בית החולים בראש העין. מנדל מנסה להתכחש למותם של תינוקות בבית החולים, אך החוקרת מציגה לו מסמך של סגן המנהל הרפואי, ד”ר קלמן יעקב מן. במכתבו של מן מצוין כי בביקור שערך בבית החולים גילה כי ארבעה ילדים שמצבם היה טוב קודם לכן מתו כתוצאה מעירוי של “תמיסות שונות.” הטיפול בהם בוצע ללא כל התייעצות עם בני משפחותיהם. לדברי מנדל, היו רישומים מסודרים של כל הניסויים שנעשו, אך הוא שמע כי הם הושמדו שבע שנים אחר כך. מנדל תיאר נתיחות שיטתיות בגופות ללא אישור המשפחה – יש לציין שזה היה חוקי אז – וציין שהנושא הוסווה מבני המשפחות. מנדל אישר עוד כי הוא ידע על לפחות ילדה תימניה אחת שאומצה על ידי משפחה מבני הצוות הרפואי.

נקודה שיש להתייחס אליה היא הדיבורים על “דם כושי” שנמצא בעורקיהם של ילדים תימנים. החשש היה שהילדים לוקים במחלה נפוצה באפריקה, ועל כן ניסו לברר אם יש להם “דם כושי.” צריך לזכור את השנים: סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. כמעט כל הרפואה העולמית עדיין מקבלת תיאוריות שמקורן בגרמניה על שוני גזעי שניתן לאבחון בדם; התפיסה על גזעים עליונים ונחותים רווחת בכל שכבות האוכלוסיה, אבל במיוחד בקרב מקצועני הרפואה. התפיסה של “דם כושי” (והזעזוע של ד”ר מנדל: “[נ]מצא שזה לא נכון, וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!”) מעידה על האופן בו ראו באותה תקופה בני קבוצות “נחותות.” יצוין שהתפיסה של עיקור אוכלוסיות לא רצויות, למשל לקויים, בוטלה באחרונות מדינות אירופה רק בשנות השבעים – הרבה כתוצאה מהזעזוע מהאופן שבו יושמו התפיסות הללו על ידי הנאצים.

בעמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם מובאות מספר עדויות, שבהן העידו אנשי צוות רפואי על חטיפות ילדים, שהוכחשו אחר כך. רל”א ציינו ש”ההיסטוריה של הרפואה – מקצוע שחמלה אמורה להיות עמוד השדרה שלו – רצופה כשלים ופשעים, וכי אם לא נכיר בהם ונפעל לתיקונם, אנו נידונים לחזות בהם שוב ושוב.” עוד צוין שם שקוד נירנברג, שקובע גבולות לניסויים בבני אדם – כן, הוא נכתב בעקבות המשפטים ההם – כבר היה כתוב, מוכר וידוע כשהחלה הפרשה.

מה מספר הקורבנות ומי היה מעורב? יותר מדי מסמכים הושמדו מכפי שאפשר יהיה לתת תשובה ודאית על כך. בביקורת על דו”ח ועדת קדמי, שנכתב ב-2001, ציין העיתונאי אהוד עין-גיל שהוועדה התייחסה בסלחנות תמוהה לסירוב להעיד בפניה ולהשמדת מסמכים. אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים “נענו כמי שכפאם השד” – אבל ההערה הזו, שהופיעה בדו”ח הבינים של הוועדה, נשמטה מהדו”ח הסופי שלה. הארכיון של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג בפני ועדה קודמת, אבל “אבד” לפני שוועדת קדמי יכלה לעיין בו. הארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, שהועמדו לרשות ועדה קודמת, הוחזרו לבית החולים הלל יפה ו”נראה כי בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו.” חומר אחר נשלח ל”ביעור” גם בתקופת עבודת העבודה עצמה, והוועדה מתלוננת על כך שהוא הושמד “אף שצריך היה להיות ברור לכל שחוקרי הוועדה – שדבר מינויה לא נעלם מאיש – ייזקקו לו.” עם זאת, הוועדה לא הורתה לחקור את השמדת המידע הזה. היא אפילו לא מעלה את האפשרות שמישהו מנסה להשמיד ראיות.

ואת הראיות שבכל זאת הובאו בפני הוועדה הזו, לרבות המסמך על חקירתו של מנדל, ניסתה הממשלה לקבור עד 2071.

יש לציין שלא המציאו פה שום גלגל. לקיחת ילדים ממשפחות “נחותות” והעברתם לידי משפחות “טובות” היתה נפוצה באוסטרליה, קנדה ומדינות אחרות, בדיוק מעצם התפיסה האאוגנית הרפואית ומתוך התפיסה ששיפור “תרבותי” מצריך הוצאת ילדים מתרבות נחותה ושתילתם בתרבות גבוהה יותר.

במשך 70 שנה, משפחות ישראליות התלוננו שוב ושוב על כך שילדיהן נחטפו מהם ונמסרו לאחרים, וכל מה שהן קיבלו היה זלזול רשמי – הן מצד הממסד, הן מצד הפושעים, והן מחלקים ניכרים של הציבור שלא רצה להאמין שמשהו כזה יכול לקרות.

לבושתי ואשמתי, הייתי במשך שנים חלק מהקבוצה השלישית. הייתי חלק מהרעש הלבן שאיפשר לפושעים לחמוק מדין. כי לא האמנתי שזה יכול לקרות “פה”, ולא רציתי לדעת איך נראה “פה” ב-1950. יכולתי להאמין לניצולי שואה שסיפרו על היחס הנורא שהם קיבלו עם הגעתם לכאן, כי הם היו חלק מקבוצת ההתייחסות שלי. ידעתי שישראל של שנות החמישים היתה מדינה של צווחות חנוקות בלילה; לחלק מהן אטמתי את אוזני. יכולתי לדעת. לא רציתי. עשיתי מה שהממשלה רצתה שאעשה, ובכך היא הפכה אותי לשותף לפשע.

אני לא יודע למה דווקא מסמך מנדל מוטט את חומת ההכחשה הזו, שכבר נבעו בה סדקים. אני יודע שאם הוא היה מונח מולי לפני 20 שנים, החומה היתה מתמוטטת הרבה קודם – ושזו הסיבה שניסו לסווג אותו. אני לא יודע מה עוד הם מחביאים שם, אבל יש להניח שזה איום ונורא.

וככל שזה יהיה נורא, יש לנו חובה לדעת מה יש במסמכים האלה. כל המדינה הזו בנויה על בית קברות ענק; תעלה נא השמש, ותחשוף את אשר תחשוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מהרגע שבו אסא כשר נתקל בביקורת

אסא כשר לא קיבל את הביקורת על ה”קוד האתי” שלו בשלווה פילוסופית. בחדשות ערוץ 2, הוא תיעל את תאלס היווני וקבע ש”הכל זבל.” הוא ניצל את ההזדמנות להשתלח בחבר הכנסת עופר שלח (יש לפיד) וכינה אותו “פרשן כדורסל”, ובאותה הזדמנות טען ש”פוליטיקאים אכפת להם ממשהו? פוליטיקאים מדברים כשבא להם.” בכנס באוניברסיטת בר אילן, הרחיב כשר ואמר שהמטרה של הקוד שלו היא “לשמור על הפעילות האקדמית מפני הזוהמה הפוליטית.”

הוא אמר עוד דברים מעניינים. ביניהם אפשר לציין את העובדה שאו שכשר חושב שאנחנו מטומטמים, או שאין לו מושג איך נראית המציאות: הוא טוען שהוא בכלל לא קיבל את הג’וב של כתיבת הקוד האתי מבנט שר החינוך אלא מבנט יו”ר המל”ג – ועל ההבחנה הזו, שספק אם היא קיימת מחוץ למוחו של כשר, אפשר רק לומר שהישועים איבדו תלמיד מצטיין. בנקודה מקפיאה אחרת, אמר כשר שאם אכן יצליח החרם האקדמי על ישראל, “אז הם [המרצים שקוראים לחרם – יצ”ג] גרמו נזק ונשלח אליהם את המשטרה, לא רק דין משמעתי.” כשר סבור שאנשים שקוראים לחרם בלתי אלים צריכים להכלא; ראוי גם לשים לב ל”נשלח” שלו, שבו הוא מזדהה לחלוטין עם הרעיון ועם מבצעיו העתידיים. כשר כנראה לא יודע, ואם הוא יודע לא אכפת לו, שאין שום חוק בישראל על פיו אפשר לכלוא אנשים שקוראים לחרם; ויש להניח שהמומחה לאתיקה לא נתן את דעתו להשלכות הרחבות מאד של התפיסה שאפשר לכלוא אדם כי הוא פגע בפרנסתו של אחר.

אבל אני רוצה להתמקד בתפיסת “הזוהמה הפוליטית” והבוז של כשר לפוליטיקאים. זה לא סוד שיש לי ביקורת ניכרת על עופר שלח מאז שנבחר לכנסת, ושמבחינתי הוא אכזבה איומה – אבל הוא אכזבה איומה בדיוק בגלל הפער בין הידע שלו, ההבנה הרחבה שלו, והעדר הפעולה שלו. לא יהיה מוגזם לומר שבשאלה מי מבין השניים מבין יותר את המציאות הישראלית, שלח ייקח את כשר לא בנקודות אלא בנוקאאוט. מבחינת כשר זה לא משנה: שלח פגע בסמכות שלו, ועל כן הוא פרשן כדורסל ותו לא.

הבעיה היא לא שכשר עושה לעצמו חיים קלים כשהוא מתאר את מבקריו כפרשני ספורט. היא גם לא הקלות שבו מאיים על אנשים שמותחים עליו ביקורת (בעיני ראיתי) בתביעת דיבה. הבעיה היא המסורת הפילוסופית-פוליטית שכשר בחר להסתפח אליה.

אנחנו צריכים לחזור הרבה זמן אחורה, ליוון של המאה החמישית לפני הספירה ואל סוקרטס ובני חוגו. הימים ימי המלחמה הגדולה בין הדמוקרטיה האתונאית, על כל כשליה – נער יספרם – ובין האוליגרכיה הרצחנית של ספרטה. באתונה פועלים שורה של תומכי ספרטה; הקומדיות מציינות שתומך סוקרטס הממוצע לובש “מעיל ספרטני.” האנשים הללו היו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, חברי הסיעה האוליגרכית האתונאית.

מבלי להכנס עכשיו לכל הפרשה הסבוכה של משפטו של סוקרטס, יש לעמוד על כמה עובדות ביחס אליו. סוקרטס היה מקורב כמעט לכל בוגד באתונה. הוא היה ידיד קרוב (ועל פי שמועות עקשניות, המאהב) של אלקיביאדס, הפוליטיקאי שהוביל את אתונה למלחמת שולל ולאחר מכן מכר אותה לספרטנים; הוא תמך, או על כל פנים היה מקורב למנהיגי הקשר של ה-400; וכשניצחה ספרטה במלחמה, והציבה על העיר את משטר ה-30 הרצחני, לפחות שניים מהם היו מתלמידיו. כשהוא סירב פקודה לבצע רצח – במשפטו, יבחין היטב שהשלושים, כמו כל רודן, שאפו לערב כמה שיותר אזרחים בפשעיהם, כדי שאיש לא יוכל לומר שהוא נקי – לא אונה לו כל רע.

הדמוקרטיה שבה על כנה ב-401, וסוקרטס שב להטפה האנטי-דמוקרטית שלו – ושנתיים אחר כך, הדמוקרטיה האתונאית איבדה את סבלנותה והוציאה אותו להורג. עיקרה של ההטפה, בהפשטה גסה אך נדרשת, היה שמשטר דמוקרטי הוא בלתי אפשרי, משום שהוא מעמיד את השלטון בידי אנשים שאין להם הכשרה בו. אף אדם, טען סוקרטס, לא היה מניח לאדם שאיננו מבין בהנדסה לבנות את ביתו, או למי שמעולם לא אחז במפוח לפרזל את סוסיו; אבל האתונאים משימים על עצמם שליטים שאין להם כל נסיון בתחום.

ברמה המעשית, זו שכשר מקפיד להתעלם ממנה, הטענה הזו היא בולשיט מזוקק. האתונאים בחרו מנהיגים לאחר שהללו הצליחו בשלבים מוקדמים של תפקידם. מעטים ביחס היו הבלתי יוצלחים שנבחרו. למרות המוניטין המאיים של הספרטנים, בפועל האתונאים הביסו אותם כמעט בכל שדה קרב. הטענה שפריקלס, קימון, מיליטיאדס, ניקיאס, דמוסתנס או תמיסטוקלס היו בלתי כשירים לתפקידם פשוט לא עומדת. חלקם כשלו, כמובן – ניקיאס החולה, שאיבד את עשתונותיו בסיקיליה, לא מסוגל לפקד אלא מהאפיריון שלו, הוא דוגמא שאוהבים לצטט – אבל גם יוליוס קיסר הובס פה ושם, ואוקטביינוס, קודם שהפך לאוגוסטוס, הובס שוב ושוב והוציא לעצמו שם של פחדן. המדינאים שסוקרטס כה בז להם בנו אימפריה. לא בטוח שלאורך זמן, האימפריה הזו היתה לתועלתם של האתונאים, ואין ספק שהיא ניסתה לחרוג מעבר ליכולותיהם; אבל האתונאים רצו בה.

ברמה התיאורטית, סוקרטס מעדיף את שלטונם של המעטים – למרות שהוא לא מצליח להעמיד אף פעם טיעון מדוע למה שלטון זה טוב יותר, ולא מסוגל להעלות את השאלה למי הוא טוב יותר. ממשיכו של סוקרטס הוא אפלטון, ועליו אפשר לומר בבטחה שהוא הסתובב עם יותר עריצים מאשר סוחר נשק ישראלי ממוצע. בפרחיהם תדע אותם: אם חצי מהפמליה שלך היא עריצים בפועל או בפוטנציה, אפשר להניח שאתה מטפח עריצות.

והו, איך אפלטון טיפח אותה! הוא עשה יותר מכל אדם אחר כדי לטפח את האגדה הספרטנית, ובמשך אלפי שנים המודל השלטוני שלו – שלטונם של החכמים בעיני עצמם, שיודעים יותר מאחרים מה הם צריכים – שימש לתמיכה בכל סוג של דיקטטורה. אלפי שנים לפני אסא כשר, במדינה האפלטונית היו מגרשים את כל המשוררים, מחזיקים את כל האוכלוסיה רגועה באמצעות “שקר אציל” על כך שכל אחד נולד למעמדו, ואם מישהו היה מעז להעלות ספק על המשטר הקיים (כלומר, לעסוק בגלוי בפוליטיקה), המשטרה החשאית כבר היתה מטפלת בו. את המשטרה החשאית, אגב, הוא העתיק מספרטה, שם המטרה שלה היתה למנוע התקוממות של האוכלוסיה המשועבדת על ידי סיכולים ממוקדים.

(ואם אנחנו כבר מדברים על ספרטה, היה לה עוד מנהג שאסא כשר ודאי היה מעריך: מדי שנה, המנהיגים שלה היו מכריזים מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת, ההלוטים, כדי שהריגתם תהיה כשרה ולא תביא את זעם האלים. למותר לציין שהיכולת של ההלוטים לנהל מלחמה נגד ספרטה, בלי התערבותה של רעידת אדמה מבורכת, היתה בלתי קיימת.)

כשאסא כשר יוצא נגד “זוהמת הפוליטיקה”; כשהוא תוקף את עצם הרעיון שפוליטיקאים עשויים להבין במשהו יותר משמבין בו אתיקאי מדופלם; כשהוא מתפייט על הודו וקדושתו של השכול; כשהוא מתייצב, פעם אחר פעם, בעד הצבא ובעד מלחמה, ובעד כמה שפחות הגבלות על המלחמה – הוא צועד במסורת ארוכה מאד של פילוסופים שהצדיקו את העריצות, תקפו את החירות, ויצאו נגד עצם התפיסה שלעם יש יכולת להחליט על עתידו.

הדמוקרטיה, כמובן, איננה מושלמת. דורות של פילוסופים – שרבים מהם, כמו כשר, התפרנסו מן הממסד – מנו את כל חולייה. יש לה, עם זאת, יתרון אחד על כל השיטות האחרות: היא מסוגלת לתיקון בדרכי שלום. במשטר דמוקרטי, אדם יכול להצביע על פגמי המשטר ואם ישכנע מספיק אנשים, יוכל להביא גם לשינוי. לצורך כך, אנחנו צריכים את הדיון הפרוע ביותר, העז ביותר, החריף ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חלק – אולי אפילו חלק ניכר – מהרעיונות שנשמע יהיו הבל. וכן, חלק ניכר מהפוליטיקאים שנבחר יהיו דמגוגים, במובן הרע של המילה.

אבל באוליגרכיה – שהיא הצורה הנפוצה יותר של דיקטטורה; מעט מאד משטרים אכן נשענו על עריץ אחד כל יכול – אין שום אפשרות שינוי אלא באמצעות אלימות ושפיכות דמים. אין כל אפשרות לדיון ציבורי. אין אקדמאים שעוסקים בדבר הנעלה ביותר שהם יכולים לעסוק בו: לא הסתגרות במגדלי שן מנותקים, אלא בתיקון החברה עצמה, על ידי ערעור על המושכלות השגויות שלה.

כשאסא כשר נוטל מהם את החירות הזו; כשהוא מנסה לשים רסן על פיותיהם של המערערים; כשהוא תוקף בשצף קצף את נבחרי העם, הוא שר לנו את שיר הסירנות הישן של העריצים – וכרגיל, הוא עושה את זה מבלי לדעת שהם מגחכים עליו מאחורי גבו.

תנו לי יותר פוליטיקה, יותר דיונים, יותר צעקות. נחיה ונאהב, לסביה שלי, ואת טרוניותיהם של זקנים נרגנים נחשיב כפחות משווה פרוטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: העם אמר את דברו, ונושא ההרצאה יהיה ב’ – ההיסטוריה של היהדות כפי שבנט לא היה רוצה שתכירו אותה. מתחיל לברר על מקום שיארח את כולנו. עדכונים בקרוב.

(יוסי גורביץ)

מה גרוע מהצהרת החוק החדשה של ישראל ביתנו? הצנזורה של אוניברסיטת חיפה

חבר הכנסת עודד פורר – יש כזה, מישראל ביתנו – הגיש היום (ג’) הצהרת חוק שקובעת שאוניברסיטאות שבהן ייערכו אירועים שבהן יישלל “קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, פעילויות “המסיתות לגזענות, אלימות וטרור”, ו(כאן עילת הצהרת החוק) “ציון יום העצמאות כיום אבל” יספגו סנקציות. תנועת אם תרצו, ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בירכה בהתלהבות את הצהרת החוק.

הסיכוי של החוק הזה לעבור לא משהו, הסיכוי למימוש שלו עוד פחות מכך. מה שהוא מסמן הוא את המשך הצטמצמות הדיון במרחב העאלק-דמוקרטי הישראלי. במדינה דמוקרטית, מותר לדון בדרכי שלום בשינוי המשטר: מותר לדון במעבר למשטר סוציאליסטי, קומוניסטי, או, כפי שעושים ברוב בתי הספר של המגזר הדתי, בשינוי המשטר לתיאוקרטיה מלוכנית. אבל ההצהרה של פורר – ויש, למרבה הצער, אלפים כמוה מצד נבחרי ציבור – מצמצמת את הדיון ל”יהודית ודמוקרטית.” מי שמתעקש על היהודית, בדרך כלל לא ממש רוצה את הדמוקרטית.

אבל יש דברים גרועים יותר מהצהרות חוק של חברי כנסת שלא שמעתם עליהם, ובדין. אוניברסיטת חיפה הודיעה לתנועת חד”ש שהיא אמנם תאפשר לה לערוך אירוע לזכר הנכבה, אך לא תאפשר חלוקת עלון שבו מתוארת הנכבה כ”טיהור אתני.” הסיבה לכך? “מדובר בביטוי, על הקונוטציה החמורה שבו, שעובר את סף הסיבולת גם במוסד המכבד את חופש הביטוי והוא עשוי, בוודאות קרובה, לזעזע את אמות הסיפים של הסדר הציבורי והסובלנות ההדדית בקהיליית האוניברסיטה.”

הביטוי “טיהור אתני” חדש ביחס. הוא נכנס לשפה בתחילת שנות התשעים, בעקבות הזוועות שבוצעו במהלך מלחמות יוגוסלביה. הח”מ עדיין זוכר סטריפ של מגזין MAD משנת 1992 או 1993, שבו מתהדרות דמויות סרביות בכך שהן מבצעות את הפשעים של אירופה הישנה, אבל מה, הן מדברות בשפת ה-PC. הדוגמא שהובאה שם היתה “טיהור אתני.”

טיהור אתני משמעו פעולה, לרוב צבאית או צבאית למחצה, שמטרתה היא שינוי אלים של מצב דמוגרפי: גירוש, הגליה או הכחדה של אוכלוסיה, כדי לרשת את מקומה. בתחומי מה שהיום הוא ישראל, חיו כ-1.18 מיליוני מוסלמים, כ-143 אלף נוצרים, וכ-600,000 יהודים בשנת 1947. שנתיים לאחר מכן, רוב המוסלמים וחלק ניכר מהנוצרים גורשו, נמלטו או נהרגו. ישראל אמדה את מספר הפליטים בכ-700,000; ההערכות הבריטיות היו גבוהות יותר. בכל מקום שבו עבר החייל הציוני, כפרים ועיירות פלסטיניות חדלו להתקיים. בתים נהרסו, שדות נחרשו, שמות הרחובות נמחקו.

בספרו “לידתה של בעיית הפליטים” עמד בני מוריס על כך שבפועל, הפעולה החשובה של הנכבה לא היתה הגירוש עצמו – וברוב מוחלט של המקרים זה היה גירוש. בתום הלחימה, פליטים נוטים לחזור הביתה. אלא שהפליטים הללו לא יכלו לשוב, כי המדינה הציונית אכפה מדיניות של ירי בפליטים שבים.

השאלה שפולמוסנים ציונים אוהבים להסתובב סביבה, האם רוב התושבים גורשו או ברחו, מניחה הנחה סמויה שרוב הקוראים לא מודעים לה: התפיסה שאומרת שאם אתה פליט שנמלט ממלחמה שהתקרבה למקום מגוריו, איבדת את זכויותיך. נניח – אני לא מקבל את ההנחה הזו, אבל נעלה אותה לצורך הדיון – שרוב הפליטים הפלסטינים אכן נמלטו, לא גורשו; שהאימה המכוונת גרמה להם לעזוב את ביתם עוד לפני שראו חמוש. מתי הם הפכו לפליטים, לא כמצב ארעי אלא כמצב קבוע? ברגע שחמושים ציונים החלו לירות בהם כשהם ניסו לשוב. כך שהשאלה של “גירוש או בריחה” היא בעיקרה הסחת דעת.

כמובן, המדינה הציונית מיהרה להעביר חוקי עוול שמטרתם לבזוז את האדמות שתושביהן ברחו מהם. הביזה המאורגנת החלה בעצם ימי הלחימה ונמשכת עד ימינו אנו: בדואים שיושבים על אדמות בנגב שמוחזקות על ידיהם במשך דורות עדיין מגורשים על ידי חמושים ציונים. וכמובן, את מה שקורה בגדה מיותר לתאר.

המונח “טיהור אתני” הוא מונח מדויק להגלייתה/גירושה של קהילה – במקרה שלנו, קהילת הרוב – מטריטוריה, ניכוס הרכוש שלה על ידי המגלים, מחיקת ההיסטוריה שלה ועצם קיומה. ישראל של אמצע שנות החמישים לא מזכירה הרבה את פלסטין של אמצע שנות הארבעים; השינוי היה דרסטי ומהיר מאד. כשאוניברסיטת חיפה אומרת שהתיאור המדויק הזה לא יכול להשמע בין כתליה, היא מעידה על כך שיש תחום אחד לפחות שאי אפשר לדון בו בכנות בה: ההיסטוריה של הקמת ישראל וחורבנה של פלסטין. מוסד אקדמי שלא מעז לומר לסטודנטים שלו את מה שהם לא רוצים לשמוע מאבד הרבה מאד מהיומרה האקדמית שלו; למעשה, הוא מקדם חרם אקדמי על עצמו. קשה להעלות על הדעת אוניברסיטה אמריקאית שתתכחש לטיהור האתני של הילידים האמריקאים. אבל צדק, כידוע, הוא דבר אחד; לנו, כמו שאמרה גולדה, יש צדק יהודי. שהקשר בינו ובין צדק הוא כמו הקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה.

לא ברור מה גרוע יותר: שהאוניברסיטה חוששת מן הממשלה או שהיא חוששת מן הסטודנטים שלה. כך או כך, יש המאבד עולמו בשעה אחת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבעיה במיתוס מצדה מסגירה את הבעיה העיקרית בתפיסה של הימין היהודי: הסירוב להכיר בעקרון ההסכמה

יש ברנש בשם שמעון ריקלין. עבדכם הנאמן זכר אותו בתור פנאט פסיכי למדי מהתקופה שאחרי ההתנתקות, כזה אפילו במועצת יש”ע צחקו עליו, אבל מסתבר שבעשור האחרון הוא הפך את עצמו לכוכב תקשורת ימני. בדרך, הוא עשה את הפוילעשטיקים הרגילים עם קרקע ציבורית, בנה בית על קרקע פלסטינית פרטית ובלי לעדכן אף אחד, קידם את חוק ההסדרה. בקיצור, המודל הימני הרגיל של יושרה, ואני אפילו לא מדבר על הראיון המביך עם שרה נתניהו.

היום תקף ריקלין את השמאל, כמו בכל רבע שעה, והפעם היה לו משהו חושפני יחסית לומר: “במשך השנים מיתוס מצדה נדחה לצד בידי השמאל. טראמפ בביקורו בארץ שוקל להחיות את המיתוס הזה ולנאום שם. תגובת הפרשנים: תהליך השלום יחודש. בדיחה.”

טוב, נו. מותר לריקלין להתבשם מהמשיח החדש שלו, ומותר לו גם להאמין שלטראמפ יש מושג ירוק מהו מיתוס מצדה וזה לא הגיע אליו דרך יהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. אולי צריך להסביר מה הבעיה עם מיתוס מצדה ואיך הוא מדגים את הבעיה של הימין היהודי.

העובדות: שלוש שנים אחרי חיסול המרד הגדול, בשנת 73, הטילו הרומאים מצור על המצודה האחרונה שנותרה, מצדה. במקום היו ערימה של קנאים פסיכים מהמקובל, בהנהגת אלעזר בן יאיר. היסטוריונים יתארו לימים את המצור הארוך והמייגע על החור הלא סביר הזה כהוכחה לעקשנותה של רומא בדיכוי מרידות. לאחר מצור ארוך, הובקעה החומה; מנהיג המתבצרים נשא נאום נלהב שבו קרא לתומכיו להעדיף מוות על שעבוד; וכל הנוכחים שלחו יד בנפשם, פרט לשתי נשים וחמישה ילדים שהסתתרו בבור מים.

שימו לב לפרט האחרון. הוא קריטי.

יש כמה בעיות ביחס למיתוס הזה. נתחיל מההיסטוריות, כי הן קלות יותר. לכל האירוע יש בדיוק היסטוריון אחד: יוספוס פלביוס, מפקד יהודי שנכנע והסגיר את עצמו לרומאים והפך למשרת נרצע שלהם. יש לציין שיוספוס יוצא ממצב דומה – שבו, כמפקד, הוא נדרש להתאבד עם פקודיו ביודפת הכבושה – בצורה לגמרי לא ברורה. הוא העד היחיד ממה שהלך שם, והתיאור שלו אמין בערך כמו נתניהו ביום רע. כך שצריך להתייחס בזהירות לתיאור שלו של מצדה.

הבעיות הן:

א. פלביוס מדבר על כ-1,000 מתאבדים. במקום מצאו שרידים של כ-30 גופות. לא ברור מה קרה לכל השאר. ניפוח מספרים הוא אפשרי, ואלף הוא בכל מקרה מספר טיפולוגי.

ב. תיאור הקרב אצל יוספוס לא תואם את הממצאים הארכיאולוגיים, ומכל מה שאנחנו יודעים הוא כנראה לא היה שם אלא נשען על עדים, ולא עדים מהימנים כל כך.

ג. הנאום הנרגש של בן יאיר הוא ככל הנראה פברוק מוחלט, שמתבסס על המסורת של ההיסטוריונים אז לכתוב לא את מה שנאמר (השגת המידע המדויק היתה מסובכת למדי), אלא את מה שצריך היה להיאמר.

ד. כאמור, אין שום אזכור אחר בן התקופה לאירוע הזה. והמרד הגדול דווקא הוזכר לא מעט. בעולם העתיק היו מספר מקרים של התאבדות המונית שדווחו, לעתים בהערצה, כך שהשתיקה הזו משונה. הדבר הקרוב ביותר לסיפור מצדה שאפשר למצוא – מעין הד שלו – מופיע במסכת גיטין, בתיאור של “ד’ מאות ילדים וילדות שנשבו [במהלך המרד הגדול – יצ”ג] לקלון”, כלומר לעבדות מינית (ובמילים ברורות יותר, לאונס פדופילי), שמטביעים את עצמם בים. הבעיה היא שהסיפור הזה נטול כל ביסוס. באותם עמודים מסופר על כך שבביתר היו “400 בתי כנסיות, ובכל אחד מהם 400 מלמדי תינוקות, וכל אחד היו לפניו 400 תינוקות של בית רבן”, ו”לכדום, כרכום בספריהם והציתום באש.” יש להניח שהוצאה להורג של 64,000,000 ילדים היתה מושכת איזושהי תשומת לב, והחזרה של המספר 400 כאן ובסיפור “הילדים שנשבו לקלון” מערערת את שניהם.

ה. מנגד, התיאור מושך הלב של יוספוס של השעות האחרונות של המורדים – הוא די מתעב אותם באופן כללי, ומכל מה שאנחנו יודעים, בצדק – ושל הגבורה שלהם, במסמך שאמור להיות תעמולה קיסרית רשמית ובלי ספק עבר סוג של צנזורה, חותר תחת המסר של יוספוס עצמו, ועל כן יתכן שהוא מתעד משהו שקרה. לא כמו שתואר, לא באותם מספרים, אבל משהו שקרה. הרי אם הסיפור הזה לא היה ולא נברא, ספק אם הוא היה עובר את העורך הקיסרי. יוספוס פלביוס היה עבדו המשוחרר של אספסיינוס; החירות שלו היתה מוגבלת.

נניח, לצורך הדיון, שמשהו מעין זה אכן קרה. על כל פנים, למיתוס – להבדיל מהאירועים שהוא מתיימר לתאר – יש קיום משלו. כותבי התלמוד, משת”פים של הרומאים בעל כורחם, העלימו את הסיפור לגמרי ויהודים לא הכירו אותו באלף הראשון לספירה. יוספוס, שכתב יוונית, שרד בעיקר דרך הכנסיה. גרסה של הספר, ספר יוסיפון, התחילה להסתובב באשכנז בסוף האלף הראשון. התקופה קריטית: מאה שנים אחר כך, ירצחו יהודי הריין את ילדיהם ויתאבדו במהלך מסע הצלב הראשון (פרעות תתנ”ו). לאחר ויכוח, כנראה לא פשוט – פאקינג רצח ילדים – החליטו רבני אשכנז שהרוצחים הללו היו “מקדשי השם.” קידוש השם הפך למושג נפוץ באשכנז – וכשהציונים הגיעו לפלסטינה וחיפשו מיתוס גבורה מכונן, הם מצאו את סיפור מצדה. הוא הזכיר את המיתוסים מהבית, אלא שהחלק של רצח הילדים וכל האמונה הדתית של בן יאיר היו בעייתיים, אז הם הושמטו מהסיפור המקובל. כלומר, סיפור שהועלם על ידי הרבנים מחשש לקנאות שהוא יעודד, הועלה מן האוב על ידי הציונים בדיוק כדי שיעודד קנאות. הרוצחים שביצעו מעשי טבח בעין גדי הפכו לגיבורים לאומיים בשל האופן שבו מתו.

יש המון בעיות עם הקבלה של מיתוס מצדה. השמאל, בשנות השבעים והשמונים, טען כנגדו שהוא מעודד אתוס של מוות על פני אתוס של קיום, וזה בלי ספק נכון. אבל יש נקודה אחת שלא הודגשה: שתי הנשים וחמש הילדים שיצאו משם.

כשבוצעה ההתאבדות ההמונית במצדה, לא רק הגברים הלוחמים מתו: הם הרגו קודם כל את נשיהם ואת ילדיהם. הנימוק של בן יאיר – כמו בסיפור 400 הילדים התלמודי – היה המנעות משביה לקלון. אפילו אם נניח שהנשים בחרו במוות מרצונן, בהנחה שהיה להן רצון חופשי, לילדים ודאי לא היה רצון כזה. והם היו כשליש מהקורבנות.

רצח ילדים על ידי הוריהם, ודאי כשהוא תוצאה של מה שנראה כהיסטריה קולקטיבית, הוא משהו שנהוג למחוק מהזכרון. איך זה נראה? יש לנו תיאורים מרצח הילדים בתתנ”ו: “והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת [כאן מתארת הכרוניקה כיצד מקריבה האם את שתי אחיותיו של אהרן, בילא ומדרונא]… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא.” שימו לב לתיאור החוזר ונשנה של הרצח כקורבן: שאם לא כן, אם היה הפשע הנתעב המוכר ביותר לאדם מתואר כפשוטו, לא היה הלב עומד בכך. “מי ישמע ולא ידמע/ הבן נשחט והאב קורא את שמע”, שר רבי קלונימוס.

האם שמעון ריקלין תומך ברצח ילדים לצרכי כבוד לאומי? האם היה מוכן לזבוח את ילדיו לשם כך? במחשבה שניה, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה התשובה. אבל זו הנקודה: מאחורי המיתוס של ה”התאבדות” במצדה עומדת מציאות של רצח ילדים וכנראה נשים. האם ריקלין לא יודע את זה? אולי זה לא חשוב. כי, בסופו של דבר, הבעיה של הימין היהודי היא עם עצם הרעיון של הסכמה. ריקלין הגן על החבר המטריד מינית שלו, ינון מגל, כי מה חשובה ההסכמה של הנשים. הוא מגן על הכיבוש של פלסטינים, כי מה חשובה הסכמת הנשלטים. והוא רוצה את מיתוס מצדה, כי מה זה חשוב איך נראו הרגעים המזוויעים האחרונים של כ-300 ילדים כשאביהם קם עליהם לשוחטם. הסכמה? רצון? קבלה? זה לחלשים. ריקלין רוצה שהגבר היהודי יחליט, והאשה והילד הם הרי רכושו של הבעל.

המיתוס של מצדה חזר לחיינו כשהיה צורך במיתוס גבורה לאומי, רצוי צבאי. ב-60 השנים האחרונות יש נסיגה שקטה ממנו. רצח הילדים שהוא מסווה כהתאבדות הוא סיבה מספקת לדחיקתו אל הנשיה שממנה הועלה. מי שרוצה להחזיר אותו לחיינו, מוטב שינמק את דבריו היטב.

(יוסי גורביץ)

מול ההתעוררות האנטי-ליברלית העולמית, ראוי להזכיר כמה מושכלות ראשונים

(להילה בניוביץ’)

“וכן כל אשה רוחצה לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת לפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו […] כל אשה שתמנע לעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן – כופים אותה ועושה, ואפילו בשוט.”

(העיט הגדול, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות כא’, הלכות ג’ + י’)

הווז’ד (מנהיג) הרוסי, ולדימיר פוטין, אישר בפברואר האחרון הצעת חוק שהעבירה הדומה שהפכה את האלימות המשפחתית מעבירה פלילית לעבירה מנהלתית. על פי החוק, גבר רוסי אשר הכה את אשתו וילדיו, ובלבד שלא שבר את עצמותיהם, יהיה צפוי לקנס או למאסר קצר של כ-15 יום. החוק הקודם קבע עונש של שנתיים מאסר. על פי ההערכות, בכל 40 דקות מתה אשה ברוסיה כתוצאה מתקיפה מצד בעלה.

גוף מחוקק – אוקיי, חותמת גומי, אבל עדיין גוף מחוקק – העביר חוק שמתיר כך את דמם של נשים במאה ה-21, והידיעה נכנסה בעיקר לחדשות הקוריוז. יש להניח שאם הצעת החוק הזו היתה עוברת באיראן או ערב הסעודית, היה הרבה יותר רעש. אבל האגף הימני שלנו, שמקדם בשצף כל ידיעה – ללא קשר לאמיתותה – על התנהלות בזויה של מדינות איסלמיות, עבר בשתיקה על החוק הרוסי. החוק הזה לא הפריע למארין לה פן, המועמדת של הקרמלין בבחירות בצרפת, להפגש עם פוטין לפני שבוע – פגישה שבה התייחס אליה פוטין כאל הנשיאה הבאה של צרפת. לה פן ניסתה להעמיד פני פמיניסטית לפני שנה; לא נראה שהיא עצמה התייחסה לעמדה הזו ברצינות, וודאי שלא חשבה שמישהו יזכור את זה, או יזכיר לה את זה. הפמיניזם שלה, כמו של הימין היהודי שלנו, צץ רק כדי לנגח את האיסלמיסטים.

אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא הצבעה על הצביעות הימנית; יש די צביעות, בכל צד של המפה הפוליטית. לא, הנקודה היא אחרת.

רוסיה מהווה בימים אלה מוקד לימין החדש העולמי, ימין שבו זמנית מתיימר לחזור ללאומיות ישנה ומוכר את המולדת שלו לרוסיה. לה פן, שמצהירה שהאינטרסים שלה תואמים לאלה של רוסיה, היא מקרה בולט. יש אחרים. בכל רחבי אירופה עולה החשש שהרוסים מתכוונים להשתמש בכוחות לאומניים כדי להשפיע על הבחירות. ביותר מדי מקרים, האנשים שמשמשים כפיונים של רוסיה הם צאצאי תנועות פאשיסטיות ואנטי-ליברליות ותיקות. אם פעם המוקד שלהם היה גרמניה הנאצית, וזו שימשה כזרז ודלקן של תנועות פאשיסטיות ברחבי היבשת, הפעם משחקת בתפקיד הזה רוסיה הפוטיניסטית. וכמובן, השאלה של חלקה של רוסיה בהטיית הבחירות האחרונות בארה”ב עודנה פתוחה.

היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, נאלץ להתפטר לפני כחודשיים משום שניהל פגישות אסורות עם בכירים רוסים ושיקר עליהם; בימים האחרונים, עוכר דינו של פלין אמר שהוא מבקש חסינות מהעמדה לדין כדי להעיד על מה שהוא יודע. שר המשפטים של טראמפ, ג’ף סשנס, שיקר לסנאט ביחס לפגישות שלו עם בכירים רוסים ונתפס בכך; בעקבות השקר, הוא נאלץ לפסול את עצמו מלדון בחקירה בפרשת רוסיה-טראמפ. מנהל הקמפיין של טראמפ, פול מנפורט, היה סוכן השפעה רוסי בתשלום במשך שנים, ומסמכים מביכים בעניינו צצו לאחרונה. ממשל טראמפ טען שטראמפ לא ידע על כך כלום. בערך כפי שטראמפ טען שאין לו עסקים ברוסיה – אבל העובדות מעידות אחרת.

האם טראמפ הוא סוכן רוסי, במודע או שלא במודע? השאלה הזו עודנה פתוחה. השאלה שעליה אין ויכוח היא שהימין המודרני אימץ את האנטי-ליברליות הרוסית. לתפיסה האוקסידנטלית – האמונה שהמערב מנוון מעצם טיבו, שהליברליות שלו מקדמת נשים, נשיות, הומוסקסואליות, אובדן גבריות, חולשה, זיוף, תלישות ואי אותנטיות – שורשים עמוקים מאד ברוסיה. הוויכוח הפנים-רוסי במאה ה-19 על השאלה לאן אמורות להיות פניה של רוסיה מועדות, מזרחה או מערבה, הוליד כמה מהטקסטים היותר חדים של האוקסידנטליות, טקסטים שרעיונות מתוכם ממשיכים להיות מצוטטים עד היום, גם אם המצטט לא מודע למקור. (קריאה ראויה בנושא היא Occidentalism של Ian Buruma ואבישי מרגלית).

סביר להניח שחלק ניכר מהתארים האלה – תלישות, אי אותנטיות, חולשה, נשיות, הומוסקסואליות – כבר מוכרים לכם: אלה התארים הקבועים שהימין היהודי מפנה כלפי השמאל הישראלי כבר עשורים. לגמרי לא במקרה, אלה בדיוק התארים שבהם השתמשו אנטישמים כלפי יהודים, ושאומצו על ידי ציונים שונאי עצמם. (ויש לדייק: ה”שנאה העצמית” המפורסמת שהימין היהודי מדבר עליה, אין בה שום דבר יחודי ליהודים. ההתנגדות האירופית לעידן המתועש הולידה הרבה מאד טקסטים של “שנאה עצמית” שהם למעשה טקסטים של מחאה חברתית. והבורגנות הותקפה לא רק משמאל, אלא הרבה מאד מן הימין.)

וביסודו של דבר, בליבה של האנטי-ליברליות עומד דבר אחד: החשש מהתמוטטותו של “העולם הישן.” והעולם הישן, אבוי, כבר לא מכיל אצולה או זכויות יתר כנסייתיות. במידה ניכרת, זו מלחמה על זכותם של גברים להיות אדונים: על נשים, על ילדים, על זרים, על מי שחורג מה”גבריות” העתיקה. אתם יודעים, הגבר שלא מחצין רגשות, לא בוכה, מגדל שפם ואידיאלית הוא חוטב עצים (אם כי רצוי שלא לא יהיה קרוסדרסר, וכאן הרי הפאנץ’ של המערכון הזה). גבר מהתקופה העתיקה ההיא, שבה גברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה מתמדת.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

ולכן זה לגמרי לא מקרה שאחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ הוא לבטל את ההנחיות של ממשל אובמה ביחס לטרנסג’נדרים. ולכן זה לגמרי לא מקרה שהימין הדתי בארה”ב מבועת מטרנסג’נדרים, שעל פניו הם היפוכו של הסדר “הטבעי”, אבל לא היתה לו בעיה להצביע לאדם שהתגאה בכך שהוא תוקף מיני סדרתי (grab them by the pussy). תקיפה מינית, ועוד יותר מכך התגאות בתקיפה מינית, היא חלק מהסדר הישן: היא מוכיחה “גבריות.” לכן מתקשים אנשי ימין להבין את כל התפיסה של יחסי מין בהסכמה: הסכמה משמעה שיש שני צדדים שווים.

וכל מהותה של המהפכה האנטי-ליברלית היא מלחמה נגד שוויון. כל מטרתה היא להפוך סדר ליברלי שנבנה בעמל ולא מעט דם: נשים קיבלו את זכות ההצבעה לפני פחות ממאה שנים, ובבריטניה זה לא קרה לפני שהסופרג’יסטית אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, השליכה את עצמה מתחת לפרסות סוסו של המלך. דיוויסון, יש לציין, היתה עבריינית סדרתית: היא נעצרה תשע פעמים בשל הפגנות עבור זכויות נשים – הפגנות שהמשטרה האנגלית דיכאה בפראות ובאלימות מינית חריגה. שחורים זכו בפועל בזכויותיהם לפני 50 שנים; גאים, לפני שלושה עשורים ופחות מכך. בישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק נגד הומוסקסואליות – כן, שולמית אלוני, לא אמיר אוחנה – לפני 30 שנה בלבד. כן, ב-1986 הומוסקסואליות עדיין היתה עבירה פלילית בישראל, ואנשים נעצרו עליה ונפתח להם תיק, אם כי מימי היועץ המשפטי חיים כהן והלאה לא הוגשו כתבי אישום בעבירה הזו.

השינויים האלה מהירים ומסחררים. במונחים היסטוריים, אמילי דיוויסון מסרה את נפשה שלשום. נישואי גאים בארה”ב ובאירופה קרו הבוקר, בערך. כל התפיסה שבני אדם שווים בזכויותיהם צעירה מאד ועדיין רדיקלית מאד לחלק ניכר מהאוכלוסיה. המאה האחרונה מוטטה שורה של חומות שעמדו על תילן פחות או יותר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והשינוי המהיר הזה מעורר תגובת נגד חזקה, לעתים אלימה, מצד האנשים (לעתים קרובות מדי, גברים) שלא יכולים ללא אדנות. רוסיה היא נושאת הדגל הנוכחית של תגובת הנגד הזו.

אבל התפיסה שנשים צריכות להיות מדוכאות כלל לא נשארת בגבולות רוסיה. כשיגאל לוינשטיין יצא נגד שירות נשים בצה”ל, הוא ביטא קול אנטי-ליברלי חזק. הוא כנראה יפסיד במאבק הזה, כי צה”ל הוא הטוטם הגדול של החברה הישראלית, אבל הוא לגמרי לא לבד. השופט משה דרורי הכניס את הרמב”ם למערכת המשפט שלנו; השוט של הרמב”ם שהופיע במוטו של הפוסט הזה לגמרי יכול לחזור במערכה הבאה. לצידו של דרורי ניצב כל מי שמדבר על הכנסת עקרונות המשפט העברי לחיינו, כי בסופו של דבר אלה עקרונות המשפט העברי: עליונות הגבר היהודי (דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי) מעל הבריאה כולה.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

התפיסה האנטי-ליברלית חזקה בישראל, ומכמה סיבות. קודם כל, היהדות האורתודוקסית שהקימה את מדינת ישראל (כן, התפיסה המשיחית של מדינה יהודית היא אורתודוקסית) היא תוצאה של תהליך היסטורי שדחה את הליברליות. מי שרצה להיות יהודי ליברלי הלך אל הרפורמים או הקונסרבטיבים. בעצם הבחירה בישראל כמדינה יהודית יש בחירה מודעת בשמרנות, כי הגדרת “מיהו יהודי” מובילה לאחת משתיים: או שנותנים אותה לרבנים האורתודוקסים, או שפותחים אותה לרפורמיות. וב-70 השנים האחרונות, הבחירה של המדינה היהודית היתה ברורה.

שנית, משום שישראל נמצאת בסכסוך לאומי בלתי פוסק, ומשום שהוא מתרחש על קודשי-קודשיה של האמונה היהודית. כמעט בהכרח, הופך הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ומן העבר היהודי צץ כל הרפש שלא נוקה: כל שנאת הזר שחוזקה וחושלה במשך שנים של רדיפה.

ושלישית, משום שבישראל התפיסה הליברלית נתפסת כנטע זר. מה שנכון.

כן, אנחנו נטע זר. אנחנו שתיל שלכאורה נטמע באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותיאזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב. על פניו, אין לנו כל סיכוי. הטבע עצמו נגדנו. אלוהים, כתב גרשום שלום במשפט שאוהבים לצטט, לא יישאר אילם בשפה שבה הושבע מיליוני פעמים.

אבל כאשר כתב ג’ון מילטון את האראופגיטיקה שלו, אחד הטקסטים המוקדמים על חירות המחשבה, השתולל באירופה ציד המכשפות הגדול. מאות אלפי נשים, אולי מיליונים, עונו ונרצחו בשלל דרכים איומות משום שהן נתפסו, או נחשדו, או הלשינו עליהן, שהן חריגות. ברקע, בערה מלחמת הדת הפראית שהחריבה את גרמניה, הרגה שליש מאוכלוסייתה, ומחתה מעל צפון פרוסיה אפילו את שמות המקומות – שהם בדרך כלל הדבר האחרון שנותר. חמישים שנים אחר כך, במה שהפך לדוגמה המוכרת ביותר של ציד מכשפות, רצחה הקהילה של סיילם חלק ניכר מבנותיה ובניה בשל מתיחה זוועתית של צעירות מעורערות. ו-30 שנים אחר כך, ראה וולטר כיצד מוצא אדם להורג בשריפה משום שהוא לא פינה דרך לתהלוכה של נזירים. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה על ידי הכוחות הכובשים של נפוליאון, ועל ידי המלוכה הספרדית היא בוטלה רק ב-1821; הצמיתות ברוסיה נמשכה עד שנת 1861 – השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים בארה”ב על שאלת העבדות.

הליברליזם – התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם – הוא, במידה ניכרת, נטע זר גם באירופה ובארה”ב. הוא היה שם 150 שנה או 200 שנה יותר מאשר פה. במונחים של היסטוריה אנושית, בערך יומיים. והוא שתיל רך שעדיין נאבק על קיומו. ספק אם ג’פרסון ומדיסון היו מזהים את התקופה המודרנית; סביר מאד שהם היו מתחלחלים ממנה. ואף על פי כן.

אנחנו נמצאים בצד אחד של מלחמה תרבותית עולמית. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בו. אנחנו נטע זר, כן. אבל כשהצמח היליד מוציא לנו דאע”ש, פוטין ולוינשטיין, הגיע הזמן לגינה חדשה. האינקוויזיטור יכול לומר לעצמו בגאווה שהוא “אותנטי”. אני אוותר על האותנטיות הזו.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מההתייחסויות של הרצוג וביטן לרצח רבין והנצחתו

את חטאי אני מזכיר: במשך שנים גרמתי עוול ליאיר לפיד וקראתי לו האפס שהתגלם בבשר, תוך שאני לא מביא בחשבון את בוז’י הרצוג.

מנהיג (?) מפלגת העבודה צפוי לנאום הערב בעצרת לזכר רבין. אתמול הוא הודיע למרצ שראשת המפלגה, זהבה גלאון, לא תוכל לנאום משום שהוא איננו מעוניין ב”עצרת פוליטית.” כדי להבהיר שלא מדובר בעצרת פוליטית, מיהרו פעילי העבודה לתלות שלטים גדולים של המפלגה בכיכר. אחרי שקמה הסערה המתבקשת בכוס התרעלה של השמאל, כולל ציוץ חריף של הרבין של הרצוג, שלי יחימוביץ’,- שבו הזכירה ששרי מרצ שרו עם רבין את “שיר לשלום” קודם להירצחו – הודיע הרצוג אחרי הצהרים שגלאון תנאם.

לא ברור לי איך מצליחים לעשות כל כך הרבה שגיאות מטומטמות ביחס לאירוע, כשהשגיאה הראשונית היא התעקשות של בוז’י “נשמור על נתניהו מאוחדת” הרצוג לנאום בכלל. מה יש לו לומר? הוא יקרא לממשלת אחדות? הוא יתקוף את נתניהו? מישהו יתייחס לדברים כאלה במשהו שאיננו בוז או ציניות?

הגדרה ראשונה של פוליטיות: שמאלנות-יתר.

[…]

הבוקר פתח האל האכזר את פי האתון, דוד ביטן יו”ר הקואליציה, והלז הכריז שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. זה היה, לדבריו, רצח שבוצע על ידי “אדם שרצה לעצור תהליכים.” רק שהתהליכים הללו היו פוליטיים במובהק. האמת היא שקשה להבין מה רצה ביטן לומר, אלא אם התכוון לטעון שרצח פוליטי הוא רצה שמבוצע על ידי פוליטיקאים – נראה שהוא רומז לזה (”זה לא רצח פוליטי וזה לא קשור לפוליטיקאים”.) אני יודע שביטן הוא לא הסכין החדה בליכוד – מותר להשתמש בביטוי הזה אחרי תקרית הסכינאות של ירון מזוז? – אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הנוכחיים של הליכוד.

הגדרה שניה של פוליטיות: שניה, אני בולע סטריכנין.

[…]

לפוליטיקה יצא שם רע. זה לא חדש. הביטוי “פוליטיקאי” הוא שם גנאי קבוע, שמוטח על ידי פוליטיקאים שמעמידים פנים שהם בכלל לא כאלה אלא עממיים נטולי אינטרסים, רצוי תוך הפגנת וולגריות. הדוגמא הבולטת כרגע היא דונלד טראמפ.

הסלידה מפוליטיקה, והיא לא מוגבלת לישראל, מגיעה יד ביד עם הנסיגה מתפיסת האזרחות הקלאסית. ב-40 השנים האחרונות מתייחסים אלינו כאל צרכנים, כאל משתמשים, כאל קהל שיש לבדר; תפיסת האזרחות מטילה חובות מעיקות על האזרחים. הם צריכים להיות מיודעים, הם צריכים לגלות זהירות בבחירתם, הם צריכים לשלם מסים, הם אמורים להיות פעילים בקהילה ולהבין על מה הם מדברים.

והיו תקופות שבהן זה עבד. לא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה – אנחנו מוצפים בבידור ובהסחות דעת אחרות – אבל כשאנשים לקחו את תפקידם כאזרחים ברצינות, זה עבד.

הבעיה, כאמור, לא מוגבלת לישראל. בבריטניה, נבהלו חלק ניכר מהמצביעים מהפעולה שלהם-עצמם כשהעבירו את החלטת הברקזיט. עכשיו הורה בית המשפט העליון להחזיר את הנושא להצבעה לפרלמנט, ואם זה יחליט לבטל את החלטת משאל העם, הוא יקבל החלטה הרסנית מבחינה דמוקרטית: הוא יקבע שהעם יכול לומר את דברו ושהפרלמנט יכול להתעלם מכך. קשה לחשוב על סיבות טובות יותר לא להשתתף יותר בהליך הפוליטי.

בישראל היתה פעם אזרחות פעילה למדי. ויכוחים סוערים על נושאים פוליטיים, והשתייכות מפלגתית מובהקת – עם כל הבעיות והיתרונות הכרוכים בכך – היו פה עוד בשנות השמונים. הם התחילו לדעוך בשנות התשעים. בעקביות, פוליטיקה נתפסה כדבר מגונה או מלוכלך, ובמקביל הצטמצמה תפיסת האזרחות. המשטר הנוכחי היה מעדיף שנחשוב שאזרחות היא הגעה פעם בארבע שנים לקלפי ואחר כך סתימת פיות כללית עד הבחירות הבאות – תפיסה נוחה מאד לכל משטר שרוצה להשאר על כסאו.

ההתקפה על רעיון האזרחות מגיעה בישראל משני כיוונים: מהתפיסה שהאזרח צריך להיות פסיבי, ומהתפיסה שהאזרח צריך להיות יהודי. התפיסה של אזרחות של כל תושבי המולדת רומאית במקור, והוחייתה באירופה על ידי המהפכה הצרפתית; אין לה שורשים יהודיים פרקטיים או היסטוריים (הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה” חוסל על ידי כותבי התלמוד, וכל נסיון לחזור אליו היה בפועל המצאה חדשה). הישוב היהודי בפלסטינה ראה דמוקרטיה כאמצעי ליהודים בלבד. המדינה שהוקמה ב-1948 מיהרה להטיל משטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים. שעת הזוהר של הדמוקרטיה הישראלית היתה בשנות השמונים: הנצחון של בגין ב-1977 ושוב ב-1981, שהבהיר שאפשר להחליף שלטון באמצעים שלווים ושזו יכולה להיות תופעה חוזרת; המשברים של פרשת השב”כ, הפלישה ללבנון, פרשת עיזאת נאפסו ועוד, שחידדו תפיסה אזרחית. היא הגיעה לשיאה בממשלת רבין השניה, כאשר היתה התקרבות חסרת תקדים בין הציבור היהודי והציבור הפלסטיני – רבין אמנם לא הכניס פלסטינים לממשלתו, אבל היתה הכרה רשמית בכך שהם תומכים בקואליציה מבחוץ והועברו אליהם תקציבים יוצאי דופן.

אבל ככל שרצו הפלסטינים הישראלים להפוך לישראלים, כלומר לאזרחים שווים, כך גדלה הרתיעה של היהודים הישראלים מכך. המהות של היהדות האורתודוקסית – ורוב גדול של היהודים הישראלים רואים את עצמם ככאלה; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוקסי – היא היבדלות ורתיעה מהתבוללות. מכאן החלה הנסיגה מן הישראליות אל היהדות. הימין היהודי השתמש בשותפים הפלסטינים-ישראלים לממשלת רבין כאיל ניגוח. פרס אמר אחר כך על בחירות 1996 ש”היהודים ניצחו”; הוא אמנם התכוון לומר “לא אני הפסדתי,” אבל לשם שינוי הוא צדק. מאז יש נסיגה קבועה מרעיון האזרחות אל רעיון קהילת הדם.

וקהילת הדם לא אוהבת פוליטיקה. היא רוצה אחדות. פוליטיקה מטבעה מקדשת מחלוקות. מחלוקות הן נשמתה. אין פוליטיקה חופשית בלי ויכוחים מרים. ןמאז רצח רבין, חלק מרכזי של הפוליטיקה הישראלית – המרכז-שמאל – נבהל ממחלוקות. האינסטינקט של מפלגת העבודה אחרי רצח רבין לא היה להלחם בחזרה, לא לייבש את ביצות המלוכנות הדתית, לא לפרק את ישיבות ההסדר שמתוכן יצאו הקושרים – האינסטינקט היה לחבק את המחנה של הרוצחים. פרס ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. מכאן התחילה מסורת ארוכה של התחנפות לימין, שרק החריפה עם כל תבוסה בקלפי. הדברים הגיעו לשיאם, עד כה, באמירה של הרצוג על כך ש”עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים.” קהילת הדם לא אוהבת את זה.

[…]

רצח רבין היה כמובן אקט פוליטי. הוא בוצע על ידי אדם פוליטי ממניעים פוליטיים לשם סיפוקו של מחנה פוליטי. יגאל עמיר לא היה היחיד בסביבה עם רעיונות כאלה; היו כל כך הרבה דיבורים על דין רודף ששלמה אבינר צריך היה לצאת במאמר פומבי שבו כתב ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” אבל האינסטינקט של מחנה המרכז היה לא לדבר או לפעול, אלא לבכות. הנאום שזכה למירב תשומת הלב בהלוויית רבין היה זה של נכדתו.

אבל אם רבין היה סתם אדם פרטי ש”סתם” נרצח בתקרית פלילית, לא היה שום עניין במותו אלא בטורי הפלילים. כל העניין היה הפוליטיות המובהקת של הרצח – אבל המחנה שהותקף העדיף לא לדבר על כך. התוצאה היתה מסמוס מהיר של משמעות הרצח. הייתי הן בעצרת שבה בוצע הרצח, הן בעצרת שהתכנסה שבוע לאחר מכן; בעצרת השניה כבר שמתי לב שיש יותר מדי שירים. העצרת ביום השנה לרצח, אחרי שהמסית לרצח נבחר, כבר היתה כולה שירים וקינות.

עצב נוגה הוא לא תחליף לפעולה. פולחן אישיות הוא לא תחליף לפוליטיקה. שירים טובים – באמת טובים, ה”מישהו דואג לי שם למעלה” של רביץ בעצרת שבוע אחרי הרצח הוא אחד הביצועים המרטיטים בעברית – הם לא תחליף לפעולה. ואם כל מה שיש לך להציע הוא עצב, מוזיקה וכמיהה נואשת לאחדות, לא פלא שזה נגמר בעצרת שלא מצליחה להתכנס ובוז’י הרצוג.

רצח רבין עדיין איתנו, כי ראש הממשלה היה המסית הראשי למותו. בשריקות כלבים, כמובן. אבל האיש שהלך לפני החבל עדיין איתנו, ורוח הרפאים עדיין איתנו. ואם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה, אנחנו צריכים להיות פוליטיים, פוליטיים מאד; לזכור שאנחנו אזרחים, כלומר אנחנו מנווטים את הספינה הזו, אנחנו בעלי המניות של החברה הזו; אנחנו צריכים להפסיק לפחד לעמוד על דעתנו; ולא לשיר שירי שלום, אלא לכעוס.

ולא לפחד כלל. דחו את הפחד, אמר נפוליאון, והוא יברח אל שורות אויביכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה בנימין נתניהו מקיף את עצמו באנשי תיאוריית הקשר סביב רצח רבין?

בין שאר התרגילים הקטנים והמזוהמים של ראש ממשלתנו, הוא מינה למנכ”ל משרד התקשורת – המשרד שאמור להפוך את נתניהו להכלאה של ברלוסקוני וארדואן – את שלמה פילבר. הלז, חושף הבוקר כלכליסט, כתב בדצמבר 1995 את אחד המאמרים הבולטים בתחום תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. פילבר היה אז עובד זוטר של מועצת יש”ע. לימים הוא יתקדם ויהיה יו”ר מועצת יש”ע. המאמר פורסם בבטאון הדגל דאז של המתנחלים, נקודה; העורך היה אורי אליצור.

נזכיר את התאריכים, כי הם חשובים. ברביעי בנובמבר 1995 רצח שליח הציבור יגאל עמיר את יצחק רבין, בקליעים שהוכנו על ידי אחיו. קודם לרצח, ביקש עמיר וקיבל את ברכתם של רבנים למעשה. מי הם? המשטרה הצליחה שלא לחקור, אבל יואל בן נון נקב בשעתו בשמותיהם של שניים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’. האחרון, אם שמו מזכיר לכם משהו, זכה לאחרונה לתואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר אילן. נסיון לקבל הכשר לרצח משלמה אבינר נכשל קשות: אבינר הוציא פסק הלכה ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” בערב הרצח עצמו, יצאה מועצת יש”ע בהודעת גינוי המומה משהו, בה הפילה את האחריות לרצח על הנרצח כשהיא טוענת שהוא אחראי ל”ניכור בעם.”

אבל אז התחילו להתברר עובדות מביכות. למשל, אי אפשר היה לטעון – כמקובל במצבים כאלה – שמדובר ב”משוגע תורן.” עמיר לא פעל לבד. הוא היה חלק מחוליית טרור שהורכבה כולה מבני ישיבות הסדר. רוב החוליה היתה מודעת רק לתכנונים לפיגועים כנגד פלסטינים, אבל חיילי צה”ל הבריחו נשק ולבנות חבלה לצורך הפיגועים הללו. בת לאצולת המתנחלים, מרגלית הר-שפי, לא רק הלכה לאבינר לקבל את פסק ההלכה, היא גם ביררה עבור עמיר כיצד יוכל לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה. מעמיר קל היה להתנער; הוא היה לא אשכנזי ולאגר בהתנחלויות. מהר שפי, הרבה יותר. להעלים את האווירה שפמפמה מועצת יש”ע, כשרבנים הוציאו את הישיבות שלהם לרחובות כדי לצעוק “בדם ואש/את רבין נגרש” היה הרבה יותר מסובך; היא היתה מתועדת היטב.

אז, תוך יומיים – באוזני שמעתי – התחיל הציבור חובש הכיפה לייצר את תיאוריית הקונספירציה. מאחר והחטא היה גדול מנשוא, ומאחר והציבור עדיין לא הוכשר לשמוע את הטענה שרבין הזמין את מותו, צריך היה לטעון שמה שראינו הוא לא מה שראינו. שזה היה נסיון התנקשות או חיפוי התנקשות של השב”כ. ציבור שלם היה עסוק בחיפוש קדחתני אחרי הבדיה שתציל את שאריות שמו הטוב, ותוך כמה זמן הוא התגבש על כזו. זה מה שפרסם העסקן הצעיר פילבר בנקודה כחודש אחרי הרצח.

הבוקר, כשהמאמר ההוא צף, אמר פילבר בתגובה את הדברים הבאים:

“אני לא מאמין ולא האמנתי גם אז בתיאורית הקונספירציה. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין בגלל מחדלים כאלה ואחרים של השב"כ שנחקרו. באווירת ההסתה הציבורית שנוצרה שבועות לאחר הרצח והאישום הקולקטיבי כלפי כלל תומכי הימין ומתיישבי יש"ע בפרט, ואחרי שהתחילו להתפרסם שמועות על הפעלת סוכן מדיח בקרב המתנחלים על ידי השב"כ (אבישי “שמפניה" רביב), החליט עורך נקודה דאז אורי אליצור (שנפטר לפני שנה, לימים היה ראש לשכתו של נתניהו – נ"ס) לפרסם את המאמר. לקראת סגירת הגיליון אליצור, שהיה חבר בהנהלת מועצת יש"ע, פנה אליי, עובד זוטר במועצת יש"ע, וביקש שאחתום על המאמר מתוך חשש למעמדו כפובליציסט. מתוך הערכה לאורי ומרצון לעזור בהדיפת מסע ההסתה כנגד המתיישבים הסכמתי אז לחתום במקומו. גם אורי עצמו, למיטב ידיעתי, לא האמין בתיאוריית הקונספירציה, ולראיה – כל המאמר, שנועד לעצור את ההסתה שהיתה אז כנגד אנשי ההתיישבות, מנוסח בצורה של סימני שאלה. “מאז, בהזדמנויות שונות, התבטאתי בצורה מפורשת על כך שהתיאוריה הזו הזויה ולא הגיונית, במיוחד אחרי פרסום ממצאי ועדת החקירה של השופט שמגר. 20 שנה אחרי, במבט לאחור, אני מעריך שהיום הייתי מסרב לחתום על המאמר."

באופן נוח מאד, פילבר זורק את כל התיק על אורי אליצור, שכבר לא מסוגל להגן על עצמו ממפני ההאשמה הזו. כדי לנקות את עצמו מאשמת כתיבת המאמר, פילבר מציג את עצמו לא בדיוק כתמונה של אומץ: הוא חתם על מאמר שהוא לא האמין בו כדי לרצות את הבוס שלו, כלומר הדביק את השם שלו על משהו שבו הוא לא תומך כדי לזכות בקידום או למצער לא להפגע.

האם זה אכן היה המצב? אין אפשר לדעת, אבל זה גם לא מי יודע מה משנה. ההתבזות של פילבר הוכיחה את עצמה: זה היה סוג המאמרים שבמועצת יש”ע רצו לראות, ופילבר הפך אחר כך ליו”ר הארגון. במקרה הטוב ביותר, מסתבר שחתימה על תיאוריית קונספירציה לא פוסלת אותך מקידום במועצת יש”ע. במקרה הרע יותר, תיאוריה כזו היא גורם אקטיבי לקידום.

להוציא השאלה האם פילבר הוא תולעת, זה גם לא כל כך משנה האם אליצור הכתיב לו את המאמר או לא. אליצור היה העורך. הוא החליט לפרסם את המאמר. הוא היה אחראי עליו כפי שאביחי בוארון היה אחראי על המאמר שקרא להקמת מחנות השמדה.

ולמרות שאליצור פרסם את המאמר הזה, נתניהו בחר בו כשנתיים אחר כך לשמש כראש לשכת ראש הממשלה. לימים, ימשיך נתניהו להעסיק את אליצור ככותב – גם לאחר שאליצור יפרסם מאמר שקורא לפגיעה בחיילי צה”ל במהלך ההתנתקות. כפי שהוא מעסיק כעת את פילבר, למעשה. (אגב, כאן המקום להזכיר שוב ש”אם תרצו”, התנועה האובר-פטריוטית, מקבלת תרומות מעמותה שהוקמה על ידי אליצור, מי שקרא לפגוע בחיילי צה”ל בנשק קר.)

כי צריך לזכור שלנתניהו ולמועצת יש”ע היה אינטרס משותף אחרי רצח רבין: להפיל את התיק על מישהו אחר. נתניהו הרי היה שותף מלא להפצת השנאה נגד רבין. הוא השתתף בהפגנה שבו היה לא רק ארון מתים, אלא – כפי שהשכיחו, ואיזו מלאכת השכחה היתה סביב הרצח הזה – גם חבל תליה. את זה קצת יותר קשה להסביר, אז מעלימים. נתניהו רכב על ה”רבין בוגד” של 1995 כפי שירכב ב-2015 על “אמא’לה, הערבים בדרך לקלפיות” – שהבטאון שלו הפיץ שבועות לפני שנתניהו אמר זאת בקולו. ו-20 שנה אחרי, מי שטרח לפרסם מאמר שמאשים את השמאל ברצח רבין, מקבל מהשותף הבכיר להפצת השנאה באותה עת ג’וב ממשלתי נכבד. נתניהו תמיד התקיים משיסוי – ותמיד עשה הכל כדי לא לקחת עליו אחריות.

יש פה עוד נקודה שצריך להתעכב עליה: האהבה של הימין לתיאוריות קונספירציה. ב-1995, נתניהו ומועצת יש”ע ניסו לשכנע את הציבור שגורמים עלומים, לא הם, אחראים לרצח רבין. מאז 2010, נתניהו ושלוחיו – כמו “אם תרצו”, שלא היתה לה בעיה לקחת כסף מאליצור – מנסים לשכנע אותנו שיש קונספירציה של זקני ציון המכונים “הקרן החדשה לישראל”, שמטרתה היא להשחיר את פני המדינה. ב-2015, נתניהו רץ על הקונספירציה של V15, ואז עוכר הדין שלו נאלץ לחזור בו בבית המשפט – אבל אחרי שתיאוריית הקונספירציה כבר קודמה על ידי עיתון הבית של נתניהו. למעשה, התעמולה של מועצת יש”ע ונתניהו בבחירות היתה זהה: V15 כארגון מחבלים.

כי מסתבר שהציבור מטומטם מספיק, שאם יספרו לו מספיק צ’יזבטים על V15, הוא ישכח שכל המימון של נתניהו מגיע מחו”ל ושאוליגרך זר קנה לו במתנה עיתון. כי אם נעשה הרבה רעש על הקרן החדשה ונשלח מימון חשאי ל”אם תרצו” כדי שזו תדביק לה קרן, אף אחד לא ישים לב לקונספירציה של ארגונים בשמות שונים ועם תורמים זרים שמחזיקים את הימין הישראלי. כי מסתבר שיש חלק בציבור שהוא מטומטם מספיק שאם נאמר לו שהיה קשר של השב”כ והסססססמול לרצח רבין, הוא ישכח את הקשר האמיתי: את זה שהיה בין נתניהו, שסיפק את הלגיטימציה הציבורית; בין מועצת יש”ע, שפמפמה את השנאה ויצרה את הפגנות ה”דם ואש”; בין הרבנים, שניפקו את הפאתווה ההלכתית; ובין קבוצה של בוגדים מישיבות ההסדר, שהרימה את הרצח עצמו.

רק שמדי פעם, כמו הבוקר, אנחנו מקבלים תמונה חוזרת של איך נראו הדברים באמת ב-1995, לפני הנצחון של הימין ב-1996 שאפשר את מלאכת הטשטוש הגדולה ואת השקר שאין שום קשר בין רצח ראש ממשלה ובין הימין הישראלי.

סביר להניח, כן, שהם לא באמת התכוונו לרצח. לא במודע, על כל פנים. הנזק הפוטנציאלי היה גדול מדי. ממשלה נורמלית, כלומר לא כזו שמונהגת על ידי שמעון פרס, היתה מכה בברזל החם. היא היתה מפנה כמה התנחלויות למען יראו וייראו, ומנצלת את ההזדמנות לפרק את ישיבות ההסדר. היא היתה מדביקה לימין את רצח רבין כאות קין לשנות דור, כפי שהדביקו הרפובלקנים לדמוקרטים את הבגידה הגדולה של מלחמת האזרחים. אבל השיסוי יצא משליטה, ועל זה הם היו צריכים לשלם מחיר ציבורי נורא.

ואחרי חצי שנה, נבחר בנימין נתניהו. ו-20 שנה אחרי, הוא גומל למי שסייע לו אז.

ככה זה.

(יוסי גורביץ)

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו עומד, הוא מבטיח לנו, לשאת את נאום חייו בקונגרס. מה קרה בנאום החשוב האחרון שלו שם? הוא התגלה בערוות יהירותו ובורותו

מי שזוכרים את הרחש-בחש והטרחנות הבלתי פוסקת סביב הנאום החשוב האחרון של נתניהו, הנאום בבר אילן – דורון רוזנבלום הלעיג זאת אז היטב בכותרת “נאום הלמך” – יזכרו שמרוב רחישות ודיבורים על הנאום, זה עצמו היה מאכזב להפתיע. נתניהו לא אמר בו שום דבר חשוב. מישהו זוכר מה נאמר שם? כן, נתניהו אמר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות. חמש שנים אחרי, והוא לא עשה כלום בנידון. למעשה, הליכוד יוצא למערכת הבחירות השניה ברציפות בלי מצע בדיוק כדי שנתניהו לא יצטרך להסתבך עם חברי מפלגתו באמירה בנושא.

גם הפעם, נתניהו מבטיח לנו גדולות ונצורות. הוא ידבר בשם העם היהודי על החשיבות של המאבק מול איראן. נניח לרגע לכך שאין לו שום זכות לדבר בשם יהודים שחיים מחוץ לישראל; נניח לרגע לכך שהוא לא מייצג אפילו את רוב היהודים בישראל – הוא עומד בראש סיעה של 19 ח”כים בלבד; נניח עכשיו לכך שלא יהיה שום דבר חדש בנאום הזה שלא נאמר על ידיו מאז שטבע את הסיסמה “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” לפני, וואו, 12 שנה; נניח לכל זה. השאלה שצריכה לעניין אותנו היא האם לנתניהו יש איזושהי מומחיות בנושא, שבגללה כדאי בכלל להקשיב למה שהוא אומר.

מיצג התביעה מס’ 1 הוא הנאום שנשא נתניהו, אז אזרח מודאג, בפני הקונגרס האמריקאי בספטמבר 2002. חשוב להזכיר את הנסיבות: ממשל בוש עמד לצאת למלחמת השולל שלו בעיראק, והיה צריך להוליך שולל את הציבור כדי שיתמוך בו, בדגש על הקונגרס שאז היה בשליטה דמוקרטית. נציגי ממשל בוש הפריחו שלל שקרים והפחדות, ולנתניהו נועד תפקיד חשוב במערכת ההונאה הזו, כמי שאיננו רשמית חלק מהממשל ובכל זאת תומך בעמדתו.

הנאום של נתניהו זכה אז לתשומת לב עצומה. אפשר לראות אותו כאן. יש שתי נקודות שאני רוצה להתעכב עליהן. האחת קטנה ביחס. נתניהו אומר לקונגרס שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. בפועל, כידוע, לא היה לו. נתניהו מדבר על כך בבטחון ניכר. איך הוא ידע? הוא ידע כמו שידעו כולם. כלומר, הוא ידע את מה שהממסדים הבטחוניים של ארה”ב וישראל האכילו לעיתונים. זוכרים איך האלוף עמוס גלעד, אז בכיר באמ”ן, אמר לנו שהעולם יעמוד נדהם כשיסתבר מה יש במחסני הנשק של סדאם חוסיין? זו היתה קונספציה ונתניהו היה שבוי בה כמו כולם.

הנקודה השניה קריטית יותר. נתניהו מבטיח לחברי הקונגרס (דקה 1:11:49) ש”אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” קשה לחשוב על נבואה כושלת יותר.

התמוטטות משטר סדאם חוסיין יצרה ואקום בעיראק, ואקום שהשלטון האמריקאי לא הצליח למלא. אל הוואקום הזה פסע אבו מוסאב אל זרקאווי, עד אז טרוריסט בשנקל שעיקר תהילתו עד אז היתה על כך שהוא הוזכר על ידי פאוול בנאום הידוע לשמצה באו”ם, שהסתבר אחר כך כמלא שקרים. זרקאווי הגיע לעיראק כמה חודשים לפני הפלישה האמריקאית, וכשהגיע היה דמות זניחה.

אבל חצי שנה אחרי הפלישה, זרקאווי והארגון שלו – אל קאעדה במסופוטמיה – היו איום עולה על המדינה המעורערת. באפריל 2004, שנה אחרי הפלישה, הטרור הבלתי פוסק שלהם כלפי השיעים הצליח להוביל את המדינה למה שהיה בפועל מלחמת אזרחים. הפראיות של זרקאווי כלפי השיעים היתה כל כך יוצאת דופן, שהיא גונתה גם על ידי אל קאעדה. אבל הרצחנות הזו היתה מחושבת ואסטרטגית: המטרה היתה להוציא את השיעים משלוותם, לפגוע בהם שוב ושוב עד שהם יתפוצצו – ובאמצעות טרור הנגד שלהם כלפי הסונים, להעביר את הסונים לצידו של זרקאווי. ב-2006, האמריקאים מחסלים את זרקאווי; שנה וחצי אחר כך, אחרי ה-Surge הידוע – מתקפת היח”צ יוצאת הדופן של הגנרל פטראוס – כלי התקשורת האמריקאים פחות או יותר מפסיקים להתייחס לעיראק. אובמה נבחר, יש תאריך יעד לסיום המלחמה, אפשר לדבר על דברים אחרים.

אבל עיראק לא הלכה לשום מקום. לפני תשעה חודשים היא חזרה בבום לכותרות, כשהסתבר שאיזו מיליציה שאף אחד לא שמע עליה קודם, דאע”ש, הביסה את הצבא העיראקי; ועל פי התקשורת, היא האיום הגדול ביותר על הציוויליזציה מאז אטילה ההוני. היום פרסם הניו יורק טיימס שאובמה מבקש מהקונגרס אישור ללחימה בדאע”ש, כולל לחימה קרקעית.

מה קרה? די פשוט. דאע”ש היא התולדה של אל קאעדה במסופוטמיה. זה הארגון של זרקאווי. הוא לא הושמד; הוא רק ירד למחתרת, וכשסוריה התחילה להתערער – והיא התערערה הרבה בגלל קריסת עיראק – הארגון החדש-ישן החל לפעול גם שם. כמו בימי זרקאווי, שהתפרסם בעריפת ראשים, דאע”ש עושה שימוש תקשורתי יוצא דופן בברבריות שלה. זה שימוש מחושב; הוא אמור להטיל אימה ולערער את האנשים שמנסים להתייצב מולה.

נחזור 12 וחצי שנים אחורה. נתניהו ניצב בפני הקונגרס, ואומר לו “אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” 12 וחצי שנים אחר כך, האם אתם חושבים שלחיסול משטר סדאם היו “השפעות חיוביות עצומות על האזור”?

בפעם הבאה שנתניהו מדבר על דאע”ש, האיום הנורא, צריך לזכור שני דברים: קודם כל, שבאופן עקיף ובמידה חלקית, נתניהו הוא אחד האבות המייסדים של דאע”ש. בלי הפלת משטר סדאם שדורבנה על ידי נתניהו, קשה מאד לראות את דאע”ש קמה.

ושנית, שמי שהפגין שיקול דעת כה לוקה בכל מה שקשור לעיראק; מי שהצהיר בקול עמוק ומלא בטחון שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, תוך שהוא מתבסס על כלום, ומי שתוצאה של פעולתו האטסטרטגית היא עליית דאע”ש, איבד כל זכות שמישהו יתייחס ברצינות למה שהוא אומר על המזרח התיכון.

הוא אומר שאיראן מפתחת נשק להשמדה המונית; הוא אמר שלסדאם יש נשק כזה. הוא אומר שחייבים לבלום את איראן, כולל בפעולה צבאית; הוא הטיף לכיבוש עיראק כאמצעי חיובי במזרח התיכון.

בכל מקום נורמלי, אדם ששגה כך לא היה מקבל במה בתחום שבו שגה. לרוע המזל, נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, כך שאי אפשר לשלול ממנו במה. אבל כשהוא עולה לדבר, צריך לנחור בבוז ולהזכיר מה שוות התחזיות שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)