החסרי משוגעים אנחנו: הקריאה השבועית בטוריו של ארי שביט – למרבה חוסר המזל, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר מהם – היא סבל צרוף. הנפיחות הפומפוזית ושביעות הרצון העצמית המוגזמת, מעורבבת בעקביות בכמות גדושה של אפוקליפטיות, מסתיימות איכשהו תמיד במסקנה שהחברים של ארי – פעם שרון ובניו, היום בנימין נתניהו ואהוד ברק – לא מובנים על ידי הישראלים, ושהם עומדים במאמץ עליון להציל את המצב.

בשבוע שעבר, התעלה שביט על עצמו. הוא כתב, בין השאר, כך: "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."

להערות האלה של שביט היה תפקיד מרכזי בפמפום התקשורת הישראלית לקראת הנאומים של נתניהו. אבל, כמאמר האנגלי, מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, והתבשיל של נתניהו היה תפל במיוחד. זה היה נאום ריק וריקני. הבוקר כתב שביט מאמר זועם ומאוכזב, שהיתה חסרה בו הודאה קטנה באמת: ששביט נתן שישתמשו בו. שהוא שימש כשופר ספין של נתניהו, שזרק אותו לכלבים כשכבר לא היה בו צורך. שביט, מותר לנחש, לא כתב על הטיוטה של נאום נתניהו ועל "שלושים המילים" ועל "הברקה שתיצור כותרות" בלי לראות את הטיוטה.

אבל טיוטות אפשר לשנות. שביט שכח את זה. אולי הוא סמך על נתניהו. כך או כך, הוא נחשף שוב כשופר השלטון, שופר חסר שיקול עצמי. זו לא זוועה ברמה של המאמר שכתב שביט במהלך מלחמת לבנון השניה, שדחף את אהוד אולמרט להתקפה הגדולה והמיותרת של היומיים האחרונים של המלחמה; הפעם אין אבק דם על המקלדת של שביט. אבל עיתונאי שנותן לשקרן מועד כמו נתניהו לשחק בו, ושנמצא קרוב מדי לפנכה של השליט, צריך למצוא לעצמו תפקיד אחר. דורון רוזנבלום, הסאטיריקן, חזה טוב הרבה יותר את נאום הלמך של נתניהו, וממרחק של שלושה חודשים: "ואנחנו לא נרפה: נחשוש בים, נחשוש ביבשה, נחשוש בחופים, נחשוש בשדות וברחובות, נחשוש על הגבעות – נחשוש ונתריע בכל מקום, ולעולם לא ניכנע לתקווה ולעשייה".

אולי הוא צריך לקבל את התפקיד של שביט. אחוז נבואות השקר שלו, עד כל פנים, נמוך הרבה יותר.

למה האחים עופר לא באזיקים? ישראל מעלה את המאבק באיראן על ראש שמחתה, וראש ממשלתה נתניהו לא מסוגל לדבר על שום נושא מבלי להזכיר אותה. אבל, אחרי כל הרעש והטררם, ישראל טרם אישרה את האמברגו על איראן והיא לא אוכפת אותו. ישראל רוכשת, למשל, פיסטוקים מאיראן; ויש יסוד סביר לחשד שהיא גם קונה נפט איראני. הכל, כמובן, בעסקאות דרך צד שלישי, בדיוק סוג העסקאות שישראל מתלוננת עליהן כשהן מתבצעות על ידי מדינות אחרות.

אתמול הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שחברת ספנות ישראלית, זו של האחים עופר, מפירה את האמברגו על איראן, ספציפית באמצעות מכירת ספינה לאיראן. היא גם הטילה סנקציות על החברה. שכיר העט שמשרת את החברה, רני רהב, מיהר להודיע שלא היו דברים מעולם.

מנסיון, אני נוטה להאמין למחלקת המדינה יותר מאשר לרהב. יתר על כן, ברור לי שאם האחים עופר עשו את המיוחס להם, הם לא יודו בכך. השאלה המתבקשת היא, על כן, מדוע לא פשטה המשטרה הבוקר על משרדי האחים עופר וצים, החרימה את הניירת המתבקשת, וגררה אותם לחקירה. אחרי הכל, זה מה שהיתה עושה מדינה שהיתה מתייחסת ברצינות לאמברגו על איראן. התשובה ברורה: כשניסיתי לברר מי צריך לחקור את הקשרים שבין חברת Accels של אדוארדו שובל ובין חברה שעוסקת בין השאר בסחר עם איראן – מה שנראה על פניו כמו סחר באמצעות צד שלישי – אף אחד לא ידע לומר לי. אין יחידה שאוכפת את האמברגו. הגעתי בסופו של דבר ליחידה של משרד האוצר, ושם הודו שאין יחידה כזו, אבל הודו לי בחום על הפטריוטיות שלי וביקשו שאשלח את כל החומר שיש לי אליהם. שלחתי. הם לא חזרו אלי.

אז ישראל מדברת הרבה על הסכנה האיראנית, ופה ושם (פתח מאנטרה: על פי מקורות זרים) מארגנת איזה פיגוע, רוצחת איזה מדען, דוחסת פנימה איזה וירוס מחשבים (סגור מאנטרה), אבל בעיקר היא מייללת על העולם הרשע שבעבור חופן דולרים מוכן למכור אותה לאיראנים – כשהיא מתעלמת מהישראלים שעושים בדיוק אותו הדבר תמורת שלושים שקלי כסף. מלחמה? מצוין. רק שלא תפריע לעסקים.

שקרי נתניהו: האמת, שלום סיכם את נאום נתניהו הרבה יותר טוב משאוכל. אבל היו שתי נקודות זועקות. מפגינה שיבשה את נאום נתניהו; הוא גיחך ואמר שדבר כזה יכול להיות רק במדינות דמוקרטיות, לא במדינות ערביות.

הייתי בבילעין והייתי באל מעסרה ובחברון. ראיתי בכל אחד מהמקומות האלה, שנשלט על ידי ישראל כמעט 44 שנים, אנשים שרוצים לומר את דעתם ולמחות, וראיתי איך המחאה הזו מתקבלת על ידי המשטר הציוני, איזו אלימות מופעלת כנגד אנשים שמעיזים לעשות זאת. הייתי שנתיים ארוכות בדיר אל בלאח. ראיתי איך שירותי הבטחון של ישראל מפשיטים נערים שכל חטאם היה שהעזו ללבוש חולצות בצבעי הלאום שלהם. ראיתי אותם מאלצים אותם קשישים לטפס על עמודי חשמל ולהוריד דגלי פלסטין. ראיתי איך אנשים נחקרו ונשפטו על סיסמאות שנכתבו על קירות, ראיתי חיפושים אחרי ספרים אסורים. וזה לא קורה רק מאחורי הררי חושך, בגדה וברצועה: אותה אלימות כלפי אנשים שרוצים להביע את עמדתם, בתמיכת בתי המשפט, מתרחשת גם בשייח' ג'ראח וסילוואן ומקומות אחרים שרשמית הם חלק מישראל. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה שמפעילה משטר אפרטהייד מלא בחלק מאזורי השלטון שלה כבר יותר מ-40 שנה, ומשטר אפרטהייד חלקי בשטחים שהוחזקו על ידי עד 1966 תחת משטר צבאי.

שקר שני של נתניהו היה שבישראל יש חופש דת. שיגיד את זה לנשות הכותל, שחלק מהן נעצרו משום שהעזו להניח תפילין או לשאת ספר תורה בכותל. שיגיד את זה למשרד הפנים, שאוכף זהות על ישראלים על פי דתם, ויראה את הפקידים משתדלים לא להתפוצץ מצחוק. שיגיד את זה ליהודים רפורמים, שמגלים פעם אחר פעם שאולי כולם שווים, אבל יהודים אורתדוקסים שווים הרבה יותר. שיגיד את זה למיעוטים הלא יהודיים החיים בישראל, שמהווים כ-20% אבל מקבלים הרבה פחות מתקציב משרד הדתות.

מה ששם את כל מחיאות הכפיים של הקונגרס, שנתניהו כל כך השתבח בהן, במקומן הראוי. האנשים האלה פשוט לא יודעים מה קורה פה, איך נראה המצב בישראל עצמה. אילו ידעו, אם אפשר היה לנתק את הצינור של הלובי היהודי – איזה שבוע מצוין זה היה לאנטישמים, הא? – סביר שזה היה נראה אחרת.

ויותר ויותר אנשים יודעים.

(יוסי גורביץ)

אמש (ב') יצא צה"ל בהתקפה תקשורתית מתואמת כנגד פעילי בילעין ומשפחת אבו רחמה, וטען שלא רק שג'וואהר אבו רחמה לא נהרגה כתוצאה מגז, היא כלל לא נכחה בהפגנה בכפר ביום שישי. הדברים מגיעים על רקע פרסומים שלפיהם הגז שבו משתמש צה"ל מסוכן מהמקובל.

אה, בעצם, זה לא היה צה"ל: זה היה "גורם בצה"ל". דובר צה"ל (מדור רדיו ואינטרנט) מסר לי בעת כתיבת הפוסט שהעמדה הרשמית שלו היא עדיין שנושא מותה של ג'וואהר אבו רחמה נמצא בחקירה, ושיש לו תהיות על העמדה הרשמית של הפלסטינים. התדרוך, שבוצע לכל כלי התקשורת הישראלים (וגם לקבוצה נבחרת של בלוגרים אנשי ימין, כאלה שאפשר לסמוך עליהם שלא ישאלו שאלות קשות ושיבינו את תפקידם בתזמורת ה-Hasbara) נערך, על פי מקור, על ידי אלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי בכבודו ובעצמו. מזרחי הוא חתיכת מקור בכיר; זו כנראה הסיבה שכל כלי התקשורת הישראלים הקדישו לטענות שלו מקום נרחב במיוחד – למרות שזו לא העמדה הרשמית של צה"ל. דובר צה"ל, ראוי לציין, נמנע מלהגיב לשאלה האם מזרחי הוא שערך את התדרוך, בנימוק שהוא לא יכול למסור את זהותו של אדם שמספק מידע-רקע; אבל התדריך של מזרחי לא היה תדריך רקע, הוא היה מיועד לגמרי לפרסום.

למה זו לא העמדה הרשמית? כי יש בה חורים בגודל חדלון האישים של מי שהיה ראש הלוגיסטיקה במלחמת לבנון השניה, שהמחדלים שלו אילצו את החיילים לבזוז, ובמידת הצורך דובר צה"ל יוכל להתנער מהן ולומר, בצדק מבחינתו, שאלו לא הטענות שלו.

הטענות של מזרחי, אם לסכם אותן, הן:

א. אבו רחמה לא נכחה כלל בהפגנה.

ב. הדיווח על פינויה מההפגנה היה מאוחר.

ג. אין סיבה טובה להניח שאבו רחמה נפגעה מגז.

ד. יש בלבול בין השעות שבהן הגיעה אבו רחמה לבית החולים ובין השעות שבהן קיבלה טיפול.

ה. היא קיבלה תרופות המשמשות חולי סרטן, ומכאן יש להסיק שהיא היתה חולה בסרטן, וזו סיבת מותה.

ראוי לשים לב להבדל בין העמדה המסתייגת של דובר צה"ל ("הנושא בבדיקה, יש תהיות") ובין הפסקנות של מזרחי, שהתבטאה היטב בכותרות עיתוני הבוקר (מעריב כתב על "עלילת בלעין?", וידיעות אחרונות כתב ש"מות המפגינה – פיברוק"). צה"ל, כרגיל, מנהל מערכת לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי בשיטת הלם ואימה: מכה חזקה בכל כלי התקשורת, שמיועדת לקבע את הנראטיב שלו בקרב האוכלוסיה שממילא נוטה לאמץ אותו. מה שיבוא אחר כך, חשוב פחות. אף אחד לא יזכור את ההכחשה, כמו שרק מעטים זוכרים שהקסאם המפורסם ההוא התגלה בסופו של דבר כאלונקה.

נעבור על הנקודות של מזרחי אחת-אחת.

א + ב. שקר. כמה וכמה אנשים ראו את אבו רחמה בהפגנה. כפי שמיהר לציין הבוקר רחביה ברמן, ציוץ של "קול יהודי לשלום" דיווח על פינויה של אבו רחמה בשעה 14:36. מזרחי טען שמקורות פלסטינים לא דיווחו במהירות על האירוע; כפי שמוסרת הוועדה העממית של בילעין, סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא פרסמה ידיעה בנושא זמן קצר אחרי האירוע. יתר על כן, גם אם לא נכחה בהפגנה עצמה והיתה בביתה, מי שהיה בהפגנות יודע שבלשון המעטה, צה"ל לא מקפיד לפגוע רק במפגינים ושלעיתים קרובות הגז מגיע גם אל הכפר עצמו.

ג. שורה של עדי ראיה העידו (ראו דו"ח הוועדה העממית למעלה) כי היא נפגעה מגז, אם כי תגובתה לו היתה חריגה מהרגיל. נהג האמבולנס שהוביל אותה לבית החולים מעיד שהיא אמרה לו שהיא נחנקה מהגז. גם הדו"ח הרפואי שדן במותה מצא כי סיבת המוות היתה חנק כתוצאה מגז. עמדת-נסיגה של צה"ל במקרה כזה היא שהוא לא יכול להיות אחראי לפגיעה של אנשים הסובלים מבעיות חריגות; העמדה המשפטית המקובלת, כפי שמציין רועי רוטמן, היא שבמקרה כזה- "הלכת הגולגולת השבירה" – האחריות היא על התוקף, כלומר על צה"ל.

ד. צה"ל רומז שהמסמכים הרפואיים של אבו רחמה זויפו. הראיה שלו לכך היא שהיא הגיעה לבית החולים בשעה 15:20 וקיבלה בדיקות בשעה 14:45, כלומר לכאורה לפני שכלל הגיעה אליו. על פניו, כל מה שיש כאן הוא שגיאת הקלדה פעוטה: אם היא היתה מתחילה להבדק ב-15:44 במקום 14:45, הכל היה נראה בסדר. מן הראוי לציין, בעקבות ברמן, שאילו היו הפלסטינים רוצים לזייף מסמך, דווקא סוג הטעויות הזה היה נמנע.

ה. מזרחי רמז במהלך התדרוך שלו שאבו רחמה היתה חולת סרטן שמצאה לנכון להתפגר דווקא בעת ההפגנה, כדי לדפוק את צה"ל. ההוכחות שלו? היא קיבלה תרופות שעשויות לשמש גם חולי סרטן. מכאן קפץ מזרחי למסקנה שהיא סבלה מסרטן, ואפילו מתה ממנו.

הבה נקווה שמזרחי לא מקבל גישה לחומר מודיעיני, כי אם זו צורת הסקת המסקנות שלו, אנחנו בצרות. הדו"ח של הוועדה העממית מציין כי "ג'וואהר סבלה מדלקת באוזן התיכונה, שהשפיעה על יציבתה, וכחלק מהטיפול עברה לאחרונה בדיקת CT." בדיקת ה-CT לא מצאה שום דבר חריג. אבו רחמה קיבלה טיפול תרופתי נגד סחרחורות. הרופא שעמו עבדה אבו רחמה, ד"ר עודה אבו נחלה, מעיד שיום לפני ההפגנה היא פעלה כרגיל ולא היו לה שם בעיות ניכרות לעין.

בקיצור, צה"ל מבקש שנאמין שאישה בת 36 מתה לפתע, בדיוק ביום הפגנה, מסרטן שלא הפגין כל תסמינים קודם לכן, וששורה של אנשים היו מעורבים בקשר לזיוף נסיבות מותה. כל זאת, אגב, ללא ניתוח הגופה. כל זה קורה, יממה לאחר שגורמים בצה"ל נאלצו להודות שהחיילים שלכאורה מנעו "פיגוע דקירה" בעצם פיברקו את האירוע. וכל הערימה המהבילה הזו של חצאי שקרים ושקרים מלאים מגיעה אלינו מבכיר בצה"ל שלא מוכן שיפרסמו את שמו, כשדובר צה"ל מסרב למסור גרסה משלו.

בקיצור, לוחמה פסיכולוגית מהסוג שלמדנו לקבל מצה"ל, שמיטיב להפעיל אותה כלפי אלו שמקיימים אותו. הבעיה היא שעל רוב הישראלים זה עובד.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו, האמין מכל אדם, חזר מוושינגטון לפני כשבוע, כשהוא ממהר לדווח לנו שבמהלך פגישה מרתונית בת שבע שעות (!), מהסוג שהיה מתיש את אסד האב, עם מזכירת המדינה קלינטון, הוא הצליח להשיג מהאמריקנים הסכמות על הדברים הבאים:

• א. ישראל תקבל 20 מטוסי F-35 במתנה.
• ב. האמריקנים ישתמשו בזכות הווטו שלהם למען ישראל כנגד יוזמות פלסטיניות.
• ג. לא יהיו הקפאות נוספות, וההקפאה לא תחול בירושלים.

כל זה תמורת הקפאה לשלושה חודשים בלבד.

זה היה, ככל הנראה, הבלוף המרשים ביותר שמכר נתניהו מימיו, וזה חתיכת הישג. מדובר, אחרי הכל, בבנאדם שהצליח לשכנע אותנו שהוא היה שר אוצר מצוין. באופן חשוד למדי, הוא דרש שלא יהיה פרוטוקול מהישיבה ההיא. דא עקא, שהאמריקנים מיהרו מהר מאד להדליף את האמת.

הישיבה המרתונית? היא היתה הרבה יותר קצרה ממה שנתניהו הציג אותה. במהלך הישיבה, עצרו שני הצדדים למספיק זמן כדי שנתניהו יקח את בנו יאיר, החייל עם תנאי השירות המרשימים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, למסעדה איטלקית. המטוסים – המיותרים להפליא, רק שבישראל אין דיון אמיתי בנושאי בטחון – לא יהיו בחינם; ישראל תצטרך לשלם עליהם כרגיל, בחלק מהסיוע הבטחוני. מעולם לא היה ספק בקשר לכך שישראל תקבל אותם – עד שנתניהו הצמיד את קבלתם להקפאת הבניה. ובקשר למזרח ירושלים – טוב, זה באמת היה מוגזם. מקור אמריקני בכיר הבהיר שכאשר ארה"ב מדברת על הקפאה, היא בהחלט כוללת את מזרח ירושלים, זו הבטחה שניתנה לאבו מאזן, ואם נתניהו אומר אחרת, למשל לאלי ישי, הרי שהוא משקר. אה, סליחה, "לא אומר אמת". זוכרים מתי בפעם האחרונה הודיע פקיד אמריקני בכיר שראש ממשלת ישראל משקר? גם אני לא. ומה בקשר לטענה שארה"ב לא תבקש עוד הקפאות? ובכן, זה משום שהאמריקנים מצפים – על פי הדלפות – שבתוך שלוש חודשים יעשה נתניהו את מה שכל ראשי הממשלה בישראל, מאשכול והלאה, נמנעו מלעשות: ישרטט את גבולותיה של ישראל.

אשר לנושא הווטו במועצת הבטחון, הוא היה נתון כמעט אוטומטית בידיים ישראליות. עכשיו התנה אותו נתניהו בהעברת החלטת ההקפאה בממשלה, דבר שהוא ככל הנראה לא מסוגל לעשות. כלומר, נתניהו הצליח להפוך הבטחה אמריקנית לאולטימטום – לא תקפיאו, לא יהיה וטו. אין ספק שמדובר בהצלחה הישראלית הגדולה ביותר בתחום מדיניות החוץ מאז מינוי ליברמן לשר החוץ.

יתר על כן, וטו יש רק במועצת הבטחון, לא באסיפה הכללית. אם הפלסטינים יפנו לשם, כשבקשת העצמאות שלהם מלווה בבקשה ליישם סוף סוף את החלטה 181 ("החלטת הכ"ט בנובמבר"), יהיה מעט מאד שהאמריקנים יוכלו לעשות.

נתניהו, כמובן, מנסה לפזר מסך עשן כבד סביב כל הפדיחה הזו, בנסיון בהול לשכנע את האמריקנים לחתום על מכתב שנראה שהם מאד לא רוצים לחתום עליו. אחת משיטות ההטעיה, שנחשפה לאחרונה, היא על ידי הוצאת הודעות לתקשורת כשהדגש הוא שאסור בשום פנים לציין שהן הגיעו מלשכת ראש הממשלה אלא לייחס אותה ל"מקור מדיני". כחלק מהנסיון הענק להונות את הציבור שראשיתו בהודעה בקול תרועה על המתנות – שאכן, כפי שחשדו פרשנים רבים, היתה טובה מכדי להיות אמיתית – ציטטו כמעט כל כלי התקשורת הודעה של "מקור מדיני", הלוא הוא ב. נתניהו, שאומרת שהסיבה לעיכוב המכתב איננה העובדה שהאמריקנים לא אמרו את מה שהוא רוצה שיהיה כתוב בו, אלא… התנגדות פלסטינית להצלחה המהדהדת של נתניהו. הכתבן המדיני של "ישראל היום" ציטט את הודעת נתניהו כלשונה, כולל כותרות המשנה.

החוק איננו אוסר על ראש הממשלה לשקר לציבור; זה האחרון אמור להעניש אותו על כך. אבל המצב שבו ראש הממשלה מספק מיצג שווא לשרים הוא בעייתי יותר. צחי הנגבי, כששימש כשר משפטים, נחקר בחשד לכך ששיקר לממשלה כשאמר לה שאהרן ברק תומך במינויו של רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וחמק – כהרגלו – מהמעדה לדין בעור שיניו, בשל רחמנותו המופלגת של אליקים רובינשטיין כלפי אנשי ימין. כלומר, שר שמשקר לממשלה בהחלט עשוי לעמוד לדין. מעניין מאד, על כן, לדעת מה בדיוק אמר נתניהו לשרי השביעיה על שיחותיו בארה"ב.

בקיצור, שבוע אחרי שנתניהו סימם את התקשורת הישראלית בטענה שהשיג נצחון דיפלומטי מפואר, שגורם לטלריין ולקיסינג'ר להיות עפר לרגליו, מסתבר – כרגיל – שזה לא בדיוק מה שקרה. למעשה, זו נראית כמו תבוסה מפוארת. אולי הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית תפסיק לשחק את משחקי הנדמה-לי של לשכת נתניהו, תסרב לשמש כספינרית שלו, ובפעם הבאה שהוא יודיע על כך שהוא מונה לשליט הבלתי מעורער של הירח, תמנע מלדווח על כך עד שתקבל אישור ממקורות אחרים. אם למישהו היה עוד ספק, אחרי השבוע הזה ברור שאי אפשר להאמין לו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולתורם ששאל – כן, אני בהחלט זוכר.

(יוסי גורביץ)

אמש (ד') הכריז סגן שר החוץ, דני איילון, על ניתוק הקשרים בין ישראל ובין ארגון התרבות העולמי, אונסק"ו, לאחר שלטענתו הארגון הכריז על קבר השייח' המוכר לנו כקבר רחל כמסגד, מה שלא קרה.

הדבר אירע באותו היום שבו הכריז משרד החוץ כי ישעה את השיתוף הפעולה הבטחוני עם בריטניה, כך שיתכן שאיילון חש שהוא הגזים קמעא לערב אחד. אי לכך ובהתאם לזאת, מיהר איילון להודיע כי דבריו הוצאו מהקשרם על ידי… הדוברת שלו, אירנה אטינגר, וכי הוא לא הודיע על ניתוק היחסים עם אונסק"ו. יצוין שהדברים שאיילון אמר בכנסת בהחלט עשויים לבלבל: הוא אמר ש"ישראל דוחה בתוקף את כל חמש ההחלטות של אונסק"ו" וש"החלטנו להשעות את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו בתחומים אלה, וגם באשר להחלטות קודמות". מה המשמעות של "גם באשר להחלטות קודמות", אם לא שישראל משעה את כל שיתוף הפעולה שלה עם אונסק"ו?

כך או כך, הצליל הבולט בהיעדרו הוא שריקת הנסיקה של הטיל שהיה אמור להעיף את אטינגר ממשרד החוץ אל שוק העבודה, כיאה לדובר שייחס לבוס שלו את המילים "השעיית שיתוף הפעולה של ישראל עם הארגון עד לביטול ההחלטה השערורייתית הזו", אם איילון אכן לא אמר אותן.

אבל האם ההכחשה של איילון אמיתית? בעבר לא היסס סגן השר להטיל את האשמה לפאדיחות שלו על אחרים. למשל, בפרשת הכיסא הנמוך, הוא בחר להאשים את התקשורת, שאבוי, לא שיתפה איתו פעולה.

הידיעה של "הארץ", שבה מכחיש איילון את המיוחס לו, פורסמה בשעה 21:04. 36 דקות לאחר מכן, עודכן דף הפייסבוק של איילון כך שיכיל את ההודעה על "השעיית היחסים עם אונסק"ו" – הידיעה המקורית, לא המעודכנת. הידיעה הזו עדיין בדף הפייסבוק של איילון נכון לשעת כתיבת פוסט זה. אני מצרף צילום מסך (באדיבותו של יאיר מהללאל). כמו כן, כפי שאפשר לראות מצילום המסך השני, ערוץ הטוויטר של דני איילון הודיע היום (ה'), בסביבות 10:00 בבוקר, ש"בגלל קבר רחל – ניתקנו קשר מאונסק"ו",  תוך קישור לעמוד הפייסבוק. ההדגשות בתמונות הן שלי. מומלץ להקליק על התמונות, כדי לקבל את הגודל המלא.

אז מתי אומר לנו דני איילון אמת – כשהוא מודיע בפייסבוק על ניתוק היחסים עם אונסק"ו, להנאת האספסוף היג"ע, או כשהוא מכחיש (עבור הקהילה הדיפלומטית) את ניתוק היחסים הזה? האם הוא נוקט כאן בשיטה של אמירת דבר אחד לקהל בוחריו ודבר אחר לדיפלומטים?

אפשר, כמובן, לטעון שגם ההודעות בדף הפייסבוק וערוץ הטוויטר הן מלאכתה של אטינגר החרוצה מאד. אבל העדכונים הללו מגיעים שעות אחרי ההכחשה הרשמית של איילון, כך שמעבר לשאלה מדוע אטינגר עדיין בתפקידה – אם אכן שגתה ולא משתמשים בה כשעיר לעזאזל – עולה גם השאלה האם דני איילון יודע מה הכפופים לו עושים בשמו.

שקרן או חדל אישים – לבחירתך, דני.

(יוסי גורביץ)

ל"בכירים בירושלים" יש מנהג מגונה: להביע מראש את דעתם על תוצאות בחירות במדינות אחרות. קודם לבחירות בארה"ב ב-2008, הביעו ה"בכירים" הנ"ל חשש מבחירתו של אובמה, וקודם לבחירות בבריטניה השנה, הם הביעו חשש מכך שניק קלג, שמסרב בעקשנות לרקוד לפי החליל של תעשיית ה-Hasbara, יהפוך לשר החוץ של בריטניה.

קלג לא הפך לשר חוץ, אבל יחסיה של ישראל עם בריטניה מתדרדרים במהירות. שר החוץ השמרני, וויליאם האג, מבקר בישראל בימים אלה והוא מתעתד להפגש – היום, כמדומני – עם פעילים בוועדות העממיות נגד חומת ההפרדה. המהלך הזה, מדווחים בבריטניה, צפוי להעלות את האג על מסלול התנגשות עם ממשלת ישראל.

וראה זה פלא: בדיוק בשעה שהאג מבקר בישראל, מודיע לפתע משרד החוץ הישראלי על דחיית התיאום הבטחוני והמודיעיני עם בריטניה. במשרד החוץ ממהרים לומר שאין כוונה להעליב את האג (להעליב? אנחנו, אנשי הכסאות הקטנים?), ושלא היה כאן מארב, אלא שכל הכוונה היתה למחות על כך שבריטניה טרם העניקה לבכירים ישראלים חסינות חוקית מהעמדה לדין על פשעי מלחמה. אמבוש או לא, האג שמר על קור רוח ואמר שבריטניה תטפל בנושא "על פי לוח הזמנים שלה", ואפילו שיבח את הפעילים כנגד החומה כשנפגש איתם.

בין הבכירים שנאלצו בשנים האחרונות לדלג על העיר שהיאוש בה יותר נוח אפשר למנות את ציפי לבני, האלוף דורון "אל תחקור את המוות הזה" אלמוג, שאול מופז, ובימים האחרונים ממש, גם דן מרידור.

מה רוצים פתאום הבריטים המרושעים מדני חמודי, הפוליטיקאי הליברלי אהוב התקשורת? רמז לכך אפשר לקבל מהאופן השונה שבו מתייחס אליו הארץ (ואיתו שאר התקשורת הישראלית) בהשוואה לבי.בי.סי.: בעברית מכונה מרידור "סגן ראש הממשלה", מה שנכון, ובאנגלית הוא מכונה "שר המודיעין", מה שנכון לא פחות. מרידור הוא השר האחראי על שירותי המודיעין, וככזה הוא אחראי על כל רצח שמבצע המוסד, כל עינוי שמבצע השב"כ. ומאחר ומדובר בשני ארגונים פעילים מאד, יש כנראה לא מעט פשעים שדני הנקי אחראי עליהם. מיניסטריאלית, כמובן. לא סביר שהוא יודע מה קורה בחדרי החקירות של השב"כ; כעורך דין יקר מאד הוא ודאי יודע שמוטב לא לשאול. התקשורת ממעטת להתייחס למרידור כאל שר המודיעין; אולי בגלל הדימוי הצחור, שלא מתיישב עם מעשיהם של מנגנוני החושך, אולי בשל התואר עצמו, שמזכיר באופן לא נוח כמה משכנותינו.

האם יש קשר בין העובדה ששר המודיעין שלנו הוטרד לאחרונה שמא ייעצר ובין ההודעה הפתאומית על דחיית התיאום הבטחוני? אולי לא. אחרי הכל, משרד החוץ הוא מזמן טריטוריה שחוקי השפיות אינם חלים בה. היום, למשל, הודיעה ישראל כי היא משעה את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו; זאת לאחר שהארגון הבינלאומי קבע בסוף השבוע – קביעה שאין עליה כל עוררין – שמה שמכונה בישראל "קבר רחל" ובפלסטין מסגד בילאל בין רבאח הוא שטח פלסטיני כבוש ושכל פעולה ישראלית חד צדדית שם היא הפרה של שורה של תקנות ואמנות. התקשורת הישראלית מיהרה לאמץ את עמדת משרד החוץ, על פיה אונסק"ו קבע שמדובר במסגד, והיום טען אותו בזיון מתמשך לדיפלומטיה הישראלית, דני איילון, שההחלטה התקבלה "ברוב האוטומטי הערבי"; היא התקבלה 44 נגד אחד, עם תריסר נמנעים. לא שמישהו בתקשורת יטרח לבדוק את העובדות ולהביא אותן. עכשיו, בקצרה, מאיימת המעצמה התרבותית הישראלית על אונסק"ו.

הסיפור של אונסק"ו מגוחך בעיקר. המצב שבו ישראל מאיימת להפסיק שיתוף פעולה בטחוני עם מדינה חשובה בגלל שבכיריה של ישראל עשויים למצוא עצמם תחת זרועו של החוק הבינלאומי שם – הם לגמרי לא לבד; הם יכולים לשאול את אוגוסטו פינושה – היא מצב שבו האליטה הישראלית מקריבה את האינטרסים של המדינה עבור האינטרסים שלה-עצמה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, בעיקר ביום שלאחר סיום הפרויקט, התקבלו שורה של תרומות, חלקן גדול למדי, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היום התפרסם כי נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק, שלחה אתמול (א') מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ובו הודיעה לו כי היא מוכנה לשלם את הקנס בשל העסקת עובדת זרה שלא כחוק.

זה נחמד מצידה, אני מניח. זה גם נסיון כל כך בוטה לסגור תיבת פנדורה, שיש לקוות שווינשטיין לא יפול למלכודת הזו. הוא הודיע בשבוע שעבר שהוא סוגר את התיק בנושא, כי אי אפשר למצוא את העוזרת הנעלמת – עד שבאה כרמלה מנשה הנהדרת, מרחה ביצה על פרצופו והצליחה במקום שבו וינשטיין והשב"כ לא הצליחו.

שלום כתב על הטמטום שבו נהגו ברק ופריאל בנושא כל מה שאפשר לומר. אבל עכשיו העניינים הסתבכו: העובדת הזרה אמרה לכרמלה מנשה שאילו רצתה פריאל למצוא אותה, יכלה לעשות זאת בקלות. כי היה לה את מספר הטלפון שלה. לפי חלק מהטענות, פריאל מסרה לחוקרים שם לא נכון, והללו רדפו אחרי הרוח. אורלי וילנאי גם כתבה שהעוזרת קיבלה סכומים נאים מבני הזוג ברק, שנרמז שהם היו אמורים להיות דמי לא יחרץ.

זו הסיבה למכתב המבוהל של פריאל: אנחנו כבר לא מדברים על העסקה שלא כדין פלוס אי עמידה בתשלומי הביטוח הלאומי המגיעים לעובדת, אלא על העלמת ראיות ואולי גם שיבוש חקירה (לכאורה, כמובן, בשלב זה). אמנם, בארה"ב די היה בהעסקה של עובדת זרה שלא כחוק כדי לחסל את הקריירה של לפחות שרה אחת של קלינטון, אבל זה לא סוג הלקחים שאנחנו אוהבים ללמוד מארה"ב. שיבוש חקירה זו כבר אופרה אחרת לגמרי.

אז אולי הגיע הזמן לרכז את כל מה שאנחנו יודעים על ההתנהלות התמוהה של אהוד ברק ובת זוגו.

עמותות ברק: במהלך הבחירות לראשות הממשלה ב-1999, הקימו אנשיו של ברק שורה של עמותות קש, ששימשו – במסווה של פעילות אחרת – לקידום בחירתו של ברק. הוא עצמו, כמובן, טען שהוא לא יודע כלום וכמובן שהוא לא חתם על כלום. בפרשה היו מעורבים ויצמן שירי, הבהמה גסת הרוח שמלווה את ברק עד היום, וגיסו של ברק, דורון כהן. השר בוז'י הרצוג שמר על זכות השתיקה כשנחקר בפרשה. מן הראוי לציין כי חלק ניכר מן האשמה בפרשה שייך דווקא ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שקבע בפרשה דומה של עמותות שהקים נתניהו בבחירות 1996 כי קיימת "לאקונה" בחוק. זה אולי היה חוקי – או, ליתר דיוק, לא היה לא חוקי במפורש – אבל זה היה מסריח.

החנינה למארק ריץ': ביומו האחרון בתפקיד, חתם הנשיא האמריקני ביל קלינטון על חנינה לנוכל מארק ריץ', שמעבר לשלל מעשי הונאה גם שלח ידו במסחר אסור עם איראן בזמן שזו החזיקה בבני ערובה אמריקניים, ועם דרום אפריקה של משטר האפרטהייד. קלינטון נימק את החנינה, בין השאר, בלחץ שהפעיל עליו ראש ממשלת ישראל אהוד ברק (סביר שגם העובדה שאשתו של ריץ' תרמה לקמפיין לסנאט של הילארי קלינטון לא הזיקה). מפלגת העבודה, בימיו של ברק, קיבלה תרומות גדולות מאשתו של מארק ריץ'. החנינה פגעה קשות בתדמיתו של קלינטון; ברק מעולם לא הסביר את מעורבותו בפרשה וסביר להניח שהרוב הציבור הישראלי בכלל לא שמע עליה. לקלינטון הסביר ברק את תמיכתו בחנינה ב"עניינים פיננסיים" כמו גם בכך שריץ' סייע למוסד. אילו עניינים פיננסיים? עד היום לא ברור. האם אכן סייע ריץ' למוסד, או שמדובר בכיסוי תחת מצד ברק? ואם אכן היה מדובר בסיוע למוסד, מדוע דיבר ברק על כך בשיחת טלפון בלתי מאובטחת, שאכן הגיע לידי חוקרים פדרליים? לברק הפתרונים.

ההתעשרות המהירה: כל ימיו, עד שנת 2001, היה אהוד ברק עובד ציבור. בדרך כלל עובד ציבור בכיר, אבל עובד ציבור. בין השנים 2001-2007, עת חזר למשרד הבטחון, הוא צבר הון עתק. לא ממש ברור איך. הוא לא ייצר מוצר חדש והוא לא בדיוק נחשב למומחה בעסקים. הוא העביר הרצאות ועסק בתחום האמורפי של "ייעוץ". הוא רכש את הדירה המפורסמת במגדלי אקירוב, שעבורה הוא רוצה 40 מיליוני שקלים, ולאחרונה הוא רכש עוד שתי דירות, במגדלי אסותא, תמורת כתשעה מיליוני שקלים. ברק נמנע בעקביות מלדבר על מקורות ההכנסה שלו: החברה שהקים, אהוד ברק בע"מ, גרפה כ-30 מיליוני שקלים בארבע וחצי השנים שבהן עבד בה (עוד נחזור אליה). רק ההוצאות על הדירות, כאמור, מגיעות לכ-49 מיליוני שקלים וברק, כידוע, לא שומר על אורח חיים צנוע במיוחד: הוא מסתובב, למשל, עם שעון יד ששוויו 80 אלף שקל. יש כאן, על פניו, פער של 20 מיליוני שקלים – פער שברק מתעקש לא להסביר. ברק, אגב, החזיק חשבון בנק באיי קיימן, מקלט מס ידוע. למה? אין חקירה רצינית בנושא.

טאורוס: לפני כשנתיים, נחשפה העובדה שנילי פריאל מפעילה חברה שהתמחותה היא שיווק השפעה ומכירת קשרים. מאחר וההנחה היא שאנשים לא ישלמו הון עתק כדי לקבל סיוע כזה מפריאל, ההנחה הסבירה היא שאהוד ברק מספסר בהשפעתו בעודו בתפקיד. עקב הסערה הציבורית, סגרה פריאל את החברה.

אורסקום/האצ'יסון: אז אילו שירותים, בעצם, יכול ברק להעמיד לרשות חברות? המקרה של אורסקום/האצ'נסון עשוי לספק הסבר. אורסקום היא חברת תקשורת מצרית, שמחזיקה אחוזים מחברת תקשורת סינית, האצ'יסון. זו, בתורה, מחזיקה החזיקה עד לפני כשנה ב-51% מפרטנר, שהיא חברת תקשורת ישראלית. על פי חוק, כדי שחברה זרה תחזיק ביותר מ-10% מחברת תקשורת ישראלית, יש צורך באישור מיוחד. בשנים 2005-2006, רצתה אורסקום לרכוש עוד אחוזים מהאצ'יסון, אבל כדי להגדיל את אחזקותיה בפרטנר היא היתה צריכה אישור. שירותי הבטחון שלנו, מטבע הדברים, לא אהבו את הרעיון שנתחים מפרנטר יעברו לחברה מצרית ואמרו לא.

כאן נכנס לתמונה ברק. הוא ניהל מסע שתדלנות כבד עבור אורסקום: הוא הטריד שוב ושוב את ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את שר התקשורת אטיאס ואת ראש השב"כ דיסקין. הפרשה התנהלה בתקופה שבה ברק כבר שב לחיים הפוליטיים והתמודד מול עמיר פרץ במפלגת העבודה.

כפי שחשף בן כספית, אחד הדירקטורים של אורסקום נדל"ן – חברת אחות של אורסקום תקשורת – הוא איש העסקים האמריקני ריצ'רד גרסון, שהוא ואחיו מארק תרמו בעבר 30 אלף שקל כל אחד למסע הבחירות של אהוד ברק. גרסון גם היה אחד הלקוחות של טאורוס, ועל פי שמועות שברק מכחיש בתוקף, גם היה בקשר עסקי ישיר עם ברק באמצעות חברת הגידור Blueridge ששייכת לגרסון. ברק טוען שגם לא היה קשר עסקי בינו ובין אורסקום, כלומר שהוא הטריח את בכירי המערכת עבור החברה לחינם. המממ. אז, שוב, מה מסביר את הפער של ה-20 מיליונים הללו?

חברת בת: על פי חוק, הפסיק אהוד ברק להיות פעיל בחברת אהוד ברק בע"מ עם כניסתו לתפקיד שר הבטחון, והעביר אותה לבנותיו. דא עקא, שהחברה המשיכה להיות פעילה וקיבלה, בתקופה שברק לא היה – רשמית, על כל פנים – פעיל בה סכום של 6.5 מיליוני שקלים, לא ממש ברור על מה. אז, שוב: אם ברק צבר את הון העתק שלו באמצעות הרצאות, ייעוץ וכנראה שתדלנות, מדוע ממשיכים סכומים גדולים של כסף להגיע לחברת אהוד ברק בע"מ גם כאשר הוא איננו עוסק בהרצאות וייעוץ? ברק, אגב, מסרב להסביר מי העביר כספים לחברה ועבור מה.

הנושא הועבר לבדיקת מבקר המדינה. ברק לא טרח להגיע לדיון בוועדת הכנסת שנערך בנושא. כפי שכבר שם לב אורן פרסיקו ב"עין השביעית", המעשים המיוחסים לברק דומים למדי לחקירות המתנהלות כנגד אביגדור ליברמן, שגם לו יש בת מוצלחת שגרפה מיליונים בגיל 21 בשל "ייעוץ"; ורצוי להזכיר גם את אותם מיליונים שקיבל גלעד שרון מדודי אפל עבור "חיפוש באינטרנט" בפרשת האי היווני.

משום מה, כל הפרשות האלה מעוררות הרבה פחות רעש כשמדובר באהוד ברק.

אולי פרשת פריאל האחרונה תהיה הקש שישבור את גב הגמל. אולי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)