מה אפשר ללמוד מאירועי יומיים בגדה על הטענה ש”אבנים הורגות”

ביום שישי הרגו חמושי צה”ל את סבא נידאל עובייד, בן 23, בהפגנה בנבי סלאח. על פי העדויות, צלף של הדיקטטורה הצבאית הישראלית ירה שוב ושוב לעבר צעירים שידו אבנים ולא היוו סכנה לחמושים בנשק מסוג רוגר. על פי נתוני בצלם, עובייד הוא ההרוג הפלסטיני השביעי בשנתיים האחרונות מירי של רובה רוגר.

זה לא מקרה, כי לפני שנתיים בערך שינה פושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי את פקודות הפתיחה באש, והתיר שימוש בכוח חריג לפיזור הפגנות של פלסטינים. בהתאם להנחיות, הרוגר – רובה בקוטר קטן, אבל עדיין רובה – הפך לאמצעי לפיזור הפגנות. זו בחירה של צה”ל, שהתחיל להגדיר את ידוי האבנים כ”טרור עממי.”

אלא שיממה לאחר מכן הדגים לנו צה”ל שאבן יכולה להיות נשק קטלני, שמגיבים עליו באש חיה – אבל רק בתנאי שמי שמיידה אותה הוא פלסטיני. תחקירן שטח של ארגון יש דין צילם אתמול (ז’) בבורין קבוצה של פורעים יהודים מיידים אבנים לעבר פלסטינים, בעוד חמושי צה”ל מהלכים ביניהם בנחת ולא מנסים לבלום אותם.

פרעות השבת האלה הפכו להתנהלות קבועה, במיוחד – אלוהים יודעת למה – באזור יצהר. גם ההתנהלות של החמושים קבועה למדי. יש לתופעה הזו שם: עמידה מנגד. אפשר לקרוא עליה דו”ח כאן. ויש גם סרטון.

בתוך יומיים, אם כן, הרגו חמושי צה”ל צעיר פלסטיני בשל ידוי אבן ולא עשו שום דבר למתנחלים שביצעו אותה העבירה עצמה. אחת מן השתיים: או שחמושי צה”ל לא באמת מפחדים מאבנים והם משתמשים בידוי שלהן כתירוץ להריגת פלסטינים, או שאבן היא אכן נשק קטלני – אבל לחמושי צה”ל אין בעיה שמפעילים נשק קטלני בנוכחותם כנגד פלסטינים.

אגב, צה”ל טוען שעצם העמידה מנגד היא עבירה על פי הנהלים שלו.

מספר החיילים שהועמדו לדין על העבירה הזו? ניחשתם נכון. אפס.

כלומר, חייל יכול לעמוד לדין אם הוא לא צחצח את הנעליים, אבל לא אם הוא איפשר למתנחלים לתקוף פלסטינים במה שצה”ל טוען שהוא נשק שמצריך תגובה שעשויה להיות קטלנית. ידענו שחיי פלסטינים שווים פחות מחיי גמל, אבל פחות משפריץ של משחת נעליים?

עוד יום בצבא המוסרי בעולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצעה צנועה לקואליציה

ועדת השרים לחקיקה צפויה לדון ביום ראשון הקרוב בהצעת חוק שמטרתה למנוע עתירות לבג”ץ מצד ארגוני זכויות אדם, במיוחד בכל מה שקשור לשטחים גנובים על ידי מתנחלים.

ספק אם החוק ישיג את מטרתו. אחרי הכל, אם ייאסר על ארגוני זכויות אדם לעתור בשם נפגעים פלסטינים, הקורבנות פשוט יעתרו בעצמם. כל מה שיקרה הוא שהיצוג יעבור יותר לעורכי דין פלסטינים (כאן המקום להזכיר לחיוב את מומחיותו ומקצועיותו של מוחמד שקיר). הטענה שהחוק יכול למנוע פינוי מאחזים שבהם לכאורה אין עותר קונקרטי פשוט לא נכונה, משום שבג”ץ קבע מספר פעמים בעבר שעצם הבניה הבלתי חוקית, די בה להביא לפינוי; הממשלה אמונה על אכיפת החוק ובניה בלתי חוקית היא עבירה בפני עצמה, על אחת כמה וכמה כשהיא נעשית על קרקע פרטית. (יש להזכיר שכאשר הגזלנים טוענים ש”הפלסטינים לא הראו ראיות לבעלות בקרקע”, לא רק שהם מתעלמים פעמים רבות מראיות, הם מודים שלהם-עצמם אין כל ראיות כאלה.)

אז הנה, לנוחות הקואליציה, הצעת חוק פשוטה ויעילה יותר:

הצעת חוק: שימור מורשת איזבל ואחאב, 2017-התשע”ז

1. לא ידון בית המשפט העליון ביושבו כבג”ץ בעתירה של תושב האזור המוחזק על ידי ישראל, אלא אם החזיק התושב באזרחות ישראלית.

2. תושבי האזור הרוצים לערער על החלטות המפקד הצבאי, יוכלו לעשות זאת בפני בית דין צבאי, היה וראה המפקד הצבאי לנכון לאפשר זאת.

וזהו.

נזכיר: היכולת של תושבי הגדה והרצועה לעתור לבג”ץ לא מעוגנת בחקיקה, אלא בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר מ-1968. שיעור העתירות של פלסטינים שהתקבלו על ידי בג”ץ אפסי, וגם כאשר הן התקבלו חל שיהוי ניכר בקבלת ההחלטה ובביצועה. עמונה, לדוגמא, הוקמה באופן בלתי חוקי ב-1996, העתירה בנושא שלה הוגשה ב-2008, וההחלטה על פינויה התקבלה ב-2015 ובוצעה ב-2017.

בפועל, בג”ץ שימש כמלבין העיקרי של הכיבוש. היו דברים שהוא לא יכול היה לכבס, אבל היו מעט מאד כאלה. למשל, כאשר דן בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ; אין לבלבל עם בית הדין הפלילי הבינלאומי, ICC) בשנת 2004 בפרשת חומת ההפרדה, ישראל נשענה על פסיקות בג”ץ כהוכחה לכך שיש ביקורת משפטית והכל תקין. בו זמנית, אגב, הממשלה תקפה את בג”ץ על כך שהוא מחבל בעבודת החומה, אבל זה בנוהל.

ישראל מפעילה בגדה המערבית דיקטטורה צבאית מזה כ-50 שנים. היא שונה מדיקטטורות אחרות בכך שהיא פועלת אקטיבית לנישול האוכלוסיה המוגנת מאדמותיה. בג”ץ היה המגן העיקרי של מדיניות זו. עצם הטענה שהוא בוחן את החלטותיו של המפקד הצבאי ומקבל עתירות נגדן היתה כלי מרכזי של הלגיטימציה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. עם כל ההתקפות על בג”ץ לאורך 50 השנים האחרונות בנושא, אף ממשלה לא העזה לעשות דבר פשוט: לבטל את ההחלטה של היועמ”ש שמגר מ-1968. שמגר עצמו, אגב, הזדעזע בראיון איתו בסרט “שלטון החוק” מהאפשרות הזו בדיוק משום שהיא תציב בגדה דיקטטורה צבאית בלתי מרוסנת.

אבל אחרי הכל, זה מה שהממשלה – וחלק ניכר מהציבור – רוצה: יכולת של הצבא לפעול ללא הגבלה בשטחים, בלי בג”ץ ובצלם. אז הנה, זה פשוט. חוק של שני סעיפים עושה את זה. לא צריך חוק יסוד.

רק שאחר כך, הממשלה ותומכיה יצטרכו להסביר דיקטטורה צבאית נקיה. הם חוששים, בצדק, שזה יהיה מסובך. גם כך ההצגה של “הדמוקרטיה הישראלית” זוכה לקריאות בוז מהקהל במערב. אבל, רבותי, חלפו 50 שנים. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

וזה היה מביך אלמלא הכרנו את דו”צ

בפסטיבל הסרטים שערך השבוע ארגון בצלם (לצערי לא השתתפתי) כיכב סרטון, שזכה לפרסום גם בטורה של עמירה הס. רואים בו קצין צה”ל עוצר באלימות פלסטיני, אחמד זיאדה, שלא עשה דבר, שהיה על אדמתו הפרטית, ושנעצר כי לא בא לקצין טוב בעין. הקצין נובח שוב ושוב את המילים הבודדות שהוא יודע בערבית: “לך הביתה”. זיאדה שוב ושוב עונה לו: אני בביתי. מה אתה עושה פה? החמוש לא מבין, מתעצבן, ובשלב מסוים צועק “אמרתי לך ‘רוח’, נכון?” כאן מתחילה האלימות. מצד החמושים, כמובן. המטרה שלה, כרגיל, היא להגן על מתנחלים.

הסרטון, והטור של הס, גרמו מבוכה לצה”ל. אפשר היה לטפל בה בכל מיני צורות. אפשר היה לומר שהקצין הפעיל אלימות לא ראויה ועל כן הוא יועמד למשפט. רק שזה היה כנראה מוליד עוד מרד נוסח “דוד הנח”לאווי” ואלאור אזריה; החמושים של צה”ל מזמן לא חושבים שהם צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים לפלסטינים. אפשר היה, אם צה”ל אכן חשב שהאלימות כלפי זיאדה היתה מוצדקת, לנצל את הסרטון של החמושים עצמם: הקצין נושא על הקסדה שלו מצלמה. צה”ל בחר, מסיבותיו שלו – כנראה משום שהמצלמה של החמוש מתעדת את האלימות כלפי זיאדה אחרי שהמצלמה שלו נפלה – שלא לעשות זאת. אפשר היה להודיע שהנושא בבדיקה, ולסמוך על כך שאף עיתונאי ישראלי לא יטרח לברר מה קורה עם הבדיקה. זוכרים, אגב, את השופט הירדני שחמושינו המאוימים-תמיד הרגו? שמעתם משהו על החקירה בנושא? לא? וואלה.

וכמובן, דו"צ יכול היה לבחור לשתוק. אבל משום מה, צה”ל החליט להכנס בבצלם ראש בראש. העלוב מוטי אלמוז, דובר צה”ל, פרסם תגובה כאן. שווה לפרק אותה.

“לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום.” לא ברור איך צילום בפני עצמו הוא הוצאת דיבה. האם אלמוז טוען שהאירוע לא התרחש? התרחש אחרת? מה?

“לא תמיד אנחנו מגיבים כיוון שלעיתים כל מבוקשכם הוא קמפיין ופרסום בחינם גם באמצעות פרובוקציה והחלטה שסרט או התבטאות חשובים יותר מכל, גם מהאמת.” ובכן, אם זה המצב, התפקיד שלך הוא להציג את האמת. בשביל זה משלמים לך. מהי האמת בתקרית הזו? אה, ובאותה הזדמנות, שפר את העברית שלך. אתה בתפקיד רשמי. זה מביך.

“בשבוע האחרון הופצו צילומים של קצין צה״ל במהלך פעילות מבצעית באזור הישוב יצהר.” כן, ו? אני לא רואה כאן הכחשה של המתועד.

“מפקדי צה״ל וחייליו עושים לילות כימים להגנה על אזרחי ישראל וימשיכו לעשות כך.” מה באירוע הזה קשור להגנה על אזרחי ישראל? נשמח לקבל פרטים. נזכיר לך שיש מצלמה של הקצין במקום. רוצה לחשוף את התוכן שלה, כדי שנדע יותר על מהות האיום? אה, לא?

“יש הבדל מהותי בין צילום אירוע בעודו מתרחש, לבין יצירת אירוע בעקבות הגעה לנקודה בשטח עם מצלמה.” תשמע, אתה אידיוט.

מצטער, אבל אין דרך אחרת לומר את זה. אתה שולף לי תירוץ משנות השמונים, שגם אז לא היה משהו, וזורק אותו 30 שנה קדימה, לתקופה שבה אין לו שום רלוונטיות. מכמה סיבות.

קודם כל, התיעוד הוא תיעוד של אירוע. הוא מתעד עימות בין חמוש ובין אדם. העימות הזה הוא אירוע בפני עצמו והוא ראוי לתיעוד.

שנית, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה עברת קורס בתקשורת מודרנית, אבל כל בנאדם בעולם המערבי יוצא היום מהבית עם מצלמה ומצלמת וידאו. תבקש מפקידת הלשכה שלך להסביר לך איך עובד הסמארטפון שלך ומה הוא מסוגל לעשות. בקש מאחד הקצינים שלך להכין לך מצגת זריזה על תנועת Black Lives Matter ועל המושג של “האח הקטן” כדי להבין שמצלמות ניידות הפכו אלמנט מרכזי של כל עימות עם חמושים או כוחות בטחון לפני פאקינג חמש שנים. אולי כדאי שתעבור רענון כלשהו בתחום שאתה אמור להיות אחראי עליו.

“אתם לרוב בוחרים באפשרות השניה וגורמים לחיכוך שלא היה נוצר קודם לכן.” בצלם מתעדים על בסיס יומיומי את ההתנהלות של מתנחלים וחמושים ישראלים בגדה המערבית. לעתים קרובות הם יוצרים מבוכה לצה”ל, ובצדק. אגב, אם אתה רוצה למנוע חיכוך, אולי כדאי שלא תשלח חמושים לאדמות פרטיות של פלסטינים אלא אם יש סיבה מבצעית דוחקת לכך.

יתר על כן, היחידה שלך-עצמך מתחננת בפני חיילים, כבר 30 שנה, להתנהג כראוי מול מצלמות. הם לא מסוגלים לזה, ומכמה סיבות. קודם כל, הם לא מקצועיים. שנית, הם לא מודעים למשמעות החוקית של תפקידם. שלישית, הם כוחות כיבוש, קלגסים. זה מה שקלגסים עושים. והם אמרו במפורש שמצלמות הן ה”קריפונטייט” שלהם. אגב, הם אמרו את זה לפני חמש שנים. אולי באמת כדאי שתצא לרענון.

מצלמות, בקצרה, הן בדרך כלל המחסום היחיד בין פלסטינים ובין אלימות בלתי מוצדקת מצד חמושים. לא תמיד המחסום הזה עומד: הקצין בסרטון שלפנינו אומר שהמצלמה “לא מטרידה אותו יותר מדי”, ומיד לאחר מכן אכן מתחיל להפעיל אלימות כלפי זיאדה, תוך שזה מציין שוב ושוב שהוא מצולם. אפילו בן דרור ימיני נאלץ להודות ש”אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-Hasbara אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.” זה היה לפני שנתיים, אגב. אולי כדאי להפסיק להפנות את הזעם לאנשים שמתעדים את החמושים שלך ולהתחיל לנסות לחנך את החמושים? אה, רגע. אתה בעצם תומך בהם.

“הקצין המופיע בסרט פעל כמצופה בגיבוי מלא של מפקדיו.” וואלה. באמת? זה ממש מפתיע. אותם מפקדים שמיהרו להודיע, בתקרית השופט הירדני, שהוא ניסה לחטוף נשק? אותם המפקדים שלא העלו שום שאלות, כשחמוש צה”ל רצח את בני הדודים קוואריק, במה שתואר תחילה כ”פיגוע קלשון” ושונמך במהירות ל”פיגוע מזרק”? אותם המפקדים שגיבו את החיילים שהרגו את מחמוד מוחמד דראגמה, כי הוא החזיק בקבוק שתיה? אותם המפקדים שאמרו שהכל בסדר, כשהחמושים שלהם הרגו את עומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, כי הוא הזדקף בה? אותם המפקדים, שבמשך חודש התעקשו שנדים נווארה ומוחמד סלאמה מתו סתם כך, ולא מירי של החמוש בן דרי? ה”גיבוי המלא” של המפקדים שלך הוא לא תעודת כבוד; הוא אישור טיוח.

“אתם תמשיכו לעשות סרטים כאילו בשם חופש הביטוי למרות שהביטוי מנותק מהמציאות ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה בלי להכניס את צה״ל לויכוחים פוליטיים.” הבנתי שאתה בונה על להיות המירי רגב הבאה. לסרטון הזה אין, בפני עצמו, קשר רב לזכות הביטוי. הוא קשור הרבה יותר להפרת הזכויות היומיומית שהחמושים שלך מבצעים. הוא תיעוד של פשע ודרישה לצדק.

אבל רגע, שניה, באמת אמרת משהו על “ויכוחים פוליטיים”? מה פוליטי בקלגס שמכה אדם שלא עשה לו דבר, אלא רק התווכח איתו? אפילו אנשי ימין הגונים – אני יודע, בריה מיתולוגית כמו שלגיה, תא”ל חכם ורובי ריבלין – יאמרו שאף שצה”ל צריך לשלוט בשטחים, אין מקום לאלימות שרירותית כלפי אנשים שרק עומדים על זכויותיהם בדרכי שלום. מה שאמור להיות פה הוא לא “ויכוח פוליטי”: אין הצדקה לאלימות של נציג שלטון החוק (כן, תתעדכן, זה הג’וב של חיילים בגדה) כלפי אדם לא אלים. בשום מערכת פוליטית.

אז למה דובר צה”ל יצא לכל הטררם הזה? קודם כל, כי הוא מזמן הפסיק לנסות להשפיע על דעת הקהל הלא ישראלית. הוא מכוון לישראלים אובר-פטריוטים בלבד, והוא מיישר את עצמו לימין. יש לציין שבעוונותי, כמו כל משלם מסים ישראלי, גם אני משלם את המשכורת של אלמוז, והייתי מצפה לאיזושהי אובייקטיביות. אבל על זה אין מה לדבר בצבא שהכיבוש הוא מזמן המשימה העיקרית שלו.

ושנית, הזעם פה יוצא ככל הנראה על הפנים החשופות של החייל, על הקלוז-אפ עליהם. יש לקוות שלחייל הזה אכן יהיה קשה לצאת לחו”ל. אין, הרי, שום סנקציות אחרות שיוטלו עליו. צה”ל לא יעמיד אותו לדין, כמו שהוא לא מעמיד לדין את הרוב המוחלט של אנשיו שפוגעים בפלסטינים. מצד שני, צה”ל התרגל מזמן למצב שבו הוא יכול לומר ש”מצ”ח בודקת”, ולסמוך על זה שאף אחד לא יזכור שהיא “בודקת” כבר חמש שנים. המעבר לפעולה ישירה, לחשיפה של תמונות המעוולים עצמם, מטרידה אותו. היא מקלפת מעט את שכבת העוול החסין (impunity) שצה”ל מעניק לחמושיו מזה חמישים שנה.

הקריפטונייט צורב, כמסתבר. תנו לנו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עם כל הבעיות, הפסיקה בתיק אזריה חשובה – משום שהיא משיבה סטנדרטים שאבדו

בית המשפט הצבאי הרשיע הבוקר (ד’) את אלאור אזריה בהריגה, ומדברי השופטים עולה הרושם המובהק שמדובר ברצח ולא בהריגה, ושאלמלא השתפנה התביעה הצבאית והעמידה לדין את אזריה בפשע הנכון, הוא גם היה מורשע בו.

קל לזלזל בפסיקה הזו, ולא חסרות לכך סיבות. הפסיקה הזו היא למרבה הצער החריג ולא הנורמה. אזריה הוא החמוש הישראלי הראשון שהורשע בהריגה מאז תייסיר אל היב, שרצח את תום הורנדל ביריה בראשו בזמן שהאחרון ניסה לסוכך על ילדים. אל היב הורשע ב-2005. עונשו הקצר גם כך קוצר עוד יותר.

בימים אלה מסתיים משפטו של בן דרי, חמוש מג”ב שרצח את נדים נאוורה בן ה-15 וככל הנראה גם את מוחמד אבו טאהר בביתוניה. כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, הירי היה רצח ולא הרג  כי היורה החליף קליעי גומי בקליעים חיים – בזמן שצה”ל טען שטכנית ירי כזה בלתי אפשרי, ושכנע כתבים צבאיים לחזור על השקר הזה. ובכן, אף שדרי החליף את קליעי הגומי שלו בקליעים חיים, הוא לא הועמד לדין באשמת רצח אלא באשמת הריגה – והוא צפוי להיות מורשע ב”גרימת מוות ברשלנות”, כשבכתב האישום המתוקן ייכתב ש”כדור חי השתרבב למחסנית כדורי הגומי.”

אבל דרי הוא עדיין חריג: המקרה שלו נחקר והוא הועמד לדין. מנתוני יש דין לשנת 2015 עולה שכוחות הכיבוש הרגו 116 פלסטינים באותה השנה, אבל נפתחו רק 21 חקירות – בניגוד לעמדה הרשמית של הפרקליטות הצבאית, על פיה היא חוקרת כל הרג אלא ב”נסיבות מבצעיות.” מקרה דוגמא הוא מותה של סמאח עבד אללה, צעירה בת 18 שחייל צה”ל הרג אותה ביריה אחת לראשה כשישבה ברכב בין אחיה, אף שלא היתה מעורבת בשום תקרית. החמושים טענו אחר כך שהיא “נשאה סכין.” לאחרונה הודיעה הפרקליטות הצבאית, רק שנה וחודשיים אחרי התקרית, שהיא החליטה שלא לפתוח בחקירה. לא להמנע מהעמדה לדין – לא לחקור. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי בלוג בתשלום ליש דין.)

כך שאי אפשר אפילו לטעון שמערכת הצדק הצבאית מתפקדת. ואף על פי כן, פסק הדין בפרשת אזריה חשוב.

[…]

ומכמה סיבות. קודם כל, פסק הדין מפרק את ההגנה העיקרית של חמושי צה”ל לדורותיהם – “תחושת הסכנה.” לכאורה, עצם העובדה שחמוש חש בסכנה די בה כדי להביא להריגה מצידו, ושעל ההרג הזה אי אפשר להעמיד אותו לדין. בית המשפט הצבאי ציין שתנאי לירי הוא סיכון “ממשי ומיידי” – בדגש על ממשי. העובדה שאזריה לא זיהה מטען על גופו של האיש שרצח – אפילו לא לטענתו-שלו, השקרית בעליל – שומטת את ההגנה שלו. כלומר, כדי שחייל יוכל לא רק “לחוש מאוים” אלא גם לפעול על סמך התחושה הזו, הוא צריך ראיות.

שנית, הדברים הנכוחים מאד של הרמטכ”ל איזנקוט אמש (ג’), על פיהם חיילי צה”ל אינם “ילדים.” אני חושב שהפעם האחרונה ששיבחתי רמטכ”ל היתה כשדיברתי על השתיקה המתמשכת של גבי אשכנזי, ואני מקווה שלא אקלל את הרגע הזה, אבל בפרשה הזו איזנקוט נהג היטב לאורך כל הדרך. הישראלים רגילים לראות בחיילים שלהם “ילדים”, וההתיילדות הזו מתירה לחמושים, מצד אחד, לעשות ככל העולה על רוחם ומצד שני מרגילה את הציבור הישראלי לתפיסה של פושעי מלחמה: התפיסה שכדי למנוע פגיעה בחיילים מותר לפגוע באזרחים לא מעורבים. התפיסה הזו חוזקה על ידי טיפוסים כמו אסא “פושט טלפיו ואומר ראו” כשר.

ושלישית, וכנראה חשוב מכל, תחושת “רוח הרפאים.” חמושים ישראלים מבצעים פשעים על בסיס יומיומי. רובם כמובן לא מגיעים לרצח או הריגה, אבל כולם מתודלקים בתפיסה שאין להם באמת ממה לפחד. התחושה הזו מאותגרת על ידי החשש מ”רוח הרפאים המתבוננת” – הפחד שדווקא אותך תתפוס מצלמה, שדווקא את הפשע שלך יראו בפריים טיים, והידיעה שברגע שזה יקרה הצבא יזרוק אותך לכלבים, שהקצינים שלך יעמדו מאחוריך עד לרגע שבו ההגנה עליך תסכן את הקריירה שלהם.

ולאור העובדה שמצ”ח והפרקליטות הצבאית לא עושים את העבודה שלהם – ואני מאד נדיב פה – בהרתעה של חמושים ישראלים בגדה; ולאור ההערה הנכונה כל כך של ציון נאנוס – שאלמלא הסרטון, אזריה היה חופשי ושחייל שהיה חושף את התקרית היה מוקע כמי שמכפיש את הצבא – רוח הרפאים הזו חשובה. היא בעליל עושה את העבודה שלה הרבה יותר ברצינות מאשר הפרקליטות הצבאית.

בדיוק מהסיבה הזו צריך לדחות על הסף את הרעיון של חנינה לאזריה – רעיון שמדהים בעיני ששלי יחימוביץ’ תמכה בו היום. המסר של חנינה יהיה הפוך: גם את יתפסו אותך, גם אם יהיו מצלמות, גם אם תגיע לבית המשפט עם ערימה של שקרים מטומטמים וחצי אפויים, גם אם תורשע – אתה לא תשב יום בכלא. להיפך, אתה תוכל לצאת מהצבא כגיבור של הימין היהודי.

וזה יהיה כנראה המסר הרצחני ביותר. חמושים, כפי שצריך להזכיר, הם חיות טרף. כדי לתפקד, צבא צריך לעבוד על הסרת המחסומים שיש לאזרחים טובים מפני רצח. אחרי הכל, הג’וב של צבא הוא השגת משימה באמצעות אלימות, לעתים קרובות מאד אלימות קטלנית (לאלימות פחות קטלנית יש לנו משטרה.) בו זמנית, הצבא חייב לוודא שכאשר הוא משחרר את החיה שבאדם, היא לא תסתובב ותנגוס בו. זה לא סנאריו בלתי סביר: דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה מחוסלות בדרך כלל על ידי הצבא שלהן. צבא חייב גם לוודא שהוא לא יהפוך לכנופיה – ולאור תרבות ה”רעות” הרעילה שלו, הוא מלכתחילה נמצא מרחק קצר משם.

מה שמונע מצבא להפוך לכנופיה הוא משמעת פלדה, שאומרת שכן, אנחנו מתירים לך להרוג אבל בתנאים מסוימים מאד; ואם תחרוג מהם, תחטוף, ותחטוף הרבה. בלי זה, אנחנו נשארים עם הדבר המסוכן ביותר למין האנושי – בן 19 שטוף הורמונים עם נשק ואפס אחריותיות (accountability). כשתומכי אזריה קוראים לחנון אותו, הם קוראים בעצם להפוך את צה”ל לכנופיה – אפילו לארגון טרור יש יותר משמעת.

כך שפסק הדין הזה הוא דבר חיובי, ועכשיו נשאר לראות איך סייעני פשעי המלחמה בכנסת, מלפיד עד בנט, ינסו למסמס אותו. וכשזה יקרה, וכשיגיע הרוצח הבא, צריך יהיה לזכור מי התיר מעליו את הרסן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על החלטה 2334

מכון ויזנטל פרסם לפני מספר ימים את רשימת התקריות האנטישמיות הבולטות של שנת 2016. במקום הראשון, טוען המכון, נמצאת החלטת מועצת הבטחון 2334 (הטקסט שלה כאן, מומלץ מאד לקרוא): הסיבה לכך היא שהחלטת מועצת הבטחון “מוחקת את ההיסטוריה היהודית.”

ראש הממשלה, לשלשת עופות, נשא דברים דומים: “לפי החלטת האו”ם, המכבים לא שחררו את ירושלים אלא ‘כבשו שטח פלסטיני’. לפי החלטת האו”ם הכפרים שהם יצאו מהם באזור מודיעין וסביבתו הם ‘שטח פלסטיני כבוש’. כמובן שהפלסטינים הגיעו הרבה יותר מאוחר ואנחנו היינו במקומות האלה.”

החלטה 2334 לא אומרת שום דבר על ההיסטוריה היהודית. אבל כשנתניהו ומכון עאלק-למלחמה-באנטישמיות מדברים על “השכחת ההיסטוריה” הם חושפים את נקודת התורפה של הציונות העכשווית: הא-היסטוריות שלה.

הציונות, במקורה, התיימרה “להשיב את העם היהודי אל ההיסטוריה”, כביכול יצא ממנה אי פעם. כביכול ההיסטוריה מתמצה בריבונות ולאומנות. כדי “לחזור אל ההיסטוריה” היא היתה צריכה למחוק את ההיסטוריה: לקבוע שכל מה שהתרחש בפלסטינה אחרי שנת 70 הוא לא חלק מההיסטוריה. כאילו לא היה המקום המעונה הזה מוקד להרבה יותר מדי היסטוריה ולהרבה יותר מדי כובשים. כל מה שקרה אחרי שנת 70, על פי התפיסה הציונית, פשוט לא משנה מבחינה היסטורית. היו בעלי בית, הם גורשו, הם חוזרים, וכל השאר מתבקשים לזוז.

זו תפיסה מדהימה בחוצפת הא-היסטוריות שלה. קשה להעלות על הדעת אף תנועה לאומית שדרשה זכויות אל המקום שבו היא חושבת שישבו אבותיה, תוך מחיקת כל מה שנמצא שם בפועל. הדרישה הציונית לא היתה רק דרישה מיתית: היא היתה דרישה חוקית. עד היום, התפיסה הציונית היא למצער להעניק זכות יתר לבני העם היהודי מבחינה לאומית ובשיאה, דריסה של כל זכויותיהם של מי שאינם יהודים, בדגש על זכויות הקניין שלהם. התפיסה ש”עם איננו יכול להיות כובש בארצו” משמשת את הציונים לנישול לא של צללים במחזה מוסר, אלא של אנשים אמיתיים, עם שמות ושאיפות.

התפיסה הזו חלחלה אל מחוץ לקבוצות יהודיות: כשג’ון קרי נשא את נאומו ביום רביעי, הוא דיבר על ההיסטוריה של ישראל ופלסטין, אבל פתח בקונגרס הציוני, המשיך בהחלטה 181 של האו”ם, ועבר להסכמי אוסלו. הפלסטינים הם לכל היותר צד סביל בסיפור הזה.

כמובן שהאו”ם לא טען שהמכבים “כבשו שטח פלסטיני”; התיילדות מטומטמת כל כך יכולה לעלות רק במוחו של מנהיג ציוני. מה שהוא אמר פשוט הרבה יותר: עם כל הכבוד למיתולוגיה הציונית, יש גם היסטוריה. והיסטורית, יושב כאן עם אחר. אפשר להתווכח על השאלה מתי הוא התגבש לעם, אבל זה לא כל כך משנה: לבני העם הזה יש זכויות והכיבוש הישראלי שולל את הזכויות האלה. על כן על הפגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים להתבטל. יכול להיות שפעם יהודים היו הרוב בגדה המערבית, אבל רבאק, זה לא משנה. זה לא משנה כי זה היה מזמן, וזכויותיהם של החיים גוברות על זכויותיהם של המתים.

ההתעקשות של נתניהו ודומיו להעלות שוב את הנושא רק חותרת תחת זכותה של מדינת ישראל – מדינה שהוקמה בחטא ופשע, כמו רבות מהמפלצות הקרות הללו – לחיות חיים נורמליים. הדרישה להפוך את ישראל למדינה על-היסטורית פוגעת קודם כל באנשים שחיים בה. אנשים צריכים נורמליות, לא ממשלה שנמצאת במסע אל המשיח, לא מדינה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, לא כיבוש של “שטחי אבות” שדורש 55% מהסד”כ של צבאה.

[…]

המפסיד העיקרי מהחלטה 2334 היה, עם זאת, המרכז הרדיקלי. במשך 15 שנה בערך טיפוסים כמו יאיר לפיד ובן דרור ימיני אמרו לנו ש”כל העולם יודע” שישראל תשמור על גושי ההתנחלויות. לפיד אמר ב-2012 ש”אין מפה שבה אריאל איננה במדינת ישראל”; על מעלה אדומים אמר ב-2015 ש”תמיד תהיה חלק ממדינת ישראל.”

כלומר, המרכז מכר לעצמו סיפור כאילו ישראל יכולה לספח שטחים מהגדה המערבית ושהנושא הזה כבר סגור. החלטה 2334, שהיא חוק בינלאומי מחייב, סותמת את הגולל על התפיסה הזו: כל ההתנחלויות, כולל אלו במזרח ירושלים, הן בלתי חוקיות. הן יוכלו להשאר שם רק בהסכמה פלסטינית. שיטת הפיצה של ישראל (כפי שניסח אותה עלי אבו נימה) היא לנהל משא ומתן על פיצה בעודה אוכלת חתיכות ממנה. הסיפור שהמרכז סיפר לעצמו, כביכול “כולם מסכימים לכך” נתקל בחומת המציאות: אף מדינה איננה מסכימה לשטיק הזה.

כמובן, בין סירובן של מדינות להכיר בפשעים של ישראל כלגיטימיים ובין היכולת או הרצון שלהן להפעיל את הכוח הנדרש על ישראל כדי שזו תפסיק את הכיבוש יש פער ניכר; ובכל זאת אנחנו לא היום איפה שהיינו לפני שבוע.

[…]

הימין הופך לאחרונה את דונלד טראמפ למשיח שלו. אריה דרעי הצהיר שבחירתו של טראמפ היא “ימות המשיח.” הציפיות לטראמפ עלו במיוחד בשבוע האחרון, כביכול הוא יוכל להושיע את ימני ישראל מגורלם ההיסטורי. אז זה המשיח של הימין המודרני: גזען בוטה עם נגיעות אנטישמיות מובהקות, משפיל סדרתי של נשים, שקרן שגורם לנתניהו להוריק מקנאה, בריון עם היסטוריה של התעללויות, ואדם שלא מוכן לחשוף את מסמכי המסים שלו.

זה האיש שאמור להושיע אותם, כנראה משום שעל הכמיהה לפוטין ולפוטיניזם אסור עדיין לדבר. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם בסך הכל שמרנים. הם משיחיים ניהיליסטים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל ממשיך להתנהל בגדה המערבית כאילו היה כוח לוחם ולא כוח שיטור

בקרב חמושי צה”ל קמה לאחרונה סערה: סרטון הדרכה של חטמ”ר שומרון קרא למפקדים לאמן את כוחותיהם כך שיימנעו ככל האפשר מהריגתן של חשודות פלסטיניות בביצוע פיגועי דקירה. מעבר לשאלה האם כל פיגוע שעליו מדווח צה”ל הוא אכן כזה (יש יותר מדי מקרים שבהם זה איננו המצב, אבל הדיווח הראשוני מקשה מאד על חקירה אפקטיבית של התקרית), הסרטון מעלה – לראשונה ובהיסוס – את שאלת השימוש של החמושים בכוח לא קטלני כנגד תוקפים.

כמובן, חמושים אלמונים מיהרו לזעוק שמפקירים אותם ושופכים את דמם. “לוחם” מילואים אמר לנרג ש”אי אפשר לצפות מלוחם להסתער בשדה הקרב כאשר מעמיסים עליו ערימה של ספקות משפטיים או שיקולים של אווירה ברחוב. תפקידו של לוחם הוא להסתער בשדה הקרב ולמגר את האויב, כפי שלימדו בצה״ל מאז ומתמיד. בכלל, כדאי שבמקום להתעסק כל היום בשאלת מוסריותו של הצבא המוסרי בעולם, יתעסקו מידי פעם בחיזוק רוחם של הלוחמים בצדקת הדרך ובדבקות במשימה.”

כמה דברים. קודם כל, המשימה של החמושים היא לשמור על כמה שיותר שקט וכמה שפחות אלימות. הריגה לא הכרחית של אנשים מעוררת, בצדק, שנאה ותחושות נקם בקרב קרוביהם וידידיהם. תחושות אלו היו מתורגמות, במצב נורמלי, לפעולה משפטית כגון פעולה להעמדה לדין של החמוש שהפעיל כוח מוגזם או לתביעה אזרחית. הנתיבים האלה חסומים בפועל בפני האוכלוסיה הפלסטינית, אשר על כן היא פועלת להשיג סוג כלשהו של צדק – סוג מעוות ומזיק מאד של צדק – על ידי פגיעה בחמושים או בלתי חמושים ישראלים, שברוב מוחלט של המקרים אינם האדם שביצע את הפגיעה. בהנתן שהמשימה של צה”ל היא צמצום האלימות, אז “דבקות במשימה” היא בדיוק הפעלת אמצעים פחות קטלניים, וכן, היא “שיקולים של אווירה ברחוב.” חמוש אחר שדיבר עם נרג, גם הוא פחדן אנונימי, אמר ש"כל שיקול של 'עלול לעורר תחושות נקמה' הוא אידיוטי ומסוכן, ואני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל תחושות.” ובכן, יקירי, אתה פועל כחלק מכוח רשמי של מדינת ישראל, ואתה תסכן את חייך עבור מה שיאמרו לך לסכן אותם. זה הג’וב. ואה, כן: כלובש מדים, מצפים ממך להסתכן כדי להשיג מטרות צבאיות ומדיניות. לא מתאים לך? סרב לשרת.

שנית, וחשוב הרבה-הרבה יותר: אתם לא בשדה קרב ואתם לא חיילים.

אני יודע, אני יודע. אמרו לכם שאתם חיילים. הלבישו אתכם במדים של חיילים. ארגנו אתכם במסגרת צבאית וגידלו אתכם על מסורת קרב. אבל אתם לא חיילים ואתם לא במצב של קרב. אתם שוטרים בקרב אוכלוסיה עוינת. אם אתם חיילים סדירים, הסבירות שמישהו מכם חווה קרב היא אפסית.

האשליה הזו – שאנחנו מפעילים חיילים ושהם צריכים לפעול במסגרת של דיני הלחימה – היא אולי הקטלנית ביותר מבין האשליות של הסכסוך עם הפלסטינים. דיני הלחימה מתירים פעולות קיצוניות מאד, בין השאר מתוך התפיסה הברורה שתבוסה במלחמה עשויה להיות קיצה של המדינה; ושיחד איתה יכולה האוכלוסיה של המדינה לחוות פשעים קיצוניים, מהגליה ועד השמדה.

לצה”ל ולמדינת ישראל תמיד נוח היה להפעיל בגדה וברצועה טענה כפולה: מצד אחד, לטעון שחמושי צה”ל נמצאים במצב של לחימה וככאלה, מותר להם לפעול לפי החוקים הקיצוניים מאד של לחימה; ובו זמנית, מצד שני, לא להכיר בצד השני כצד לוחם ולהתייחס אליו כאל פושע. אילו התייחסה ישראל ברצינות למצב בגדה כמצב של לחימה, היא לא יכלה להעמיד לדין פלסטינים בשל פעולות לחימה. כמובן, היא יכלה להעמיד לדין אנשים שביצעו לטענתה פשעים כנגד האנושות, כגון פגיעה מכוונת או אדישה באזרחים, אבל יש לצה”ל סיבות טובות מאד לא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו.

וכמובן, העובדה שישראל טוענת שהיא במצב לחימה עם הפלסטינים מאשפרת לה לקשקש על “פעולות מבצעיות” ולהודיע שכאלה היא לא חוקרת. היא מאפשרת הרג או פציעה קשה של פלסטינים תחת חסות חוקי המלחמה.

אבל לא זה המצב. ישראל לא מתמודדת עם צבא. היא מתמודדת עם מצב הביניים של אוכלוסיה מתקוממת, לא חמושה ברובה. לא פשיעה פלילית, אבל גם לא לחימה. המצב מתבטא בשיאו הפרדוקסלי בחמושים מזוינים מכף רגל ועד ראש שלא מכירים שום פתרון לתוקף חמוש בסכין אלא להרוג אותו.

וזה לגמרי לא הכרחי. יש המון שיטות לניטרול תוקף כזה שלא מביאות למותו, החל מאקרחי טייזר ועד לימוד יעיל של קרב מגע. כן, במסגרת המיליטריזציה של המשטרה האמריקאית – שהיא כוח המשטרה שיותר מוכר לישראלים – התפיסה גם שם היא ששוטר הוא סוג של חייל ושאם הוא חש סכנה, אז התגובה הראשונה שלו צריכה להיות קטלנית. אבל בבריטניה, למשל, יודעים טוב מאד לנטרל תוקף שחמוש בסכין בלי להרוג אותו. זה לא כל כך מסובך. רק צריך לרצות.

גם בישראל עצמה, מג”ב טובים משמעותית יותר בהתמודדות עם אלימות נמוכה או לא קטלנית. שוב ושוב, אם אתה מסתכל על חקירות מצ”ח, אתה מוצא שקציני מג”ב מתגאים ביכולת שלהם לנטרל מצב מבלי להרוג אף אחד, בעוד שלטענתם חוסר האימון של צה”ל מביא לכך שהוא הורג הרבה יותר.

אבל זה לא חוסר אימון. זו בחירה מודעת, בחירה שסרטון ההדרכה של חטמ”ר שומרון עשה צעד מגושם ראשון אחורה ממנה. הסיבה לבחירה הזו ברורה: צה”ל הוא הגוף המכונן של ישראל. לרוע המזל, כבר שני עשורים בערך שהוא לא גוף לוחם אלא גוף שיטור אלים, גוף קלגסות. הפעם האחרונה שבה צה”ל נלחם בצבא קונבנציונלי אחר היתה ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, מול הצבא הסורי. וההצלחה שלו היתה מוגבלת מאד.

מלחמת 1982, צריך להזכיר, היתה מיועדת לשימור השליטה של ישראל בגדה וברצועה. המטרה היתה חיסול כוחו הצבאי ובהתאם הפוליטי של אש”ף, כדי לאלץ את הפלסטינים הכבושים להסכים לכל מיני תכניות שלטון עצמי לחצי ולרביע ששרון הגה. זה לא כל כך עבד. הכוח הצבאי של הפלסטינים בדרום לבנון נשבר, אבל ספק אם מישהו חשב אי פעם ברצינות שזה הכוח שישחרר את פלסטין או שיש לו סיכוי כלשהו מול צה”ל.

כלומר, עיקר פעילותו של צה”ל ב-40 השנים האחרונות, בשטחים הכבושים ומחוצה להם, מיועדת לשמר את הדיכוי של הפלסטינים. ואף על פי כן, מפקדיו נמנעו מלהפוך את צה”ל רשמית לכוח שיטור ולאמן אותו בהתאם.

למה? כי צה”ל הוא הגוף המרכזי של מדינת ישראל. בן גוריון בנה את המדינה סביב הצבא ומאז אין מוסד אחר שלה שזוכה להערכה כמוהו – אף שמדובר בבהמה גסה ודי כושלת. כולם מרשים לעצמם לרדת על המשטרה – בצדק – או על השב”ס (עוד יותר בצדק), אבל אם תצא נגד צה”ל, תהפוך למכחיש שואה.

להודיע רשמית שתפקידו של צה”ל הוא לא להדוף צבאות אויב, כי כבר לא נשארו כאלה, אלא שתפקידו הוא לשמר כיבוש; להודיע רשמית שכל אם עבריה צריכה לדעת שהיא שולחת את בנה להיות קלגס – זה משהו שלא הממשלה, לא הציבור וודאי לא הצבא לא מוכנים לו. הצבא לא רוצה לרדת למעמד של המשטרה.

התוצאה היא חמושים לא ערוכים, שמקבלים אימונים לא רלוונטיים לסוג מלחמה שכבר לא יקרה – הפעם האחרונה ששריון ישראלי נלחם בשריון היתה, שוב, ב-1982 – ושמגיבים בכוח יתר קטלני על אנשים שמהווים להם סכנה נמוכה מאד.

התגובה הזו, כאמור, פוגעת במשימה, שהיא הורדת האלימות, אבל יש דברים שהם מעבר למשימה: שימור מעמדו של הצבא, למשל. וכמובן, אם ישראל תהפוך את הצבא שלה לשוטרי ימ”מ ויס”מ, היא תצטרך להודות לא רק בפני עצמה אלא גם בפני העולם שהיא לא מנהלת כיבוש קצר, שאו טו טו נגמר, ועל כן לא צריך לדון בו יותר מדי “כי כולם יודעים מה יהיה הפתרון”, שאיכשהו לא מגיע – אלא סיפוח ואפרטהייד קבועים מאד.

אז נמשיך להעמיד פנים שילדות עם מספרים הן סיכון שווה ערך לחוליית חי”ר חמושה, ונהרוג איש לפצענו וילד לחבורתנו. רק לא להסתכל בראי.

הערה אישית: אני מתנצל על חוסר הכתיבה בחודש האחרון, הוא היה קשה למדי. אני מקווה שמחסום הכתיבה שלי נשבר ושיהיה פוסט נוסף בשבוע הקרוב.

(יוסי גורביץ)

בצה”ל הודיעו בגאווה שמג”ב הוא היחידה המבוקשת ביותר בקרב מתנדבים לשירות קרבי. יש רק בעיה אחת: מג”ב איננה יחידה קרבית

אחרי שנים של השמצות, מוצדקות במידה ניכרת, במג”ב מוצאים סיבה לגאווה: צה”ל, שמספק את רוב כוח האדם של החיל, מצא שבקרב המתגייסים לשירות קרבי, יש עדיפות ניכרת למג”ב על פני כוחות אחרים. על כל תפקיד במג”ב, אומרים בצה”ל – נניח לצורך הדיון שלא עשו בנתונים מניפולציה – יש שבעה עד שמונה מתנדבים; בחטיבת החי”ר הוותיקה גולני, רק 5-6 על כל תפקיד; ובצנחנים, חמישה מתנדבים עצ כל מקום פנוי. בחילות השדה האחרים – שריון, תותחנים, והנדסה – אין די מתנדבים.

צריך, קודם כל, לתת את הקרדיט המתאים למג”ב. עיקר פעילותו, כמו עיקר פעילותו של הצבא כולו, הוא בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית המתקוממת. אלא שבניגוד ליחידות צה”ל, על כל פנים יחידותיו הסדירות, הוא קמצן באש חיה. קציניו מתגאים, במידה של צדק, שהם מיומנים בהכלת אירוע תוך גרימת מינימום הרוגים ונפגעים בעוד שיחידות צה”ל הבלתי מיומנות גורמות להרוגים רבים.

אבל אחר כך צריך לומר את העובדה הלא נעימה: מג”ב איננה יחידה קרבית. יחידה קרבית היא כזו שמסוגלת להתמודד עם יחידה קרבית אחרת. לגדוד של מג”ב, על הנשק הקל שלו, על העדר השריון והארטילריה שלו (אפילו הארטילריה הקלה) אין סיכוי מול גדוד צבא סדיר. גדוד מג”ב רגיל מסוגל לשני סוגים של פעילויות: הכלה של המון מתקומם אך לא חמוש; וציד של מספר קטן של אנשים חמושים למחצה, כאשר מספר הציידים עודף במובהק והם נהנים מסיוע אווירי. יחידות מיוחדות של מג”ב מתמחות בהסתערבות, כלומר התחזות לפלסטינים ומעצר שלהם תוך חילוץ מהיר של הכוח.

אלו פעולות משטרתיות במהותן, לא קרביות. מג”ב הוא כוח של משטרת סדר חמושה מהרגיל, לא יותר. הצורך בשמירה על כבודם של שוטרי מג”ב הביא לכך שהם קיבלו את הכינוי “לוחמים”, כמו היו חיילי צה”ל. התוצאה ארוכת השנים לא היתה העלאת מג”ב לדרגת לוחמים, אלא הורדת שאר יחידות צה”ל לדרגת שוטרים עם נק”ל.

מעידה על כך העובדה שהיחידות ההכרחיות לצבא לוחם – השריון, הארטילריה, ההנדסה – נדחקות לאחור. אף אחד לא חושב יותר במונחים של הקרבות הענקיים של 1967 ו-1973, על צבאות שריון שמתמרנים באזורים כמו הגולן או מרחבי פתוחים כמו סיני. הזמנים ההם הם זכרון מתעמעם והולך. כל מה שיש הוא הבט”ש, הצורך הבלתי פוסק לדכא אוכלוסיה.

יש לזה מחיר צבאי: צה”ל לא יצא כל כך טוב מול החיזבאללה ב-2006, ודאי לא בהתחשב בהבדלים בסדרי הכוחות, וברצועת עזה יצאנו בתיקו. כן, לצה”ל היה די כוח אש כדי להרוג המוני אזרחים ולהחריב את רוב הרצועה, אבל בהתמודדות הממשית מול לוחמי החמאס, התוצאות לא היו מיטביות, בלשון המעטה. טבעה של לוחמת בט”ש היא שהיא נמנעת מנפגעים, פשוט מתוך השיקול ההגיוני שיש לך כוח עודף ממילא, מדוע להסתכן. ואז, כשצריך כוח צבאי שיודע להסתער תחת אש, יש בעיה.

ובמובן חשוב, הבעיה עמוקה יותר. הצבא המודרני נחלק לצבאות מתנדבים וצבאות שכירים או שכירים למחצה. צה”ל הוא צבא עממי. המצב שבו חלק ניכר מהמתנדבים לשירות קרבי רואים במג”ב את החיל הרצוי להם מעיד על שני דברים: על הבנה שמלחמת בט”ש, כלומר מלחמה בהתקוממות עממית, זה כל האופק הנראה לעין; והתלהבות לקראת מלחמה כזו. ההתלהבות מעידה על השחתה עמוקה. איזה סוג של אדם צעיר, גאה בעצמו ובכישוריו, רואה את עיקר תכליתו ברדיפה אחרי צעירים לא חמושים או בציד אדם?

הצעיר המיליטריסטי הישראלי, כמסתבר. זה שעוד מתגייס לקרבי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המשפט של אלאור אזריה הוא משפטו של המפלט האחרון של הנבל במדים, “תחושת הסכנה”

אלאור אזריה, אחד הרוצחים של חטיבת כפיר, ניצב השבוע בבית המשפט הצבאי וייבב את עצמו לדעת. אכלו לו, שתו לו, היה לו ערפל בקיטבג, הוא “סיים את יום העבודה” (איזה חייל מתייחס כך ליומו?) בלי לדבר עם המשפחה והחברה, הוא היה צריך להזמין אוכל לבסיס. והחלק שבו אזריה הציג את עצמו כחייל שוקולד (הוא שלח את אבא לדבר עם המ”פ, כי היה קשה לו) היה עוד החלק הקל יותר של עדותו, היום הראשון.

היום השני והשלישי הוקדשו לחקירה הנגדית. התובע האזרחי ששכרה התביעה הצבאית לייצג אותה עשה את העבודה היטב. הוא ניהל חקירה נגדית צולבת. אפשר לעקוב אחריה כאן, בפיד של כתב וואלה שבתי בנדט (קראו אחורה בסדר כרונולוגי). שוב ושוב התעקש אזריה שהסרטון לא מייצג את המציאות וחזר ללא הרף על הסיסמה שפה, “במזגן”, אי אפשר להסביר מה היה “שם”, בשטח. הוא התעקש שהטמפרטורה היתה 30 מעלות, גם כשהתובע הביא נתונים מטרואלוגיים שמצביעים על כך שהיא היתה 18. לו זה הרגיש 30.

אלאור אזריה הוא אשפה אנושית שחשבה שתוכל, במיטב המסורת של חטיבת כפיר, להגניב רצח ולהסוות אותו כפעולה מבצעית, רק שלרוע מזלו היו שם מצלמות, המצלמות שהוא התעקש שאינן קשורות למציאות גם כשבית המשפט שב והזכיר לו שעורכי הדין שלו קיבלו את הסרטונים שלהן כראיה.

הרצח שביצע אזריה, רצח יומיומי כמעט מבחינת כוחות צה”ל, הפך לסמל משום שבאופן חריג כל כך הוא הועמד לדין. והסיבה להעמדה לדין היו, שוב, המצלמות של ארגון בצלם. כן, כן – הצבא מיהר להודיע שחקירת מצ”ח נפתחה לפני שבצלם פרסמו את הסרטון. זה כנראה נכון, למרות שאסור להאמין לצה”ל בלי בדיקה. אבל העובדה שנפתחה חקירת מצ”ח לא אומרת כלום. חקירות מצ”ח יכולות, כשצריך, להמרח שנים. ראו, למשל, את המקרה של הריגתו של מחמוד בדראן בן ה-15 לפני כחודש על ידי כוח כפיר שירה לעבר המכונית שבה נסע והרג אותו לשווא; הדיווח הראשוני של שקרני דובר צה”ל היה שהחמושים שלהם הרגו “מחבל”. רק שהתחוור שיש יותר מדי עובדות סותרות, נפתחה חקירה. מי היורה? אנחנו לא יודעים. למה הוא ירה? אנחנו לא יודעים. האם הוא יעמוד לדין? אל תבנו על זה. אין מצלמות, אין סרטון מביך, ובמצב הזה לצה”ל יש כבר נוהל – ממזמזים את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

במקרה של אזריה, עומד לדין המגן הקבוע של החמושים הרצחניים: “תחושת הסכנה.” הרגת מישהו בלי סיבה? אמור שחשת בסכנה, וזה יוציא אותך. מצ”ח לא תתאמץ לחקור והפרקליטות תקבור את התיק. זוכרים את בני הדוד קוואריק? לא? ובכן, הם שני הפלסטינים שרצחו חמושי כפיר במארס 2010. תחילה הודיע דובר צה”ל ש”סוכל פיגוע קלשון”, אחר כך הוא שונמך ל”פיגוע מזרק”, וזה נגמר בכך שהוחלט לא להעמיד לדין את המפקד שעצר אותם, כי הוא “חש בסכנה.” צה”ל לא האמין לו, וצה”ל לא אוהב מפקדים שמשקרים לו, אז הוא הודח; אבל הוא לא הועמד לדין.

פעם אחר פעם, לאורך השנים, חיילים רוצחים פלסטינים ללא סיבה, ואחר כך אומרים לחוקרים שלהם שהם “חשו בסכנה.” ברוב גדול של המקרים, זה מספיק כדי להוציא אותם מזה. זוכרים את המקרה של השופט הירדני שנורה כי חייל “חש סכנה”? התיק נקבר. כזכור, במקרה ההוא “המצלמות לא עבדו.” זוכרים את הרצח הכפול בביתוניא? ובכן, יש חמוש שמועמד עליו לדין, בן דרי ממג”ב. מה היה מיוחד במקרה ההוא? נכון, הוא תועד בשתי מצלמות. יש לציין שבשני המקרים הנדירים האלה, זה של דרי וזה של אזריה, שבהם חמוש צה”ל (ובגדה, נזכיר, מג”ב הוא כוח שכפוף לצה”ל) הועמד לדין על הריגה, הוא צריך היה להיות מועמד לדין על רצח. דרי שיחק עם מחסניות כדי להסזות את הירי החי שלו כירי גומי; אזריה ניגש לאדם שאליבא דכולי עלמא לא היווה סכנה וירה בראשו.

ובמשפט שלו, אנחנו רואים מה שווה “תחושת הסכנה”: הגנה שמטרתה לחלץ את החייל מאישום. ממה חששת, שואל התובע. מהסכין, אומר אזריה. אבל הסכין בכלל לא היתה בסביבה. ממה חששת? חששתי ממטען. אז למה החשש ממטען לא עולה בכלל בדברים שלך עד אחרי חקירת מצ”ח? אם חששת ממטען, למה הזזת את הגופה אחר כך, למרות שאמרו לך שיש חבלן בדרך? מתי חשת סכנה? לא יודע, אי אפשר לדעת, לא היה מזגן.

כשמציבים, פעם אחת לרפואה, את “תחושת הסכגה” מול תובע נחוש, לא נשאר ממנה אלא ערפל של שקרים, ולא שקרים מוצלחים במיוחד. ובמשפט רב הסמליות הזה, מאד סמלית היא העובדה שמי שחושף כך את השקרים הוא עורך דין אזרחי. התובעים הצבאיים הרגילים, איך לומר, לא להוטים כל כך בתפקידם וגם לא טובים בו במיוחד. הם רגילים לסגור תיקים, לא לרדת לחקר האמת.

וכמובן, מעל לכל השקרים של אזריה ריחף אחד השקרים הגדולים מכולם, זה שמקובל על כמעט כל החברה היהודית: שאזריה הוא “לוחם” או “חייל.” הוא לא. הוא שוטר שמבצע תפקיד של דיכוי אוכלוסיה. הפעילות שלו היא פעילות שיטור גרידא. ישראל מעדיפה להתייחס אליו כאל חייל הן משום שהתדמית הנמוכה של המשטרה תקשה מאד על גיוס המוני אליה, הן משום שנוח לה להתייחס לפעולות שלה בגדה כאילו הן פעולות צבאיות, בעוד שאין להן דבר עם פעילות צבאית. תחת חוקי המלחמה, אפשר לדחוף הרבה מאד פשעים. אבל אםנדבר על אזריה כעל שוטר, אנחנו בבעיה. את החוקים של מי הוא אוכף? האם הוא עושה זאת בהסכמת הנשלטים? מי העניק לו לגיטימציה?

התשובה – שהוא שוטר של דיקטטורה צבאית, חלק מיחידה שתפקיד מרכזי מהפעילות שלה הוא לעצור מתנגדי משטר ולהעביר אותם לידי המשטרה החשאית – לא נוחה. אבל אחרי 50 שנים, אולי כדאי שנישיר אליה מבט.

המשפט של אזריה הוא במידה מסוימת משפט ראווה. הוא בא בתקופה שבה הפיקוד חש שהוא מאבד שליטה על החיילים והמטרה של המשפט היא להחזיר לעצמו שליטה, ולכוחותיו – סוג של משמעת. אבל אם התוצאה שלו תהיה שהחמושים של צה”ל בגדה יחששו לפני שהם יורים בחפים מפשע; יחששו שמא יש מצלמה שהם לא זיהו ולא כיבו; יחששו שמא דווקא עליהם יחליט סגן הרמטכ”ל שהוא מבצע יעף קמיקזה – אז יש סיכוי שמספר הנרצחים הפלסטינים ירד. טוב הדבר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הטמבל שבחרו הליכודניקים החדשים מוכיח את האמת הבסיסית של הציונות: שהיא לא מסתדרת עם עקרון הסכמת הנשלטים

זוכרים את הליכודניקים החדשים? החבר’ה שבהפוך על הפוך קלאסי אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפקד לליכוד, כדי לבצע בו הפיכה מבפנים ולבחור לו חברי כנסת שמאלנים? אז הם נורא התגאו לפני שנה ומשהו, כשהם הצליחו לדחוף לכנסת את יואב קיש. כמו התא הגאה בליכוד, שלא יודע איפה לקבור את עצמו מאז אמיר אוחנה, גם הליכודניקים החדשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי קיש.

לאחר שורה של דברי הבל, הציג קיש “תכנית מדינית” אתמול (ב’): כדי להפגין את הנאמנות האמיתית שלו, הוא עשה את זה בכנס של מועצת יש”ע. מה כוללת התכנית המדינית? ובכן, תופתעו לשמוע שהיא כוללת את סיפוח הגדה המערבית. מה ביחס לתושבים הפלסטינים שם? קיש אומר שהם לא יקבלו זכות הצבעה, ואומר שאולי הם יוכלו להצביע בירדן. הוא מתעקש שהתכנית שלו תיצור “מדינה יהודית ודמוקרטית” בין הים והנהר.

מה פתאום ירדן? ובכן, זו פנטזיה ימנית עתיקה. איך פותרים את הבעיה המציקה של העדר ממשל עצמי פלסטיני? אנחנו הרי לא יכולים לתת להם זכות הצבעה, כי זה יהיה סוף המדינה הציונית. אז מישהו עלה פעם על פטנט: זוכרים שפעם, מזמן, הפלסטינים בגדה הצביעו לפרלמנט הדמה הירדני? אז ניתן להם את האפשרות לעשות זאת שוב.

רגע, יאמר האדם העירני, רגע. אתם לא אותם האנשים שצווחים כל הזמן שהעולם היה צבוע כי הוא לא גינה את הכיבוש הירדני בגדה המערבית ושהכיבוש הזה לא היה חוקי בכלל? וואלה, הנה שופט המחמד שלכם, אדמונד לוי, מתייחס לנושא כמה פעמים ומדגיש שאף אחד לא הכיר בסיפוח הירדני של הגדה ושזו אף נסוגה מתביעותיה לגדה ב-1988. אז אם הסיפוח הירדני לא היה חוקי (ואין מחלוקת שהוא לא היה חוקי), איך לעזאזל אתם רוצים לשלוח את הפלסטינים להצביע בירדן? אפילו אדמונד לוי שם לב שהיא נסוגה מכל התביעות שלה בגדה ב-1988. זה, אגב, לפני כמעט 30 שנים.

אה, יגמגמו בימין, פעם הם הצביעו בירדן. ובכן, זה היה פעם; לפני 50 שנים כמעט. רוב תושבי הגדה המערבית אינם ולא היו מעולם אזרחי ירדן. אגב, כאשר הם יכלו להצביע לפרלמנט, היתה להם השפעה מסוימת על השולט בהם. הם יכלו להעלות את טענותיהם בפני השלטון, שאם כי היה מושחת ואכזר השכיל להפנים כי אם יתעלם מהתושבים לחלוטין הוא מסתכן בהתקוממות, שהרי לגיטימציה אחרת אין לו. המשמעות של הענקת זכות הצבעה בירדן לפלסטינים – אפילו אם נקבל לרגע את הפנטזיה שירדן תסכים לכך, ואין שום סיבה שתסכים לכך – היא ניטרול של שארית יכולתם של הפלסטינים להשפיע על השולט בהם. למה שהמפקד בשטח יתחשב באיזה חבר פרלמנט ירדני?

בקיצור, יש פה תרגיל ציוני רגיל: לטשטש איכשהו את העובדה שהשלטון איננו זוכה להסכמת הנשלטים. אם אתה רוצה לחרפן ציוני, שאל אותו בשקט איך מסתדרת התפיסה שלו עם הסכמת הנשלטים וראה את הראש שלו מתפוצץ. הוא יצווח משהו על בלפור, ואתה תשאל אותו בנימוס האם בלפור טרח לשאול את תושבי הארץ לפני שהבטיח אותה לפולשים מזרח אירופאים; לא, לא, אבל סן רמו… תגיד, בסן רמו, הם טרחו לשאול את הפלסטינים? אה, לא? המממ. אז אתה אומר שלהחלטות של קולוניאליסטים מ-1920 יש יותר תוקף היום מרצונם של מיליוני פלסטינים? עד מתי ההחלטות הללו יהיו תקפות יותר? באיזה שלב ההתעלמות מהסכמת הנשלטים ושליטה עליהם למרות זאת מתוקף איזה צטאלע הופכת לשעבוד ועבדות? מתי יזכו צאצאיהם של המשועבדים על ידי המדינה הציונית להשתחרר ולקבל יצוג?

כשקיש מדבר על הפנטזיה של הצבעה לירדן, הוא מדבר על טיוח העובדה שישראל, כמדינה ציונית, היא משטר עוול; ועל כך שהיא איננה יכולה אלא להיות משטר עוול.

וכמובן, קיש מדבר על תושבי הגדה המערבית, ואף אחד לא שואל אותו על רצועת עזה. מבחינת רוב הציונים – משטר עוול שהעוול הכרחי לו, כבר אמרנו? – העזתים יכולים להמשיך להתקיים על סף רעב וקריסה לנצח. שאם לא כן, נצטרך להכיר בקיומם וכל מגדלי הקלפים הדמוגרפיים שלנו יקרסו. אז בואו לא נדבר על עזה, ותן לי עוד מהחומר הירדני החזק הזה. רק לא להסתכל במציאות.

ובכל זאת, מילה חיובית על קיש: הוא חש צורך לדבר על התכניות שלו. זה עדיף על המצב שבו ראש הממשלה יוצא לשתי מערכות בחירות בלי בכלל להציג מצע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לימין היהודי אוזלים האשמים, לבוא לעצמו בטענות הוא לא מסוגל, אז הוא תוקף את פייסבוק

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, היה לחוץ מאד בסוף השבוע. מתקוממים פלסטינים רצחו שני מתנחלים ביומיים, אחת מהם ילדה בת 13 שנדקרה בחדרה. ארדן ידע שאין לו שום פתרון, כי אין פתרון, אז הוא עשה מה שהימין תמיד עושה: הפיל את התיק על מישהו אחר. המישהו הזה היה מארק צוקרברג, כי לדברי ארדן הרוצח כתב על כך שהוא רוצה למות בחשבון שלו בפייסבוק כמה ימים לפני הרצח וצוקרברג לא עשה עם זה כלום. כיממה קודם לכן, הציע נפתלי בנט לסגור את האינטרנט, בדגש על פייסבוק, לכל תושבי דרום הר חברון, שהם כ-300,000 איש. פה פירטתי למה זה כנראה לא רעיון מוצלח כל כך.

נתחיל מהגינויים, כדי לגמור עם זה מהר. אני חושב שמארק צוקרברג הוא נבל-על ואני די משוכנע שפייסבוק גורמת נזק ניכר למין האנושי; לגמרי לא אתפלא אם בעוד כמה עשרות שנים עלילות קומיקס יתארו איך מישהו חוזר בזמן כדי לבלום את לידתו של צוקרברג (וכתוצאה מהסיבוך הבלתי נמנע במצבים כאלה, מביא לנו את סנאפצ’אט.) יש הרבה דברים שמארק צוקרברג אשם בהם; הפיגועים של הפלסטינים ושל דאע”ש (כן, כרגיל הימין גונב את הסיסמאות שלו מארה”ב) אינם חלק מקטלוג הזוועות של צוקרברג.

ומשאמרנו את זה: צריך להיות מטומטם מושלם כדי לחשוב שהבעיה במקרה הזה היא בפייסבוק. יש מיליוני פלסטינים זועמים, כי הם נטולי זכויות בסיס. אם תסגור להם את פייסבוק, הם כנראה לא יפסיקו להיות זועמים. יכול להיות שהם יתחילו לתקשר ברדיו חובבים, יכול להיות שהם יעברו ליוני דואר, יתכן שמדפסות הסטנסיל שנתנו לנו את הכרוזים של שנות השמונים יחזרו לאופנה, ויתכן שהם ידברו זה עם זה באיתותי עשן – אבל הם ימשיכו לדבר על אותם הדברים. על כך שהם נטולי לאומיות מאז שישראל חיסלה את המדינה-בדרך שלהם ב-1948 וזרקה אותם למחנות עקורים, על כך שהם נתונים להשפלות שרירותיות, על כך שכל זב ומצורע יכול לירות בהם ושום דבר לא יקרה לו, על כך שישראל גונבת להם את המים באמצע הקיץ, על האב שמושפל לעיני ילדיו ועל הילדים שמתעוררים בלילה כדי לראות חייל מרוצה מעצמו מאיר בפניהם בפנס.

צריך להיות מטומטם מושלם, ומי היה מאמין – אנחנו מדברים על גלעד ארדן ועל הימין היהודי.

הרי, בסופו של דבר, ארדן צריך להפנות את הטענות אליו-עצמו. הוא השר לבטחון פנים. המערכת שלו מנטרת את הפייסבוק הפלסטיני (ומבצעת לא מעט מעצרים בגלל דברים שיהודי לעולם לא היה נעצר עליהם.) פייסבוק, עם כל הכבוד, היא לא כוח שיטור. היא לא אמורה לעבוד עבור כל דיקטטורה צבאית בעולם ולנטר עבורה את מה שאנשים כותבים. זה הג’וב המסריח של ארדן ומקביליו במשרד הבטחון (ומקביליהם האזרחיים בחברות “מודיעין אזרחי”.)

החמושים של ארדן לא הצליחו בתפקידם, אז הוא מגלגל את האחריות על צוקרברג. זה קל, זה זול (מה צוקרברג יעשה לו?), ובציבור היהודי שהשתכנע שהבעיה היא לא הכיבוש אלא “ההסתה” הפלסטינית, זה גם עשוי לתפוס. העובדה שצוקרברג בגד באידיאלים היהודיים של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון והוא משחית את הזרע שלו עם גויה, טפו, בלי לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי, כנראה גם היא צפויה לסייע. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שמישהו ימצא את התמונות של צוקרברג עם פרס וינופף בהן כהוכחה ל…משהו.

ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם שני צעירים מתים: הילדה שנרצחה בחדרה והכמעט-ילד שרצח אותה, מי שכתב שהוא הולך למות אבל ידע שבחברה שלו אין לגיטימציה להתאבדות, ולא מצא מוצא מחייו אלא בשפיכת דמו של אדם אחר.

אבל רגע, שניים? לא, לא ממש. לפני כתריסר ימים ירו חמושי צה”ל ללא כל סיבה לעבר רכב פלסטיני שנסע בכביש 443. הרכב הכיל מספר צעירים פלסטינים: חמוש צה”ל ירה עליהם מגשר אל הכביש, מלמעלה למטה. הוא רצח את מחמוד ראפת בדראן, ופצע עוד ארבעה אחרים. הם היו בדרכם חזרה הביתה משחיה בבריכה.

הרוצח שהרג את בדראן לא חוסל במקום. ספק אם יועמד בכלל לדין. צה”ל הודיע תחילה שבדראן הוא “מחבל” שיידה אבנים, ואחר כך נאלץ לחזור בו. עכשיו הדיווח הוא שמדובר ב”ירי בשוגג.”

אף אחד לא יורה “בשוגג” ברכב שנע מתחתיו. הוא לא יורה מעל לעשרה קליעים “בשוגג.” הוא יורה בכוונה. ספק אם יש תובע צבאי שיהיה לו האומץ להעמיד אותו לדין על רצח, אבל רצח זה מה שזה היה: נסיון לגרום מוות לאדם בשל מוצאו. היורה לא ידע מיהו בדראן, אבל כמו הרוצח מקרית ארבע, גם לא היה אכפת לו.

רק שבניגוד לרוצח מקרית ארבע, הרוצח שלנו – כמו בכל כך הרבה מקרים – זוכה להגנה אוטומטית בגלל שהוא לובש מדים. אנחנו מדחיקים את התקרית, במקרה הטוב, או מספקים לה תירוצים במקרה הרע; אנחנו שכחנו את בדראן חמש דקות אחרי הירי.

הפלסטינים לא. והידיעה שהם מתים כבני בקר כי כך עלה ברצונו של חמוש כלשהו, היא אחד הגורמים שמאפשרים להפוך את המעשה הנתעב של רצח ילדה למעשה של התנגדות לאומית ראויה להערכה. המאבק הלאומי מושך תמיד טיפוסים שכמהים לאלימות, ומעניק למעשי הזוועה שלהם אצטלת קדושה. דברים שהיו בלתי נתפסים בחיים הרגילים נתפסים כאפשריים, סבירים, קשים אך הכרחיים, כשהפסיכוזה הלאומית גורמת לצעיר לתפוס סכין ולהתגנב להתנחלות או לבן גילו לעמוד על גשר ולירות ברכב שעובר מתחתיו.

מלחמה בפייסבוק לא תועיל כאן. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר לטמבל הבכיר מהליכוד, התחילה כשפרצה שמועה על כך שתאונת משאית לא היתה תאונת משאית אלא פיגוע נקמה של יהודי. לא תהיה פייסבוק? יהיו טלפונים, סמסים, שמועות נלחשות – ולא תהיה שום דרך לדעת מה הן בכלל, ובהתאם לא תהיה יכולת להתמודד איתן.

יש בפנינו שלוש ברירות, אף אחת מהן לא תהיה זולה. לסגת מהגדה המערבית ולהוציא משם את המתנחלים; להכיר במציאות ולהקים מדינת כל אזרחיה על כל שטחי פלסטינה המנדטורית; או להמשיך את המצב הנוכחי. המשך המצב הנוכחי יגרור מעשי זוועה, משני הצדדים. אבל ארדן הרי לא יכול לומר לתומכיו שהילדים המתים שלנו הם קורבנות מפעל ההתנחלות, ושכל הקשקשת של הליכוד והימין על כך ש”אנחנו נדע איך להלחם בטרור” היא בדיוק זה – קשקשת; אז הוא מעדיף להפיל את התיק על צוקרברג.

מה שהופך אותו לאפס הבולט של הימים האחרונים. אשר לצוקרברג עצמו, קשה להניח שהוא מתרגש. התאומה הרוחנית של ישראל, התיאוקרטיה המוסלמית היחידה בתת היבשת ההודית, איימה להוציא אותו להורג לפני כמה שנים בגלל שפייסבוק מקדמת "כפירה." גלעד ארדן? זה בקטנה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)