כמו כמעט כמו כל דבר רע בישראל, הבעיה מתחילה בשמעון פרס. ב-1985, כשישראל החלה להתאושש מהסחרור האינפלציוני שהביאה עמה ממשלת הליכוד הקודמת, הגישו פרס ושר האוצר מודעי את חוק ההסדרים. החוק הזה הפקיע למעשה מידי הכנסת את השליטה בתקציב, והעביר אותה בפועל לפקידי האוצר; הוא הפך את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר של הפרלמנט – העברת תקציב; האחרים הם דיון בשאלות של מלחמה ושלום ופיקוח על פעילות הממשלה – לבלתי ניתן לביצוע. חוק ההסדרים נכתב, במכוון, באופן בלתי מובן למי שאיננו פקיד אוצר. (זה לא שטיק חדש במיוחד: קאטו הצעיר קנה לעצמו תהילה מוקדמת כשאילץ את פקידי האוצר של רומא להפסיק את המנהג הנפסד הזה ולכתוב בשפה שבני הרפובליקה יכלו להבין). מאוחר יותר, על ידי שתילת פקידים משלו במשרדי הממשלה השונים – החשבים – ייקח האוצר לעצמו חלק ניכר מסמכויות השרים.

הכנסת מאבדת בעקביות מכוחותיה לטובת הממשלה, מבלי שהיא משקיעה מאמץ ניכר במאבק לכך. הממשלות הגדולות של 13 השנים האחרונות, מאז שריסק אהוד ברק את חוק יסוד: הממשלה וניפח את ממשלתו כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד (כמו כל חישוביו, זה היה חישוב סרק; הוא היה קצר הימים שבראשי הממשלה שלנו), טשטשו עוד יותר את ההבדל שבין הכנסת ובין הממשלה. כשרבע מהכנסת גם בממשלה, הכנסת נראית כמין ספח שמטרתו לשרת את הממשלה – ולא כגוף שאמור לפקח על פעולותיה.

בשנים האחרונות, משתמשת הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה ככלי ניגוח להעברת ההצעות שלה. מה שעובר בוועדת השרים לחקיקה, עובר – כמעט בלי יוצא מן הכלל – את הכנסת, ומה שמופל בה, נופל גם בכנסת. במידה רבה, הכנסת הפכה לחותמת גומי של וועדת השרים לענייני חקיקה.

היום העביר ראש הממשלה נתניהו – שבגלל גודלה של ממשלתו הקים גוף חסר סמכויות חוקיות בשם "השמיניה" שבכל זאת מקבל החלטות גורליות – שורה של שינויים בצורת העבודה של הממשלה. השינויים הללו מעבירים לראש הממשלה סמכויות רחבות הרבה יותר מכפי שהיו לו עד כה.

בפועל, ראש הממשלה מקבל שליטה בסדר היום של הממשלה (ראו כאן – זהירות, מסמך – עמ' 6). הוא יכול להחליט על מה הממשלה תצביע ועל מה לא. הוא גם יחליט (עמ' 8, סעיף שמיני) אם השרים יהיו מוכנים לישיבה: השרים אמורים לקבל מידע על הנושאים עליהם הם אמורים להצביע 48 שעות מראש – אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת "בגלל סודיות המסמכים או בגלל דחיפות העניין." במסגרת צמצום סמכויות הכנסת, סעיף 9 להצעת התנהלות הממשלה החדשה קובע שניתן להסתיר אמנות בינלאומיות מהכנסת "מטעמי דחיפות או סודיות." דיפלומטיה חשאית נוסח ערב מלחמת העולם הראשונה, חזרנו אליך שנית. כל נושא סדר היום בישיבת הממשלה מתומצת בסעיף 10 הנפלא, "ראש הממשלה רשאי להרשות, לפי הצורך, חריגה מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן." כלומר, העברנו תקנה, אבל ראש הממשלה רשאי לגלגל ולעשן אותה כשבא לו.

ההחלטות החדשות מאפשרות לראש הממשלה לשבור את כוחם של שריו: סעיף 13 (ג') מאפשר לו למנוע הגעת מומחה למרות בקשת שר; אם שר ביקש לדחות דיון בנושא מסוים, ראש הממשלה יכול (15ב') להתעלם מהבקשה; ראש הממשלה יכול להחליט להעביר החלטה – אם הגיע למסקנה שההסתייגויות נגדה כבר הוסרו – גם בלי הצבעה (17ב'); הוא יכול להחליט למנוע משרים נעדרים שלא מינו לעצמם מראש ממלא מקום להצביע (17ג') – בניגוד למסורת של שנים, שבה השר היה משאיר פתק מראש עם הצבעתו. כלומר, ראש הממשלה מקבל סמכות מניפולציה מרשימה מאד על החלטות הממשלה. ברצותו, קולות ייספרו; ברצותו, יושתקו.

לראש הממשלה מוקנות הרבה סמכויות חדשות. הוא יכול להורות ליו"ר ועדת שרים לא לדון בנושא מסוים או לדחות את הדיון בו (26ב'); הוא יכול (30) להפוך ליו"ר של כל ועדת שרים ככל העולה על רצונו, או סתם להשתתף בדיון ולהצביע בו – ולהטות בכך את ההצבעה; הוא יקבע את סדר היום של ועדת השרים לבטחון לאומי (47); הפרוטוקול של הוועדה יהיה סודי, אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת (50ג') – סמכות נהדרת לבצע הדלפות חוקיות; שרים שירצו לדעת על מה לעזאזל דנה הוועדה הזו, יצטרכו לשכנע את ראש הממשלה לתת להם לעיין בפרוטוקול (50ב').

אולי הבעייתיות הגדולה ביותר גלומה בסעיף 18, "החלטה שלא כישיבת ממשלה." היא מאפשרת לראש הממשלה לעשות משאל טלפוני בפרק זמן שתלוי לגמרי בהחלטתו בנושא "דחוף." אם אחד השרים דורש לדון בנושא בישיבת ממשלה רגילה, ראש הממשלה יכול פשוט להתעלם מהדרישה. אם הוא הצליח לקושש רוב – שוב, הוא מוסמך להאריך או לקצר את משך המשאל הטלפוני כרצונו – הדבר ייחשב להחלטת ממשלה.

הסעיף הזה מנטרל את כל הרעיון של ישיבת ממשלה, שמטרתה קבלת החלטה קולקטיבית. השרים לא יכולים בפועל להתדיין זה עם זה; הם יכולים, במאמץ, להרים טלפונים דחופים אלה עם אלה, אבל למעשה הם צריכים להשיב לשאלת כן-או-לא של ראש הממשלה בלי יכולת ההיוועצות של ממשלה. הממשלה הישראלית בנויה על התפיסה של החלטה קולקטיבית, שכל השרים אחראים לה; יש בכך תפיסה של כובד ראש, של שרים שלא יתנו לראש הממשלה לגרור אותם להחלטה מסוכנת ואימפולסיבית משום שגם הם, ולא רק הוא, אחראים לה. לפעמים המערכת הזו עובדת (אריה דרעי בלם, כמעט לבד, את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, והתייצב מול ראש הממשלה ושר הבטחון), ולפעמים, עם דעיכת ערכה של הממשלה כגוף קולקטיבי, לא (ההצבעה המחפירה ערב היציאה למלחמת לבנון השניה; זכורים לרע חיימון "השפתיים" רמון ושמעון פרס, שהתנגד למלחמה אבל הצביע בעד כי אי אפשר לפגוע בראש הממשלה).

במערכת הישנה, ראש הממשלה היה primus inter pares, ראשון בין שווים; המערכת הנוכחית, שנתפרה למידותיו של נתניהו, מאפשרת לנתניהו לעקוף את ביטול חוק הבחירה הישירה ולהפוך אותו לנשיא-דמיקולו, מה שתמיד רצה להיות.

שינוי כזה בסדרי פעולה של ממשלה צריך לבוא בחקיקה ראשית, בשינוי של חוקי יסוד. יכול להיות שעם הכנסת הנוכחית, שמשמשת את נתניהו כחותמת גומי (כפי שקודמותיה שימשו את אולמרט ושרון, ורק את ברק הנבעך לא) השינוי הזה היה עובר, אבל נתניהו לא ניסה. למה לעורר דיון ציבורי, כשאפשר להעביר החלטת בזק בממשלה, שמרוקנת את חוק יסוד הממשלה מהרבה מאד ממשמעותו?

עכשיו תחשבו על התרחיש הבא: השעה שלוש לפנות בוקר. אתם שר. הטלפון מצרצר. על הקו ראש הממשלה. הוא מודיע לך שישראל חייבת לתקוף בתוך שלוש שעות באיראן ושלשם כך הוא צריך ממך החלטה תוך חצי שעה. שר הבטחון תומך בהתקפה, הוא אומר. לא, הוא לא יכול לומר למה, אין זמן ובכל מקרה הנושא חסוי. כן או לא? יש לך חצי שעה.

הדבר ההגון לעשות במצב כזה הוא להתפטר. אין טעם לשמש כקישוט להחלטה שאין לך שום יכולת מעשית להשפיע עליה. ראש הממשלה ממילא לא חייב לספור את הצבעת הנגד שלך; הוא רק צריך לקושש מספיק שרים כדי לקבל רוב. חובתך הראשונה – שבועתך – היא לציבור, לא לראש הממשלה. מספיק התפטרויות, וראש הממשלה יבין שהלגיטימציה שלו לצאת למלחמה מחוררת פטאלית. אבל ספק אם יהיו די שרים שיעזו לעשות את המעשה הנכון ולחסל את הקריירה שלהם.

הכל תקין, הכל יש להניח גם חוקי, ועדיין מדובר כאן בפוטש שקט, בסוג – עם כל ההסתייגויות – של "חוק הסמכה". אין אפילו צורך לשרוף את הרייכסטאג; זה שלנו מתקפל בענווה ומגיש את אוזנו לרציעה.

הערה מנהלתית: שבוע התלאות של מעבר הדירה הסתיים, אם כי הפעם הוא היה מכביד מהרגיל, והבלוג שב לפעולה. אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו לפסטיבל הקומיקס ואמרו לי שהם מעריכים את הכתיבה בבלוג. זה אחד הדברים שמחזקים אותי. וכמובן, מי שקורע את בגדיו ושם אפר על ראשו משום שעדיין אין לו עותק של "איך נפלו גיבורים," יוכל למצוא פרטים על רכישתו כאן.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט כתב אתמול (ה') את הטור הקבוע שלו, שבו האשים את המערב בכך שהוא שוב משחק את תפקידו במשבר מינכן של 1938, ומוכר את ישראל – מעצמה אזורית כובשת, שמחזיקה בנשק גרעיני (על פי מקורות זרים, כמובן) ובצבא חמוש כדבעי – שבדמיונו הקודח של שביט היא צ'כוסלובקיה האומללה ניצבת מול מה שהיתה אולי המעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה. לתפקיד של גרמניה הנאצית, זו שהיה צריך שילוב זרועות של ברה"מ, ארה"ב ובריטניה כדי להביסה, ליהק שביט את איראן. זו שכמעט אין לה צבא ושלא ניהלה מלחמה תוקפנית ב-200 השנים האחרונות. נו, אני מניח שזה עדיף על הצבת הפלסטינים בתפקיד גרמניה במשוואה הזו.

המטרה, כמובן, היא לאותת לבית הלבן – שאדוניו מקווים שכבר הבין ששביט ממלא בישראל את התפקיד של תישרין בדמשק – שאם הוא לא יצהיר שהוא מתחייב למלחמה באיראן, לישראל לא תהיה ברירה אלא לתקוף את איראן כדי למנוע את מה ששביט מכנה בטוב טעם אופייני "שואה 2."

האמת העגומה היא שאין שום אפשרות למנוע מאיראן נשק גרעיני, אם משטר האייטולות השתכנע שהוא רוצה בו, אלא בהפצצה בלתי פוסקת או בכיבוש של איראן. חיל האוויר הישראלי מסוגל, לכל היותר, לדחות את הפצצה האיראנית בשנתיים. כל הדיבורים על התקפה על איראן צריכים לשכנע את המשטר האיראני לעשות את הדבר הרציונלי היחיד שאיננו כניעה: להגיע לפצצה כמה שיותר מהר. כשזה יקרה, איראן – כמו משטרים מלבבים פחות, כמו אלה שבצפון קוריאה ופקיסטן – תהיה חסינה מתקיפה. מלחמת הצללים תמשך, סביר להניח, אבל ישראל מנהלת אותה במלוא העוז כבר שנים.

האנלוגיה האהובה על שביט והימין היא זו של מינכן – נראה שהם לא מכירים שום אנלוגיה היסטורית אחרת. הנה אנלוגיה רלוונטית יותר: זו של הסכמי ורסאי. אם איראן תותקף, על לא עוול בכפה, כדי למנוע ממנה את מה שמותר למשטרים בעייתיים לא פחות (כמו המשטר הפקיסטני או המשטר הציוני, ששניהם עוינים במוצהר לאיראן), אז הכבוד האיראני הלאומי לא ישוקם עד שהמדינה תציג בגאון נשק גרעיני משלה. בדרך אליו, המשטר האיראני יזכה לתמיכה עממית מסיבית; הוא יתקשה לסגת מהדרך אל הפצצה משום שזו תהיה השפלה לאומית קשה. הכוחות הליברליים באיראן יספגו מהלומה קשה, והם יואשמו בבגידה. ואם המשטר האיראני יחזיק בפצצה גרעינית אחרי שישראל או ארה"ב (או שתיהן) תקפו אותו ללא קאסוס בלי מובהק, לא תהיה לו שום סיבה להמנע מאלימות מקסימלית כלפי שתי המעצמות הגרעיניות שתקפו אותו.

אחרי התקפה כזו, יש לציין, יהיה לאיראן קל יותר לרכוש נשק גרעיני, לא רק לפתח אותו. ואין להוציא מכלל אפשרות שאחרי מערכת הפצצה ממושכת, שתפיל מספר עצום של חללים בקרב אוכלוסייתה, איראן שואפת הנקם תשקול ברצינות מהלומה גרעינית כנגד המדינה שאחראית לגורלה, קרי ישראל.

אולי הדבר המגעיל ביותר בכל הסיפור הזה הוא האופן שבו ישראל משחקת בסטריאוטיפ אנטישמי קלאסי: היא רוצה שנערים אמריקאים ימיתו ונערים פרסים ימותו למען אינטרסים שהם במובהק שלה ולא של ארה"ב. היא מחרחרת מלחמה תוך בחישה בפוליטיקה האמריקאית באמצעות הון יהודי – ספק אם יש קריקטורה אנטישמית גרועה יותר משלדון אדלסון, האיש שעומד הן מאחורי ראש ממשלת ישראל הן מאחורי מועמד הימין בבחירות בארה"ב, מי שמצליח לשלב בדמות דוחה אחת את ההאשמה על נאמנות כפולה של יהודי ארה"ב ואת התפיסה על הכוח המשחית של ההון היהודי. אדלסון הופך במהירות לדמות השנואה ביותר על דור שלם של ליברלים בארה"ב, והעובדה הזו לבדה עוד תעמוד לישראל לרועץ. ודאי אם הלחץ הפוליטי המשולב של אדלסון ונתניהו אכן ישלח צעירים אמריקאים למות "במדינה רחוקה, שעליה איננו יודעים כמעט דבר." העובדות – שרוב יהודי ארה"ב הם ליברלים, שהתמיכה של אדלסון ברומני רק מחזקת את תמיכתם באובמה, שהם הציבור המתנגד ביותר למלחמות בארה"ב – ישחקו רק תפקיד שולי. יש מעט מאד שעובדות יכולות לעשות נגד מם מושרש היטב. ומבחינת נתניהו ואדלסון, גל אנטישמי בארה"ב ישחק לידיהם: אדלסון עצמו מוגן מכדי שיהיה פגיע להתקפה, ואם יהיה גל הגירה של יהודי ארה"ב לישראל, מה טוב. הציונות תמיד שגשגה על חורבן קהילות יהודיות.

ואם זה יקרה, הכתבלב של נתניהו וברק שוב ירחץ בנקיון כפיו. כמו אחרי המאמר ההוא באוגוסט 2006, שדחף את אולמרט להתקפה האחרונה, חסרת התוחלת והאיומה בלבנון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ביום רביעי יצאתי עם כמה ידידים לשתות בירה. כשחזרתי הביתה, הסתבר שדפקנו את השיטה: שר האוצר שטייניץ העלה את המסים על בירה וטבק לא החל מהשנה הבאה או מהחודש הבא, אלא מאמצע הלילה. ויהי בחצות הלילה.

באותו היום, הודיע ראש הממשלה נתניהו על כך שהוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%. זה אותו נתניהו שהתחייב ערב הבחירות להוריד את המסים, לא להעלות אותם. למרבה השמחה, נתניהו לא יעלה את המסים כבר מעכשיו, אלא ימתין לחודש הבא, ככל הנראה. אם הוא היה מתנהג כמו שטייניץ, היה צפוי לי כאב ראש גדול מאד, כשהייתי בא לחשב את המע"מ ללקוחות שלי בסוף החודש. 16% או 17%? אגב, נתניהו העלה את המע"מ, על פי שורה של מקורות, מבלי להתייעץ עם שר האוצר שלו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו נוקט פעולה כלכלית חשובה בלי להתייעץ עם הבובה שלו באוצר. יכול להיות שלא היה לו זמן. כמו כן, נתניהו ושטייניץ שוקלים להחזיר את מס המעסיקים הוותיק, שהיה בתוקף בין 1975 ו-2008, אם כי בשיעור נמוך משמעותית יותר (0.5% לעומת 4%). כנראה שזה בהול.

זוכרים את הפיגוע בבולגריה? זוכרים איך נתניהו שלף שמדובר בהתקפה של איראן, ואחר כך אמר שכנראה מדובר בגרורה של איראן, חיזבאללה? זוכרים איך אמרו לנו שאחמדניג'אד בירך על הפיגוע? אז זהו, שלא. הוא אמר דברים אחרים לגמרי. האם ערוץ 2 יפרסם תיקון? האם נתניהו יחזור בו מהצהרותיו? כמובן שלא.

"בצלם" פרסם ביום חמישי סרטון שבו רואים חמוש צה"ל נוגח בפניו של פלסטיני ותוקף אותו, ומאוחר יותר רואים גם חמושים אחרים שמנסים למנוע מהצלם לתעד אותם. תוך כשעה וחצי, מיהר דובר צה"ל לטעון שהחמוש הותקף ושהסרטון ערוך. כמובן, לא היה לו מספיק זמן לברר את הנקודה הזו, וכמובן, דובר צה"ל לא הציג כל ראיות לכך שמדובר בסרטון ערוך. שוב הוא הוכיח שהאינסטינקט הראשון שלו הוא לשקר. וזה, מבחינתו, בסדר: בדובר צה"ל יודעים שהציבור יאמין להם אינסטינקטיבית, ולעזאזל האמת.

נתניהו ממשיך במסע ההשתלטות שלו על התקשורת הישראלית, ומנסה לחסל את התכנית הביקורתית האחרונה ברדיו, זו של קרן נויבך. כדי לשבור את השדרנית העקשנית, ניסו מקורביו של נתניהו שמנהלים את רשות השידור לנעוץ בתכנית שלה מסמר ללא ראש בדמות הליצן הגזען וההומופוב מנחם בן. זה נעשה ללא כל הליך תקין ובקרוב ייערכו דיונים בנושא. בן עף מהתכנית אחרי יומיים, ועכשיו שוקדים בלשכת ראש הממשלה על מציאת עב"מ אחר ש"יאזן" – כלומר, ימנע ביקורת על הממשלה, שהיא תפקידה הראשון במעלה של התקשורת – את נויבך.

נתניהו ושטייניץ מספרים לנו בעשרת הימים האחרונים שהמצב הכלכלי קטסטרופלי וצריך לנקוט צעדי מנע חריפים – כמו אלה שצוינו למעלה. אלה שני האנשים שרק לפני שלושה שבועות אמרו לנו שאנחנו חיים בגן עדן כלכלי ושניצלנו מהמשבר העולמי. שלושה שבועות? רגע, אפילו זה לא. רק לפני שבוע אמר נתניהו ש"הנתונים הכלכליים מצביעים על כך שהמשק הישראלי צמח בשנים האחרונות לעומת משקים אחרים באירופה ורמת החיים בו רק עלתה, אז מה באים עכשיו המקטרגים ואומרים 'לא טוב'?". זה היה ביום ראשון. בערב יום שני, נתניהו כבר השמיע זמירות אחרות: "אין ארוחות חינם. כדי לממן את זה אנחנו צריכים לעשות את התיקונים הדרושים בתקציבים ונעשה את זה כבר ביום שני הקרוב בישיבת הממשלה ואחר כך בהגשת תקציב אחראי. מי שאומר שאפשר להוציא כסף בלי חשבון, בלי כיסוי, למטרות פופוליסטיות – פשוט מסכן את מדינת ישראל ויכול להביא אותה בקלות למצב שראינו בכלכלות מובילות באירופה שנמצאות על סף פשיטת רגל. זה לא קרה פה, אני לא אתן שזה יקרה פה." ההפרש היה יום אחד, אבל התקשורת לא מעמתת את נתניהו עם הדברים ההפוכים שהוא אומר בהפרש קצר כל כך. יום אחד היינו בחגיגה, למחרתו היינו לקראת צנע. אבל מבחינת נתניהו, תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה.

סליחה, אמרנו שאנחנו במשבר היסטרי? לא מבחינת משרד האוצר. הוא מתחמק מדיונים בנושא, ועוד לא התחיל להכין את התקציב. הוא הרי יודע שבסופו של דבר הוא יוכל לכפות אותו הר כגיגית על הכנסת, שאפילו לא תבין על מה היא מצביעה. הציבור יתעורר עם שחר עם גזירות חדשות, אבל כבר יהיה מאוחר לעשות משהו בנידון – אלא אם יצליחו לשכנע את משרד האוצר שלא ליישם את החוקים שהוא עצמו העביר. יש לו נסיון רב באי ישום של חוקים שלא מוצאים חן בעיניו.

כמובן, האחריות – כפי שמיטיב לציין גולית – למשבר הגרעון כולה על נתניהו. הוא הגדיל את התקציב בכל שנה, בעיקר את תקציב הבטחון (שכמעט כל שנה חרג מהתקציב שאישרה לו הכנסת); במקביל, הוא הוריד את מסי החברות (והוא מסרב להעלות אותם), ועכשיו אנחנו למדים שחברות ענק כמו אינטל וטבע שילמו לישראל מס של 3.3% – כשביעית ממה שמשלמת חברה קטנה או בינונית.

סטלה קורין ליבר דיווחה על השיחה הבאה, ההזויה, שהתנהלה בין נתניהו ובין שטייניץ ופקידי האוצר ב"אחד השבועות האחרונים", והיא מבהירה כל מה שצריך להבהיר:

ראש הממשלה (כועס): "לא נתתם לנו מידע מצטבר על התוספות ב'טייס האוטומטי' לשנה הבאה, 2013".

– שר האוצר (נבוך): "אבל כל ההחלטות התקבלו בידיעתך, לבקשתך, אחרי דיונים בממשלה".

– נתניהו (רותח): "אני לא מדבר על החלטות, אני יודע הכול. אבל אתם, אגף התקציבים, לא מסרתם לנו מעולם את הצבר המלא של ההוצאות האוטומטיות הצפויות לנו בשנה הבאה".

– שטייניץ (מהסס): "ביקשנו פגישות דחופות, התרעתי שהסכומים מצטברים למצב בלתי אפשרי".

– פקיד אוצר (מגמגם): "אבל אדוני ידע על כל ההוצאות, שום דבר לא היה בלי הממשלה".

– נתניהו (מכה על השולחן): "שמעתי. אני דורש להציב במשרד רה"מ מסוף מחשב שיהיה מחובר לאגף התקציבים באוצר ויעקוב אחריו".

– שטייניץ (מחייך): "אנחנו בעד. צריך להקים מכניזם שיביא לשליטה גבוהה יותר בהתחייבויות לעתיד".

נתניהו (לא מסתכל בעיניים של אף אחד): – "לוקר (הראל לוקר, המנכ"ל), קח את זה לידיים".

ככה זה נראה. ממשרד האוצר עבור בלשכת ראש הממשלה עבור בדובר צה"ל: הכל מתנהל בשליפה. הכל ללא תכנון. כל אמירה לשעתה. שום דבר לא יציב. הציבור הרי לא שם לב ולא עוקב, והכנסת הזניחה מזמן את תפקידה העיקרי – לא, לא חקיקה אלא פיקוח על הרשות המבצעת. זה גורם לפרטצ'יה של אפרים קישון להיראות כמחוז חפץ אבוד. ואם בינתיים זה נראה כמו פארסה, זו רק שאלה של זמן עד שהיא תתברר כטרגדיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, בבלוג מופיע כעת באנר שמתייחס לפרוייקט ותיק-חדש של עדי אלקין ושלי, "איך נפלו גיבורים." שמחתי לראות רבים מהקוראים במסיבה שנערכה בפאב אוגנדה ביום שישי.

(יוסי גורביץ)

בחוזרו לימי עלומיו כמסית על שלוליות של דם פיגועים, מיהר בנימין נתניהו להודיע – עוד לפני שפינו את האוטובוס המפויח בבולגריה – כי האחראיות לפיגוע מוטלת על איראן או על שלוחיה. זו הנחה סבירה, בהתחשב בסדרת הפיגועים שישראל מבצעת באיראן מזה שנים ובהתחשב בכך שהיא מפעילה נגדה את ארגון הטרור ג’ונדאללה, אבל היא רחוקה מלהיות וודאית. זה לא הפריע לנתניהו לצאת בהצהרות.

לא בטוח שלהצהרות האלה יש בסיס. בתקשורת הבולגרית נטען, כמעט בוודאות על סמך הדלפות מהמודיעין שלהם, שהמחבל המתאבד הוא מהדי מוחמד גזאלי, אזרח שוודי שהיה מעורב בג'יהאד העולמי והוחזק בגוואנטנמו במשך כשנה. שוודיה מכחישה, וגם בולגריה הוציאה הכחשה. אבל המודיעין הבולגרי, אף שמוקד החקירה העיקרי שלו הוא החיזבאללה – שמכחיש, אגב – שוקל גם את האפשרות שמדובר בפיגוע שתוכנן על ידי אל קאעדה או על ידי טרוריסטים טורקים, כנקמה על הטבח על המרמרה. התקשורת הישראלית לא התייחסה בכלל לאפשרויות האלה.

למה? כי נתניהו מסגר את הסיפור תוך שעה: איראן, חיזבאללה. העניין הוא שאנחנו עדיין לא יודעים. "גורם ישראלי בכיר" אמר לוויינט ש"על פי האינדיקציות" מדובר בפעולה של חיזבאללה אבל "הבדיקה עדיין נמשכת וטרם הסתיימה." כלומר, הבדיקה עוד לא הסתיימה, אבל ראש הממשלה הכריז מראש על תוצאותיה, יממה קודם להצהרה הזו.

שוב: בהחלט יכול להיות שהפיגוע בוצע על ידי חיזבאללה או על ידי סוכנים איראניים. אבל נתניהו ביצע מניפולציה מודיעינית. עכשיו, גם אם יתברר שהפיגוע בוצע על ידי ארגון אחר, זרועות המודיעין הישראליות לא יוכלו להודיע על כך לציבור מבלי להוציא את ראש הממשלה שקרן – או, אם לדייק, עוד יותר שקרן מבדרך כלל.

המניפולציה המודיעינית הגדולה של העשור האחרון היא זו שבה נטען שלסדאם חוסיין היה קשר כלשהו לפיגועי ה-11 בספטמבר. על פי עדותו של האחראי למלחמה בטרור שלו, ריצ'רד קלארק, ג'ורג' וו. בוש פחות או יותר הורה לו למצוא קשר כזה למרות שקלארק אמר לו שהחשד העיקרי הוא כלפי אל קאעדה. מכאן התחיל השקר הגדול שהוציא את ארה"ב למלחמה בעיראק. המניפולציה המודיעינית לוותה בהפצת פרטים שקריים על החקירות, כולל טענות שמוביל הפיגועים בניו יורק, מוחמד עטא, נפגש בפראג עם נציג של המודיעין העיראקי – ידיעה שהוכחה מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשקרית.

מעצם טיבו של המידע המודיעיני, ומעצם גישתן של ממשלות אליו, היכולת שלהן לבצע בו מניפולציות לצורך תעתוע בדעת הקהל הוא עצום. על כן, חובתו של הציבור העירני להיות ספקן וחשדן כלפי כל טענה ממשלתית שמתיימרת להיות מגובה במודיעין – אחרי הכל, זו טענה שבפועל אי אפשר להפריך. זו טענת "סמכו עלינו, אנחנו יודעים יותר ממכם." אסור להעניק לאף ממשלה, ודאי לא לממשלת נתניהו, את הפריבילגיה הזו. אייברהם לינקולן, בהביעו את התנגדותו למלחמת השולל במקסיקו, מחה על האפשרות לתת לנשיא סמכויות מופרזות בשל טענות מודיעיניות: " If, today, he should choose to say he thinks it necessary to invade Canada to prevent the British from invading us, how could you stop him? You may say to him, 'I see no probability of the British invading us'; but he will say to you, 'Be silent; I see it, if you don't." זה מה שממשלת נתניהו מנסה לומר לנו: שתקו, אנחנו רואים את מה שאתם אינכם רואים. זו, כמובן, לא תהיה המניפולציה המודיעינית הראשונה של ממשלה ישראלית: ממשלת בן גוריון ביימה פיגועים קודם למלחמת סיני, רפול הפטיר את ה"אבו נידאל-אבו שמידל, צריך לדפוק את אש"ף!" המפורסם שלו בזמן שממשלת בגין טענה שההתנקשות בשגריר ארגוב בוצעה ע"י אש"ף, וממשלת נתניהו טענה שהפיגוע ליד אילת בוצע על ידי עזתים – מה שהצדיק, לטענתה, את התקיפות בעזה – בעוד שהוא בוצע על ידי מחבלים מסיני.

למניפולציה של נתניהו יש מטרה. היא מקדמת את המלחמה עם איראן. אם המודיעין הישראלי ימצא שנתניהו שיקר, ושהפיגוע בוצע על ידי מישהו אחר, חובתם של בכירי המודיעין להודיע על כך לציבור – מה שבהכרח יגרור התפטרות. אני בספק אם ראשי המודיעין שלנו מחזיקים בתודעה אזרחית גבוהה מספיק כדי לוותר על כסא ולהיות מוגדרים כבוגדים על ידי מכונת ההשמצות של נתניהו – תראו מה עשו ליובל דיסקין ומאיר דגן על הרבה, הרבה פחות. על כן חובתנו להיות עירניים במיוחד, ולסרב לקבל את הטענות הממשלתיות עד שיוצגו להן הוכחות.

עדכון: נתניהו יצא בהצהרה שלו על האחריות האיראנית לפיגוע בערב יום רביעי. שעות לאחר מכן, כשנשאלה השגרירות הישראלית בארה”ב בנושא, היא ענתה כך: “Israel's U.S. Embassy said Wednesday that it had no proof that Iran was the instigator of the attack”. או שנתניהו לא עדכן את השגרירות בארה”ב בראיות שבידיו – אותן ראיות שהוא לא הציג לאף אחד אחר אבל טען שיש לו זמן קצר להפתיע אחרי הפיגוע – או שאין ראיות כאלה. אם יש לו ראיות והוא לא עדכן את השגרירות, מדובר בפאשלת Hasbara יוצאת דופן. אם אין ראיות – טוב, זה הרבה יותר גרוע.

עדכון שני: בטעות ייחסתי לישראל תמיכה בארגון הטרור מוג’האדין אל חלק. המדובר בתמיכה בארגון הטרור ג’ונדאללה. הקישור תוקן בהתאם.

(יוסי גורביץ)

כחודש לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, התרחש אחד האירועים המשונים ביותר בהיסטוריה של המלחמה: סגנו של היטלר, רודולף הס, טס על דעת עצמו לבריטניה וצנח מעל סקוטלנד. עד כמה שאפשר להבין – ויש פרשנויות רבות לסיפור הזה – המטרה של הס היתה להביא להסכם שלום בין בריטניה וגרמניה, כדי למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות. העמדה הנאצית הרשמית היתה שהס היה מטורף, מה שגרם לגבלס – שהיה צריך למכור את הלוקש הזה לציבור הגרמני – ללא מעט בעיות. איך מסבירים, הוא תהה, שמי שהיה עד לפני כמה שעות הסגן הנערץ של הפיהרר הפך תוך זמן קצר כל כך למשוגע מזיל ריר?

למזלו של גבלס, הוא נאלץ להתמודד עם הבעיה הזו רק פעם אחת. לרוע מזלו של נתניהו, הוא נתקל בה יותר מדי פעמים. זה התחיל עם מאיר דגן. ראש המוסד הוותיק תקף את בבת עינו של נתניהו, המלחמה המיועדת באיראן. הוא הוגדר במהירות "כמשוגע." אחר כך הגיע תורו של עוזי ארד, ראש המטה לבטחון לאומי, שהעז גם הוא לפתוח את הפה. את ארד קל היה להגדיר כמשוגע, משום שבמשך שנים הוא אכן בתקשורת תואר ככזה: כמין ד"ר סטריינג'לאב עם התמחות בפראנויה. חשוב, עם זאת, לזכור שעל פי ארד עצמו, חינו סר בעיני נתניהו כאשר הוא החל לעשות את תפקידו כראש המב"ל ולספק לשרים הערכה שונה מזו של נתניהו על המצב מול איראן.

עכשיו הגיע תורו של יובל דיסקין, ראש השב"כ הבעייתי מאד לשעבר, מי שהודיע לבל"ד שהשב"כ יעקוב גם אחרי פעולות חוקיות שלה ומי שהגדיר את ענת קם כמרגלת מסוכנת. דיסקין חורר את העמדות של ממשלת נתניהו בשתי נקודות: הראשונה, כרגיל, היא איראן. דיסקין ציין שבהחלט יתכן שהתקפה על איראן לא רק שלא תסכל את תכנית הגרעין האיראנית, אלא אף תדרבן אותה – כפי שקרה, למשל, לתכנית הגרעין העיראקית אחרי ההתקפה ב-1981. כאן ראוי לציין את הדברים האחרונים והזהירים מאד שאמר הרמטכ"ל גנץ לאחרונה בנושא: לדבריו, ההנהגה האיראנית טרם קיבלה החלטה על פיתוח פצצה גרעינית. בהחלט יתכן שגנץ טועה – הוא נשען על אמ"ן, אחרי הכל, שעם רקורד ההצלחות שלו אולי עדיף היה לנו לו נשען על פותח בקלפים – אבל הדברים האלה סותרים את מה שאומר נתניהו כבר עשור, כלומר שהשנה היא 1938 וגרמניה היא איראן. ולנתניהו עצמו אין כנראה על מה להסתמך.

הנקודה השניה, והחשובה לא פחות, בדבריו של דיסקין היא פיצוץ בועת ה-Hasbara שניפח נתניהו, על פיה האחראים להעדר שיחות השלום הם הפלסטינים. דיסקין אמר את מה שיודעים כולם: שממשלת נתניהו לא מנסה להגיע להסדר כי אם תגיע לכזה, היא תחדל להתקיים. המשמעות, שהפכנו אדישים כלפיה, היא שממשלת נתניהו מוכרת את עתידה של ישראל ואת הסיכוי האחרון שלנו להמנע ממדינה דו לאומית תמורת שרידותה-שלה.

כמו בסיבוב הקודם, מנסים עכשיו נתניהו והתוכיים שלו – הבולט שבהם הוא, כרגיל, דני דנון הבלתי נמנע – לשנות את הנושא. במקום לדון במה שאמר דיסקין, שעליו קצת קשה יותר לטעון שהוא משוגע, הם רוצים שנדון בשאלה האם מותר לו לומר אותם.

התשובה היא חד משמעית. לא רק שמותר לו, זו גם חובתו. דיסקין הוא משרת ציבור, לא משרתה של הממשלה (בניגוד, למשל, לאופן שבו תופס יהודה ווינשטיין את תפקידו). כל זמן שהוא בתפקיד, אסור לו למתוח ביקורת עליה בפומבי. לפקיד ממונה אין זכות כזו מול נבחר ציבור. אבל כשהשתחרר מתפקידו? אם הוא סבור שהממשלה מסכנת בפעולותיה את הציבור, הוא חייב לומר זאת, או שימעל באמון הציבור. הוא לא עבד אצל נתניהו; הוא עבד אצלנו. אנחנו שילמנו את משכורתו.

בן דרור ימיני, שסימן את כל מי שאומר שיש צדק בדברי הפלסטינים כאויבי ישראל, מקונן על כך שדבריו של דיסקין הם טורפדו במערכת ה-Hasbara, וש"מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים," אבל נאלץ להודות שכנראה שהוא צודק, רק שלא כדאי היה שיאמר את האמת. זו עמדה מדהימה לעיתונאי, שכנראה שכח שתפקידה של העיתונות הוא לדווח לציבור על מה שהממשלה עושה, לא לקדם את התעמולה שהיא מפיצה.

כתב חצר אחר, ארי שביט, משרתם של שני האדונים ברק ונתניהו, האשים את דיסקין בכך שהוא השתמש ב"משאית תופת פוליטית" כנגד הממשלה וביצע בה "סיכול תקשורתי ממוקד." שביט יוצר מצג שווא בדבריו כאילו דיסקין עדיין נמצא בתפקידו, אבל זה הרי כל ההבדל: הבעיה עם קצין בכיר שמדבר נגד הממשלה הנבחרת היא שהוא עשוי לסחוף חיילים כנגדה. הבעיה הזו לא קיימת כאשר מדובר במי שכבר פשט את מדיו או יצא מתפקידו, אבל שביט היה רוצה שתחשבו שכן.

שביט טוען עוד שדיסקין "פגע באופן מודע באסטרטגיה הלאומית של ישראל", הידועה בשמה "תחזיקו אותי." סליחה, אבל מי החליט שמדובר באסטרטגיה לאומית, ומתי? האמורה להחליט על כך היא הממשלה, שככל הידוע ולמרות כל הברברת, טרם התכנסה ולו לדיון אסטרטגי אחד על איראן. החלטות שמקבלים ברק ונתניהו בינם לבין עצמם אינן מחייבות – ועל אחת כמה וכמה אינן מחייבות פקידים לשעבר שחושבים שהציבור צריך לדעת שהעומדים בראשו מסכנים אותו.

המפחיד בכל זה הוא שנראה שדיסקין, דגן וארד מדברים כבר עכשיו מתוך מחשבה על ועדת החקירה העתידית, לכשתקום. אם הם מפחדים, אנחנו צריכים לפחד עוד יותר.

ועוד דבר אחד: השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה, הודה בהסכם טיעון כי הוא העביר לשר החוץ ליברמן חומר מחקירה משטרתית שנערכה נגדו, שעה שליברמן היה עדיין חבר כנסת. בן אריה מונה לתפקידו, על פי דיווחים, לאחר לחץ של ליברמן שעה שהלז עדיין היה שר התחבורה בממשלת שרון. זאת, לאחר שליברמן הפעיל לחץ לפתיחתה מחדש של השגרירות בבלארוס, שנסגרה מפאת קיצוצי תקציב. במדינה נורמלית, שר החוץ היה מודיע היום על התפטרותו. בישראל של נתניהו וליברמן, זה אפילו לא עולה על הדעת אלא כבדיחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כששואלים את אנשי מערכת הבטחון הישראלית מדוע צריך לתקוף את איראן, בהתחשב בנזק הדיפלומטי שוודאי ייגרם כתוצאה מההתקפה הזו, החלק היותר מתוחכם שלהם (זה שיודע שהסיכוי לתקיפה איראנית הוא אפסי) טוען לעתים קרובות שהעולם הערבי אחוז אימה מפני איראן, ושאם לא נתקוף את איראן – או, טוב יותר, נוליך את ארה"ב להתקפה כזו באמצעות הלובי הישראלי שם – הרי שלעולם הערבי לא תהיה ברירה אלא להתגרען. וכשהוא יתגרען, תהיה קצרה הדרך לזליגת נשק לארגוני טרור. יתר על כן, אם נתקוף את איראן, נזכה לתמיכה שקטה מאותן מדינות ערביות.

בקיצור, אומרים לנו שכדי למנוע אפשרות מדרג שלישי – מדינות ערב מתגרענות כדי להגן מפני תוקפנות איראנית, ואז מאבדות שליטה על נשק גרעיני שלהן, שמגיע לארגוני טרור – אנחנו צריכים לצאת למלחמה ודאית לגמרי. או, למצער, לדחוף את בעלת הברית היחידה שלנו למלחמה כזו, מלחמה חמישית בעולם המוסלמי בתוך עשור ומשהו (אפגניסטן, עיראק, לוב וסומאליה עד כה), מלחמה שאחריה יהיה קשה מאד לטעון שמדיניות החוץ של וושינגטון לא נקבעת בירושלים.

אבל האם הערבים אכן אחוזי אימה מאיראן? לא ממש. סקר נרחב שנערך בשנה האחרונה ושתוצאותיו פורסמו בתחילת השבוע בפוריין רפורט אומר את ההיפך. רק חמישה אחוזים מהערבים, בממוצע, סבורים שאיראן מאיימת עליהם. האחוזים הגבוהים – 10% – נרשמו בלבנון וירדן; במצרים, טוניסיה, אלג'יר ומאוריטניה רק אחוז אחד הביע חשש מתקיפה איראנית. שיעור החוששים מתקיפה אמריקאית של העולם הערבי היה גבוה הרבה יותר – 22% – ובאופן לגמרי בלתי מפתיע, המדינה שהערבים חוששים ממנה יותר מכל היא ישראל: 51%. בהתחשב בכך שישראל תקפה בעבר את מצרים, עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, טוניסיה וכנראה גם סודאן, זה סביר לגמרי.

רגע! לא הבנתי משהו. אם רוב הערבים חוששים מישראל, ולישראל יש נשק גרעיני (בהתבסס על מקורות זרים), הרי שמה שצפוי לגרום להתגרענות של מדינות ערביות הוא לא נשק גרעיני איראני – איראן, נזכיר, לא תקפה מדינות אחרות כבר מאתיים שנה – אלא נשק גרעיני ישראלי. ואכן, 55% מהנשאלים הערבים מאמינים שהנשק הגרעיני הישראלי (שקיים, כידוע, רק על פי מקורות זרים) מצדיק קיומה של תכנית גרעינית צבאית מצד מדינות ערביות; במצרים, ירדן וערב הסעודית השיעור הזה עומד על 60%.

כלומר, אם יש משהו שדוחף מדינות ערביות לפתח נשק גרעיני, זה איננו הנשק הגרעיני ההיפותטי של איראן, אלא הנשק הגרעיני האמיתי לגמרי (על פי מקורות זרים, כמובן) של ישראל. מכאן נובע שאם ישראל רוצה לסכל את הסכנה של זליגת נשק גרעיני ערבי עתידי לידיהם של טרוריסטים, היא תיטיב לעשות אם תצהיר על הכוונה לפרק את הנשק הגרעיני שיש לה (על פי מקורות זרים, ורק על פי הם), או למצער להביא אותו תחת פיקוח.

כמובן, בהתחשב בכך שהדיון הציבורי בנשק הגרעיני הישראלי (שקיים רק על פי מקורות זרים) לא יכול להתקיים משום שהצנזורה אוסרת לציין שיש כזה (רק על פי מקורות זרים), הציבור הישראלי לא יכול לדרוש ממקבלי ההחלטות שלו לדון באופציה הזו. ישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה (בניכוי תושבי השטחים הכבושים ואילוצי בטחון, אם לעשות פרפרזה על דברי ראש ממשלתנו היקר), אבל אירונית, במדינות ערב הדיקטטוריות יש דיון הרבה יותר חופשי בשאלת הגרעין שלה מאשר בה עצמה.

אז רגע, מאיפה צץ הברווז הגרעיני הזה, שאומר שמדינות ערב ישמחו לתקיפה ישראלית באיראן מחשש להתגרענותה? ניחוש טוב: הוא מגיע מבית סעוד ששולט בערב ומהנסיכים ששולטים במפרץ הפרסי. השליטים שם מאד לא אוהבים את איראן – ולא משום שהם חוששים שאיראן תשיג נשק גרעיני או תפלוש אליהן. התקציב הצבאי של איראן עמד ב-2011 על כשבעה מיליארדי דולרים, ועמד על כ-1.8% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה; זה של בית סעוד עמד על כ-42.9 מיליארדים ו-11.2%, כלומר בערך פי שש, וזה של הנסיכויות על 15.749 מיליארדים, כלומר יותר מפי שתיים (ו-7.3% מהתוצר). במקרה של התקפה איראנית, שתיהן יכולות לסמוך על סיוע אמריקאי מהיר, ולארה"ב יש את ההוצאה הצבאית הגדולה בעולם – למעשה, גדולה מזו של רוב שאר העולם יחדיו. רשמית, התקציב הצבאי של ישראל עמד על 13 מיליארדי דולרים ו-6.3% מהתוצר, כלומר בערך פי שניים מזה של איראן, אבל זו היתה רק ההוצאה הרשמית ובפועל בור השומן שבקריה קיבל הרבה יותר כספים. איראן היא לא סכנה צבאית והאחוז הנמוך מהתוצר שהיא מקדישה להוצאות צבאיות מעיד שהיא הרבה פחות מיליטריסטית מישראל, למשל.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שיש בנסיכויות ובערב שיעור גדול ביחס של שיעים, והמשטרים הסוניים חוששים תמיד – ודאי מאז ההפיכה האיראנית – מכך שהאוכלוסיה הזו, שבבחריין למשל היא רוב, תתקומם ותביא עליהם את קצם המוצדק מאד. זו הסיבה שהם תומכים בתקיפה של איראן, על כל פנים בלחישות מתחת לשולחן. סביר להניח שאם תקיפה כזו אכן תתרחש, המשטרים שם יגנו אותה בחריפות, יאמרו שידם לא היתה במעל ושהם מזועזעים, מזועזעים מההתקפה, ויניחו להמונים בארצם לצאת במהומות נגד ארה"ב וישראל, כשסתום בטחון שמיועד למנוע מן הזעם לגלוש אליהם.

בקיצור, כשמערכת הבטחון אומרת לכם ש"הערבים" יתמכו בתקיפה של איראן, היא חוזרת על טיעונים שמיועדים להמשיך ולקיים כמה מהמשטרים המושחתים עלי אדמות, הכל בטענה שהם "מתונים." מעניין להזכיר את החשש הישראלי הגדול מעליית ההמונים בעולם הערבי ואת ההיסטריה שאחזה במערכת הבטחון שלה כשהסתבר שחגורת הדיקטטורות הערביות – שקיומן די נוח לה – מתערערת. כאן המקום להזכיר שלמרות שבשיח הישראלי, מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, התאבדות היא משהו שיעי ("מתאבד שיעי"), בפועל רוב מוחלט של המחבלים המתאבדים הם סונים, והמשטרים של בית סעוד והנסיכויות אחראים למימון חלק ניכר מהתשתית האידיאולוגית של הטרור האיסלמי – שוב, כשסתום בטחון שירחיק את הזעם העממי מהם והלאה.

כאן המקום להתייחס גם לטור של ארי שביט שפורסם הבוקר, שבו כותב שביט על פרשת גינתר גראס. שביט, שמתייחס לגראס כאל "הסופר המשופם", ולמקרה שאף אחד לא הבין את הרמז מוסיף "חייל האס.אס. שהיה להומניסט ידוע מסיים את חייו בדיוק בנקודה שבה התחיל אותם." כל זאת למה? משום שבאמירתו של גראס "גלום […] נסיון לבטל את האפליה המתקנת שממנה נהנה העם היהודי מאז 1945 – בכל הנוגע ליכולתו להבטיח את חייו. גלום בו נסיון לשלול מישראל את רשת הבטחון המוסרית שעליה נשענת רשת הבטחון האסטרטגית המקיימת אותה." שביט גם טוען שאיראן, ולא ישראל, היא התוקפן במזרח התיכון.

עכשיו, זו אשליה שרוב הישראלים קונים, אבל רצוי להסתכל מדי פעם – במיוחד אם אתה פובליציסט שכבר גבה את חייהם של חיילים ישראלים – על העובדות. ישראל היתה תוקפן קולוניאליסטי במלחמת 1956, ובן גוריון ניסה להקים אז את "מלכות ישראל השלישית." היא היתה התוקפן במלחמת 1967 (ולא שעתה לפניות אמריקאיות להמתין ולתת לדיפלומטיה לעשות את שלה; ממשלת ישראל היתה אז בסכנה של פוטש צבאי.) היא היתה התוקפן ב-1982, ורק משום שאריאל שרון דחה אז את תכניותיו של אהוד ברק לא התרחבה המלחמה גם לסוריה. היא כובשת את השטחים הפלסטיניים מזה 45 שנים, ומנהלת כנגד תושביהם מלחמת דיכוי אכזרית. היא סיפחה, בניגוד לחוק הבינלאומי, את ירושלים ואת הגולן. המתקפה הגדולה האחרונה על עזה ("עופרת יצוקה") בוצעה למרות קריאות החמאס לחדש את הפסקת האש.

בהתחשב בכל אלה, קשה מאד לחלוק על הדרישה – 64 שנים אחרי הקמת ישראל, שרוב שנותיה היא כוח כובש – להפסיק לתת לישראל הנחות, מה ששביט מכנה "אפליה מתקנת." ישראל לא שונה מספיק מאיראן בכדי שאפשר יהיה לסמוך על כך שהנהגתה תעשה שימוש מושכל בנשק גרעיני – ודאי לא כששר החוץ שלה פינטז בעבר בפומבי על הפצצתה לא רק של טהראן, אלא גם של סכר אסואן; כשהקואליציה שלה מכילה אנשים כמו אלי ישי, שקראו בגלוי להחרבתה של עזה ולהרג עשרות אלפים מתושביה; שהופכת מיום ליום לתיאוקרטיה חשוכה יותר (כן, אני יודע, כמו באיראן יש בישראל מיעוט חילוני וליברלי גדול ביחס); שראש הממשלה שלה התייחס בגלוי ובמשתמע לאיראן כאל "עמלק", שדינו השמדה; ושפעם אחר פעם נקטה בתפיסה של "מדינה משוגעת."

יתר על כן, שביט הוא האחרון שיכול לפצות את פיו בנושא. הוא מעריץ מוצהר של מה שהוא מכנה "מערך הבלימה הסוני" כנגד איראן – כלומר, הוא בלע את התעמולה של בית סעוד ולא נודע כי באה אל קרבו; הוא דרש שאובמה יביע תמיכה במהפכנים באיראן, מה שהיה מחסל אותם ציבורית ומבטיח את השרדותו של אחמדניג'אד – עמדה דומה להפתיע לזו של מערכת הבטחון; הוא הזה את השתלטותה של איראן על המזרח התיכון ב-2011, וזאת משום שהיא לא הותקפה על ידי ארה"ב ב-2009; ב-2006, הוא דרש לדחות את ההתכנסות… כדי לאפשר לארה"ב לתקוף את איראן; ביוני 2008 קרא שביט לדחות את הבחירות כדי שארה"ב תוכל לתקוף את איראן בין סוף הכהונה של בוש לתחילת הכהונה של אובמה, וטען אז ש"איראן מעוקרת מגרעין תבטיח את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן," כי אין ספק שעוד מלחמה אמריקאית, שתתפס בכל המזרח התיכון כמלחמה שחורחרה על ידי ישראל, דווקא תמתן את המזרח התיכון. ב-2009 הוא דרש מפרס לעשות את מה שאסור לו לעשות מבחינה חוקית, לאלץ את נתניהו להקים ממשלת אחדות עם לבני, כדי למנוע פצצה גרעינית איראנית…. ב-2010. כמו הגנרלים שלנו, שביט דוחה פעם אחר פעם את תאריך היעד של הפצצה האיראנית. במאמר שלו מ-2006, זה שבו דרש לדחות את ההתכנסות, הוא קבע בפומפוזיות הרגילה שלו ש"2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת למערב אתגר, שכמוהו לא ידע מאז תום המלחמה הקרה. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה."

2007 נגמרה מזמן, שום דבר לא קרה, אבל שביט ממשיך לחרחר מלחמה, מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב לשורת הנבואות הכושלות שלו. לא במקרה אני נטפל אליו: הוא דוגמא קלאסית לשיח שמערכת הבטחון מנסה לכפות על אזרחי ישראל, שיח שבו איראן היא דמון מאיים שאוטוטו – כבר 20 שנה – שם יד על נשק גרעיני, שיח שבו אין דקויות ויש רק איומים, שיח שבו הצהרה פומבית של עלי חמינאי שיצור נשק גרעיני הוא "חטא חמור" כלל לא זוכה לדיון ציבורי. חמינאי יכול, כמובן, לשקר – אבל למה לו לגרור את סמכותו הדתית לשקר כזה? מה גם שההצהרה שלו מהדהדת את הפאתווה של מייסד המשטר, חומייני, שאסרה כליל על יצור נשק כזה.

אפשר להתווכח, כמובן, עם מה שאמר חמינאי. אבל העובדה היא שמה שהוא אומר בכלל לא קיים בדיון הישראלי – כי זה יחסל את הדחליל שמערכת הבטחון ופוליטיקאי-הפחד שלנו, בראשם נתניהו, מטפחים בשקידה כבר שנים, בסיועם הנדיב של כתבלבי חצר כמו ארי שביט. הגיע הזמן להתייחס לצ'יזבטים של מערכת הבטחון בנושא (כמו, למשל, האגדה על התמיכה הערבית בהתקפה על איראן) כאל מה שהם: נסיון לחרחר מלחמה ולהשאיר את הישראלים מפוחדים מכדי שהם יפקפקו בה, כדי שחס וחלילה הם לא יעזו להניף גרזן על קודש הקודשים, התקציב הצבאי הישראלי.

שכאמור, כפול מזה של איראן ותופס חלק גדול פי שלוש ויותר מהתוצר הלאומי הגולמי. בכסף הזה אפשר היה לפתור חלק ניכר מבעיותיה החברתיות של ישראל. מערכת הבטחון וארי שביט מעדיפים שלא נחשוב על זה בכלל.

ועוד דבר אחד: היהודי האמריקאי שוויתר על אזרחותו האמריקאית רק כדי לקבל את הג'וב של השגריר בוושינגטון, מייקל אורן, פרסם מאמר Hasbara רצוף שקרים והטעיות בפוריין רפורט. נועם שיזף פירק חלקים נבחרים מהמאמר כאן. נקודה שאליה נועם לא התייחס היא הטענה של אורן שלישראל "אין דת לאומית." וואלה. כנראה שאורן לא חי בישראל מספיק זמן כדי לשמוע את הביטוי "יהודית ודמוקרטית", לא שמע את הטיעונים הדתיים הקבועים שבשל כך צריכה הדמוקרטיה לסגת מפני ההלכה, ולא שמע על כך שבחוק השבות יש סעיפים דתיים מובהקים. כנראה שהוא גם חושב שהקוראים שלו בורים ושהם לא מסוגלים לזהות שקרים.

(יוסי גורביץ)

זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, שאזכר את השיר של גראס ואת התגובות הראשוניות לו, הודיעה שגרירות ישראל בברלין שגראס הוא אנטישמי ושהטקסט שלו הוא המקבילה המודרנית של עלילת הדם, משום שגראס אמר שמדיניותה של ישראל מעמידה את העם האיראני בסכנת השמדה. אתמול פרץ לעובי הקורה גם ראש ממשלתנו היקר, שבמה שנראה כמו נסיון נואש להסיט את תשומת הלב מהעובדה שהוא היה רוצה להעלים מישראל 30% מתושביה – הערבים והחרדים הם אסוננו; בגרמנית זה נשמע יותר טוב – התגולל על גראס, לא שכח להבליט את עברו בוואפן אס.אס. רמז בגסות שהוא נותר נאצי, וציין בצדקנות ובאריכות שישראל עוד לא ירדה למדרגתה של איראן, מה שאף אחד לא טען. בקיצור, נתניהו חזר אל החומר שבו הוא שוחה כדג מאושר במים: שואה, נאצים, אנטישמיות. גם הסייען של נתניהו בתקשורת האמריקאית, ג'פרי גולדברג, חזר על הדברים.

מה, בעצם, אמר גראס? התקשורת הישראלית לא טרחה לתרגם את שירו של גראס. הנה הוא, בהשמטות הכרחיות (שלי) מטעמי זכויות יוצרים, בתרגומו של אלון אלקין (שום קשר לח"כ אלקין):

מה שחייבים לומר / גינטר גראס

מדוע אני שותק, ומשתיק זמן רב מדי,

את מה שגלוי לכל ומתורגל

במשחקי מלחמה, שבסופם אנו השורדים

מוזכרים כהערת שוליים.

זוהי הזכות לכאורה למתקפה ראשונה,

אשר זה אשר כפוף למרותו של רברבן

ושנכפה עליו להשתתף בשמחות מוכתבות –

העם האיראני – עשוי להימחק בה,

כיוון שבתחום שליטתו,

כך מנחשים, פצצת אטום הולכת ונבנית.

[…]

את ההשתקה הכללית של מצב העניינים הזה,

אשר שתיקתי שלי כפופה לה,

אני רואה כשקר מכביד

וככורח, כיוון שהעונש מוכן ומזומן

ברגע בו יפרו אותה:

פסק-הדין "אנטישמיות" יוטל.

אך כעת, כיוון שמארצי,

אשר פשעיה שלה

שאין אשר ישווה להם

מוזכרים ומאוזכרים פעם אחר פעם –

כחלק מעסקה, מה

שנקרא 'פיצויים' בשפתיים רפות –

צוללת נוספת

אמורה להישלח לישראל, והמיוחד בה

הוא יכולתה לשאת ראשי-טילים משמידי-כל

אל המקום שבו קיומה

של פצצת אטום בודדת טרם הוכח

אך אשר בו הפחד מתיימר להחליף את חובת ההוכחה,

אני אומר את מה שחייבים לומר.

אך מדוע שתקתי עד כה?

כיוון שסברתי שמורשתי,

אשר עליה רובץ כתם שלעולם לא יימחה,

דורשת ממני שאצפה שאת העובדה הזו תאמר כאמת גלויה וברורה

מדינת ישראל, אשר אליה אני קשור

ואליה אני רוצה להמשיך ולהיות קשור.

אך מדוע אני אומר עכשיו,

בזקנתי, ובטיפות הדיו האחרונות:

כוחה הגרעיני של ישראלי מסכן

את השלום העולמי, השברירי בין כה וכה?

כיוון שחייבים לומר

את מה שעוד מחר עשוי להיות מאוחר מדי עבורו:

גם כיוון שאנו – אשר העול אשר רובץ עלינו כגרמנים כבד דיו –

עשויים להפוך לספקים של פשע,

ניתן לחזות שאת אשמתנו

גם תירוצים הרגילים

לא יוכלו למחות.

[…]

אז מה, בעצם, הקפיץ כאן את הרפלקס לזעוק "אנטישמיות" ו"עלילת דם", אמנם קו ההגנה הראשון של משרד החוץ הישראלי? הבה נבחן את טענותיו של גראס.

האם יש לישראל נשק גרעיני? [פתח מנטרה] על פי כל המקורות הזרים הידועים [סגור מנטרה] התשובה היא כן. נשיאה של ישראל, שמעון פרס, תואר פעמים רבות כאבי תכנית הנשק הגרעיני של ישראל, ומאד נהנה לא להכחיש. ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי וענונו) ריצה 18 שנים בכלא ישראלי, חלק ניכר מהן בבידוד, משום שחשף את העובדות בנושא.

האם כלי הנשק האלה נמצאים בפיקוח? כמובן שלא. ישראל נמצאת מעל לחוק. כש-189 מדינות דרשו ממנה לפני שנתיים להצטרף לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ישראל הודיעה שהן יכולות לחפש את החברים שלהן.

האם ישראל מתכננת התקפה באיראן? כן, והיא מדברת על זה כבר 20 שנה. נתניהו ושריו הגבירו לאחרונה את הרטוריקה שלהם בנושא, ונתניהו אמר שמדובר ש"לא מדובר בימים או שבועות, אבל גם לא של שנים." אהוד ברק דיבר במפורש על מספר הקורבנות הישראלים במתקפת-נגד איראנית, והעריך אותם בכ-500.

האם ישראל שוקלת שימוש בנשק גרעיני נגד איראן? כן, או על כל פנים היא מספקת סיבות טובות לחשוב שכן. נתניהו אמר פעם אחר פעם ש"כל האופציות על השולחן", ופירוש הדבר שגם האופציה הגרעינית על השולחן. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה לפני מספר שנים שישראל שוקלת שימוש בנשק גרעיני טקטי, כפי שעשתה גם רשת פוקס, שפרשן שלה אמר כי מקור ישראלי שהוא הגדיר כאמין וידעני אמר לו זאת (כאן, בסביבות 2:15-2:25). ניתן לטעון באופן אמין שמדובר רק במלחמה פסיכולוגית ישראלית, ושאפילו אהוד ברק לא פסיכי עד כדי כך; אבל אי אפשר להאשים את גראס אם המלחמה הפסיכולוגית הישראלית הצליחה יותר מדי. כשישראל משתדלת במשך שנים לשחק את תפקיד המשוגע האזורי, היא לא יכולה להתלונן כשאכן מתייחסים אליה כמג'נון מזיל ריר.

כלי הנשק הגרעיניים הטקטיים האלה, האם הם ישוגרו מצוללות גרמניות? בהחלט יתכן. צוללות הדולפין הגרעיניות שקיבלה ישראל מגרמניה מתוארות כמסוגלות לשאת נשק גרעיני ובהחלט יתכן שהן חמושות בו. אם אני הייתי שר הבטחון הישראלי, הייתי מחמש אותן. כמובן, אני גם הייתי מודיע על כך ועל יכולת המכה השניה, ומפסיק את משחק העמימות המטופש.

האם נתניהו שוקל להשמיד את העם האיראני? אין להוציא זאת מכלל אפשרות. עוזר של נתניהו טען לפני מספר שנים שנתניהו מתייחס לאיראן כאל "עמלק", נתניהו מסר לאחרונה לאובמה מגילת אסתר תוך יבבה (שקרית ובורה) על כך שהעם הפרסי תמיד שנא את היהודים (והמגילה עצמה מכילה דמות שמתוארת כעמלקית, המושמדת על ילדיה), והוא מתייחס בערבוביה לאיראנים כאל נאצים ועמלקים. דינו של עמלק הוא השמדה עד אחרון ילדיו, ויש לציין שההערות האלה של נתניהו הן הרבה יותר ג'נוסיידליות מכל מה שמיוחס לאחמדניג'אד, שנתניהו מעולם לא התנער מהן, ושנתניהו לא שילם מחיר ציבורי כלשהו עליהן.

כלומר, כל מה שגראס אומר הוא סביר, על כל פנים בגבולות המלחמה הפסיכולוגית כנגד איראן שמנהלת ישראל. האמת לעולם איננה אנטישמית. לא היתה כאן כל עלילת דם, לא היתה פה כל אנטישמיות, לא היתה פה כל טענה שיהודים משתמשים בדמם של ילדים לצרכים ריטואליים. יתר על כן, ביקורת על מדיניותה של ישראל, אין לה דבר עם יהודים או יהדות. הטענה, שמושמעת תדירות על ידי פקידים ישראלים, שהתנגדות לישראל היא אנטישמיות, נובעת מהתפיסה האוטו-אנטישמית שממשלת ישראל מייצגת נאמנה את כל היהודים בעולם. לא מניה ולא מקצתיה, והתפיסה הזו – שאומרת בעצם שיהודים שמעולם לא חיו בישראל ושאינם אזרחיה חייבים לה נאמנות – היא בעצמה זרז לאנטישמיות.

אם היו במשרד החוץ הישראלי שרידים של בושה, הוא לא היה משתמש בביטויים שבהם השתמש כנגד גראס. אף אחד לא הופתע, עם זאת, שהוא השתמש בהם בכל זאת. התוצאה החיובית היחידה מכל הפרשה היא שבפעם הבאה שישראל תצרח "אנטישמיות, אנטישמיות", אנשים ילמדו להתעלם ממנה.

ועוד דבר אחד: הערב, בסעודת החג, נסו לזכור שמיליוני בני אדם נתונים באותה שעה בסגר, ושחגי ישראל הפכו מזה כמעט שני עשורים לעילה לשלילת חירות התנועה של אחרים – אמנם, לא בני העם הנבחר. חג חירות שמח.

(יוסי גורביץ)

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)

בשבת האחרונה, בפוסט "מלחמה באיראן? אולי הפעם היא זוחלת כדי להיוולד", ניתח יוסי את האינטרסים שעומדים מאחורי חרחורי המלחמה מצד ביבי וברק ומאחורי התגובה האמריקאית לנהמות הקרב האלה. ההנחה של יוסי היתה שהדבר האחרון שאובמה צריך עכשיו זה עוד מלחמה במזרח התיכון. להערכתי, התמונה מורכבת יותר. כשבוחנים את הסוגיה הזאת מזווית כלכלית מסתבר שהאינטרס האמריקאי הוא אינו חד משמעית נגד תקיפה באיראן, ואותו הדבר נכון גם לגבי האירופים.

כדי להבין את מפת האינטרסים העולמית סביב העימות עם באיראן צריך להביא בחשבון את המהלכים האחרונים של האירופים כנגד האיראנים. באמצע ינואר כמה ממדינות אירופה הכריזו שמיולי הקרוב הן יטילו אמברגו נפט על איראן, כסנקציה על המשך הפעילות האיראנית לפיתוח פצצה גרעינית. ההכרזה הזאת הובילה, כצפוי, לקפיצה במחיר הנפט. אבל עוד לפניה מחיר הנפט הגולמי היה סביב 100 דולר לחבית.

כידוע, למרות כל תוכניות החילוץ והסיוע, למרות הטריליונים שהוזרמו למדינות ה-PIGS הכושלות ולמרות הריבית שכבר כמה שנים מגרדת את הרצפה, כלכלת האיחוד האירופי לא צומחת. הסיבה העיקרית לכך היא מחיר הנפט הגבוה, מכיוון שבלי אנרגיה זולה אין ולא תוכל להיות צמיחה כלכלית. במציאות הזאת אין שום היגיון במהלך האירופי להטיל אמברגו נפט על איראן. זה מנוגד לכל האינטרסים שלהם. קשה לי להאמין שלמנהיגי אירופה חשוב יותר למנוע מאיזה דיקטטור במזרח התיכון להצטייד בנשק גרעיני מאשר להציל את הכלכלה הקורסת שלהם.

לכן אין ברירה אלא לחפש אינטרסים סמויים שעומדים מאחורי המדיניות התמוהה הזאת. אמנם המשמעות היא שאני נאלץ לבסס את התיאוריה שלי על הנחות שקשה מאוד להוכיח אותן, אבל כל אחת מהן כשלעצמה הגיונית וסבירה, ושילוב ביניהן הוא הדרך היחידה שמצאתי עד כה לקבל תמונת מצב קוהרנטית למצב הנוכחי. קבלו את זה כהצעת הגשה.

קודם כל, חשוב לדעת שאיראן נמצאת במצב ייחודי בהשוואה לשאר המדינות החברות באופ"ק. בשנתיים האחרונות רוב חברות אופ"ק הודיעו שהגדילו את תפוקת הנפט שלהן (גם אם בכמויות קטנות עד כדי מזעריות) בניסיון לענות על הביקוש ולפצות על הירידה בתפוקה בלוב ובסוריה. לכאורה, האינטרס של יצואניות הנפט הוא להקטין את ההיצע כדי לשמור על מחיר גבוה ועל הכנסות גבוהות בהתאם. אבל צריך לזכור שרוב המשטרים שעומדים בראש המדינות האלה תלויים בחסות שמעניק להן הממשל האמריקאי, מה שחושף אותם ללחצים עצומים מכיוונו במטרה לשמור על מחיר נפט נמוך ולמנוע פגיעה נוספת בכלכלת ארה"ב.

אחמדינג'אד לא מתעניין יותר מדי באינטרסים האמריקאיים, ואיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שהקטינו את תפוקת הנפט שלהן בחודשים האחרונים. אם נצא מנקודת הנחה שהקטנת התפוקה היא תוצאה של מדיניות מכוונת ולא מכיוון שאיראן הגיעה לשיא התפוקה שלה (מה שבאופן חריג תואם להצהרות הרשמיות שלה), המסקנה תהיה שאיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שבשטחה עדיין אפשר למצוא מאגרי נפט גדולים ובלתי מנוצלים, רק שהגישה אליהם חסומה למערב.

בינתיים, הכלכלה האיראנית נמצאת על סף תהום, ומנהיגי אירופה מודעים לכך. בעוד שהמשבר באירופה הוא בעיקרו פיננסי, באיראן הוא ריאלי, ריאלי עד כדי התנפלות על הבנקים ואולי אפילו רעב. מה גם שב-2 במרץ מתוכננות באיראן בחירות לפרלמנט. במציאות כזאת, מספיק שמנהיגי אירופה יאיימו באמברגו כדי לערער את המצב הכלכלי באיראן ולדחוף את האיראנים המיואשים אל עבר מהפכה עממית, ואולי הפעם, בשונה מהניסיון הקודם במאי 2009, היא גם תצליח.

מן הסתם, מהפכה כזאת תלווה בסיוע צבאי מאסיבי מצד נאט"ו ואולי גם מצד ארה"ב (אם נאט"ו התערבה במלחמה בלוב, שאחראית על כ-3% מאספקת הנפט העולמית, אין סיבה להניח שהיא תתעלם ממצב דומה באיראן, שאחראית על יותר מ-10%). כך תיפתח בפני חברות הנפט המערביות גישה למאגרים הבלתי מנוצלים של איראן.

בעצם, מה שקורה הוא שאנחנו צופים בשידור חוזר של מלחמת עיראק 2003, אחד לאחד: איומים מצד מנהיגים מערביים מפני התחמשות של דיקטטור מטורף בנשק להשמדה המונית, הכנת דעת הקהל למלחמה, יציאה להתקפה והשתלטות על מאגרי הנפט של אותה המדינה, שעד לאותה נקודה לא היתה גישה אליהם.

זאת פרשנות בעייתית, אני מודע לכך. קשה מאוד להוכיח אותה וקל להאשים אותה בהיותה "תיאוריית קונספירציה". אבל בעולם שאחרי מלחמת עיראק 2003, כשלכולם כבר ברור וידוע שהסיבה העיקרית שהובילה את בוש להסתער על עיראק היתה הניסיון להשתלט על מאגרי הנפט שלה, ולא למנוע התחמשות של סדאם חוסיין בנשק להשמדה המונית או "להביא דמוקרטיה למזרח התיכון", אין שום סיבה להניח שהעימות הנוכחי עם איראן הוא שונה.

אובמה רק משחק את התפקיד שלו בהצגה הזאת, ואת התפקיד הזה הוא ממלא בצורה הרבה יותר חכמה מקודמו: בעוד שהטקסני חמום המוח הכניס מאות אלפי חיילים אמריקאים היישר אל התופת העיראקית, אובמה נותן לאירופים לעשות עבורו את העבודה במישור הדיפלומטי והכלכלי, ואולי ישראל תעשה עבורו את העבודה במישור הצבאי.

התקפה על איראן אולי תוביל למי יודע כמה הרוגים, אבל לטווח הארוך תוזיל את מחיר הנפט ותאפשר חזרה זמנית לצמיחה כלכלית באירופה ובארה"ב. זה בדיוק מה שאובמה צריך, זה בדיוק מה שהאירופים צריכים, וכמו שיוסי כבר הראה – גם לביבי ולברק יש רק מה להרוויח ממלחמה שכזאת.

או במילים אחרות – הכינו את המקלטים.

(הפוסט פורסם במקור כאן.)

(אהרן פורת)