מרצ הולכת לפריימריז ביום חמישי. מיהם המועמדים שלי וכמה הערות כלליות על מצב המפלגה

ביום חמישי הקרוב יצביעו חברי מרצ על מועמדיהם לפריימריז של המפלגה, ויקבעו מי יהיו חברי הכנסת. אם אתם חברי מפלגה, אז קודם כל – לכו להצביע. זו זכותכם וחובתכם האזרחית. ורבאק, כבר שמתם את ה-80 ש”ח. פרטים על מיקום הקלפי שלכם אפשר למצוא פה.

באופן מדכדך משהו, המפלגה שוב נמצאת בסקרים על סף אחוז החסימה – במידה והרשימות של גנץ ולפיד יתאחדו (לכולם ברור שלא מדובר במפלגות, נכון?). כאן חוזרת על עצמה תופעה מגונה: הצורך של חלק ניכר ממצביעי מרצ להפיל את נתניהו – או, אם לדייק, לדבוק באשליה של הפלת נתניהו – גורמת להם להצביע למפלגות אחרות, בדרך כלל מפלגת העבודה. פעם שעברה זה נגמר בכך שהם הכניסו לכנסת את איתן ברושי, חיליק בר ורוברט טיבייב; הפעם זה יכול להגמר בבוגי “שלום עכשיו הוא וירוס” יעלון ויועז הנדל. שווה לכם?

תפקידה של מרצ, כפי שאני רואה אותו, הוא לבנות מסד לשינוי של ישראל: לומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע, עד שהם יחלחלו ויובילו לשינוי. כאן ראוי להזכיר ששולמית אלוני הביאה לישראל את המושג של זכויות אדם, שהיא הובילה את המאבק לשינוי החוקים האוסרים על הומוסקסואליות, ושרצ דיברה על מו”מ עם אש”ף בשנות ה-80, כשמפגשים כאלה היו בלתי חוקיים ובלתי נתפסים. עוד בשנת 1990, עזר וייצמן נזרק מהממשלה בגלל שיחות עם אנשי אש”ף. ב-1993, הפרדיגמה השתנתה לחלוטין.

מרצ תצטרך להוביל את שינוי הפרדיגמה הזה גם בעתיד. בין השאר, היא תצטרך לנטוש את גוויית פתרון שתי המדינות. לרוע המזל, בחירתה של תמר זנדברג להנהגת המפלגה הטילה צל ארוך על המחויבות של מרצ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האמירה שלה שלא תהיה לה בעיה לשבת עם אביגדור ליברמן היא אמירה איומה, שאומרת לחברים הפלסטינים במפלגה שמנהיגתם מוכנה לשבת עם אדם שמבחינתו האזרחות שלהם נתונה בשאלה.

אני לגמרי בעד לגליזציה של מריחואנה, ואין לי שום בעיה עם טבעונות: אני מכיר בכך שזו הדרך הנכונה, אני פשוט מתקשה ללכת בה. ועדיין, אני חושב שבמצבנו, התמקדות בנושאים הללו היא התמקדות בבעיות עולם ראשון. בזמן שאני כותב את הדברים הללו, כוחותינו האמיצים מיישמים משטר אפרטהייד בגדה המערבית; חיילים משועממים ומתוסכלים בעשרות מחסומים פורקים את התסכול שלהם על פלסטינים חפים מפשע; ועם רדת הלילה, יתחילו הפשיטות. מאות חיילים ייכנסו, ללא כל צו וללא כל צורך בצו, לבתיהם של עשרות משפחות פלסטיניות. בחלק קטן מהמקרים הם ייכנסו לשם כדי לבצע מעצרים, ויעבירו את העצירים לידי רשויות העינויים; בחלק ניכר מהם הם ייכנסו לבתים למטרה פשוטה של הטלת אימה (”הפגנת נוכחות”, בשם המקצועי), הטרור הקבוע של צה”ל שבלעדיו אין לכיבוש קיום. הם יעירו ילדים, יוציאו אותם מהמיטה, ויצלמו אותם ללא סיבה. ואם מישהו יתנגד, יאמר כמה מילים כעוסות, הוא יוכה או ייעצר. זה קורה יום-יום, שעה-שעה. זו שקיפות המציאות שבה אנו חיים.

בהתאם, משום שאני חושב שמרצ מסתכנת בקיפול דגל המאבק בכיבוש ובו זמנית משום שאני חושב שצריך לרענן את הרשימה, להלן רשימת המועמדים שלי לכנסת. אנחנו אמורים לבחור ארבעה מועמדים: הנה הם, בסדר יורד.

גבי לסקי: עורכת דין אמיצה ונחושה, שמכירה את הכיבוש כמו את כף ידה ונאבקת בו שנים ארוכות, כשלעתים תכופות היא חוטפת נצחון מלוע התבוסה המובנית בשדה הזה. לסקי ייצגה גם שורה של פעילים פוליטיים שסבלו התנכלות מצד המשטרה וכוחות עאלק-בטחון אחרים. אם יש כיום במרצ יורשת לשולמית אלוני, גבי היא האדם הזה.

מוסי רז: סוס קרבות ותיק, מענטש נדיר, שלעתים שיש לו מכונת קפיצת הדרך שמעבירה אותו לכל הפגנה חשובה. מי שלא שכח מאיפה הוא בא ולאן הוא אמור ללכת.

מיכל רוזין: לוחמת גדולה למען זכויות מבקשי המקלט, נשים וקבוצות מותקפות אחרות, עם רקורד חקיקה מרשים. לדעתי שום רשימה לא תהיה מושלמת בלעדיה.

ניר אבישי כהן: הצעיר שבחבורה. עוזר פרלמנטרי לשעבר של ח”כ עיסאווי פריג’, ואחד האנשים המרשימים שפגשתי במפלגה. במקום שבו חלאות כמו איציק שמולי תוקפים את שוברים שתיקה עבור כמה שברירי קולות, כהן התגאה בכך שמסר עדות לשוברים שתיקה וחזר שוב ושוב על כך שאין דבר כזה, כיבוש נאור או מוסרי. הוא גם מקדם את הפורום היהודי-ערבי במרצ. נקווה שהוא יהיה עתיד המפלגה.

ומה על הדגל החברתי, תשאלו אותי? אין לי ספק שכל אחד מהמועמדים האלה יצביע נכון גם בסוגיות החברתיות (לרז ולרוזין יש רקורד מוכח בנושא). אני משוכנע פחות ביחס למחויבות של הפלג האדום במפלגה למאבק בכיבוש.

(ויש לי פריחה משירת האינטרנציונל.)

שינצחו הטובים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לציפי חוטובלי נפלטה היום אמירה אנטישמית מובהקת. איך זה קרה?

היודו-נאצית ציפי חוטובלי נמצאת בבעיה חמורה, שעשויה לשבש את הקריירה שלה: היא נתפסה אומרת באנגלית את מה שהיא אומרת בעברית, והשמיצה את יהודי ארה”ב בטענה שהם רכרוכיים, ושלא באמת אכפת להם מהכותל, ושהם לא לוחמים – אז שיצאו לנו מהוורידים.

מאחר וחוטובלי יידתה את האבן הזו ראשונה – ורק מהסיבה הזו – נציין שחוטובלי היא משתמטת. היא השתמשה בקומבינה של המגזר שלה, המכונה שירות לאומי, כדי להתחמק משירות צבאי. בזמן שבני גילה אכלו חול והיו נתונים למרותם של שיכורי כוח בני 20, חוטובלי עשתה תפקיד-כלום כ”מדריכה” בבית הרב קוק בירושלים. היום אמרה חוטובלי את המשפט הבלתי ייאמן, “שבוע מחיי הקרבתי על סיור בארה”ב”; אז נזכיר שכצעירה, חוטובלי “הקריבה” שנה שלמה מחייה בתפקיד כלשהו מטעם הסוכנות באטלנטה. שמעתי שממש מסוכן להחזיק שם קו.

אבל אלה הבוטנים. הדברים האלה רק מציגים את חוטובלי בנביבותה הנלעגת, מצבה הטבעי. הדברים החמורים באמת שאמרה הם אלה: “[יהודי ארה”ב הם] אנשים שמעולם לא שלחו את ילדיהם להלחם עבור ארצם. לרוב היהודים אין ילדים שמשרתים כחיילים, הולכים למארינס, לאפגניסטן או לעיראק.”

מבזק לחוטובלי: גיוס החובה בוטל בארה”ב בשנות השבעים. לרוב מוחלט של האמריקאים אין ילדים בכוחות המזוינים האמריקאים, וזו בעיה שעולה שוב ושוב בדיון על יחסם של האמריקאים לצבאם: פחות ופחות אמריקאים מכירים את הצבא, או אנשים שמשרתים בכלל. בצבא, מצידו, נוצרת בעיה של אתוס מתבדל מהאוכלוסיה הכללית, תפיסה שמזכירה את האמירה של בוגי יעלון שהחברה האזרחית היא החוליה החלשה. כשמשלבים את זה עם צבא מקצועי, עשויה לצמוח בעיה שצריכה להדאיג כל דמוקרטיה.

ושוב, זו לא הבעיה. מה שחוטובלי פלטה פה הוא האמירה האנטישמית הקלאסית: שליהודים לא אכפת מארצם ושהם לא משרתים אותה. הפעם הראשונה, ככל הנראה, שהטענה הזו הועלתה רשמית היתה ב”ספירת היהודים” של צבא הקייזר ב-1916, שהביכה את הצבא כשהסתבר ששיעור היהודים בצבא גדול משמעותית משיעורם באוכלוסיה. זה לא הפריע למפלגה הנאצית להפוך את המיתוס הרעיל הזה לחלק בסיסי מארסנל ה-hasbara שלה.

עובדתית, חוטובלי טועה. בפעם האחרונה שצבא ארה”ב פילח את חייליו על פי קטגוריה דתית – אמנם, לפני עשורים – שיעור היהודים בצבא ארה”ב היה גבוה משיעורם באוכלוסיה. זו, אגב, התנהגות קלאסית של מיעוטים: היכולת לומר ששירתת בצבא תשמש אותך אחר כך, כשתצטרך לדלג מעל משוכות בלתי נראות אך אמיתיות מאד של אפליה.

אז למה חוטובלי פלטה עלילה אנטישמית על יהודי ארה”ב? בדיוק משום שהיא יודו-נאצית.

התפיסה היודו-נאצית מתחברת עם התפיסה של הגל הלאומני העולה בעולם, שהוא במידה ניכרת אנטישמי. שימו לב לתכונות הבאות: נשיות, חוסר שורשים, חוסר נאמנות, הומוסקסואליות, קומוניזם, העדר אמונה באל, תאוות בצע בלתי מרוסנת, הנכונות למכור את ארצך לזרים עבור חופן דולרים, קוסמופוליטיות, אוהבי זרים/שחורים/ערבים/מוסלמים.

כל התכונות הללו שויכו בעבר ליהודים. כשהימין האנטישמי נאלץ להבליע את האנטישמיות שלו אחרי השואה, הוא ביצע העתקה של התארים הללו והעביר אותם לליברלים. אם אמרת “ליברל” בשנות ה-50 בארה”ב, זו היתה שריקה בוטה שאומרת שאתה מתכוון ליהודים או למי שמתרועע עם יהודים.

יהודי ארה”ב שמעצבנים את חוטובלי – בין השאר, שהם מסרבים להגיע לכאן ולשמש כבשר תותחים בתכנית הדמוגרפית שלה לסיפוח – הם בעיקרם ליברלים. בהתאם, היא מייחסת להם חוסר נאמנות, נהנתנות, חוסר שורשים. היא לא ידעה מה מספר היהודים שמשרתים בצבא ארה”ב או מה חלקם באוכלוסיה; זה גם לא היה חשוב. הטופוס האנטישמי פשוט היה במוחה, והחליק החוצה.

אנחנו יודעים כבר שנים שהיודו-נאצים נורא משתוקקים להיות נאצים, אבל מפחדים. השנתיים האחרונות חוללו שינוי ניכר: שני הצדדים קרובים הרבה יותר. זכרו את האושר של חוטובלי כשנבחר לנשיאות ארה”ב האיש שאמר שהוא רוצה שיהודים עם כיפה יספרו את הכסף שלו. כבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

או, כמו שאומרים אצלנו, משהו חדש מתחיל.

עדכון: מאז פרסום הפוסט, הדיילי שטורמר – בטאון הפלג הנאצי שלא מוכן לקבל יודו-נאצים – ציטט בהתלהבות את דבריה של חוטובלי. סביר להניח שזה מוריד את סיכויי הפיטורין שלה, כי אחרת תהיה לנתניהו בעיה בבית. הדיילי סטורמר פרסם בהתלהבות גם את גמאל נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל חושפת את השקר הנוצץ של “אין כיבוש”

טענה קבועה של פקידי ממשל בכירים – בוגי יעלון, למשל – ושל תועמלנים ישראלים (בן דרור ימיני, למשל) היא שאין בעצם כיבוש. רוב הפלסטינים שולטים בחייהם וטוב להם. יש פה ושם “חריגות”, אבל חריגות יש בכל מקום. ממשלת ישראל סיפקה לנו בשבועיים האחרונים שתי דוגמאות לכך שמדובר בשקר מטומטם למדי.

הדוגמא האחרונה מגיעה מהכפר ג’יב א דיב. זהו כפר פלסטיני שהוקם ב-1929 ולרוע מזלו נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז 1967. כיום הוא מוגדר כחלק משטח סי. כלומר, בין השנים 1967 ו-2017, ישראל (או, בלשון הפיקציה המשפטית המקובלת, המפקד הצבאי הישראלי) היא האחראית לפיתוחו. מזה שלושה עשורים בערך מבקשים תושבי הכפר חיבור לחשמל, וישראל שבה ומסרבת. לפני כתשעה חודשים נכנסה ממשלת הולנד לפער שפרצה ממשלת ישראל, ומימנה ב-350 אלף יורו מערכת חשמל היברידית לכפר, שמבוססת על לוחות סולאריים ודיזל. אתמול (ה’) הגיעו למקום קלגסי ממשלת ישראל, ספציפית מהזרוע המכונה בשם האורווליאני “המנהל האזרחי”, והחרימו חלק מהציוד ופגעו בשאר. התוצאה: 160 תושבים, גן הילדים והמסגד שלהם מנותקים מחשמל.

הולנד הגישה מחאה רשמית לישראל על כך. הממשל הצבאי – השם הקודם והמדויק יותר של “המנהל האזרחי” – לא טרח להוציא צווי הפסקת עבודה והריסה, שעליהם אפשר לערער, אלא פשוט ביצע את ההחרמה. מי שיגיע לעת ערב לאזור ג’יב א דיב יוכל לראות לא מעט אורות – שכולם מגיעים מהמאחזים הבלתי חוקיים שסביבו. למבנים שם דווקא הוציאו צווי הפסקת עבודה ולעתים קרובות גם צווי הריסה, אבל הממשל הצבאי וממשלת ישראל מסרבים ליישם אותם. אם מישהו מתעקש על כך, שייערך לקרבות משפטיים מייגעים – שבע-שמונה שנים – בבג”ץ.

לפני שבוע וחצי פרצה מהומה בממשלה, כאשר הסתבר היא אישרה בהיסח הדעת לתושבי קלקיליה להרחיב את העיר. קלקיליה עצמה נמצאת בשטח איי, אבל ישראל תפסה את השטחים שסביב לה, שנחוצים לשם התפתחותה, והם מוכרזים כשטח סי – ולמרות שמדובר בקרקעות שאין ויכוח על כך שהן שייכות לפלסטינים, ישראל לא אישרה לתושבי קלקיליה לבנות על אדמתם מאז 1993. כמובן, הם יכולים לבנות באופן בלתי חוקי, אבל אז הבניה שלהם צפויה לגורל של הפאנלים הסולאריים של תושבי דיב א ג’יב.

למה פרצה מהומה בממשלה? כי המתנחלים כבר רואים את כל שטחי סי כשייכים להם ומיועדים להתפשטות שלהם. זו הרי “תכנית ההרגעה” – מוסרים לי שברגעים אלה מחברים במנהל האזרחי טורבינה לקבר של אורוול כדי לייצר חשמל מהסיבובים שלו – של נפתלי בנט.

או, במילים אחרות: מה שישראל מבצעת בגדה המערבית אכן איננו כיבוש. כיבוש אוסר על המפקד הצבאי להעביר אזרחים מארצו לשטח הכבוש, אוסר עליו לתפוס את רכושם של הנכבשים (”תושבים מוגנים”) אלא לצרכים צבאיים דוחקים, ומורה לו לשקוד על פיתוח האזור לרווחת תושביו עד אשר יסתיים הסכסוך. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של ג’יב א דיב, לישראל מעולם לא היתה כוונה לפתח את השטחים עליהם זממה להשתלט. להיפך. המטרה שלה תמיד היתה למנוע מהתושבים יכולת פיתוח כלכלית עצמאית, להכפיף אותם לכלכלתה-שלה, לבזוז את אוצרות הטבע שלהם (במקרה שלנו, בעיקר מחצבות), ובמקביל להפעיל מדיניות של טרנספר שקט: למרר את חיי התושבים עד שיעזבו. שני הקטבים של המדיניות הזו – ניצול מצד אחד, טרנספר שקט מצד שני – השתנו בעוצמתם מעת לעת, ומאז שנתניהו חש מחויב לרצות את המתנחלים כדי לא לאבד מנדטים לבנט, הצד הטרנספריסטי גובר משמעותית.

ישראל אומרת לתושבים בשטח סי: לכו תמותו. לא ניתן לכם חשמל או מים, ואם תארגנו בעצמכם – נשמיד את זה. לתושבים בשטח איי, זה שבו כביכול הפלסטינים שולטים בעצמם, היא מזכירה שאם הם רוצים לבנות בית, כדאי שהם ירצו את נפתלי בנט. במקביל, היא בונה מאחזים בלתי חוקיים ומספקת להם אבטחה צבאית; מאחזים שאכן אינם נהנים מתמיכת המדינה מושמדים תוך זמן קצר על ידי הפלסטינים.

זה לא כיבוש, זה אפרטהייד שמשתמש באצטלה של כיבוש כדי לקנות לעצמו לגיטימיות. זה משטר שיוצא מנקודת הנחה שאפשר לשלול זכויות אדם ואזרח של קבוצה אתנית לנצח. לאנשים שתומכים במשטר מהסוג הזה יש שמות; לאנשים שמספקים לו תירוצים יש שמות אחרים, גרועים יותר. אל תשירו "יום הדין יבוא"; הביאו את היום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עתידו של הנחש בנעליים הגבוהות מאחוריו, אז הוא עושה את מה שהוא יודע: להכיש

אחד האנשים המסוכנים והבזויים ביותר שהחזיקו אי פעם בתפקיד רשמי בישראל, בוגי “משה” יעלון, פתח הבוקר (ב’) שוב את לועו והודיע ש”היה צריך לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות. זה לא קרה כי גורמי אכיפת החוק לא עושים את עבודתם.”

הח”מ איננו, בלשון המעטה, ממעריצי מערכת אכיפת החוק בישראל, אבל רבאק ערס. בוגי יעלון היה שר הבטחון בזמן שעסקת הצוללות בוצעה. לפני כשבועיים הוא הכריז שאם לא יוגשו כתבי אישום, הוא “יספר את כל מה שהוא יודע.”

הלו! נראה לי שהתבלבלת. אתה לא חבר במאפיה. אתה נבחר ציבור. הנאמנות שלך אמורה להיות לציבור. אם אתה יודע משהו על שחיתות במשרד הבטחון, חובתך הציבורית היא ללכת קוממיות למשטרה ולדווח על כך. לא לחכות שיבואו אליך, על אחת כמה וכמה לא לאיים שאתה יודע משהו ושאתה עשוי – כשזה לא יהיה רלוונטי יותר – לחשוף אותו.

עכשיו אנחנו צריכים להחליט איזו משתי האפשרויות גרועה יותר: שבוגי ידע על שחיתות בקנה מידה עצום בפרשת הצוללות אבל העדיף לסתום את הפה כדי להשאר בתפקיד שר הבטחון, או שהוא לא ידע שום דבר ושהוא מנסה עכשיו להכיש את האיש שפיטר אותו.

מנסיוננו עם הנחש בנעליים הגבוהות, ובהתחשב בכך שהוא כנראה הגנרל המפוטר ביותר בהיסטוריה של ישראל, ההנחה הסבירה היותר היא שיעלון משקר. יש לו היסטוריה, אחרי הכל. כשפוטר בפועל על ידי שרון – רשמית, שרון פשוט נמנע מלהעניק לו שנה רביעית בתפקיד הרמטכ”ל – הוא התלונן על שחיתותם של שרון ושל סובביו. הוא לא אמר מילה על כך כשהיה בתפקיד, וכמובן שהוא לא מסר עדות כלשהי במשטרה. אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה התמודד צבא הבט”ש שהותיר יעלון ליורשו בתפקיד עם מיליציה ונכשל טקטית, הוא מיהר להתגולל על חלוץ ולטעון שהצבא לא מאומן. מי אחראי לזה, נחש קטן שלי?

אז עכשיו, אחרי שהוא פוטר גם על ידי נתניהו; אחרי שהתברר לו שכרגיל, הוא שגה בהערכת עצמו ושאף אחד לא מתגעגע אליו, ושאין לו קיום בפני עצמו, הוא מנסה להכיש נשיכה אחרונה. עוד חודשיים, אחרי הכל, השם “בוגי יעלון” כבר יהיה פריט טריוויה.

יעלון תמיד היה צדיק בעיני עצמו, ותמיד הוכיח את עומק שחיתותו. מי שסדרתית יודע – לטענתו – על שחיתות, אבל איננו עושה דבר אלא לילל לאחר שהודח מעיד שאין לו בעיה עם השחיתות או עם המושחתים, אלא עם העובדה שהם לא רוצים אותו יותר בחברתם. ספק אם יש דוגמא ממאירה יותר להתנהלות של איש ציבור מאשר כזה שבכשלונו מעמיק את חוסר האמון הציבור במערכת שממנה אכל כל חייו.

כל זה לא אומר, כמובן, שאין שחיתות בפרשת הצוללות. סביר מאד שיש. אבל אף שהמושחתים הגדולים הם בני חוגו של נתניהו ואולי נתניהו עצמו, עצם העובדה שיעלון מנצל את הפרשה לצרכיו בעוד שלא אמר דבר עליה כשהיה בתפקיד מעידה על שחיתותו-שלו. קטנה ביחס, כנראה, אבל עדיין ראויה לציון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו היה ספק בכך שהנער לעניינים מלוכלכים משקר למחייתו, הגיע המפגש עם טראמפ ואישר את זה

אורן חזן והסלפי שלו לא מעניינים אותי. כל שניה שמוקדשת ליצור הזה רק מחזקת את האחיזה שלו במרכז הליכוד. משרה נתניהו והאמירה שלה על כך שהתקשורת שונאת אותה והעם אוהב, נו, אף אחד לא יכול היה לצפות למשהו אחר. אראל סג”ל העלה לשידור מתחזה לטראמפ? אי אפשר היה להתייחס אליו ברצינות כבר אחרי הפעם ההיא שבה הוא ייחס לבוגי יעלון פשע מלחמה על סמך פוסט בפייסבוק. לא, הפאשלה של אתמול – ויש להודות, היה מבחר – שייכת כולה לנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן.

הנה תקציר של הקריירה של גלעד ארדן: בשנות ה-90 הוא היה המומחה לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן, כשזה שימש כיד ימינו של בנימין נתניהו. גולת הכותרת של הקריירה של ארדן היתה הפצת כרזות “לבנת חבלה” כשלימור לבנת העזה למתוח ביקורת חלושה על מדיניותו של נתניהו. אז היה ארדן משהו בצעירי הליכוד; בעשרים השנים האחרונות, טיפס הפשפש במעלה הזנב והפך לחבר כנסת ואף לשר. באף אחד מתפקידיו לא הותיר חותם כלשהו, להוציא אולי החוק על קסדות אופניים.

בממשלה הנוכחית ארדן משמש כשר לבטחון פנים והשר למלחמה ב-BDS. סימן ההיכר שלו עד כה היה שקרים והפצת שנאה, תחום ההתמחות הישן שלו מימיו כנער לעניינים מלוכלכים. הוא טען שגל השריפות בנובמבר היה תוצאה של הצתות מצד פלסטינים – אבל עד כה לא סיפק בדל ראיה לטענה הזו. המשטרה שלו נכשלה במציאת ראיות והגשת כתבי אישום. זה לא הפריע לו להמשיך לשקר בנושא.

אחר כך הגיעה פרשת אום אל חיראן. היו בה למעשה שתי פרשות: הריגת המורה יעקוב אלקיאען על ידי חמושיו של ארדן, ופציעתו בכוונת-מכוון של ח”כ איימן עודה. בשתי הפרשות הקו הראשון והאחרון של ארדן היו שקרים בלתי פוסקים. במקרה של אלקיאען, טען ארדן – והוא דבק בגרסה הזו גם היום – שאלקיאען היה מחבל. במקרה של עודה, שנורה שעה שצעד לעבר קולות הירי, טען ארדן שהוא “הוביל הסתה ודרדר את המצב.” עד כה לא היתה חקירה נמרצת למדי כדי לברר מי ירה, ובאיזו סמכות, על חבר כנסת; ואחת הסיבות לכך שלא היתה חקירה כזו היא שארדן מיהר לתאר את הקורבן כתוקפן.

ואתמול, לרוע מזלו, ארדן נתפס משקר מול המצלמות. הוא אמר לנשיא טראמפ שהתאונה בתל אביב “אפשרי שהיתה מתקפת טרור.” הוא אמר את זה כשעה וחצי לאחר שהמשטרה הכריזה שמדובר בתאונה. בקיצור, ניסה לשכנע את טראמפ – לא שזה מסובך מדי – שבוצע פיגוע בזמן שהוא מגיע לישראל. רק שלא היה כל פיגוע, רק תאונת דרכים.

אחר כך, כשגילה ארדן שקלטו אותו, הוא ניסה למרוח את התקשורת, כהרגלו, וניסה לטעון שדווקא דברי המשטרה לא היו מדויקים. זה לא כל כך עבד. צריך לזכור את זה בפעם הבאה שהנער לעניינים מלוכלכים, שלמרבה הזוועה משמש כשר לבטחון פנים, יעשה שוב את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: להפיץ שנאה. יש לציין שלהפצת השנאה של ארדן יש מגפון רב עוצמה, בדמות הנטיה של כתבים להתייחס לגרסת המשטרה כאל אמת ולא כאל טענה. יש להתייחס לדבריו של ארדן כאל אלה של נתניהו: להניח שהם שקר זדוני עד שיוכח אחרת. להטיח את זה בפניו בכל מקום שיילך; להבהיר לו שהחליפה והקול הסמכותי לא עובדים עלינו. שלשקר ולאמת יש עדיין משמעות.

וכן, זה משמעותית יותר חשוב מהשטיקים של הסרסור מבולגריה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה נהגה באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה זה קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, זה בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. זה לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. זה אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון היה מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו היה גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ככה לא מנהלים חקירה. ככה מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

זה האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מדבריו של נתניהו על האין-מדיניות של ישראל כלפי רצועת עזה

רצועת עזה, שבה חיים כ-1.8 מיליוני בני אדם, נמצאת תחת מצור (”סגר”) ישראלי מזה 11 שנים. תחילתו, לא כנהוג לחשוב, לא בחטיפת גלעד שליט אלא בעליית חמאס ברצועה, מספר חודשים קודם לכן. ואם להסתמך על דבריו של הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, בנימין נתניהו, המצור לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.

נתניהו נאלץ להופיע בכנסת ולהתייחס לדו”ח המבקר על מבצע “צוק איתן.” כדי להמנע מדיון ציבורי בנושא, הביא איתו נתניהו את משרתיו הנרצעים, דוד ביטן ומיקי זוהר; הללו הקפידו להתכסח עם הורים שכולים והעימות הזה תפס את כל תשומת הלב. השטיק עבד, כמו תמיד. ובכל זאת, צריך להתייחס לנושא – שאיננו הבריונות של ביטן, האפסות של קיומו של זוהר, או הפגיעה במעמדם המקודש מדי של הורים שכולים. הנושא הוא מדיניות כלפי מיני-מדינה בגבולה הדרומי של ישראל.

במערכת הבחירות של 2009, טען נתניהו שממשלתו תפיל את משטר החמאס. זה כמובן לא קרה, ומהסיבות שהבלוג הזה מנה מזמן: אין, אמר נתניהו, למי למסור את הרצועה. שימו לב לאופציה שהוא כלל לא העלה: שליטה ישראלית ישירה ברצועת עזה. למוטט את משטר חמאס יהיה קל יחסית. שליטה ישראלית בעזה היא בלתי אפשרית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה דיפלומטית. יותר מהכל, נתניהו לא רוצה להחזיק את רצועת עזה כשזו תקרוס.

והיא תקרוס. על פי ההערכות של האו”ם, בשנת 2020 רצועת עזה לא תהיה עוד ראויה למגורי אדם. חלק הארי מהאחריות לכך נופל על ישראל: היא שלטה ברצועת עזה בין השנים 1967-2005, והקפידה שלא לפתח אותה. זמן קצר לאחר שיצאה ממנה, היא הטילה עליה מצור. סבבי הלחימה מול רצועת עזה פגעו שוב ושוב, בזדון מכוון, בתשתיות של רצועת עזה; מדיניותה של ישראל בין סבבי הלחימה מנעה שיקום.

נתניהו, כמובן, מוליך שולל בכל מה שקשור להתדרדרות למלחמה ב-2014. הוא אומר בנשימה אחת שהוא יצא למבצע נרחב נגד התשתיות של חמאס בגדה המערבית – ובו זמנית אומר שהוא רצה להמנע ממלחמה. נזכיר: המבצע נגד החמאס בגדה נוהל בטענה של “חיפוש” אחרי שלושת החטופים שהממשלה כבר ידעה שהם נרצחים. הציבור לא עודכן על כך שנתניהו ניצל את ההזדמנות כדי להכנס בחמאס – ושהמחיר של המבצע האופורטוניסטי הזה עשוי להיות מלחמה מול רצועת עזה. הממשלה, כזכור, ניסתה להפיל את החטיפה על החמאס ברצועת עזה, עד שהתברר בשלב מאוחר מאד שמדובר בפלג שפועל בכלל מטורקיה. אם נתניהו לא רצה במלחמה, הוא לא ידע איך לבלום אותה.

דו”ח המבקר מציין שנתניהו ויעלון (לא שמעתם מהנחש בנעליים הגבוהות לאחרונה? זה לא במקרה), שעה שמידרו את שאר הקבינט וניהלו את המלחמה בינם ובין עצמם, לא בחנו שום חלופה מדינית. נתניהו טען שחלופה מדינית היא “הזיה”. זה קשקוש והונאה.

לא צריך היה לפתוח נציגות ישראלית ברצועת עזה ולקבל שגריר של החמאס בירושלים. צריך היה להגיע למודוס ויוונדי מול הנהגת החמאס. נתניהו עצמו אומר שלחמאס היתה מטרה ביציאה למלחמה – הסרת המצור מעל הרצועה. מעבר לתהיה האם לא כדאי היה שגם לישראל יהיו מטרות בלחימה, הטענה הזו של נתניהו חותרת תחת הטענה שלו. הוא לא נדרש להכיר בחמאס; הוא נדרש לתת לאוכלוסיה העזתית לחיות. לאפשר תנועה חופשית של סחורות בין הרצועה ובין העולם ותנועה כלשהי של בני אדם. זה מה שרצה חמאס; נתניהו העדיף להעלות לקורבן 73 חיילי צה”ל (ואלפי עזתים, ביניהם כ-500 ילדים, אבל אותם אף אחד לא סופר פה) כדי להמנע מכך.

יש עוד קשקוש של נתניהו שראוי לתשומת לב: הדרישה שלו לפירוז של רצועת עזה. זה לא הולך לקרות משום שזה לא יכול לקרות. אף גוף לוחם לא הוריד את נשקו בלי ערובות, וישראל מסרבת לספק כאלה. החמאס יודע שהדבר היחיד שמונע מישראל להשתולל בעזה כאוות נפשה הוא החשש מתגובה שלו – זעומה ככל שתהיה. מעבר לשאלת הגאווה, מה יגן על החמאס מפני רצח של מנהיגיו על ידי ישראל, אם לא יהיה לו נשק? האם נתניהו יהיה מוכן לפרז את דרום ישראל כמחווה של רצון טוב עובר חמאס? הרעיון הזה נראה לכם מגוחך? הוא מגוחך כמו פירוז הרצועה.

שימו לב, אזרחי ישראל: המשך המצור על רצועת עזה שווה לממשלה שלכם 73 חיילים כל כמה שנים. מה המטרה? לכאורה, אין מטרה הגיונית. נתניהו הרי אוהב לדבר מדי פעם על כך שכלכלה יוצרת שלום. אז למה הוא לא מניח לכלכלה העזתית לפרוח? נניח עכשיו לשאלה של יבוא לעזה – נניח שנמל בעזה מצריך פיקוח. מדוע ממשלת ישראל עושה הכל, כולל שקרים בשם הבטחון, כדי למנוע יצוא מעזה? רגע, למה בעצם לא מנהלת הממשלה שום דיון על המדיניות כלפי רצועת עזה – והיא לא מנהלת דיון כזה מאז שנת 2009?

יש לכך שלוש סיבות עיקריות. קודם כל, זרועות הבטחון ובהתאם הממשלה התאהבו ברעיון של “כיסוח דשא”: שאין בעצם בעיה מדינית, יש רק בעיה של זרועות בטחון עוינות שמדי פעם צוברות כוח ואז צריך להוריד להן את הראש. זו תפיסה צבאית במהותה: כזו שמשמרת עימות, לא פותרת אותו. שנית, משום שאין מחיר ציבורי על המדיניות מול רצועת עזה. אף ממשלה לא תיפול בגלל שהיא גררה את המדינה לעוד מלחמה ששיתקה חצי ממנה במשך חודשיים. כל זמן שצה”ל יוכל להרוג יותר ילדים פלסטינים משהוא יאבד לוחמים, ובלהרוג ילדים צה”ל ממש טוב, הציבור לא יתלונן יותר מדי. כשאין מחיר על העדר מדיניות, התוצאה היא העדר מדיניות.

ושלישית, ישנה המטרה הסמויה של המשך המצור: להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, שני החלקים של המדינה הפלסטינית המיועדת. מדיניות הבידול, כפי שקרא לה צה”ל, לא מובילה לפתרון מול רצועת עזה – הרעיון שמצרים תקח מחדש אחריות על הרצועה צריך היה להביא לכליאת הגנרלים שהזו אותו, כי הם בעליל מעשנים חומרים אסורים בעודם במדים – אבל היא לכאורה מורידה את הלחץ הדמוגרפי על ישראל, היא מרגילה את העולם לקיומם של שני חלקים של פלסטין, והיא מאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש של רצועת עזה בעודה מעמידה פנים שאין כזה. זו העמדת פנים שפועלת רק כלפי אוכלוסייתה-שלה, כמובן, כי העולם לא מכיר בסיום הכיבוש ברצועה משום שזה רק שינה צורה. בקצרה, כרגיל, המטרה היא שימור ההתנחלויות בגדה המערבית על ידי העלאת מסך עשן כביכול אין בעיה דמוגרפית – עזה הרי, לכאורה, לא נספרת.

אבל יש 1.8 מיליוני עזתים, הם לא הולכים לשום מקום, והם חיים באזור ששועט לקראת אסון הומניטרי. ההחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק לממן את החשמל ברצועה (אגב, שמתם לב שהטענה שישראל מממנת את החשמל שם היא שקר מוחלט?) צפויה לדרדר את המשבר הזה מהר יותר. מה שאומר שיש לגמרי סיכוי שעוד חודשיים נהיה בעוד סיבוב מול הרצועה.

אלו מכם שצפויים לעלות ברולטה של ההרוגים, אותם כמה עשרות ישראלים שהממשלה מוכנה להקריב כדי שנמשיך לא לדבר על הרצועה, מתבקשים לעשות משהו במהירות.

ומילה אחת אחרונה: מדיניות המצור של ישראל על רצועת עזה היא פשע מלחמה שגובל בפשע נגד האנושות. מצור הוא כלי צבאי שיש לו מטרה: השגת הכרעה. ההנחה היא שלתושבים יהיה ממש רע אבל זה ייגמר תוך זמן קצר. המצור על עזה נמשך 11 שנים עד כה, ונתניהו הבהיר שככל שזה נוגע לו, הוא מתכוון להשאיר את האוכלוסיה העזתית תחת מצור כל עוד הוא יכול – ושאין לו כל כוונה להכריע את המערכה, כי המחיר של הכרעה יהיה גבוה מדי. גם את זה צריך לזכור, ולקוות שיגיעו ימי שפוט השופטים בעגלא ובזמן קריב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא היה פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר היה זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא יהיה פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי הזה של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – כי החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח כזה בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – כי אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם היה לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו חנינה. היה לה אפילו תקדים: החנינה השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. זה היה המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד כה לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט הזה – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)