בשבוע שעבר נערכה בכנסת ישיבה של “השדולה למאבק בדה-לגיטימציה,” מה שזה לא יהיה. אל הישיבה הזו הגיעה, איך לא, תנועת “אם תרצו,” ובין השאר היא הציגה לח”כים ההמומים, המומים (הכינוס היה על טהרת הימין) שקופית, שבה היא האשימה את ארגוני זכויות האדם בשלל דברים.

דא עקא, שברוב המקרים, ההאשמות היו שקריות, לפחות חלקית. הפוסט הזה הצריך המון שיחות טלפון, כמות חריגה של מאמץ בשביל האוויר החם של “אם תרצו,” אבל בכל זאת.

“אם תרצו” חילקה את האשמות ה”דה לגיטימציה” שלה לארבעה תחומים: “גולדסטון,” קרי אספקת מידע לדו”ח גולדסטון; “רדיפת בכירים בחו”ל,” מה שזה לא יהיה; “נגב,” קרי ההתנגדות לתכנית פראוור; ו”מסתננים”, קרי תמיכה בפליטים. סעיף חמישי, “שירות לאומי,” מציין האם הארגון רשאי לגייס לשורותיו בני שירות לאומי.

לפני שנתחיל, נבהיר שלא לי ולא לאף אחד מהארגונים שהעבירו מידע לדו”ח גולדסטון יש בעיה עם זה. אם ידוע לך על חשד לפשע, ואם הממשלה שלך מסרבת לחקור, חובה עליך להעביר את המידע שיש לך לידי מי שבכל זאת מבצע חקירה. בכל מקום אחר, זה היה מובן מאליו.

טוב, נתחיל. הארגון הראשון ברשימה הוא בצלם. הוא מואשם בכך שהוא סיפק מידע לדו”ח גולדסטון, רדף בכירים, וסייע לפליטים. מבצלם נמסר בתגובה שהם אכן העבירו מידע לוועדת גולדסטון, שאין להם מושג מה זה “רדיפת בכירים” אבל הם לא עושים את זה, ושהם כלל לא מתעסקים בנושא הפליטים. הם מתעסקים בפלסטינים. לשאלת הבלוג, מסרה דוברת בצלם שרית מיכאלי עוד כי היא איננה חברה כעת ולא היתה חברה בעבר במפלגה הקומוניסטית. בתיאור של בצלם יש, אם כן, שקר מובהק אחד (נושא הפליטים) ושקר עמום יותר (”רדיפת בכירים.”)

מארגון “שוברים שתיקה”, שמואשם בכך שהוא מסר מידע לדו”ח גולדסטון ושהוא מסייע לפליטים, נמסר בתגובה שכן, הם העבירו מידע לדו”ח גולדסטון שגולדסטון לקח מידע מהאתר שלהם, שהם העלו כחלק מקריאה לחקירה ישראלית – אבל הם בכלל לא מתעסקים בפליטים – התחום שלהם הוא חיילים שמשרתים בשטחים. צריך לומר שלא היה צריך להיות גאון הדור כדי לדעת את זה. כאן יש לנו שקר מובהק אחד, נושא הפליטים, ושקר מובהק פחות בנושא גולדסטון.

הארגון הבא הוא עדאלה, שמואשמים בכל ארבעת הסעיפים. לא הצלחתי לתפוס אותם, אבל בואו נאמר שאם עדאלה מתעסקים בסיוע לפליטים, זה יהיה מפתיע מאד, בלשון המעטה. שקר אחד.

הארגון הרביעי ברשימה הוא האגודה לזכויות האזרח, שמואשמת בכל ארבעת הסעיפים. מהאגודה נמסר בתגובה שהיא מסרה לוועדת גולדסטון מידע תוך הדגשה שמדובר במידע שיש לחקור, וזאת לאחר שהיא העבירה את המידע לממשלת ישראל פעמיים, בדרישה להקים חקירה עצמאית בהובלת גורמים ישראלים שמחוץ לצבא, ללא תועלת. כל המידע שהועבר לוועדת גולדסטון הועבר קודם לכן לממשלה. בתגובה לשאלה האם היא רודפת בכירים בצה”ל, ענו באגודה שלא היה ולא נברא. שקר אחד.

הארגון הבא הוא המוקד להגנת הפרט, שהואשם בכך שהוא מסר מידע לדו”ח גולדסטון ושהוא “רודף בכירים.” מהמוקד נמסר בתגובה שכן, הם העבירו מידע לוועדת גולדסטון, כן, הם מאמינים שצריך לפרסם מידע על הפרות זכויות אדם, ולא, הם לא רודפים בכירים ישראלים – אם כי הם היו שמחים אם הבכירים הללו היו חושבים מראש על המעשים שלהם. שקר אחד.

הוועד נגד עינויים הואשם – הורשע, למעשה, כי כמו כל הארגונים הוא לא קיבל הזדמנות להציג את עמדתו – על ידי “אם תרצו” בכך שהוא העביר מידע לוועדת גולדסטון, שהוא רודף בכירים בחו”ל, ושהוא מסייע לפליטים. מהוועד נמסר בתגובה שהוא אכן העביר מידע לוועדת גולדסטון, שהוא לא רודף בכירים, ושהוא מעניק סיוע פורנזי לפליטים – הוא מספק להם שירותים משפטיים שמאפשרים להם להתגונן נגד מעצרים שרירותיים. לזה קוראת “אם תרצו” “סיוע למסתננים.” שקר אחד (”רדיפת בכירים.)

הארגון הבא ברשימה הוא “יש דין” (גילוי נאות: הח”מ כותב עבורו בלוג בתשלום.) הצלחתי, במאמץ מסוים, לקבל את תגובתה הרשמית של הדוברת. כן, הארגון העביר מידע לוועדת גולדסטון. לא, הוא לא עסק ולא עוסק בסיוע לפליטים, אלא מצמצם את הפעילות שלו לסיוע לפלסטינים, ועוד כאלה שגרים בגדה. שקר אחד (פליטים). הלאה.

המטרה הבאה ברשימה של “אם תרצו” היא ארגון רופאים לזכויות אדם. הוא מואשם בכל ארבעת הסעיפים, אבל למרות שהוא מתעקש שלכל בני האדם יש זכות לטיפול רפואי, ולמרות שהוא מסר את המידע שברשותו לוועדת גולדסטון, הארגון מבהיר שהוא לא רודף בכירים ישראלים. מה שזה לא יהיה. שקר אחד.

ארגון “גישה” מואשם בכך שהוא העביר מידע לוועדת גולדסטון ושהוא סייע לרדיפת בכירים. הארגון מסר בתגובה להד”ם על ההאשמה השניה, ובקשר לוועדת גולדסטון – שהוא העביר לה מידע על השיבושים בהעברת הסיוע ההומניטרי לרצועה במהלך “עופרת יצוקה.” שקר אחד.

ארגון במקום, שעוסק בתכנון ובשילוב זכויות אדם בתכנון בישראל, מואשם בכל ארבעת הסעיפים. מהארגון נמסר בתגובה שהוא כלל לא העביר מידע לוועדת גולדסטון, כי היא עסקה ברצועת עזה והוא לא פועל שם; עיקר פעילותו היא בישראל. כן, הוא מעורב בסיוע לבדואים בנגב. ובאשר לפליטים – הוא לא מגיש להם סיוע פרטני, אבל הארגון הגיש הסתייגויות לבנייתם של מחנות המעצר שלהם, בדרישה שהתנאים במחנות יתאימו לצרכים הבסיסיים של העצורים. כלומר, דרישה שהמחנות א. יעמדו בתקן הישראלי וב. יאפשרו תנאי מחיה בסיסיים, חיבור לביוב ועוד. זה נקרא אצל “אם תרצו” סיוע למסתננים. שני שקרים (סיוע לגולדסטון ורדיפת בכירים), ומבט מועיל על התנועה הפאשיסטית “אם תרצו”: אם אתה דורש שעצירים יקבלו זכויות בסיסיות, אתה נחשב למסייע להם.

אחד הארגונים היותר מעיקים מבחינת “אם תרצו”, ומבחינת שדולת הדה-לגיטימציה בכלל, הוא “רבנים לזכויות אדם: שומרי משפט”, כי הוא מראה שאפשר להיות יהודים גם אחרת. הוא מואשם בכל הסעיפים, אבל הארגון אומר חד משמעית שא. הוא לא רודף בכירים בחו”ל, מה שזה לא יהיה, וב. הוא לא העביר מידע לוועדת גולדסטון, פשוט משום שהוא לא פעיל ברצועת עזה ולא היה לו מידע אמין מספיק על מה שקרה שם. כן, השם של הארגון שורבב לדו”ח גולדסטון – תוך ציטוט של פסקי דין של בג”צ, שהיו זמינים פומבית, בעתירות שהגיש הארגון בשל אירועים שהתרחשו בגדה המערבית. כלומר, אם “רבנים” אשמים במשהו, הרי זה בהגשת בג”צ. שני שקרים. הלאה!

ארגון “איתך-מעכי” הואשם בשלושה סעיפים (העברת מידע לגולדסטון, סיוע לבדואים וסיוע לפליטים), ומסר בתגובה שהוא “רואה בחומרה את הפעילות בעלת הסממנים הפאשיסטיים והלא דמוקרטיים של השדולה למאבק בדה-לגיטימציה. צר לנו כי השדולה מקבלת במה במקום שאמור היה להיות שמור לדמוקרטיה הישראלית. הטענות שהועלו אינן מבוססות ונכונות ומדובר במק’ארתיזם לשמו.”

קואליציית נשים לשלום הואשמה בכל הסעיפים, פרט לסיוע לפליטים. היא מסרה בתגובה שכן, בהחלט, היא מעורבת בפעילות בנגב, ושזה נושא מרכזי באג’נדה שלה; שהיא לא מסרה מידע לוועדת גולדסטון, אבל כן שלחה מכתב פומבי לגולדסטון לאחר שנטען שהוא חזר בו; ושבאשר לרדיפת בכירים – היא יזמה והשתתפה בקמפיין שמטרתו להחיל שיפוט אוניברסלי על חשודים בפשעי מלחמה, ושספציפית היא התייחסה לציפי לבני. שקר אחד (העברת מידע לוועדת גולדסטון.)

לא הצלחתי להשיג את הטלוויזיה החברתית, שהואשמה בכל הסעיפים, אבל יש לי ספק רציני באשר לטענה שהיא העבירה מידע לדו”ח גולדסטון. ובהתחשב בשקרים הקודמים של “אם תרצו” על הטלוויזיה החברתית, צריך להתייחס בסקפטיות ניכרת לכל אמירה שלה כלפיה.

ממחסום ווטש, שהואשמה בהעברת מידע לוועדת גולדסטון, ברדיפת בכירים בחו”ל, ובסיוע לפליטים, נמסר שא. הארגון כלל לא העביר מידע לוועדת גולדסטון, זה לא במנדט שלו (הוא פעיל במחסומים בגדה), ב. שהארגון עצמו איננו מסייע לפליטים (אם כי חברות בו עשויות להתנדב בכך) ואת ההאשמה ברדיפת בכירים דחתה הדוברת שלו בבוז מעורב בעלבון. שלושה שקרים.

אז בואו נספור. 17 שקרים מכילה הטבלה הזו של “אם תרצו.” לא מעט לטבלה אחת, ודי אומר לנו מה שווה “אם תרצו” בנושא שהיא מתיימרת להתמחות בו, קרי פעילותם של ארגוני זכויות האדם. ואלה שקרים, לא טעויות. פעם אחר פעם, ארגוני זכויות אדם שפעילותם בגדה המערבית מואשמים בסיוע לפליטים, תחום שהם לא נוגעים בו; השקר הזה חזר על עצמו ארבע פעמים (במקרים של בצלם, שוברים שתיקה, יש דין ומחסום ווטש.) זו לא טעות. זו עלילה.

לזכותה המפוקפקת של “אם תרצו” אפשר לומר שאץ השקרים שלה היא טפלה באזני קבוצה שמאד רצתה לשמוע אותם, ה”שדולה לדה-לגיטימציה”, שכפי שהוגדרה היטב על ידי “איתך-מעכי” היא השיבה השניה של הסנאטור מק’ארתי.

פעם אחר פעם, בהכנת הפוסט הזה, נתקלתי בהלם טוטאלי מצד אנשי הארגונים. למה אתה עושה את זה לעצמך, נשאלתי יותר מפעם אחת. עניתי שאני מתעקש לחשוב ששקרים לכנסת הם עדיין משהו בלתי קביל בחברה דמוקרטית. למה אתה מתעסק בזבל הזה, שאלה אותי אחת הדוברות. עניתי לה שזו עבודה מלוכלכלת, אבל מישהו צריך לעשות אותה. אולי הייתי צריך לומר שכבר התרגלתי לריח שמפיצה “אם תרצו.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, אחת מהן גדולה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(לאמילי שפר)

הצליל הנחוש ביותר המהדהד בהיסטוריה של האדם הוא תיפוף תופי המלחמה. – ארתור קוסטלר

ב-16 במארס, 1968, תקפו חיילי פלוגת צ'ארלי של הגדוד הראשון, רג'ימנט החי"ר ה-20 של ארה"ב, ארבעה כפרים שזכו אחר כך לכינוי הקולקטיבי מיי לאי (My Lai). אחרי הרעשה קצרה, הם נחתו שם ממסוקים. הם לא נתקלו בהתנגדות, ותוך ירי לעבר דמויות שראו בשדות, הם ריכזו את התושבים במרכז הכפר.

אף אחד לא ידע להסביר אחר כך איך פרץ הטבח; מה שברור הוא שכשהוא הסתיים, היו במקום לפחות 347 גופות. חלק ניכר מהנשים שבמקום נאנסו. ילדים שופדו בכידונים. אחר כך, כמקובל מאז המצאת המצלמה, צילמו הרוצחים את הגופות; חלקם הצטלמו איתן. אף שכאמור, התוקפים לא נתקלו בשום התנגדות, הדו"ח הראשוני דיבר על מותם של יותר מ-120 אנשי ויאטקונג וכנזק נלווה, גם כ-20 אזרחים. הדו"ח הזה טבע בשפע הדו"חות על קרבות בשפך הדמים הגדול שליווה את דעיכת מתקפת הטט.

אף שכמה חיילים ניסו לשבור את קשר השתיקה – חיילים ומאפיונרים נוקטים בו אוטומטית; זה פירושה הפרקטי של ה"רעות" הממאירה – ההצלחה שלהם היתה חלקית למדי. הצבא האמריקאי מיהר לעשות את הדבר המתבקש, ופתח בטיוח נרחב, שבמהלכו הוא יזם דו"ח שהפיל את התיק על ארבעה קצינים שבאופן מועיל למדי מתו מאז הטבח.

כשנה וחצי לאחר מכן, קנה לעצמו העיתונאי סיימור הרש שם עולם, כשחשף את דבר הטבח. הוא מצא חייל במחלקה של הקצין שנחשב כאחראי מכל לטבח, סג"מ וויליאם קולי (Calley), והלה דיבר בהרחבה על האירועים, ואף הציג תמונות. זה לא עבד: שנתיים אחרי החשיפה של הרש, כלומר שלוש שנים וחצי אחרי מעשה טבח שבוצע בנוכחות יותר מ-100 אמריקאים – בכלל זה צוות מסוק שהתערב באומץ ומנע את המשך הטבח, תוך שהמפקד שלו מגן על ילדים תוך איום באקדח על אנשי חי"ר שהתקרבו למסוק – הסתיים ההליך המשפטי של 22 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח. כולם, פרט לקולי חסר המזל, שהיה שנוא מאד על אנשיו (לימים יאמרו חלקם שהם שקלו להתנקש בו), זוכו. לימים יודה המ"פ של קולי, סרן מודנה, שהואשם באחריות פיקודית, שהוא שיקר לאורך כל הדרך. הקצינים שישבו בדינו בלעו את השקרים הלא סבירים של מודנה בלי יותר מדי בעיות.

קולי, שהפך – לטענת תומכיו, והיו כאלה – לשעיר לעזאזל, לא סבל יותר מדי. אף שהורשע ברציחתם של 104 אזרחים ויאטנמים, הוא ישב בכלא שלוש שנים בלבד. בהוראה של הנשיא ניקסון, הוא הוחזק בתנאים של מעצר בית. ב-1974, הוא קיבל בפועל חנינה.

מיי לאי לא היתה אירוע בודד, רחוק מכך. בתחילת 1971, נערך אחד האירועים המדהימים ביותר במסגרת ההתנגדות למלחמה: עדותם של "חיילי החורף" (Winter Soldier). הללו היו חיילים ששבו מן המלחמה המומים, ונחושים להתנגד לה. 109 מהם העידו על פשעי מלחמה שביצעו או היו עדים להם. לימים הם יהפכו – במיוחד אחד מהם, קצין צעיר בשם ג'ון קרי – לסמליה של ההתנגדות למלחמה ושל הצד הטוב יותר של הצבא; באותו הזמן הם היו אויבי הציבור.

והם ידעו מעט מאד. הם לא ידעו על מבצע פניקס (Operation Phoenix), שבמסגרתו הרג ה-CIA, בהשתמשו ביחידות המיוחדות של צבא ארה"ב וצבא אוסטרליה, יותר מ-26,000 איש (יש מי שמדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר, עד כ-50,000 הרוגים) בחשד שתמכו בוויאטקונג. ההיקף המלא של התכנית נחשף רק בשנות השמונים. במהלך המבצע, שנמשך שנים, עינו אנשי המודיעין באופן שיטתי עשרות אלפי אנשים.

ועל כל "חייל חורף", על כל שובר שתיקה שהעיד על מה שראה, היה מספר גדול הרבה יותר של חיילים שידעו אבל שמרו על הרעות הממאירה, מה שהמאפיה מכנה האומרטה.

* * *

ויאטנם לא היתה החריג. ויאטנם היתה הכלל. את מה שעשו האמריקאים בוויאטנם, עשו לפניהם הצרפתים, שיפעילו את אותן השיטות גם באלג'יר. המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו. השיטות שהופעלו בוויאנטם היו אותן השיטות עצמן שיפעיל הצבא האדום פחות או יותר בכל מקום שיגיע אליו, אבל במיוחד באפגניסטן. הבלגים בקונגו ידועים לשמצה; הבריטים לא דכאו את מרד המאו מאו על ידי הצעת תה של חמש, והם היו מעדיפים שלא נדבר על המקור של הביטוי "מחנה ריכוז"; ומה שקרה בלבנון בשנות הסיוט 1982-2000, כשצה"ל שיחק בתפקיד צבא ארה"ב והשב"כ בתפקיד ה-CIA, טרם תועד כראוי.

זה טיבה של החיה הצבאית. אנו מגדלים ילדים ומתרבתים אותם; מלמדים אותם מותר ואסור; ויום אחד הם הולכים – או, במקרה שלנו, נלקחים – אל הצבא, ושם מחזירים אותם אל עידני הדמדומים של המין האנושי. תפקידה של הטירונות, ההתעללות המכוונת בצעירים בני 18, היא לשבור אותם – לחסל את ההגנות שבנתה החברה סביבם, שכלאה את החיה הנוהמת. אנחנו מלמדים אותם שאלימות אסורה; הצבא מלמד אותם שאלימות היא הכלי הראשון. אנחנו נרתעים באימה מרצח; הרצח הוא כלי העבודה הבסיסי ומטרתו של הצבא.

אי אפשר לומר שאין בכך הגיון. בזמן קרב, כשקליעים עפים, אתה רוצה חיילים מתפקדים, לא ערימה של ילדים מבוהלים שמחפשים מחסה במקרה הטוב, מתכרבלים סביב לשיח הקרוב במקרה הפחות טוב, או משליכים את כלי נשקם ונמלטים במקרה הרע. אתה רוצה שהם יגיבו במהירות למצבים שהפסיכה האנושית לא בנויה אליהם, כמו רצח. אתה רוצה שהם ילמדו להרוג בלי לחשוב. יש סיבה שהמטרות במטווח הצבאי נראות כמו אדם: אתה מרגיל אותם לירות בבני אדם.

הצבא מנסה לשחרר את החיה שבאדם, אבל לעשות את זה בצורה מדורגת. הוא רוצה כלב תקיפה מאומן, שיזנק אל הצוואר על פי פקודה, אבל לא יסתובב וינשוך את המפעיל. על כן, בין השאר, הוא מלמד את החיילים לפחד מן המפקדים שלהם, כשבו זמנית הוא מעניק להם סמכות. אחרי הכל, כפי שלימדה מלחמת ויאטנם את הצבא האמריקאי – צבא שבו החיילים של קולי יכלו לחשוב ברצינות על חיסולו – חיילים שאיבדו יראה בהחלט מסוגלים להפנות את כישורי הרצח שלהם כלפי מפקדיהם. התופעה היתה כל כך רחבה, עד שניתן לה שם: fragging, על שם רימון הרסס ששימש לעתים קרובות לרצח הקצין הלא פופולרי.

הצבא מלמד את החיילים שיש קבוצה שמותר להם להרוג. לרוע המזל, כמעט ללא יוצא מן הכלל כל המלחמות המודרניות הן מלחמות עממיות, כלומר מלחמות שבהן הצד הלוחם מקבל סיוע לא רק מהצבא שלו, אלא גם מהעם שלו. מול צבא מסודר, למדו כבר הספרדים בימי נפוליאון, שנתנו לנו את המונח 'גרילה' – לחימה זעירה – הפתרון המתבקש הוא לא להציב מטרה ברורה, אותה הוא יכול לרסק בקלות; לא להציב קו מול קו, אלא להציב אוסף כאוטי של נקודות. לוחמי הגרילה מתערים באוכלוסיה. זה מקור העוצמה שלהם כמו גם מקור החולשה. תוך זמן קצר, יודע מפקד הגרילה הנחוש והאכזר – ונראה שרק מלחמת אזרחים אכזרית מלוחמת גרילה – ימצא הצבא התוקף את עצמו במצב בלתי אפשרי: אם לא ינהל חיפוש אגרסיבי על האזרחים ובבתיהם, הוא יאפשר לאנשי הגרילה לנוע בחופשיות; אם ינהל חיפוש כזה, הוא יהפוך לסוכן הגיוס של הגרילה.

במלחמה מודרנית, על כן, ההבחנה בין אזרחים ולוחמים מתטשטשת במהירות. המגע עם האוכלוסיה שוחק במהירות את המשמעת הצבאית, ותוך כמה זמן החיה מתפרצת: יש ביזה, מדי פעם אונס, ומעשי טבח. רוב מעשי הטבח אינם ספונטניים; הם תוצאה של פקודה, ישירה או עקיפה, של קצין זוטר, כשהפיקוד שמעליו מסתכל הצידה או, במקרים קיצוניים יותר, מורה על הטבח. רוב החיילים, בקבלם פקודה לבצע טבח, מבצעים אותה ללא עוררין. במקרה שלהם, האימון הצבאי הצליח: האדם דוכא.

במחקר הקלאסי "אנשים פשוטים" (Ordinary Men) בחן כריסטופר בראונינג יחידת מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei), גדוד 101 שלה. המדובר היה באנשים נורמטיביים לגמרי, שחלק ניכר מהם היו קודם למשטר הנאצי אנטי-נאציים, שקיבלו פקודות בלתי סבירות: לסייע בהשמדת האוכלוסיה היהודית של פולין. הפקודות האלה, כמובן, הגיעו אחרי תשע שנים של משטר שקידם את התפיסה שיהודים אינם כלל בני אדם ולמעשה הם מזיקים בדמות אדם. המסקנות של בראונינג הן שבמצב כזה, רוב מוחלט של החיילים יצייתו לפקודה, הן משום שהיא פקודה הן משום שהם לא ירצו להשאיר את רעיהם לבצע מלאכה מלוכלכת במיוחד לבדם. יהיה מיעוט של סרבנים, ויהיה מיעוט של סאדיסטים מתלהבים. הרוב יציית.

המשמעות בפועל היא שאם יש מלחמה, יתלוו לה פשעי מלחמה.

ועם כל הדיבורים שלו על משמעת, הצבא לא יהיה מסוגל לעשות הרבה.

* * *

צבא נבחן בתגובתו לפשעי מלחמה. במקרה של מיי לאי, התגובה היתה כשלון טוטאלי: תחילה טיוח, ואחר כך זיכוי של רוב הפושעים וענישה קלה מאד לקולי. זו אותה התגובה עצמה כמו לטבח כפר קאסם, כמו לשורה ארוכה-ארוכה של פשעים דומים. כמו פשעי המלחמה עצמם, הכשלון הצבאי בטיפול בפשעי מלחמה גם הוא נובע מעצם קיומה של המלחמה.

אביו של אחד החשודים בטבח מיי לאי התפרסם בתגובתו: "זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם." משהורגל הציבור לכך שיש מלחמה, מאליה מתבצעת דה-הומניזציה של האויב. הם לא בני אדם יותר, רק צללים חורשי רע. 347 נשים, ילדים וגברים בערימת גופות? אונס קבוצתי של נשים? אבל למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

הרי בטוח קרה משהו קודם, לא? הרי אלה הילדים שלנו, שרק אתמול שיחקנו איתם בכדור, שרק אתמול סייענו להם בשיעורי הבית, עמדנו לצד המיטה שלהם והקשבנו לנשימתם השקטה בלילות. אני לא גידלתי רוצח, אני לא חינכתי אנס, זה לא יכול להיות. זה לא הילד שלי. משהו קרה לו. משהו חייב היה לקרות לו. למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

ופה ניצב הצבא חסר ישע. הארגון שיכול לשלוח מישהו למחבוש כי הנעלים שלו לא היו מצוחצחות כיאות, מבלי שמישהו יערער על כך, לא יכול להעמיד אותו לדין על רצח המונים. הצבא יודע שהוא מעורב, בין השאר, במלחמת תעמולה ושאם הוא יודה בכך שהחיילים שלו טבחו אזרחים, זו המקבילה של תבוסה בקרב. הוא יודע שאם הוא יעמיד לדין את החיילים שלו ואת קציניו הזוטרים, הללו יתחילו לטפח את המרירות הייחודית לחיילים, את אגדת הסכין בגב שלגמרי איננה יחודית לגרמניה; את התפיסה – המוצדקת לעתים קרובות, ומכאן כוחה – שכמה אוכלי חינם עם דרגות בכירות, מנותקים מהמתרחש בשטח, הקריבו את החייל הפשוט. התוצאה תהיה פגיעה במוראל, אולי אפילו בגיוס. ככל שיתבררו מימדי התופעה, יתגבר בסופו של דבר חלק מהציבור על הדיסוננס הקוגניטיבי ויפנה בזעם כלפי המוסד שקיבל לידיו ילדים והחזיר כלים שבורים ומסויטים. הצבא האמריקאי נדרש ל-20 שנים כמעט כדי להתגבר על טראומת ויאטנם, והוא חווה משהו דומה מאד לה עכשיו.

כלומר, לצבא כמוסד יש את כל הסיבות לא לחקור כיאות פשעי מלחמה, ודאי לא לענוש אותם כיאות. יש פשעי מלחמה, בעיקר ביזה, שהוא בכל זאת יעניש – אחרי הכל, היא פוגעת במשמעת. אבל הרג? הפעלת כוח מיותר? עינויים? לא עדיף הרבה יותר לטייח את כל זה?

וזה מה שקורה. לא רק בצה"ל. בכל צבא כמעט. לכל צבא יש אגדה הירואית על המשפטן שהתעקש ובכל זאת העמיד מישהו לדין. יש כמה דוגמאות נגד בולטות: שר ההגנה הגרמני התפטר לפני כמה שנים אחרי תקיפה אווירית שהרגה אזרחים אפגנים; ממשלת הולנד התפטרה שנים ארוכות אחרי הטבח בסרברניצה, כשהתברר שכוחותיה עמדו מנגד בזמן שהסרבים טבחו באזרחים שעליהם היו אמורים להגן. ויש מי שיכניס את ועדות האמת והפיוס של דרום אפריקה לקטגוריה הזו. הבעיה, כמו בכל אגדה ליברלית, היא ההתעקשות להסתכל על השביל המואר שעובר ביער, ולא על היער עצמו.

* * *

וכאן נכנסים לתמונה ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. הם אלה שעושים את העבודה שהצבא כל כך לא רוצה לעשות. הם אלה שמדברים עם הקורבנות. הם אלה שגובים את העדויות שהצבא לא רוצה לגבות. הם אלה שנוברים בחקירות, מוצאים את הסתירות, מצביעים על הפרכות בהחלטות הפרקליטות הצבאית, על השגגה שיצאה מתחת ידי השופטים. הם, בקצרה, אלה שבראותם את החיה החופשיה, מנסים בכל זאת לרסן אותה. הם אלה שמנסים להשיב מעט צדק למקום ששכח מהו, הם אלה שמנסים להשמיע את קולה של הנערה האנוסה והטבוחה, של הילדה "הקטנה, המתה מפחד", שיבוצע בה וידוא הריגה; הם אלה שיעלו מאוב את קולו של הילד שיצא מביתו לקנות ממתק עם חצי שקל בידו ולא שב, של האיכרים שהומתו על אדמתם ללא סיבה ושלאחר מכן נטען שהחזיקו בידם בקבוק משקה.

ומשום כך הם שנואים כל כך. Human Rights Watch אמר לאמריקאים דברים שהם לא רצו לדעת על אפנגיסטן ועיראק. ארגוני זכויות האדם הישראלים אומרים לישראלים דברים שהם לא רוצים לדעת כבר הרבה מאד זמן. הנטיה היא לשבור את המראה.

אבל מי ששובר את המראה, בין אם בהפניית המבט בין אם בנהמה שצריך לטפל בבוגדים האלה, הוא שותף לפשעי המלחמה. הוא יודע – גם אם הוא מעדיף לא לדעת – שהם שם. הוא מספר לעצמו שמדובר בשקרים, אבל הוא יודע את האמת: "זה לא קרה" מלווה כמעט תמיד ב"ובכל מקרה זה הגיע להם." הוא השותף השקט שבלעדיו הצבא לא יכול לטייח את מעשיו.

כל חייל שהיה בצבא יותר מכמה שעות יודע כיצד למרוח חקירה צבאית. החוקרים גם יודעים, ברוב גדול של המקרים, שלא כדאי להם לשאול שאלות קשות מדי. אם הם לא יודעים, אז כבר יבוא איזה דורון אלמוג ויבהיר להם את תפקידם. בלי ארגוני זכויות אדם שנושפים על עורפם, החוקרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים לא יעשו את תפקידם. כל ההגיון המוסדי ניצב נגד חקירה ראויה.

וכשהאנשים שלא מוכנים – בצדק! – שהצבא יחקור את עצמו במקרים של תאונה, שלא מוכנים – בצדק! – שהוא יפקח על הוצאותיו-שלו, מוכנים לפתע שהוא ינהל את החקירה במקרה של רצח או פשע מלחמה אחר, הם צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. האם אתם מתנגדים לביצועם של פשעי מלחמה? האם אתם מוכנים להכיר בכך שקיימת אפשרות שהצבא שלכם יבצע פשעי מלחמה, או שאתם חושבים שבניגוד לכל צבא מאז ימי אשור, דווקא זה שלכם מאוכלס במלאכים?

אם התשובה שלכם לשתי השאלות הראשונות היא "כן," אז חובה מוסרית עליכם לתמוך בארגוני זכויות אדם ולדרוש שיינתן להם עוד כוח. כן, לעתים הם יטעו; אין ארגון שנקי מטעויות. עם זאת, שיעור הטעות שלהם יהיה נמוך משמעותית מזה של מערכת החקירה הצבאית.

אם החיה הבלתי מרוסנת מפחידה אתכם, יש לתמוך ברסן היעיל ביותר – ברסן שמפחיד אותה עצמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד אלו שניגשו אלי אישית.

(יוסי גורביץ)

כתבתי לפני כחצי שנה על מעשה העוול שבוצע כשבג"צ מקפיד להסתכל הצידה: כיצד גירשו חיילי צה"ל קבוצה של פליטים אריתראים שנכנסו לשטח ישראל חזרה למצרים, כשהם מכניסים לישראל עצמה רק שתי נשים ונער, הכל לצרכי יח"צ כדי שהפליטים לא יגססו מול המצלמות. בג"צ נתן אז לצבא ארכה של יומיים, אחרי דיון שבו הוצג מידע "סודי," וזמן קצר לאחר מכן גורשו הפליטים למצרים; יומיים לאחר מכן הסכים בית המשפט שאין טעם עוד לדון במקרה.

היום חוזר הסיפור הזה לנשוך את מדינת ישראל. שתי הנשים והנער שהוכנסו לישראל מוחזקים מאז במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי, מעצר שבו – על פי חוק המסתננים – אפשר להחזיק אנשים מבלי שהם יועמדו לדין עד שלוש שנים. אין עוד חוק בעולם שמאפשר החזקה למשך זמן כה ארוך. החוק כה בזוי, עד שבאופן חריג גם סוכנות הפליטים של האו"ם הצטרפה לעתירה נגדו. השלושה מוחזקים במעצר משום שלטענת המדינה הם הסתננו לישראל – למרות שחיילים הם שהכניסו אותם לתחומי הגדר הישראלית בחוזק יד. בתי המשפט נתנו עד כה את ידם למעשה העוול, בתירוצים שונים, אם כי יש להודות שהם לא הגיעו לעומק השפלות של השופט אליהו ביתן, מבית המשפט המחוזי של עמורה.

החוק שהעבירה הכנסת כ"הוראת שעה" מאפשר, למעשה, להחזיק אנשים במעצר ללא הגבלת זמן, אם כי אחרי שלוש שנים הם יכולים לדרוש דיון בעניינם. הוא מאפשר, וזה אף בוצע, להחזיק אנשים במעצר ללא משפט גם אם כל אשמתם היא העובדה שבאו להתלונן על פשע שבוצע נגדם. המשמעות של המהלך הזה היא אמירה שקטה לכל הפושעים, הזבים והמצורעים של ישראל: דמם של הפליטים מותר. אם יבואו להתלונן, הם אלה שייעצרו.

המדינה המשיכה לטעון היום בבית המשפט שלא מדובר בפליטים, אך היא נאלצה להודות שכמחצית מהכלואים במחנה המעצר – וזה השם המנומס שניתן לתת למתקן שמחזיק אנשים ללא משפט וללא כל ציפיה למשפט, ביניהם עשרות ילדים; יש שמות מחמיאים פחות – סהרונים הגישו בקשות מקלט, אך המדינה טרם בדקה אותן. המדינה גם הודתה שרוב המוחזקים במתקן סהרונים מגיעים מאריתריאה וצפון סודאן, שאותם אין אפשרות להחזיר. איך מצליחה המדינה לטעון בו זמנית שהיא לא בדקה את הבקשות ושבכל זאת לא מדובר בפליטים, נפלא ממני. כנראה שיש דברים שרק משפטן יכול לומר.

העוול של חוק המסתננים כה זועק, עד שבית המשפט העליון הודיע כי יוציא צו ביניים נגד החוק. הפרקליטות קיבלה זמן כדי להסביר מדוע צריך בית המשפט להמנע מכך. הדיון יתחדש שוב ב-30 באפריל.

עד אז, ימשיכו כ-2,000 איש, ביניהם ילדים, שלא עשו דבר לאיש, לא הואשמו בדבר, לא נחקרו ולא הוגש כתב אישום נגדם – על אחת כמה וכמה, לא הורשעו – לשבת במתקן מעצר, תוך שלילת חירותם. בית המשפט לא טרח להורות על שחרורם של אנשים חפים מפשע אלה עד לתום הדיון. עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם, האחוז הבודד שבדרך כלל מוציא שם טוב לשאר 99% מעורכי הדין, לא ניסו לשחרר אותם. היה ברור שלשם אי אפשר לקחת את הדיון. העיקרון שחירותו של אדם לא תשלל, אלא אם בית משפט שנתן לו אפשרות סבירה להגן על עצמו פסק זאת, לא תקף בישראל; ספק אם מדינה שהיתה אמונה על מעצרים מנהליים, שנשענים תכופות על "מידע סודי", מיום הקמתה, מבינה אותו בכלל.

הדיון יתחדש כמה שבועות אחרי חג הפסח, זה שפעם נהוג היה לקרוא לו חג החירות.

עדכון: עורך הדין עומר שץ, מארגון “אנו פליטים”, מתקן שהוא דווקא ביקש במהלך הדיון בבג”צ את שחרור שתי מרשיו, ושמבחינתו הדיון בעתירה היה פחות עקרוני ויותר על שחרור העצורים.

ועוד דבר אחד: אתמול כתבתי על כך שהמתפ"ש, שהאינטרס שלו הוא להיראות טוב מול ארגונים בינלאומיים ולנסות להכחיש את היותה של רצועת עזה כלא פתוח גדול, נתפס כשהוא כותב שלחקלאים פלסטינים מותר להגיע עד 100 מטרים מהגדר, בעוד שדובר צה"ל – שמייצג את החמושים שיורים בחקלאים שעושים את זה, אינטרס שונה מהותית – אומר שמי שנכנס לתחום של 300 מטרים מסתכן בנפשו ושאם המתפ"ש אומר אחרת, שיקח על כך אחריות. אז היום חלה התפתחות: כפי שאפשר לראות מהתמונה למטה, המתפ"ש הסיר את הסעיף מהאתר שלו. עכשיו אין לו שום התייחסות לשאלת מרחב החיץ. אגב, בהתחשב בכך שאין שום עדכון על השינוי הזה, ושהטקסט ממשיך לעמוד שם כאילו היה בדיוק אותו הטקסט שפורסם ב-25 בפברואר, אפשר בקלות לטעון שהמתפ"ש מזייף את האתר שלו-עצמו. לגזור ולשמור, כדי שבפעם הבאה שיסבירו לכם שבמשרד הבטחון יושבים גאונים אסטרטגיים שעזרו לסן צו להכין את שיעורי הבית, תוכלו לצחוק צחוק בריא.

(יוסי גורביץ)

בתולדות הממשל הישראלי שמור מקום של כבוד לעז המיתולוגית, משכיחת הסכסוכים. על פי האגדה, ניגש יהודי לרב ואמר לו שחייו אינם חיים, כי בני משפחתו מתקוטטים ללא הרף בחדר הקטן שבו נאלצים כולם לחיות. מה עליו לעשות? "הכנס עז לחדר," פוסק הרב. היהודי מגרד בפדחתו, אבל מציית. כעבור שבוע שואל הרב את היהודי איך החיים. הרבה יותר גרוע, הוא משיב. העז בכל מקום, אוכלת כל דבר, מטילה את גלליה ללא התחשבות; כל דרי החדר מורטים את שערותיהם. הוצא את העז, מורה לו הרב. כעבור מספר ימים, שואל הרב את היהודי מה מצבו. הרבה יותר טוב, כבוד הרב! יש לנו כל כך הרבה יותר מקום עכשיו!

שיטת העז חביבה על שני המשרדים החזקים בישראל, משרד האוצר ומשרד הבטחון. הראשון מודיע מדי עונת תקציב על עדר עזים – פגיעה בחינוך, פגיעה ברווחה, פגיעה בכל דבר בעצם, סעיף מיוחד בחוק ההסדרים שמפנה את הקשישים הישראלים לדיור מוגן על קרחון אינואיטי (המילה "אסקימוסי" משמעה "אוכל בשר חי" והאינואיט אינם אוהבים אותה), וכן הלאה. מתחוללת סערה עזה בציבור, חברי כנסת חוגרים שק ואפר בשידור חי, והאוצר מוציא את רוב העזים, פרט לאלה שממש הכרחיות לחיסול מדינת הרווחה הישראלית, וכולם נושמים לרווחה ולא שמים לב למה שקרה בפועל.

משרד הבטחון מפעיל את השיטה, אבל בשינוי גרסה. בכל פעם שנדרש בור השומן הגדול ביותר במדינה להצטמצם קצת, הוא מודיע שאמנם כולנו רוצים שהוא יקצץ במספר הנגדים המיותרים ויוציא את הקצינים לפנסיה רק חמש שנים לפנינו במקום 25, אבל הוא דווקא מעדיף לקצץ באיזו טייסת ובאמצעי המיגון שעל פי שקריו מיועדים להגן על אזרחי המדינה. התוצאה דומה: כולם נבהלים ונסוגים, וצה"ל מקושש כמה תקנים חדשים ולא נחוצים לקצינים חסרי תועלת או תוחלת שיאכלו את לחם הציבור עד יומם האחרון.

בנימין נתניהו ייזכר בתולדות הממשל הישראלי כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, חוסר עשיה נוסח הבורבונים שמשולב בהסתה ארסית נגד המחנה הליברלי הישראלי. אבל, בכל זאת, נתניהו הצליח להמציא חידוש בסדרי הממשל שלנו: עז התקיפה, הכלאה בין עז לרוטווילר.

הבוקר הודיעו מקורביו של נתניהו שהוא החליט שלא להעלות לדיון בממשלה את הערעור על הצעות החוק לחיסול עמותות זכויות האדם. כל זמן שהממשלה לא דנה בהם מחדש, תהליך החקיקה שלהם לא יכול להתקדם. ודוק: נתניהו לא חיסל את החוקים הללו, מה שיכול היה לעשות אילו היה משליך את מלוא כובד משקלו לנושא. הוא פשוט השעה אותם. עז התקיפה לא יצאה מהחדר; היא פשוט רובצת מתחת לשולחן.

זה רמז בוטה לארגוני זכויות האדם: אם תמתחו עלי יותר מדי ביקורת, אשסה בכם שוב את אקוניס ודנון. אם תכתבו דו"ח קטלני על מה שעושה הממשלה שלי בשטחים – כמו, למשל, לספח שטחים מהגדה לקיבוץ דתי שנמצא בישראל – יכול להיות שתמצאו את עצמכן בלי תקציב ועם המון סיבוכים משפטיים. צוואר יפה יש לכם, לא חראם?

אז לכו, תהיו ארגוני זכויות אדם כמו שאנחנו אוהבים אותם – כאלה שיאפשרו לנו להמשיך להעמיד פנים בעולם שיש כאן דמוקרטיה. רק אל תמתחו את החבל, רק הקפידו להתבונן שוב ושוב מסביבכם, בחשש; אולי העז כבר שוחררה.

אני מכיר הרבה מאד אנשים בסצינת ארגוני זכויות האדם. ללא יוצא מן הכלל, הם אנשים אמיצים, דעתניים, שהאידיאלים שלהם חשובים להם יותר מעושר. אם מישהו מהם מקבל, כפי שהוציאה "אם תרצו" את דיבתם, 9,000 יורו בחודש, טרם פגשתי בו. אבל אנשים ערוכים, בסופו של דבר, למאבק שיש לו הכרעה ברורה. מצב מעורפל יותר, שבו האיום תלוי מעליך כל העת ולעולם אינך יודע אם תוכל להלחם בו כראוי ולדעת אם ניצחת או הפסדת, הוא מצב שוחק הרבה יותר. מצבו של אסיר שיודע מתי ישוחרר טוב לאין שיעור, גם אם נידון ל-20 שנים, מזה של עצור מנהלי, שאיננו יודע אם בתום ששת החודשים שלו יחליט מנגנון האופל לעצור אותו שוב. לא במקרה, רוצה נתניהו להכניס את ארגוני זכויות האדם למצב אי הוודאות הזה. אולי, מי יודע, הם יצנזרו את עצמם. אולי הם יתחילו לחשוב שוב על כל מילה שהם כותבים. אולי נוריד את המשפט הקשה.

וזו תהיה התבוסה הקשה מכולן.

ועוד דבר אחד: מקורביו של האנס הבכיר קצב מאיימים עלינו בתקשורת בימים האחרונים שאם לא יוותרו לו, לא יחננו לו, לא יקצצו לו, הוא ייאלץ להתאבד. אל תאיימו עלינו, בבקשה. אם קצב רוצה להתאבד, שיילך על זה, שיהיה לו בהצלחה, ויפה שעה אחת קודם. אל תבקשו שנחזיק אותו, כי תופתעו לגלות עד כמה לא בא לנו. רק, אם כבר, שיואיל לעשות את זה במקום שבו הוא לא יהיה לטורח על עובד ציבור, שיתענה אחר כך ברגשות אשם. קצב, אחרי הכל, כבר הרס מספיק חיים של עובדות ציבור.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אמש (א') את הצעות החוק שמטרתן למנוע מימון מעמותות זכויות אדם. הדבר התבצע בתמיכתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. השר בני בגין, שנזכר בעקרונות שהרבה לזנוח מאז שנכנס לממשלה האיומה הזו, הודיע על ערר – מה שאומר שהממשלה תצטרך לדון בנושא, והחקיקה לא תתקדם. בשבוע הקרוב, על כל פנים.

על סדר היום עומדות שתי הצעות חוק. אחת של הכלבלב של ראש הממשלה, אופיר אקוניס – לשעבר כוכב בוהק בגלקסיית הדוברים של נתניהו, פחות או יותר הסיבה היחידה שהוא בכנסת – והשניה של פאינה קירשנבאום. זו של אקוניס תאסור על ארגונים לקבל תמיכה מממשלות זרות; זו של קירשנבאום תטיל 45% מס על התרומות שיתקבלו על ידי עמותות שאינן "נתמכות על ידי ממשלת ישראל".

הכוונה היא בעיקר לתרומות שמגיעות מהאיחוד האירופי. אפשר לראות כאן רשימה לא מלאה של התרומות. על פי הרשימה הזו, מתוך כ-158 מיליוני יורו שמגיעים לישראל כתרומות, רק כ-1.8 מיליונים מגיעים לארגוני זכויות אדם. השאר הולכים בחלקם הגדול לאוניברסיטאות וארגוני מחקר. בהנחה שהיחס הזה הוא נכון – ואקוניס וקירשנבאום לא הציגו נתונים אחרים – מפלגות הימין רבות על מי ידפוק 99% מהתרומות שמגיעות לחברה האזרחית בישראל, רק כדי לפגוע באחוז הבודד שמגיע לארגוני זכויות האדם. מרשים.

ושלא יהיו אי הבנות. זו רדיפה פוליטית פר אקסלנס. כפי שציין יפה דור צח, התומכים בה אומרים זאת במפורש. קירשנבאום מגדירה את הצעת החוק שלה כך: "הצעת החוק שלי מבקשת לשלול מאותם ארגונים קיצוניים, המבקשים לתרום לדה לגיטימציה של ישראל ולצמצם את מרחב הפעולה להגנה העצמית של צה"ל, את ההטבה במס הניתנת לעמותות." נשמע מרשים, עד שזוכרים שמה שקירשנבאום מכנה "דה לגיטימציה" הוא דבר הנתון למחלוקת עזה בציבוריות הישראלית, או מה שנשאר ממנה. אקוניס, קול אדוניו, מפורש הרבה יותר (זהירות, מסמך): "הצעת חוק זו באה לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם והאיחוד האירופי. לאור פעילותן המתסיסה של ארגונים רבים הפועלים תחת מסווה של "ארגוני זכויות אדם" ובאים להשפיע על השיח הפוליטי, אופייה ומדיניותה של מדינת ישראל." פעילות מתסיסה, אתם מבינים? דני דנון, סגן יו"ר הכנסת, מפורש אפילו יותר: "הפסקת המימון של הארגונים הוא צעד ראשון בדרך להוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית."

עכשיו, אפשר לומר הרבה דברים שליליים על השמאל הישראלי. אפשר להתחיל מזה שארגוני זכויות האדם הם פחות או יותר המתרס האחרון שלו, ושמדובר בכשלון הסטורי משום שזכויות אדם לא אמורות להיות שנויות במחלוקת פוליטית. אפשר לדבר על זה שהוא התייאש מהאספסוף שבקרבו הוא חי ומנסה לשכנע בעיקר שופטים בבג"צ – מה שהיסטורית היה הצלחה חלקית מאד ובכל מקרה לא היה אסטרטגיה מנצחת. אפשר לדבר על הגרוטסקה שבסיסמה "ישראל מחכה לרבין", כאילו מה שחסר לנו עכשיו הוא זומבי. אבל מה שהימין, בראשות נתניהו, מנסה לעשות כרגע נע בין סירוס ובין הוצאה אל מחוץ לחוק של האופוזיציה הנאמנה.

כן, הנאמנה. מי שנאבק כנגד הכיבוש נאמן לישראל, לא ליהודה. מי שניצב מול הירי והגז המדמיע של חמושי צה"ל בבילעין ובניעלין ועשרות מקומות אחרים, מול האלימות הבלתי מוענשת של המתנחלים בענתות ובערי מסכנות אחרות, ממחיש בגופו שהדיבה שישראל מורכבת רק ממתנחלים גוזלי קרקעות ומהצבא שמשמש כמשת"פ שלהם היא שקרית. מי שנאבק נגד השגרתיות המפלצתית של עינויים – על ידי השב"כ, על ידי המשטרה – מצהיר בריש גלי שעינויים אינם בקונסנסוס הישראלי. מי שמפגין למען זכות הביטוי (ההולכת ונשמטת) שולל את התפיסה שבמדינה יהודית יכול להשמע רק קול אחד. מי שנאבק נגד הרס בתים מזכיר את הציווי הקדום, "לא יומתו אבות על בנים." מי שיצאה לשיר בריש גלי בציבור ביום שישי האחרון, הבהירה שישראל עדיין איננה איראן. ההמונים שיצאו לכיכרות בקיץ הזכירו שהאיש שרצה להיות שר האוצר של איטליה (התפקיד, שמעתי, מתפנה בימים אלה), האיש שבמו ידיו הגדיל את הפערים החברתיים בישראל, עוד לא הצליח להשלים את הפיכתה של ישראל למדמנת טייקונים. מי שמפגין, עדיין מאמין שישראל יכולה להיות טובה יותר. לא אור לגויים, בואו לא נסחף, אבל אולי מהמתוקנות שבאומות. מי שמנסה להפוך את המשטר שלנו למשטר מלוכני-תיאוקרטי, שישלול את זכויותיהן של הנשים בישראל ושימדוד את זכויות האזרחים על פי דמם, הוא הבוגד, הוא החותר תחת המשטר, וככזה צריך להתייחס אליו – גם ובמיוחד כאשר הוא נושא בתפקיד רשמי.

וצריך לדבר על הצביעות. נתניהו, שמוביל את ההתקפה על המחנה האזרחי בישראל – תג מחיר כנגד הדמוקרטיה, אמרה היום ח"כ זהבה גלאון – משתמש בעמותות כדי להשיג את המטרה הזו. על הצעצוע שלו, ארגון הקש "ישראל שלי", כבר כתבתי. על "אם תרצו", שמיישרת בעקביות קו עם לשכת ראש הממשלה ושכמו "ישראל שלי" ניסתה לחבל במחאה החברתית, ושמקורות המימון שלה מפוקפקים בלשון המעטה, כתבתי בהרחבה. מסתבר שנתניהו, כמו דנון, חושב שכסף מחו"ל לעמותות זה דבר נחמד – כל זמן שאלה העמותות הנכונות. משרד החוץ היעיל מאד שלנו יתחיל בקרוב לגרור את האורחים הבכירים המגיעים מחו"ל לא רק ליד ושם, אלא גם לעיר דוד – אתר שהופרט לידי עמותת ימין, עמותת אלע"ד, שבאופן נוח מאד לה קיבלה חסיון על המסמכים שלה, כך שאי אפשר לדעת מה מקורות המימון שלה.

ראוי להזכיר עוד שנתניהו הוא האלוף הישראלי בגיוס תרומות מחו"ל; את קמפיין "נתניהו טוב ליהודים", שמומן על ידי מיליונר ישראלי ששואף להחלפת המשטר הישראלי במשטר מלוכני של משיח מת (מה נסגר עם הזומבים בפוליטיקה שלנו?); ואת העובדה שלרשות נתניהו עומד ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל (שבסגנון שנפוץ רק במדינות לא-דמוקרטיות, מרבה לאחרונה לכתוב על אביה המנוח של אשת ראש הממשלה), שממומן על ידי מיליארדר שחי מחוץ לישראל.

וכמובן, כפי שציין היטב דובי, לישראל אין שום בעיה לקבל – ואף ללקט – תרומות לשלל מטרות ממדינות העולם. בשנת 2008 הלא כל כך רחוקה, היא אפילו התגאתה (סעיף 34-35; זהירות, מסמך) בחברה האזרחית התוססת שלה ובשיתוף הפעולה של הממשלה עם האגודה לזכויות האזרח, שאת ההכנסות שלה הממשלה מנסה לחסל כעת. אם ישראל כל כך נגעלת מכסף זר – שוב, דובי – שתואיל ותפסיק להשתמש בו, ותואיל להוציא את עצמה מה-OECD. ומאחר וזה לא יקרה, צריך לקרוא לשאר מדינות העולם להפסיק, מיידית, כל סיוע כספי לישראל – עד שהיא תתחיל תהליך של חינוך מחדש לדמוקרטיה. התנהגות אחרת, המשך הסיוע, הוא השתתפות אקטיבית בהתאבדותה של הדמוקרטיה הישראלית.

ועוד שני דברים א': חוק פסול נוסף, שהכנסת מעבירה בימים אלה, הוא החוק למניעת הסתננות, שיהפוך ישראלים שיגישו כוס מים לפליט למי שעשויים להכנס לכלא לחמש שנים – ואת הפליטים עצמם למאסר שהוא לכל דבר מאסר עולם. הנה סרטון של מוקד הסיוע לעובדים זרים – שאגב, גם את התרומות שלו מנסים נתניהו, אקוניס וחבר מרעיהם לחסל.

ב': זוכרים איך אהוד ברק ובנימין "האחראים לפיגוע כבר נענשו" נתניהו ניסו למכור לנו שהאחראים לפיגוע באילת הם עזתים? ובכן, כוחות הבטחון המצרים עצרו תושב סיני שחשוד, בין היתר, בתכנון הפיגוע ההוא. ובהתחשב בכך שאנחנו יודעים היום שכל המפגעים היו תושבי סיני, זה אפילו הגיוני. לקרוא ולרעוד: באיזו קלות אפשר היה להוציא אותנו לעוד מלחמה, ואיך התמסרה התקשורת הממוסדת לשקר הזה בלי שום בדיקה.

(יוסי גורביץ)