החברים של ג'ורג'
Home » Tag: איסלם

חד גיסא; אידך גיסא; בתי המשפט האמריקנים והשטיק של ערוץ 10; וקלינטון יורדת לביבים. ארבע הערות על המצב

התחלה שקטה למלחמת אזרחים: טרם נרגענו מהתחנפותה של דליה איציק לאספסוף, והחרה אחריה השר לבטחון פנים: אבי דיכטר הנחה את המשטרה להרוס את ביתו של המחבל מישיבת מרכז הרב.

הריסת בתים מתבצעת בשטחים בלבד. היא נובעת מתקנות שעת חירום 1945 – אותן תקנות שהגדיר מנחם בגין, בצדק מוחלט, כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – והן מעניקות לכל מפקד צבאי סמכות להרוס בתים. כשדיכטר מורה על הריסת בית הנמצא בתחומי מדינת ישראל, והמיושב באזרחים ישראלים – מכוח איזו סמכות הוא עושה זאת? ודוק – כמו כל העולם, אינני מכיר בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, אבל דיכטר ודאי מכיר בו.

במעשה הזה – אם אכן יתבצע; במה שנראה כהצבעת אי אמון שקטה בשר התזזיתי והמעט טמבל שלהם, בכירי המשטרה פנו לייעוץ משפטי ממשרד הבטחון –  מחיל למעשה דיכטר את חוקי הכיבוש החלים בגדה המערבית גם על ערביי ישראל, ומנטרל למעשה את אזרחותם. מעתה, אם יעלה זממו בידו, יהיו גם ערביי ישראל חשופים לנקמה קולקטיבית מטעם זרועות הבטחון.

דיכטר משחק היטב לזרועות הימין הקיצוני, ששורה מארגוניו הקיקיוניים קראו היום לאזרחים לבצע את הריסת בית המשפחה בעצמם. אם דיכטר מנסה, כמו איציק, לרכב על גב הנמר, רצוי שיזכור שפעולה שכזו תהווה הצדקה לשבירת כל הכלים ולהתקוממות בקרב ערביי ישראל. הם יציינו, ובצדק, שאת בית משפחת הבוגד והרוצח נתן עדן-זאדה דיכטר לא ניסה להרוס. האם דיכטר לא מבין את זה? הוא מבין, אבל כמו איציק, הוא מוכר את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל עבור כמה דקות של תהילה עכורה.

מצד שני… בכל פעם שאני כותב משהו על הצורך בשימור ושיפור היחסים עם ערביי ישראל, אני נתקל באיזה בשארה שמשחק ישר לידיים של הגזען הממוצע. התולעת התורנית היא שייח' ראאד סלאח, ראש התנועה האיסלמית הצפונית ותומך חמאס ידוע.

סלאח, שכבר ישב כמה שנים בכלא על תמיכה בעמותות חמאס – אבל הכניס נוקאאוט לתביעה והציג את המשטרה באור נלעג, כשהטענות המנופחות שלה על היותו "סוכן איראני" ומתכנן פיגועים נמסו כשלג בצהרים –  יצא בעוד אחת מההצהרות השקריות שלו. הפעם הוא לא רמז, כמו שרמז בפברואר, שהיהודים טובלים את פתם בדם; הוא סתם הכחיש את קיומו של בית המקדש.

עכשיו, ליהודים יש מיתוסים משונים מאד, פתולוגיים לעיתים, על ההיסטוריה שלהם. הם מאמינים, למשל, שהם צאצאיהם של יהודים שחיו ביהודה קודם ל-70 לספירה; לטענה הזו אין שמץ של ביסוס. אבל בשביל להגיע לפסיכוזה בתחום, צריך כנראה להיות מוסלמי. השמאל שתק במשך שנים כשטענות מפגרות כמו אלו של סלאח הופרחו באוויר; הוא גם לא התמודד עם הכחשת השואה שהיא קו ההגנה המוסלמי הראשון. לשתיקה הזו אין מקום, וגם לא למבטים נבוכים. מי שמשמיע שקרים כאלה צריך להתקל בתגובה נחרצת, שתאלץ אותו להודות בטעותו או לצאת מכלל בני התרבות. שייח' סלאח יכול להיות רגוע; הוא מעולם לא היה אחד מהם.

מלכודת הדבש של ערוץ 10: לפני כחודשיים, הריץ ערוץ 10 את אחת התכניות הבזויות ששודרו בישראל. התרגיל, שהתבסס על תכנית טלוויזיה אמריקנית, היה פשוט: תחקירני הערוץ היו מתחזים לבנות טיפש עשרה בפורומים, ומפתות סוטים אומללים להגיע אליהם הביתה. כשהללו היו מגיעים, עם שוקולד וקונדומים, הם היו נתקלים במצלמות הערוץ – ובמשטרה. ההשפלה התבצעה מול פני האומה. אגב, לא ראינו הרבה כתבי אישום – וכנראה שלא במקרה. בכלל לא בטוח שבוצעה כאן עבירה, שכן בשום שלב לא היתה קטינה אמיתית מעורבת.

שופט ניו יורקי אישר שלשום תביעה בסך 100 מיליוני דולרים כנגד תכנית-האם האמריקנית, שהגישה אחותו של אחד הקורבנות. הקורבן, עוזר התובע המחוזי, התאבד ביריה כשהמשטרה פשטה על ביתו. האחות ביכתה את פעולתה "חסרת המעצורים של קבוצה שמינתה את עצמה לשמש כשופט, חבר מושבעים ותליין, שעודדה על ידי תכנית ריאליטי שיצאה משליטה". לניו יורק טיימס, בלינק מעל, יש כמה מילים חשובות לומר על ההשחתה שמבצעת התכנית הן באנשי הטלוויזיה והן באנשי אכיפת החוק.

למזלנו, אף אחד מקורבנות הלינץ' הטלוויזיוני עוד לא התאבד. ראוי, עם זאת, שערוץ 10 ילמדו את הנושא; השבוע למדנו שאין להם די כסף כדי לשלם לספקים שלהם. תביעה כזו יכולה להביא לסגירת הערוץ, וחבל – תכניות החדשות שלו טובות, בהתחשב.

צוללת אל הביבים: משהו משונה התחיל לקרות בפריימריז הדמוקרטיים האחרונים: הילארי קלינטון החלה זוכה לפתע לתמיכתם של רפובליקנים שהפכו לדמוקרטים. בפריימריז שהיו אתמול במיסיסיפי, היא זכתה לתמיכתם של 75% מהרפובליקנים האלה. איך זה קרה? אולי הרמז נעוץ בכך ש-15% מתומכיה של הילארי אמרו לאחר ההצבעה שיתאכזבו אם תזכה במועמדות.

בחודש האחרון, קורא איש הרדיו הימני המשפיע, ראש לימבו – קחו את אדיר זיק ותכפילו ב-100 אלף כדי לקבל תיאור גס של השפעתו – לרפובליקנים לעשות בדיוק את זה. הרציונל שלו הוא שלרפובליקנים טוב שהסכסוך הפנים-דמוקרטי יימשך כמה שיותר, ושחבל לתת לאובאמה לסיים את ההתכתשות ולעבור לחזית מול מק'קיין.

השטיק המסריח הזה, גניבת בחירות פשוטה, אמנם איננו של הילארי – אבל נראה שהיא לא מתנערת ממנו. כמה מבחירי הקמפיין של קלינטון הופיעו, משום מה, בתכניתו של לימבו לאחרונה.

לפני פחות משבוע, נאלצה יועצת בכירה של אובאמה, סמנתה פאואר, להתפטר לאחר שתיארה את קלינטון כ"מפלצת". שלשום, הודיעה תומכת בכירה של קלינטון, ג'ראלדין פרארו – המועמדת הדמוקרטית לסגן הנשיא ב-1984, השנה הקטסטרופלית שבה ניצח רייגן ב-49 מדינות – שכל המועמדות של אובאמה נשענת על כך שהוא גבר שחור ושפרט לכך אין בה דבר.

נו. פאשלה. קורה. אבל כשהתבקשה פרארו לחזור בה, היא תקפה בחריפות: "גזענות היא דו כיוונית. אני באמת חושבת שהם תוקפים אותי בגלל שאני לבנה. מה דעתך על זה?" פרארו לא פוטרה מתפקידה, וקלינטון הסתפקה באמירה ש"יש חילוקי דעות" ביניהן בנושא. ויש עוד – אנחה – כמעט שישה שבועות עד פנסילבניה. מבריק.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

yossi 12 במרץ 2008 כללי , , , , , , , , , , 19 תגובות

עוד מנשרים מחזית מלחמת התרבות

חמושי חמאס פרצו לספריית ימק"א ברצועת עזה, ופוצצו אותה. אלפי ספרים הושמדו. בארבעים השנים האחרונות, נפוצים שרידי הקהילות הנוצריות במזרח התיכון לכל עבר; הנה עוד דוגמא למה. בעזה חיים חיי שפלות כ-3,500 נוצרים; כנראה שמבחינת החמאס הם לא מושפלים דיים. המשפט הנפתל בידיעת "הארץ" – 'שני אנשי הבטחון במקום לא היו יכולים לעצור את החמושים שפרצו למקום. השניים הועברו לצפון הרצועה ושוחררו שם' – זוכה במועמדות לפרס ניוספיק לתקשורת העברית לשנת 2008. אבל, חזרו אחרי: האיסלם הוא דת סובלנית, במיוחד לבני עמי הספר. (תודה לאיתמר שאלתיאל שהפנה את תשומת לבי לידיעה הזו).

הנה ידיעה שלא תשמעו עליה, ולמרבה הפלא היא מופיעה דווקא בגארדיאן. בשנת 2006, הורה טוני בלייר להפסיק חקירת שחיתות הקשורה לסחר בנשק עם ערב הסעודית. עכשיו אנחנו גם יודעים למה: הסעודים – ספציפית הנסיך בנדר בן סולטן, החשוד בקבלה של כמיליארד (!) שטרלינג כדמי שוחד – איימו כי אם תמשך החקירה, הם יפסיקו העברת מודיעין על טרוריסטים מוסלמים לבריטניה. החוקרים אוימו כי אם תמשך החקירה, הם יהיו אחראים ל"עוד 7.7". סביר להניח שבנדר, שאשתו היתה מעורבת בהעברת כספים לאל קאעדה, ידע על מה הוא מדבר.

ואם אנחנו כבר בבריטניה, מחקר של המשטרה מעלה כי מספר הנשים הנופלות קורבן לאלימות – עד כדי רצח – על רקע 'כבוד המשפחה' עומד על כ-17,000 מדי שנה. הנתון הזה גבוה פי 35 ממה שהיה נהוג לחשוב עד כה. מאות ילדות, חלקן בנות 11 בלבד, מוברחות מבריטניה ונישאות בכפיה בחו"ל. למשטרה יש יחידה מיוחדת לנישואי כפיה, ולדבריה היא מחלצת שלוש נערות מדי שבוע מאונס חוקי באיסלמבד – וזה קצה הקרחון.

הנתון הזה מגיע בדיוק בזמן, משום שאם תתקבל הצעתו של הארכידרואיד מקנטרברי להכניס את חוקי השריעה לבריטניה, כפי שציין יפה כריסטופר היצ'נס, תמנע מן הילדות הללו הגנת המשטרה; זה יהיה חוקי לחלוטין. השריעה, למי שאינו יודע, מכירה בנישואים מגיל תשע שנים (וזהו גיל הנישואין החוקי באיראן, למשל), משום שזה היה הגיל שבו כפה עצמו מוחמד על עיישה. לזכור ולשמור, בפעם הבאה שיאמרו לכם שהטענה שמוחמד היה פדופיל היא 'איסלמופובית'.

אגב הארכידרואיד, אפילו הוא הביע התנגדות להקמתה של מערכת כריזה במסגד באוקספורד, שתשמיע חמש פעמים ביום את הקריאה לתפילה. רוב המתגוררים באזור המסגד אינם מוסלמים. כפי שיעיד מסגד המריבה המאפיל על כנסיית המולד, וכפי שיעידו קריאות המואזין הנשמעות בווליום גבוה במיוחד בכנסיית הקבר, זה לא מקרה.

משטרת דנמרק נחלה הצלחה השבוע, ועצרה שלושה מוסלמים שתכננו התנקשות בחייו של אחד ממאיירי קריקטורות מוחמד (כן, ההן מלפני שנתיים). כאקט של סולידריות עם קולגה מאוים, חזרו העיתונים הדנים ופרסמו אותן. התוצאה היא חמישה ימים של מהומות ברובעי מהגרים – ויאטנמים, יש להניח – בקופנהאגן. מישהו שמע על זה? אין מה לראות פה, עברו הלאה.

קל ללגלג על האיסור הסעודי על מכירת ורדים אדומים, שמא יחטאו תושבי החסודים של הממלכה הקסומה בפולחן זר של הקדוש ולנטינוס, אבל הסיפור הבא מצחיק פחות. אשה סעודית בשם פאוזה פליח נעצרה בחשד… לכישוף. היא צפויה להוצאה להורג. היא אושפזה בעקבות עינויים בידי המשטרה הדתית, המוטאווה. סביר להניח שכמו רוב החשודות בכישוף, היא גם הודתה. המערב התקדם קמעא מאז המאה ה-17; ערש האיסלם – לא כל כך.

וזו, כמובן, אשמת המערב. מי עוד יכול להיות אשם?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

yossi 15 בפברואר 2008 כללי , , , , , 22 תגובות

לונדוניסטאן על הקו

דר' רואן וויליאמס – המוכר יותר כארכיבישוף מקנטרברי, ראש הכנסיה האנגליקנית – מורגל בשערוריות. המוכרת שבהן היא העובדה שהוא גם ארכידרואיד. וויליאמס טוען בתוקף שהתואר הוענק לו על ידי ארגון משוררים וולשי, שאיננו פגאני; השמרנים בכנסיה האנגליקנית לא התרשמו, ו'ארכידרואיד' הפך לתואר לגלוג ובוז כלפי וויליאמס. בצדק מוחלט, כפי שמסתבר.

בסוף ינואר, הצליח הארכיבישוף לעצבן חלקים נכבדים מתושבי בריטניה, כשדרש לבטל את חוק חילול הקודש המיושן – כה מיושן, עד שבית המשפט העליון הבריטי סירב לפני כחודש לאשר תביעה כנגד אזרח, שנשענה עליו – ולהחליף אותו בחוק דרקוני הרבה יותר. אליבא דארכידרואיד, יש להעניש דיבור "חסר-מחשבה ואכזרי, אפילו אם הפגיעה נעשתה ללא כוונה". להרבה אנשים זה נשמע קרוב מאד לאיסור, למשל, על פרסום הקריקטורות של מוחמד, או של 'פסוקי השטן' של רושדי.הארכידרואיד מקנטרברי; צולם על ידי משתמש פליקר SouthBankSteve

עוד זה מדבר וזה בא: מי שרצה לדעת בדיוק באיזה צד עומד הארכיבישוף במלחמת התרבויות – פואד ע'גמי הודה לאחרונה שסמיואל הנטינגטון צדק ממנו בשאלה זו – קיבל את התשובה אתמול. הארכידרואיד אמר ש'אין מנוס' מאימוץ חלקים מסוימים של השריע'ה האיסלמית בבריטניה, ביניהם חוק המשפחה וחוקי כלכלה. השריע'ה, יש לציין, הוגדרה על ידי בית המשפט האירופי לזכויות אדם כ"מנוגדת לעקרונות הבסיסיים של דמוקרטיה".

זו היתה עמדה מטומטמת במיוחד, אפילו מצד ראש כנסיה שכבר הצהיר שאיננו מאמין בסיפור לידת ישוע, שלושת המאגי וכל השאר. החוקה הבלתי כתובה של בריטניה מעניקה עליונות לכנסיה האנגליקנית, וראש המדינה חייב להיות אנגליקני. תמיכתו של הארכיבישוף בהכנסתה של מערכת חוקים דתית אחרת מערערת את כל האיזון העדין והלא כתוב הזה – מה גם ששמועות בלתי מבוססות טוענות שהנסיך צ'ארלס התאסלם – ומתקבל הרושם שהוא לא טרח להתייעץ עם אף גוף ממשלתי בטרם יצא בהצהרה הזו.

זו היתה עמדה מטומטמת במיוחד משתי סיבות נוספות: האחת, רוב המוסלמים בבריטניה אינם רוצים בשריע'ה. הם נמלטו ממנה. אלא שהם חלשים ומפוחדים מכדי להתנגד לגופים של האחים המוסלמים, כגון המועצה המוסלמית בבריטניה – גוף בלתי נבחר – שמצליח להשתלט על השיח הציבורי, ושמו נקשר לא פעם באלימות ובהטפה לטרור.

שנית, לפני כשבוע התחיל הבישוף האנגליקני של רוצ'סטר, מייקל נאזיר-עלי, לחיות תחת הגנה משטרתית. חטאו של הבישוף? הוא האשים גופים איסלמיים קיצוניים בבריטניה ביצירת אזורים האסורים בכניסה ללא-מוסלמים. ובנוהל הרגיל – על פיו התגובה הנכונה לקריקטורה המציגה את ה'נביא' הפדופיל והאנלפבית כחובש טורבן-נפץ היא הצתת שגרירויות, והתגובה ההולמת לציטוט של קיסר ביזנטי הוא רצח נזירה – ציון העובדה שהאיסלם הוא אלים גררה אלימות. בהקשר הזה, ההצהרה של הארכידרואיד היתה, איך לומר, מעט חסרת רגישות.

שלא במפתיע, הבישוף מרוצ'סטר היה מראשי תוקפיו של הארכיבישוף. נאזיר-עלי ציין שהשריע'ה תיצור מתח 'עם המסורת האנגלית בשאלות כגון מונוגומיה, עילות גירושין, זכויות נשים, משמורת על ילדים, חוקי ירושה ודיני ראיות. וזאת מבלי להזכיר את הקשר בין חירות האמונה והדיבור ובין תקנות בדבר חילול קודש וכפירה'. בניגוד לארכידרואיד, הבישוף מכיר את דת השלום היטב: הוא יליד פקיסטן.

נאזיר-עלי היה אחד מרבים. בין היוצאים כנגד הארכיבישוף, היה גם בן אחר של וויילס, ג'יימס לי, שבילה שנתיים מחייו כלוא בערב הסעודית בהתאם לחוקי השריע'ה. הוא ציין שמדובר במערכת חוקים ברברית, וקרא להתפטרותו של הארכידרואיד.

הקריאות להתפטרותו של הארכיבישוף כה רבות, עד שמקורביו אמרו כי הוא "נדהם לחלוטין" מגל ההדף, וכי הוא שרוי "בהלם". בנזיפה חצי רשמית, אמר ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, ש"על החוקים הבריטיים להשען על ערכים בריטיים". אם ייאלץ להתפטר – הסינוד האנגליקני מתכנס, בלי קשר, מחרתיים – יוכל הארכידרואיד להתנחם בתמיכתה של המועצה המוסלמית של בריטניה.

הארכיבישוף צודק בנקודה אחת: הכרה רשמית למחצה בשריע'ה כבר קיימת בבריטניה. מסתבר שאף שהחוק הבריטי אוסר פוליגמיה, כולם שווים בפני החוק חוץ מאלה ששווים יותר: גברים הנשואים ליותר מאשה אחת – נחשו בני איזו דת? – יקבלו תוספת סעד עבור כל אשה, ובלבד שהנישואים הבלתי חוקיים נערכו במדינה המכירה בהם.

בהחלט יתכן, אם כן, שהארכידרואיד ישלם בתפקידו כקורבן חטאת על הכנסתה של השריע'ה בדלת האחורית. הוא היה צריך לדעת לסתום את פיו, לתת לסרטן הזוחל לעשות את שלו, ולא להפנות אליו זרקור.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

yossi 9 בפברואר 2008 כללי , , , 24 תגובות

אנשי הרנסנס האחרונים, הטרוריסטים ששכחנו, פרצופו של צה"ל, והדרך ללונדוניסטאן: ארבע הערות על המצב

טועים פחות מהאפיפיור: לממונה על התקציבים באוצר, ולחבר מרעיו, יש בנוסף לידע הכלכלי גם ידע רפואי רב. לא ניתן להסביר אחרת את העובדה כי בשעה טובה אישר האוצר מכרז לרכישת מכשירי MRI נוספים, לאחר שהאוצר נסוג מעמדתו כי מכשיר CT רגיל מספק.

מסתבר, שבנוסף לכישוריהם הרבים והטובים, יודעים נערי האוצר לכמת את נזקי הקרינה שמצטברים אצל חולים שעוברים בדיקות תקופתיות ב-CT, ובנוסף יודעים גם כי העובדה שה MRI מאפשר בדיקה איכותית יותר אינה חשובה כל כך.

לדעתי, וייתכן בהחלט שאני טועה בחשבון האקטוארי מכיוון שאין בידי את כל הנתונים, לא מדובר אפילו בהחלטה כלכלית נכונה, מכיוון שעלות הטיפול בסרטן שהתגלה בגילוי מוקדם זולה בצורה ניכרת מאשר הטיפול בסרטן בשלב מתקדם, אבל גם זה אינו מפתיע, מכיוון שאותם כלכלנים העדיפו תמיד את כיבוי השריפות על פני רפואה מונעת, שיקרה יותר לכאורה, וזולה בהרבה למעשה.

מדובר גם באותם כלכלנים שחושבים שבמסגרת ידיעותיהם הם יכולים להסביר למשרד החינוך כיצד יש לבצע את עבודתו, וכמובן גם למרצים. בעידן שבו כבר כמעט ואין אנשי רנסנס באקדמיה, בעיקר מכיוון שתחומי הידע רבים ומגוונים ורוב החוקרים צנועים מספיק להכיר בכך שרק בתחומם הצר הם יכולים להציג את עצמם כמבינים, אולי צריכים אנו להיות גאים בכך שמשרד האוצר מלא באנשי רנסנס. הרי לנו אנשים שמבינים בחינוך, בבריאות, וכמובן גם בכלכלה.

מיותר לציין, כי לו מנכ"ל הבריאות היה מתיימר לקבוע את יעד האינפלציה, או אפילו להעיר הערה רשמית על מסגרת התקציב, סביר להניח כי נערי האוצר האמיצים היו ממררים את חייו על כל עט שהיה מנסה להזמין. הרי לא מדובר בבעלי ההון, שלפניהם משחקים נערי האוצר, כשהם מפריטים את נכסינו לדעת. מדובר בסך הכל בבריאות שלנו, ובאנשים שהתבלבלו בין היכולת לתמחר סעיף תקציבי ובין הידע וההבנה להחליט על חשיבותו.

(עופר רון)

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח: מברי הכנסת מן הימין פצחו לאחרונה בקמפיין שמטרתו להביא לסגירת התיקים נגד הפורעים בכתום. הרי זה היה כל כך מזמן, מי כבר זוכר מה קרה ב-2005 ומה זה כבר משנה.

השופט ג'ורג' קרא הורה היום לשלוח לכמה עשרות חודשי מאסר שני יהודים יקרים, שכל חטאם הוא שרצו לבצע פיגוע כנגד הציבור הישראלי. הציבור הישראלי זוכר, במעומעם, את הפיגוע שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם; את זה שביצע אשר וייזגן בשילה, כבר שכחו. נשכח גם נסיון הפיצוץ בבנין ברחובות. נשכח גם השמן על הכבישים. נשכחו גם שני הפסיכים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות.

אנחנו טובים בהדחקת הטרור הדתי; מסוכן מדי להתבונן בו מקרוב.

צורה לה: קבוצה של חיילים החליטה שהצורה הנכונה לטפל בכפריים פלסטינים שמעבדים את אדמתם הגזולה ובפעילי השמאל שמלווים אותם – כדי להוריד את רמת האלימות שהם סופגים – היא לחשוף את עכוזם.

האספסוף היהודוני – אתם יודעים מי הם, אלה שחותמים כ"יהודי גאה", אלה שגזענותם היא אמונתם – התפרצו ב"מה אתם רוצים מהם", "כל הכבוד לצה"ל", וכמובן, חביב הקהל: "למה אתם מפרסמים את זה". באמת, למה להציב מראה מול היהודונים?

תגובות דומות מאד נרשמו בשבוע שעבר, כשחייל גולני בזז מאה שקלים מביתו של פלסטיני. להגנתו טען החייל שהוא התחרט, החזיר את הכסף, ובכל מקרה – הוא בזז משום בגלל שהתרגז על חטיפת גלעד שליט, והכסף לא היה מיועד לו-עצמו, אלא לפיצות לחבר'ה.

העונש בחוק הצבאי על ביזה בעת מלחמה הוא מוות. בית המשפט שלח אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. גם זה היה יותר מדי ליהודונים, שאחד מהם השווה אותו לרובין הוד. בפעם הבאה שנפסיד במלחמה, רצוי אולי לזכור גם את התקריות הללו.

לונדוניסטאן, הנה אנו באים: משטרת בריטניה גילתה בהפתעה, כך הדיילי מירור, ששוטרים "אסייאתים" (זה המונח הפוליטיקלי קורקט, אבל לא מדובר בשינטואיסטים או בנזירי זן) חיבלו אקטיבית בחקירות של מעשי רצח על כבוד המשפחה. לא זו אף זו: קורבנות עתידיים של 'דת השלום' – נשים, כמעט כולן – מדווחות שקיימת רשת של פקידי ממשלה "אסייאתים" המסייעים באיתורן של הקורבנות, וכי השוטרים הביעו הזדהות דווקא עם הרוצחים.

אז אחרי שהשמאל האופנתי החליט שפמיניזם הוא עניין לנשים מערביות בלבד, ושמילת ילדות היא עניין תרבותי לגיטימי לחלוטין, כנראה שהשלב הבא יהיה אימוץ 'רצח על כבוד המשפחה' כעוד היבט של תרבות אחרת ומדוכאת, שאסור לנו להתערב בו. וזה שמדובר בצורה המחליאה ביותר של פטריארכליות ודיכוי? נו, יש להם נראטיבים משלהם, ואם תגדיר אותם כברברים, אתה אפריורית גזען.

נהוג לומר, אגב, שיש המון מוסלמים מתונים. ראינו הפגנות ענק – אלימות, לעיתים קרובות – של דת הכניעה כשיצאו ספרים שהם לא טרחו לקרוא, או כשהודפסו קריקטורות שהם לא ראו, כל זה בתואנה של 'מניעת פגיעה בשמו של האיסלם'. הפגנות כנגד הסיבה האמיתית לפגיעה בשמו של האיסלם – פגיעה בחפים מפשע וחסרי ישע – משכו, איך לומר, הרבה פחות קהל, אם התקיימו בכלל.

וכדי לוודא שהמסורת תשמר, שלא יהיה מחסור בשוטרים בוגדניים ובני משפחה מסורתיים בעתיד, מחליט עכשיו משרד החינוך הבריטי להוציא את הפיקוח על בתי הספר המוסלמיים מידי הממשלה ולהעביר אותו לידי מפקחים מטעם בתי הספר עצמם. מרשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

yossi 3 בפברואר 2008 כללי , , , , , , , 25 תגובות

משולשים מסוכנים

זמן קצר לאחר הדיון שהיה כאן לאחרונה – על תיאוריות קונספירציה, מאסונים, ציונים ומחורפנות מוסלמית – נתקלתי בספרו החדש של אומברטו אקו, Turning Back the Clock, בידיעה משעשעת למדי, לפחות במבט ראשון.

מסתבר שבשנת 2001 אסרה ממשלת סעודיה על יבוא משחקי, סרטי וקומיקסי פוקמון לארצה. זה לא היה התקף נדיר של טעם טוב: היתה כאן בעיה הלכתית – וקונספירטיבית. בשנת 2003, הוציא איש הדת הבכיר יוסוף אל קרדאווי – שבהקבלה גסה ניתן לומר שמעמדו מקביל לזה של עובדיה יוסף בקרב יהודי המזרח בישראל – פאתווה האוסרת על שימוש במוצרי פוקימון, וטעמיו עמו.

לאחר ששיבח את מתרגמי הסדרה על הערבית הקלאסית המשובחת שלהם, מסביר קרדאווי ש"הופצץ" בפניות של הורים שרצו לדעת האם מותר לצפות בסדרה ולשחק במשחקים, ועל בדק את הנושא לעומק, ובין השאר צפה בסדרה. משעשה כן – ויאמר לזכותו שהבדיקה שלו הרבה יותר מעמיקה מזו המקובלת בקרב פוסקי ההלכה שלנו, האוסרים על ספרים מבלי שקראו אותם כלל – הוא אסר על פוקימון מכל וכל.

לאיסור היו כמה סיבות. ראשית, היצורים בפוקימון עוברים אבולוציה – ויש בכך משום תמיכה "בתיאוריה השנויה במחלוקת של דארווין". שנית, הסדרה מציגה יצורים לא קיימים, וכמנהגם של אבות חמורי סבר מסולון והלאה, לקרדאווי יש בעיה משמעותית עם הצגת דברים חסרי ביסוס במציאות. שלישית, הסדרה אלימה, מציגה את החיים כסדרה של קרבות, ועל כן בעייתית לילדים. רביעית, משחק הקלפים מעודד הימורים. עד כאן, שמרנות גרידא. וזה בסדר: אין לצפות מיוסוף קרדאווי או מעובדיה יוסף להיות חברים נושאי כרטיס במרצ.

הסיבות האחרונות, מצד שני, מדאיגות יותר. קרדאווי מצביע על ה-Hexa Star, או, בנוסח של אקו, "הכוכב בעל שש הפינות", כעל סמל "שיש לו קשר לציונים ולבונים החופשיים". יתר על כן, בסדרה מופיעים משולשים, שלדברי קרדאווי הם סמל מאסוני מובהק. קרדאווי הגון דיו כדי להודות שאיננו יודע אם יש אמת בטענה שחלק מהדמויות אומרות ביפנית "אני יהודי", או "היה יהודי" – "משום שכמה יפנים הכחישו זאת; על כן איננו יכולים לפסוק בנושא כה שנוי במחלוקת".

הנה הוא כאן, לפנינו, הקשר הישיר – לא רק במוחה הרעוע של חברת מועצה מרוטרדם, אלא גם בפסיקתו של אחד החשובים שבפוסקים המוסלמים – בין הציונות ובין המאסוניות; הקישור שהופיע בחוקיה של עיראק תחת סדאם חוסיין, שאסרה על "כל צורות הציונות, המאסוניות בכלל זה"; הנה היא כאן לפנינו, הקנוניה העתיקה, שמנציחה את עצמה באמצעות התיווך של אותו זיוף ישן, "הפרוטוקולים של זקני ציון" – שלגמרי לא במקרה, הם מהספרים המצליחים בעולם הערבי, שאיננו מרבה לתרגם ספרים.

* * * * *

למקהלה הקבועה שתצוץ ודאי עכשיו, ותשאל למה אני כותב את זה, ולמה בעצם אנחנו צריכים לדעת את זה, ולמה זה טוב חוץ מחרחור מדנים, יש כמה תשובות. הדמגוגית והמהירה – שאיננה נטולת ערך, למרות זאת – היא שהם כנראה לא מחו כשפורסמו כמה מהפאתוות היותר נלעגות של עובדיה יוסף (הקלאסית, כמובן, היא זו שאוסרת תלישת שערות מהאף בשבת); מדוע הם נזעקים יותר כאשר הזוהמה המחשבתית האיסלמית נחשפת ללעג לו היא ראויה? האם זה משום שלאחינו בני עדות הקאלאץ' יש נטיה להתפוצץ מזעם?

התשובות האחרות מורכבות יותר. אני חושב שהשמאל – הישראלי והעולמי – עושה עכשיו עוד טעות ענקית מהסוג שקבר אותו במלחמה הקרה. אז הוא תקף שוב ושוב את מי שמנע את כיבושה של מערב אירופה והפיכתה לפרובינציה סובייטית; אז הוא עצם את עיניו לזוועות הקומוניזם ולסבלם של הכבושים על ידיו; היום הוא עוצם עיניים מול האידיאולוגיה הסלפיסטית שפושה בקרב המהגרים לאירופה, מתעלם מהאנטישמיות שלהם ומשנאת האדם שלהם. פעם, הקומוניסטים דיקלמו סיסמאות על אהבת שלום ואהבת אדם כשהם התכוננו למלחמת כיבוש; היום מדקלמים לנו ש"איסלם פירושו שלום", וכל מיני חלאות מכסים את עצמם ברטוריקה על "זכויות מיעוטים" תוך שהם משוררים על העונג שבעריפת ראשים.

ושוב, סביר להניח שיש מוסלמים לא מעטים שכל זה גורם להם בחילה. אבל זה הצד הליברלי שלהם, זה שנחשף למערב. עד כה הם לא הראו כל יכולת לעמוד מול המיינסטרים הסלפיסטי – שרוכש לעצמו תומכים דווקא במערב. הדור הראשון של מוסלמים שהיגר מערבה ידע מדוע הוא נוטש מאחור את ארצות הפיגור; הדור השני לא הכיר את מרוקו, פקיסטן או סוריה. הוא לא היה פקיסטני, סורי או מרוקני; הוא היה רק מוסלמי. הוא בז לחברה שקלטה אותו, שציפתה ממנו לאמץ את ערכיה. והבוז והניכור הזה הפכו מהר מאד לשנאה.

מכאן העליה של חיזב אוט-תחריר, שרוצה להקים ח'ליפות עולמית; מכאן המשיכה לתיאוריות קונספירציה ישועיות מיושנות, כי הן מסבירות שהצלחתה של ישראל – והיא הצלחה על פי כל קנה מידה – והפיגור הערבי (ומדינות ערב מפגרות על פי כל קנה מידה) נובעות לא מערכיה המערביים-ברובם של ישראל, אלא מאיזה קשר אפל. מכאן האנטישמיות: לא רק בשל כיבושה של ישראל, אלא בשל העובדה שהישגיהם של שישה מיליוני יהודים עולים עשרות מונים, בכל קנה מידה, על הישגיהם של כמיליארד מוסלמים.

השמאל והאיסלמיסטים נפגשים בנקודת השקה אחת: התיעוב כלפי הקולוניאליזם המערבי. המוסלמים מציגים את עצמם כמיעוט מדוכא, והשמאל תמיד נופל למלכודת הזו. לצורך התמיכה במדוכאים עלי אדמות, השמאל מתעלם מהאנטישמיות, מהלך המחשבה הקונספירטיבי, משנאת ההומוסקסואלים, ממעמדן הנחות אינהרנטית של הנשים המוסלמיות (והוא מגיע עד כדי הגנה על המנהגים התרבותיים של מילת נשים המיובאים למערב) – קיבינימט, הוא מתעלם מכך שהמוסלמים הם הציבור הריאקציונרי ביותר בעולם.

לצורך כך, השמאל גם מטאטא את ההיסטוריה של האיסלם. מסעות הצלב מובאים כדוגמא לתוקפנות מערבית – תוך התעלמות מהכיבוש המוסלמי של אפריקה הנוצרית, אסיה הקטנה הנוצרית, ספרד, הפלישה לצרפת, הפשיטות על חופי איטליה וצרפת. הוא מתעלם מהפרובוקציות המוסלמיות כלפי הנוצרים בפלסטינה, ששימשו כעילה למסעות הצלב; והדיבורים על "הסובלנות של האיסלם" מעלימים את העובדה שהכנסיה הגדולה ביותר בעולם – האגיה סופיה שבקונסטנטינופול – משמשת היום כמסגד.

ההיסטוריה של העבדות היא דוגמא נוספת. כולם יודעים שהאמריקנים המרושעים שיעבדו אפריקנים. מעטים יודעים שמספר העבדים שנחטפו לארה"ב מאפריקה הוא כ-645,000, ושמספר העבדים שנחטפו מאפריקה לארצות האיסלם הוא יותר מ-11,000,000 (אמנם, בתקופה ארוכה יותר); שסחר העבדים האפריקני בוצע בעיקרו על ידי ערבים; שמספר העבדים שנחטפו מאירופה לארצות האיסלם בין 1500 ל-1800 עומד על יותר ממיליון; שמדי שנה חטפו הטורקים בתחומי שלטונם בארצות הנצרות – הונגריה, בולגריה, יוגוסלביה – אלפי ילדים נוצרים לעבדות, בחלקה עבדות מינית. האיסלם, שעדיין מקדש את העבדות, מעולם לא נדרש להתנצל על כל זה; בערב הסעודית נהגה העבדות כחוק עד 1963; בסודאן, עד 2007; בניז'ר היא עדיין בתוקף. רוב השמאלנים הטובים שלנו אפילו לא יודעים את העובדות הללו. הן לא בקאנון.

וכשאנחנו – כאנשי שמאל – מעדיפים לא לראות את כל זה; כשאנחנו – מתוך תפיסה רלטיוויסטית מטופשת להפליא – לא מאלצים את המהגרים המוסלמים להתעמת עם עברם ועם הערכים שהם גוררים איתם מארצות הפיגור אל העולם החופשי; כשאנחנו מאפשרים בשתיקה לנורמות של מילת נשים ושל רצח על 'כבוד המשפחה' לחלחל לחברות הליברליות שנבנו במערב בעמל רב; כשאנחנו עוצמים עיניים מול המארה של תיאוריית הקונספירציה של המאסונים-הציונים – אותה תיאוריית קונספירציה ששימשה כה יפה את הנאצים – אנחנו משמשים כאידיוטים מועילים של הרעילה באידיאולוגיות, זו הטוענת כי האדם הוא עבדם של כהנים וכתבי דת.

בעימות האידיאולוגי הגדול של המאה העשרים – העולם החופשי מול הפאשיזם, הן זה האדום הן זה החום – נכשל השמאל בצורה מבישה; חלק ניכר ממנו התייצב בצד הדיקטטורות הגרועות ביותר בהיסטוריה האנושית. רצוי שבמה שמסתמן כעימות של המאה ה-21 – זה מול האיסלמו-פאשיזם, מושג נכון גם אם ג'ורג' בוש משתמש בו – יהיה השמאל, סוף סוף, בצד הצודק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

yossi 29 בינואר 2008 כללי , , , , , , 38 תגובות

כשהבכיר הבטחוני נחשף, הפתולוגיה הקונספירטיבית של 'מוסלמית מתונה', ורבנים נחלצים להגנת פדופיל: שלוש הערות על המצב

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… חחחח…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

yossi 21 בינואר 2008 כללי , , , , 48 תגובות

חרפת שדרות, סופה של פלסטין

הייתי אתמול בשדרות. קצת פחות משעתיים. רובם בתוך אותו מבנה. ענייני עבודה. אודה ואבוש: פחדתי.

כששלחו אותי לשם, אמרתי לעצמי שיותר גרוע מעזה זה לא יוכל להיות, והרי בעזה הייתי שנתיים וכמעט שלא פחדתי. מסתבר שהייתי אז צעיר וטיפש, כי החשש התחיל לנקר איך שנכנסתי לעיירה. זה היה פחד אחר, לא מוכר. הפחד שמשהו, אין דרך טובה יותר לנסח את זה, יפול עליך מהשמיים ויגמור את הקריירה שלך. משהו שבכלל לא תספיק לראות, כנראה שגם לא לשמוע. הסיכויים שזה יקרה נמוכים, סטטיסטית, מהסיכון להדרס בחציית כביש. ובכל זאת.שדרות, אתמול בצהרים

עשיתי את שבאתי לעשות ועפתי מהמקום במהירות האפשרית. כשאשקלון היתה מולי התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו 'אני יוצא עכשיו מטווח הקסאמים'. היה הצחוק הזה שנלווה להודאה-למחצה בחולשה. בנסיעה היתה, כמובן, הסקרנות האנתרופולוגית של תייר מארצות המרכז המוגנות, שבא לראות כיצד חיים הנייטיבז בערבות הדרום הפראיות, התקווה הקלושה לראות קסאם – ממרחק בטוח, כמובן; משהו לספר עליו, ואולי גם לצלם.

בכל מקום בעיירה אפשר לראות עמדות מחסה מבוטנות, עם שלטים של פיקוד העורף, שכמעט ומורים לתושבים להודות למדינה על רוב חסדה. ואני לא מבין איך הם נשארים שם. התשובה המרירה היא, כמובן, ששדרות היא ישראל בזעיר אנפין: כל מי שיכול, בורח; נשארים רק מי שאינם יכולים לברוח, או מי שבנו כאן את עולמם לפני האינתיפאדה השניה, יודעים שערך הנדל"ן שלהם שווה לאפס, ויודעים שלא יוכלו כלכלית לבנות את עצמם מחדש במקום אחר.

אני לא זוכר מי היה האידיוט חסר הרגישות – בני ציפר הוא מועמד בולט – שהחליט לפני שבוע ללעוג לנפגעי החרדה. ב"הארץ" תיארו מה משמעותה של פגיעת חרדה: ילדים שקופאים באמצע הרחוב. הסירנות מייללות, איזו רקטה שועטת בכיוונם, והם לא מסוגלים לזוז. אני לא יודע איך אפשר לחיות ככה.

אני יודע שאנחנו גובים מהעזתים מחיר עצום, דיספרופורציונלי, ושחלק ניכר מן ההרוגים היו בלתי מעורבים בלחימה. אבל, עם כל הכבוד, הפלסטינים מנהלים פה את משחק "רחמו על היתום שרצח את הוריו" הקבוע שלהם. החמאס שולט בעזה: הוא העיף משם את הפתח במלחמת אזרחים קטנה, תוך שהוא נשען – לדעתי, בצדק – על העובדה שניצח בבחירות הכלליות. אם הוא לא מסוגל להפסיק את ירי הקסאמים, והוא לא מסוגל כי הדבר יהפוך אותו לבוגד בעיני האספסוף הפלסטיני – ובכן, יש לזה מחיר. גם המשחק הכפול של ירי ארטילרי מתוך שטח בנוי, הסתתרות בקרב אזרחים ויללות כשמגיעה התגובה צריך להפסק.

מי שהגיב על הנסיגה מהרצועה בהמשך הירי לעבר אזרחים, שהוא פשע מלחמה; מי שהחליט לבחור בחמאס; מי שהחליט ששיקום ה'כבוד' שלו באמצעות שיגור רקטות עדיף מחיי שגרה; מי שהחליט שהוא רוצה, אידיאולוגית, לחזור למאה השביעית – לא יכול להתלונן שמוטל עליו מצור. מלחמה היא עסק דו צדדי, ואם אין בעזה חשמל – נו, אז ישראל תורמת את שלה להחזרתה של עזה למאה השביעית. לא נורא. האנומליה הזו, שבה ישראל מופגזת מעזה ובמקביל מספקת לה חשמל, צריכה להפסק. אין אף מדינה בעולם שהיתה מקבלת מצב פסיכי כמו זה שקיים בשדרות.

ואם זה לא יספיק כדי להשבית את הפגזת שדרות, אז כנראה שהגיע הזמן לכבוש מחדש את עזה, והפעם שלא כדי לצאת. הכיבוש יהיה עוולה גדולה, בלי שום ספק, ויהיה מלווה בשורה של מעשי זוועה שגרתיים, אבל הוא עדיין לא יגיע לכדי פשע המלחמה של הפגזת אוכלוסיה אזרחית מדי יום.

הישראלים שתמכו בפתרון שתי המדינות ובנסיגה ישראלית יצאו מנקודת הנחה שהפלסטינים הם רציונליים, ושהם יבינו שהאינטרס העצמי שלהם מחייב אותם לרסן את הקנאים שלהם. תמכתי בפתרון הזה בשנות השמונים, כשהיה צריך לא מעט אומץ לעשות זאת, והבעת הרעיון הזה לוותה לעיתים תכופות באלימות מינורית.

עכשיו, ככל הנראה, צריך לא פחות אומץ כדי לומר שהנחת היסוד הזו – של רציונליות פלסטינית – היתה חסרת בסיס. שהלאומיות הפלסטינית היתה רקובה מלכתחילה, שהיא נבנתה על קורבניות ואומללות שאלו הישראליות מחווירות לעומתן, שהיא קידשה ומקדשת רומנטיקה של דת ואדמה, ושהיה בה יסוד איסלמי עמוק, שתמיד העדפנו לא להביט בו. הנחנו, בטעות, שמוסלמים מסוגלים לדמוקרטיה; שהם מסוגלים לראות בזכויות אדם משהו שהוא מעבר לכלי נשק במלחמת התעמולה. הנחנו, בטעות, שהפלסטינים מסוגלים להסכין לשלטונם של ד'ימי במה שהוגדר כהקדש איסלמי. הפתח, אותו ארגון שדגל ב'מדינה חילונית ודמוקרטית', פתח את כל הכרוזים שלו ב'בשם אללה הרחמן והרחום'. אבל צריך לומר את זה, משום שאני פטריוט ישראלי ולא פטריוט פלסטיני, והפסקת הכיבוש נראתה בעיני כאינטרס ישראלי. לא עוד.

והבחינה המחודשת הזו של המצב נכונה לא רק לרצועת עזה; בגדה, הסתירו בעלי הברית שלנו כביכול, אנשי אבו מאזן, את העובדה שהם מחזיקים בידיהם את מחסלי שני המתנחלים. חזרנו לדפוס הקבוע של שנות התשעים, שבו הרש"פ קורצת לכל הכיוונים, ונעדרת אומץ לעשות את מה שיהפוך אותה מקבוצה של בנדיטים לתנועה לאומית: אכיפת משמעת ויכולת לצאת נגד האינסטינקטים של האספסוף.

כן, אני יודע. ישראל ניהלה משחק כפול והקימה התנחלויות לאורך כל שנות אוסלו. כן, אני יודע. שני הצדדים לא הגיעו לשולחן המשא ומתן בידיים נקיות. אבל אחרי הנסיגה מהרצועה, כ-70% מהישראלים היו מוכנים גם לנסיגה מהגדה; על כך בנתה קדימה, אם מישהו עוד זוכר, את מסע הבחירות שלה. ואז חזרו הקסאמים, ועכשיו יותר מ-70% מהציבור תומך בימין. ואני לא מאשים אותו.

הפלסטינים אוהבים להאשים את ההנהגה האומללה למדי שלהם; אבל הטענה שההנהגה לא קשובה לרחוב הפלסטיני היא שטות. הבעיה שלה היא שהיא קשובה לו מדי, ומפחדת לעמוד מולו.

כשהעובדות משתנות, אני משנה את דעתי. הגיע הזמן לומר שלום לכל זה, ולהפסיק – לפחות לשנות דור – לדבר על הקמת מדינה פלסטינית. לא תהיה בה כל תועלת וסביר להניח שהיא תגרום רק נזק לישראל ולמזרח התיכון כולו, שלא יציב גם כך. לפלסטינים היו מגוון הזדמנויות לקבל מדינה; פעם אחר פעם, הם הוכיחו שהם מעדיפים להרוג יהודים ושהם לא מכירים בקיומה של ישראל, אפילו לא בגבולות 48'. יש להוציא את המתנחלים מהגדה, משום שהתנחלויות הן פשע מלחמה והן גורמות להחרפת היחסים ולדרדור מעמדה של ישראל בעולם. אבל שדרות מוכיחה שאסור להעביר לידי הפלסטינים שליטה בטחונית בשטחים, מהם הם מסוגלים להפגיז את רוב ישראל.

אולי הנסיגה הזו מעמדות אוסלו – הפלסטינים התרגלו לחשוב שהגדה והרצועה כבר שלהם, ושאפשר לנהל משא ומתן על דברים אחרים – תגרום לזעזוע ולבחינה מחודשת בצד הפלסטיני. ההימור שלי הוא שזה לא יקרה, אבל שווה לנסות. לא נשארו הרבה ברירות אחרות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

yossi 21 בינואר 2008 כללי , , , , 76 תגובות

זו לא (רק) הכלכלה

"אם מקום העבודה שלך בטוח; אם ילדיך הולכים לבית הספר, במקום שיאולצו לעבוד; אם משלמים לך שכר-קיום, כולל שעות נוספות; אם אתה עובד רק 40 שעות בשבוע, ונהנה מהזכות להצטרף לאיגוד שיגן על זכויותיך – הודה על כך לליברלים. אם מזונך אינו מורעל והמים ניתנים לשתיה – הודה לליברלים. אם הוריך זכאים למדיקייר ולביטוח לאומי, כך שיוכלו להזדקן בכבוד מבלי לרושש את המשפחה – הודה לליברלים. אם נהרותינו הופכים לנקיים יותר והאוויר אינו שחור מזיהום; אם הפארקים שלנו מוגנים, ואזורי הכפר עדיין ירוקים – הודה לליברלים. אם אנשים, בני כל הגזעים, יכולים להשתמש באותם מתקנים ציבוריים; אם לכולם יש זכות הצבעה; אם זוגות מתאהבים ונישאים, ללא הבדל גזע; אם התחלנו, סוף סוף, להתעלות מעל חברה מופרדת – הודה לליברלים. חידושים פרוגרסיביים כאלה ורבים אחרים הושגו במאבקים ארוכים וקשים כנגד כוחות עיקשים. מה שאיפיין את השמרנות, ואת השמרנים, היה התנגדותם לכל אחד מההישגים הללו. המולדת שאנו מכירים ואוהבים נבנתה באמצעות נצחונות אלה של הליברליות – ובתמיכתו של העם האמריקני".

Joe Conason, "Big Lies: The Right-Wing Propaganda Machine and How It Distorts the Truth”

כל מילה זהב. ובכל זאת, חלק גדול מציבור העובדים האמריקני פנה ימינה, והוא מצביע בעקביות עבור המפלגה הרפובליקנית הפוגעת בו. כלומר, הוא מצביע כנגד האינטרסים שלו-עצמו. למה?

זו השאלה שאיתה התמודד תומאס פרנק בספרו "What's the Matter with Kansas?”, שנכתב ערב בחירות 2004. ידידה זועמת שלו מציבה את השאלה היטב בתחילת הספר: “איך יכול אדם, שעבר אי פעם בחייו תחת בוס, להצביע לרפובליקנים?” איך הפך מעמד הפועלים האמריקני לציבור שפתוח להטפות רפובליקניות?

פרנק פותח דיון מרתק: הוא מראה כיצד השתלטה המפלגה הרפובליקנית על סדר היום "הערכי" – ערכי המשפחה, התנגדות לטלוויזיה אלימה ורוויית-סקס, נושא ההפלות הטעון – והשתמשה בו כדי לגייס המוני דמוקרטים-לשעבר, בני המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, שקידמו בפועל על ידי תמיכתם ברפובליקנים את סדר היום של העשירים. הוא מצביע על קואליציה בין רפובליקנים אוונגליסטים לרפובליקנים שהם רק שמרנים כלכלית, כאשר האוונגליסטים משרתים תחילה את מטרותיהם של הראשונים – ואחר כך דוחקים אותם מעמדות כוח והשפעה. בסופו של החלק הראשון, הוא כותב (ציטוט מהזכרון): “ההמון הזועם, נושא קלשונים ולפידים, מתאסף למרגלות הטירה. העשירים, מפוחדים, מצטנפים בפינתם. ואז עולה קריאת הקרב של ההמונים: 'אנחנו כאן', הם צורחים, 'כדי לקצץ את מיסיכם'”.

פרנק מציין כי המטרות התרבותיות שמציגים הרפובליקנים ונציגיהם בלתי ניתנות להשגה: אין אפשרות מעשית לצנזר את הוליווד ואת תרבות הטלוויזיה, ושום בחירות לא יצליחו להוציא הפלות אל מחוץ לחוק. (בנקודה האחרונה, סביר מאד שהוא טעה: בוש מינה שני שופטים עליונים, והפיכת רו נגד ווייד אפשרית עכשיו). תחת מסך העשן של הערכים, קודם סדר יום שמרני-כלכלי, שהצליח למחוק חלקים ניכרים מהניו דיל הרוזוולטי – כלומר, המצביעים מהמעמד הבינוני והבינוני הנמוך שבחרו ברפובליקנים דפקו את עצמם כלכלית.

הוא נפגש עם כמה מפעילי השטח האלה, שעוברים מדלת לדלת כדי לקדם את חבר הקונגרס האובר-שמרני שלהם, והוא נדהם לגלות, שוב ושוב, שהפעילים מודעים למחיר הכלכלי שהם משלמים. והם עדיין עושים ככל יכולתם, משקיעים מזמנם ואפילו מהונם, כדי לקדם סדר יום המנוגד לאינטרסים שלהם. למה זה קורה? אין לפרנק תשובה טובה לכך.

לאחרונה, מראה הקואליציה הפנים-רפובליקנית סימני שבירה: שמרנים-כלכלים עוזבים את המפלגה לטובת הדמוקרטים. אין להם כוח עוד לשאת את האוונגליסטים וסדר היום שלהם. פול קרוגמן, בטורו בני"ט מהשני באוקטובר (מאחורי פיירוול, לצערי), מציין שהמתחרה נגד ג'ורג' אלן בווירג'יניה, ג'יימס ווב, הוא רפובליקני לשעבר; תשעה רפובליקנים בכירים-לשעבר בקנזס, ביניהם יו"ר המפלגה במדינה לשעבר, מארק פרקינסון, מתמודדים כעת כדמוקרטים. למה? תשובתו של פרקינסון חדה: “נמאס לי מהוויכוח התיאולוגי בשאלת צדקתו של דארווין".

והרפובליקנים-לשעבר לא לבד: יהודי ארה"ב, אחת הקבוצות העשירות והמבוססות באוכלוסיה, מצביעים דרך קבע למפלגה הדמוקרטית. בימיו של פרנקלין רוזוולט, היו נשים יהודיות שהציבו את תמונתו בין נרות השבת, ואמרו תפילה למענו עם הדלקת הנרות. יהודי ארה"ב דופקים את עצמם כל שנתיים, ובוחרים אנשים שיעלו את המיסים שהם משלמים, וזאת בשם תפיסה של צדק ושוויון חברתי.

מסתבר שגם עשירים מסוגלים להצביע נגד האינטרסים שלהם.

המקרה האמריקני אינו בודד, כמובן. ניקח את החרדים בישראל: במשך 50 השנים האחרונות, החברה החרדית חיה בעוני מרצון. הגברים שבה אינם עובדים. הם "לומדים". הלימוד הזה אינו מקנה להם כל יכולת להתמודד בשוק העבודה, ולמעשה מונע מהם כל עבודה שאיננה פיזית גרידא. בבג"צ שהגישו חרדים לשעבר כנגד משרד החינוך, הם האשימו אותו בהפקרתם, ובכך שהגיעו לגיל 18 ללא יכולת בסיסית במתמטיקה, אנגלית ואפילו עברית.

אבל להוציא מורדים – ששיעורם עשוי להיות גדול משחשבנו; הגידול העצום במספרם של הילדים הנולדים למשפחות חרדיות אינו מתבטא בקלפי – רוב הציבור החרדי מאמין שהוא חי כפי שראוי לחיות, שעוני הוא מחיר ששווה לשלם עבור הצמדות חסרת פשרות למצוות הדת. לשמרנות החרדית עבר ארוך: במאה ה-18 קבע החת”ם סופר, בנסיון נואש להחזיק את חומות הגטו, ש”חדש אסור מן התורה”. החינוך החרדי בנוי על פחד ושנאת העולם החיצון; המילה "חילוני" טובה אך במעט מן המילה "גוי". הרבנים קוראים שוב ושוב לאיסור על כל אמצעי התקשורת, מטלוויזיה ועד מסרי טקסט בטלפונים סלולריים.

ובכל זאת, בבתים רבים יש טלוויזיה. ובכל זאת, הפורומים החרדיים באינטרנט פעילים במיוחד. לחרדים החפצים בכך יש אפשרות להשיג מידע על העולם החיצון. יש להם אפשרות לדעת כיצד חיים בני גילם שמחוץ לחומות בני ברק. ובכל זאת – למרות עוני מנוול, שבשלו הראו ילדי בני ברק נסיגה התפתחותית בגובהם ומשקלם לרמה של המאה ה-19 – הם נשארים שם.

למה?

ב-1979 פרצה מהפכה באיראן. עוד אחת. זו היתה המהפכה השישית במאה שנים. מיעוטם של המהפכנים היו ליברלים וקומוניסטים; הם רצו במיגור שלטון הדיכוי של השאח, בחיסולה של המשטרה החשאית שלו, ביצירתה של מדינה מודרנית וחופשית. אבל רוב המהפכנים היו איסלמיסטים, חסידיו של האייטולה חומייני. לשיטתם של אלו, הבעיה היתה דווקא החילוניות של השאח: הבוז המופגן שלו לדת; העובדה שהחזיק כלב מחמד (חיה טמאה, באיסלם); הליברליזציה שאיפשרה את מינויין של נשים חשופות-ראש לפקידות ואף לשופטות; בקצרה, כל מה שהעניק לליברלים האיראנים את הכוח, העוצמה, החוצפה להתקומם. והאחרונים טרפו את הראשונים.

שני הצדדים לא התעניינו יתר על המידה בכך שהשאח הביא לאיראן פריחה כלכלית חסרת תקדים, שהוא חילק את רווחי הנפט בצורה שוויונית יחסית למדינות אחרות, שהוא השקיע מיליארדים בתשתיות שיצרו בפועל את איראן המודרנית, ובנסיונו המהוסס ליצור אנרגיה גרעינית בארצו. הכלכלה לא שיחקה תפקיד במהפכה.

למה?

ממשלת רבין השניה היטיבה עם המעמד התחתון והבינוני-התחתון הישראלי כפי שלא היטיבה אף ממשלה, לפניה ולאחריה. ראשי עיירות הפיתוח הודו, עם פרישתו של יוסי שריד מתפקיד שר החינוך, שלא היה מי שהיטיב כמוהו עם עיירותיהם. ואחר כך הם הלכו והצביעו ליכוד.

למה? גם מסיבות בטחוניות – כמו הדמוקרטים, העבודה והשמאל נחשבים לרכרוכיים כלפי הטרור – אבל גם בשל המאבק התרבותי הגדול, זה שבין הישראלים והיהודים, בין תפיסות ליברליות-מערביות ובין תפיסות שמרניות-דתיות. המעמד התחתון הישראלי הצביע ברובו עבור ביבי נתניהו ועבור ממשלות הליכוד, שדפקו אותו פעם אחר פעם, גם כשהדבר התחוור.

אבל לא רק הם הצביעו נגד האינטרסים הכלכליים שלהם: בוחרי מרצ, למשל, באים מקבוצה סוציו-אקונומית גבוהה – וכמו יהודי ארצות הברית, הם מצביעים עבור מפלגה סוציאל-דמוקרטית (היום פחות מבעבר, אכן – ובהחלט יתכן שיש לכך קשר לדעיכתה של מרצ), שלא תקדם בהכרח את המעמד שלהם. כלומר, גם אצלם רווחתם הכלכלית לא עומדת במקום הראשון, כשהם מאחורי הפרגוד.

אם ניקח את האנרכיסטים והמהפכנים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, נאלץ לקבוע בצער שהאנשים האלה עשו את כל הבחירות הכלכליות הלא-נכונות. הם באו, רובם ככולם, מן המעמד העליון או הבינוני העליון; עתידם היה מבוסס; הם השתייכו לעילית.

והם העדיפו לזרוק את הכל מאחוריהם תמורת חלום אוטופי על עתיד אחר. הם הותירו מאחוריהם את החיים הנוחים, והעדיפו להסתכן במאסר, בהגליה, במוות, ובלבד שיפילו את המשטר שלו נולדו. הם האמינו בלהט שהוא משטר עוול. ברוב המקרים הם צדקו. רבים מהם היו מרקסיסטים; וראה זה פלא, האנשים שהאמינו שהכלכלה היא חזות הכל, הורידו עצמם מרצון בסולם החברתי. הם האמינו, כמובן, שתבוא גם עליה – אבל היא לא תהיה גדולה כל כך, שכן את העושר יחלקו מחדש. ובכל מקרה, רבים מהם האמינו שהיא תבוא לאחר מותם. וגם כאן צדקו.

איזו התנהגות אנושית משונה, על פי התפיסה שאומרת שכל אדם פועל רק כדי לקדם את מעמדו הכלכלי!

בני אדם אינם מונעים רק על ידי כלכלה. אין ספק שהשיקול הכלכלי נמצא בתודעתו של כל אדם – אבל רבים מאד מסוגלים להתעלות עליו. הפועל האמריקני הוא אדם דתי מאד; הוא מצביע בעד גן העדן. הליברל היהודי האמריקני מוכן לסבול מיסים גבוהים יותר בשם האידיאל של חברה שוויונית יותר וצודקת יותר. החרדים בחרו בעוני מרצון, כדי שיוכלו לשמר את מסורותיהם ולנהוג כפי שהם מאמינים שציווה האל. האיראנים, ליברלים ותיאוקרטים כאחד, דחו את הרווחה הכלכלית שהביא השאח בשם מסורות אחרות. בני המעמד התחתון הישראלי בחרו בנתניהו, וזו היתה בחירה תרבותית מודעת. בוחרי מרצ מזכירים מאד את הליברלים היהודים האמריקנים. המהפכנים המרקסיסטים והאנרכיסטים סיכנו את כל מה שהיה להם, בראש זה רווחתם הכלכלית, בשל אמונתם בעולם טוב יותר, גם אם הם עצמם לא ייהנו ממנו.

ואחרי הכל, גם האינטלקטואלים עשו אותה בחירה. רובם מגיעים מן המעמד הבינוני או העליון. הם יכלו בקלות להפוך למנהלים או לספסרי בורסה. הם בוחרים לחיות חיים שאין בהם ניהול חשבונות, גם אם הדבר עולה במחיר כלכלי – לעיתים אף ירידה בסולם הסוציו-אקונומי.

ההסבר המרקיסיסטי הקלאסי הוא "תודעה כוזבת" ו"אופיום להמונים". ההסבר הזה לא מצליח להסביר מדוע פעלו דווקא המרקסיסטים נגד האינטרס שלהם; המהפכה היתה אמורה לבוא לא מן האינטלקטואלים, אלא מן הפועלים, וזה כידוע לא קרה. תפיסת ה"אופיום להמונים" גררה אסון חסר תקדים לאנושות, בהתעלמה – במקרה הטוב – ממסורות בנות מאות ואלפי שנים, ובגוזרה כליה במקרה הרע על המחזיקים בהן, בשם גן עדן עתידי עלי אדמות.

כשאנו מביטים על התסיסה האידיאולוגיות בעולם המוסלמי, שקוראת להתזת ראשי ולשפיכת דמכם, מנסים המרקסיסטים לומר לנו שאילו רק היה המצב הכלכלי שונה, האידיאולוגיה האיסלמיסטית היתה נעלמת או מתעמעמת. העובדות אינן תומכות בטענה: המחבלים המתאבדים ושולחיהם באים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מן המעמד הבינוני או העליון. הם לא סבלו מעולם ממצוקה כלכלית והם אינם טוענים בשמה. אין ספק שמצוקה כזו קיימת, אך העוסקים בה הם בעיקר אינטלקטואלים מן המערב.

יתר על כן, התפיסה הזו מתעלמת מן העובדה שלאלימות המוסלמית אין אח ורע בעולם. אם ניקח את הדוגמה של צרפת, הרי שלאחר קריסת האימפריה שלה היא קלטה מיליוני מוסלמים ואסייתים מן הפרובינציות לשעבר. הצרפתים רצחו מאות אלפים בהודו-סין, וכמיליון מוסלמים באלג'יר; היחס של שלטונות צרפת למהגרים לא-לבנים הוא מחפיר.

אבל המהגרים הוויאטנמים משגשגים. הם לומדים מהר והם משתלבים – והתוצאה היא קבלה גדולה יותר שלהם. המהגרים המוסלמים, מצד שני, אינם מנסים להשתלב. שוב ושוב הם בועטים בגבולות הסובלנות של הרפובליקה – וכשהם יוצאים להפגנות, האלימות היא איומה.

בריטניה קלטה מהגרים רבים מהודו ומפקיסטן. המהגרים ההודים השתלבו בחברה הבריטית היטב. המהגרים הפקיסטנים לא השתלבו, והם המייצרים את רוב הקיצונות הדתית בממלכה. למעשה, זו תמונת ראי מוצלחת למדי של הודו ופקיסטן: האחת בחרה במודרנה, השניה בחרה במדרסה.

המרקסיסטים טוענים עוד שהסיבה לאלימות מוסלמית היא "ההתערבות הכלכלית" המערבית בארצות האיסלם. יש התערבות מערבית גדולה בתאילנד, למשל – אבל התאילנדי הממוצע לא ישרוף את השגרירות האמריקנית. סביר שהוא יקדם את "ההתערבות" בברכה. אלא אם הוא בא מדרום המדינה, שם הרוב הוא מוסלמי, והוא מצית את המקדשים הבודהיסטים ורוצח את השוהים בהם. ההתערבות הכלכלית המערבית בדרום אפריקה לא קטנה מזו שבאיראן – אבל בדרום אפריקה לא מקובל לנקוט באלימות כלפי משקיעים.

מכל המדינות שבהן יש רוב מוסלמי שבעולם – ויש כ-80 מהן – רק אחת קרובה למודרניות ולקידמה, וזו טורקיה – שדחתה במפגיע את האיסלם, עד כדי כך שחוקתה מורה לצבא לבצע הפיכה אם יעלו המוסלמים לשלטון. אתאטורק הבין היטב את שמסרבים המרקסיסטים וחבריהם לדרך להבין: שהפיגור במדינות האיסלם נובע מן האיסלם, משמרנותו המדכאת 50% מן האוכלוסיה. המאבק האחרון בטורקיה, אגב, נסוב סביב נסיונם של האיסלמיסטים שבשלטון לאפשר לנשים לחבוש רעלות במוסדות ציבור. הצבא, אמון על מורשתו של אתאטורק, מסרב – עד כדי איום בהפיכה.

אין ספק שיש בעיות כלכליות רבות בעולם. אין ספק שעוני בעולם השלישי הוא משהו שצריך לפתור. אבל אין לכך כל קשר לאיסלמיזם ולמלחמה כנגדו. למעשה, ככל שנעשה מוסלמי עשיר יותר, כך סביר יותר שיהפוך לאיסלמיסט. הבעיה איננה בכלכלה. היא באיסלם.

(יוסי גורביץ)

yossi 3 באוקטובר 2006 ללא גבולות , , סגור לתגובות על זו לא (רק) הכלכלה

עם שוטה תשתטה: או, אבנרי כאידיוט מועיל

עומדות לאורי אבנרי זכויות רבות: קשה לכתוב כנגד האיש שעמד כאריה מול שלטון האופל של בן גוריון ומפא"י, שחייליו של אריק שרון קיבלו חופשה מיוחדת כדי להכות אותו, ושהרגיז כל כך את איסר הראל, עד שהלה מימן בכספי השב"כ צהובון מתחרה. אבל, בצד הזכויות הללו, צריך לומר שב-25 השנים האחרונות הוא הפך למשרת נקלה של המטרה הלאומנית הפלסטינית, ושבצוק העתים, הוא מגן גם על האיסלם.

הוא כתב מאמר בשבח האיסלם אתמול, שרווי בשגיאות והנחות קונספירטיביות, המקובלות בקרב משרתי העריצות החדשה. רצוי לעבור עליהן אחת-אחת.

  • “קונסטנטין הפך את הנצרות לדת האימפריה". לא נכון. בשנת 313 חתם קונסטנטינוס, יחד עם האוגוסטוס במזרח ליקיניוס, על צו מילאן (Edict of Milan), שביטל את גזירות דיוקלטיאנוס. היה זה צו סובלנות ותו לא. רק הקיסר תיאודוסיוס, בסוף המאה הרביעית, הפך את הנצרות לדת הרשמית.

  • היינריך הרביעי וההליכה לקאנוסה – המשך הסיפור, בו מצליח היינריך להדיח את גרגוריוס השביעי ולשולחו לגלות (“בשל צדקתי ודבקותי ביושר אני מת כגולה", היו מילותיו האחרונות) נשמט.

  • “הקיסר בוש השני והאפיפיור חיים בהרמוניה מופלאה" – כל כך מופלאה, שבנדיקטוס התנגד למלחמה בעיראק; כל כך מופלאה, עד שהאפיפיור הביע התנגדות פומבית לכניסתה של טורקיה לאיחוד האירופי, יעד מרכזי של ממשל בוש; כה מושלמת, עד שהשניים שייכים לכנסיות שונות, וחושבים זה על זה שהם יורשי גיהנום.

  • “כדי להוכיח את אי ההיגיון של האיסלם, טען האפיפיור….” בזזזזט! בנדיקטוס לא טען שום דבר כזה. הוא ציטט קיסר ביזנטי. הלאה.

  • “מנואל סיפר על דיון שניהל, כביכול (הדבר מוטל בספק)" – צורה מקובלת לפתיחה של דיאלוג דתי, באותם הימים. רבי יהודה הלוי לא חשף את תיעוד שיחותיו של "החבר" עם מלך כוזר, למשל, אלא השתמש בסיפור מסגרת כדי לקדם את עמדותיו. “מכתב לידיד גרמני" של קאמי מעולם לא מוען בדואר.

  • “במשך מאות שנים שלטו הטורקים ביוון. האם היוונים התאסלמו?”. לא. אבל האם פירוש הדבר שהטורקים לא רצו באיסלומם, או שהכירו בכך שהמאמץ מסובך מדי ומסוכן מדי? ועד כמה רצו יוונים בשלטון טורקי, ניתן לראות במלחמת העצמאות הפראית שלהם ב-1821, ובטרנספר הגדול והנורא של 1922, ששם קץ ל-2,500 שנים של קיום יווני באסיה הקטנה.

  • “לא ידוע על כל נסיון לכפות את דת מוחמד על היהודים… תור הזהב בספרד…”. תור הזהב בספרד בא לקיצו לא כתוצאה מן הריקונקוויסטה הנוצרית, שהתקדמה בצעדי חילזון, אלא בדיוק כתוצאה מכפיה דתית מוסלמית: גזרות האלמווחדים. הרמב"ם, ששרד את הפוגרום בקורדובה ב-1148 רק על ידי התאסלמות, נמלט מספרד למצרים, שהיתה בידי פלג סובלני יותר. כך עשו רבים מחכמי ספרד היהודים, ביניהם אבן עזרא, דבר שחיסל את דו הקיום השברירי במקום. מאוחר יותר, יכתוב הרמב"ם את "איגרת השמד" – המלצה ליהודי תימן כיצד לנהוג במצב שבו הדת המוסלמית נכפית עליהם. הוא ימליץ להם לקבל את האיסלם – שכן, בניגוד לנצרות, הוא אינו עובד אלילים – ולחזור ליהדות בהזדמנות הראשונה. מעניין: מדוע היה צורך בהנחיות כאלה תחת האיסלם "המתון"? האלמווחדים, אגב, הצליחו להשלים, בכפיה, את הפיכתה של צפון אפריקה לארץ מוסלמית למהדרין. האם אבנרי באמת לא יודע זאת?

  • “לאן נמלטו מאות אלפי היהודים מספרד הקתולית? כמעט כולם התקבלו בזרועות פתוחות בארצות האיסלם". ובכן, היסטוריונים סבורים שהמיתוס על "מאות אלפי פליטים" הוא מיתוס; רוב יהודי ספרד התנצרו ונשארו שם – ויצרו את כאב הראש הענק של הקונברסוס בדורות שלאחר מכן. רוב יהודי ספרד שבחרו להמלט – בן ציון נתניהו מעריך שמדובר היה ב-8,000 איש בסך הכל, ומראשי הקהילה – הלכו דווקא לפורטוגל. זו היתה טעות: כעבור עשור, אולצו יהודי פורטוגל להתנצר. אכן, באימפריה הטורקית – שעמדה אז בשיא מאבקה כנגד הנצרות – שמחו מאד לקבל אנשים מועילים, בנקאים וסופרים, שגם נוטרים טינה לארץ מולדתם, ובלבד שיחיו כבני חסות. מה שמביא אותנו ל…

  • “בחברה המוסלמית הוקצה מקום מיוחד לנוצרים וליהודים. הם לא היו שווי מעמד לגמרי…” מופת של אנדרסטייטמנט, שלא לומר שקר לבן. על הד'ימי הוטל מס מיוחד; נאסר עליהם לבנות מקומות פולחן חדשים, או לתקן את הקיימים; נאסר עליהם לרכב על סוס; הם אולצו לפנות תמיד דרך למוסלמי, ולהשפיל את עיניהם בעוברו; ואם העליבו מוסלמי, הוא היה רשאי להרגם. כל ההבחנה הזו נשענה על הכנעתם של הד'ימי. לצורך ההבחנה בין מוסלמי לד'ימי, אולצו הד'ימי ללבוש בגדים מיוחדים בממלכות מוסלמיות רבות. האיסור על נשיאת נשק אמנם "פטר אותם מחובה צבאית", אבל היה עוד סימן של מעמד שפל; רק נושאי הנשק נחשבו לנתינים בעלי זכויות מלאות, ואי נשיאת נשק היתה סימן לעבדות. ואכן, מעמד הד'ימי היה מעמד ביניים בין אדם חופשי לחלוטין – מוסלמי – ובין עבדים. אכן, מופת לסובלנות.

  • “הם לא ידעו שם דבר שדמה לעינויי האינקוויזיציה". יהודים לא נחקרו על ידי האינקוויזיציה. לכל היותר, הופיעו בפניה כעדים. האינקוויזיציה הופעלה כנגד יהודים שהתנצרו וחזרו לסורם. מה דינו של מוסלמי הממיר את דתו? באפגניסטן הדגימו לאחרונה את התשובה.

אבל כל זה הוא משחק במילים. כשאבנרי מרחיק עדותו לימי הביניים, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה: הוא נמנע מדיון על האיסלם המודרני. האיסלם שהוא כל כך סובלני, כל כך מתנגד להמרת דת בכפיה, שכאשר אולצו שני עיתונאים להתאסלם כדי להשתחרר מידי חוטפיהם הפלסטיניים, נשמעה מיד שתיקה רועמת מאינדונזיה ועד מרוקו. האנשים שיצאו לרחובות ורצחו נזירה כמחאה על ציטוט טקסט מהמאה ה-14, לא מצאו לנכון להפגין על הזניית דתם וכפייתה באיומי נשק.

כי, בניגוד למה שמוכרים לנו אבנרי ואידיוטים מועילים אחרים, כפיית האיסלם דווקא די מקובלת על רוב המוסלמים היום. כי, בניגוד למסך העשן שמפזרים אבנרי וחבר מרעיו, הזרם המרכזי באיסלם היום תומך בהקמת ח'ליפות כלל-עולמית, שתעביר באש ובחרב מן העולם את רעיונות החופש. וכשאבנרי מסביר לנו כמה טוב היה להיות ד'ימי, הוא משתף פעולה עם עריצות גרועה הרבה יותר מזו שבה נלחם בימיו הטובים

yossi 24 בספטמבר 2006 איך הגענו לפה , , , סגור לתגובות על עם שוטה תשתטה: או, אבנרי כאידיוט מועיל

האם לונדוניסטן מתחילה להתעורר?

אפשר שמהומות הקיסר מנואל השיגו את האפקט ההפוך מזה שציפו לו האיסלמיסטים. יכול להיות שלבריטים נמאס מהדרישה שבתי הקברות שלהם יפנו בכיוון מכה – דרישה שמעידה עד כמה חלחל הפחד לקהילה, שמנהיגיה העלו אותה מעצמם, מבלי שיידרשו לכך; היא הפתיעה אפילו את האימאם המקומי. וזה לא כל כך משנה שרוב הבריטים, האומה האתאיסטית ביותר באירופה, כבר לא יודעים להיכן צריך לפנות קבר נוצרי.

יכול להיות. שני תקריות מעניינות נרשמו השבוע. בראשונה מהן, העניק הארכיבישוף לשעבר של קנטרברי, הלורד קרי, אש חיפוי לאפיפיור. זו מחווה נוצרית מאד, משום שבנדיקטוס הקפיד עד כה לירוק בכל הזדמנות בכיונה של קנטרברי, רמז שהכנסיה האנגליקנית יכולה לשכוח מאיחוד ה-communion עם רומא, עליו עמל קודמו, ופצח בריקוד סוער על מדורת השבר האנגליקנית, נישואי גאים, תוך שהוא רומז בעליצות שבישופים אנגליקנים שלא מעוניינים לאשר נישואי זוגות מאותו מין ימצאו בית חם אצלו.

ובכל זאת, קרי יצא להגנתו. והמילים שהוא אמר – ובכן, אני לא חושב שמשהו דומה לזה נאמר מאז נאום "אימפריית הרשע" של רייגן. לדבריו, על המוסלמים להתמודד "בדחיפות גדולה" עם הקישור של דתם עם אלימות; והוא אמר את האמת שאינה מעיזה לומר את שמה: שמלחמת התרבויות איננה בין המערב ובין "קיצונים מוסלמים", אלא בין המערב ובין האיסלם.

ואם בנדיקטוס ציטט את מנואל, קרי מצטט את הנטינגטון: “גבולות האיסלם מדממים, וכך גם חלקיו הפנימיים. הבעיה הבסיסית של המערב איננה הפונדמנטליזם המוסלמי, אלא האיסלם, תרבות שונה שחבריה משוכנעים בעליונותם על תרבויות אחרות ועוסקים באובססיביות בפחיתות כוחם". קרי היה, בשעתו, חלוץ בדיאלוג הבין-דתי; עכשיו הוא מדבר על "ווסטופוביה" (שם מוצלח יותר יהיה הספרופוביה, אני חושב) באיסלם.

עוד זה מדבר וזה בא: שר הפנים הבריטי, ג'ון ריד, אמר בפגישה עם הורים מוסלמים, שעליהם לוודא שילדיהם לא משמשים מטרות לשטיפת מוח מצד איסלמיסטים, שינסו להפוך אותם למחבלים מתאבדים. “מועצת המוסלמים של בריטניה" – שהיתה אחראית, למי ששכח, לשריפת ספרים מאורגנת של "פסוקי השטן" – מיהרה לשחרר הודעה צדקנית, שבה נאמר שכל הורה חייב לוודא שילדו לא מתדרדר לפשע.

זו, אגב, היתה השלכת אבן מיותרת לחלוטין בבית הזכוכית שלהם, אבל סביר להניח שהם היו בהלם. דברים כאלה, מצד שר שממשלתו כמעט והצליחה להעביר לפני הצעת חוק שהיתה הופכת מתיחת ביקורת דתית – כמו דברים אלה – לפשע?

בריטניה מתחילה להתעורר. הבעיה עם גלגלים היסטוריים, כשהם מסתובבים בחדות רבה מדי, שהתוצאות הן קיצוניות; 25% מן הבריטים שוקלים להצביע ל-BNP, מפלגה ימנית קיצונית. בבחירות הקודמות, הבנ"פ קיבלו רק 0.7%. מהפכת הנגד מגיעה; בלייבור כבר מריחים אותה; וכפי שהדברים נראים, היא תהיה מאד, מאד מכוערת.

(יוסי גורביץ)

yossi 22 בספטמבר 2006 איך הגענו לפה , , , סגור לתגובות על האם לונדוניסטן מתחילה להתעורר?
« לפוסטים ישנים יותר
לפוסטים חדשים יותר »