עומדות לאורי אבנרי זכויות רבות: קשה לכתוב כנגד האיש שעמד כאריה מול שלטון האופל של בן גוריון ומפא"י, שחייליו של אריק שרון קיבלו חופשה מיוחדת כדי להכות אותו, ושהרגיז כל כך את איסר הראל, עד שהלה מימן בכספי השב"כ צהובון מתחרה. אבל, בצד הזכויות הללו, צריך לומר שב-25 השנים האחרונות הוא הפך למשרת נקלה של המטרה הלאומנית הפלסטינית, ושבצוק העתים, הוא מגן גם על האיסלם.

הוא כתב מאמר בשבח האיסלם אתמול, שרווי בשגיאות והנחות קונספירטיביות, המקובלות בקרב משרתי העריצות החדשה. רצוי לעבור עליהן אחת-אחת.

• “קונסטנטין הפך את הנצרות לדת האימפריה". לא נכון. בשנת 313 חתם קונסטנטינוס, יחד עם האוגוסטוס במזרח ליקיניוס, על צו מילאן (Edict of Milan), שביטל את גזירות דיוקלטיאנוס. היה זה צו סובלנות ותו לא. רק הקיסר תיאודוסיוס, בסוף המאה הרביעית, הפך את הנצרות לדת הרשמית.

• היינריך הרביעי וההליכה לקאנוסה – המשך הסיפור, בו מצליח היינריך להדיח את גרגוריוס השביעי ולשולחו לגלות (“בשל צדקתי ודבקותי ביושר אני מת כגולה", היו מילותיו האחרונות) נשמט.

• “הקיסר בוש השני והאפיפיור חיים בהרמוניה מופלאה" – כל כך מופלאה, שבנדיקטוס התנגד למלחמה בעיראק; כל כך מופלאה, עד שהאפיפיור הביע התנגדות פומבית לכניסתה של טורקיה לאיחוד האירופי, יעד מרכזי של ממשל בוש; כה מושלמת, עד שהשניים שייכים לכנסיות שונות, וחושבים זה על זה שהם יורשי גיהנום.

• “כדי להוכיח את אי ההיגיון של האיסלם, טען האפיפיור….” בזזזזט! בנדיקטוס לא טען שום דבר כזה. הוא ציטט קיסר ביזנטי. הלאה.

• “מנואל סיפר על דיון שניהל, כביכול (הדבר מוטל בספק)" – צורה מקובלת לפתיחה של דיאלוג דתי, באותם הימים. רבי יהודה הלוי לא חשף את תיעוד שיחותיו של "החבר" עם מלך כוזר, למשל, אלא השתמש בסיפור מסגרת כדי לקדם את עמדותיו. “מכתב לידיד גרמני" של קאמי מעולם לא מוען בדואר.

• “במשך מאות שנים שלטו הטורקים ביוון. האם היוונים התאסלמו?”. לא. אבל האם פירוש הדבר שהטורקים לא רצו באיסלומם, או שהכירו בכך שהמאמץ מסובך מדי ומסוכן מדי? ועד כמה רצו יוונים בשלטון טורקי, ניתן לראות במלחמת העצמאות הפראית שלהם ב-1821, ובטרנספר הגדול והנורא של 1922, ששם קץ ל-2,500 שנים של קיום יווני באסיה הקטנה.

• “לא ידוע על כל נסיון לכפות את דת מוחמד על היהודים… תור הזהב בספרד…”. תור הזהב בספרד בא לקיצו לא כתוצאה מן הריקונקוויסטה הנוצרית, שהתקדמה בצעדי חילזון, אלא בדיוק כתוצאה מכפיה דתית מוסלמית: גזרות האלמווחדים. הרמב"ם, ששרד את הפוגרום בקורדובה ב-1148 רק על ידי התאסלמות, נמלט מספרד למצרים, שהיתה בידי פלג סובלני יותר. כך עשו רבים מחכמי ספרד היהודים, ביניהם אבן עזרא, דבר שחיסל את דו הקיום השברירי במקום. מאוחר יותר, יכתוב הרמב"ם את "איגרת השמד" – המלצה ליהודי תימן כיצד לנהוג במצב שבו הדת המוסלמית נכפית עליהם. הוא ימליץ להם לקבל את האיסלם – שכן, בניגוד לנצרות, הוא אינו עובד אלילים – ולחזור ליהדות בהזדמנות הראשונה. מעניין: מדוע היה צורך בהנחיות כאלה תחת האיסלם "המתון"? האלמווחדים, אגב, הצליחו להשלים, בכפיה, את הפיכתה של צפון אפריקה לארץ מוסלמית למהדרין. האם אבנרי באמת לא יודע זאת?

• “לאן נמלטו מאות אלפי היהודים מספרד הקתולית? כמעט כולם התקבלו בזרועות פתוחות בארצות האיסלם". ובכן, היסטוריונים סבורים שהמיתוס על "מאות אלפי פליטים" הוא מיתוס; רוב יהודי ספרד התנצרו ונשארו שם – ויצרו את כאב הראש הענק של הקונברסוס בדורות שלאחר מכן. רוב יהודי ספרד שבחרו להמלט – בן ציון נתניהו מעריך שמדובר היה ב-8,000 איש בסך הכל, ומראשי הקהילה – הלכו דווקא לפורטוגל. זו היתה טעות: כעבור עשור, אולצו יהודי פורטוגל להתנצר. אכן, באימפריה הטורקית – שעמדה אז בשיא מאבקה כנגד הנצרות – שמחו מאד לקבל אנשים מועילים, בנקאים וסופרים, שגם נוטרים טינה לארץ מולדתם, ובלבד שיחיו כבני חסות. מה שמביא אותנו ל…

• “בחברה המוסלמית הוקצה מקום מיוחד לנוצרים וליהודים. הם לא היו שווי מעמד לגמרי…” מופת של אנדרסטייטמנט, שלא לומר שקר לבן. על הד'ימי הוטל מס מיוחד; נאסר עליהם לבנות מקומות פולחן חדשים, או לתקן את הקיימים; נאסר עליהם לרכב על סוס; הם אולצו לפנות תמיד דרך למוסלמי, ולהשפיל את עיניהם בעוברו; ואם העליבו מוסלמי, הוא היה רשאי להרגם. כל ההבחנה הזו נשענה על הכנעתם של הד'ימי. לצורך ההבחנה בין מוסלמי לד'ימי, אולצו הד'ימי ללבוש בגדים מיוחדים בממלכות מוסלמיות רבות. האיסור על נשיאת נשק אמנם "פטר אותם מחובה צבאית", אבל היה עוד סימן של מעמד שפל; רק נושאי הנשק נחשבו לנתינים בעלי זכויות מלאות, ואי נשיאת נשק היתה סימן לעבדות. ואכן, מעמד הד'ימי היה מעמד ביניים בין אדם חופשי לחלוטין – מוסלמי – ובין עבדים. אכן, מופת לסובלנות.

• “הם לא ידעו שם דבר שדמה לעינויי האינקוויזיציה". יהודים לא נחקרו על ידי האינקוויזיציה. לכל היותר, הופיעו בפניה כעדים. האינקוויזיציה הופעלה כנגד יהודים שהתנצרו וחזרו לסורם. מה דינו של מוסלמי הממיר את דתו? באפגניסטן הדגימו לאחרונה את התשובה.

אבל כל זה הוא משחק במילים. כשאבנרי מרחיק עדותו לימי הביניים, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה: הוא נמנע מדיון על האיסלם המודרני. האיסלם שהוא כל כך סובלני, כל כך מתנגד להמרת דת בכפיה, שכאשר אולצו שני עיתונאים להתאסלם כדי להשתחרר מידי חוטפיהם הפלסטיניים, נשמעה מיד שתיקה רועמת מאינדונזיה ועד מרוקו. האנשים שיצאו לרחובות ורצחו נזירה כמחאה על ציטוט טקסט מהמאה ה-14, לא מצאו לנכון להפגין על הזניית דתם וכפייתה באיומי נשק.

כי, בניגוד למה שמוכרים לנו אבנרי ואידיוטים מועילים אחרים, כפיית האיסלם דווקא די מקובלת על רוב המוסלמים היום. כי, בניגוד למסך העשן שמפזרים אבנרי וחבר מרעיו, הזרם המרכזי באיסלם היום תומך בהקמת ח'ליפות כלל-עולמית, שתעביר באש ובחרב מן העולם את רעיונות החופש. וכשאבנרי מסביר לנו כמה טוב היה להיות ד'ימי, הוא משתף פעולה עם עריצות גרועה הרבה יותר מזו שבה נלחם בימיו הטובים

אפשר שמהומות הקיסר מנואל השיגו את האפקט ההפוך מזה שציפו לו האיסלמיסטים. יכול להיות שלבריטים נמאס מהדרישה שבתי הקברות שלהם יפנו בכיוון מכה – דרישה שמעידה עד כמה חלחל הפחד לקהילה, שמנהיגיה העלו אותה מעצמם, מבלי שיידרשו לכך; היא הפתיעה אפילו את האימאם המקומי. וזה לא כל כך משנה שרוב הבריטים, האומה האתאיסטית ביותר באירופה, כבר לא יודעים להיכן צריך לפנות קבר נוצרי.

יכול להיות. שני תקריות מעניינות נרשמו השבוע. בראשונה מהן, העניק הארכיבישוף לשעבר של קנטרברי, הלורד קרי, אש חיפוי לאפיפיור. זו מחווה נוצרית מאד, משום שבנדיקטוס הקפיד עד כה לירוק בכל הזדמנות בכיונה של קנטרברי, רמז שהכנסיה האנגליקנית יכולה לשכוח מאיחוד ה-communion עם רומא, עליו עמל קודמו, ופצח בריקוד סוער על מדורת השבר האנגליקנית, נישואי גאים, תוך שהוא רומז בעליצות שבישופים אנגליקנים שלא מעוניינים לאשר נישואי זוגות מאותו מין ימצאו בית חם אצלו.

ובכל זאת, קרי יצא להגנתו. והמילים שהוא אמר – ובכן, אני לא חושב שמשהו דומה לזה נאמר מאז נאום "אימפריית הרשע" של רייגן. לדבריו, על המוסלמים להתמודד "בדחיפות גדולה" עם הקישור של דתם עם אלימות; והוא אמר את האמת שאינה מעיזה לומר את שמה: שמלחמת התרבויות איננה בין המערב ובין "קיצונים מוסלמים", אלא בין המערב ובין האיסלם.

ואם בנדיקטוס ציטט את מנואל, קרי מצטט את הנטינגטון: “גבולות האיסלם מדממים, וכך גם חלקיו הפנימיים. הבעיה הבסיסית של המערב איננה הפונדמנטליזם המוסלמי, אלא האיסלם, תרבות שונה שחבריה משוכנעים בעליונותם על תרבויות אחרות ועוסקים באובססיביות בפחיתות כוחם". קרי היה, בשעתו, חלוץ בדיאלוג הבין-דתי; עכשיו הוא מדבר על "ווסטופוביה" (שם מוצלח יותר יהיה הספרופוביה, אני חושב) באיסלם.

עוד זה מדבר וזה בא: שר הפנים הבריטי, ג'ון ריד, אמר בפגישה עם הורים מוסלמים, שעליהם לוודא שילדיהם לא משמשים מטרות לשטיפת מוח מצד איסלמיסטים, שינסו להפוך אותם למחבלים מתאבדים. “מועצת המוסלמים של בריטניה" – שהיתה אחראית, למי ששכח, לשריפת ספרים מאורגנת של "פסוקי השטן" – מיהרה לשחרר הודעה צדקנית, שבה נאמר שכל הורה חייב לוודא שילדו לא מתדרדר לפשע.

זו, אגב, היתה השלכת אבן מיותרת לחלוטין בבית הזכוכית שלהם, אבל סביר להניח שהם היו בהלם. דברים כאלה, מצד שר שממשלתו כמעט והצליחה להעביר לפני הצעת חוק שהיתה הופכת מתיחת ביקורת דתית – כמו דברים אלה – לפשע?

בריטניה מתחילה להתעורר. הבעיה עם גלגלים היסטוריים, כשהם מסתובבים בחדות רבה מדי, שהתוצאות הן קיצוניות; 25% מן הבריטים שוקלים להצביע ל-BNP, מפלגה ימנית קיצונית. בבחירות הקודמות, הבנ"פ קיבלו רק 0.7%. מהפכת הנגד מגיעה; בלייבור כבר מריחים אותה; וכפי שהדברים נראים, היא תהיה מאד, מאד מכוערת.

(יוסי גורביץ)