המפד"ל של פעם היתה משהו שציונים חילונים אהבו ללעוג לו. על רקע כל האנטי-אינטלקטואליות של כובשי כנען בסופה (אנטי-אינטלקטואליות כפוזה; בפועל הם קראו המון וכתבו לא מעט, ולא רק בהשוואה לדורנו) האנשים ההם נראו מיושנים כל כך, מלומדים כל כך, בורגנים כל כך. יוסף בורג, במיוחד, היה נושא ללעג: הוא כונה "בורג תיאטר". הערכים של התקופה בין שתי המלחמות נדחו בבוז מפני איזו ריקנות מודעת לעצמה, סגידה לפעולה וליהדות השרירים על פני הגות. התוצאה המתבקשת אחרי 80 שנות שנאת אינטלקט, התחום שבו הצטיינו יהודים מאז ומעולם, היא דור שהריקנות שלו כל כך טבעית, שהיא לא מודעת לעצמה – למעשה, היא תתקשה לאיית את "מודעת לעצמה", שלא לדבר על להבין את המושג.

המפד"ל הישנה, שהגיעה מהבורגנות הדתית המשכילה, לא התרשמה מרבנים במיוחד. היא מעולם לא העניקה להם מקום בולט וודאי שלא קיבלה על עצמה "סמכות רבנית" כלשהי. היא היתה מפלגה גרמנית משהו, שהזכירה קמעא את מפלגת הצנטרום הקתולית: והיא העניקה כבוד רב מאד להשכלה.

סוסים טרויאנים בדמות רבנים קיצוניים התחילו להסתובב בשורותיה כבר בשנות החמישים, כשהרב משה צבי נריה התחיל להקים את הישיבות התיכוניות, שמטרתן היתה ליצור דור "אמוני" יותר, או במילים אחרות חרדי יותר. אחת הבעיות המרכזיות של הישיבות התיכוניות עד שנות השמונים המאוחרות היתה מציאת רבנים מתאימים ללימוד בהן: הציונות הדתית לא העמידה די רבנים משלה והיה צורך בייבוא רבנים חרדים. התוצאה של המהפכה השקטה של נריה היתה דור שהיה "אמוני" יותר מהוריו, והנכדים אדוקים עוד יותר. אחד הדגשים של נריה היה על "צניעות", ועל הפרדה בין נערים ונערות, הפרדה שהלכה והתגברה. בשנות התשעים, עם מותו של זבולון המר, דמות ביניים בין בורג והקריסה הסופית של המפלגה, המליכה עליה המפד"ל את יצחק לוי. והלז עשה צעד שהמפלגה הסתדרה היטב בלעדיו במשך שישים שנה: הוא העמיד לה "סמכות רוחנית", את הטרוריסט ונביא השקר מרדכי "היה לא תהיה" אליהו.

לפני כשבוע פרסם לוי ב"הארץ" מאמר מדהים, שבו הוא הגדיר את לימודי הליבה כדבר בלתי נחוץ שהוא בעצם כפיה מערבית על החרדים, בשל ההטיה "המערבית" של תכנית הלימודים. המדובר, נזכיר, במי שהיה שר החינוך. לוי הוא מציין, קיצוני אמנם, של מגמה: יותר ויותר רבנים מקרב המחנה הסרוג מסתייגים מלימודים אקדמיים, חלקם בשל האפיקורוסיות ההכרחית ללימודים אקדמיים (משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, התלונן כבר לפני עשור על תלמידים דתיים בורים שמגיעים לאקדמיה וקובלים על כך שהלימודים מכילים "דברי כפירה"), אבל בעיקר מטעמי "צניעות". יש כבר מי שקורא להפסיק את הלימודים העיוניים אפילו בישיבות התיכוניות.

במשך שנים, דלדלו בעקביות בישיבות התיכוניות את לימודי הספרות והעלו במקומם את "מחשבת ישראל". פתאום אנטיגונה חזרה להיות "עבודה זרה", מסע אחורה ברכבת הזמן למרכז אירופה של 1820, לדיון בשאלה האם מותר ללמוד את "ספרות יפת". לכאורה, אנטיגונה היא דמות שתלמידים דתיים אמורים להזדהות איתה, ביצגה את התפיסה שבין החוק האנושי ובין המוסר האלוהי יש לבחור באחרון; אבל מדובר באשה, ועוד אשה חזקה שלא מהססת להתמודד עם גברים ולקרוא עליהם תיגר. לא בבית ספרנו. הניתוק מלימודי הספרות ודאי מיועד גם למנוע מן התלמידים הצצה לעולמות שמעבר לזה של האורתודוקסיה היהודית – או לפחות מיועד להיות מאמץ כזה; אירונית, דווקא הפיכתה של ספרות כללית לפרי אסור צפויה לעודד את התלמידים לקרוא אותה בעניין שהיה מעלה סומק בלחייהם של מורי ספרות בבתי הספר הכלליים. אבל צנזורים מעולם לא הבינו זאת.

בורג, אם היה בחיים, ודאי היה קורע עליהם קריעה. הווירוס האידיאולוגי שהחדיר נריה לציונות הדתית – שהפן המוכר שלו הוא המשיחיות, אבל הוא לא מצטמצם רק לכך – מחזיר לחיים את הוויכוח שהמפד"ל הישנה הכריעה בו מזמן בנושא ההשכלה. צאצאיו הרוחניים של נריה רוצים להחזיר את תלמידים לימי החת"ם סופר ו"חדש אסור מן התורה" שלו. וזה, כמובן, משתלב היטב במטרתן של הישיבות התיכוניות: לייצר לוחמים בצבא האל. ללוחמים כאלו אסור שיהיו ספקות. יש להסיר, אם כן, את כל מעוררי הספקות הפוטנציאליים מדרכם.

ותוך דור, אם המגמה הזו תנצח – ונראה שרוח הזמן בצידה – ההבדלים בין החרדים ובין הסרוגים יהיו מינוריים, להוציא האמונה היוקדת במיזם הבאת המשיח. המפד"ל תיארה את עצמה במשך שנים כגשר בין החילונים והחרדים. אבל גשר הוא דו כיווני מטבעו, והיא איבדה רבים מבניה – לפחות רבע – לחילוניות כזו או אחרת. עכשיו הגיעו לוי ודומיו למסקנה שהגיע הזמן לפוצץ את הגשר.

הנחמה היחידה היא שמגמות כאלה מעידות בדרך כלל על ספק, לא על אמונה, ועל כך שהעולם החיצוני לא מתנהל כפי שהוא ראוי להתנהל.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, קיבל האו"ם החלטה נבונה סוף סוף ומצא שהציונות היא גזענות. אחד מקודמיו של בנימין נתניהו כשגריר באו"ם, חיים הרצוג, קרע אז בדרמטיות את נוסח ההחלטה מעל דוכן המליאה. השטיק הזה עזר לו מאד אחר כך, כשרצה להיות נשיא.

היום הוכיח נתניהו שוב שהאו"ם צדק, כאשר הוביל את ממשלתו ברוב גדול – 22 נגד שמונה – לקבלת החלטה המפלה בין מתאזרחים שאינם יהודים ובין מתאזרחים יהודים. הראשונים יאלצו להשבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". הנוסח הקודם היה פשוט "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל". חוסר השוויון הדאיג אפילו את יעקב "חוקת התורה" נאמן, שהבין שהתגרות כזו תאלץ את בג"צ להתערב. אמנם, אם להסתמך על תקדימים, זה יהיה בשנת 2021, אבל בכל זאת.

על החוק עצמו כתבתי כבר כאן. על אפסותם של שרי העבודה מיותר להכביר מילים. נראה שהפעם בוז'י הרצוג ושות' הרשו לעצמם להצביע נגד במקום להמנע או להיעלם, פשוט כי ידעו שאין שום סיכוי שהם ירגיזו את נתניהו או ליברמן בכך שיפילו את ההצעה שלהם.

נתניהו עצמו אמר בתחילת הדיון בממשלה כי הצעת החוק היא "תמצית הציונות" ו"יסוד קיומנו". כלומר, לשיטתו של נתניהו, במשך 60 שנה בערך התנהל חוק האזרחות כשהוא מנוגד לציונות ומערער את יסוד קיומה של המדינה. ראוי גם להרהר במשמעות האידיאולוגית של דבריו: תמצית הציונות היא אפלייתם לרעה של לא יהודים על ידי יהודים. זו לא הפעם הראשונה שבה הציב נתניהו את הציונות במקום שבו בדרך כלל רק המתנגדים לה מציבים אותה: בעת ההצבעה על גירוש הילדים הזרים, הוא אמר שהממשלה נאלצה לקבל החלטות קשות, כשהציונות בצד אחד וההומניזם בצד האחר.

אני ודאי לא אחלוק על נתניהו. אבל משונה לשמוע את הטענה הזו מגיעה דווקא ממנו. כבן להסטוריון רוויזיוניסטי הוא ודאי יודע היטב שמדינת ישראל כפי שתוארה בחזונו של ז'בוטינסקי היתה מדינה דו לאומית; זה מה שמאפשר למאמינים אמיתיים, כמו משה ארנס ורובי ריבלין, להתחיל לדבר עליה שוב. ז'בוטינסקי היה יכול לכתוב דברים שהיום נשמעים דברי כפירה מוחלטים, כמו התפיסה ש"כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". ישראל של היום לא מסוגלת להעלות על הדעת סגן ראש ממשלה ערבי, שלא לדבר על ראש ממשלה ערבי. עד כדי כך מדובר בפנטזיה, שאם מישהו ינסה לערוך על פיה סרט, הצעת חוק שנתמכת על ידי ש"ס תמנע ממנו תקציב.

אז מה קרה בין ז'בוטינסקי לנתניהו? קרה מהפך כוחות. קרה הטיהור האתני של 1947-1948. ההצעה של ז'בוטינסקי הגיעה כשיהודים לא היו אפילו שליש מתושבי הארץ. עכשיו היהודים הישראלים מרגישים חזקים, וצריכים להגן על פירות השוד הגדול. עכשיו אין עוד טעם להעמיד פנים שהיהודים הישראלים רוצים שוויון. הם רוצים אדנות. מכך נגזרת רק צורה אחת אפשרית של ציונות: זו שבה היהודים הישראלים אינם מתחלקים בשלל, ושבה לא יהודים הם לכל היותר מיעוט נסבל. מדברים הרבה על כך שמהות יהדותה של המדינה איננה מפורשת בחוקים, אבל אין צורך בפירוש כזה. כל יהודי יודע מה המהות המזוקקת ביותר, תמצית היהדות: אתה בחרתנו.

מעניין לראות מה קרה לנוסחה הבלתי אפשרית – בלתי אפשרית בפועל – של "מדינה יהודית ודמוקרטית". הימין דחה אותה, ברובו, בשל המרכיב הדמוקרטי; הוא חש היטב שהוא חותר תחת המרכיב היהודי. השמאל הרדיקלי דחה אותה בשל ההבנה שהיהדות חותרת תחת הדמוקרטיה, ש"יהודית ודמוקרטית" פירושה אתנוקרטיה עם ציפוי דמוקרטי דק מן הדק.

היום בנימין נתניהו גירד את רוב מה שנשאר ממנו. בשם המדינה היהודית והדמוקרטית, הוא דרש מאזרחים לא יהודים נאמנות למדינה יהודית. הוא הכריז, למעשה, אם להשתמש בניסוח של דובי, על הקמתה של הרפובליקה היהודית של ישראל. ויש להזכיר לממשלת ישראל, בכל פעם שהיא תטען שהיא מחויבת לשוויון, את האמת: שהיא דחתה את רעיון השוויון בהצבעה.

מדינה כזו תתקשה לבקש את נאמנותו של אדם הגון.

(יוסי גורביץ)

אחת המטרות של טבח כפר קאסם, כפי שחשב האחראי על הפעולה, רס"ן שמואל מלינקי, היתה לעודד בריחה המונית של הפלסטינים שנותרו בישראל אחרי הטיהור האתני של 1948; מלינקי היה מודע לתכניות מגירה בנושא, וזכר את התפקיד שמילא אז הטבח בדיר יאסין. מלינקי היה איש מג"ב, אבל המפקד הישיר שלו, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, היה איש צה"ל.

בסוף החודש ימלאו 54 שנים לטבח, שמדינת ישראל מקפידה שלא לציין; ממשלת ישראל לא העמידה שם לא יד ולא מצבת. כשניסה שר החינוך יוסי שריד להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים, קמה זעקה. המקסימום שהמדינה היתה מוכנה לומר היה, בלשון הנשיא פרס – הוא היה סגן שר הבטחון בעת הטבח וקשה להאמין שלא היה מודע לתוכניות הטרנספר, או לנסיונות של הבוס הישיר שלו לטייח את הטבח – ש"כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד".

אתמול (ו') דיווחה כרמלה מנשה ברשת ב' שנערך תרגול רחב היקף, בהנהגת המשטרה אבל גם בהשתתפות גורמים אחרים, כמו פיקוד העורף, ובמסגרתו נערכו הכוחות ל"תרחישים קיצוניים של הפגנות אלימות במגזר הערבי עקב הסכם לחילופי אוכלוסין עם הרשות [הפלסטינית – יצ"ג]. לצורך קליטת העצורים יוקם בצומת גולני מחנה מעצר לערביי ישראל". בלשון נקיה פחות מזו המותרת בקול ישראל, כוחות הבטחון נערכים למהומות שיגיעו עם הטרנספר.

המדהים הוא שאף כלי תקשורת לא הרים את הסיפור של מנשה ורץ איתו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש בקשה דחופה לדיון בכנסת. בשיחה שניהלתי איתו, הוא אמר שזו תהיה טעות להתמקד בעובדה שהשר לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', הוא נציג של ליברמן; זה נראה, לדבריו, גדול יותר מליברמן ועשוי לכלול מעורבות של שר הבטחון אהוד ברק. בהתחשב בכך שפיקוד העורף מעורב בתרגיל, זו הנחת יסוד יותר מסבירה. חנין אמר שהוא מתכוון לבקש הסברים מברק, אם כי הודה שבהתחשב בהתחמקותו הקבועה של ברק ממתן דין וחשבון לכנסת – "הוא חותר לשתקנות מתמדת", אמר חנין – זו תהיה משימה לא פשוטה.

כאן המקום להזכיר שוב שנתניהו לא גינה את שר החוץ שלו על הנאום באו"ם ושעוזריו אמרו שההצעה של ליברמן לחילופי אוכלוסין היא "לא בלתי לגיטימית". עכשיו אנחנו למדים שמשטרת ישראל וצה"ל מתחילים לתרגל את היישום של תכנית ליברמן. יכול להיות, כמובן, שמדובר היה בתרגיל שגרתי ושכדי לקושש לעצמו כותרת אהרונוביץ' החליט להציג את התרגיל כתרגיל טרנספר; אם כן, זה יהיה עוד מקרה שבו מקריב פוליטיקאי את עתידה של מדינת ישראל עבור רווח פוליטי זמני. יכול להיות, מצד שני, שכמו ערב טבח כפר קאסם, מישהו מכין תוכניות מגירה לקראת טרנספר. אחרי הכל, התרגיל הגדול הדומה האחרון שערכו כוחות הבטחון היה ערב ההתנתקות. והיא, כידוע, יושמה.

הערה קצרה: אמש (ו') דרס יו"ר עמותת אלעד, דוד בארי, שני ילדים פלסטינים לאחר שנקלע למארב אבנים. אם להודות על האמת, לא יודע מה הייתי עושה במצבו. כנראה שהייתי מקפיד לא להקלע למצבו – כלומר, לא הייתי מתנחל. אבל נקודה אחת שכלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל, לא ציינו היא עברו של בארי: הוא היה מודע לפעולותיה של המחתרת היהודית הראשונה, ככל הנראה משום שהוזמן לשרת בשורותיה, והוא הזהיר את אנשיה כאשר התברר לו שהשב"כ חשף אותם. בהתחשב בפעולותיה של המחתרת – הטבח במכללה האיסלמית, הנסיון לפוצץ שישה אוטובוסים פלסטיניים – אפשר להניח במידה של ודאות שחייהם של פלסטינים לא נחשבים יותר מדי בעיניו של בארי.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע צץ, הרבה בסיוע "שוברים שתיקה", הסרטון הזה, שבו נראה חייל צה"ל אבי יעקובוב כשהוא רוקד ריקודי בטן לצלילי מוזיקה מזרחית סמוך לעצירה פלסטינית כפותה, איחסן דבאבשה, כשהוא מצולם על ידי חייל שני שזהותו עדיין לא ידועה, ובנוכחות עדים. התקרית התרחשה בדצמבר 2007, בבסיס החטיבה המרחבית בעציון. הצילומים התרחשו מאחורי החמ”ל שבבסיס. זמן קצר לאחר מכן, חבשו יעקובוב והחייל האחר כומתה לראשה של דבאבשה. בנקודה זו הגיע למקום הסמח"ט, סגן אלוף גיא אושרי, וצעק על החיילים.

כשפנה עיתון ישראלי גדול לדובר צה"ל, טען הלז כי יעקובוב נשפט ונכלא ל-21 ימי מחבוש. מעדותם של החיילים שנכחו במקום, לא זה היה המצב. הם נקראו לשיחת תחקיר, ולאחר מכן נערכו שיחות הסברה בבסיס; יעקובוב רותק, עד כמה שניתן לברר ללא הליך משפטי – אחד החיילים המעורבים אמר כי ההתרשמות שלו היתה שאושרי חושש שהליך כזה יקרין באופן שלילי על היחידה שלו, בעיה מוכרת בצה"ל – ולא נכלא. יצוין כי יעקובוב נכלא, ככל הנראה מאוחר יותר, בשל תקרית אחרת, של השתכרות בתפקיד; יכול להיות שזה מה שמכרה היחידה לדובר צה"ל על תקן עונשו של יעקובוב. היכולת של דובר צה"ל לברר פרטים מדויקים על תקרית שהתרחשה לפני כמעט שלוש שנים נמוכה: אלא אם קרה משהו חריג, רוב החיילים המעורבים שוחררו, ואת מצב ניהול הרישומים בצה"ל כולנו מכירים.

דיברתי הבוקר עם יעקובוב (הטלפון שלו נמצא בפייסבוק; אני מניח שכמו עדן אברג'יל, גם הוא עובר קורס מזורז בניהול הפרטיות בפייסבוק). בניגוד לפרסומים אחרים ברשת, יעקובוב נמצא בישראל, לא בגרמניה. הוא נשמע המום למדי כששוחחתי איתו, אמר שהוא הרגע התעורר וסירב לענות על שאלות. 

מטבע הדברים, שמו של אבי יעקובוב לא פורסם, אם כי החברים שלו זיהו אותו בפייסבוק והודיעו לו שהוא הפך לסלב. יש מדיניות ממאירה כזו מצד רשויות הבטחון, שגורסת שצריך להסתיר את זהותם של חיילים שביצעו פשעי מלחמה. המשמעות היא, כפי שלמדנו השבוע, שאתה יכול להשתמש בילד שבוי כמגלה מוקשים ועדיין לסמוך על כך שהציבור הישראלי – כולל המעסיקים העתידיים שלך, בני המשפחה שלך, החברים שלך – לא ידעו מה עשית במדי צה"ל.

הגיע הזמן לרסק את התפיסה הזו ולעבור למדיניות של תג מחיר: לזהות את הפושעים בשמם, ולרדוף אותם בכל אמצעי חוקי – בישראל ומחוצה לה. מאחר וצה"ל לא מעניש אותם, או גוזר עליהם עונשים מגוחכים – יש לו מסורת ארוכה כזו, מאז קנס עשר האגורות שהוטל על המח"ט שהיה אחראי לטבח כפר קאסם, יששכר שדמי – צריך הציבור המודע לעשות זאת. אשמח אם מישהו יוכל לקשר ביני ובין דבאבשה, כדי שהיא תתוודע לזהותו של יעקובוב ותשקול הגשת תביעה אזרחית נגדו. צריך להקשות עליו, ועל אחרים – כמו דורון זהבי – את האפשרות לצאת לחו"ל. שניים-שלושה סאדיסטים משועממים במיל', שימצאו את עצמם בהליכים אזרחיים ארוכים או תקועים באיזה תא כלא בלגי, יעשו הרבה יותר לחינוך חמושי צה"ל על ההתנהגות הראויה בנוכחות עצירים מאשר אלף נהלים וסדנאות. התעללת בפלסטיני? דע שיש סיכוי שזה יחזור אליך.

אני מכיר את טיעון הנגד: המצב אשם, לא החיילים. לא נכון. המצב אולי אחראי, אבל האשם הוא תמיד אדם ספציפי. מעבר לכך, יש דרגות באשמה ובאחריות. חייל במחסום שממלא פקודה באופן אטום ומסרב להניח ליולדת לעבור, יוכל לטעון כאשר הוולד שלה ימות שהוא בסך הכל מילא פקודה, ואפילו פקודה חוקית; היעקובובים והאברג'ילים ואלפי החיילים האחראים שהיו במצבם – "השעמום הורג את הצבא", אמר לאחרונה מח"ט הצנחנים – לא יכולים לטעון להגנה כזו. הגיע הזמן לחשוף אותם במערומיהם.

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית שניה: שלום בחן את חוק הטרור ומצא אותו יותר מפחיד ממה שחשבנו: על פניו, החוק מאפשר לראש הממשלה ולשר הבטחון להקים יחידות חשאיות ונטולות פיקוח. הסעיף שהוא מתייחס אליו נמצא בעמ' 64 של ה-PDF.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שאתה חושב שאין יותר לאהוד ברק לאן לשקוע, הוא יוצא בהצהרה פומבית שמוכיחה לך ששוב טעית.

במקרה שלנו, מדובר בחוק הנאמנות. ראש ממשלתנו הודיע במפתיע כי בישיבת הממשלה הקרובה יעלה לדיון את הצעת החוק של יעקב נאמן, שליחו לדבר עבירה של איווט ליברמן במשרד המשפטים, שקובעת כי כל מתאזרח יידרש להביע נאמנות ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

כל מתאזרח? לא בדיוק. כמו חוקי עוול רבים אחרים במדינת כל יהודיה, מי שזכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות מקבל פטור. ככה כותבים, במשפטית ישראלית, שליהודים יש זכויות יתר. רשמית, כפי שמציינת היטב נעמה כרמי, העולים אינם נחשבים למתאזרחים; הם נחשבים, מכוח חוק השבות למי שנולדו פה – או, ליתר דיוק ולמרבה המבוכה, כל היהודים היושבים בישראל, גם אם נולדו כאן, נחשבים לעולים.

כלומר, הצעת החוק הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: לתקוע אצבע בעינם של האזרחים הפלסטינים בישראל, ולומר להם שוב שהם אזרחים סוג ב', שאם אחד מהם ירצה לשאת אזרחית ירדנית או מצרית, בן המשפחה החדש יצטרך לעבור נוהל מפרך של קבלת אזרחות, ובסופו להשבע נאמנות למדינה יהודית. לא למדינה שבה כל האזרחים שווים, אלא למדינה שבה יש שני מעמדות מובהקים של אזרחים, הנחלקים על פי מוצא: ילידים ופולשים. זו, אגב, לא אמירה שלי: כך כתוב בחוק השבות.

אז מה עשה מפרק השעונים ממגדלי אקירוב? הוא הודיע שהוא לא היה שותף להליכים – איפה הוא היה? ישן? – ושיש לו הצעת תיקון: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ואני מתחייב לכבד את חוקי המדינה". ההדגשה שלי.

ברק חושב, אולי, שהתוספת הזו על מגילת העצמאות מועילה איכשהו לאזרח הערבי, מורידה משהו מעוצמת ההשפלה. ספק רב בכך. נראה שהוא בכלל מכוון אל שותפיו המתמעטים והולכים בשמאל הציוני המתון, מנסה לפתות אותם באזכור של מגילת העצמאות; אולי הם יבינו שזו לא מדינת היהודים נוסח זבולון אורלב, אולי הם יחשבו שהוא לא מוכר אותם – שוב – לימין. בקצרה, אולי הם לא יפריעו לו להשאר בממשלה גם אם הוא יצביע עבור החזיר הזה. הרי יש לו נזם באף.

אם יש לברק עדיין תומכים, הם ודאי לא שמו לב שהממשלה שהוא יושב בה כבר ביטלה את סעיף השוויון במגילת העצמאות וכבר קבעה שמדינה יהודית – לפחות המדינה היהודית הזו – לא יכולה להיות דמוקרטית.

העלאתה של הצעת החוק הזו לדיון דווקא עכשיו היא אתנן מובהק של נתניהו לליברמן. כדי לשמור את הבריון המורשע בממשלה שלו, מוכן נתניהו להשפיל כ-20% מאזרחי המדינה, שגם כך רואים ממנה מרורים. יותר ויותר דוחקת הממשלה הזו את הפלסטינים הישראלים לפינה, מאלצת אותם לבחור בין המרכיבים הישראליים והפלסטיניים שבזהות שלהם (במושב הקרוב של הכנסת יש עוד כמה הצעות חוק מגונות בכיוון – האגודה לזכויות האזרח ריכזה מידע על הנושא כאן). עד שיבוא פיצוץ, שלאחריו יתכרבל הציבור הציוני בתנוחה העוברית האהובה עליו וייבב שלא אוהבים אותו, והוא הרי נתן להם כל כך הרבה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורמים. כזכור, עכשיו שאני מודע לאפשרות להוסיף הערות לתרומה, אני גם קורא אותן ומשתדל להגיב.

(יוסי גורביץ)

הכנסת שוקלת בימים אלה את חוק הטרור, שאמור לארגן מחדש את כל ההתייחסות החוקית לנושאי טרור במדינה. שלום כבר כתב בנושא את אחד הפוסטים היותר מוצלחים שלו, אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים בנושא. אני מודה לאגודה לזכויות האזרח על המסמך הממצה שלהם (זהירות, PDF) בנושא.

ראשית, החוק (זהירות, PDF) מאפשר להגדיר כפעולת טרור גם "פגיעה בסמלי שלטון" (עמ' 6). כלומר, אם אתה שורף דגל ישראל, אתה הופך לטרוריסט. כלומר, פעולה שהיא פעולת מחאה לגיטימית, לא רק תכניס אותך לכלא – היא תכניס אותך לכלא לתקופה ארוכה במיוחד.

שנית, שר הבטחון מוסמך, על פי שיקול דעתו הבלעדי, להכריז על ארגון כעל ארגון טרור (שם, עמ' 9). אמנם, מומלץ בהמשך שהוא לא יעשה זאת ללא בקשת ראש שירות בטחון כלשהו (עמ' 10). אבל בשום מקום אין לחברי הארגון יכולת להתגונן. למעשה, הפעם הראשונה שארגון עשוי לשמוע שהוא ארגון טרור היא בהכרזה הרשמית של שר הבטחון.

יש להניח שקצת קשה לזמן נציגים של עז א דין אל קסאם כדי שיוכלו להציג את עמדתם באשר להכרזה המיועדת קודם ששר הבטחון יקבל אותה, אבל החוק ממילא לא עוסק בארגונים כאלה: הוא מיועד לטיפול בארגוני צדקה ועמותות. פתאום הם מוצאים את כל כובד החוק מופעל נגדם. החשבון שלהם מוקפא. מוציאים להם שם רע. כשהם מגיעים לבג"צ כדי לערער על ההחלטה, הם מגיעים אליו כנציגי ארגון שכבר הוכרז כארגון טרור, וההתייחסות אליהם תהיה כאל כאלה.

שלישית, התרחבות עם פוטנציאל אינסופי של מעגל הטרור. נניח שאדם מעלה תרומה לאיזו עמותה. אותה עמותה תומכת גם במוסדות חינוך פלסטיניים. חלק מהמוסדות הללו, מטבע הדברים, שייכים לחמאס. טראח! העמותה, והתורם, הפכו באחת לטרוריסטים.

רביעית, ומשהפך אדם לחשוד בטרור, אפשר לעשות לו שורה של דברים לא נעימים ולא מקובלים. צריך לפרט אותם, כי הם במידה רבה ליבת החוק.

1. מורחב משמעותית השימוש ב"חומר סודי", כלומר מידע, שבדרך כלל נטען שהוא מודיעיני ושלעיתים הוא מפוברק, שמוגש לבית המשפט ללא ידיעת הנאשם. כאן נוצר מצב שכפי שאני לא נלאה לומר, גרוע מזה של מצבו של חשוד שנגרר בפני האינקוויזיציה. החשוד על פי חוק הטרור לא יודע במה הוא חשוד, לא יודע מי החשיד אותו, ואין לו שמץ של יכולת להתגונן. חשוד שזומן לאינקוויזיציה היה יכול, לפחות, לציין את רשימת אויביו, ואם ההלשנה עליו הגיעה מאחד מהם, הוא היה משוחרר. ה"מידע הסודי", קובע החוק (עמ' 94), הוא לא רק מידע שחשיפתו מסוגלת לפגוע בבטחון ישראל, אלא גם כזה ש"יכול לפגוע ביחסי החוץ שלה". כפי שלמדנו לאחרונה, גם בקשת מידע על רכוש הוואקף ביפו יכולה להיחשב כ"פגיעה ביחסי החוץ של ישראל".

2. חמור אפילו יותר, מורחב השימוש במעצר מנהלי (עמ' 97). לראשונה, הוא יוצא מגבולות תקנות שעת חירום ונכנס לכלל המשפט הישראלי הנורמטיבי. מעתה, השימוש בו מותר גם שלא "בשעת חירום" (החוק החדש מבטל את הסעיף המגביל הזה – סעיף 1 – בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)). עד כה השימוש בו היה מוגבל, במידה רבה, לתחומי השטחים הכבושים, והשימוש בו בתחומי מדינת ישראל, או כלפי אזרחי מדינת ישראל, היה מצומצם ובמשורה. הפיכתו לחלק מן החוק הנורמטיבי תהפוך אותו לשגרתי הרבה יותר. המעצר המנהלי יוצר אזור דמדומים חוקי, שבו אפשר להחזיק אדם במעצר, שנים על גבי שנים – הארכה אחרי הארכה – מבלי להוכיח את אשמתו או אפילו מבלי לאפשר לו להוכיח את חפותו. מעצר מנהלי הוא מעצר שמתבצע ללא ראיות מספיקות להליך פלילי, כלומר שהוא יישען כמעט תמיד על "חומר סודי". אחרי הכל, אם היו ראיות נגד החשוד, לא היה צורך במעצר מנהלי.

3. החוק החדש מאפשר (שם) שורה של הגבלות אחרות, לתקופה של שישה חודשים, כנגד חשודים בטרור, וזאת ללא אפשרות של הגנה: הגבלת יציאה מאזור מסוים; איסור שהיה באזור מסוים; איסור יציאה מהארץ; חובה לעדכן את המשטרה על תנועותיו; חובה להפקדת דרכון; איסור להחזיק ב"חפצים מסוימים" או לקבל "שירותים מסוימים"; איסור מגע עם אדם או קבוצת אנשים; הגבלות עיסוק; או הסעיף הכוללני שאומר "או כל הגבלה אחרת המתחייבת מטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור".

השילוב של שלושת הסעיפים הללו הוא קטלני למדינה דמוקרטית. מעצר ללא עורך דין הוא כלי שמטרתו אחת: שבירת הנחקר והשגת הודאה. הכלי הזה עובד. במקרה האחרון שראינו, זה של אמיר מח'ול, נאלצה התביעה להודות לאחרונה בחירוק שיניים שאין לה כל ראיה כנגד מח'ול שאיננה הודאתו. היא לא מצאה כל ראיה במחשביו שהוחרמו, או במאות השעות של האזנה לו. נזכיר שוב את מספר הזיכויים במשפטי זוטא בישראל, שבהם נטען שההודאה הוצאה מהחשוד בעינויים: אפס.

ואם זה לא היה מספיק, שר הבטחון (או הרמטכ"ל!) רשאי מעתה, על פי שיקול דעתו, לזרוק אזרח ישראלי למעצר מנהלי, והראיות כנגדו יהיו סודיות. הוא גם רשאי לוודא שהאיש יפוטר או לא יוכל להתפרנס, שהוא לא יוכל לעזוב את הארץ שבה הוא נרדף בלי אפשרות להתגונן, או לא יוכל להפגש עם ידידיו. הסעיף האחרון מתקרב מאד לנוהל ה"נידוי" המושמץ של המשטרה החשאית הדרום אפריקנית, שאיפשר מעצר בית תוך מניעת מגע של החשוד עם קרוביו וידידיו, ללא משפט. לכל היותר, יותר לחשוד שימוע בנוכחות שר הבטחון (או הרמטכ"ל) וזאת, אם ירצה השר (או הגנרל) לאחר המעצר.

החשוד יוכל לאחר מכן לערער על הצו לבית המשפט המחוזי, אבל יש לי הרגשה עמומה שהתיק יגיע משום מה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, לפני השופטת עינת רון. איכשהו, דברים כאלה פשוט קורים. החוק מכיל שורה של סעיפים בעייתיים ומעצבנים אחרים, אבל אחרי מה שצוין למעלה, הם שוליים.

עכשיו, תאמרו, רגע, אתה רץ. מי אמר ששר הבטחון (או הרמטכ"ל) אכן יוציא צו כזה? מי אמר שהוא לא יסתכל על החומר החשאי בשאט נפש, יסרב לשמש כחותמת הגומי של יובל דיסקין, ויגלגל את השב"כ מכל המדרגות? שתי תשובות. קודם כל, לא יכול להיות שחירותו של אדם תהיה תלויה בשיקול דעתה של דמות פוליטית. ושנית, אני לא יכול לחשוב כרגע ולו על מקרה אחד שבו השב"כ ביקש צו מעצר מנהלי משר בטחון ולא קיבל אותו. אם החוק הזה יעבור, חירותו של כל אזרח תהיה מוטלת בסכנה ברגע שהוא יעצבן את השב"כ, ואפילו ההגנות הרעועות שהיו כאן עד כה לא יעמדו לו.

הסכנה, כמובן, לא שווה. רוב האזרחים הציונים הטובים, שמהללים את צה"ל ומאמינים לשב"כ ללא חקירה ודרישה, לא נמצאים בסכנה. בדרך כלל. אבל אזרחים ספקניים יותר, ביקורתיים יותר, כאלה שיחסם לציונות בעייתי, ידעו מעתה שאפשר, בהינף מקלדת, לבטל את שארית זכויותיהם. זו, מותר לחשוד, מטרתו של הארגון שהודיע שמטרתו היא "סיכול חתרנות", גם כאשר החתרנות הזו חוקית ומיועדת להשפיע, בדרכים חוקיות ובלתי אלימות, על פניה של מדינת ישראל. אסור, בקצרה, שהחוק הזה יעבור.

והוא יעבור, כמובן.

תיקון: