התנהלות האספסוף היהודי במקרי פיגוע מוכיחה את חלילות טענת ה”הרגנו אותו כי היה מסוכן”

“את כל הכסף שהיה מרוויח היה מעביר למצרים כי היה סיכוי קלוש שהם ישחררו את המשפחה שלו ולא ירצחו אותם בגבול והוא ממש ממש רצה שהם יגיעו בשלום לישראל.

אני את הכסף שהרווחתי לא שלחתי למשפחה, אבל הוא לא גרם לי להרגיש רע עם זה. […] אם יכולתי לבקש ממנו סליחה על כל מה שקרה, הוא בטח היה סולח.”

קצת על הפטום ורהם, שנרצח בידי בני עוולה.

בשבועות האחרונים, חמושים יהודים או אספסוף מבוהל הפעיל אלימות חריגה, במספר מקרים קטלנית, כלפי אנשים שלא היתה כל הצדקה לאלימות כזו כלפיהם. המקרה המובהק ביותר הוא של הפטום ורהם, שנורה ללא כל סיבה ראויה על ידי קב”ט התחנה בבאר שבע בעת הפיגוע שם שלשום (א’), ושלאחר מכן הוכה בעודו מדמם על ידי האספסוף. משטרת ישראל, אגב, הודיעה שהיא מחכה עם החקירה – ביחס לעבירה שלכאורה עולה לכדי רצח – עד אחרי נתיחת הגופה, והודיעה שבכל מקרה היא לא מתכוונת לחקור את התוקפים בחשד לרצח.

כי פאדיחה. אחרי הכל, יש איזה אפס שהתגלם בבשר שמשמש עכשיו כבכיר באופוזיציה שקרא לירות בלי הבחנה ובלי לשאול שאלות במי שמוציא סכין או מברג, והודיע לעמישראל שזה לא הזמן לשאול לגבי מניעים. הם כולם רוצים להרוג אותנו, הטעים, אז השכם להורגו. ואני אפילו לא מדבר על השר לבטחון פנים ועל ראש ממשלה, שאמרו שאסור שמחבל ישרוד את הפיגוע, ורק שכחו לעדכן את העם היושב בציון שאפעס, אם הם הורגים את הבנאדם הלא נכון, עוכר הדין הוא לגמרי על חשבונם. כי מי צריך לעצור אנשים, לנהל משפט ולחרוץ דין כשאפשר פשוט להסתער על האדם שלא בא לך טוב בעין ול”נטרל” אותו, ושאלוהים יברר אחר כך אם זה היה מוצדק או לא.

מקרים פחות מובהקים אבל עדיין בוהקים הם אלה של פאדי עלון, שנחשד בדקירה בירושלים. כפי שאפשר לראות מהסרטון פה, עלון לא היה חמוש בזמן שנורה למוות. השוטר שזיהה אותו ראשון הבין שהסכנה שלו מוגבלת, ולקול מחאות האספסוף – שרצה לראות דם – הוציא תרסיס פלפל; אבל אז הגיע למקום עוד שוטר, שהקשיב לאספסוף והרג את עלון בדם קר. אל תדאגו: הוא לא יועמד לדין. לא רק הוא לא: גם האנשים שדירבנו לרציחתו לא יריחו את הליזול.

והיה המקרה של אסראא עבד, שעמדה בתחנה המרכזית בעפולה, מוקפת בשוטרים וחמושים היסטריים אחרים, מחזיקה סכין מבלי לזוז. מישהו נכנס לפאניקה – כלומר, יותר מהפאניקה הרגילה – וירה בה. לא היה בכך שום צורך. הנה, למשל, כיצד מטפלת משטרת לונדון באדם שחמוש במאשטה: מפנים את הזירה, תתמודדים איתו ועוצרים אותו. בחיים. האיש, אגב, נלקח לבית החולים; וזה כנראה מה שצריך היה לעשות גם עם עבד, שסובלת מדכאון וניסתה בעבר להתאבד. היא היתה מסוכנת בעיקר לעצמה.

למשטרת ישראל יש טייזרים, קרי אקדחי הלם חשמלי. יש לא מעט מהם, למעשה, אם לשפוט על פי מספר הסרטונים שבהם רואים שוטרים ישראלים משתמשים בהם כדי לענות אנשים שלא מהווים שום סיכון, לעתים קרובות כפותים. לאיפה נעלמו כולם בחודש האחרון?

כשאני אומר את כל זה, במיוחד בימי דם, מטיחים בי: נראה איך היית פועל במקומם. ובכן, אני מקווה שבמקומם הייתי מתנהל בקור רוח ושומר על צלם אנוש. על הבסיס שבו שירתתי זרקו פעם רימון רסס (הוא היה רימון נפל, כיאה למנהל האזרחי): לא ירינו לכל עבר, ודווקא היו כמה מטרות אזרחיות בטווח ראיה. ירו פעם על הרכב שבו נסעתי; הקצין ירד מהרכב וירה באוויר, לא בצעיר הסמוך. צה”ל של האינתיפאה הראשונה לא היה מופת של שפיות, רחוק מכך, אבל לא הוא ולא הציבור שאותו שירת לא היו אספסוף מבוהל ברמה שאנחנו רואים היום.

ויש לציין שהבהלה הזו מזויפת. אדם לא חמוש לא מתקרב לאדם שהוא חושב שמסכן אותו ומטיח כסא בראשו. האספסוף הופך לגיבור בדיוק בנקודה שבה הוא חש שהוא לא נמצא בשום סכנה; יותר מכך, שלא רק שאין לו שום סכנה, הוא יכול לפרוק את השנאה שלו כלפי מושא שנאה מקובל, ושהוא לא יצטרך לשלם על כך שום מחיר.

אחרי הכל, אם חיות האדם שהטיחו ספסלים בראשו של ורהם – ראיתי את הסרטונים, באמת אין שום סיבה שגם אתם תעשו את זה לעצמכם – באמת חשבו שהוא מסכן אותם, הם לא היו מתקרבים אליו. אם החמושים המבוהלים שירו בעבד באמת חשבו שהיא מסוגלת לדקור אותם, הם לא היו סוגרים טווח למרחק דקירה. הם היו יורים בה מרחוק.

לקניבליסטים של הימין היהודי שמסנגרים על הלינצ’ים האלה יש שני תירוצים מקובלים. קודם כל, הם אומרים, יכול להיות שיש על המחבל חגורת נפץ. וואלה. יכול להיות. יכול להיות גם שהוא כריש-על בעל כוחות כישוף ולייזרים מהעיניים, שהחליט להסוות את עצמו זמנית כאדם. שאלה לי אליכם: אם אתם באמת חושבים שיכול להיות שיש עליו חגורת נפץ, למה אתם מכניסים את עצמכם לטווח הפיצוץ?

התירוץ השני הוא צ’ארלי שלוש. זה היה שוטר שנדקר למוות על ידי מחבל ב-1990. הטענה – וזו טענה בלבד, כי שלוש נהרג במקום – היא ששלוש סבר שהוא ניטרל את המחבל וזה דקר אותו דקירה אחת בלב. אתם רואים, אומרים הקניבלים, פעם, לפני 25 שנה, היה כנראה מישהו שנדקר על ידי מחבל פצוע, ועל כן אנחנו צריכים לירות בכל אדם, גם אם לא נראה שהוא מסוכן.

רק שכמובן, ההגיון הזה עובד רק לכיוון האנשים מהאתנוס הלא נכון. כששוטר הרג בסוף השבוע אזרח יהודי שרץ בכיוונו עם שתי סכינים – ואגב, לא הייתי שם אבל כן, הבחירה הראשונה שלי היא עדיין טייזר, והשניה עדיין ירי לכיוון הרגליים – קמה צעקה. הרוצח ישי שליסל נעצר על ידי המשטרה פעמיים, מבלי שנורה (ושוב, אני לא חושב שצריך היה לירות בו, ודאי לא ירי קטלני). האנשים שאומרים לנו שצריך לירות בכל מי שנושא סכין או מברג, גם אם הוא לא מסוכן, גם אם הוא נס, גם אם הוא על הרצפה, מדמם – אלה האנשים שגם אומרים לנו שצריך לירות במיידי אבנים כי אבן היא נשק קטלני. ואיכשהו, אתה לא שומע מהם את הדרישה שצה”ל יירה במיידי אבנים יהודים בגדה, למרות שבחודש האחרון נרשמו למעלה ממאה תקריות כאלה. ודוק: נרשמו. היו לא מעט תקריות שלא תועדו. פתאום, כשהאבן בידיים של יהודי, היא לא נשק קטלני.

וזה כל הסיפור: אכיפה סלקטיבית, על פי מוצא. אם אתה יהודי שנראה נורמטיבי – רצוי להיות גבר ממוצא אשכנזי, לא הומו מדי למראה, בלי סממנים שמאלניים בולטים – אז אתה לא מסוכן בהגדרה. אם אתה שחום יותר, אתה נכנס לקבוצת הסיכון. אם אתה פלסטיני או חלילה, אפריקאי, ההנחיה היא להרוג קודם ולשאול שאלות אחר כך. הסכנה? הסכנה היא רק תירוץ. מי שראה את חמושי צה”ל המבוהלים הנסים מפני מפגע פלסטיני בודד בתחנה המרכזית בבאר שבע, מבין מיד למה האספסוף העדיף לכלות את זעמו בפליט הנואש, חסר ההכרה, שבסך הכל רצה להוציא את משפחתו ממחנות העינויים בסיני: הוא היה מצד אחד לא מסוכן כלל, ומצד שני מטרה לגיטימית.

בראשית העת החדשה, כשהחלה הרדיפה העממית אחרי מכשפות, מצאו עצמם האנשים שהסיתו את האספסוף לרצח בפני סתירה לוגית. איך אפשר לומר בו זמנית שהמכשפות מסוכנות כל כך, ובו זמנית שבטוח להתמודד איתן? כלי ירי לא היו נפוצים אז. האם זה באמת חכם להכנס לעימות פנים מול פנים עם מישהי שמנהלת קשרים אישיים עם השטן, ויכולה באמצעות העין הרעה להרוג את ילדיך?

אל דאגה, אמרו מפיצי השנאה – במקרה שלנו, האינקוויזיטורים היינריך קריימר ואולי יעקב שפרנגר, כותבי ה-Malleus Maleficarum, “פטיש המכשפות” הרצחני – אל דאגה. המכשפה אולי מסוכנת, אבל ברגע ששמת עליה יד, ברגע שהיא באזיקים, שוב אין בה כוח עוד. במילים אחרות, נידחי החברה הם מטרה מובהקת בדיוק ברגע שהם הופכים ללא מסוכנים. לא התקדמנו הרבה, כמסתבר.

האספסוף הוא אספסוף. הוא שב הביתה ואחר כך יצטרך להתמודד עם מה שעשה. אולי גם יצטרך להתמודד עם השלכות משפטיות. אבל את הדם אנחנו דורשים לא מהם, אלא ממי ששכנע אנשים פשוטים שאנשים פשוטים אחרים הם מטרה לגיטימית לחייתיות. אנחנו זוכרים את קריימר ושפרנגר; כמוהם ייזכרו לדראון גם נתניהו, ארדן, לפיד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפליטים הסורים מצביעים, שוב, על כך שהתירוץ הבטחוני של ישראל הוא רק תירוץ – המדיניות שלה היא שנאת אדם

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר לאחרונה שלישראל אסור לקלוט פליטים סורים – משבר הפליטים, לדבריו, הוא עניין אירופי. לא ברור איך בעייתם של אנשים שגרים כמה שעות נסיעה מפה היא בעיה דווקא של אירופה ולא של שכנתם ישראל; מה שברור הוא שפתאום לפיד, שבמשך שנים תיאר את עצמו הן כסוג של נציג היהודים האירופים הן כנציג הדור השני לשואה, החליט פתאום שאירופה זה לא פה. אירופה זה לא שם. פה זה הלבאנט. אתה יודע, יאיר, יש כל מיני השתמעויות להחלטה הזו. כמו, למשל, שאם כאן לא אירופה, אתה נטע זר. על החרפה שבה מי שלא מפסיק לדבר על השואה לא מוכן לקלוט פליטים אין טעם להשחית מילים; זה דיסוננס קוגניטיבי שישראל חיה איתו שנים, מאז הגיעו אליה פליטי החרב הראשונים מדארפור והיא הגדירה אותם כבעיה.

ראש ממשלתנו, בנימין “שהכל נהיה כרצוני” נתניהו, אמר דברים דומים מאד. לישראל, לדבריו, אין את “העומק הדמוגרפי,” מה שזה לא יהיה, לקלוט פליטים סורים. מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית והצמח הרעיל שנלווה אליה, הטוקבקים, רואה גל עכור הרבה יותר: הפליטים הם מלוכלכים, מדווחת התקשורת, וחלק מהם כנראה בכלל לא פליטים, ואירופה בכלל נמצאת על סף שואה דמוגרפית.

ואלה רק הכותבים המקצועיים, אלה שמשלמים להם כדי לנסח מסר ברור. בקרב המגיבים המצב הרבה יותר חמור. שם יש שנאה בלתי מוסתרת לפליטים, כמו גם שילוב של שמחה לאיד על גורלה של אירופה – תרגישו מה זה לחיות עם ערבים! – יחד עם קינות על קריסתה המתקרבת תחת גל כובשים עוינים. וכמובן, הרעיון שישראל צריכה לקלוט מספר פליטים נתקל בחומה של בוז ושנאה.

(כן, בוז’י הרצוג אמר איזה משהו. נמאס לי להתייחס לבוז’י הרצוג אחרי שהוא הצביע עם הממשלה על פחות או יותר כל דבר בעל משמעות – בשבוע שעבר המפלגה שלו תמכה בחוק הטרור. שישחק בלהיות ראש אופוזיציה במקום אחר.)

סניגוריה של המדינה הציונית נוהגים לטעון שהיא כלל איננה מדינה גזענית; יש לה בעיות בטחון, זה הכל. היא מתמודדת עם אוכלוסיה מרדנית שנוקטת באמצעים קטלניים ועל כן אין לה ברירה אלא להיות משטר דיכוי כלפיהם, אבל היא איננה גזענית. היהודים אינם ונאי זרים, רק את אלה שבחרו להלחם בהם.

נושא הפליטים הוא נייר לקמוס שמאפשר לבחון את הטענה הזו. הפליטים מאפריקה לא היוו כל סכנה בטחונית למדינה היהודית – ואף על פי כן, היא נאבקה בשיניים ובציפורניים על החזקתם במחנות ריכוז בדרום. היא חוקקה חוקי עוול שהופלו על ידי בית המשפט העליון שלה שלוש פעמים. אף שהפליטים מאפריקה לא היוו כל בעיה בטחונית, והפשיעה שלהם היתה ככל הנראה נמוכה או שווה לפשיעה של האוכלוסיה היהודית, הם נפלו קורבן לתעמולת זוועה מראש הממשלה ומטה. שרת התרבות הנוכחית של המדינה היהודית היא זו שבשעתו הגדירה אותם כסרטן; השגריר החדש באו”ם של המדינה היהודית היה ממובילי ההסתה נגדם; עיתונאים “אנשי מרכז” כמו בן דרור ימיני כתבו שוב ושוב על הסכנה הנובעת מהגבר השחור האורב לנערה הלבנה. 55,000 הפליטים האפריקאים בישראל הוגדרו שוב ושוב כסכנה על עצם קיומה של האומה.

כלומר, היהודים הישראלים ומנהיגיהם – מראש הממשלה ומטה, עבור בתקשורת, עבור בדמגוגים מקומיים – לגמרי מסוגלים להביע שנאה גזענית כלפי אנשים אחרים, שנאה גזענית ממוסדת, בלי שום תירוץ בטחוני.

הפליטים מסוריה אפילו לא פה, ולמעשה ספק אם הם רוצים לבוא לפה – להם, בניגוד לאירופאים ולאמריקאים, אין אשליות ביחס למדינה היהודית בלבאנט – אבל עצם הרעיון שכמה מהם ייכנסו לישראל כבר מעורר פחד ושנאה. ניצול השואה נח קליגר, שמשמש לעתים תכופות ככתב ידיעות אחרונות בנושאי שואה, כתב טור ששולל מכל וכל את אפשרות קבלתם של פליטים: הנימוק העיקרי שלו הוא “האיום הדמוגרפי,” כביכול כמה עשרות אלפי פליטים סורים ימוטטו את הרוב היהודי. קליגר לא מהסס לשלוף נימוק שנלקח ישירות מזמנים אפלים (TM) שהוא אישית אמור להכיר: מה אנחנו צריכים את הצרה הזו.

הטענה הרווחת בקרב הטוקבקים היא שקודם כל מדובר באויבים, שכן הם סורים. זה קשקוש. מדובר באנשים שנמלטו מבתיהם מפני משטר אסד ודאע”ש. הם אולי רשמית נתינים של המדינה הסורית, מה שנשאר ממנה, אבל להתייחס אליהם כאל משרתי המשטר הוא שווה ערך להתייחסות הבריטית ליהודים פליטי הנאצים כאל נתיני אויב: הבריטים הבינו מהר מאד שמדובר בטעות. האמריקאים למדו, למשל, שאמריקאים-יפנים הם חיילים מעולים, גם כאשר מולדתם נמצאת במלחמה עם מולדת הוריהם.

טענה אחרת היא שיכול להיות שיסתננו איתם תומכי דאע”ש. זה לגמרי יכול להיות, כפי שהיו לא מעט סוכנים קומוניסטים שהגיעו עם הפליטים מהיטלר. אבל כדי לטעון אז שאסור לקלוט את הפליטים כי יש ביניהם סוכנים היית צריך להיות בהמה נאלחת, בדיוק כפי שצריך להיות כדי להעלות את הטענה הזו היום. יש לנו שב”כ, והתפקיד שלו הוא למצוא סוכנים כאלה, אם אכן יהיו כאלה. הרעיון שנגזור מוות על עשרות אלפי בני אדם כי כמה עשרות מהם עשויים להיות סוכני אויב איננו אנושי. אם המחיר של קליטת פליטים הוא הגדלת תקציב השב”כ, עם נדיב, עם שטוען שהמורשת שלו היא מורשת של פליטות, היה פותח את הארנקים ללא אומר.

במקום זה, הספירה הציבורית שלנו מלאה בדיבורים על כמה הפליטים מלוכלכים ועד כמה הם ישחיתו את התרבות האירופית. כפי שהעיר נתאי פרץ בצדק, האנשים שאומרים את הדברים הללו חוזרים על אותן המילים עצמן שנאמרו על אבותיהם.

אולי הטענה הדוחה ביותר היא זו שאומרת שהגיע קץ הציוויליזציה המערבית ושהמוני ברברים עומדים לפשוט על אירופה. זו לא טענה חדשה, אבל אילן היוחסין שלה בעייתי מאד. זו היתה טענתם של החוגים הלאומניים והאנטי-ליברלים באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אירופה של אז נראתה להם מנוונת, נשית, חסרת ערכים (אחד המקדמים הבולטים של הרעיון הזה היה הציוני מקס נורדאו), תרבות שהתרחקה מערכיה המקוריים ושנמצאת על סף שטיפה על ידי גל של ברברים. בדרך כלל, אלו היו הברברים שיגיעו מאסיה – המונגולים וצאצאיהם הרוסים. מכאן היה כפסע מתפיסת מלחמת התרבויות של הנאצים, שגרסה שיש רק פתרון אחד לחשש האיום מהתבוללות וטמיעה איטית – מלחמת השמדה. ואנחנו יודעים מי היו הקורבנות הראשונים של מלחמת הגזעים הזו, אנחנו יודעים איך המונחים יהודי/בולשביקי/אסייתי התערבבו לבלי הכר, אנחנו יודעים מה היה המחיר ואנחנו יודעים מי שילם אותו.

ואף על פי כן, באופן מדהים, הרעיון הזה נוכח מאד בספירה הציבורית שלנו. הפעם הפולש המסוכן מגיע מאפריקה ומהמזרח התיכון, לא מהערבה הגדולה, והצבע שלו קצת שונה, אבל זה אותו האויב עצמו, או ליתר דיוק – אותה הפנטזיה עצמה.

(כן, אני יודע. יש דאע”ש בעולם. אני רוצה להזכיר שהפנטזיה על מוסלמים שיציפו את אירופה וישתלטו עליה היתה נוכחת מאד בציבוריות הישראלית גם עשור לפני שמישהו פה שמע על דאע”ש. לפעמים דאע”ש היא רק תירוץ.)

יאיר לפיד אומר שהפליטים הם בעיה של “אירופה”, אחרים אומרים שהפליטים הם בעיה של “העולם.” ובכן, אנחנו חלק מהעולם, ואנחנו מתיימרים להיות חלק מאירופה: משחקים באליפות אירופה בכדורסל, משתתפים באירוויזיון, אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו. למדינה שבנתה את עצמה על זכר השואה אין שום תירוץ לא להשתתף בפתרון בעיית הפליטים – לא יותר מחלקה אבל גם לא פחות ממנו.

אלא שכמובן, מה שםועל כאן הוא דבר אחר. מה שפועל פה הוא החשש הנורא מהתבוללות, אותו החשש שבאירופה הוביל את אבותינו לבורות ולתאי הגזים. החשש מאובדן הטוהר של הזהות כל כך חזק, כל כך מרכזי, האיסור היהודי על חילול הדם כל כך חזק, שהמדינה היהודית רצה אל זרועות הימין האירופאי של שנות השלושים מבלי שהיא אפילו שמה לב. המדינה שאמורה היתה לפתור את בעיית האנטישמיות פשוט יצרה דמות-ראי שלה בצד האחר של הים התיכון. ואתה מסתכל על גרמניה ועל מרקל, ודי ברור מי למד את הלקח הנכון מאותן שנים ומי נלחם כל כך הרבה במפלצות שבדמיונו, עד שהפך לבן דמותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב': כמדי שנה, באיחור אופנתי, אני רוצה לערוך מפגש בלוג. חשבתי על ה-26 בנובמבר כתאריך יעד, מאחר ואז הבלוג יהיה בן תשע וחצי שנים. כדי לאמוד את מידת העניין במפגש כזה, המעוניינים מתבקשים לשלוח מייל ל-ygurvitz בשירות הדואר של גוגל, לכתוב "מפגש בלוג" בשורת הנושא, ולומר האם הם מעוניינים במפגש במסעדה או משהו דמוי פאב. הפעם בדעתי לערוך הרצאה קצרה משלי והרצאה קצרה של מרצה אורחת, ולאחר מכן שיחה פתוחה. פרטים בהמשך.

(יוסי גורביץ)

לדרישה “לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” יש שם: אומרטה. זה קוד המוסר הישראלי היום, וצריך לשבור אותו

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף את שוברים שתיקה בסוף השבוע, ובאותה הזדמנות גם את התנועה הקיבוצית על כך שנתנה לשוברים שתיקה זכות דיבור. כלי התקשורת שהתייחסו לכך נמנעו, כמקובל, מלציין את העובדה שלפיד הוא חשוד בפשעי מלחמה שתוקף את האנשים שאספו ראיות על הפשעים עליהם הוא אחראי. כחלק מהנסיון שלו לפנות לימין הקיצוני, כתב לפיד ש”כי זה התפריט שמציע הארגון המשמיץ הזה לצעירים לפני גיוס – עדויות שאין דרך לאמתן, שמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.”

נניח עכשיו לעובדה שצה”ל כבר הודה שהוא פתח בחקירות על סמך חלק ניכר מהעדויות של שוברים שתיקה, ונניח עכשיו לעובדה שהאפס שהתגלם בבשר לא רוצה להכנס עם שוברים שתיקה לתחרות בנושא אמינות בדיווח על עובדות. מה שהיה מעניין לדעתי בכל הנושא היא כמות התגובות של אנשים שאמרו שכל זמן ששוברים שתיקה דיווחו על מה שמתרחש בצבא בתוך ישראל, לא היתה להם בעיה עם זה, אבל כשהם התחילו לדווח על מה שצה”ל עושה בעולם, הם הפכו לבוגדים. זה סנטימנט רווח מאד, והוא משתלב עם אמירה אחרת של לפיד לאחרונה, על פיה הוא יתקוף את הממשלה רק בעברית, אבל לא באנגלית.

מה אומרת התפיסה הזו? היא אומרת שאסור לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. אנחנו כולנו חברים בכנופיה, יש לנו קוד שתיקה. אנחנו יכולים לדבר על מה שקורה בינינו ובין עצמנו, אבל לעולם, לעולם, אסור לנו לדבר על זה עם זרים. המאפיה קוראת לקוד הזה אומרטה; הורים פדופילים קוראים לו “הסוד שלנו”; וצה”ל קורא לו “רעות.”

וזה, כמובן, הקוד ששוברים שתיקה יוצאים נגדו – בעצם המהות של שמם. אבל מה רוצים האנשים שאומרים שאנחנו צריכים לסתום את הפה? הם טוענים – ספק אם הם מאמינים לעצמם – שאם הביקורת תושמע בעברית, גם יטפלו בה. וזה בולשיט.

זה בולשיט לא רק משום שאנחנו מכירים את צה”ל, לא רק משום שלפיד תוקף את שוברים שתיקה כאשר הם מדברים בעברית לקהל ישראלי, אלא משום שאת הכיבוש אי אפשר לסיים מתוך ישראל. הוא יסתיים רק באמצעות לחץ בינלאומי.

מי שרוצה דוגמא עדכנית, יוכל לקבל אותה בפרשת סוסיא. מדובר בכפר פלסטיני של פלאחים עניים, שיושבים במערות שם מאז ימי הטורקים. למרות שיש להם מסמכים המעידים על כך, ולמרות שאם ההתנחלויות פליאה אלבק הכירה ב-1982 בקיומו של הכפר, הם נושלו מאדמתם ב-1986. הקימו שם התנחבלות במסווה של “אתר ארכיאולוגי.” בשנים האחרונות מנסים אנשי רגבים, שהם עוד ארגון ימין שמבצע את הפעולות המזוהמות שממשלת ישראל לא רוצה להקשר אליהן ישירות, לפנות את התושבים שעדיין חיים באזור. המנהל האזרחי, קרי ממשלת ישראל, אמר לבתי המשפט שאין ישוב כזה, ובג”צ זיהה את תפקידו כחותמת גומי וחתם. הפינוי היה אמור להתבצע השבוע.

ואז הגיע הלחץ הבינלאומי. שרי החוץ של האיחוד האירופי כינו את גירוש תושבי סוסיא “טרנספר.” מחלקת המדינה הזהירה שלגירוש יהיו “השלכות.” ולמרות שהימין היהודי הקציף ריר וניסה להוכיח לכולם שהסטריאוטיפ עליו כשוטה משריש מדויק – בנט טען שהמחאה נגד פינוי סוסיא היא “התערבות בענייניה הפנימייים של ישראל,” נדב העצני חרחר שההתערבות הבינלאומית היא פגיעה ב”ריבונות” של ישראל – הלחץ עשה את שלו. מסמך של המנהל האזרחי, 30 שנה כמעט אחרי התרגיל של הקמת ה”אתר הארכיאולוגי,” אישר לראשונה שלמסמכים של תושבי סוסיא משנות ה-80 של המאה ה-19 יש תוקף. זה קורה, נציין, אחרי שהממשלה/המנהל האזרחי כבר הודיעו לבתי משפט כמה פעמים שלתושבי סוסיא אין זכות בקרקע שם.

כלומר, ממשלת ישראל הבינה שהיא עלתה על עץ, שאין הצער שווה בנזק המלך, והיא היתה צריכה סולם. מישהו במנהל האזרחי מיהר להושיט לה אותו: המסמכים הטורקיים של תושבי סוסיא.

אלמלא הלחץ הבינלאומי, יש להניח שכוחות הבטחון כבר היו מפנים את סוסיא עבור המתנחלים באותה ברוטליות שבה הם מפנים את אל עראקיב עבור מתנחלים דתיים. בתי המשפט הוכיחו את עצמם שוב כחותמת גומי של המפעל הציוני. רק דבר אחד בלם את מה שאפילו ממשלת ישראל נאלצה פתאום להודות שהוא עוול: לחץ בינלאומי.

ועל כן, מובן הפחד של חשודים בפשעי מלחמה כמו לפיד מפני שוברים שתיקה; מובן הזעם של פטריוטים יהודים שהתרגלו שהיפי נפש הארורים משתמשים בצינורות המקובלים ומפסידים באצילות: הבני זונות שינו את הכללים והם עברו לכלים שאשכרה עובדים.

וכך צריך. המאבק בכיבוש הוא לא משחק. יש אנשים שנפגעים בשטח כשמחאה או פעולה לא מצליחה. אז אם צריך לגרום לאלוף משנה במנהל האזרחי לשקשק מהרגע שהוא יצא מהארץ, זה מה שצריך לעשות. ואם צריך להעביר לבית הדין הבינלאומי את שמותיהם של חשודים בפשעי מלחמה, זה מה שצריך לעשות. ואם אפשר לפנות מאחז באמצעות לחץ אירופי – וכל מאחז הוא התנחלות, וכל התנחלות היא מוקד לפגיעה בזכויות אדם – ולא להסתבך שנים בבתי משפט ללא תועלת, אז מה שצריך לעשות.

הלחץ החיצוני הוא תמיד כלי במאבק. ג’ון קנדי הסכים לפגוש את מנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה”ב בתחילת שנות השישים, כי חשש מאד מהצורה שבה הגזענים הדרומיים נתפסים מחוץ לארה”ב, שהם מהווים נשק כבד במלחמת התעמולה של ברית המועצות. וכן, לפיד והאנשים שהוא מתחנף אליהם יקראו למי שעושה את זה בוגד.

שיהיה. זה לא כל כך שונה ממה שהם עושים עכשיו. נשרוד את זה.

ועוד דבר אחד: לפיד הוא לא היחיד שמבצע פניה חדה ימינה. חיליק בר, מזכ”ל מפלגת העבודה, הציג היום “תכנית מדינית” שמהווה בפועל נסיגה מפתרון שתי המדינות. התכנית של בר, שזכתה לגיבוי מצד ראש המחנ”צ בוז’י הרצוג, מדברת על סירוב לכל נסיגה בירושלים ועל השארת מתנחלים בגדה המערבית אחרי נסיגה ישראלית. לא היה פשוט יותר לחזור לתכנית אלון? הרי גם המטרה שלה היתה להעמיד פנים שישראל רוצה לשאת ולתת תוך שהיא מתעקשת על תכנית שברור לה שלא תוכל להתקבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סיפור איראן נגמר. אפשר כבר לעבור למציאות, ולשלוח את האשליין נתניהו הביתה?

בנימין נתניהו צריך להתפטר. כלומר, לשיטתו של בנימין נתניהו הוא כנראה צריך להתאבד. הוא נכשל במה שהוא עצמו הגדיר כמשימה הגדולה של חייו: לשיטתו, ההסכם שהוא ניסה למנוע מאפשר לאיראן להפוך למעצמת סף. נתניהו, שדיבר על הגרעין האיראני כסכנה הגדולה הניצבת ביותר מול ישראל מאז 1996, ושנבחר על כנפי האיום הזה שלוש פעמים, נכשל טוטאלית.

כמובן, נתניהו לא יתפטר ועל אחת כמה וכמה שלא יתאבד. ה”איום האיראני” פשוט שימש אותו כתרגיל אלקטורלי מוצלח. המציאות מלמדת שאם יקרה לישראל משהו, נתניהו לא יהיה כאן: כפי שאמרה אשתו, “ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.” אבל זה מצוין כדי להפחיד את האזרחים.

ה”איום האיראני”, נזכיר, קיים בחיינו כבר 30 שנה. כל שנה, אוטוטו, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את ישראל. 39 שנים, האיום הזה שימש גנרלים להגדלת תקציב הבטחון, ושימש פוליטיקאים כדחליל להסוות את הבעיות האמיתיות של ישראל. כשאתם שומעים את הטענות של נתניהו שבלי מאמציו, כבר היתה פצצה איראנית, זכרו את התאריכים הללו: מערכת הבטחון הפחידה את הישראלים בפצצה איראנית 12 לפני שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

נזכיר שוב שכבר יש פצצה איסלמית: הפצצה הזו נמצאת בידי פקיסטן, מדינה פסיכית שנמצאת תמידית על סף הפיכה צבאית. פקיסטן היא אחת מיצואניות הטרור המובילות בעולם. משום מה, למרות שלה יש פצצה גרעינית, ולמרות שאם איראן היא במפת המטרות של ישראל, פקיסטן היא בערך באותו המרחק, פקיסטן לא מוזכרת בישראל כאיום.

העובדה שבמשך 30 שנים הדיון התקשורתי בישראל מדבר על פצצה איראנית-מחר-או-מחרתיים, ועל הצורך הישראלי לעשות משהו כולל תקיפה צבאית, בלי שום דיון אלטרנטיבי בנושא, מעידה על חוסר הרצינות הן של התקשורת הן של הפוליטיקאים. האחרונים יודעים שאחרי 30 שנה של שטיפת מוח ואחרי קשקושים בלתי פוסקים על איראן כמדינה משוגעת או אף מדינה מתאבדת – זו הרי המשמעות של הדיון הלכאורה רציני בהתקפה גרעינית מצד איראן על מדינה שיש לה יכולת מכה שניה – לא הציבור ולא התקשורת מסוגלים בכלל לדיון במציאות.

מי שחי היטב על רקע העדר המציאות הוא, כמובן, בנימין נתניהו. אבל גם הטמבל הלאומי, יאיר לפיד, נכנס לתמונה. הוא כנראה מריח את החולשה של נתניהו: האחרון הפך את איראן למוקד חייו הפוליטיים, לחיים עצמם, ואתמול חטף נוקאאוט. בצביעות המתחנפת לקורא הקבועה של לפיד, הוא הכריז שהוא יתמקד בביקורת על ההסכם, וישאיר את הביקןרת על נתניהו בישראל ובעברית בלבד. הטמבל שכח שיש עיתונאים זרים שקוראים עברית.

אופס.

השאלה היא כזו: האם יש איזשהו הסכם שנתניהו היה רואה כהסכם טוב? התשובה הברורה היא לא. הוא היה דוחה כל הסכם פרט להסכם כניעה איראני. לא יהיה כזה. גם אם יצליח נתניהו לבלום את ההסכם בקונגרס, מה שלא נראה סביר לאור העובדה שאובמה כבר הבטיח וטו, הרי שהוא בסך הכל יביא את הגרוע שבכל העולמות.

מה שיקרה במצב הזה פשוט למדי:

– כל העולם יסיר את הסנקציות מעל איראן. הוא לא יקבל את הפעילות של השכירים של אדלסון כלגיטימית.

– איראן תוכל תוך זמן קצר לקנות את הנשק שהיא רוצה.

– ומאחר והיא תהיה בסכנת התקפה מצד שתי מעצמות גרעיניות – ישראל וארה”ב – תכנית הגרעין שלה תקבל לגיטימציה.

– התקפה ישראלית על איראן תיראה כעוד פריעה של הסדר הבינלאומי, ולגמרי יכולה לגרור מלחמה אזורית.

אובמה כבר הציב את הנתונים במשוואה: הסכם או מלחמה אזורית. רוב האמריקאים, פעם אחר פעם, דוחים את הרעיון של עוד מלחמה במזרח התיכון. ואם ישראל, באמצעות השכירים של הקריקטורה האנטישמית אדלסון, תגרור את ארה”ב למלחמה אזורית – ובכן, בואו נאמר שלפעולה הזו יהיה מחיר כבד. הסירוב להעמיד פנים כאילו אין לישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) נשק גרעיני (סגור מנטרה) יהיה רק הראשון.

(אין טעם לשאול האם יש הסכם שלפיד היה רואה כהסכם טוב, כי אין סיבה טובה להאמין שלפיד בכלל מסוגל למצוא את איראן על מפה. נתניהו, מצד שני, מצטלם תכופות על רקע מפת איראן, כדי להבהיר לנו שהוא עוסק בעניינים חשובים.)

הדיווחים על ההסכם אתמול שברו שיא של חוסר בושה וחוסר רצינות: נתניהו, לפיד והרצוג (יש אחד כזה, טוען שהוא ראש האופוזיציה) עלו כולם לתקוף את ההסכם עם איראן – מבלי שטרחו לקרוא אותו. נחזור על זה שוב: הם אמרו לתקשורת היהודית שמדובר שמדובר בהסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה ושמדובר באסון לאנושות בלי לקרוא את ההסכם. והתקשורת היהודית העבירה את זה. כי, נו, מינימום של רצינות זו לא דרישה מפוליטיקאי ישראלי.

יש עוד נקודה שהתקשורת היהודית לא העלתה: ביחס לפלסטינים, נהג נתניהו לטעון בשנים האחרונות שהפתרון הוא “שלום כלכלי.” ההגיון היה פשוט: אם חייהם של הפלסטינים יהיו טובים יותר, יהיו להם תמריצים להמנע מאלימות. כמה חבל, אם כן, שהוא לא יישם את הדברים הללו. אבל איך קרה שאף עיתונאי ישראלי לא שאל את נתניהו מדוע הוא תומך בסנקציות על איראן, שמבטיחות שלא יהיה שם שגשוג – בניגוד מוחלטת לעמדתו (גם אם השקרית) בנושא הפלסטיני?

כי כשזה מגיע לדוגמות של בטחון לאומי, אין בישראל בעצם תקשורת. היא יכולה להטפל לפרטים הקטנים – למה שלחו גרוטאות לעזה, למשל. אבל היא לעולם לא תחלוק על הנחות היסוד של מערכת הבטחון. היא לא תשאל מנין הבטחון שיש בעצם איום איראני.

אין ספק שהרפובליקה האיסלמית לא אוהבת את ישראל. יש לציין שכמו ארה”ב ובריטניה, ישראל לא נתנה לה יותר מדי סיבות לאהוב אותה. למשל, נוהגים לשכוח אצלנו שהשב”כ אימן את הסוואק, שירות הבטחון של השאה. נוהגים לשכוח אצלנו שישראל מכרה נשק במהלך מלחמת עיראק-איראן לשני הצדדים. יש, כמובן, מנהיגים איראנים שניצלו בציניות את חרחור המלחמה הישראלי הבלתי פוסק כדי להפיץ שנאה כנגד ישראל למטרותיהם הפוליטיות; אין סיבה טובה להניח שמחמוד אחמדניג’אד הגון יותר מבנימין נתניהו (אם כי הוא כנראה אינטליגנטי יותר מלפיד – לא שזו סיבה לגאווה.)

אבל בין שנאה ובין איום יש הבדל ניכר. ישראל ואיראן מתגוששות במלחמת צללים, כשכל אחת מפעילה מבצעים חשאיים, מודיעין ודחלילים משלה נגד האחרת. איראן משתמשת בחיזבאללה; ישראל השתמשה, על פי שורה של פרסומים, במוג’הדין אל חאלק לשם פיגועים באיראן והיתה אחראית לשורה של התנקשויות שם. וכמובן, היתה מתקפת הסייבר של סטוקסנט. אף על פי כן, איראן איננה, ומעולם לא היתה, איום קיומי על ישראל. אין לה נשק גרעיני וספק גדול אם היא מנסה לפתח אותו. מה שהיא רוצה הוא להיות מדינת סף: למנוע את האפשרות של מתקפת פתע אמריקאית שתפיל את המשטר על ידי איום להפוך במהירות למדינה גרעינית.

אלא שעצם התפיסה של הגנה על שרידות המשטר צריכה להתריע בפנינו שאיראן היא לא, כפי שהיא מתוארת שוב ושוב בתקשורת היהודית, מדינה מתאבדת (כאן יש מאמר מעניין בנושא.) אומרים לנו שמדובר במדינה נטולת רציונליות.

לאור התנהלותה של ישראל בשנים האחרונות – העימות המתמשך עם בעלת בריתה העיקרית, הנסיון של ראש ממשלתה להתערב בגסות בפוליטיקה של בעלת הברית, העובדה שיאיר לפיד הוא דמות פוליטית בעלת משקל – צריכה לעורר את השאלה האם באמת בין ישראל ואיראן, דווקא האחרונה היא הלא רציונלית.

ועוד דבר אחד: צה”ל, במסגרת היחידה שלו למאבק בדה-לגיטימציה ובאמצעות חברות פרטיות, מנטר את הרשת הישראלית. בין השאר, הוא רוצה לדעת מי משתמש במילים “חרם,” “הפגנה”, ועוד. הצבא ביקש מהחברות מידע גולמי על משתמשים כאלה: זהותם ומיקומם הפיזי. צה”ל, במילים אחרות, עוסק בריגול פוליטי נגד אזרחים ישראלים. חשיפה חשובה מאין כמוה של ג’ון בראון ונועם רותם. מה שמעניק נופך אחר לשאלה בת שלוש שנים: מה עושה רכב מעקב צבאי בלב תל אביב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרשנים מדברים בחדווה על האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. המשמעות של המהלך הזה הוא החלשת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, החלשה גם כך

הפרישה של אלי ישי מש”ס מעלה לראשונה את האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. כמה וכמה פרשנים (בולטת בהם סימה קדמון) כתבו על כך בחדווה השבוע. ספק אם יש מהלך שיפגע יותר באמון השברירי בדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית.

ש”ס קיימת יותר מ-30 שנה. היא נכנסה לראשונה לכנסת ב-1984. בהתחשב בכך שהגיל החציוני בישראל היה בסוף 2013 29.6 שנים, רוב הישראלים לא מכירים מצב שבו ש”ס איננה חלק מהמפה הפוליטית בישראל. מאז בחירות 1988, היא קיבלה שישה מנדטים או יותר. ועדיין, יש סיכוי – אם להאמין לסקרים הנוכחיים – שש”ס לא תשרוד. לא הייתי בונה על הסקרים יותר מדי, בשלב הזה הם טועים בעקביות והם כמעט תמיד מנבאים לש”ס פחות מכוחה בפועל, אבל האפשרות הזו צריכה להטריד את כולנו.

אין צורך לומר שאני לא חובב של ש”ס. היא יצגה – ודאי תחת אלי ישי, אבל גם לאריה דרעי לא חסר – כמה מהצדדים הפחות סימפטיים של הציבוריות הישראלית. ש”ס היא מפלגה קסנופובית: היא שונאת לא יהודים, מפגינה שנאה של יוצאי ברית המועצות, והיא חלק בלתי נפרד מגוש הימין.

אבל. אבל, בניגוד למה שהרבה ליברלים אוהבים לומר לעצמם, ש”ס היא לא סרח עודף. היא לא טעות חישוב. היא מייצגת פלח של החברה הישראלית שלא יילך לשום מקום גם אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה. עיקר מצביעיה של ש”ס הם עניים עובדים. הייתי שמח מאד אם הם היו מצביעים למישהו אחר, כמו למשל מפלגה שלא דופקת אותם בעקביות תוך שהיא משתמשת בהפצת שנאה כלפי אחרים כדי לקיים את עצמה, אבל מי שעולץ על האפשרות ששבעה עד שמונה מנדטים של עניים עובדים יתאדו, מזמין לעצמו אסון עתידי.

נזכיר: מי שאחראי להעלאת אחוז החסימה הם בעיקרם שלושה אנשים – יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. שלושתם אשכנזים במובהק; לפיד וליברמן בנו את עצמם על הפצת שנאה כלפי ש”ס (מותר להאמין שליברמן, כרגיל, היה יותר ציני כאן, וניצל שנאת “השחורים” שמקובלת בקרב חלק ניכר מהאלקטורט שלו; התיעוב של לפיד כנראה אותנטי); ובנט מנסה לספח אליו חלק מהאלקטורט של ש”ס על ידי הפצת שנאה בעצמו, ובמקביל להכניס את אנשי המגזר שלו לשלל עמדות כוח (במיוחד בתחום הרבני) שמוחזקות כרגע על ידי נאמני ש”ס.

בהתחשב בכך שחלק מרכזי מהמשיכה של ש”ס, שברובו הוא מתחת לפני השטח ובחלקו מעל, הוא התחושה שהיא מתעלת את שנאת האשכנזים של ציבור שחש עצמו – בצדק או לא – כמי שנדפק על ידם, הרי שהיעלמותה של ש”ס אחרי שינוי כללי המשחק על ידי לפיד, ליברמן ובנט לא תתפס כתוצאה מצערת של פילוג בקרב מנהיגיה; היא תיראה בחוגים נרחבים כמו תוצאה של עוד קונספירציה אשכנזית. במילים חדות יותר, המהלך של בנט-לפיד-ליברמן יהיה לומר לערבים היהודים שהם קודם כל ערבים.

המטרה של העלאת אחוז החסימה לא היתה לחסל את ש”ס: היא היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות-ישראליות. אבל לשינוי כללי המשחק יש תוצאות בלתי צפויות. זו צריכה להיות סיבה להיות זהירים מאד בשינוי שלהם.

ההיעלמות של ש”ס לא תסייע ל”משילות” במדינה היהודית, כפי שהמחיקה של רע”מ-תע”ל או בל”ד לא תסייע ל”משילות.” המטרה לא היתה “משילות”; המטרה היתה העלמת כוחם של הלא-יהודים. זו גם המטרה שמאחורי חוק הלאום. עכשיו, החוק הזה צפוי לאייד את קולותיהם של מאות אלפי יהודים. המשחק בכללי המשחק עשוי להביא להיעלמותה של מפלגה שהיתה בכנסת לפני מפלגת הדרך השלישית של קהלני, מפלגת המרכז של איציק מרדכי, שינוי של טומי לפיד, קדימה של שרון, הגמלאים, ויש עתיד; מפלגה שבניגוד אליהן היא לא מפלגת אווירה אלא מפלגה של ממש, עם כל הבעיות שיש לנו איתה.

המשמעות, מבחינת המצביעים שעכשיו יגלו שהמפלגה שלהם נעלמה, היא שהם הפסיקו להיות חלק מהמשחק. חלק מהם יתייאשו מהדמוקרטיה הפרלמנטרית; אחרים יעברו רדיקליזציה. אני חושד שהאחרונים לאו דווקא יצטרפו לבל”ד; הם יילכו לעוצמה לישראל או למסגרות אנטי-דמוקרטיות במובהק אחרות.

התוצאה של המהלך של בנט-לפיד-ליברמן תהיה חיסולה של מפלגה ותיקה ועליה בו זמנית של המיואשים מהדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. מי שמודע לפגמים של השיטה ועדיין זוכר שהיא עדיפה על כל אופציה אחרת, צריך להזהר מלהרחיב את מעגל המיואשים.

וכשיאיר לפיד ייעלם אל המקום הראוי לו, פח האשפה של ההיסטוריה, זה יהיה כנראה המהלך היחיד שלו שייזכר: הרחבת מספר המיואשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לזכותו של לשלשת עופות ייאמר שהוא הצליח לגרום נזק בלתי הפיך ליחסי ישראל-ארה”ב

ראש הממשלה, מר לשלשת עופות, נועד אמש (ב’) עם מזכיר המדינה ג’ון קרי ברומא. זו היתה פגישה רעה, עד כמה שאפשר לדעת. קודם לה, מחלקת המדינה ביטלה את התמונה המשותפת המסורתית של מזכיר המדינה עם ראש הממשלה. קודם ליציאה לפגישה, אמרו בכירים שמקורבים לנתניהו שהם מצפים שארה”ב לא תשנה את מדיניותה ותטיל, כפי שהטילה ב-47 השנים האחרונות, וטו על ההצעות הקרובות במועצת הבטחון.

אם פעם הווטו היה דבר מובן מאליו, אחרי שש שנים של נתניהו כראש ממשלה, יש מחלוקת בקרב הממשל האמריקאי בנושא. קרי נוטה להטיל וטו. היועצת לבטחון לאומי, סוזן רייס, מתנגדת לווטו אוטומטי. ההצעה הפלסטינית פשוטה למדי: היא קובעת שישראל תאולץ לסגת בחזרה לקווי 1967 בתוך שנתיים, ולא היא תחשב למפרה של החלטה של מועצת הבטחון. יש החלטה צרפתית דומה למדי.

המשמעות פשוטה, ולא מדברים עליה אבל היא תתפוצץ בלב מערכת הבחירות הזו: ה”שקט” שהישראלים רוצים כל כך, שקט שמשמעותו היא הרג פלסטינים על בסיס שבועי בלי נפגעים בקרב ישראלים, עומד להתנפץ.

זה די פשוט. אם ההחלטה הפלסטינית או הצרפתית תעבור את מועצת הבטחון, לישראל יש 24 חודשים לפנות את כוחותיה מהגדה או לעבור למעמדה של סודאן. נפתלי בנט אוהב לדבר על כך שכל מה שאכפת לעולם מישראל הוא ההייטק שלה. מר רסיס בתחת טועה, כהרגלו. ישראל נמצאת בכותרות לא בגלל כמה חברות הייטק לא חשובות במיוחד, שאף לא אחת מהן נמצאת בעשיריה הראשונה של חברות ההייטק. יתר על כן, חברות הייטק הן מטבען על-לאומיות. אם חרם כלכלי יאיים לרסק את החברות ההייטק הישראליות – שחלק ניכר מהן, אגב, כלל לא רשום בישראל – הן תדרשנה בערך ל-48 שעות כדי להתחיל את ההגירה שלהן. המשבר הכלכלי יהיה עצום, ובכלל לא בטוח שהיהודי הממוצע ישמח לשלם מחיר כזה כדי להחזיק את מעמד האדונים של המתנחלים במקומו.

וכמובן, הפרה של החלטת מועצת הבטחון משמעה שנפתחת עונת הציד על צה”ל. החמושים שלו מסתובבים כבר שנים כשהם רעולי פנים שמא יאונה להם רע כשהם יוצאים מגבולות ישראל, והם עוד לא ראו כלום.

גם אם האמריקאים יטילו וטו על ההחלטה, שום דבר לא יהיה כשהיה. המשמעות של וטו כזה היא שלפלסטינים אין מה לקוות יותר להשיג בדרכי משא ומתן. הם כבר הודיעו שהם יפנו לבית הדין הבינלאומי – פלסטין התקבלה כחברה משקיפה בו לפני כשבוע, מהלך שכלי התקשורת היהודים די התעלמו ממנו. בסוף אוגוסט – לגמרי לא במקרה, ימי צוק איתן – התובעת הראשית של בית הדין אמרה שפלסטין יכולה להצטרף ויכולה לתבוע, ופחות או יותר הזמינה אותה לעשות זאת. כאן, אין שום וטו אמריקאי שיכול להציל את ישראל.

וכמובן, וטו אמריקאי במועצת הבטחון יאמר להמוני הפלסטינים שאין להם מה לצפות עוד מתהליך מדיני. הוא מת גם כך, אבל זו תהיה תעודת הפטירה. לאבו מאזן לא יהיה מה להציע לעם שלו וגם כך הוא מתקרב לגיל 80. במצב כזה, התוצאה הסבירה היא שהרשות תחדל להתקיים בפועל. או שהיא תפורק רשמית, או שמנגנוני הבטחון שלה יפסיקו לשתף פעולה עם ישראל. ואז יתחיל בלגאן.

לא פלא שלשלשת עופות מבוהל. בשקט, בלי תשומת לב של התקשורת היהודית, הבניין הגדול של הכיבוש מגיע לנקודת המשבר של הלגיטימיות שלו. אף אחד כבר לא מאמין שישראל רוצה לנהל משא ומתן בתום לב. חלפו, אחרי הכל, כמעט 48 שנים. במשמרת של נתניהו, תקרוס הלגיטימציה של ישראל בגדה המערבית סופית – בין אם יהיה וטו אמריקאי ובין אם לא. השאלה היא רק מה יקרה למה שנשאר מהמעמד האמריקאי במדינות האיסלם.

נתניהו יודע שאנחנו הולכים לקראת הלא נודע, שיהיה כנראה אלים במיוחד, ושזה יקרה במשמרת שלו – עם קצת מזל לישראל, בדמדומי המשמרת שלו. הקשקשת של הדוברים שלו חזרה שוב ושוב על הטענה שהמהלך הפלסטיני הוא “חד צדדי.”

וואלה. כי בניית התנחלויות בלתי חוקיות (”מאחזים”) היא לא מהלך חד צדדי. כי גיבוי של צה”ל לטרור של המתנחלים באותם מאחזים – ראינו את הדוגמא האחרונה באירוע שבו מת השר הפלסטיני לענייני התנחלויות – הוא לא חד צדדי. כי הפקעת קרקעות והפיכתן לאדמות ציבור שמועברות ישירות להתנחלויות היא לא חד צדדית. כי מערכת המשפט הצבאית בגדה היא לא חד צדדית.

אין שום דבר שישראל עושה שאיננו חד צדדי בגדה. במשך 47 שנים, היא מחזיקה אוכלוסיה גדולה תחת שלטון צבאי, בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. כל חייל שזז בגדה, כל כלי טיס שחודר לתחום האווירי של עזה, עושה את זה באופן חד צדדי. ורק כשהפלסטינים נוקטים במהלך מדיני עצמאי, רק אז זו חד צדדיות.

לפני תהליך אוסלו, שרשמית אמור היה להסתיים במאי 1999 – לפני יותר מ-15 שנה – היה לנו את מדריד. נתניהו היה אז סגן שר החוץ. הוא ידע איך הצליחה ישראל למרוח הכל. הוא ידע איך מנכ”ל משרד ראש הממשלה של שמיר, יוסי בן אהרן – כמה תיעב הדור הקודם את המומיה החנוטה הזו, שלמרבה השמחה שמה ירד לתהומות הנשיה – נהג להעביר את הישיבות עם הנציגים הסורים בשירה קולנית כל אימת שהנציג הסורי ניסה לדבר.

ועכשיו המשחקים האינסופיים האלה עומדים להגמר. במשמרת של נתניהו. לרוע המזל, זה אומר שפיכות דמים. שימו לב לזה, כי התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על היקום המקביל שבו יוני “הנעל” שיטבון הוא מגנט קולות.

עוד דבר אחד: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, טען בפני קהל שהעובדה שמצביעיו התאכזבו ממנו לא אומרת שהם לא יצביעו לו שוב, כי אובמה זכה בבחירות של 2012 ליותר קולות מב-2008, למרות שתומכיו התאכזבו ממנו. אממה, לפיד הטעה או שיקר כהרגלו. אובמה קיבל 69.49 מיליוני קולות ב-2008 לעומת 65.91 מיליונים ב-2012. בדיקת העובדה הזו דרשה ממני פחות מדקה בגוגל. כנראה שלפיד עוד לא התרגל לכך שבודקים את מה שהוא אומר, או שהוא חושב – ופה יכול להיות שהוא לגמרי צודק – שמי שתומך בו ממילא חי ביקום שבו לעובדות אין משמעות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המערכת הפוליטית היהודית כגנון

בוקר יום רביעי היום, תמיד בוקר קשה, בוקר שכבר כונה בעבר “יום אלי ישי.” ובכל זאת, הבוקר היה קל מהרגיל: בוקר שבו יאיר לפיד וציפי לבני נבעטים מהממשלה הוא בוקר טוב.

המערכת הפוליטית היהודית היתה כמרקחה בשלושת הימים האחרונים, ואמש (ג’) שיגר נתניהו מכתבי פיטורין ללפיד ולבני, בנחשו היטב שלשני אלה אין את האומץ לפרוש מן הממשלה. ברוך שפטרנו. אם יש משהו חיובי בחוק המשילות, שהעלה את אחוז החסימה ל-3.25%, תהיה זו השמחה לאיד בצפיה בציפי לבני לא עוברת אותו.

אגב, העובדה שהם פוטרו, והעובדה שנתניהו אמר שהוא רוצה בחירות, כלל אין משמעה שאכן יהיו בחירות. בחירות זה דבר מסוכן. נתניהו צריך להעמיד את עצמו לדין הציבור, ולך תדע מה יקרה עד יום הבוחר. במיוחד כשבבית הנשיא יושב אדם שזוכר עדיין איך נתניהו ניסה לעשות הכל כדי למנוע את הבחירה שלו – בדיוק מחשש שדווקא הנשיא הזה יצטרך להחליט האם לאפשר לו להקים ממשלה. צריך לזכור שבפעם האחרונה שנתניהו אמר שהולכים לבחירות, הוא עשה תרגיל מסריח וצירף לממשלה את קדימה בהנהגת מופז, רק כדי לחסל אותן. צריך לשים לב שאחת הדרישות שנתניהו העלה ללפיד – ביטול מע”מ על מצרכי יסוד – היא דרישה של ש”ס. נתניהו? בעד הורדת מע”מ על מצרכי יסוד? כך שאל תופתעו אם עד מחר-מחרתיים-שבת, נתניהו יודיע שהוא בעצם כבר סגר על ממשלה עם החרדים.

כל העסק לווה בבכיינות דוחה. המובילה בצביעות היתה, כרגיל, ציפי לבני. מי שלא קיבלה את דין הבוחר של קדימה, מי שלא יכולה להצביע ולו על הישג אחד בחייה הפוליטיים, מי שהתעקשה לרוץ לבחירות עם חבורה של טרמפיסטים תחת הסיסמה “נתניהו – שואה גרעינית, לבני – חדי קרן ופרפרים”, היתה גם הראשונה לרוץ לתוך הקואליציה של נתניהו. אתמול היא התעלתה על עצמה. בצהרים, קודם לפיטוריה, היא הוציאה הודעה בנוסח “הבחירות במדינת ישראל יהיו בין ממשלה קיצונית, פרובוקטיבית, פרנואידית לבין ממשלה ציונית שיכולה …”

תני לי לנסח לך את זה מחדש: הבחירות יהיו בין הממשלה הקיצונית, הפרובוקטיבית, הפרנואידית שהייתי בין מקימותיה ושאני חברה בה בעת אמירת מילים אלו. בערב, לבני שברה שיאים חדשים: “נתניהו סילק את שומרת הסף של הדמוקרטיה והחוקה בישראל; עכשיו כל המשוגעים יכולים להשתולל.” אני שמח לשמוע שהגדרת את עצמך כ”שומרת הסף של הדמוקרטיה והחוקה.” תוכלי בבקשה להסביר לי על איזו חוקה את מדברת? ובאותה ההזדמנות, מה בעצם עשית בממשלה של משוגעים משתוללים?

שי פירון, שניסה בשבועות האחרונים לשמור על כסאו ככל שיכל, געה אמש ש”כמחנך ומנהל לשעבר אני שמח שאני לא מורה לאזרחות שצריך להסביר לילדים למה יש שוב בחירות.” זה בסדר, הילדים יסתדרו בלי ההסברים שלך. פירון אמר עוד, כשהגיש את מכתב ההתפטרות שלו יחד עם שרי יש עתיד, ש”לא נותרה לנו ברירה אלא להצטרף לשר האוצר ושרת המשפטים כי אין טעם בממשלה שמתנהגת בכוחנות, ממשלה בלי עתיד ותקווה. קיוויתי עד אתמול בלילה שדברים ישתנו אבל היה מי שרצה אחרת.”

כלומר, אליבא דפירון, ממשלת נתניהו היא, מצד אחד “ממשלה שמתנהגת בכוחנות, ממשלה בלי עתיד ותקווה” – אבל עד הלילה הקודם, הוא קיווה שהוא יוכל להשאר בה! תגידו, אתם בכלל קוראים את מה שאתם כותבים?

וזה עוד כלום לעומת נתניהו. זה האחרון יילל ש”חתרו נגדו במחשכים” ו”שניסו לעשות לי פוטש.” המילה נבחרה בקפידה: זו המילה שדוברי הליכוד משתמשים בה מאז סוף השבוע ושמופיעה בעקביות בבטאון לשכת ראש הממשלה, ישראל היום. פוטש היא הפיכה צבאית, תפיסת שלטון בכוח. שינויים מבניים בקואליציה והחלפת ראש הממשלה ללא בחירות, מצד שני, הם חלק בלתי נפרד משיטת הממשל הקואליציונית. שרת החליף את בן גוריון ללא בחירות ב-1954; בן גוריון החליף אותו באותה הדרך עצמה ב-1955; אחרי התפטרותו (השביעית, הוא אהב את התרגיל הזה) של בן גוריון ב-1963, הוא הוחלף על ידי אשכול ללא בחירות; מאיר החליפה את אשכול עם מותו ללא בחירות; רבין החליף את גולדה ללא בחירות, אחרי בחירות 1974; שמיר החליף את בגין ללא בחירות ב-1983; שמיר ופרס התחלפו ביניהם ברוטציה, ללא בחירות, בממשלת האחדות של 1984-1988; לכל אורך אותה ממשלה, ובמשך שנים אחר כך, ניסה שרון לקמבן מצב שבו הוא מפיל את שמיר ותופס את מקומו; ב”תרגיל המסריח” של 1990, ניסה פרס – ונכשל – להקים ממשלה במקום ממשלת שמיר המופלת (הממשלה היחידה שנפלה באי אמון), ומה שהיה מסריח שם היו התרגילים שהוא עשה עם החרדים. השיטה הקואליציונית היא שיטה של מפלגות. מי שמצליח להעמיד מאחוריו את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת, הוא זה שיהיה ראש הממשלה. גם בלי בחירות.

נתניהו ייבב עוד במסיבת העיתונאים שלו אתמול ש”לא נתתם לי מספיק מנדטים” ושזו “ממשלה שנכפתה עלי.” אף אחד לא כפה עליך שום דבר. יכולת לשבת באופוזיציה. החלטת לנסות להקים ממשלה, נכשלת. ומה זה “לא נתתם לי מספיק מנדטים”? זו הקדנציה השלישית שלך. אתה הלכת לבחירות אחרי איחוד עם ליברמן. הגעלת חלק מהבוחרים שלך? שלם את המחיר. אולי היציאה המשונה ביותר של נתניהו היתה ב”בשנת 2000 ויתרתי על ראשות הממשלה.” לא, יא חתיכת שקרן. בבחירות לראשות הממשלה של שנת 2001 אתה לא היית חבר כנסת ולא יכולת להתמודד. עשית אמנם מאמצים ניכרים לשנות את חוק היסוד כך שיאפשר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד, אבל שרון הצליח לסכל אותם והחוק לא שונה.

יבבות נוספות של נתניהו מהיממה האחרונה היו שהוא התנגד לחוק מע”מ אפס ושהוא התנגד לתקציב. אבל, מה לעשות, הוא הצביע בעד שניהם. הגיע הזמן שתבין את זה, רבאק: אתה לא חדש בפוליטיקה. כשזה מגיע להצבעה, לא משנה מה אתה חושב. משנה איך אתה מצביע. אתה תמכת בחוק מע”מ אפס ותמכת בתקציב, בדיוק כמו שתמכת בהתנתקות – למרות שקריך. למה תמכת בהם? למה מינית שר אוצר שעכשיו אתה אומר שהוא כושל, למרות שהאיש התוודה בפניך לפני שנים שהוא לא מבין שום דבר בכלכלה? למה לא רצית לתת לו להיות שר החוץ? כי, כמו תמיד, העמדת את האינטרסים האישיים של השרדותך מעל האינטרסים של המדינה שאתה אמור לנהל ושל האזרחים שבטפשותם בחרו בך.

וזו סיבה טובה לשלוח אותך סופית לפנסיה. אותך ואת עדר היבבנים שהפך את הפוליטיקה שלנו לגנון.

עוד הערה אחת: אם אתם מצביעים ללבני או לפיד הפעם, אתם מאבדים כל זכות להתלונן כשאלה ימכרו את האינטרסים שלכם פעם נוספת. שגיאה כזו מותר לעשות פעם אחת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנק לאומי סייע בהעלמת מס, ועכשיו קרנות הפנסיה שלכם תשלמנה על זה – כי בכירי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות

יש ארגון קטן וחביב, “באים לבנקאים” שמו, שמופעל בעיקרו על ידי עורך הדין ברק כהן, שהמוטו שלו פשוט: הכל אישי. הוא נקרא “באים לבנקאים”, וההגיון שלו אומר שאם בנק לאומי מגיע אליך אישית הביתה כדי לעקל חפצים, אין שום סיבה שאתה לא תגיע אל ביתה של מנכ”לית הבנק רקפת רוסק-עמינח (רח’ השומרון 25, רמת השרון) ותאמר לה מה אתה חושב עליה. היא מגיעה אליך הביתה? תגיע אליה.

זו פעולה ישירה שגרמה להרבה מאד אנשים אי נוחות. היא צריכה להתפוגג, לאור מה שאנחנו למדים עכשיו על שערוריית בנק לאומי. על פי המיתוס המקובל, בנקאים הם אנשים זהירים ואחראים, וזה רק מקרה שפעם אחרי פעם תאוות הבצע שלהם ממוטטת את הסדר הכלכלי, רק כדי לבנות אותו מחדש כשהם איכשהו עשירים יותר והשאר עניים יותר.

אפשר לומר הרבה מאד דברים על הנהלת בנק לאומי: אחראית היא לא. הסיפור הוא כזה. במשך שנים, סייע בנק לאומי בעליצות להעלמת מס נרחבת בארצות הברית. הרשויות בארה”ב שמו לב לכך, הבנק נתפס – על העובדות הללו אין עוררין – וכעת שוקלות הרשויות בארה”ב באיזה סכום לזמבר את הבנק. הוא יכול להגיע עד 2.4 מיליארדי שקלים.

על פניו, מצוין. יש רק בעיה אחת: את הכסף אי אפשר להוציא מבכירי הבנק האחראים. הדירקטוריון של בנק לאומי, שכנראה ראה היטב את העתיד, קיבל לפני כעשור החלטה שפוטרת את מנהלי הבנק מאחריות עקב הפרת חובת הזהירות שלהם (due diligence) כלפי הבנק. נחזור על זה שוב: מנהלי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות על גילוי חוסר אחריות. אחת הבולטות שבנוכלים חסרי האחריות היא גליה מאור, שקוששה לעצמה 80 מיליוני שקלים בעבודתה בבנק לאומי בשנים הרלוונטיות, אבל לא מתכוונת לשלם שנקל על חוסר האחריות הנפשע שלה.

המשמעות היא שכאשר הממשלה האמריקאית תבוא לגבות את הקנס שלה מאסופת הנוכלים של הבנק, היא תקבל את הכסף לא מהגנבים, אלא ממכם. כי המנהלים של לאומי העבירו את האחריות למעשי הפשע שלהם מהם אליכם. שישה אחוזים מהמניות של הבנק, המקבץ הגדול ביותר שלהן, שייך לממשלת ישראל מאז שהיא חילצה את בנק לאומי מתוצאות הפשע הגדול הקודם שלו, הרצת המניות של 1983; והכסף יגיע משם, ומקרנות הפנסיה שלכם, שמושקעות בבנק לאומי.

חברת הכנסת זהבה גלאון, ראשת מרצ, כבר פנתה בדחיפות לכל הרשויות הרלוונטיות כדי שימנעו את התספורת שמתכננת לכם רוסק-עמינח. שר האוצר והמפקח על הבנקים אמרו שהם מנועים להתערב, משום שמדובר בפעולה של רשויות אכיפה זרות. שזה בולשיט, כי אף שלפיד והמשת”פ של הבנקים שמפקח עליהם לא יכולים לעשות כלום בקשר לחקירה האמריקאית, הם לגמרי יכולים להפעיל את כל כובד משקלם כדי לוודא שהפטור מאחריות שמנהלי בנק לאומי נתנו לעצמם יבוטל. במידת הצורך, צריכה הממשלה להדיח את כל הדירקטוריון ולמנות דירקטוריון משלה, כי המצב שבו המנהלים שנתנו לעצמם פטור מאחריות ממשיכים למשוך משכורת אחרי שגרמו לציבור לשלם במקומם הוא בלתי נסבל, כשהבנק הוא בחלקו רכוש הציבור. אלא שצעד כזה יבטיח שהמפקח על הבנקים לא יצליח למצוא לעצמו ג’וב מרופד בשירות הבנקים אחרי הג’וב הנוכחי, ולפיד – למה אפשר לצפות ממי שהיה פרזנטור של בנק? שידרוש אחריות מהנהלת הבנק? אגב, בשנת 2003, עם הפיכתו לפרזנטור של הבנק של המתקשרת עם החיזרים (בנקאות היא מקצוע אחראי ויציב, כן?), הצהיר לפיד שהוא לא יכתוב על בנקים במשך 22 שנים. האם הוא כשיר, בהתחשב בעברו, לקבל החלטות בתחום?

יש סיכוי סביר, על כן, שפרשת רוסק-עמינח תהפוך בקרוב לפרשת יאיר לפיד, אם הלז יניח לרוסק-עמינח לבצע בציבור תספורת, כפי שזו תכננה לאפשר לנוחי דנקנר בשעתו. אבל עד שזה יקרה, רוסק-עמינח וחברי הדירקטוריון שלה הם האחראים לשוד – והעובדה שהם מנסים להתחמק מאחריותם רק מדגישה את האחריות.

אז כן, בואו אליהם הביתה. אולי זה יזכיר להם מה משמעותה של אחריות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: מפגש הבלוג ייערך ב-25 בנובמבר, בשעה 20:30, ב”מקום לשבט” שמעל לבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אערוך הרצאה קצרה (על הנושא תבוא הודעה ברגע שאסגר עליו), ואחר כך יהיו שאלות ותשובות מהקהל. ב-22:30 נצטרך להתחיל להתפזר. אשמח אם כל המשתתפים יעלו תרומה קטנה למקום, וירכשו כוס בירה או משהו דומה. זה גם המקום לשבח את בר קיימא, קואופרטיב טבעוני ששואף לחברה טובה יותר, שעבדכם הנאמן חבר בו.

(יוסי גורביץ)

משבר מחיר המחיה מזכיר שוב את תפקידה הנוכחי של הציונות: להפחיד את הציבור היהודי ולמנוע ממנו לברוח

עמוד שעד לפני זמן קצר לא משך תשומת לב תקשורתית, “עולים לברלין,” שתומך בהגירה של צעירים ישראלים לאירופה, זינק לכותרות לאחרונה כשהציג חשבונית מסופרמרקט ברלינאי. הוא הראה שהמחיר של המקבילה המקומית של מעדן חלב הוא בערך שליש מזה שבישראל. טראח, מחאת המילקי נולדה.

היא הגיעה בזמן ממש לא נוח לאוליגרכיה השלטת. היא בדיוק צריכה להעביר תקציב, שבו היא אמורה להגדיל משמעותית את תקציב הגוף השמן, הבזבזני, הלא-יעיל והסחטני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. הלז יצא לאחרונה למלחמה ברצועת עזה, הצליח להתקדם בערך שני קילומטרים, ספג עשרות אבדות ממיליציה חמושה למחצה ונטולת תקשורת מתקדמת, והעז לדרוש אחר כך תוספת של 30 מיליארדים. למרות שקריו (סליחה, מיכאל) של שר האוצר ביש הגדא שצריך להגיש את התקציב הזה, הוא מכיל שורה של מסים – רק שמשרד האוצר לא קורא להם כך.

הקבלה הצנועה מברלין של “עולים לברלין” עוררה סערה. אף שהבלוגרית טל שניידר העירה שהסיפור האמיתי הוא המחיר של מיץ התפוזים, שזול בברלין יותר מאשר בישראל, המילקי הוא זה שמשך את תשומת הלב. אולי בגלל שרבים מאיתנו צורכים הרבה יותר מילקי ממיץ תפוזים.

וכשהתחילה הסערה, התחילו כמובן תגובות הנגד. אפס כלשהו ששימש פעם כבכיר במשרד האוצר האשים את “עולים לברלין” שהם הביאו קבלה מסופרמרקט מוזל; כנראה ששנים של עבודה שם הרגילו אותו לא רק למכור את נכסי הציבור לטייקונים, אלא גם לקמץ באמירת אמת, כי מכרים ברלינאים העירו שמדובר ברשת נפוצה למדי של מרכולים.

מיד אחריו, החרתה-החזיקה הגווארדיה הציונית הוותיקה. בן כספית פנה אל המהגרים לברלין, הזכיר להם שפעם רצחו שם די הרבה יהודים, ושאל איך הם מוכנים לוותר על הכל תמורת מחיר מילקי זול יותר. דן מרגלית היה ישיר יותר: הוא כתב בטוויטר ש”כל הטענות נגד יוקר המחיה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום [שגיאת הקלדה במקור – יצ”ג] להלחם על פה על הבית הם ערקו”.

כל הטענות נגד יוקר המחייה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום להילחם פה על הבית הם ערקו

— דן מרגלית (@Danmargalit) October 6, 2014

בכיר אחר בלשכת-ראש-הממשלה-היום, חזי שטרנליכט, שמתחזה לכתב כלכלי, טען (סליחה, שיקר) שמערכת הבריאות הישראלית טובה יותר מהגרמנית, ושכאשר המהגרים לברלין ירצו לחזור לישראל, “זה יהיה רגע המבחן שלא לאפשר להם לחזור בקלות כזאת.”

וואלה. נראה שבלשכת-ראש-הממשלה-היום עוד לא הבינו את משמעותה של אזרחות: מולדת היא המקום שלא משנה מה קורה, חייב לפתוח לך את הדלת. אבל שטרנליכט ודומיו מסבירים היטב את מהות הציונות היום: מסע נקמה לא רק נגד ההיסטוריה העולמית, אלא גם נגד הרוב הגדול של היהודים וחלק ניכר מהישראלים שוויתר על הציונות.

שממל אמרו את זה טוב יותר:

תבינו
כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם
ורק אצלינו זה נחשב לבגידה בעם
על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים
נישאר מפוחדים
כי כולם שונאים יהודים
וכל פעם שהם פותחים את הפה
הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד
כמו פרח בדש
מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי
שחררו כבר את הגטו
תנו לחיות כמו עם נורמאלי.

זה מה שנשאר מהציונות: הטלת אימה. אם, פעם, היא דיברה על חברת מופת, ואם אפילו הליברל הימני ז’בוטינסקי דיבר על כך שכל אדם זכאי לחמשת המ”מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – אז היום אומרים לנו שמי שרוצה לחיות בכבוד הוא מפונק, ושטוב שהוא כבר לא איתנו, ושאם הוא ירצה לחזור הוא יצטרך להוכיח את עצמו. ואל תצאו החוצה, כי יש אנטישמים בחוץ.

יכול להיות שיש. הליגה נגד השמצה הצליחה לקושש שלוש תקריות אנטישמיות, שתיים מהן אנטי-ישראליות בעצם, בספרד בשנת 2009, כשהיא מעריכה שיותר מעשרה מיליונים מהספרדים הם אנטישמים. על כל פנים, שיעור האנטישמיות העולמי מחוויר לעומת הטרור היהודי בגדה המערבית: 399 תקריות טרור יהודי ב-2013, לעומת 594 תקריות אנטישמיות בעולם כולו (116 מתוכן בצרפת.) אז יכול להיות שיש אנטישמיות שם בחוץ, אבל כנראה שהיא לא כל כך מסוכנת.

אבל זה מה שנשאר לציונים הוותיקים להציע: פחד מצד אחד, הטלת קלון מצד שני. הם הרי כבר לא מנסים להבטיח שלום או שיהיה עתיד טוב יותר. הציונים של המרכז הרדיקלי – בן דרור ימיני, ארי שביט – מדברים על מלחמת נצח עם האיסלם, על ישראל בתור מוצב קדמי של התרבות המערבית, על כך שלא יהיה שלום אלא לכל היותר תקופות של שקט זמני בין מלחמות. אז מילא שהם נשמעים כמו הימין הקיצוני האמריקאי או האירופי, אבל איזה עתיד הם מציעים ליהודי הישראלי? פלא שיותר ויותר אנשים מעדיפים לוותר על עסקת החבילה של אתם תהיו בשר התותחים אבל אנחנו נקפיד שלא תהיה חמאה? פלא שכל מי שיכול לברוח, חושב על זה ברצינות, ומי שלא יכול – מפנטז על זה? על השאלה המקראית “הלנצח תאכל חרב” עונים הציונים ב”כן,” ודורשים ממך לא לדרוש מהמדינה שלך תנאי קיום סבירים. אז זה מה שנשאר מהציונות: קו הגנה אידיאולוגי רעוע על משטר האוליגרכיה הכלכלית הישראלי.

ההוצאות בישראל גבוהות, והשכר בה נמוך. זה לא קרה במקרה: זו תוצאה של מדיניות כלכלית מובהקת, שמונהגת הן על ידי נתניהו והן על ידי יאיר לפיד. זו כלכלת הוודו של תיאוריית הזרזוף, שאומרת שאם ניתן לעשירים הרבה, כמה פירורים גם יפלו מהצלחת שלהם לרצפה, שם אפשר יהיה לאסוף אותם. הבעיה היא שזה לא קורה. בשם תיאוריית הזרזוף, נתניהו ולפיד מנהלים מלחמת מעמדות, ומחלקים מחדש את העושר כך שהוא זורם כלפי מעלה. נתניהו, כשר אוצר וראש ממשלה, נלחם מלחמת חורמה בכל נסיון להעלות את השכר או – מצד שני – לקבוע תקרת שכר לחזירי שכבת המנהלים. זו השכבה שלו, אחרי הכל.

לפני כשנה, בסיבוב הקודם של הדיון הציבורי על הגירה – כשברלין היא שוב הסמל – יאיר לפיד תקף בחריפות את האנשים שהעזו לחשוב שמגיע להם עתיד טוב יותר, והוא עשה את זה, כמובן, בשם השואה. היום, כשהוא מבועת מהתקציב שהוא אמור להגיש וכשהוא יודע שהבדותות שלו לא מחזיקות מים ושהעיתונאים והציבור שמים לב לחורים בטענות שלו, הוא פתאום אומר ש”החבר’ה מברלין צודקים” וש”אני שותף לזעם הציבורי. לו יכולתי כבר לפני שנה וחצי הייתי בתהליך בו אנחנו נמצאים היום.”

הלו, אפס! “לו יכולתי”? אתה שר האוצר. אתה מוביל סיעה של 19 מנדטים. אני יודע שאתה לא חזק במספרים, אבל הגודל שלה זהה היום לגודל הסיעה של ראש הממשלה, הליכוד. האח שלך, בנט – אתה זוכר, ההוא שמכרת לנו אותו – ממשיך לעשות בכספים כשלו באמצעות האיש שלו בוועדת הכספים, והוא משיג הרבה יותר ממך עם 12 מנדטים. אם אתה לא יודע איך למנף 19 מנדטים, אז אתה כנראה לא במקום הנכון וכדאי שתתפטר בהקדם. מי יודע, אולי יהיה לך מזל ונשכח אותך.

אבל, לא. כפי שמעידים דבריו, לפיד נערך לבחירות. כיף להיות שר ובפוליטיקה הישראלית אנשים לא מוותרים על כוח מרצונם. עכשיו הוא מנסה לומר לבוחרים שלו שכוונותיו היו טובות. צריך להזכיר שהוא תמיד היה ניאו ליברל, שהוא תמיד היה בעד הפרטה, ושהוא לעג למנהיגי המחאה, ואחר כך למצביעיו המאוכזבים, תוך שהוא מכנה אותם “שנאוצרים רטובים בגשם.” ואם הוא יקבל יותר משליש מהמנדטים שיש לו כרגע, אז הציבור מטומטם ומגיע לו לשלם.

ובזמן שלפיד מנסה לגמגם שהוא בסך הכל נבעך, נפגשו מנהלי חברות המזון כדי לארגן קנוניה נגד הצרכנים. הם יודעים שיש להם מחאה על הידיים, שזה יכול לכאוב, ולכן הם מתאמים פעולות. על פניו, זה נראה כמו עבירה בוטה על חוק ההגבלים העסקיים, אבל כמו כל חוק שפוגע באוליגרכיה, האכיפה של החוק הזה לא ממש קיימת. השטיק הנוכחי שלהם הוא לבעוט את הכדור חזרה אל לפיד: לדרוש מע”מ דיפרנציאלי על מזון. זה לא בהכרח רעיון רע, אבל הוא לא ישנה את העובדה שהסיבה לכך שהמחירים שאתם משלמים גבוהים היא לא המע”מ אלא החזירות שלהם.

מה שמשעשע בכל הסיפור הוא לראות אנשים שכל יום מזמרים לנו על נפלאות השוק החופשי והיד הנעלמה, עד שזה מגיע לבחירת מקום המגורים שלך. פתאום, ברגע שאתה מודיע שאתה מעדיף את ברלין, כל הדיבורים על שוק חופשי, שבו ברלין היא מוצר נחשק יותר מישראל, עפים מהחלון. פתאום, כולנו מתבקשים להתגייס ולהצדיע בדום לילד עם הידיים למעלה. פתאום, אנחנו שוב חברה מגויסת.

והשילוב הזה יחודי לישראל: מצד אחד, כלכלת שוק פרועה; מצד שני, דרישות חסרות תקדים מהתושבים, כמו גיוס חובה וכפיפות לאידיאולוגיה הטוטליטרית השלטת, הציונות. שני אלה לא מסתדרים. אם אתם מגייסים אותנו, אנחנו דורשים תנאים. אם לא מגיע לנו כלום, אנחנו גם לא צריכים לתת לכם כלום.

ואת הפרדוקס הזה, הציונים המודרניים לא מצליחים להתיר. ובין שתי אבני הריחיים הללו – יוקר המחיה ועול השירות מצד אחד, והתפרקות המדינה מהתחייבויותיה מצד שני – אנחנו מאבדים דור של ישראלים. מה יש ללפיד להציע להם? עוד זכרונות שואה של אביו? מה יש לנתניהו? עוד דיבורים על דאע”ש על הגדרות? אם לנצח תאכל חרב, אומרים צעירים רבים, חפשו אותנו באירופה.

(עוד על כך, ועל האירוניה ההיסטורית, בהמשך השבוע.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המלחמה לא משלמת על עצמה, ויש לה מנצחים. לא מי שחשבתם

מי הפסיד מ”צוק איתן”? כולם, חוץ מהימין הישראלי והימין הפלסטיני: שוב, כמו במקרה של פיגועי שנות התשעים, אפשר לראות איך הליכוד וחמאס פועלים יד ביד.

סקר שנערך בימים האחרונים על יד המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר מצא שהתמיכה בחמאס רושמת שיאים בקרב הציבור הפלסטיני. איסמעיל הנייה גובר על אבו מאזן בסקר לבחירות לנשיאות, בשיעור מרשים: 61:32. כמעט כמו הנצחון של שרון על אהוד ברק. לפני חודשיים, מצאו אותם סוקרים שאבו מאזן מביס את הניה ביחס של 53:41. לראשונה, הנייה מנצח גם את מרוואן ברגותי, ביחס של 49:44.

בבחירות לפרלמנט, החמאס ינצח את פתח בשיעור של 46:31; לפני חודשיים, הפתח נחשב כמנצח בשיעור של 40:32. התמיכה בחמאס בגדה (47%) גדולה מהתמיכה בו בעזה (44%) – בעזה הרגישו היטב את מחיר נצחון החמאס. אבל אולי הנתון המשמעותי ביותר הוא זה שקובע ש-53% מהפלסטינים חושבים שהדרך לנצחון על ישראל היא במאבק אלים, בעוד שרק 20% חושבים שהמאבק הלא אלים הוא הדרך הנכונה – ואפשר לראות את הסיבות לכך בעובדה ש-79% מהפלסטינים חושבים שחמאס ניצח במלחמה.

במילים אחרות, ישראל שוב הצליחה לשכנע את הפלסטינים שהיא מבינה רק כוח, ועל כן היא צפויה לקבל עוד מאותה המנה. בצה”ל ודאי נושמים לרווחה: המאבק הלא-אלים היה הדבר המסוכן ביותר לבהמה הירוקה. פעם אחר פעם, חמושי צה”ל נאלצו לפברק פרובוקציות אלימות, לעתים תוך שימוש במסתערבים, כדי להצדיק את הדיכוי האלים של המחאה הלא-אלימה. אחרי “צוק איתן,” פלסטינים שתומכים במאבק לא-אלים מנהלים מאבק במעלה גבעה: הם צריכים להסביר איך מדינה שמבינה רק כוח תשתכנע ממאבק שלא משתמש בו.

במקביל, מראים הסקרים שגם הליכוד והבית היהודי רושמים עליה בסקרים. המלחמה היתה כשלון, אבל היי – הבאנו הרבה גופות של ילדים, ויש לזה לא מעט קונים בציבור היהודי. בן דרור ימיני נהג לטעון שאין ימין קיצוני בישראל, כי “עוצמה לישראל” ודומותיה לא חוצות את אחוז החסימה; מי צריך את “עוצמה לישראל”, כשאפשר להצביע לבנט ולדנון, שאומרים את אותו הדבר, רק בצורה פרועה פחות?

אבל לכל גופות הילדים האלה יש מחיר, וכולנו הולכים לשלם אותו. אל דאגה: הממשלה תסתיר את המחיר.

* * *

שר הבטחון יעלון אמר היום שמחירו של מבצע “צוק איתן” הוא תשעה מיליארדי שקלים. אמיר שיבי כבר עשה חישוב מהיר ומצא שהריגת כל פלסטיני – הרגנו כ-2,100 מהם – עלתה לנו ארבעה מיליוני שקלים בערך. שזה די שומט את הלסת. (יעלון, אגב, אמר שיש לישראל חימוש מדויק שמונע פגיעה בילדים, ושזו עלות נכבדת מן התקציב. העובדה שהחימוש המדויק מונע פגיעה בילדים מסבירה כנראה את השימוש המסיבי של צה”ל בארטילריה במבצע הזה, אבל הכתבים הצבאיים מאולפים לא לאתגר את נציגי צה”ל.)

מאיפה יגיע הכסף? אל דאגה, צה”ל יקבל את שלו. צה”ל תמיד מקבל את שלו. הממשלה עורכת קיצוצים בבסיס התקציב. המשמעות היא שהקיצוצים האלה הם קבועים, הם יחזרו על עצמם מדי שנה. משרד החינוך יאבד לטובת צה”ל 480 מיליוני שקלים כל שנה. משרד התחבורה יאבד לטובת צה”ל 243 מיליונים כל שנה. ההשכלה הגבוהה תקוצץ לטובת תנאי הרס”רים ב-179 מיליוני שקלים כל שנה. משרד הבריאות יעביר לצה”ל 50 מיליונים כל שנה. אנחנו הולכים לשלם על התענוג של הריגת 500 ילדים עזתים הרבה, הרבה זמן. כמובן, מי שידפק מהקיצוצים האלה, בהתאם למדיניות הניאו-ליברלית של שר החינוך מטעם “יש עתיד,” יהיו התלמידים בפריפריה. אתם יודעים, אלה שהרגע יצאו מחודשיים של הפגזה. אז במשך השנים הקרובות הילדים שלכם יהיו נבערים יותר, התחבורה תרד לרמה של הודו – רכבות מהירות? תשכחו מזה, הכסף יילך למכוניות לקצינים – ומערכת הבריאות תתדרדר עוד יותר, אבל כשאתם נרקבים בחדר המיון, תוכלו לפחות להתנחם בכך שהפכנו את מוחמד דף לאלמן ושהרגנו את בנו הפעוט ובתו. היה שווה!

אבל רגע, האם אתם מרגישים שאתם בטוחים יותר בעקבות "צוק איתן" וההוצאה עליו. האם באמת היה שווה?

ואל תדאגו לצה”ל: הוא לא יעצור בהחזר הוצאות “צוק איתן.” הוא ידרוש עוד. הוא תמיד דורש עוד. אמנם, לא נותרו מדינות אויב: החונטה הצבאית של מצרים היא בעלת ברית של החונטה שלנו, ירדן היא בעלת ברית כבר שני עשורים ויותר, ללבנון אין צבא ראוי לשמו והחיזבאללה מעולם לא ניסה לערוך מבצעים של ממש בשטח ישראל, הצבא הסורי התפרק בפועל – אבל, ממהרים בצה”ל לומר, יש את דאע”ש. וואלה.

אמנם, בהתחשב בביצועים העגומים של צה”ל נגד חמאס, אולי זה לא יהיה רעיון כל כך טוב שהוא יילחם בדאע”ש – שמתם לב, אגב, איך ככל שמספר חובשי הכיפות בצבא עולה, כך חלה ירידה מקבילה ביכולת שלו? – אבל בסופו של דבר, דאע”ש היא מיליציה איסלמיסטית ולא יותר. כדי שהיא תוכל לפעול, היא צריכה קרקע של תומכים. בעיראק, היא נשענת על המשולש הסוני – האזורים הישנים של המיליציה של אבו מוסאב אל זרקאווי מלפני עשור, שדאע”ש היא היורשת שלו. בסוריה… אף אחד לא ממש סגור מה היא עושה בסוריה, אבל צריך להיות ברור שגם אם דאע”ש תוכל לכבוש מוצב של צה”ל, היא לא תוכל להחזיק בו.

זה לא מפריע לצה”ל, ולראש הממשלה, להמשיך לצייר אותה בתור איום קיומי. הרי אנחנו צריכים איום קיומי – איום כלשהו. אחרת, ממה נפחד? אחרת, למה שנעביר את הכספים שלנו לצה”ל, תוך שאנחנו מקדמים מבלי דעת את החזון הניאו-ליברלי של חיסול הממשלה פרט להוצאות צבאיות? שמתם לב, אגב, שהשטן הגדול של העשור האחרון, איראן, פתאום נעלם ממפת האיומים של לשכת נתניהו? שם זה דאע”ש לארוחת בוקר, דאע”ש לארוחת צהרים, ודצ”ך דאע”ש באח”ב לארוחת ערב. עוד דחליל.

רגע, למה בעצם אנחנו מקצצים את התקציב? יש שתי דרכים לממן מלחמה: קיצוץ תקציב או העלאת מסים. המונח “קיצוץ תקציב,” אף שהוא מדויק, מטעה: המשמעות שלו היא “קיצוץ שירותים לאזרח.” למה אנחנו מקצצים שירותים?

כי העלאת מסים מנוגדת לתפיסה הניאו ליברלית, שבה מחזיקים הן ראש הממשלה הן שר האוצר, ומשום שהשניים יודעים שאם תהיה דרישה להעלות את המסים, האנשים שייפגעו מכך הם האוליגרכים: טייקונים וחברות ענק שמשלמות מס מגוחך. חברת טבע, למשל, שהמנהל שלה בישראל – אבינועם ספיר – הוא ממייסדי “יש דיווידנד,” משלמת מס בשיעור 0.3%. אם תהיה דרישה להעלות מסים – ואין ספק שעל מלחמות צריך לשלם – החברים של לפיד ונתניהו יהיו הראשונים שיצטרכו לשלם. אז הם מעבירים את התשלום אליכם. אחרי הכל, חברי האוליגרכיה לא ירגישו את הקיצוצים במערכות הממשלתיות: הם משתמשים במערכות פרטיות כבר מזמן.

צריך לשים לב לשאלה הזו, כי יש סיכויים טובים במיוחד שהבחירות יוקדמו. שמתם לב שלבני עושה קולות של פרישה? שמתם לב שלפיד תוקף בפומבי את ההחלטה לספח 4,000 דונמים בגוש עציון? או. לפיד יודע שאסור לו להגיע לבחירות אחרי שהוא יגיש לנו תקציב גרדומים, אז הוא מחפש דרך להגיע לבחירות לפני התקציב.

וכפי שמציין עידן לנדו, התרגיל הזה רווח בישראל בעשור האחרון: בכל פעם שהממשלה ניצבת בפני תקציב אסוני, שנובע ברוב המקרים מפיטום הבהמה הירוקה, היא הולכת לבחירות – ומי שאחראי לתקציב היא הממשלה הבאה. זו נוהגת להטיל את האשמה על קודמתה – אף שבמקרה של ממשלות נתניהו, הממשלה “הקודמת” מונהגת על ידי ראש הממשלה הנוכחי. זוכרים את התרגיל שעשו לנו נתניהו ושטייניץ, כשהכחישו שיש גירעון של 40 מיליארדים לפני הבחירות ולעגו למופז, שחשף אותו? אז שימו לב, הולכים לעשות לנו תרגיל דומה.

איך אמר את זה ג’ורג’ בוש? דפקת אותי פעם אחת, אשמתי. דפקת אותי פעם שניה… זה לא יקרה. הישראלים אוהבים להעמיד פנים שהם לא פראיירים; הגיע הזמן להעמיד את הטענה הזו למבחן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)