החברים של ג'ורג'

עוד זה מדבר וזה בא: עדכון נוסף

משרד החינוך הישראלי לא מוכן שתלמידים יגיעו למגע ישיר עם הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. הוא פסל ספר שעוסק בנושא ושמיועד לילדים, מכמה סיבות. חלק מהאיורים לא נשאו חן בעיניו, ביניהם צדודית של אשה חשופת שד. שוין.

אבל לא האיורים היו הבעיה. מפקחי משרד החינוך לא הצליחו לחיות עם שני סעיפים המופיעים בהצהרה: הזכות להמיר דת כרצונו של אדם, והזכות לעבור למדינה אחרת, אם האדם אינו חש בטוח מספיק בארצו.

משרד החינוך רוצה שילדי ישראל יחשבו שהם נולדו לתוך דת, אולי נקלעו אליה כגזירת גורל, ושאין להם הזכות לשנות אותה. זה, אחרי הכל, הפחד היהודי הישן: שברגע שהחברים לקהילה יגלו שאפשר גם אחרת, הם יברחו. אחרי הכל, זה הלקח ההיסטורי: בכל מקום שבו ניתן ליהודים לא להיות יהודים, והסביבה היתה ברמה תרבותית גבוהה יותר, הם השילו את יהדותם מעליהם, בדרך כלל בלי צורך בכפיה. אסור שילדי ישראל ילמדו שזה אפשרי ומותר.

האיסור השני נובע מהפחד הפשוט שילדי ישראל יגיעו למסקנה שפחות או יותר כל מקום אחר בעולם המפותח מסוכן להם פחות, ומשגיל צעיר הם יתחילו לתכנן את הגירתם. אחרי הכל, הפנטזיה הישראלית הממוצעת היא הגירה. פעם היתה על כך סנקציה בדמות התווית "יורדים" או "נפולת של נמושות": זה לא המצב כיום. על כן, חובה להסתיר מהילדים את העובדה שיש מי שחושב שמותר להם לברוח מכאן. שימוש נוסף בהעלמת הסעיף הזה הוא חינוכם של הילדים להתנכר לזכויותיהם של פליטים המגיעים לישראל. אחרי הכל, אין להם זכות בסיסית לעשות זאת.

אבל האמת היא שסביר להניח שבמשרד החינוך ראו בעין רעה מלכתחילה את כל נושא זכויות האדם. אחרי הכל, לפי התפיסה שמטפח משרד החינוך, אין בעולמנו בני אדם: יש רק יהודים ולא יהודים.

צריך חירשות חריגה לצלילי כינורו של שר ההיסטוריה כדי להגיע למצב שבו מדינה שמתיימרת להיות יהודית, שנבנתה על ידי דורות של פליטים ושגרמה למאות אלפים להפוך לפליטים בעצמם, מדינה שגוררת כל דיפלומט המגיע אליה ראשית כל ל"יד ושם", כדי שירגיש אשם, מתכחשת רשמית, באמצעות מערכת החינוך שלה, לזכותו של אדם להמלט מפני רדיפה או השמדה. אם מישהו היה זקוק להוכחה לכך שישראל היא המחשה קולקטיבית לטענה שילדים מוכים הופכים למבוגרים מכים, הנה היא.

* * * * *

אבל אין פירוש הדבר שמערכת החינוך איננה רוצה לחנך את ילדי ישראל לערכים. כלל וכלל לא. היא תחנך אותם על פי ערכי המשפחה – משפחת אליאור חן, אמנם, אבל משפחה.

בקרוב ילמדו ילדי ישראל את המימרה "אל תרבה שיחה עם האישה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום". נכון חמוד? חכמת היהדות המזוקקת.

שר החינוך גדעון סער החליט שכל ילדי ישראל, גם אלה שאינם דתיים – לא ברור מההודעה מה יקרה לתלמידים שאינם יהודים – ילמדו מעתה בכיתה ח' את מסכת אבות, אחת המסכתות בסדר נזיקין. ספק אם יש מסכת תלמודית שמפגינה יותר את הנתק בין האוליגרכיה ששלטה בעם היהודי תוך שיתוף פעולה עם הרומאים ובין האנשים המכונים בה שוב ושוב "עם הארץ". כל כולה "תלמידי חכמים" המפרכסים זה את זה כזונות, ויורקים על האנשים שמעמלם הם חיים. קובץ הבורות המזוקק הזה – "מרבה נשים, מרבה כשפים"; "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו" – לא יוסיף לתלמידים דבר, פרט לעוד מנה של התבטלות ובושה בפני צאצאיה של אותה אוליגרכיה.

ונמצא משרד החינוך ממשיך את דרכיה של האמונה התפלה הרבנית לאורך כל הדורות – להרגיל מילדותם את המיועדים להיות עמי הארצות, חוטבי העצים ושואבי המים, לכפוף ברך בפני "חכמת התורה", כפי שהיא מתגלמת במקובל ההוא ובפדופיל הזה ובאצטגנין ההוא. עד שתחזור ישראל להיות שטעטל גדול, או עד שיבוא הפוגרום הגדול, ואז יהפכו יושביה לפליטים – ואולי, אם היו בהם מי שקראו במחתרת את מה שמשרד החינוך רצה להסתיר מהם, יידעו שיש להם זכות להיות פליטים.

(יוסי גורביץ)

דר' פרנקנשטיין מאבו כביר, ישראל מתחננת לאלימות, אפסותם של רבני החרדים, ומכבסת המילים החדשה: ארבע הערות על המצב

שלום רב שובך: הכירו את דר' יהודה היס, הפתולוג הראשי של מדינת ישראל. בשנות התשעים הסתבך היס, כשבזז את הגוויות שהגיעו למכון הפתולוגי מרקמות ואיברים כדי לאפשר לרופאים להתאמן עליהן. במדינה נורמלית, הצורך הזה היה מתמלא על ידי אנשים שתורמים את גופם למדע, אבל בישראל מאמינים פחות ופחות במדע.

המשטרה המליצה להעמיד את היס לדין פלילי על המעשים שביצע, אבל הרועץ המשפטי אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון התמלא רחמים כלפיו, והסתפק בדין משמעתי. היס, שהפאשלות שלו עלו למדינה הרבה מאד כסף, הוזז מתפקיד מנהל המכון הפתולוגי לתפקיד הרופא המשפטי הראשי של המכון.

היס שב לתודעה כאשר התחוללה מלחמת העצבים מול שוודיה, שבו הואשם עיתון שוודי באנטישמיות משום שאמר שפלסטינים דיווחו על גופה שהוחזרה כשהיא חסרה כמה אברים. היס הודה בשעתו שהוא לא היה בררן ולא היתה לו בעיה לעשות גם בגופות של פלסטינים ככל העולה על רוחו.

עכשיו מתפרסמת העובדה שהיס לא בחל גם בביזת גופתה של אזרחית אמריקנית. ואם יש צדק בעולם, זה יהיה סיפור ענק. כי האזרחית היא רייצ'ל קורי, שצה"ל דרס למוות ברצועת עזה ב-2003 בזמן שניסתה למנוע הריסת בתים ברפיח. צה"ל טוען שקורי לא נפגעה על ידי הדחפור אלא על ידי ערימת עפר שנפלה עליה. צה"ל הסתבך במספר גרסאות כבר אז: הוא טען שקורי נהרגה בעת הגנה על בית שהכיל מנהרה להברחת נשק, אבל אחר כך טען שבעצם לא הגנה על שום בית. לטענת המשפחה, צה"ל ממשיך להסתיר מידע בפרשה.

קו ההגנה העיקרי של צה"ל בפרשה היה הדו"ח הפתולוגי של היס. אתמול הודה היס בבית המשפט כי בניגוד לצו מפורש של בית המשפט הוא ניתח את גופתה של קורי ללא נוכחותו של נציג של השגרירות האמריקנית; הוא טען, מה שהשגרירות מכחישה בתוקף, שנאמר לו שנציג לא יגיע. כמו להוסיף חטא על פשע, היס הודה שהוא גם שמר רקמות מגופתה של קורי, מבלי לעדכן את המשפחה כנדרש בחוק. בעבר התחמקה ישראל מלענות על השאלות הללו.

יהיה זה אירוני אם דווקא פרשת רייצ'ל קורי, שיש לה פוטנציאל נזק נרחב לצה"ל, תשים קץ לקריירה של מי שהצליח לחמוק מהנושא הרגיש ביותר בישראל – שימוש לא נאות בגוויות חיילים. אגב, למרות שהתקשורת עסקה מעט בפרשה – בעיקר בראיונות עם בני משפחתה של קורי – לא נתקלתי בידיעה בעברית שמדברת על עדותו של היס. מישהו מכיר?

משוועים לאלימות: עלוב פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי, שלח היום חמושים רעולי פנים לבילעין וניעלין, והללו תלו שם כרזות המכריזות על כל שטחי הכפר כעל שטח צבאי סגור בימי שישי, בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. שהותם של ישראלים ואזרחים זרים בכפר תיאסר.

בקיצור, האינתיפאדה הלבנה גורמת לישראל לשקשק. צה"ל לא יודע איך להתייחס למפגינים לא אלימים. הפתרון שלו הוא יצירת אלימות. כפי שיודע כל מי שנכח בהפגנות בבילעין, רוב מוחלט של האלימות מגיע מצד חמושי צה"ל, ובדרך כלל הם גם יוזמים אותה. בתי דין צבאיים כבר פסקו שצה"ל השתמש בפרובוקטורים ומסתערבים כדי לעודד אלימות במקום.

ישראל יודעת מה לעשות עם אלימות: עד לאחרונה, היא תמיד הצליחה לשכנע לפחות חלק מהעולם שהיא הקורבן. זה כבר לא עובד, אבל צה"ל מתכונן כרגיל למלחמה האחרונה. הפגנות לא אלימות, מצד שני, מוציאות את הקלגסים מכליהם. לזה אין להם תשובה. אז הם מנסים בכל זאת להעלות את הסעיף. זה, בערך, מה שישראל גם עושה בירושלים. היא רוצה פיצוץ ודם. היא לא רוצה אינתיפאדה נוסח גנדי.

הפתרון, לדעתי, הוא בנוסח "מנוע חיפוש לציד אדם" הסיני: לצלם את החיילים והקצינים בבילעין , למצוא איפה הם גרים, ולהבהיר להם שהשירות שלהם לא נגמר כשהם חוזרים לחופשה מבילעין. צריך להזכיר להם, גם בבית, מה הם עושים שם, וצריך לוודא שלפני שהם יוצאים לחופשה בחו"ל, הבירורים שלהם לגבי ארץ היעד יכללו גם את מדיניות ההסגרה שלה. שניים-שלושה מפקדי פלוגות שיבטלו את החופשה שלהם יעבירו היטב את המסר.

אפסותם של הרבנים: זוכרים את אליאור חן? זוכרים איך אמרו לנו שהוא לא רב? איך איזה ש"סניק דרש מכלי התקשורת להפסיק לקרוא לו רב? ובכן, כרגיל בקרב חסידי הדמון יהוה, זו היתה ת'קיה: שקר שמיועד לספק את צרכי העולם העוין. בסוף השבוע הופצו בשכונות חרדיות כרוזים שקראו לתמיכה בחן.

זה לא היה צריך לגמרי להפתיע. אחרי הכל, הקהילה החרדית של ברזיל ניסתה להגן עליו ולהסתיר אותו. מה שהפתיע היתה זהות החותמים: כל המי ומי, מיוסף שלום אלישיב ודרומה.

במכתב שלהם הם בהחלט התייחסו לחן כאל רב, ומתארים אותו כמי ש"כל ימיו עסק בתורה ויראה והרבצת תורה". הם קוראים לסייע לו ולמשפחתו. ואז בא הפרסום בתקשורת, וקיבלנו שיעור נאה באומץ לב ציבורי.

משהופנה הזרקור אל המכתב, נסו הרבנים על נפשם בשלל תירוצים. הם לא שמעו, לא ידעו, לא ראו. היו טענות על זיוף, היתה טענה מעניינת על כך שברגע שרב חשוב אחד חתם, כל השאר חתמו בלי לקרוא, מה שמעיד על החשיבות שמעניקים רבנים למה שעושים בשמם. בסופו של דבר, בחרו שניים מגדולי הרבנים – אלישיב ושטיינמן – בדרך המילוט של "דברינו הוצאו מהקשרם", ובהודעה רשמית טענו שכל מטרת המכתב היתה לסייע לבני משפחתו של חן. יש רק בעיה אחת: המכתב מתייחס למצוות "פדיון שבויים", זו של חן.

אלישיב ושטיינמן רגילים להתייחס לציבור שלהם כאל נבער ושוטה – וקשה להאשים אותם; אחרי הכל, זה הציבור שמסכים לקבל את מרותם – והם חשבו שהשקר הזה יעבור. באופן מעניין, קורה לציבור הדתי/חרדי מה שקרה לתקשורת הכללית: יותר מדי אנשים הפכו לעיתונאים או לבלוגרים, והם כבר לא מוכנים לעבור לסדר היום כשהדעה השלטת אומרת שיש דברים שאין לדבר עליהם. בלישה אחרי הליכי ההחלטה של ה"גדויילים" כבר הפכה לנושא כתיבה לגיטימי.

מכבסת המילים החדשה: כידוע, צה"ל מנהל מלחמה כנגד "משתמטים". למרבה הצער, מבחינתו, המילה הזו ריקה. אין אנשים שמשתמטים מצה"ל; יש אנשים שצה"ל, מסיבותיו שלו, שומט. כל ה"משתמטים" יכולים לנפנף בעליצות בתעודת השחרור שלהם.

אז מה עושים? משנים את השפה. לוקחים את המונח "עריק" – המייצג אדם החייב בשירות צבאי אך נמלט ממנו – והופכים אותו ל"משתמט". זה קרה פעמיים בשבועיים האחרונים: פעם אחת במקרה של עריק ותיק שנמלט מבית דין צבאי, ופעם במקרה של עריקה שנעצרה כשהתייצבה לאחר שובה מחו"ל, למרות שצה"ל הבטיח לה שלא תיעצר.

חנן גרינברג חתום על שתי הכתבות. בשני המקרים, מצוטט צה"ל כמתייחס ל"משתמט" או "משתמטת" בהודעות שהוציא או מסמכים רשמיים שלו. קשה להניח שגרינברג היה משמיט את המילה "עריק" ושם במקומה את "משתמט". כך מעוררים איבה: מבלבלים בין עריקה ובין שחרור לגיטימי, מסיבות שצה"ל הכיר בהן. לא צריך להפתיע, בהכירנו את נפש הבהמה, ועדיין מפתיע כל פעם מחדש.

(יוסי גורביץ)

אחרי רבים להרע

הכנסיה הקתולית ביצעה שורה ארוכה מאד של פשעים בהיסטוריה שלה, מהרגע שבו טעמה טעמו של כוח. משותפות פעילה מאד ברצח העם במה שהוא היום המדינות הבאלטיות, עבור בתמיכה בשתיקה (אם כי אחר כך גם התנגדות) לרצח העם בדרום אמריקה, והיותה שותף שקט של גרמניה במלחמת העולם השניה. על האינקוויזיציה מיותר להרחיב את הדיבור (אם כי לא מיותר להזכיר שוב שבניגוד למיתוס המקובל, היא לא רדפה יהודים).

ועדיין, עם כל פשעיה, זה שעליו המאמינים מסרבים למחול הוא חטא החיפוי על פדופיליה. תחילה בארה"ב ואחר כך באירלנד ומשם בעולם הקתולי כולו, נחשפו אלפי מקרים של כמרים פדופילים, שביצעו מעשים מגונים ואונס באלפי, אולי עשרות אלפי, קטינים. הנתונים הרשמיים של הכנסיה מדברים על מעורבות בפעילות פדופילית של 1.5% עד 5% מבין הכמרים. הכנסיה לא העמידה אף אחד מהם לדין; היא לא שללה מאף אחד מהם את תפקיד הכומר שלו (תהליך קיים שהשימוש בו נדיר); היא הסתפקה בהעברתם ממקום אחד למשנהו. בפועל, המשמעות היתה שפדופיל שהסביבה כבר החלה לחשוד בו הועבר בדיוק באותו רגע למקום אחר, שם הוא לא היה מוכר ושם יכול היה להמשיך ולפעול כרגיל. למותר לציין שלא היתה פניה לרשויות החוק.

כל ההעברה הזו של כמרים מדיוקסיה אחת למשניה הצריכה שיתוף פעולה של מאות בישופים. הארכיבישוף הקרדינל של בוסטון, ברנרד לאו, היה אחד הבולטים במעורבים; המקרה שלו, שנחשף לאחר שארגוני קהילה קתולים סירבו לשתוק ועוררו שערוריה, הביא לכך שעשרות כמרים מהדיוקסיה שלו הביעו בו אי אמון, מקרה שאין לו תקדים. זמן קצר לאחר מכן, לאו עבר – יש אומרים, נמלט – לרומא, שם הוא מחוץ להישג ידן של הרשויות האמריקניות. המחוז הכנסייתי שלו התמוטט כלכלית עקב התביעות מצד הנפגעים.

לאו לא היה הבכיר היחיד המעורב. לפני כשנתיים התפגר מַרסִיאַל מַאסִיאֵל, מייסד הארגון הקתולי הארכי-שמרני Legion of Christ. במשך שנים הואשם מאסיאל בעשרות מעשים מגונים ואולי גם מעשי עונש בעשרות קטינים שהיו תחת חסותו. הוותיקאן הגן עליו כמיטב יכולתו; בין המגינים היו גם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ומי שיירש אותו, הקרדינל דאז יוזף ראצינגר. כשנה לאחר עלייתו של רצינגר לכס הקדוש, הוואתיקן נזף רשמית במאסיאל על השערוריה ההיא. המסר של הממסד הכנסייתי היה ברור: הנזק התדמיתי שייגרם לכנסיה בשל החשיפה חמור יותר, או על כל פנים חשוב יותר, מהנזק שנגרם לקטינים שהופקרו בידי זאבים מחופשים לרועים רוחניים.

באירלנד קורה בשנים האחרונות משהו משונה: המאמינים מגיעים לתפילה, מקבלים את לחם הקודש – ויוצאים מן הכנסיה מבלי להקשיב לדרשה. הכנסיה טענה במשך 1,700 שנים, מפולמוס דונאטוס והלאה, שהכומר הוא צינור של חסד של אלוהים, ושמעמדו כצינור לא מתבטל גם אם הוא כלי מלא זוהמה. הקהילה הפנימה את המסר: המאמינים מקבלים ממנו את החסד, הנס, שהוא מסוגל לבצע – אבל אין להם כל עניין במה שיש לומר. הוא מכשף ותו לא. אין לו מעמד רוחני.

מספר הכמרים הקתולים, ומספר המועמדים לכמורה, יורד בתכיפות. באירלנד, הכנסיה גוססת.

* * * * *

כל זה, כמובן, כהקדמה לפרשת מוטי אלון. פדופיליה איננה מוגבלת לכמרים קתוליים. על פי החשדות, אלון ביצע מעשים מגונים ואולי חמור בכך בכמה מתלמידיו. כרגיל, עם הפרסום הראשוני מגיעות עוד ועוד תלונות.

וכמו במקרה של הכנסיה, גם כאן יש קשר שתיקה. גוף נטול כל סמכות פורמלית, המכונה פורום תקנה, ידע על מעשיו של אלון לפני שלוש או ארבע שנים. ראוי לציין שעיקר השערוריה הקתולית כבר הסתיימה אז. חברי תקנה לא למדו מלקחה. מה יש לגויים ללמד יהודים.

פורום תקנה נוצר לאחר שנחשפה העובדה שזאב – איזה שם הולם – קופולוביץ', ראש הישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים ביצע מעשים מגונים ב-12 מתלמידיו. אם לדייק, ביצע מעשים מגונים לפחות ב-12 מתלמידיו. הסבירות שישנם נפגעים שאנחנו לא יודעים עליהם גבוהה מאד. לקשר השתיקה שלו היו שותפים אברהם שפירא, לשעבר הרב הראשי, וחיים דרוקמן. לא בדיוק קרדינלים וארכיבישופים, אבל די קרוב. שפירא ודרוקמן לא הועמדו לדין; היועץ המשפטי דאז, אליוקים רובינשטיין, היה רחמן כמנהגו והסתפק במכתב נזיפה חריף.

מה עשה פורום תקנה כשנודע לו על החשדות כנגד מוטי אלון? לזכותם ייאמר שהם פנו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שאמר להם שבלי תלונה רשמית במשטרה ידיו כבולות. לחובתם ייאמר שהם בחרו בדיוק באותו פתרון של הכנסיה הקתולית: השתקה והעברה למחוז אחר.

שוב: הם בחרו להעביר את אלון לקהילה אחרת, לאחר שהוא כבר נחשף בקהילה שבה פעל. לקהילה החדשה לא היה מושג שטורף מיני בא להתגורר אצלם. דאגו שלא יהיה להם מושג. כלומר, במקום לחשוף את זהותו של אלון, הם העדיפו להרחיק אותו – אבל לא לנטרל אותו.

מה הם יכלו לעשות? כמה וכמה דברים. הם יכלו לנדות אותו. זה צעד חריג, מזעזע, אבל לא חסר תקדים. הוא מושת על גברים שמסרבים בעקביות לתת לנשותיהם גט. רב שמועל באמון תלמידיו – ובאמונם, ראוי לציין, של ההורים שהפקידו בידיהם את ילדיהם – הרוויח ביושר את העונש הזה.

הם יכלו לתלות גילויי דעת, שמבהירים שאלון מסוכן לציבור שלו, חתומים בשמם וביוקרתם. הם יכלו לומר שהם שמעו עדים, האמינו לעדים האלה, ועל כן הם אוסרים על כל מי שילדיו יקרים לו לשלוח אותם ללימודים אצל מוטי אלון. ספק אם הוא היה מעז לתבוע אותם לדין – מה גם שסביר מאד שמתלוננים, שהיו רואים אותו תובע, היו ניצבים לצד הנתבעים.

הם יכלו להגיע לכל מקום בו הוא נושא דברים, ולהתעמת איתו. למעשה, על פי דיווח היום ב"ידיעות", משהו מעין זה קרה לפני מספר שבועות – אבל נשאר בין הנוכחים באותו מקום.

במקום כל זה, הם בחרו בשתיקה. למרות שהם עצמם מודים שהתקבלו עוד ועוד תלונות, ושהם התרו באלון פעם אחר פעם. כל תלונה, כל "התראה", היא בפוטנציה ילד שחייו נהרסו. יתר על כן, נראה שהמצב היה ממשיך כפי שהוא, כי מדברי אנשי "תקנה" עולה שהם החליטו לפרסם את הידוע להם – מה שיכלו, אגב, לעשות לפני שלוש שנים באותה המידה – רק לאחר שהגיעו למסקנה שהידיעה דולפת לתקשורת (הם אף נקבו בשם הכתב החוקר, אבישי בן חיים).

כלומר, כמו ההיררכיה הקתולית, אנשי "תקנה" עמדו מנגד כאשר אחד משלהם ממשיך – בידיעתם! – לפגוע בחפים מפשע. הם חשפו את הפרשה, לדעתי, בעיקר משום שחשיפה חיצונית היתה מפנה אליהם הרבה מאד שאלות קשות. עכשיו, הם מצטיירים כמי שחשפו את אלון. בשלוש השנים האחרונות, הם חיפו עליו. הם לא היו מוכנים ליידע את הציבור במה שעשה אחד משלהם; החשש מ"חילול השם" היה ודאי שיקול מרכזי. ומדובר בפורום שיש בו לא מעט אנשים שלאומץ הציבורי שלהם יצא שם בסביבתם. סביר להניח, אגב, שאת ילדיהם-שלהם הם לא שלחו להתחנך אצל אלון.

כל זה עומד מעבר לשאלה של הלגיטימיות של קיום מסגרת חוקית-למחצה, מעבר לעובדה שאנשי "תקנה" התנהלו בפועל כמו אנשי משמרת הצניעות. פרדוקסלית, אילו לא התקיים פורום "תקנה" כלל, מצבם של החברים בו היה טוב יותר. משהוקם, ומטרתו היא להגן על הציבור מטורפים בקרב הרבנים, הוא נכשל בתפקידו: החברים בו אשמים בקשר שתיקה משותף, מעגל שתיקה שרק התרחב. שורה של כותבים דתיים, מהטרוריסט בדימוס חגי סגל ועד יאיר שלג, מיהרו – כרגיל, זו התמחותו של המגזר – להשוויץ בכך שחובשי הכיפות שונים ממגזרים אחרים. אוי לגאווה הזו.

(יוסי גורביץ)

צוללים קדימה

ידידה טובה שאלה אותי, לפני די הרבה זמן, איך בעצם התדרדרה ישראל כל כך מהר למדינה דתית ולאומנית. שכחתי. היא הזכירה. הנה נסיון לענות על השאלה. למותר לציין שכל נסיון לצייר תמונה הנמשכת עשרות שנים ומקיפה מיליוני בני אדם היא הכללה, הכללה גסה אפילו, ושאפשר יהיה למצוא יוצאי דופן כמעט לכל טענה פה; ואף על פי כן אני חושב שהיא עומדת.

הבעיה הראשונית היא חוסר הנוגדנים של הישראלים כלפי היהדות. עם כל הדיבורים על "יהודי חדש", לא הציונות ולא ההשכלה עשו ליהדות את מה שעשתה לנצרות תקופת הנאורות: פירוק לגורמים, חשיפת ערימת השקרים, ההבלים, השטויות, והזוועות שהן רוב רובו של הקורפוס היהודי, התלמוד. התלמוד, ולא התנ"ך, היה – לפחות מאז המאה השישית – ספר היסוד היהודי; סטיה ממנו, או כפירה בכך שכותביו זכו להשראה אלוהית, הובילה תמיד להרחקה מכלל הקהילה היהודית. התלמוד שטוף בשנאה לכל מה שאיננו רב יהודי, והוא יצר קהילה שונאת, שהליטורגיקה שלה כוללת קללות כנגד לא-יהודים, נשים ועבדים. (תהיתי פעם אם יש הקבלה בין הברברי, האשה והעבד, שלדברי אריסטו לשלושתם יש חצי נשמה, ובין התפיסה שיש לברך על כך שגבר יהודי לא נולד גוי (ברברי), אשה או עבד.)

הציונות היא תוצאה של תסיסה לאומנית במזרח אירופה; שורשיה בביצה המבעבעת של הקיסרויות האוסטרו-הונגרית והרוסית, שכללו גם את פולין. במערב היתה נוכחותה קלושה. התנועות הלאומניות המתעוררות במזרח אירופה היו תנועות "אורגניות" – כלומר, הן סברו שיש מהות "טבעית" של אומה, ושכל מי שאיננו שייך אליה פוגע בה. התפיסה הזו עדיין מאמללת את האזור (המיעוט ההונגרי ברומניה, האוקראינים בפולין), וקורבנותיה הראשונים היו היהודים, שתמיד היו לא שייכים והקפידו להדגיש את אי שייכותם. הסובלנות הרשמית, שאם גם לא תמיד הופגנה במעשה, של התקופה הטרום-לאומנית, לא יכלה לשרוד את המעבר אל תפיסה לאומית-אורגנית. התפיסות הפסוודו-דארוויניסטיות שרווחו בסוף המאה ה-19 תרמו גם הן את שלהן לדחיית ה"גוף הזר".

הלאומנות היהודית המתעוררת, שהתעוררה כאמור בחלק המפגר ביותר של היבשת – ברוסיה עדיין האשימו ב-1911 יהודי ברצח פולחני של ילד נוצרי; תפיסות דומות רווחו ברומניה; עלילה דומה הובילה לפוגרום בפולין ב-1946, אחרי הכיבוש הנאצי – לא יכלה להשאיר מאחוריה את סיפורי הזוועה של התלמוד, לא לגמרי. הם לא יכלו להכריז על הקמת לאום יהודי חדש – אף שהיתה לה מולדת, מורשת, שפה משלה ומטבח משלה, האומה האידית לא קמה – כי התפיסה היתה שעמים "מתעוררים" צריכים היסטוריה. ולהם היתה רק ההיסטוריה היהודית. התנערות ממנה – או, ליתר דיוק, מהחלק ממנה שבחרו להם – היתה משאירה אותם עם שבר כלי.

הציונים ניסו בקוצר רוח ליצור אומה יהודית חדשה-ישנה. כמו אטאטורק, הם ניסו לבצע זינוק מהמאה השלישית אל המאה ה-20. הם השליכו מאחורי גוום את רוב רובו של התוכן היהודי, ושמרו את סיפורי מסירות הנפש – אין אומה נולדת אם אין גבורה, ולו גבורה מרטירית. אבל הם נשבעו שהגבורה שלהם תהיה אחרת. הם רצו להיות קוזאקים יהודים. מכאן המשיכה לבדואים אצל אנשי השומר, מכאן ההערצה הבלתי מוסתרת ל"פשטות" של האיכר "הבלתי מתוסבך" האוקראיני; מכאן התיעוב לכל העיפוש היהודי, כל פלפלת-הסרק הרבנית, כל המסכנות חסרת התוחלת, כל אפסות הקיום שאנו מוצאים אצל ברנר, ולא רק אצלו. שהקיום היהודי בעיירות מזרח אירופה לא היה קיום ראוי – זו נקודת הסכמה בין הציונות ובין התנועה האנטישמית המתעוררת. נקודת הסכמה אחרת היא שיהודים אינם צריכים לחיות באירופה, משום שהם נטע זר בה.

הציונים זיקקו, אם כן, מתוך היהדות את שנאת האדם שלה, ונשאו אותה איתם. השנאה הזו, הפחד מן ה"גוי", יהיה הבסיס לבנייתה של ישראל. כן, יהיו ביניהם הומניסטים, אבל הם יישארו בשוליים. הציונים מתחפשים לחלוצים אירופאים – הרצל מבטיח חגיגית, ב"מדינת היהודים", שהמדינה שלו תהיה מוצב אירופאי קדמי במזרח – ונוסעים מערבה. אבל המורשת היהודית נושאת איתה שלושה פגמים קטלניים.

את האחד, שנאת המין האנושי, אימצו הציונים אל ליבם. השני היה חמקמק יותר: היהדות לא ידעה כיצד להקים מדינה. המחשבה המדינית היהודית קפאה בשלב המלך-והמועצה ההלניסטי. זה מה שכותבי המשנה הכירו ועם זה הם נשארו. המחשבה המדינית היהודית דילגה אל קץ הימים, וציפתה לבואו של מלך משיח. כל מה שעמד בין המלך היהודי האחרון והמלך העתידי היה חשוד מלכתחילה, "ערכאות גויים", ואף ששילמו לו מס שפתיים של "דינא דמלכותא דינא", ליהודים יש היסטוריה ארוכה ומפוארת של הונאת ממשלות זרות או שיחודן – שאכן היו עוינות במידה זו או אחרת. כל זה הוביל למסורת של בוז לשלטון מצד יהודים. המונח "טמיון" משמעו "אוצר הממלכה" ביוונית; "ירד לטמיון" פירושו דבר שאבד, שלא תהיה ממנו עוד תועלת. ליהודים לא היה חלק ונחלה בממלכה.

אם אפשר היה – האם אפשר היה? – להקים מדינה או אוטונומיה אידית במזרח אירופה, הסיכוי לכך נגוז אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. הציונים מצאו את עצמם בלב קהילות עוינות, שנשבעו להשלים את מה שלא השלים היטלר. הם פעלו כ"כובשי כנען בסופה", וביצעו את הטיהור האתני הגדול שבסיומו עמדה מדינת ישראל. יכול להיות שאי אפשר היה להקים אותה אחרת.

ואז הם ניצבו מול הריק הגדול. המטרה אליה הם שאפו במשך חמישים שנה הושגה: הוקמה מדינה, סוג של. אבל זו היתה מדינה שנבנתה על בתי קברות. העם שגורש או נטבח נכח כמעט בכל פינה. והציונות נפחה את נשמתה. היה צורך באידיאולוגיה חדשה – ובן גוריון אימץ את דת השואה, שמשפט אייכמן היה מעמד הר סיני שלה. האידיאולוגיה החדשה מחקה את שרידי הסוציאליזם של הציונות: היא התמקדה בפחד מכל זר ושנאה כלפיו.

וכמובן, הזרים השנואים ביותר היו אלו שעדיין הילכו כצללים במולדתם. בני אדם שונאים את אלו אשר להם גרמו עוול; ערביי ישראל היו מושאי שנאה מלכתחילה. שוב ושוב התייחסו אליהם כאל גיס חמישי. טבחו בהם בכפר קאסם. הטילו עליהם משטר צבאי שנמשך עד 1966. ואחר כך בא הכיבוש, והיו מתנגדים חדשים.

הבעיה של רוב מוחלט של יהודי ישראל היא חוסר יכולתם לנטוש את הדוקטרינה של "עם נבחר". רוב רובם מתייחס בבעתה לעצם המחשבה שבן המשפחה יבחר לו מישהי שאיננה מבני ברית לזוגתו. החוק הישראלי לא מאפשר את מה שעדיין מכונה, 43 שנים אחרי Loving vs. Virginia, "נישואי תערובת".

שנות השבעים והשמונים נשאו עמם גל ליברליזם לישראל. אלו היו השנים הטובות ביותר של המדינה, מבחינת היחסים האתניים שבה. בשנים האלו, יותר ויותר מערביי ישראל התייחסו אל עצמם כ"ערבים ישראלים", וכך גם החלו להתפס על ידי הפלגים הליברליים בישראל. שולמית אלוני התחילה לדבר על המושג שהיה מובן מאליו בכל מקום אחר – מדינת כל אזרחיה.

אבל, כפי שלומדת טורקיה כעת, אפשר להדחיק את הדת, אפשר לדכא אותה בכידונים – אבל אם אין מתמודדים איתה בוויכוח ומביסים אותה שם, היא תשוב. התקופה האוטוקרטית של בן גוריון דחתה את היהדות הדתית לשוליים, אבל בסוף שנות השישים יותר ויותר ישראלים גילו שמשנשלה הקליפה הציונית, אין להם זהות. את הזהות הליברלית הם דחו במיאוס – משמעותה היתה ויתור על ייחוסם כני העם הנבחר. הם יכלו להיות ישראלים – אבל גילו שיחד איתם יש עוד ישראלים, לא יהודים. הישראליות היתה, מבחינתם, העמדתם במדרגה אחת עם בני אדם נחותים יותר, גויים. את זה הם לא יכלו לשאת. היהדות, כזכור, לא עברה חילון. החילוניות הישראלית של הדורות המייסדים לא התעמתה עם המקורות היהודיים ולא הביסה אותם. היא היתה חילוניות מועתקת, נטע זר.

התוצאה היתה פניה חדה ימינה, שאפשר היה לראות כבר בתחילת שנות התשעים. העליה הרוסית, הלאומנית ברובה המכריע, שימשה זרז לכך. יחסם של הרוסים ל"אסייאתים" למיניהם תמיד היה גזעני מאד, והזהות הרוסית היתה אתנית מאד. ברית המועצות לא הצליחה, בין השאר משום שלא באמת ניסתה, להתגבר על ה"שובניזם של רוסיה הגדולה". שנאת הזר הזו הועתקה כעת לכאן. ככל שערביי ישראל רצו להיות ישראלים יותר, כך היהודים רצו להיות יהודים יותר. השיא הגיע עם בחירת ברק – ועם הפיצוץ שבא בתקופתו, של מהומות אוקטובר. הערבים הבינו את המסר, והיהודים יכלו להתבוסס בצדקתם – הרי אמרנו לכם!

זהות יהודית חילונית, ודאי זהות חילונית לאומנית, מתקשה מאד לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר, חוזרים אל הטיהור האתני של 1948, ואותו צריך איכשהו להצדיק. ההצדקה היחידה היא דתית – זו ארץ שהובטחה לנו על ידי אלוהים, ויש הרבה מאד יהודים שאינם יהודים אלא בשנאת הזרים שלהם ובשכנועם שבעצם לידתם לאם יהודיה הם נעלים על 99.5% מהאוכלוסיה. זו, בין השאר, הסיבה לכך שהיהדות הרפורמית מתקשה לתקוע יתד בישראל – היא מוותרת על תפיסת הבחירה. בית הכנסת שהיהודי הישראלי איננו נכנס אליו, כפי שאמרה בשעתו גאולה כהן, הוא בית כנסת אורתודוקסי. הרבה מאד אנשים התחילו להגיד שהם אמנם לא מאמינים ב"יהדות של הרבנים", אבל הם "בהחלט יהודים", והיו מי שדיברו על "גורל יהודי" או "תרבות יהודית" (איזו? מה הקשר, שאיננו דתי, בין תרבותם של יהודי אתיופיה ותרבות יהודי פולין?). אבל זו לא היתה תשובה ראויה לתשובה הסדורה של הדתיים והחרדים, והתשובה הסבירה לאנשים כאלו – הומניזם חילוני – לא באה בחשבון.

הימין הדתי נראה, לחלק גדול והולך של הישראלים, כ"אותנטי" יותר. הפיצוץ הנורא של האינתיפאדה השניה, שחיסל את מחנה השלום הישראלי כגוף פעיל, הוביל לרדיקליזציה של חלק ניכר מהישראלים. הם פנו בחדות ימינה – אבל הימין ההגיוני היה הימין הדתי. הימין ה"בטחוני" התמסמס, בין השאר משום שמצא את עצמו בסתירה פנימית: המשך האחזקה בשטחים אולי מנע פיגועים בתוך ישראל גופא, אבל התחיל ספירה לאחור לקראת סופה של הלגיטימיות הישראלית. כאשר יהיו יותר פלסטינים מישראלים, והם ידרשו זכויות אזרח, הימין הבטחוני לא יידע מה לעשות. לימין הדתי לא יהיו שום ספקות. אף פעם לא היו לו.

בתוך מה שנראה כמו מלחמת השמדה אתנית, שבה נידון צד אחד לגלות או הכחדה, הימין הדתי – שזה בדיוק מה שהוא מחפש – הוא הבחירה ההגיונית. זהו גם ימין לא מתנצל, שבחלקיו היותר ביזאריים הוא גם עובד אדמה. כלומר, האידיאל הציוני הישן של חלוץ שהוא מצד אחד בהמה גסה וברוטלית, מצד שני גאה ביהדותו, מתגשם עכשיו היטב בנערי הגבעות. בפרפרזה על המשפט הישן ההוא, רצינו לגדל מוז'יקים וגידלנו קוזאקים.

התהליך של השנים האחרונות – שבו ישראל מתנהגת כמדינה משוגעת והעולם מתחיל להתייחס אליה בהתאם – רק מאיץ את תהליך הברוטליזציה וההתייהדות של ישראל. בקצרה, למה ישראל הופכת ללאומנית ודתית יותר? כי אם לא יעשו כן, יצטרכו רוב תושביה לוותר על פנטזיות עם האדונים שלהם. ובמקום שהופך לבלתי נסבל מיום ליום, שעובר ברבריזציה והטפשה מתמשכות, גם נחמת השוטים ש"נולדת בן מלך" היא משהו להתנחם בו.

(יוסי גורביץ)

לטובים מכל חסרה כל אמונה

שוקי טאוסיג פרסם טקסט מקומם למדי ב"עין השביעית", בו תקף מאמר מערכת של "הארץ" כנגד השתוללותה החדשה של ש"ס. קראו אותו: הוא קצר. מפתיע כמה טעויות אפשר לדחוס לטקסט בן שתי פסקאות.

טאוסיג כותב שהצעד האחרון של אלי ישי – דרישה לשמירת שבת כחלק מהליך רישוי עסק – היא "התעקשות על אכיפה של חוק סוציאלי של הכנסת". הוא ודאי מתלוצץ, ולא רק מתוך התפיסה שש"ס תלמד אותנו אכיפת חוק מהי, שאנחנו נלמד מהו צדק מאלי ישי, שהתערב באופן גס בהליכי משפט ושלח מכתב לשופטו של האברך הדורס איתמר ביטון, בנו של רב מקורב לש"ס.

חוק שעות העבודה והמנוחה מתיר לשורה של עסקים, בין השאר מוסדות תרבות, לפעול בשבת. יתר על כן, מאז 1981 נושא פתיחת עסקים בשבת הוא עניינה של כל מועצה מקומית. רובן מתירות את פתיחתן של מסעדות ובתי עינוגים אחרים. לצעד של ישי אין דבר עם חקיקה סוציאלית; לש"ס יש היסטוריה ארוכה של התנגדות לכל חקיקה כזו. הוא מעוניין לכפות את פרשנותו לדתו על רוב האוכלוסיה היהודית ולהחזיר את הגלגל 30 שנה לאחור. מעתה, מי שירצה לפתוח מסעדה בישוב שמתיר זאת, יגלה ששר הפנים מנסה למנוע זאת ממנו. יתר על כן, בהתחשב בהיסטוריה של התנכלותו של אלי ישי לערביי ישראל, בהחלט יתכן שהוא ישתמש בסמכות הזו כדי למנוע רשיון עסק מלא-יהודים; בג"צ ודאי יפסול זאת אחרי איזה שנתיים, אבל שנתיים הן נצח בפוליטיקה הישראלית – ובאספסוף שאליו מדבר ישי, זה רק יוסיף לו נקודות.

טאוסיג שוגה גם בנושא חוק החמץ. החוק שמנסה אלי ישי להעביר שונה מהותית מהחוק שהעבירה הכנסת בשנות השמונים. חברי הכנסת הדתיים של אז ידעו שהם לא יוכלו להעביר איסור מכירה, ולכן הסתפקו באיסור הצגה בפומבי. פסיקתה של השופטת צבן לא יצרה "מצב חדש"; היא השיבה את המצב שאליו התכוון החוק מלכתחילה. עסקים שבחרו לא למכור דגנים בפסח עשו זאת כתוצאה מבחירתם שלא לאבד לקוחות חובשי כיפה – או מחשש לבריונות. החוק התיר את המכירה. קשה שלא לקבל את הרושם שהשטיק הזה של אלי ישי מיועד פשוט לחדד את המאבק מול הציבור הרוסי, החילוני ברובו המוחלט ושהמעדניות שלו הן קוץ בעיני חובשי הכיפה.

אבל השגיאה החמורה ביותר של טאוסיג היא בנושא המועצות הדתיות. הוא מתעלם במפגיע מהעובדה שהרעש סביב הנושא נובע משתי נקודות: נסיונה של ש"ס לכפות מועצות דתיות על ישובים שאינם רוצים בהן, והדרישה למימונן על ידי ישובים מבוססים.

במקרה הראשון, נוצר רעש רב סביב העובדה שהשר מטעם ש"ס, יעקב מרגי, כופה על שוהם מועצה דתית – למרות שהישוב כלל איננו רוצה במועצה כזו, ודמות מובילה במאבק כנגד המועצה הוא רב הישוב. קשה להניח שטאוסיג, שעיסוקו סקירת עיתונות, לא שמע על כך.

הנושא השני שערורייתי עוד יותר: החלטה של ועדת הכספים של הכנסת קובעת שישובים מבוססים, כאלה שיש להם עודף תקציבי, יממנו את המועצות הדתיות של ישובים לא מבוססים. כלומר, אם אני ראש עיר שעשה עבודה מצוינת, אני צריך להעביר כספים לישובים כושלים, ולא נניח לקידום החינוך שם – אפשר היה, אולי, להבין את זה – אלא למועצות הדתיות שם.

כפי שהוכיחו שוהם ואלעד, אפשר בהחלט לקיים ישוב שיש בו גם תושבים אורתודוקסיים בלי שום צורך במועצה דתית. כל קיומן של המועצות הדתיות הוא בור שומן שמיועד לממן תפקידים למלחכי הפנכה של המפלגות הדתיות השונות. הן הפכו מזמן למשל ושנינה לשחיתות. מועצות מקומיות בהחלט מסוגלות למלא את תפקידן של המועצות הדתיות ביתר יעילות – אבל ש"ס, בתמיכה בשתיקה של שרידי המפז"ל והמפלגות החרדיות האשכנזיות שגם להן יד בקלחת, רוצה את הג'ובים.

כל זה, ועוד לא דיברנו על השחיתות הגדולה מכולן – שתקציבי הדת בישראל מפלים לרעה במובהק את הקבוצות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. ב-2009 קיבלו מוסדות אורתודוקסיים 1.6 מיליארד שקלים; ההקצאה לצרכי דת של הלא-יהודים, המהווים כ-20% מכלל האוכלוסיה, עמדה על 65 מיליונים בלבד. האפליה לרעה של לא-אורתודוקסים הגיעה אפילו לדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית.

האם טאוסיג לא יודע את כל זה? סביר שהוא יודע. הוא לא טיפש וכלל איננו בור. הוא אפילו מפטיר ש"יכול להיות שיש משהו בתלונות של 'הארץ'". מה שהוא מפגין, נראה לי, הוא סוג מיוחד של תקינות פוליטית שפושה בקרב ליברלים ישראלים: התפיסה שלמרות שמולם עומדת מפלצת, המפלצת הזו לגיטימית משום שהיא "אחר" ועל כן ההתקפות עליה הן, במעורפל ובאופן בלתי ברור, אפליית "אחרים".

ש"ס איננה לגיטימית. כלומר, היא לא לגיטימית אם אתה רוצה לחיות במדינה מערבית. זו המראה שאלי ישי ועובדיה יוסף מעמידים מול עינינו בתדירות שבועית בערך. ש"ס היא מקבילתה של תנועת האחים המוסלמים, ללא הפלג הטרוריסטי של זו האחרונה. היא שואפת "להחזיר עטרה ליושנה", כלומר לגולל אחורה את המודרניות. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שזכותה לכפות על אחרים את האמת שלה. כמו האחים המוסלמים, היא מתודלקת בשנאת זרים יוקדת. כמו האחים המוסלמים, היא מקדמת במפורש לימודים מסורתיים על חשבון לימודים מודרניים. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שמה שמגיע לעניים בישראל זו צדקה, לא החלצות ממעגל העוני.

מי שמאמין בערכים דמוקרטיים לא יכול לתמוך בתנועה שתשלול את זכויותיהן של הנשים, תדרדר עוד יותר את מעמדם של לא יהודים ("נושאי מחלות" בפי אלי ישי) ותדחוק את הגאים חזרה לארון – במקרה הטוב, במקרה הרע היא תכין להם מחנות "חינוך מחדש" או פשוט תטבח בהם; זה מה שקורה כעת להומוסקסואלים בעיראק – ולא יוכל לתמוך בתנועה שחרטה על דגלה את הבורות ושאם תצבור די כוח תגרור את ישראל עוד יותר עמוק אל העולם השלישי. נראה שבלהט הפולמוס מול המילים החריפות – והאכן חריגות – של 'הארץ', טאוסיג שכח את זה.

(יוסי גורביץ)

מדינה מזילת ריר

השגריר הטורקי יצא בזול: למרות שההשפלה שלו הוגדרה על ידי דני איילון כ"המינימום שאפשר לעשות", איילון נמנע מלנקוט בצעד הדיפלומטי החריף של דהפנסטרציה (תרגיל מקובל בפראג), וגם לא שפך זהב מותך במורד צווארו (גורלו האומלל של בכיר רומאי שנפל בידי המלך מיתרידאתס); הוא אף לא נהג בו כפי שנהגו בשגריריו של ג'ינג'יס חאן, שראשיהם הוחזרו על שיפוד, ולא השליך אותו לבאר, כדי שיחפש שם מים ואדמה (גורלו של שגריר קודם מאסיה הקטנה, שלביש מזלו הגיע לספארטה).

נוהגים לדבר על "ישראל המשוגעת". ממציא הביטוי, כמדומני, היה אריאל שרון. ההנחה הבסיסית היא שאם נתנהג כמו ערסים חסרי עכבות, אם נביא לקרב סכינים פצצת 20 טון, אם נשבור כל חוק וכל נימוס מקובל, יפחדו מאיתנו. זה לא כל כך עובד: אנחנו מרוויחים את העוינות, אבל לא את הפחד – אולי בגלל שכבר הוכחנו שהכוח שלנו לא משיג את מטרותיו.

לתרגיל של איילון אין אח ורע, למיטב ידיעתי, בתולדות הדיפלומטיה. איילון אמור להכיר אותן יותר ממני; הוא דיפלומט בעל נסיון. אבל מסתבר שכעבד נרצע של אדונו, הבריון המורשע ממולדביה, וכדי לרצות את האספסוף הישראלי, הוא מוכן להתנהג באופן לא דיפלומטי. אפילו אנטי דיפלומטי. הוא לא השפיל את השגריר; הוא השפיל את ישראל. במקום ישראל המשוגעת, קיבלנו את ישראל מזילת הריר.

יש שורה של מעשים מקובלים בקרב דיפלומטים כדי להביע מחאה. אם היה חשוב כל כך לישראל למחות על שידורי הטלוויזיה בטורקיה – שבפעם האחרונה שבדקתי, התקשורת בה חופשית; לא מדובר בסוריה או ברוסיה – היא יכלה, כצעד קיצוני, להחזיר את שגרירה להתייעצות. זה היה אולי מופרז, אולי מטומטם, אבל לא מפגר.

את התוצאה אפשר היה לצפות בשתי דקות של חשיבה: הטורקים הזמינו את שגריר ישראל לנזיפה – תוך כדי הדגשה, עם חיוך מתחת לשפם, שבניגוד לישראל הם מקפידים על הנימוס המקובל – ואחר כך הודיעו בעליצות שאם ישראל לא תתנצל על העלבון חסר התקדים לשגרירה, השגריר הטורקי יחזור הביתה. יופי, טמבל של איווט: הצלחת, באקט הילדותי שלך, לתת לטורקים כל יתרון אפשרי.

איילון, שכנראה קלט שהלהבות שהוא ליבה לצרכי חנופה לבוס שלו ולאספסוף יצאו משליטה, מיהר להודיע שהוא לא מתנצל, אבל "אין זו דרכי לפגוע בכבודם של שגרירים". וואלה. זו היתה התחלקות חד פעמית, אתה אומר? זימנת את המצלמות במקרה, לא במחשבה? ביקשת מהם בנימוס, בעברית, להשפיל את השגריר בלי לחשוב על זה יותר מדי? התפלק לך? אז למה אתה עדיין בתפקידך, בעצם? כבודך והקריירה שלך חשובים יותר מקשרי החוץ של ישראל?

כנראה שכן. וראש ממשלתנו היקר, נתניהו החדש, לא עושה שום דבר בנידון. הוא לא מפטר את איילון. הוא הודיע על תמיכה מלאה בנירון עם הבללייקה, שחושב בטעות ששר החוץ הוא שר התצא-בחוץ, האיש שתרומתו לדיפלומטיה הישראלית כללה איום בהפצצה גרעינית של מדינה שעמה יש לישראל הסכם שלום. נתניהו לא טרח, או שמא לא העז, להסתייג ממופע הביזאר של איילון. סך הכל, צריך לשמור על הקואליציה. זה יותר חשוב מנסיון למנוע קרע בוטה עם מעצמה אזורית אחרת. צריך לשמור על פרופורציות.

ממשלת נתניהו מרבה ללהג על הסתה בתקשורת הטורקית. אולי כדאי שתסתכל מדי פעם מה קורה בביתה פנימה. הרב של הרייך, ישראל רוזן, נוהג לצאת מפעם לפעם במאמרי הסתה, והוא קורא לרצוח פלסטינים ואף ישראלים שאינם נושאים חן בעיניו בשם "המוסר היהודי". לא רק שרוזן לא הועמד לדין, מסתבר שהמכון שבראשו הוא עומד מקבל מימון ישיר מממשלת ישראל. כן, כן: ממשלת ישראל מממנת הטפה לרצח של פלסטינים וגם של חלק מאזרחיה. פורים שמח, יהודים. שמחו בממשלתכם: היא ממלאת היטב את הציווי התנ"כי "והיית משוגע ממראה עיניך".

עדכון מנהלתי: כפי שהקוראים הוותיקים ודאי שמו לב, תדירות העדכונים בבלוג ירדה באופן ניכר מאז שהתחלתי לכתוב ב"אחר". הסיבה לכך היא, מצד אחד, תשישות עונתית ומצד שני העובדה שהתבקשתי לכתוב עבור "אחר" יותר טקסטים משסוכם עליהם תחילה. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותם כאן. זו לא הודעה על סגירת הבלוג; אני מקווה שאצליח עדיין לעדכן אותו, בין עבודה וכתיבה ב"אחר". אבל מן ההגינות לומר שקשה יהיה לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי, של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

הדו פרצופיים

חיים דרוקמן במבוכה מסוימת: במשך שנים הוא טיפח תדמית של רב ממלכתי, למשל בחזית ההקלות בגיור, והיום בבוקר הכל התפוצץ בפרצופו: "מעריב" חשף שבאיזה עלון בית כנסת, דרוקמן אמר שחיילים דתיים, אם הם לא מצליחים להשתמט ממשימת פינוי התנחלות, חייבים לסרב. הוא לא דיבר על חיילים שצריכים לפנות את ביתם, כמו התרחיש הלא סביר שתמיד מוכרים לנו – ואין מה לעשות, קצין שיתעקש לשלוח מתנחל לפנות את המשפחה שלו יחטוף מרד בפרצוף, ויוכל להאשים רק את עצמו – אלא על פינוי התנחלויות בכלל.

פרצה סערה, כמקובל אחרי התבטאות של חובש כיפה בעל מעמד. דרוקמן מיהר לומר שדבריו הוצאו מהקשרם, רק שהדברים שהביא רועי שרון ברורים למדי. אורי אורבך נחלץ לשמש כבניזרי של דרוקמן, ובאופן עלוב למדי אמר ש"[דרוקמן] מתנגד לסרבנות ובוודאי לקריאה לסרבנות. אם יש מי שמתקשה בהבנת אמירות מורכבות שלא ייטפל בהיסטריה שלו על גבו של הציבור הדתי לאומי."

אלא שדרוקמן כלל לא מתנגד לסרבנות. להיפך. הוא סבור שסירוב הוא חובתו של החייל הדתי. הוא מציע קריטריון מעניין: חייל חייב לסרב פקודה "אם היא שוברת את הלב", משום שכפי שאי אפשר לדרוש מחייל עם יד שבורה לבצע משימה, אי אפשר לדרוש דבר דומה מחייל עם "לב שבור." כמובן, מאחר ורק זכרים הסוגדים לדמון יהוה הם בני אדם במלוא מובן המילה, רק להם יש רגשות: דרוקמן שולל במפורש סרבנות של חיילים משמאל, כי הם מונעים רק על ידי מצפונם ולא על ידי פחד מנקמתו הנצחית של הדמון, ועל כן הם אינם במצב של "חוסר ברירה". דרוקמן, רצוי להזכיר, חבר בוועד המנהל של ישיבות ההסדר, והוא שנשא ונתן מטעמן בפרשת ישיבת "הר ברכה". כלפי חוץ, במגעיו עם השלטון, דרוקמן עטה את המסכה הממלכתית; כשחשב שהוא מדבר לקהל ביתי, המסכה נשמטה.

הדפוס הזה – של אמירת דבר אחד בביתך ואחר בצאתך – הוא דפוס קבוע בקרב חובשי הכיפות. השיעורים של עובדיה יוסף, שדרך קבע מגיעים לתקשורת החילונית למרות שהם מיועדים לצריכה פנימית, כבר הפכו למשל ושנינה. מאיר פורוש, אפשר להניח, איבד את ראשות עיריית ירושלים משום שאמר לקהל הבית שלו את מה שרצה לשמוע – וההקלטה הודלפה.

דבר דומה קרה לדניאלה ווייס לפני כשבוע. כפי שחשף דוס ווץ' – שבדרך כלל שווה מאד קריאה – היא רואיינה ל"כיפה", וכשנשאלה על עמדתה כלפי ערביי ישראל ענתה שדינם "כדין הגרגשים והפריזים". "כיפה" העדיפו שלא לפרסם את הראיון, והוא התפרסם בסופו של דבר ב"ערוץ 7".

אלה שני ערוצים פנימיים של המגזר. אלמלא דוס ווץ', סביר להניח שכל הסיפור לא היה מגיע לאזני חילוני כלשהו. מה אמרה ווייס? היא אמרה "מה הבאת לערבים". היא השתמשה בקוד פנימי: הפריזי והגרגשי הם שניים משבעת העממים, שדינם השמדה. היא לא היתה מעיזה לומר דבר כזה לתקשורת הכללית, משום שהיא היתה מוצאת את עצמה מועמדת לדין או על כל פנים נחקרת קלושות, וזו כנראה גם הסיבה ש"כיפה" לא רצה לגעת בראיון הזה במקל.

מה שיש לנו פה הוא דו פרצופיות סדרתית, המקבילה היהודית של הת'קיה השיעית: חובשי כיפות מרשים לעצמם לשקר בחופשיות בכל מה שקשור לאמונותיהם האמיתיות, משום שאמירת האמת תעמיד אותם בסכנה או באי נוחות. אורי אליצור, שקרא לתקוף חיילים בנשק קר במהלך ההתנתקות, הודה בכך בראיון ל"עין השביעית": לתקשורת הכללית, אמר, הוא אומר דברים אחרים משהוא אומר לתקשורת הפנימית של המגזר. שם הוא הרבה יותר בוטה.

ההתנהגות הזו לא חדשה והיא תולדה של תקופות ארוכות שבהם דיכאה צנזורה נוצרית את יכולתם של יהודים לומר מה הם חושבים על העמים שביניהם הם חיים – באופן כללי, הם חלמו על השמדתם או למצער שעבודם – והתוצאה היתה דיבור ברמזים או בשפת סוד. זה לא תמיד עבד; זרם קבוע של מומרים מהיהדות אל הנצרות חשף את רוב השטיקים האלה. מהבחינה הזו, צריך להצדיע לרועי שרון, שפעם אחר פעם עושה עבודה עיתונאית קריטית, למרות שסביר להניח שרבים במגזר הבית שלו מתייחסים אליו כאל "מוסר".

בקצרה, צריך לצאת מנקודת הנחה שאם אורתודוקס ממסדי אומר לך משהו על אמונתו, בהחלט יתכן שמה שהוא אומר לך שונה משמעותית ממה שהוא אומר לאורתודוקס אחר.

הערה מנהלתית: יש לי הכבוד לכתוב ב"אחר", המיזם החדש של רון מיברג. מי שמחפש את כתיבתי, יוכל למצוא אותה מעתה גם שם.

(יוסי גורביץ)

הרמז המדאיג של ברק, הבן של עובדיה מתיר להציל חילונים, תלמידי הר ברכה מגבירים את עוצמת היללות, והטמטום השנתי של ה"סילבסטר": ארבע הערות על המצב

למה הוא מתכוון? שר בטחוננו היקר להחריד הופיע השבוע בוועדת החוץ והבטחון, ולשם שינוי אמר שם דברים מעוררי עניין. לדברי ברק, המתקן הגרעיני שבנתה איראן סמוך לקום "חסין בפני הפצצה רגילה" .

בהנחה ששר בטחוננו הוא אדם מחושב, ומנסיוננו הוא אכן מחושב – סובל מחישוב יותר, אבל מחושב – הרי שהוא רומז לשתי אפשרויות. האחת, הלך עלינו: המתקן בקום "חסין בפני הפצצה", וכל אגם הדולרים שבלע חיל האוויר במשך 20 השנים האחרונות לא יאפשר לו לבצע את המשימה שלקראתה הוא מספר לנו כל שני וחמישי שהוא מתכונן. מאחר והסיסמא של ראש הממשלה היא "איראן היא 1938 והשנה היא גרמניה", ומאחר ולא סביר שברק יחלוק עליו בנושא מרכזי כל כך – מה גם שהוא עצמו לא מהסס להפחיד את הציבור מפני איראן – נעבור לאפשרות השניה.

והיא "המתקן חיסן בפני הפצצה רגילה". ההדגשה שלי. ברק רומז כאן – אולי כדי להתחיל להכין את דעת הקהל הישראלית – שמאחר ושהפצצה קונוונציונלית לא תעשה את העבודה, יש להוציא את הפטיש הבלתי קונוונציונלי מתיק הכלים. אתם יודעים, ההוא. זה שאם תדבר עליו מבלי להקפיד לצטט מקורות זרים, אתה יכול למצוא את עצמך נעלם לכמה שבועות בזמן שהחלק הפחות שפוי של החונטה הישראלית – המלמ"ב – חוקר אותך באגרסיביות.

וזה מפחיד, כי זה מתיישר בפאזל. אם האַפַּרַט הבטחוני של ישראל החליט שהוא לא ישלים בשום אופן עם איראן גרעינית, ושהוא מוכן לצאת למתקפה גרעינית ראשונה עליה, אז גם התרגיל של נתניהו מול קדימה מתחיל להיראות יותר הגיוני, במיוחד הלחץ שלו להכנסת קדימה לממשלה והדיבורים שלו על כך שבגין נכנס לממשלת האחדות הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים, בלי תיק. אם זה מה שנתניהו מתכנן, אז אכן הגיוני שיצפה שלבני תצטרף אליו. החלטה כזו מצד האפרט היא הגיונית לחלוטין: אם, אחרי כל ההפחדות ואחרי כל הטבעת הכספים, איראן תהפוך לגרעינית (ונראה שממשל אובאמה כבר השלים עם כך, מחוסר ברירה), האפרט יאבד את אמון הציבור. יתר על כן, הוא יתקשה לאיים עליו יותר – מה יותר מפחיד (בדימוי הישראלי הנפוץ) מאחמדניג'אד חמוש בפצצה? האפרט גם יתקשה לשכנע את הישראלי הממוצע שאפשר לחיות עם הסיכון, ראשית משום ש-20 שנה ויותר זה משמש את המנגנונים ואת המערכת הפוליטית כאיום האולטימטיבי, שנית משום שהוא איננו מאמין בכך בעצמו, ושלישית משום שיש להניח שמספר לא קטן של ישראלים יממשו את אופציית הבריחה שלהם מכאן ברגע שלאיראן תהיה פצצה.

בקצרה, אפרט הבטחון שלנו גידל נמר ורכב עליו במשך 20 שנה. עכשיו הוא לא יכול לרדת ממנו – ומתקבל הרושם שהוא מכין אותנו לאם כל המלחמות. או שברק רומז על כך לאמריקנים. אבל טיבן של רמיזות כאלה שהן נאלצות להגשים את עצמן. וכשהיועץ לבטחון לאומי הוא ברנש כמו עוזי ארד, אתה מתחיל לפחד באמת.

תודה, באמת: אחד מבניו של עובדיה יוסף, יצחק יוסף, פרסם ספר הלכות המיועד להסביר לחרדים כיצד להתמודד עם קיומם של חילונים. בין השאר, הוא מתיר בטובו לבן לשתות יין שמזג אביו מחלל בעת קידוש, כדי שלא "להרחיק את האב מקיום מצוות", וכן – הדובדבן שבקצפת – מורה שיש להגיש סיוע לחילונים שנפגעו בתאונת דרכים בשבת, למרות שחיללו אותה.

נחמד מצידו. למותר לציין שהסיוע ללא-יהודי שנקלע לתאונה בשבת מסובך הרבה יותר הלכתית, וטוב לדעת שיש אלמנטים בציבור החרדי שמבחינתם סיוע לאדם אחר שנקלע לתאונה היא משהו שמצריך שאלת רב.

יללות עולות ויורדות: תלמידי ישיבת ההסדר-לשעבר, "הר ברכה", עתרו לבג"צ כנגד החלטתו של אהוד ברק לשלול מהישיבה את סטטוס ההסדר שלה. הטענה החצופה שלהם היא ששלילת סטטוס ההסדר של "הר ברכה" היא…. ענישה קולקטיבית ומעשה "לא אנושי".

המתנחלים מנסים בשנים האחרונות, מבלי להבין עד כמה מגוחכים הם נראים כשאינם טורחים אפילו להסיר את החיוך מעל פרצופם, לקדם את מעשי הזדון שלהם תחת מטריית זכויות האדם. העתירה הזו היא דוגמא קלאסית. תושבי התנחלות מתלוננים על "ענישה קולקטיבית". ומהי הענישה? הדרישה שהם ימצאו לעצמם ישיבה אחרת תוך 60 יום, או שייצאו ממסגרת ההסדר.

הם טוענים, בין השאר, שדבריו של ראש הישיבה לא יכולים להוות עילה לביטול ההסדר. בהתחשב בכך שעד כה לא בוטל ההסדר עם שום ישיבה, צריך לתהות מה תהיה עילה ראויה – לדעתם של הצבועים – לביטול ההסדר.

כתב התביעה מלא בהשתבחויות העצמיות שהפכו לסימן ההיכר של המגזר הדתי-לאומני. נראה שתלמידי "הר ברכה" לא מבינים כיצד הם כורתים את הענף עליו הם יושבים: ככל שהציבור הכללי שומע יותר על ההסדר, פתאום הוא קולט איזו פריווילגיה הוענקה כאן למתי מעט, ואיך האנשים שמשתבחים בכך שבעיני עצמם הם העילית שבעילית משרתים פחות ממחצית מחייל סדיר רגיל.

כל הכבוד. המשיכו כך.

השטות השנתית: כל 31 בדצמבר אנחנו נתקלים בשטות שאומרת ש"סילבסטר" הוא חג נוצרי, שחוגגים בו את ימו של אפיפיור רצחני במיוחד. לראשון בינואר אין שום קשר לנצרות, מדובר בחג אזרחי רומאי – היום שבו היו הקונסולים נכנסים לתפקידם – וחוגים נוצרים שונים התנגדו לאורך השנים לציונו.

לא שרוב הישראלים יודעים על כך משהו. אפילו הכתבה בטמקא – אמנם טמקא יהדות, שבשל שיוכו זכאי למנה כפולה של בורות – מתייחסת ל"חגיגות הנוצריות". ושוב נשמע בקרוב את עלילות הדם הרגילות, על האפיפיור הרצחני (כאילו שלבישוף של רומא בתחילת המאה הרביעית היתה סמכות רדיפה כלשהי), על הפוגרומים המכוונים בשנת 1400, וכל השאר. הציבור היהודי, כמסתבר, מקבל ברצון עלילות דם חסרות בסיס שכאלה.

(יוסי גורביץ)

לנו או לצרינו?

בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.

ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.

משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".

נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".

אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.

ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק כ"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם כזה פסול, אבל זה כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" היה חסר.

על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.

זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.

כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.

אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: מגמות

אני אגלה לכם סוד קטן. גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב. ואני חושב שזה נכון לכל אחד ואחת. למעשה, אם יש מישהו שאין לו שום קווים אדומים וימלא כל פקודה בכל מצב, צריך לקשור אותו בחדר מרופד, יחד עם הקב"ן שהרשה לו להתגייס וההורים שגידלו אותו. אחד מהדברים שהופכים חברה דמוקרטית לגמישה מספיק לספוג זעזועים זה סובלנות יחסית להפרת חוק אידיאולוגית מתונה. זה יכול להיות חסימת כבישים תוך כדי הפגנה, לקשור את עצמך לטרקטור כדי למנוע הריסת בית, או לסרב פקודה בצבא. החוק צריך לגבות מחיר על דברים כאלה, כדי להבטיח שאנשים יעשו אותם רק אם משהו ממש חשוב להם ולא סתם כי בא להם, וזה גם ברומטר ציבורי למידת הלגיטימציה שהשלטון מקבל מהציבור. דמוקרטיה, במהותה, היא מערכת וולונטרית, ואם הרבה אנשים מוכנים לעבור על החוק, ולשלם מחיר אישי, סימן שיש בעיה. פה זה נגמר, וכל הטיעונים ממשפחת ה-"זה לא אותו דבר כי השמאלנים עושים את זה מתוך [השלם את החסר] ואילו הימנים עושים את זה בגלל [השלם את החסר]" פשוט לא מעניינים. ציפורים עושות את זה, דבורים עושות את זה, וגם שמאלנים וימנים עושים את זה.

אין שום דרך, בהגדרה, לקבוע מתי זה "בסדר" לעבור על החוק. כשמדינה מטאטאת את השאלות הקיומיות שלה מתחת לשטיח במשך שישים שנה, ולא מוכנה לקבל שום החלטה לכאן או לכאן, אין מה להתפלא שיותר ויותר קבוצות מוצאות את עצמן מחוץ למיינסטרים ומנסות למשוך את השמיכה אליהן, על חשבון מי שנמצא בצד השני של המיטה. לא ברור איך ומתי ציות הפך ל"אושיות הדמוקרטיה הישראלית". הדמוקרטיה הישראלית היא לא ממש דמוקרטיה, ואם היא היתה, לא ציות עיוור לפקודות היה האושיה שלה. כיבוד החוק בגלל הלגיטימציה שהאזרח מעניק לשלטון, בתמורה לזה שהוא מייצג אותו, כן. ציות עיוור, לא.

הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שהוא לא צריך לשלם מחיר על סרבנותו. כבר נטחן עד דק שזה בסדר גמור לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, כי הרב מלמד יכול להטיף למה שבא לו חוץ מאלימות, אבל הצבא לא חייב לעבוד איתו ולשלם לו אם זה לא מתאים לו. וכן, אם הצבא חושב שפרופסורים באוניברסיטה שמטיפים לסרבנות מהווים בעיה מבחינתו, הוא לא חייב לשלוח חיילים ללימודים אצלם. משום מה, אני לא חושב שפרופסור צימרמן, שאמר פעם מעל הקתדרה שהוא לא יאשר מועד ג' למי שהיה במילואים בשטחים, אבל כן יאשר מועד ג' למי שישב בכלא על סירוב לשרת בשטחים, יתעקש על זה שצה"ל ישלח חיילים להתחנך דווקא אצלו או ידרוש עבורם שירות מקוצר, וזאת למרות שאני בטוח שהוא היה שמח להשפיע על דמותו של צה"ל לא פחות מאשר הרב מלמד. למה הצבא מפחד מישיבות הסדר ולא מפחד מאוניברסיטאות זה בעיקר העסק שלו. יכול להיות שזה בגלל שהאוניברסיטה לא מכינה צעירים לשירות צבאי, והלימודים בה לא נחשבים כחלק מהשירות עצמו. יכול להיות שזה בגלל שבישיבה יש סמכות רוחנית עליונה ולשום פרופסור אין סמכות כזאת. יכול להיות שזה בגלל שאת החילונים צריך לשכנע אחד אחד לקום מהכורסא, ואילו אצל המתנחלים פשוט מרוקנים את האולפנא, מעלים אותם על אוטובוס של המועצה המקומית ואודרוב להפגנה. אולי זה בגלל שמתנחלים נזכרים שהם אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית רק כשלמישהו יש טענות אליהם, ובשאר הזמן הם "ציבור", ולא סתם ציבור אלא כזה שחושב שהאינדיבידואלים שמרכיבים אותו צריכים לקבל יחס מועדף לאור ה"תרומה" שהציבור תורם, לדעתם הבלתי משוחדת, למדינה.

בסופו של דבר, השיח ה"סרבני" , ובטח השיח ה"דמוקרטי" של הימין, הוא שיח שקרי. רב חרד"לי מבין ומתעניין בדמוקרטיה בערך כמו שאני מבין ומתעניין בהלכות פתיחת קופסת שימורים בשבת. הנושא האמיתי הוא לא הזכות לסרב, ולשלם את המחיר, אלא רצונם של טיפוסים כמו מלמד לקבוע מהי המדינה הזאת. מלמד לא כועס על זה שסותמים לו את הפה, אלא על זה שמפריעים לו לעצב את הצבא בצלמו ובדמותו, ובתנאיו שלו. הציבור החרד"לי יצא למאבק על דמותה של המדינה, וצה"ל הוא החזית, הנתיב של קבוצה שולית אל לב המיינסטרים. זאת הסיבה לנהירה של דתיים לקצונה וליחידות מובחרות. ואז באה הדרישה להדיר נשים כדי שהמסגרת תתאים להם, אחר כך, הרבנות הצבאית משתלטת על נושא החינוך והסברת מטרות הלחימה, ומספרת לחיילים שהם לא נשלחו בפקודת הממשלה כדי להשיג מטרות פוליטיות או ביטחוניות כאלה ואחרות, אלא משתתפים בג'יהאד על שלמות ארץ ישראל. ועכשיו הדרישה היא שצה"ל יכפיף את עצמו לסייגים פוליטיים שמתחפשים לרגישות דתית, תוך האשמה אורווליאנית לגמרי שהמתנגדים להם נגועים ב"שיקולים פוליטיים". וברגע שכל זה מצליח בצבא, אפשר להמשיך הלאה.

זאת לא קונספירציה, רבנים מזוקנים לא ישבו בחדר אפוף עשן ותכננו את זה, אבל זאת מגמה קיימת ומובהקת, ומה שאנחנו רואים זאת רק ההתחלה. מה שהציבור רק מתחיל לקלוט, זה שיש כאן ויכוח מהותי ונוקב על מהי המדינה. לא על צביונה או דמותה של המדינה, אלא על השאלה האם המדינה היא המכשיר של האזרחים בשירות האינטרסים שלהם, כפי שהם מבינים אותם, או מכשיר בידי אלוהים בשירות תוכניתו להביא את הגאולה לעם הנבחר. הימין הדתי לא חושב שצריך לנהל את הויכוח, אולי זה קצת דמוקרטי מדי בשבילם והם פשוט מעדיפים לעשות ולא לדבר. כך או כך, לא מפתיע לראות זאת אצל מי שחושבים שהציונות החילונית סיימה את תפקידה ההיסטורי ועכשיו הכושי יכול ללכת. ושאר הציבור משחק את המשחק ומתעסק בויכוחי סרק על סרבנות וחסימת כבישים, שלא לדבר על שטויות כמו איזה ציבור "תורם" יותר למדינה.

אבל ליד כל מגמה יש את המגמה ההפוכה. ראינו את זה קורה בשמאל. כשהחלקים הרדיקליים שלו הקצינו, נסחפו לעולם של הפשטות פוסט-מודרניסטיות בגרוש והתדרדרו להתבטלות בפני לאומנות ערבית ופונדמנטליזם איסלאמי, הופיעו מגמות של שמאלנים שלא מסתדרים עם שמאלנים ומחפשים להגדיר את עצמם מחדש. מגמה דומה, אם כי קבורה עמוק מתחת לפני השטח, קיימת גם בציבור הדתי-לאומי. הפנטזיה המסורתית להחזיק את החבל משתי קצותיו הופכת לקשה יותר לתחזוקה עם הצפת הסתירות המובנות במדינה הזאת. כך שאני צופה שתהליך של הגדרה עצמית מחדש יתחיל גם בחלקים של הציבור הזה, ואני רואה שם פוטנציאל מעורפל לכמה תשובות טובות שאף אחד אחר לא יכול לתת.

אולי אם הם לא היו מזלזלים בציבור החילוני-דמוקרטי כחסר ערכים משל עצמו, טוב רק בשביל להיות "חמורו של משיח", והיו מפנים את הלהט המהפכני שלהם להתחדשות יהודית שכוללת לא רק אותם, במקום לכיבוש קברי אבות ונקמה בגויים, דברים היו נראים אחרת. עד ששחקן חדש כזה לא יופיע בזירה, אנחנו משחקים משחק סכום אפס, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.

(שלום בוגוסלבסקי)