הפרקליטות, בהנחייתו של היועמ"ש יהודה "מזל שאני נשוי" וינשטיין, הודיעה אמש (ב') שהיא סוגרת את תיק החקירה נגד הרבנים יצחק שפירא, יוסף אליצור, דב ליאור ויצחק גינזבורג. שני הראשונים, שמשמשים כרבנים בישיבת יצהר, כתבו, לפני כשנתיים, את ספר ההסתה לרצח "תורת המלך", חקירה הלכתית בשאלת הלכות גויים – כלומר, מתי מותר ליהודי להרוג לא יהודי. ליאור וגינזבורג כתבו את ה"הסכמות" לספר. ראוי לציין שכל הארבעה הם עובדי מדינה ושהישיבה מקבלת מימון ממשלתי.

התמה של הספר היתה פשוטה למדי: פחות או יותר הכל הולך. בפסקה ידועה לשמצה, הם כתבו ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים." יש שם הרבה יותר, בין השאר קביעה שאם יהודי הורג לא יהודי שלא שומר על מצוות בני נוח, מתוך כוונה להעניש אותו על כך, הרי שההריגה מותרת. באופן נוח מאד, רוב אוכלוסיית בני האדם – נוצרים, פגאנים, אתאיסטים – מוגדרת כמי שלא שומרת על מצוות בני נוח, ואפשר להרוג אותה על אי ציות לצו של החבר הדמיוני בשמיים שהיא בכלל לא מודעת אליו.

מטבע הדברים, אפילו במצבה הרקוב של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, הטקסט הזה גרר הרמת גבות. החלה חקירה שהתנהלה בעצלתיים, משום שהרבנים התנגדו להתייצבות לחקירה ולמשטרה אף פעם לא היה את האומץ להתמודד איתם. היו מספר כינוסים גדולים של רבנים, שהביעו תמיכה בנחקרים; חלק מהמשתתפים טענו שהם לא תומכים בספר – חלקם אמרו במפורש שהם מתנגדים לו – אבל שהם לא יכולים לעמוד מן הצד כשרב נחקר על דברי תורה. מן הראוי לציין ששום רב אורתודוקסי בעל מעמד לא טרח לכתוב ספר שמפריך את "תורת המלך", אם כי נסיון רציני כזה נעשה על ידי סטודנט (לא מוצא את הקישור, מצטער).

כעת גוועה החקירה בקול ענות חלושה. החלק המדאיג ביותר בהחלטה של וינשטיין הוא הנימוקים שלו. הוא ציין שאף ש"תורת המלך" מכיל גילויים חריפים של גזענות, אין לו על מה להסתמך בבואו לבית המשפט, משום שהרבנים הקפידו לעטוף את ההסתה שלהם לגזענות במונחים דתיים. היועמ"ש כתב שהחוק מתיר ענישה של אדם ש, ובכן, הטיף לגזענות, אבל החוק החריג במיוחד "ביאור הלכתי" מענישה.

היועמ"ש וינשטיין צודק ללא ספק. חוק העונשין הישראלי – סעיף 144ג.(ב) – ברור למדי: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה […] ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להביא לגזענות." ומאחר ושפירא ואליצור יגעו וטרחו וכתבו 230 עמודים של הסתה לרצח גזעני, עמוסים בהערות שוליים מלומדות, החוק לא יכול לגעת בהם.

החלטת הפרקליטות משמעה שהחוק הישראלי נגד דיבור שנאה מת. הגזענות היהודית היא דתית מטבעה. וזה איננו מקרה: הכנסת, שזועזעה באמצע שנות השמונים מבחירתו של כהנא, שהשתמש בה כבמה להסתה גזענית פרועה – אם כי הוא היה יכול ללמוד הרבה מה"ה דנון, רגב, שמאלוב-ברקוביץ' ושאר הבהמות – החליטה לחוקק חוק נגד גזענות.

דא עקא, המחוקקים מצאו את עצמם בבעיה קשה: הוצאת הגזענות אל מחוץ לחוק, מבלי להעניק פטור לגזענות דתית, תוציא את היהדות האורתודוקסית אל מחוץ לחוק. ליבתה של הדת הזו היא גזענות ושנאת המין האנושי, והיא מתבטאת בליטורגיקה ובפולחן שלה. גבר יהודי אורתודוקסי מודה מדי בוקר ליהוה על כך שלא נוצר גוי; על כך שלא נעשה אשה (נשים משבחות אותו על כך ש"עשן כרצונו"); ועל כך שלא נולד עבד. התפילה היומית, שמונה עשרה, שנאמרת שלוש פעמים ביום, מכילה קללה נגד הנוצרים ונגד המינים היהודים (היא מכונה, מפחד הצנזורה, "ברכת המלשינים"), ותפילות אחרות מייחלות רק רע ללא יהודים. ההבדלה, הברכה שמגיעה בין השבת ושבוע החול, כוללת את המשפט "המבדיל בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים." ההלכה היהודית מכילה שורה של פסיקות שבזהירות נקרא להן בעייתיות: עובדיה יוסף הזכיר לנו אחת מהן לאחרונה, כשהזכיר שמעיקר הדין אסור לרופאים יהודים לטפל בחולים לא יהודים בשבת, ושעליהם לעשות זאת רק כדי שלא יפטרו אותם. חוק גזענות עם שיניים היה גורר את יוסף לחקירת משטרה.

כך שלכנסת לא היתה ברירה אלא להעניק לדת (קרי: היהדות האורתודוקסית) פטור. ובכך, חבריה גרמו נזק סופני לחוק – עד כדי כך שאפילו כהנא, שכלפיו היה החוק אמור להיות מופנה, הצביע בעדו.

ואף שזה היה החוק במשך כ-25 שנה, הפרקליטות נמנעה כמיטב יכולתה מלבחון אותו. יש, לדעתי, רק רב אחד שהועמד לדין בעטיו: עידו אלבה. הלז כתב ספר בעקבות טבח גולדשטיין (הוא היה ממעריציו), שנקרא "בירור הלכות הריגת גוי." יש להניח שאלבה היה זהיר פחות משפירא ואליצור. גם הזמנים היו אחרים, והיועמ"ש היה אחר. מותר להניח שאילו וינשטיין הזהיר היה היועמ"ש, אלבה כלל לא היה מועמד לדין.

אז אם אתה רוצה להשפריץ גזענות בישראל, שים כיפה על הראש, הקפד לצטט את הרמב"ם, ויהיה בסדר. זה אמנם תמיד היה החוק, אבל עכשיו הפרקליטות מודה בפומבי בפרצה הזו.

ובכל זאת, תהיה: מה היה קורה לאמאם שהיה מתפלפל בהלכות ג'יהאד? האם גם הוא היה נהנה מהגנתו של וינשטיין? שאלה קשה.

ועוד דבר אחד: מתנגד משטר סורי שאיבד את עינו ניסה להגיע לישראל לטיפול. אף אחד לא התנגד לכך, פרט לאלי ישי. הלז טען שיש סכנה שהוא ינסה להשאר בארץ, ודרש ערבות של 200,000 ₪. זהבה גלאון כתבה היטב על כך: "מעשה כל כך קר לב יכול להגיע רק משר פנים שמשרת את קבלני העובדים הזרים כל כך הרבה שנים, עד שהוא לא יכול לחשוב על פתרון שלא עושה שימוש בשיטות הסחיטה שלהם."

(יוסי גורביץ)

(פוסט רפלקסיבי ומעט אישי. אשתדל לא להגזים בכאלה, אבל אחרי הימים האחרונים נראה שאין ברירה.)

"מה אשכנזי בעיניך? להכנס לבית קפה עם פוזה מלאת חשיבות ולקחת בהפגנתיות את עיתון הארץ. וכשמישהו כבר תפס את עיתון הארץ לפניך (מ.א.ר.) להגיד, אהה, את גנבת את העיתון שלי." (אורטל בן דיין, 18.4.12, 09:55)

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה – חשבתי שהעובדה שהקדשתי לכך כמה פסקאות בפוסט שלפני כן מספיקה, והנחתי שאנשים קראו את שני הפוסטים. שתי ההנחות לא היו, כמסתבר, מבוססות. רצוי היה גם להבהיר שכמובן, לפני שהמשטרה פותחת באש על המון לינצ'אי היא צריכה להשתמש בכל האמצעים הלא הקטלניים העומדים לרשותה. גם ההנחה שאנשים יזהו את ההפניה שבשם הפוסט לשיר הידוע של פינק פלויד היתה שגויה, ומסתבר שזה עניין גילאי לגמרי, מה שאומר שאני מזדקן.

אבל מסתבר שיש קבוצה של שמאלנים בעיני עצמם שהחליטו שהעובדה שאין לי יותר מדי אמפתיה לתושבי השכונות – מודה באשמה; בין קורבנות לינץ' ובין האנשים שביצעו בהם את הלינץ' ואלה שעמדו מהצד, אני מקווה שאהדתי תמיד תהיה נתונה לראשונים – מעידה דווקא על גזענות. הבולטת שבהן, כמסתבר, היא אחת אורטל בן דיין, שלשמחתי לא הייתי מודע לקיומה עד אתמול, פחות או יותר.

"מה אשכנזי בעיניך? לקרוא למזרחים מסוממים כשאתה עושה באנגים מהבוקר עד הערב." (אורטל בן דיין, 12.4.12, 20:53)

לאורטל בן דיין, כפי שודאי הבנתם מהציטוטים עד כאן (יהיו עוד, והרבה) יש בעיה עם אשכנזים. היא חושבת שיש קבוצות שזה בסדר לתייג אותן ככלל הומוגני, שאין בו פרטים, שאפשר לומר עליו, למשל,

"מה אשכנזי בעיניך? זוג בני 40+ שיושבים בבית קפה ולא מדברים בכלל אחד עם השני." (אורטל בין דיין, 13.4.12, 12:09)

כי מסתבר שיש חוגים במה שמתקרא שמאל בישראל שבהם אפשר לומר שכל האשכנזים קהים רגשית וקרים (בניגוד, כמובן, למיתוס של ה"מזרחי החם") מבלי להחשב לגזען. אבל לא באתי להטריד אתכם דווקא בגזענות הלגמרי-לא-סמויה, כמעט גאה, של חלק מבוסס ממה שנקרא השמאל המזרחי בישראל.

"מה אשכנזי בעיניך? להיות מיליונרים, להחזיק חצי מהדירות בגבעתיים, ואז לריב עם עניה כמוני על העלאה בשכ"ד ולציין – בחוצפה! – שהמחאה החברתית העלתה את מחירי שכר הדירה." (אורטל בן דיין, 18.4.12)

כי אשכנזים, כמובן, הם שיילוקים. כולם.

אבל, כאמור, זה לא הנושא. מוקדם יותר היום התייחסה בן דיין לסרטון התקרית שלי ושל חברתי גלינה בשוק התקווה כשבוע (אפשר לראות אותו פה, וגם בפוסט שלה.) התגובה שלה אליו מצריכה כספות, כלומר פירוק לגורמים של הטקסט.

אבל לפני זה, עוד אחד.

"מה אשכנזי בעיניך? לדחוף את האף לעניינים אישיים של אחרים." (אורטל בן דיין, 3.4.12, 22:17)

כי, נו, אתם יודעים. היהודים האירופאיים האלה דוחפים את האף שלהם לעניינים של אנשים אחרים. אחרי שהם מרוששים אותם, כמובן.

נתחיל. על מה שמתואר בסרטון של דיוויד שין כבר כתבתי, והסרטון מקשר לפוסט שלי ב-972 בנושא. בן דיין, למרבה הפליאה, כותבת "כפי שאני מבינה (לא בטוחה בזה), מדובר באשתו של יוסי גורביץ שמגיעה לשוק התקווה ומישהו מצלם את ההתרחשויות מהצד." גלינה איננה אשתי, בינתיים (אני מבטיח לעדכן במידה והמצב ישתנה), וזה לא משהו שמסובך לברר: בן דיין עוקבת אחרי בפייסבוק וסטטוס מערכת היחסים שלי גלוי. לא הגענו לשם במקרה: נערכה במקום הפגנת-הסתה של בן ארי. זה נכתב בשני הפוסטים. או שבן דיין לא קראה אותם, או שהיא העדיפה לא לציין את הרקע הזה לאירוע.

"במקביל […] מתקיימים שם נסיונות מצד התושבים להסביר לאשה הלבנה על מצוקת התושבים ולקבל אמפתיה." כי כידוע, אין כמו ניפוף של תרסיס גז מדמיע בפרצוף, לירוק בכיוונך, לדחוף ללא הרף ידיים לפרצוף שלך ולשאול האם קיימת יחסי מין עם זרים היא דרך מקובלת "להסביר מצוקה ולקבל אמפתיה."

כיוון שבן דיין לא יודעת – או, מה שסביר יותר, מעדיפה שקוראיה לא ידעו – שבמקום מתרחשת הפגנה ועל כן יש שם צלמים, בן דיין יכולה להרשות לכתוב "בדומה לסרטים הוליוודיים שנעשים על מצוקות באפריקה – סרטים שבהם מאות ואלפי שחורים נהרגים כסיפור רקע לדמות הקדוש המעונה של האדם הלבן, אביר זכויות האדם שמקריב את עצמו ומסכן את עצמו ביבשת השחורה – האשה האשכנזיה שמה את עצמה במרכז שכונת התקווה כדמות המרכזית וההירואית של האירוע." או שהיא סתם באה להפגנה ומחתה על גזענות. אבל, אה, נכון – בן דיין לא מספרת לנו שנערכה שם הפגנה. קל יותר לעוות את המציאות כשהקוראים שלך לא מודעים לה.

"מה אשכנזי בעיניך? רשימת קניות כשהולכים לסופר." (אורטל בן דיין, 28.3.12) כי האשכנזים האלה, הם לא מסוגלים לספונטניות, אפילו כשהם צורכים.

הלאה. "שימו לב שחוץ מהאשה האשכנזיה הלבנה, כולם שם שחורים בצורה זו או אחרת. אשה אחת לבנה עומדת בשוק, מישהו מצלם אותה (גורביץ?), וקבוצה שלמה מנסה להסביר לה, להתדיין איתה, לכעוס עליה ולצערי גם להפנות אליה דברים קשים (אותם אני מגנה בכל תוקף!!!). ממש השחקנית הראשית בהצגה." ובכן, בן דיין, לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל לא כולם שם היו שחורים:

אהבתי מאד את ה"דברים קשים". זה מזכיר לי את שמעון פרס, מתייחס – להבדיל (לקרוא בהברה אשכנזית) – לטבח כפר קאסם כאל "כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד." וכשהגעת לרמת הצביעות של פרס, מצבך קשה. לא, בן דיין, אלה לא היו "דברים קשים." אלה היו איומים באונס ואיחול לאונס.

מסתבר שאספסוף (כן, אספסוף!) שמקיף אשה שבסך הכל עומדת על זכותה להשמיע את דעתה – שמעתי שזה מותר, בדמוקרטיות; אם כי, כמובן, הרעיון של אשה שמדברת במרחב הציבורי הוא "אשכנזי" במפגיע – ומאחל לה שתיאנס, אחרי שניסתה להגן על זכויותיהם של פליטים, חמור בעיניה של בן דיין פחות מהפנטזיה שלה על כך שזו "דוגמא עצובה לשימוש רשת מסית נגד תושבי השכונות." כלומר, הקורבן אליבא דבן דיין היא לא האשה שהותקפה על ידי האספסוף, הקורבן הוא האספסוף. גלינה באה לשם כדי שתותקף ותמלא את "תפקיד השחקנית הראשית בהצגה." לגינוי הרפה של קריאות האונס הקדישה בן דיין שורה; למצבו של האספסוף האומלל היא הקדישה פוסט.

כלומר, בן דיין רואה אשה מוקפת בהמון זועם, שמשמיע כלפיה קריאות שהן הטרדה מינית; היא לא שומעת מה היא אומרת (לגמרי לא במפתיע – הצווחות של האספסוף היו גבוהות משמעותית מאלה של גלינה, והיא יצאה צרודה מאד), והעמדה שלה היא שצריך להבין את האספסוף, שאת ה"הגזמות" שלו היא מגנה, לא את ה"אשה האשכנזיה." כשנוצר מצב שבו ניצבים, מצד אחד, אספסוף גזעני ומיזוגני אבל כזה שהלאומנות היהודית-ערבית של בן דיין לא מאפשרת לה לצאת נגדו, ומצד שני אשה מותקפת, הפמיניזם של בן דיין מתנדף. פתאום האשה הבודדה היא לבנה שפולשת לאפריקה השחורה, היא שחקנית, היא לא בן אדם, אין לה רגשות, היא לא חשה איום, היא לא מבוזה על ידי האנשים שבן דיין עסוקה כל כך בהגנה עליהם. לא רק הפמיניזם של בן דיין מתפוגג כשהשבט שהיא מתיימרת להשתייך אליו נראה לא טוב; גם האנושיות הבסיסית של כל אדם, שחש שיש להתייצב לצד העומד מול האספסוף.

זה לא מקרה שבן דיין ודומיה מיהרו לקפוץ ולומר אחרי הפוגרום בנווה שאנן ש"צריך להבין" את תושבי השכונות, אבל הרבה פחות את הפליטים; העמידה הזו לצד האספסוף מול קורבנותיו היא מהות העמדה שלהם: לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

אנחנו מכירים את התפיסה הזו. היא לא מגיעה ממקומות חיוביים. בשם ההתגוננות מפני הדיכוי של תרבות המטעים הלבנה על ידי כוחות הצפון, דורות של היסטוריונים הצדיקו את הגזענות הדרומית ואת הקו קלוקס קלאן. גם שם הטיעונים היו דומים: תרבות "חמה ואותנטית" מול תרבות תעשייתית ומנוכרת, הגנה על אנשים שבסך הכל רוצים להגן על המסורת השמרנית שלהם מול כוחות הקדמה. גם שם נמצאו האשמים הקבועים, שאף פעם לא היו הגזענים הלבנים. ברקע, בשקט, בוצעו אלפי מעשי לינץ' באנשים ש"לא ידעו את מקומם", שהואשמו בקביעות בפשיעה ובאונס, ומעשי הלינץ' הללו הפכו מבחינת האספסוף הדרומי לאירועים תרבותיים של ממש. למהלך הזה היה סיוע פוליטי מצד המפלגה הדמוקרטית, שעד שנות השישים של המאה ה-20 היתה פרוגרסיבית על הכל חוץ מאלבמה. היה קשה מאד להמשיך את המסורת הזו לאורך שנים רבות כל כך בלי אינטלקטואלים דרומיים, שסיפקו תחמושת לתרבות הלינצ'ים.

מאוחר יותר, בתגובה אלי, כתבה בן דיין "רוצים להמשיך ולחפש את הפנאטים כדי להראות כמה השכונות הם אספסוף, אז קדימה. בין כה וכה אתם עושים את זה למעלה מ-60 שנה." לא יודע איך להגיד את זה לבן דיין, אבל אני רק בן 42. מסתבר שמבחינת בן דיין וחבר מרעיה, אם השם שלך נגמר ב-ביץ, אתה אשם קולקטיבית בדברים שקרו לפני שבכלל נולדת. לא משנה מה הרקע שלך, לא משנה מאיפה באת, לא משנה מה עשתה המשפחה שלך: השם מספיק.

ואם חשבתם שבן דיין בעייתית, עוד לא ראיתם את התגובות.

"מה אשכנזי בעיניך? להגיד: כרגע אני לא רוצה לדבר על זה." (אורטל בן דיין, 8.3.2012)

בקיצור, בן דיין חשפה את עצמה כגזענית שונאת אשכנזים, שמתייצבת לצד אספסוף כשהוא סותם את הפה לאשה מהמוצא הלא נכון ומבצע הטרדה מינית כלפיה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהצבועה הזו תנסה לטעון שהיא מייצגת סוג כלשהו של שמאל או הומניזם. זה לא המצב: היא פשוט לאומנית יהודית-ערבית. העובדה שהקהל שהיא מתיימרת לייצג יפטור בסלידה את עצם הרעיון של יהדות-ערבית, העובדה שפרט לכמה אקדמאים ומשוררים לא מוצלחים אף אחד לא מחזיק ברעיון הזה, רק הופכת את הלאומנות שלה לנלעגת יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיהיו חלק ממאבק שבו מובן מאליו שמתייצבים לצד קורבנות הלינץ', לא מבצעיו.

(יוסי גורביץ)

בליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן. שני עיתונאים – חגי מטר ואילן ליאור – הפכו לקורבן לנסיון לינץ'. מהבמה הסיתו נגד מטר, והאשימו את דפני ליף ואת אנשי J14 בכל הבעיות של דרום תל אביב. משם המשיך האספסוף לתקיפה של זרים (במקרה אחד, על פי הדיווחים, הוכה גבר שהחזיק את תינוקו עד שהתינוק נפל), ולביזה של חנויות. הלילה, על פי דיווחים ברשתות חברתיות, בוצע ירי לעבר פליט באשקלון, ופליט אחר נדקר בראשו. המשטרה עצרה כ-20 מתושבי השכונות בחשד לתקיפה.

כמה הערות. קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השניה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

שנית, ההסתה. משרד הפנים, שבראשו עומד אלי ישי, הצליח לשנות את היחס כלפי הפליטים באמצעות שימוש בלתי פוסק במונח "מסתננים", שמזכיר לישראלים – כלומר, אלה מהם שיש להם זכרון – את הפליטים הפלסטינים שבהם ירו חמושי צה"ל בשנות החמישים, ושבעקבות ירי כזה הפכו מסתם אנשים שמנסים לחלץ את רכושם הבזוז או לשוב לביתם למרות החלטות הממשלה הציונית, לפעילים אלימים נגד המשטר. הוא הצליח גם להסתיר את המצב האמיתי.

יאיר לפיד, ובכך הוא היה דומה מאד לפוליטיקאי מרכז-רדיקלי רבים אחרים, כתב שלשום (ה') ש"אני תומך במעצר וגירוש מסתננים, בהשלמת הגדר ובמניעת הכניסה שלהם לישראל, ואני חושב שארגוני זכויות האדם צריכים לחשוב קודם כל על זכויותיהם של תושבי השכונות, כי עניי עירנו קודמים." אחר כך הוא טרח לגנות את הפוגרום ואת חברי הכנסת שהסיתו לו. כלומר, לפיד חושב שהם צדקו (ביחס לפליטים, ביחס לארגוני זכויות האדם), אבל הגזימו.

אבל לא מדובר במסתננים, מדובר בפליטים. 60% ממבקשי המקלט בישראל הם אריתראים, ועוד כ-25% הם סודאנים. לשתי המדינות האלה אי אפשר להחזיר אנשים שנמלטים מהן, בגלל המשטר הדכאני שלהן. המקרה האריתראי מרתיח במיוחד: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שמנהלת יחסים דיפלומטים עם אריתריאה ומכירה ברודנות שלה, למרות סנקציות שהוטלו על המדינה. מותר לחשוד שמתחת לפני השטח, סוחרת ישראל בנשק עם הרודנות שם – אחרי הכל, אם אתה מתעלם מסנקציות בינלאומיות, אתה משיג יתרון מסחרי ניכר על פני סוחרי מוות ממדינות אחרות. כלומר, ישראל נושאת באחריות מסוימת לגורלם של רוב הפליטים המגיעים אליה, אבל מסרבת להכיר בהם ככאלה. במשרדי הממשלה יודעים היטב שאי אפשר לגרש אותם, אבל זה לא מפריע להם להסית נגדם.

המסית הראשי, אחרי בנימין נתניהו, הוא אלי ישי. בסוף השבוע הוא הודיע שיקנוס אישית ראשי ערים שמתירים לפליטים לעבוד בעריהם. זה מעניין, משום שאלי ישי הוא שר הפנים שהנפיק את המספר הגדול ביותר של אשרות עבודה לעובדים זרים – ובמקביל, גם זה שנמנע ככל האפשר מלחדש את האשרות הללו. כלומר, כל זמן שש"ס החזיקה במשרד הפנים או התמ"ת, היא האיצה את מדיניות הדלת המסתובבת. כל עובד שנכנס לארץ ברשיון שמנפיק לו ישי מכניס לחברות כוח האדם סכום ניכר; עובד שמקבל הארכה של אשרת השהיה, לא מכניס להם כסף נוסף. פליט שמגיע מאפריקה לא משלם לחברות כוח האדם שנקל, ועל כן הם – וחברי הכנסת של ש"ס – נאבקו בהצלחה בתכנית להעביר את אשרות השהיה בארץ לפליטים. נזכיר כי אחד השרים של ש"ס, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן כוח אדם, כדי להעניק אשרות כניסה לעובדים זרים; וכי אחד הרבנים החשובים בש"ס, המחזיר הידוע בתשובה ראובן אלבז ששימש גם כפטרונו של בניזרי, הורשע גם הוא בתיווך לשוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע.

אנשי ש"ס לא לבד. מירי רגב, שהסיבה שהיא מוכרת לציבור הישראלי היא שהורידה את האמינות של דובר צה"ל לשפל במלחמת לבנון השניה, ניסתה לפני מספר חודשים לתקן את החוק כך שיסיר את כל ההגבלות ליבוא עובדים מעל חברות הקבלן. הצעת החוק הזו היתה מנוגדת לאינטרסים של כל המעורבים, פרט לרגב והחברות שהיא החליטה לייצג. הצעת החוק נזרקה לפח, ורגב – שאף אחד לא שמע אותה בנושא קודם לכן – התחילה להסית בפראות נגד הפליטים. כאמור, כל פליט שמגיע לישראל לא עובר את המסננת של רגב, ש"ס וחברות כוח האדם, ובהתאם לא רווחי להם. הגזענות – ואין לי שום ספק שמירי רגב ואלי ישי הם קודם כל גזענים – משתלבת כאן נהדר עם תאוות הבצע.

נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות.

ועוד דבר אחד: במהלך העשור האחרון הוגשו 322 עתירות לבג"צ בקשר למעצרים מנהליים של פלסטינים. רק שתיים מהן התקבלו: האחת של הפרקליטות נגד שחרורו של עציר, ואחת שהתקבלה אחרי שהעציר כבר שוחרר. משך הדיון הממוצע במעצר מנהלי הוא 20 דקות, ואחת היא אם העציר מוחזק חודשים או שנים. רוב משך הדיון מתנהל ללא נוכחות העציר או סניגורו, משום שהפרקליטות תמיד טוענת שיש לה "חומר סודי", שעליו איש איננו יכול לערער. ויהי בימי שפוט השופטים, אומרת מגילת רות; יגיעו הימים שגם שופטינו יישפטו, על הענקת מסווה הלגיטימיות למערכת עוול שלא היתה יכולה להתקיים בלעדיהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה מבוסס בחלקו על פוסט שפרסמתי אמש בעמוד של הבלוג בפייסבוק, שכרגע לא מוצג שם – אם כי אחרים אומרים שהם רואים אותו.)

הגעתי להפגנה של בן ארי בשכונת התקווה היום. הצטרפה אלי החברה שלי, גלינה. בן ארי הסית והסית והסית, בסגנון שקשה להחליט אם הוא יותר היטלראי או יותר שטרייכרי – מוטיבים של עשיית צרכים חזרו בדברים שלו ללא הרף – ובאיזשהו שלב גלינה התפוצצה וצעקה בתגובה משהו משלה. תוך דקות ספורות היא היתה מוקפת באספסוף זועם של כעשרים איש שקילל אותה, שהורכב בחלקו הניכר מנשים. מישהי שלפה תרסיס גז מדמיע, וקללות גזעניות ומיניות הוטחו בכיוון שלה ללא הרף. שוב ושוב איחלו לה שסודאנים יאנסו אותה, שאלו אותה אם היא שוכבת עם סודאנים. ילד בן 10-11 צרח עליה מטווח אפס שמה שהיא צריכה זה "זין של כושי." דיוויד שין צילם את כל העסק בווידאו, נראה מה יצא מזה.

מצדי, הייתי עסוק בעיקר בנסיונות לגרור אותה החוץ משם, ובהדיפת הידיים שנשלחו לכיוונה – היו המון מהם. היו גם יריקות. בשלב מסוים, כשבן ארי והקרקס הנודד שלו הלכו הלאה, הגיע שוטר לגלינה ולחש לה שהם מסתלקים משם וכדאי שגם היא תסתלק.

ניסינו לצאת, האספסוף צהל שעוצרים אותה, היו עוד יריקות וקללות. מישהי ניסתה לכוון בעיטה לראש של גלינה, מאחוריה, ואני בלמתי את הבעיטה בנהמה. היא חייכה. בדרך לתחנת הרכבת הותקפנו, פיזית ממש – מהלומות – על ידי איזה בריון, ואני, שניסיתי לעמוד בינו לבין גלינה אחרי שהוא הכניס לי איזו לאטמה בגב, החלטתי שאם הוא מנסה להוריד עלי עוד מכה, אני מכניס לו את החלק המתכתי של המצלמה ללסת ולוקח את הצ’אנסים שלי עם המשטרה.

זה לא קרה, הוא הסתלק, אנחנו המשכנו ללכת במהירות לעבר תחנת הרכבת, כשבכל כמה מטרים מישהו מקלל את גלינה. קבוצה של בני תשחורת צעירים המתינה לנו ליד התחנה, הרבה קללות מיניות, אחת מהן ניסתה להפיל את המצלמה של דיוויד. די ברחנו משם.
אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג. גלינה חשבה שהיא תוכל להתווכח איתם, וניסתה, אבל אי אפשר להתווכח עם עשרים אנשים שצורחים עליך ללא הרף. בהתחלת ההפגנה, היתה איזו פסיכית שצרחה בכל פעם שעברו פליטים באזור "הנה הם, הנה הם, למה אתם נותנים להם ללכת."

זו הפעם הראשונה שראיתי המון מוסת וזועם מאז 1988, ואז הייתי צעיר וטיפש. זה מפחיד, מפחיד מאד. אין עם מי לדבר: אין מקום לטיעונים. הגזענות מפעפעת, והיא חוסמת כל דבר אחר. המפחיד ביותר היה שבעצם עשו לגלינה מה שהם טוענים שהפליטים עושים להם – ואף אחד, חוץ מאדם אחד, לא קם להגן עלינו. היינו בשוק התקווה, לעזאזל. מקום פומבי לגמרי, ואם מישהו רצה להגן עלינו, ואני רוצה להאמין שהיו כאלה, הוא פחד.

מאוחר יותר חשבתי שאיזה מזל שאף אחד מאיתנו לא נפל. זה היה יכול להיות אות להסתערות כללית, ואז אני לא יודע באיזה מצב היינו יוצאים משם. נאמר זאת כך, יונית: אחרי אתמול, אני מעדיף פליטים סודאנים על פני יהודים גאים. הם מפחידים אותי פחות.

[***]

ואחרי ההלם והפחד, כמה נסיונות להבין מה בעצם קרה שם. את הטענה שמהגרים אפריקאים הביאו עמם גל פשע לשכונת התקווה והטילו עליה טרור אפשר לפטור ב"כלבתא, במטותא." הסטטיסטיקה מוכיחה שוב ושוב שגל הפשע הזה קיים רק בדמיונם של הפוליטיקאים המלבים את השנאה, שבן ארי מנסה להתבלט ביניהם. ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף.

קודם כל קיימת המצוקה הכלכלית, שלא מאפשרת לאנשים ללמוד או למצוא את הדרך לצאת מהחיים האלה. מעליה קיימת הגזענות היהודית: התפיסה של עם נבחר מכל העמים – "כל יהודי הוא בן של מלך." יהודים גאים הם, במקרים רבים, אנשים שהדבר היחיד שהם יכולים להתגאות בו הוא יהדותם, שמבחינתם מצטמצמת באלמנטים שמצהירים על עליונותם. את המכה חטפתי אחרי שעניתי בשלילה על השאלה אם אני יהודי.

הנאומים של בן ארי, ושל אחרים, שלהבו את הקהל. בן ארי דיבר על סודאנים שמשתינים, לטענתו, על בתי כנסת, כלומר מחללים את קודשי היהדות במיוחד מבחינת אנשים שלא זוכרים איך נראה בית כנסת מבפנים. נואם אחר, לא קלטתי את שמו, צווח שהסודאנים לא מגיעים לכאן במקרה: זו מזימה שטנית של מדינות ערב שמטרתה להכניס גיס חמישי לישראל, שיקום לסייע להם במלחמה הבאה.

גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם. זו תיאוריית קונספירציה מועילה מאד: אתה לא אחראי לכשלונך, מישהו אחר אחראי לו. הגיע לך יותר, מגיע לך יותר, אבל כוחות אפלים מונעים ממך את מה שמגיע לך. יהודים, בונים חופשיים, קומוניסטים, צבאות נסתרים של מוסלמים, הקרן החדשה לישראל (שם שחזר שוב ושוב על ידי האספסוף.)

והשילוב של כל זה פוטנטי מאד. קל מאד – אפילו מיכאל בן ארי, שאיש מעולם לא טען שהוא הגבינה החדה במזווה, מצליח – לשכנע גזענים שזרים שנכנסים לשכונה שלהם באים לגזול את העבודות שלהם, לתפוס את מקומם ולנשל אותם ממה שבכל זאת היה הבית שלהם במשך עשרות שנים, לבעול את נשותיהם. זה קל, וזה קורה.

זה קורה כי ההסבר האמיתי מסובך יותר, והוא מצריך חשיבה כלכלית. בן ארי נאק אתמול שלא מדובר ב"שכבות מוחלשות", משום שיש להן מסורת עתיקה וחינוך מוצלח מבית. הביטוי "מוחלשות" מיועד להחליף את הביטוי "חלשות", כדי לציין את העובדה שהחולשה הזו איננה מקרית, איננה גזירת גורל, אלא תוצאה של פעולה אנושית – על מידת הכוונה שבה אפשר להתווכח, אבל זו פעולה אנושית. לא עיריית תל אביב ולא ממשלת ישראל מעולם לא השקיעו בשכונות העוני שלהן את המשאבים הנדרשים כדי לשפר אותן. פעם, מזמן, מנחם בגין הוביל את פרויקט שיקום שכונות, שלפני שהפך למחלבת כספים עבור אנשי הון-שלטון כמו דודי אפל היתה בו הבטחה גדולה.

לא במקרה מנסה בן ארי לגרום לתושבי השכונות להתנער מהביטוי "מוחלשות." הוא עשוי לגרום להם לחשוב מעל לרמת הדם והאדמה. את פרויקט שיקום השכונות החליף פרויקט אחר, פרויקט כיבוש הגדה המערבית, שכדי לשמר אותו היו ממשלות הימין מוכנות לשמן את החרדים. השבוע הודיעה הממשלה שהיא מתכוונת להעלות את המע"מ – המס הרגרסיבי ביותר, המס שפוגע במיוחד בעניים – ל-17%, ושהיא מתכוונת להטיל מע"מ גם על פירות וירקות, מהלך שנתניהו כבר נכשל בו. כלומר, החיים של תושבי שכונת התקווה הולכים להיות יקרים יותר. תוספת למשכורת הם לא יקבלו. במקביל, באותו היום, הועבר חוק שמאשר פטור ממס על תרומה ל"התיישבות." זהבה גלאון ציינה היום שביממה האחרונה אישרה הכנסת העברת 161 מיליונים למוסדות חרדיים, 1.7 מיליונים ללשכת האנס קצב – מה, לעזאזל? – אבל סירבה להעביר 4.2 מיליוני שקלים למניעת סגירת מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית.

זו המדיניות של ממשלת ישראל כבר 35 שנה, להוציא תקופה קצרה של ממשלת רבין השניה: להקים מדינת רווחה, אבל בגדה. לממשלת ישראל הגדולה אין כסף לתקציבי רווחה בישראל הישנה, היא עסוקה כל כולה בקביעת עובדות בשטח שמעבר לקו הירוק. כדי לקבוע עובדות בשטח, צריך להביא כמה שיותר מתנחלים. המאגר האידיאולוגי, בסופו של דבר, מדולדל. צריך לפתות את האנשים לעבור לשם. רוצים מדינת רווחה? בבית אל יש.

ולכן הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" הצליחה כל כך, כשעוד דיברו על זה. ולכן בן ארי לא רוצה שהשכבות המוחלשות יבינו שהן מוחלשות. כי אם זה יקרה, אם אפשר יהיה לדבר מעבר לשכבות השנאה והגזענות, אפשר יהיה להסביר איזה תרגיל הונאה ענקי מתבצע כאן, איך מתבצעת מחדש חלוקה מחדש של הרכוש בישראל: קודם כל, כמובן, לוקחים האוליגרכים את חלקם – אבל אחר כך מגיע תורם של המתנחלים. מיכאל בן ארי, כמו המסיתים האחרים – ראש וראשון להם המסית הלאומי בנימין נתניהו, ומחרה ומחזיק אחריו אלי ישי – לא רוצה שהשיחה תפנה לשם. טוב לו כשהיא עוסקת בהטחה החוצה של המרמור והזעם.

ויש שם מרמור וזעם. בקהל נשמעו קריאות גנאי כלפי בנימין נתניהו ואשתו. בן ארי ניצל אותן היטב, וקרא לשרה נתניהו לאמץ פליטים בעצמה. לא בטוח מה מזה יחזיק עד הבחירות, ואם המצביעים בתקווה – אלה מהם שמצביעים – לא יחזרו לחיק הליכוד. בן ארי מהמר שהוא יוכל לקושש שם כמה וכמה קולות: הוא הקים לשכה פרלמנטרית בסמוך.

[***]

ואחרי הניתוח השכלתני, נשארות הקללות וההטרדות המיניות, האיחולים לאונס, הפנטזיות על מין תוך חילול כבוד הגזע. כל אלה מעידים על שנאה גדולה, לא רציונלית, למי שמעז לחשוב מחוץ לקופסת הדם היהודי, תוך טענות בלתי פוסקות שמדובר באנשים שמונעים מבצע כסף. היכולת שמישהו חושב אחרת ממך, שיש לו ערכים אחרים, כלל לא עולה על הדעת. התקפות אלימות, שאך במקרה לא הסתיימו ברצח, כנגד פליטים, כבר התרחשו; ילדי פליטים בתקווה כבר זקוקים לליווי בימים שבן ארי ואנשיו זוחלים אל מתחת לאבנים שלהם. אל תופתעו כאשר השנאה שמופנית כלפי שמאלנים (ובמיוחד שמאלניות) תהפוך גם היא לאלימות.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מחבל או מחבלים יהודים השליכו במוצאי יום העצמאות ארבעה בקבוקי תבערה על דירות שבהן מתגוררים פליטים בדרום תל אביב; אחת הדירות שימשה כגן ילדים. בבוקר היה צריך להסביר להם למה מישהו רצה לשרוף אותם.

המשטרה עצרה עד כה חשוד אחד, חיים מולה, כאחראי לכל ההתקפות. תושבים בשכונה התעמתו עם מפגינים בטענה שהללו קוראים להם גזענים. בקבוקי תבערה הם לאו דווקא דבר נדיר בדרום תל אביב: באוקטובר 2008, עצרה המשטרה שישה צעירים משכונת התקווה בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתים בשכונה. המיוחד בבתים הללו, כמו בהתקפה הנוכחית, הוא שהתגוררו בהם לא-יהודים, במקרה הספציפי ההוא פלסטינים. איומים והתנכלויות לערבים ישראלים – אחד מהם חייל לשעבר – הבריחו חמישה מהם מדרום תל אביב בסוף 2010. אחד האיומים היה הצתה של הדירה שבה גרו. התקפת הצתה כנגד פליטים סודאנים התרחשה בסוף 2010, באשדוד, ואך כפסע היה בינה ובין אובדן חיים.

כנגד הפליטים ומבקשי המקלט – ורובם הם פליטים ומבקשי מקלט, שמגיעים מסודן ואריתריאה – מעלים תכופות שתי טענות. ראשית, ש"למה הם מגיעים רק לדרום", כביכול מדובר בקנוניה של ישראל השבעה והמרוצה מעצמה כנגד תושבי שכונות שגם כך נדפקו. התשובה לכך פשוטה מאד: הם מגיעים לדרום כי רק בדרום הם יכולים להרשות לעצמם לחיות. צפון תל אביב היא כבר מזמן מעבר להישג ידם של סתם בני המעמד הבינוני, אלא אם התמזל מזלם ורכשו שם דירות לפני עשרים שנה. הפליטים מגיעים לדרום כי זה כל מה שהם יכולים להרשות לעצמם, וגם זה בקושי רב.

הטענה השניה היא שהפליטים העלו את הפשיעה באופן ניכר והתושבים המקוריים "מפחדים ללכת ברחוב." יכול להיות שהם מפחדים, אבל לפחד הזה יש מעט מאד קשר לממצאים אמפיריים: מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא בסוף 2010 (זהירות, מסמך) שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מהפשיעה בקרב הישראלים. זה לא הפריע בשעתו למפכ"ל המשטרה, דודי כהן, לטעון שהוא חושש מגל פשיעה בקרב המהגרים.

אז מה קורה פה? זה לא באמת מסובך. זו גזענות, גזענות נקיה, שיודעת שהיא לא תבוא על עונשה, ושמתומרצת מלמעלה. אנשי כהנא, בהנהגת ברוך מרזל ומיכאל בן ארי, פועלים במקביל נגד ערבים ישראלים ופליטים. מרזל הקים את "משמר השכונות", מיליציה ויג'ילנטית שפועלת בדרום תל אביב ומקומות אחרים.

על הכל מנצח המסית הלאומי שלנו, בנימין נתניהו, שהגדיר את תופעת הפליטים כסכנה לאומית; לשכתו התרברבה (בסביבות 0:30 והלאה) בפסח האחרון ש"עם הגדר החדשה, שמושלמת בגבול הדרומי, היום זה [יציאת מצרים – יצ"ג] לא היה כל כך פשוט." על חרשות הצלילים מיותר להרחיב את הדיבור. כאן המקום להזכיר שפרט לגדרות, ממשלת נתניהו לא עשתה כלום: היא ודאי לא ניסתה לקבוע את מעמדם של הפליטים. יצוין שבהחלט יתכן שלחלק ניכר מהם לא מגיעות זכויות פליט, אבל הממשלה מתחמקת מהנסיון לברר מי מהם אכן פליט מהסיבה הפשוטה מאד שחלק מהם זכאים למעמד הזה, וישראל, מדינת עם אדונים, לא מוכנה להכיר בכך. לפני שנתיים, אחרי גל ההתקפות הקודם, מה שהיה לנתניהו לומר הוא שהממשלה "מטפלת בבעיה" ושהאזרחים "לא יכולים לקחת את החוק לידיים," כי כידוע השלכת בקבוק תבערה היא הליך חוקי מוכר.

בכל מה שקשור לזכויות לא-יהודים, אין הרבה הבדל בין בנימין נתניהו, אלי ישי ומיכאל בן ארי. ובעצם, גם לא עם המרכז הרדיקלי הישראלי. בן ארי כתב אתמול (א') בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "בדרום תל אביב הולך ומתפוצץ הר געש מסוכן. נתניהו וממשלתו שהביאו למציאות הזאת, צריכים להציל את המסתננים ולהעביר אותם לצפון תל אביב. שם אין גזענות וסכנה למסתננים. ואם בצפון תל אביב לא רוצים אותם. אז אנא החזירו אותם לסודן, שם מסתבר יותר בטוח מדרום תל אביב."

חשוב להתייחס לרשעות ולציניות. בן ארי, אחרי הכל, הוא אחד מאלה שהפכו את דרום תל אביב למסוכנת לפליטים. זו סחטנות מאפיונרית, מהסוג שבמדינה נורמלית היה הופך את בן ארי למוקצה מחמת מיאוס. אבל אנחנו חיים במדינת יהודים.

אבל אם בן ארי הוא איש ימין מובהק, שגזענות כזו מצופה ממנו, הרי שמה שאומר איש ה"מרכז" המובהק בן דרור ימיני דומה מאד: "בדרום תל-אביב הולכת ומתפתחת פצצת זמן. עוד מחדל ממלכתי שהולך והופך לפיגוע זוחל. אין שום סיכוי שהממשלה תצליח לפנות את עשרות האלפים שכבר נטועים במקום, והאלפים, או עשרות אלפים, שעוד יגיעו. וכאשר יש מדינה שכבר אפשר להחזיר אליה את המסתננים, כמו דרום סודן, חזקה על פעילי הקרטל שהם יעשו מהומת אלוקים, וגם ירוצו לבג"ץ, כדי למנוע את ההחזרה." ה"קרטל" של ימיני הוא ארגוני זכויות האדם: "פלנגות קרטל זכויות האדם," הוא קורא להם במשפט הראשון שלו. גם פלנגות, כלומר מיליציה פאשיסטית, גם קרטל. מבקשי המקלט הם לא מבקשי מקלט, הם "מסתננים", הם "פצצת זמן," הם "פיגוע זוחל." מסתבר שכשזה מגיע לזכויות לא-יהודים, בן ארי הפרוע וימיני הממסדי נמצאים באותו המקום עצמו.

ימיני מגונה קצת יותר, למעשה: בן ארי לא מנסה לטייח את הפשע. ימיני מנסה לטעון ש"למרות אירוע זריקת בקבוקי התבערה, התושבים הם קורבנות של אלימות המסתננים, ולא להיפך." ראו, שוב, הדו"ח של הכנסת למעלה. קשה להאמין שימיני לא מכיר אותו. קשה גם להאמין שהוא לא יודע איך נראית דרום תל אביב גם בימים כתיקונם.

אשר למדינה ש"אפשר להחזיר אליה את המסתננים" – ומה זה משנה מאיפה הם באו, הם הרי לא שייכים, הם לא באמת בני אדם, אין להם מרכז חיים שאפשר לעקור אותם ממנו – כלומר דרום סודן, ובכן, היא לא בדיוק בטוחה: היא נמצאת על סף מלחמה עם סודאן של פושע המלחמה המבוקש עומר אל באשיר, ההוא מדארפור, והאו"ם פותח מחנות פליטים חדשים לפליטים משני הצדדים.

לישראל יש בעיית פליטים חדשה. היא צריכה להתחיל להתמודד איתה. זה לא באמת מסובך: המדינה צריכה לקבוע מי נמצא פה משום שהוא פליט ומי משום שהוא מהגר עבודה בלתי מורשה. את הראשונים ישראל צריכה לקבל; זו חובתה החוקית והמוסרית של מדינה שהיתה מהדוחפות לכתיבת אמנת הפליטים אחרי מלחמת העולם השניה. גם לאחרונים יש פתרון פשוט למדי: להפסיק את ייבוא העובדים הזרים שמכניס כסף טוב לכיסיהם של כמה סוחרי אדם, ולקבוע שבעשור הקרוב המכסות לעובדים זרים ילכו לעובדים האלה, שאחרי שיוכיחו במשך מספר שנים רצון להתערות באוכלוסיה הישראלית, גם יזכו באזרחות.

זה, כמובן, לא יקרה, משום שמשמעות הדבר תהיה הכרזה שישראל היא מדינת כל תושביה, לא רק מדינת כל יהודיה. הימין היהודי – מבן דרור ימיני ויאיר לפיד ב"מרכז" לכאורה ועד פייגלין ובן ארי, שמימינם יש רק גדר תיל חשמלית – לא יתן לזה לקרות. אחרי הכל, קיומם של כמה זרים מאיים על טוהר הדם היהודי.

עוד יכולה לפרוץ פה, לא עלינו, התבוללות.

ועוד דבר אחד: שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטיניים נמשכת, ושירות בתי הסוהר – דיווחו היום רופאים לזכויות אדם – מונע מהעצירים טיפול רפואי כדי לשבור את רוחם ואת שביתת הרעב שלהם, שהיא כזכור מחאה לא אלימה. ספק אם יש משהו המוציא את ישראל מעשתונותיה כמו מחאה לא אלימה. בין השאר, נמנע שב"ס מהעברת שובתי רעב שמצבם חמור לבתי חולים, מונע מנציגים של רל"א מלהפגש איתם, והוא מחזיק אותם בבידוד.

הערה מנהלתית: שבתי.

(יוסי גורביץ)

את רוב השירות הצבאי שלי העברתי ביחידת המנהל האזרחי בדיר אל בלאח, במרכז רצועת עזה. מאחר והעבודה כללה מגע יומיומי עם האוכלוסיה הפלסטינית – כמעט מאליו, עולה פתאום הביטוי מאז, "האוכלוסיה המקומית" – היחידה הכילה שיעור גבוה יחסית של חיילים וקצינים דרוזים. היחסים היו טובים. באחת השבתות, סמיר הקת"מ הדרוזי נעתר להפצרות החיילים החילונים וערך את הקידוש.

אני זוכר שיחה ארוכה שניהלתי עם אחד החיילים הדרוזים. הוא התעקש להביע תמיכה בכהנא, ואני ניסיתי להסביר לו שכהנא לא מפלה בין מוסלמים ודרוזים: שהוא שונא את כל הערבים ושהוא ישלול את הזכויות של כולם. השיחה התגלגלה לדרוזים ושירות בצה"ל. שאלתי אותו למה כל כך הרבה מהם משרתים בצבא. הוא אמר במרירות שכל זמן שהם במדים, זה "בוא הנה, חייל, תאכל משהו, קבל הנחה"; ברגע שהם משתחררים, היחס מתהפך ל"רוצה עבודה? אבל אתה ערבי." הוא אמר שיש בישראל כמה מעמדות: במקום הראשון נמצאים החרדים, שלא משרתים בצה"ל אבל מקבלים שירותים מהמדינה; במקום השני, יהודים לא חרדים, שמשרתים ומקבלים; במקום השלישי, ערביי ישראל, שלא משרתים ולא מקבלים; ובמקום הרביעי היו הדרוזים, שמשרתים ולא מקבלים. ובכל זאת, הוא אמר, במדים הם מקבלים יחס טוב יותר מהאזרחים, אם לא מהמדינה.

או, במילים אחרות, במדי צה"ל לא רואים שאתה ערבי.

זה היה, כאמור, מזמן. הרבה דברים השתנו. האזרחים הדרוזים התחילו לקלוט כבר אז שמדינת ישראל רוצה בהם בתור חיילים, אבל לא תתן להם שוויון אמיתי. שנות התשעים היו השנים של ההפגנות השנתיות של מנהיגי העדה מול הכנסת, שנגמרו באיזו פשרה מפא"יניקית שהשתיקה את המחאה לעוד שנה.

הדרוזים לא מטומטמים. בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב על ירידה בשיעור הדרוזים המעוניינים להתגייס, ומחקר שנערך בשנים האחרונות באוניברסיטת חיפה מצא שרק 36% תומכים בהמשך גיוס החובה, 47% אמרו שהשירות צריך להפוך להתנדבותי ו-17% רצו לבטל אותו כליל. כלומר, רוב האוכלוסיה הדרוזית הבינה שמברית הדמים יוצא להם רק דם והם רוצים לסגת ממנה.

לפני 20 ומשהו שנה, כשדיברתי על כהנא ויחסו לדרוזים, זה היה דיון בעלמא. האיש עצמו יסוכל ממוקדות כמה חודשים אחר כך. אבל ארבע שנים אחר כך, אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין, למדנו שהוא סירב לתת טיפול רפואי לחיילים דרוזים – משום שכלא יהודים, אסור היה לו לרפא אותם על פי עיקר ההלכה אפילו בשכר. הנושא הוצנע. כמה שנים אחר כך, חיילים דרוזים הפכו למטרה קבועה להתקפות של מתנחלים, בדיוק משום שהם לא יהודים. ב-2004, ראיינתי את איתמר בן גביר. בהמתנה במשרד שלו מצאתי חוברת שהקפידה להתייחס לדרוזים כאל לא-יהודים שגם תורם יגיע לגירוש. בן גביר התנער ממנה במהירות ואמר שהיא סתם היתה שם ושאין לו מושג מי אחראי לה.

כהנא נהג לומר שבתוך כל יהודי יש כהנא קטן. בליל הסדר האחרון הוא הגיח. קבוצה של חיילים יהודים סירבה לאכול באותו השולחן עם חיילים דרוזים במחנה 80. אחת הקצינות הורתה לחיילים לאכול סביב אותו השולחן. אחד החיילים הודיע שהוא לא מתכוון לאכול עם ערבים. במקום שהוא ייאזק ויילקח למעצר עד למשפט, הקצינים האחרים שנכחו במקום נכנעו לחייל היהודי, והורו לחיילים הדרוזים לעבור לשולחן אחר, צדדי ומלוכלך.

הבעיה היא לא החיילים הגזענים, או ליתר דיוק הם לא עיקר הבעיה. לב הבעיה הוא הקצינים שנכנעו לגזענות. ככה זה: כשיש לך מדינה יהודית, והצבא שלה הוא צבא יהודי יותר ויותר, אז זה מה שקורה ללא יהודים. אחרי הכל, מבחינת רוב היהודים החיים בישראל יהדותם היא גאוותם, הם משוכנעים שהמקור שלה הוא גזעי, תורשתי, ושהם העם הנבחר. האידיאולוגיה הרשמית של המדינה אומרת שהיא קודם כל יהודית, ודמוקרטית אחר כך. אז מה, פתאום הם צריכים לחלוק שולחן אוכל אחד עם לא יהודים? מה, הם ישראלים?

זה מה שקורה כשמדינה עושה מאמצים של שנים לחסל את התודעה האזרחית של תושביה ולהעלות במקומה תודעה אתנית. אין שדה שנקי מההשפעה של התפיסה הממארת הזו. מי שחשב שהיא לא תגיע לצבא, השלה את עצמו.

לצה"ל יש עכשיו רק דרך אחרת לצאת מהמבוך הזה: להמנע מהטעות שהוא עשה בפרשת הדרת הנשים, כשהוא נכנע חצי דרך. הוא צריך לתפוס את הקצינים האחראים לפרשה הזו, ולנקנק אותם באופן כזה שאף אחד לא יחשוב על זה אפילו. הם צריכים הורדה פומבית בדרגה בגלל פגיעה בערך הרעות של צה"ל, ולשבת בכלא כמה חודשים טובים בשל אפליה גזענית כלפי החיילים שלהם.

אבל, כמובן, אם זה יקרה, הקצונה הבכירה של צה"ל תמצא את עצמה מואשמת בכך שהיא מעדיפה חיילים לא יהודים על פני חיילים יהודים שבסך הכל רצו לשמור על טוהר הגזע שלהם. הרעיון של צבא שנאמן לערכים רפובליקניים הוא מגוחך במדינה שמזמן השליכה אותם מאחורי גבה.

אם הקצונה הבכירה תעשה את חובתה, היא תסתבך עם רבני ההסדר. אבל אם היא לא תעשה את זה, היא יכולה – צריכה – להפרד לשלום מהחיילים הדרוזים שלה. ספק אם יש סיבה טובה יותר, מבחינת הדרוזים, להתרת הברית החד צדדית שנכפתה עליהם על ידי מדינת ישראל מאשר הודאה רשמית למחצה מצד צה"ל שהם חיילים סוג ב'.

וכשזה יקרה, ישראל תמצא את עצמה עם מיעוט ממורמר, שיודע שהוא מקופח בכל תחומי החיים ושהוא חי באתנוקרטיה גזענית. בניגוד לפלסטינים, המיעוט הזה יודע להלחם – למעשה, הוא גויס לצה"ל בין השאר בשל המוניטין של העדה הדרוזית ללוחמנות. כשיגיע הפיצוץ, כמובן, ישראל היהודית תספוק כפיים ותאמר בקול שבור: ואחרי כל מה שעשינו עבורם.

ועוד דבר אחד: שר הפנים, אלי ישי, הורה להכריז על גינתר גראס כפרסונה נון גראטה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמאמצי ה-Hasbara הישראלים כלל לא מיועדים לעולם אלא רק לשכנוע עצמי של הישראלים, הנה היא. אחרי ההיסטריה הדומה, שבה נאסרה כניסתם לישראל של נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי, אולי הגיע הזמן לקבוע שלישראל לא ייכנס מי שמעז לחלוק על מדיניותה של ממשלת ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תמיכה בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הארץ סערה לפני שבוע, כשהפגינו הישראלים יוצאי אתיופיה כנגד האפליה נגדם בקרית מלאכי ובמקומות אחרים. קל להיות נגד גזענות כלפי מהגרים אתיופים: אפילו דני דנון הצליח. הקריאות האלה לא בהכרח יעזרו: הקבלן היחיד שבונה שם דירות דורש מהמהגרים שליש יותר ממה שהוא דורש מתושבים ילידים. האפליה כלל לא מוגבלת לקרית מלאכי או מקומות פריפריאליים אחרים, כפי שאוהבים לחשוב האנשים עם הדעות הנכונות: האקדמיה הישראלית משלמת לאקדמאי יליד פי שניים ממה שהיא משלמת לאקדמאי ממהגרי אתיופיה.גם תואר אקדמי לא משנה בהרבה את המצב: בעלי תואר אקדמי מקרב מהגרי אתיופיה משתכרים כמחצית משכרם של ישראלים ילידים. אני משוכנע שתירוץ מתאים יסופק על פי דרישה.

אז, כאמור, אין בעיה לצאת כנגד גזענות נגד מהגרים אתיופים. לצאת נגד גזענות בכלל – לזה כנסת ישראל לא מסוגלת. חברי הכנסת של מרצ, אילן גילאון וניצן הורוביץ, הגישו לאחרונה הצעת חוק שתאסור על גזענות בדיור. הכנסת דחתה אותה, 43:22.

ואלה שמות המתנגדים לחוק: גדעון סער, משה כחלון, דן מרידור, לימור לבנת, בני בגין, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, אורי אורבך, יולי אדלשטיין, יצחק אהרונוביץ, זבולון אורלב, דוד אזולאי,ישראל אייכלר, רוברט אילטיב, זאב אלקין, אופיר אקוניס, דניאל הרשקוביץ, יצחק וקנין, ניסים זאב, ציפי חוטובלי, משה יעלון, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, יעקב כץ, ישראל כץ, יעקב ליצמן, משה מטלון, אברהם מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, סטס מיסז'ניקוב, אורי מקלב, יעקב מרגי, אורית נוקד, לאה נס, חמד עמאר, פניה קירשנבאום, מירי רגב, דוד רותם, עוזי לנדאו, שלום שמחון וליה שמטוב. הדגשתי את השמות של אלו שניתן היה לצפות שיצביעו אחרת. יצוין שגם מן ההצבעה הזו נמלט בנימין נתניהו.

למה דחתה הכנסת את ההצעה הבלתי מזיקה הזו? משום שאיסור על אפליה בדיור יהיה הצהרה נגד התומכים המתרבים והולכים של הרבנים האוסרים על השכרת דירות ללא יהודים. לרבנים האלה יש כוח, ואחרי ההצבעה הזו של הכנסת יהיה קשה מאד לומר שמדובר בכמה ערוגות של עשבים שוטים. הכנסת אימצה את ההגיון שלהם: איסור על אפליה, שלא מבהיר במפורש שהוא איסור על אפליה בין יהודים, יאלץ את ישראל לנקוט מדיניות שוויונית בין תושביה. ואת זה הכנסת הגזענית ביותר בהיסטוריה פשוט לא מוכנה לעשות.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיו של ליברל כמו דן מרידור או "איש מרכז מפוכח" כמו אהוד ברק.

הערה מנהלתית ב': במהלך היממה האחרונה, מיד לאחר העלאת הפוסט הקודם, התחילה התקפת DoS על הבלוג, משני מקורות שונים. ההתקפה נמשכה גם היום. אנחנו – קרי אני ושערותי התלושות, ובעיקר הצוות הטכני שעושה לילות כימים – נוקטים בצעדים שונים ובינתיים אני לא מפרט את כל הידוע לנו. כנראה שיש איזה ציוני דגול שהחליט שחובה לסתום לכותבי ההם את הפה. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

משרד החינוך שלח מכתב נזיפה למנהל בית התיכון בערערה, ששלח את תלמידיו למצעד זכויות האדם שנערך בתחילת החודש. במכתב, נאמר כי "התלמידים נשאו שלטים נגד גזענות, הריסת בתים ועוד, דבר אשר נוגד את חוזר המנכ"ל."

במכתב התגובה של בית הספר, ציטטו המורים את דבריו של קומישר החינוך, גדעון סער, לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי: "תפקידכם כאנשי חינוך המשמשים מורי דרך לתלמידים, לחנכם כי לצד השמירה וההגנה על זכויות האדם, ישנה ציפייה מהם לגלות מעורבות ואחריות אישית, חברתית, אזרחית ולאומית. מעורבות זו תביא אותם להשתתפות, ועליהם להאמין כי השתתפותם אכן תתרום לעיצוב דרכה של המדינה. זכותם להשתתף היא בעצם גם חובתם לגלות מעורבות ואחריות כלפי המדינה והחברה." אחת המורות אף אמרה כי "אלף שיעורי אזרחות לא מסוגלים לתת את מה שנתנה השעה שבה היינו שם. התלמידים ניגשו אלי בסוף ואמרו: ‘לא ידענו שהיהודים כל כך נחמדים וטובים'. תלמידים ערבים ויהודים שרו יחד: ‘ערבים ויהודים זה לזה אוהבים' – זה היה מדהים איך שהם צעקו ככה יחד, למען זכויות אדם."

המורים בערערה, למרבה הצער, לוקים בתמימות ממארת. הם היו צריכים לדעת את שהבין כבר ישוע, שכלפי הצבועים כמו גדעון סער יש לנקוט את הכלל של "עשו כדבריהם, לא כמעשיהם." מעשיו של גדעון סער – מכתב הנזיפה הזה – מעידים על כוונותיו האמיתיות הרבה יותר מאשר פרסום רשמי מתלקק.

יתר על כן, כאשר המורה אומרת שהתלמידים שלה צעקו "ערבים ויהודים, זה לזה אוהבים" – האם היא לא הבינה שזה בדיוק מה שמפחיד אנשים כמו סער? גדעון סער מוכר את עצמו לציבור הכללי כשר חינוך ליברלי ביחס, ולזכותו ייאמר שבניגוד לשרת החינוך הקודמת של הליכוד, לימור "הסוטרת" לבנת, הוא לא בילה את נעוריו בהתפרעויות בתיאטרונים שהציגו מחזות שלא מוצאים חן בעיניו.

אבל גדעון סער, צריך להזכיר, הוא שר החינוך של "אם תרצו." הוא השר שמשרדו פסל חוברת על הצהרת זכויות האדם הבינלאומית, משום שהיא כוללת שני סעיפים שהוא לא יכול לחיות איתם: זכותו של אדם להמיר את דתו וזכותו של אדם להגר למדינה אחרת. במקביל, העלה סער את האינדוקטרינציה של התלמידים (הוא קרא לכך, כמובן, "הקניית ערכים") והוא מאלץ גם תלמידים חילונים ללמוד את מסכת אבות, קובץ הבורות המזוקק של היהדות שמכיל פנינים כמו "מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שוודאי יעלה את הדימוי העצמי של התלמידות במערכת החינוך של סער. יוזמה ידועה אחרת של סער היא לשלוח את התלמידים לטיול חובה בחברון – ולא מדובר בסיור של "שוברים שתיקה", אלא בנסיון לאינדוקטרינציה (סליחה, "הקניית ערכים") של התלמידים שישראל חייבת להמשיך ולשלוט בחברון.

והאמת, קשה לצפות משר שדוחה את הצהרת זכויות האדם בגלל הזכות להמרת דת, שיגלה סובלנות כלשהי כלפי זכויות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר – אבוי לאותה בושה – תלמידים יהודים ופלסטינים מגלים שהם מסוגלים להתעלות מעל חומות השנאה. אם ניתן לזה להמשך, עוד יגדלו כאן תלמידים שיחשבו, רחמנא ליצלן, שזה לגמרי בסדר אם יהודים ולא-יהודים יתחתנו אלה באלה, ואז אנא אנו באים? יש להודות לסער על כך שמכתב האיומים של משרדו חושף את עמדתו האמיתית כלפי זכויות האדם.

ועוד דבר אחד: המנהיג היקר, בנימין נתניהו, אמר בחידון התנ"ך ש"אנו עדים היום לתופעה פסולה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי – והדבר נוגד את רוח המסורת של התנ"ך, נוגד ערכים דמוקרטיים וסותר את עקרונות היהדות, שאחד המרכזיים בהם הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מברך על כך שרבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." הטקסט הזה מכיל שקר וספק שקר-ספק בורות. השקר, כמובן, הוא הטענה ש"רבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." זה לא קרה. להיפך, כפי שחזיתי, הרבנים החרדים צופפו שורות סביב בריוני בית שמש. זה קרה באמצעות השטיק הישן של יללות על "הסתה." צריך לומר זאת במפורש: כל זמן שמנהיגי החרדים יודעים מי הפורעים, יודעים מי הרבנים שעומדים מאחוריהם ומעניקים להם גיבוי – לידיעת המשטרה: מדובר ביצחק טוביה וייס, שמתהדר בתואר "גאון אב בית דין" של העדה החרדית – אבל אינם מוכנים להסגיר אותם למשטרה מחשש "דין מוסר," הם נושאים באחריות למה שמתרחש. אני יודע, התחביר העברי איננו סובל את צירוף המילים "רבנים" ו"אחריות" באותו המשפט, אבל בכל זאת. עדכון: ה”ספק שקר ספק בורות”, כמובן מתייחס לטענה המגוחכת ש"הדרת נשים “נוגדת את רוח המסורת של התנ”ך.” ספק אם יש משהו שפגע בזכויות נשים לאורך ההיסטוריה יותר מהתנ”ך, עם תפיסת האשה כרכוש שלו.

(יוסי גורביץ)

ב-1984 הגיש מאיר מרטין כהנא, בעוונותינו אז חבר כנסת, צמד הצעות חוק שנקראו "חוק למניעת התבוללות בין יהודים ולא יהודים ולקדושת עם ישראל" ו"חוק האזרחות הישראלית וחילופי אוכלוסין יהודים וערבים." חבר הכנסת הטרי (אז) מן הליכוד, מיכאל איתן, קנה לעצמו שם בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי כשערך השוואה מדויקת בין חוקיו של כהנא וחוקי נירנברג.

הבוקר (ד') הכניס חבר כנסת אחר מן הליכוד, דני דנון, את כהנא דרך החלון. הוא ערך ישיבה סהרורית במיוחד של ועדת הקליטה, ובה טען שיש בישראל בעיה של חטיפת נערות יהודיות על ידי "בני מיעוטים". עוד קודם לדיון, הבוקר, כתב דנון בדף הפייסבוק שלו ש"קיבלתי פניות על תופעה של חטיפות ושידול של צעירות עולות על ידי בני מיעוטים ברחבי הארץ. התופעה מתרחבת בשנים האחרונות וב2011 היו מעל 1,000 פניות של נשים על כך שפיתו אותן והפכו אותן לשפחות. התעללות מינית, נפשית ופיזית בתופעה מסוג כזה, לא יכולה לעבור על סדר היום בישראל של שנת 2011!" ראוי לציין שדנון קיבל את הטענות הללו, כפי שעולה מהסטטוס שלו, עוד קודם לדיון בוועדה.

דא עקא, שבעת הדיון עצמו (יש גם סרטון) הודיעה נציגת המשטרה שמדובר בעורבא פרח: היא לא מכירה ולו מקרה אחד של חטיפה. הנתון של "1,000 חטופות" שדנון מיהר לצטט בלי חקירה ודרישה מגיע ככל הנראה מהארגון המפוקפק "יד לאחים", שכבר שנים פועל להפרדה אתנית בישראל. ח"כ דניאל בן סימון (עבודה) דרש לבטל את הדיון, מאחר ואין שום הוכחה לכך שהתופעה שעליה נוהל הדיון אכן קיימת; אבל דנון, שכבר כינס את הקרקס שלו, סירב מטבע הדברים לוותר עליו.

הקרקס הכיל את המופעים הרגילים: נציגה של ארגון "יד לאחים"; בנצי גופשטיין מארגון להב"ה, הארגון הכהניסטי שכבר הגיע לכנסת בחסותה של הח"כית האחרת של אנשי כהנא, ציפי חוטובלי; המוהל הכושל ניסים זאב מש"ס, שמלמל את ההבלים הגזעניים הרגילים שלו; וחברת הכנסת אנסטסיה "האקרים יגרמו לכם לשכוח את ספר תהילים" מיכאלי. זו האחרונה יצאה במופע תמהוני במיוחד: היא אמרה (דקה 02:30 בסרטון) שהיא זוכרת את עצמה בגיל 11 עד 13, כשחברות שלה ניסו לשכנע אותה ללכת לקניון לאכול פיצה ולשתות קולה, ומכאן – לא ממש ברור, האמת, מה היא רצתה לומר. מה יש למיכאלי נגד פיצה, זו תעלומה; אבל בהתחשב בכך שהיא נולדה ב-1975 בלנינגרד (למגינת ליבם של התושבים, יש להניח; היא טיעון-נגד חזק למוניטין של תושבי סנט פטרסבורג לאינטליגנציה ואינטלקטואליות) ובהתחשב שקניונים ופיצריות היו בלשון המעטה חזיון נדיר מאד בברה"מ ב-1986, צריך לתהות מאיפה לעזאזל היא שלפה את הזכרון הזה, אם זה אכן זכרון.

אבל המופע העיקרי היה, כמובן, דנון. הוא דרש, בין השאר, חקיקה נגד התופעה: "חטיפת נשים צעירות והפיכתן לשפחות זה תסמין של מדינת עולם שלישי… […] אני קורא להקמת צוות ממשלתי לטיפול בבעיה על ידי תכניות מניעה, לבחון מתן סמכויות נוספות לראשי הערים [מה, לעזאזל? – יצ"ג] ולפתור את הסוגיה באמצעות חקיקה בכנסת."

עכשיו, כבר יש בישראל חוק נגד חטיפות, והוא יחסית מחמיר. סעיף 371 לחוק העונשין קובע כי "החוטף אדם בכוונה שייכלא שלא כחוק, דינו – מאסר עשרים שנים". ואולי 373א' מתאים יותר לענייננו: "המוציא, במעשה או בפיתוי, קטין שלא מלאו לו שש עשרה שנים או אדם שאינו שפוי בדעתו, ממשמורתו של אפוטרופוס על פי דין בלי הסכמת האפוטרופוס, דינו – מאסר עשרים שנים."

אבל זה, כמובן, לא מה שדנון רוצה. הרי אין חטיפות: המצב שבו קטין נחטף בניגוד לרצונו ולרצון משפחתו, וזו אינה עושה דבר – לא קיים בפועל. דנון רוצה חקיקה כנגד עצם הרעיון של קיום יחסים בין יהודים וערבים. אה, סליחה: לא "ערבים" אלא "בני מיעוטים." הבה נסווה את הגזענות שלנו ולא נאמר את המילים המפורשות. מה שדנון מדבר עליו הוא הפחד הקבוע של כל גזען שגאוותו הגזעית הריקה היא כל מה שיש לו, שיודע עד כמה אונו מפוקפק ותלוי ביכולת הפגנת אדנות על אחרים, שחושש תמידית שמא האשה תעדיף את הגבר הזר, האחר, על פניו. אנחנו מכירים את הפחד המתורגם לאלימות הזה היטב: הוא היה העילה פחות או יותר לכל לינץ' בדרום האמריקני, ובאמצעות המילים "הצעיר שחור השיער שאורב לצעירה זהובת השיער" ואלפי עלילות דומות הוביל את גרמניה הנאצית לרצוח את יהודי אירופה: זהב שערך, מרגריטה; אפר שערך, שולמית.

והרי זה בדיוק מה שדנון מדבר עליו: הפחד שהצעירה בהירת שיער – זו ועדת הקליטה, אחרי הכל, ואנחנו מדברים על מהגרים מברה"מ לשעבר – תעדיף את הגבר שחור השיער. הוכחה לכפיה, כזכור, אין.

עכשיו, האם כל מערכות היחסים בין נערות מהמעמד התחתון היהודי ובין צעירים פלסטינים נקיות מסחיטה רגשית? ודאי שלא. האם כולן חופשיות מניצול? לא סביר. אבל זו אינה חטיפה. ומערכות יחסים שמכילות סחיטה רגשית וניצול מוכרות לעייפה, אבוי, גם בציבור היהודי הטהור. בעיות כאלה במערכות יחסים בין יהודים לא מעניינות את דנון; הוא מתעניין, אובססיבית, רק בשאלת מערכות היחסים בין יהודיות ו"בני מיעוטים." רק חסר היה לנו שהוא היה שולף את האגדה הרווחת בקרב מתנחלים, על שיקויי פיתוי שרוקחות קשישות פלסטיניות מצחקקות מריאות ארנבות.

ב-1984, חבר כנסת מהליכוד עמד באומץ מול הגזענות היודו-נאצית של מאיר כהנא; ב-2011, חבר כנסת שאפתן אחר מהליכוד מכניס אותה דרך החלון.

ועוד דבר אחד: בהתחשב בעובדה שכבר ראינו שבפעם הקודמת שצה"ל טען שפיגוע בגבול ישראל-מצרים יצא מעזה, הסיפור הזה התברר כצ'יזבט חסר בסיס – האם לא ראוי שנפגין ספקנות בריאה גם עכשיו, כשהוא אומר לנו שההתקפה שלו אתמול ברצועת עזה היתה מיועדת למנוע פיגוע בגבול ישראל-מצרים?

(יוסי גורביץ)