עלילה ותיקה במדינות ערב אומרת שבאולם הכנסת, יש מפה של ישראל על פי גבולות ההבטחה, כלומר מן הפרת ועד נהר מצרים. זה לא המצב וגם לא מסובך לברר שזה לא המצב, אבל העלילה מצליחה כי תיאוריות קונספירציה, האופיום של המשכילים למחצה, תמיד ימצאו להן קונה. ה-hasbara הישראלית נוהגת לנופף מפעם לפעם בסיפור הזה, כדי להסביר עם מי היא צריכה להתמודד, כשהיא מצניעה את קיומן של תיאוריות מביכות שרווחות במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כמו זו על המוסלמי השחור בבית הלבן או זו שאומרת שמחנה השמאל מורכב בעצם מצאצאי שדים שאינם יודעים שהם כאלה ("ערב רב.")

עם זאת, יש תיאורית קונספירציה שרווחת בעולם המוסלמי שצריך להוציא מתחום תיאוריות הקונספירציה ולהעביר לתחום האמיתות הלא נעימות: שממשלת ישראל חותרת בחשאי להקמת מקדש שלישי בחראם א שריף ("הר הבית"), מהלך שיצריך את חיסולם של המסגדים שעל ההר.

זו הפכה לאמת פשוטה, עם פרסום הדו"ח המשולב של עמותת "עיר עמים" ומרכז קשב (זהירות, מסמך.) רובו של המסמך עוסק בעליית האידיאולוגיה של עליה להר הבית ובניית המקדש בקרב חוגי הכיפות הסרוגות; אני אתמקד בחלקים שלו שעוסקים בשיתוף הפעולה של הרשויות עם עמותות.

קודם כל, המסמך מציין (עמ' 35) שעצם ההכרה בעמותות המקדש איננה דבר מובן מאליו: בשנת 1971, פסל היועץ המשפטי לממשלה – אז מאיר שמגר – את הנסיון לרשום עמותה בשם "האגודה להקמת בית המקדש בירושלים." הרוחות השתנו מאז, ישראל הפכה למדינה פחות סמכותנית, והרעיון שאפשר לפסול עמותה רק בגלל שהפעילות שלה היא לצנינים בעיני המשטר הפך לבעייתי. מאז 1980, הוקמו ואושרו כ-19 עמותות שעוסקות בתחום המקדש. רובן עוסקות בתעמולה למענו; אחרות עוסקות גם בפעילות מעשית יותר.

אחת הבולטות שבפעילויות הללו היא זו של עמותת "אל הר המור." אתם עשויים להכיר את המפעילים שלה כאלה שמפעילים גם את ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, כלומר קשורים קשר הדוק לתנועת "תג מחיר." התנועה ממומנת על ידי מועצת יש"ע, והיא עורכת "סיבוב שערים" – אירוע שנערך בכל ראש חודש שכולל את הקפת העיר העתיקה. מחשש לפוגרום, משטרת ישראל – שמאבטחת את האירוע – מורה למוכרים הפלסטינים באזור לא להיות שם בעת החגא (עמ' 36). ככה זה במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

העמותה הגדולה והחזקה ביותר בתחום היא "מכון המקדש," שיש לה זרוע תעמולה ("חינוך") בשם 'המדרשה לידע המקדש.' זו האחרונה קיבלה (עמ' 39) ממשרד החינוך 341,687 ₪ בשנת 2008; 218,395 ₪; ב-2010, 266,465 ₪; ב-2011, 264,587 ₪; וב-2012 היא קיבלה ממשרד החינוך 121,564 ₪. גם מוסד האם של 'המדרשה,' מכון המקדש, זוכה לתמיכה קבועה של משרדי החינוך ומשרד התרבות והספורט.

הסכומים עצמם לא גבוהים במיוחד, ודאי לא בסטנדרטים שהאחים היהודים התרגלו אליהם. הפן שצריך להטריד יותר הוא העובדה שה'מדרשה לידע המקדש' מקבלת גישה קבועה לתלמידים, כחלק מפעילותיה בבתי ספר. עומדות לרשותה שמונה בנות שירות לאומי – כן, במסגרת הקומבינה של האחים היהודים הם יצליחו בקרוב לגרום להטפה למען הקמת בית מקדש על ידי צעירות נבערות להיחשב כשירות צבאי – שמסתובבות ומוכרות את ההטפה בנושא לשלל בתי ספר. כמובן, הדיבורים על "בית מקדש" מגיעים, כמקובל בישראל, כשהם תלושים מההיסטוריה, במיוחד ההיסטוריה של עמים אחרים במרחב הזה. במסגרת התפיסה הציונית שרואה בכל מה שלא יהודי בפלסטינה-א"י צל חולף, סטיית תקן, העובדה שהר הבית היה למשך הרבה יותר זמן מוסלמי משהיה אי פעם יהודי היא משהו שאפילו לא רומזים עליו. העובדה שנושא המקדש שנוי במחלוקת לא מוזכרת.

חשבו לרגע על העובדה הזו. האם אתם יכולים להעלות בדעתכם את משרד החינוך מממן פעילות, שבה אתאיסטים נחושים יעברו בין בתי ספר ויסבירו לתלמידים שהסיפורים שהם שמעו על התנ"ך הם אגדות מזיקות ותו לא? שאין שום ראיה לקיומו של דוד המלך, או ממלכתו, ושהוא היסטורי בערך כמו המלך ארתור? לא? סימן שלמשרד החינוך שלכם יש הטיה אידיאולוגית ברורה מאד, שבסופה נבנה בית מטבחיים על גבעה נושנה – ונשפוך שם לא רק דם חיות, אלא גם הרבה מאד דם אדם.

ההתקפה הזו על מה שנשאר מהתודעה הישראלית – יותר ויותר היא הופכת לתודעה יהודית – לא מוגבלת רק למכון המקדש ובעלי בריתו. אלה החותרים תחת החומה בשקט, ללא דיון ציבורי. בשנים האחרונות, איל הניגוח של משרד החינוך היתה התנועה הפולקיסטית "אם תרצו." זו העמידה פנים, בראשית דרכה, כאילו היא תנועת מרכז. בפברואר האחרון, כתב יו"ר התנועה רונן שובל ש"[הר הבית] הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית." זו לא חילונות (וספק גם אם מדובר ביהדות, זוהי רומנטיקה טווטונית, אבל לא כאן המקום להרחיב) וזו גם לא ציונות. זו האחרונה – להוציא חריגים שוליים, כמעט ללא יוצא מן הכלל אנטי-דמוקרטיים, שאימצו את המקדש – ניסתה להתעלם במופגן מן העובדה שהיא פולשת לטריטוריה דתית, והשקיעה מאמצים ניכרים בהעלמת המטען הדתי של המונח "ארץ ישראל."

אלא שהמודחק התפרץ, והוא משתלט במהירות מעוררת השתאות על נושאו. סגן יושב ראש הכנסת ואחד האנשים החזקים במפלגת השלטון, משה פייגלין, קורא להריסת המסגדים ובניית בית המקדש במקומם. סגן שר החוץ, זאב אלקין, פעיל גם הוא בנושא. כך גם יו"ר הכנסת החדש, יולי אדלשטיין (שם). במפלגת האחים היהודים, השותפה לקואליציה, הדיבורים על הריסת המסגדים הם דבר שבשגרה; יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, סירב להתנער מדברים מפורשים בנושא של אחד המועמדים במפלגתו, ואף הודיע שהוא "גאה בו." זו איננה קונספירציה ערבית הזויה; זו המציאות. ואם לא נפעל לשנות אותה במהירות, אם לא נפעל להעמיד קיר ברזל בפני הכמיהה למקדש ובפני השלטון הנכנע לה בהנאה, קאדר קטן ונחוש של אנשים יגרור אחריו את ההמון הגדול, הנבוך, שיש לו תחושה עמומה שזה לא ייגמר טוב, אבל לא לגמרי סגור על מה הבעיה כאן בעצם. זו לא תהיה הפעם הראשונה שקבוצה מהפכנית נחושה השתלטה על אומה שלא היו לה נוגדנים ראויים כלפיה; בפעמים הקודמות זה נגמר בהרבה מאד בכי. ישראל איננה חריג היסטורי – ודאי לא כאשר השואפים להפיכה אמונית טוענים שדרכם היא-היא הדרך ההיסטורית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלוש דמויות בולטות, לצערנו, בציבוריות הישראלית מיהרו ללהג על מלחמת אזרחים (הם קראו לה ‘אחים). תזכורת: זו סכנת נפשות

בשבוע האחרון הזהירו שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית – האדמו”ר החלול אהרן ברק, שר הבטחון עד לפני שבועיים (!) בני גנץ, וההוא ששיחק בתפקיד ראש ממשלה ביוטיוב, יאיר לפיד – מכך שבנימין נתניהו “מדרדר את המדינה למלחמת אחים”, והח”מ חיפש קיר לדפוק בו את הראש.

כמובן, ברק, גנץ ולפיד לא דיברו על מלחמת אזרחים. הם דיברו על ‘מלחמת אחים’. אחרי הכל, אם הם היו מדברים על מלחמת אזרחים, מישהו עוד היה עשוי לחשוב שהם סופרים את האזרחים הערבים. הם לא. לפיד אפילו לא מזמין את המשותפת לישיבות האופוזיציה. לא שמישהו פרט למרב מיכאלי מכיר בו כראש האופוזיציה או המליץ עליו לראשות הממשלה. האזרחות הישראלית, כמו האזרחות של המדינות הערביות שסביבנו, תמיד היתה קליפה קלושה: היא ניסתה לטעון בפני מדינות זרות שיש דבר כזה, אזרחים ישראלים ולא רק יהודים ובני מילטים אחרים. (במקרה של הלאומיות הערבית, הדיבורים על אזרחות הסוו את העובדה שמדובר בשלטון סוני.) צריך להזכיר, שוב, שמדינת ישראל איננה מכירה באזרחות ישראלית. אינך יכול לקרוא לעצמך ישראלי בתעודת הזהות שלך: הממשלה והזרוע המשפטית שלה, בג”צ, לא מכירים בישראליות. הדיבורים על ‘מלחמת אחים’ – כי, כמובן, אין שום בעיה לשפוך את דמו של אזרח ישראלי שאיננו יהודי; זה מה שהמדינה היהודית עושה – מזכירים שוב עד כמה אין כאן לאום, ולא משנה כמה חוקי לאום יתפרו לו, אלא שטעטל.

מלחמת אחים, אם כן, לא מלחמת אזרחים. ומשהו פה החזיר אותי ליונתן רטוש ול”כתב אל הנוער העברי” שלו מ-1943. מדובר בטקסט מכונן של התנועה הכנענית שהוא טקסט מזעזע לקריאה היום. האגביות שבה רטוש מדבר בשנת הדמים ההיא על כך שאיינו פונה אל הנוער העברי (המדומיין) ‘מפני שנשמדו כך וכך יהודים בכך וכך גלויות’ מחרידה; ההתייחסות לפזורה היהודית המושמדת באותה העת כאל ‘הערב-רב הזה של פליטים ועולי-רגל’ מצמררת. ולמרות הכל, רטוש (”איך זה מצלצל אצלו!” קרא אלתרמן אחרי קריאת ‘על חטא’) עמד היטב על נקודה אחת:

“שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם; כל עזי הנפש והמורדים והמלכים הקנאים וגיבורי המוות של מצדה והבונים הגדולים של היהדות – רקבונו בו. סבך הדורות של היהדות אי אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך.”

האם אמנם אפשר לבצע את הקפיצה הזו? האם באמת אפשר לחתוך את סבך הדורות? מה יישאר אחרי הקטיעה הזו, הטלת המום העצמי הזו? זו אחת השאלות הגדולות שמעלה הכנענות, אבל היא לא נושא פוסט זה. הנקודה היא שרטוש צדק: הציונות בחרה את תקופת הבית השני כתקופת המופת שלה, וזו הסיבה שאם תלמיד ישראלי יהודי מכיר איזושהי נקודה בהיסטוריה היהודית פרט לשואה (מותר להיות אופטימי), זו היא. כמובן, אבות הציונות בחרו את התקופה הזו בפינצטה מסיבה ברורה מאד: זו הפעם האחרונה שבה אפשר לטעון, גם אם זו טענה לא נכונה, שהמרכז היהודי היה בפלסטינה.

אבל הבית השני נושא איתו קללה מיוחדת. אם המקדש הראשון, טענו כותבי התלמוד, נהרס בשל עבודה זרה, הרי שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים. אם רוב ימיו של המקדש היו שקטים [או, בציניות ההיסטוריונית הנדרשת, אין לנו מקורות עליהם], הרי שמהרגע שהחשמונאים מגיחים על במת ההיסטוריה, כל מה שיש לנו הוא מלחמות אזרחים. ראשית, כמובן, המלחמה של החשמונאים במתיוונים, שנמשכה כ-20 שנים והסתיימה בטבח גדול; אחר כך באה מלחמת האזרחים בין העם ובין החשמונאים, שלקחו לעצמם לא רק כתר כהונה אלא גם כתר מלוכה. אחר כך הסיקריקים, שורת משיחי השקר, וכמובן, ההתלקחות הענקית של המרד הגדול, שבה רצחו המורדים כהנים גדולים ואחר כך רצחו זה את זה.

כמובן, לטענה שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים יש קשר קלוש למציאות. בפועל, הוא הוחרב על ידי הרומאים, שכותבי התלמוד היו משת”פים שלהם במשך מאות שנים, ועל כן העדיפו לעמעם את האמת הזו. הטינה של הפרושים/הרבנים לחשמונאים גם היא שיחקה פה תפקיד. אבל מאחר והארס התלמודי הוא חוט השדרה של היהדות הרבנית, דור אחרי דור של יהודים חזר על האגדה הזו.

וכשאתה חוזר שוב ושוב על האפשרות של מלחמת אזרחים, היא מתנגנת שוב ושוב. כשברק, גנץ ולפיד העלו באוב את מלחמת האחים השבוע, הם לא רק מעלים זכרון מפוברק: הם יוצקים יסודות למלחמת אזרחים חדשה. ברגע שמשהו הופך נושא לדיון פוליטי, הוא הופך ללגיטימי. פתאום יש אופציה חדשה.

כמובן, ברק, גנץ וההוא לא קוראים ישירות למלחמת אזרחים: הם מבצעים, כמקובל, פרויקציה וטוענים שיריבם הפוליטי הוא זה שעושה זאת. אבל נתניהו לא רוצה מלחמה. הוא בונה על כך שהאוכלוסיה הישראלית תשאר צייתנית כהרגלה. הוא פחדן מכדי להסתכן במלחמת אזרחים. האליטה הציונית הלבנה יוצאת למאבק אחרון, והיא שואפת את אדי הבית השני – הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם – ויורקת את האיום הגדול ביותר שבאפשר.

ובכך, היא מקרבת אותו להתגשמות. היא הופכת אותו לחלק מהשיח.

מלחמת אזרחים היא הרעה הגדולה ביותר הידועה לאדם. מלחמה סתם מגיעה למקום השני, אבל מלחמת אזרחים מנצחת בהליכה: כל הזוועות של מלחמה, הפעם כשהן מופנות בין שכנים. מלחמות אזרחים מצטיינות באכזריות ובמעשי זוועה, אלו של המאה ה-20 במיוחד. במהלך מלחמת האזרחים בין קייסר ופומפיוס, שהדהדה בתודעה הרומאית עשרות ומאות שנים לאחר מעשה, סיפרו על קאטו הצעיר – שהיה לו חלק לא קטן בפרוץ המלחמה – שכאשר ראה את תוצאות מעשיו, שדה קרב, הוא התמוטט: קרע את הטוגה שלו ופרץ בבכי (בכי בפומבי היה טאבו בקרב שמרנים רומאיים, וקאטו בהחלט היה כזה). יוליוס קייסר עצמו מקדיש בערך שליש מהספר שלו על מלחמת האזרחים להצטדקויות. אחד מתלמידיו של קאטו, כשהקושרים נגד קייסר פנו אליו, סירב להצטרף לקשר כשהוא אומר שעריצות עדיפה ממלחמת אזרחים. אני לא בטוח שאני מסכים עם הנקודה האחרונה, אבל אי אפשר לדחות אותה בלי מחשבה.

הבחירה של גנץ, ברק וההוא לדבר על מלחמת אחים מעידה, מעבר לכך, על העובדה שבשיח הישראלי אין שטח ביניים: אין, למשל, מחאה אזרחית ומרי אזרחי בלתי אלים. ומובן מאד למה אין כזה: כי מרי כזה בישראל יעניק לגיטימיות למרי פלסטיני כזה, וכפי שציין עמוס גלעד, הטרול הטראומטי של אמ”ן, We don’t do Ghandi very well.

רוצים למחות? סבבה. רוצים לשתק את המדינה? שביתה כללית? לחסום כבישים? לעמוד מתחת לחלון של אמיר אוחנה עם מגאפון? הכל הולך. אל תעלו מלחמת אזרחים כאופציה. במיוחד לא אם אתם שרי בטחון לשעבר. זה לא משחק. זה פתיל בוער. וביחס לחוסר האחריות של גנץ, ברק ומה שמו – טוב, כבר למדנו להכיר אותם. אין סיבה להסחף אחריהם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרהורים על ה”משנה הכלכלית” של בצלאל סמוטריץ’

אני מציע לקחת את בצלאל “אני עדיין לא מתנדנד” סמוטריץ’ ברצינות. לאחרונה אמר שר האוצר המיועד שניסינו את הפאקיטליזם (שגיאת הקלדה שהתאהבתי בה), ניסינו את הסוציאליזם, ועכשיו הגיע הזמן לשיטה כלכלית חדשה: “בחוקותי תלכו.” לשיטתו של סמוטריץ’, אם רק כולנו נשמור על תורה ומצוות, השפוט שלו, יהוה, ידאג שלכולנו יהיה טוב.

הבעיה עם סמוטריץ’ היא שהוא כנראה מאמין בזה. הוא באמת חושב שתפקידו הוא לקדם את הגאולה, ושכדי לקדם את הגאולה צריך להכריח את כולנו לקיים מצוות, ואז יהוה יירד מהשמיים, אנחנו נבנה (או שהוא יבנה) את בית המקדש, וההיסטוריה תגמר, ולכולנו יהיה טוב.

חשוב לזכור: החלאה אכן מאמין בזה. והיהודים הטובים של ישראל נתנו לו כוח עצום. למה? כי, בסופו של דבר, זה הסיפור של כולנו. זה היה הסיפור ב-2,000 השנים האחרונות בערך. פעם, עוד היה פה מי שזכר כמה נזק החזון הזה המיט על אלו שהאמינו בו; היה דור שהזהיר שוב ושוב מהשגיאה של בר כוזיבא.

אבל אז החלטנו להעביר את משרד החינוך למפד”ל. זה היה לפני יותר מ-40 שנה, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר. שוב: רוב הציבור לא תומך בסמוטריץ’, והוא יתקומם אם יקחו לו את הכדורגל ואת ה-VOD בשבת, או – אם לדייק – ירטן מאד; אבל אין לו נוגדנים לסמוטריץ’. רוב הציבור היהודי מאמין באמת ובתמים שהוא עם נבחר, שאלוהים – למרות כל הראיות – נמצא בצד שלו, ושמגיע לו להיות עם אדונים. זוכרים איך פעם, לפני עשור בערך, עובדיה יוסף פלט באיזו דרשה שהלא יהודים צריכים להיות עבדים של היהודים, והיה בלגאן לאיזה שבועיים? אז מה שאמר יוסף הוא מה שהרבה מאד יהודים בישראל מאמינים בו. סמוטריץ’ הוא פשוט פטרת שחזרה.

רק דלקתית טיפה יותר, ולוקחת את עצמה ברצינות מוגזמת. אז איך זה אמור לעבוד, בעצם? אנחנו נכריח את כל היהודים להיות יהודים טובים, ואז… ואז מה? סמוטריץ’ יוכל להקים אינקוויזיציה (לבג”ץ יש נסיון בתחום). אבל הבעיה עם אינקוויזיציה היא שהיא מגדילה, לא מצמצמת, את המינות והכפירה. אנשים יעמידו פנים שהם יהודים טובים, אבל יאכלו חזיר בסתר. גם אם הם לא אכלו קודם לכן. מי שעבר בבני ברק בתחילת שנות השמונים, שם אסור היה לצפות בטלוויזיה, ראה את הזוהר הכחול כמעט מכל חלון. בשום סלון לא היתה טלוויזיה, כמובן: הן היו מוסתרות בארונות מעוצבים לשם כך והאנוסים הישראלים? הם מגיעים מחברה אלימה למדי. הם ינשקו ידי רבנים בפומבי ויחכו להם בסימטה אפלה עם אלה.

ובסופו של דבר, לא כל כך מסובך לדפוק לאדוקים שלנו את החיים: תארו לעצמכם מה יקרה אם מישהו יעלה על דעתו לחתוך את חוטי העירוב מסביב לערים, למשל, או סתם לתלות כרזות שעשה זאת; או לפזר בלילה פירורי חמץ בפסח בשכונות דתיות; או פשוט לכתוב “יהוה מוצצת” בלילה מחוץ לבתי כנסת. או להעתיק את ענף הספורט האיראני החדש, להגיע בריצה ולהעיף לרבנים את הכובע היקר אל הבוץ. אם סמוטריץ’ וחבר מרעיו רוצים להגדיל את מספר האתאיסטים הישראלים ב-400%, ולהעביר אותם לפעילות מחאה אלימות למחצה, כל מה שהם צריכים לעשות הוא לנסות לשלוט. אישית, אשקיע באופציות של פופקורן.

יתר על כן, מבט מהיר על ההיסטוריה היהודית מראה ש”בחוקותי תלכו” הוא בולשיט. נתחיל מהדוגמא שכולם הצביעו עליה: האוכלוסיה האדוקה ביותר בישראל, החרדים, היא גם העניה ביותר. ילדים בבני ברק סובלים, אם לא מתת תזונה, אז מירידה בצמיחה הגופנית בהשוואה לדור הקודם.

חשוב מכך: לאורך כל ההיסטוריה, יהודים פשוט סירבו לעשות מה שיהוה וסרסוריו דרשו מהם. התנ”ך מלא ביללות האלה. אחת הפעמים הבודדות שבהן אנחנו שומעים את העם הפשוט בתנ”ך ראויה לציטוט: ירמיהו (פרק מד’) דורש מהיהודים שגלו למצרים להפסיק את המנהג הנלוז של, ובכן, סגידה לאלים זרים, והם עונים:

“ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשותיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות – קהל גדול – וכל העם היושבים בארץ מצרים, בפתרוס, לאמור: הדבר אשר דיברת אלינו בשם יהוה – איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים. ונשבע [אז – יצ”ג] לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו.”

וזה ממשיך משם. עזרא מקושש מספר קטן של יהודאים בבלים וגורר אותם לירושלים, ומיד דורש מהיהודאים המקומיים לגרש את נשותיהם “הנכריות”; התוצאה היא שהוא נשאר די מבודד, והאוכלוסיה מסביב הופכת לעוינת. הכהנים העלו עליהם את חמת האוכלוסיה; כשהפרושים החליפו אותם כאליטה ומשת”פים רומאיים, תוך חמש דקות בערך נוצר פילוג בין “תלמידי חכמים” בעיני עצמם ובין “עם הארץ.” כשהאימפריה התנצרה, רוב היהודים אמרו “ביי ביי” לרבנים והתנצרו. בעקבות השיעה, במאה השביעית, עלו הקראים – שהמסר העיקרי שלהם הוא פחות או יותר מחיקה של כל מה שהרבנים כתבו. עד המאה ה-10 או ה-11 הם היו כנראה רוב היהודים.

רבנים ויהודים היו על סכינים לאורך כל ההיסטוריה המתועדת. פעם אחר פעם, יהודים ניסו לזרוק מעל עצמם את העול הרבני. כשהגיעה המאה ה-19, ואיתה האמנציפציה, בערך שליש מיהודי אירופה השאירו את הרבנים לחפש את החברים שלהם. עוד קודם לכן, במאה ה-18, החסידות שברה את כוחה של הרבנות המאורגנת. כתות צדיקים מיסטיים נראו כמו רעיון יותר מוצלח מיוצמחים שלמדו כל החיים שלהם להתפלפל ולא לעבוד, ונתמכו לקיומם על ידי הקהילה.

וחשוב מכל: לאורך כל ההיסטוריה הזו, מעולם לא היה מצב של שגשוג כלכלי של כל, או אפילו רוב, היהודים. אפילו בתקופת התנאים והאמוראים זה לא קרה. ואם סמוטריץ’ חושב שיש לו קשר ישיר יותר ליהוה מאשר רבי יהודה הנשיא, או רבי עקיבא – שחזיונות השווא שלו הרגו יותר יהודים מכל אדם עד היטלר, כנראה – אני ממליץ על טיפול תרופתי דחוף. המצב של “בחוקותי תלכו” לא התקיים אף פעם. סמוטריץ’ מנסה להפוך תפיסה משיחית, תפיסה של קץ הימים, לתפיסה כלכלית. זה ייגמר בבכי: זה לא יכול להגמר אחרת.

ואולי, אולי, אז מי שיישאר פה יבין את זה. ואולי, אולי, למרות כל המטען ההיסטורי, נשליך את הסמוטריצ’ים לפח האשפה הבוער של ההיסטוריה – וכשנראה אותם בוערים, נסרב אפילו להשתין עליהם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה אישית (טריגר אלימות): ב-25 לנובמבר חדרה בת הזוג לשעבר שלי, גלינה ווקס (מייל: [email protected]) לדירה שלי, תקפה אותי בגז מדמיע (במיוחד בעיני), היכתה אותי בחפצים קהים, כבלה אותי, איימה עלי בעקירת עיני אם אתנגד ("אתה אוהב לכתוב, איך תכתוב בלי עיניים"), גנבה את שני החתולים שלי, ווילי וצ'ארלי, כמו גם דיסק קשיח שהכיל את כל הגיבויים שלי ואת הסמארטפון. זמן קצר לאחר מכן שוחררתי על ידי המשטרה, וכנגד גלינה יש כעת צו מעצר.

אם יש לכם מידע על מקום הימצאה, אם אתם עובדים איתה או יודעים היכן היא עובדת, אנא העבירו לי את הפרטים לכתובת המייל [email protected] ואני אעביר את המידע לקצינת המשטרה שמטפלת בתיק. אם אתם עובדים איתה, או אם היא מחפשת עבודה בחברה שלכם, דווחו למנהלים שלכם שהיא מבוקשת על ידי המשטרה.

מטבע הדברים, לא מעט בשל מצב הפגיעה בעיני (שהרופאים אומרים שהוא זמני) הפעילות שלי פה ובטוויטר הצטמצמה. אני רוצה להודות לכל האנשים שעמדו לצידי (הרבה יותר משהאמנתי) בתקופה קשה זו, אולי הקשה בחיי.

בהתאם, פוסט זה נעול לתגובות.

(יוסי גורביץ)

מערכת חינוך חילונית באמת יכולה להיות תחילת ההצלה. הבה נאמץ את הפילוסוף החילוני הראשון והחדשני מכולם. מותר לחלום, לא?

מערכת החינוך בישראל נמצאת בקריסה מתמשכת, היא מיושנת ולא מצליחה – לא מצליחה, כי נערי האוצר מכשילים אותה – אבל מעבר לכך, היא מחנכת לבערות ושנאת אדם. לציבור הדתי והחרדי יש מערכות חינוך משלהם, אבל אין זרם חילוני בחינוך: בן גוריון הקפיד להשמיד אותו. עוד יצאו לנו אנשים ולא יהודים, חס וחלילה. הציבור החילוני נאלץ להסתפק במערכת החינוך הממלכתית, שהיא מערכת דתית לייט. הגיע הזמן למשהו אחר. הגיע הזמן למערכת חינוך אפיקוראית.

מותר לחלום, לא?

האפיקוראים היו קבוצה יוצאת דופן בעולם הקלאסי. בעולם שנבנה סביב מעמד בעלי האדמות ונועד לשרת אותו, שהיו בו עבדים רבים ורוב האזרחים – נשים – היו אזרחים סוג ב’, האפיקוראים בנו בתי ספר וגנים שקיבלו את כולם. החל מימי אפיקורוס עצמו, במאה הרביעית לפני הספירה, אפיקוראים חינכו נשים ועבדים, ולימדו שכולם זכאים לחינוך.

התפיסה האפיקוראית פשוטה למדי. היא אומרת שהאלים אינם איתנו, אף פעם לא היו איתנו, לא יכלו להיות איתנו. האלים אינם בני תמותה, ותכונותיהם הן אלמוות (שאם לא כן, אינם אלים) ואושר. אושר, בתפיסה האפיקוראית, משמעו התרחקות מסבל. בהתאם, לאלים אין כל עניין במגע עם בני האדם: בני אדם סובלים, בהגדרה, ומגע איתם – האזנה לתפילות שלהם, למשל, והעת העתיקה השאירה לנו כמה תפילות מרטיטות, תחינות על ילדים חולים ששוברות לב גם היום – תביא לאל רק סבל. למה לו?

על כן, מה שיש לנו הוא לא אלים אלא דת: אמונות תפלות, לעתים קרובות ברבריות, שדורשות קורבנות וסבל. כהנים שחיים עבור עצמם בעיקר, ואין להם מה למכור לנו אלא אשליות. הפחד מן המוות העניק להם כוח: אבל כבר אפיקורוס ידע שהמוות והאדם אינם דרים בכפיפה אחת. כאשר האדם חי, המוות אינו מתקיים. כאשר המוות מתקיים, האדם איננו חי. כולנו נמות: שום דבר לא יסיר את הגזירה הזו. יש להיישיר מבט אל המוות ולחייך. בוא, יקירי. אין בך דבר שמפחיד אותי.

המטרה העיקרית של האפיקוראיות היא אטארקסיה, שלווה. משחר חיינו אנחנו מבעירים בתוכנו מדורות של פחד, ראש וראשון להם הפחד מן המוות. אבל, כאמור, אין פחד במוות, ואת מדורת הפחד עלינו לכבות. זו מטלת חיינו. היא לא פשוטה: אנחנו בשר ורוח וארוס, הכוח היוצר (”אני מורכב מארוס ואבק,” שר אודן), והרוח שבנו רואה את העולם, שמלא כל כך בסבל, ונבעתת. אל פחד: זה המסר העיקרי של האפיקוראים. מה שקרה, כבר עבר; הוא לא ישוב, אם כי זכרו יכול לבעת אותנו. העתיד – הוא עוד לא קרה, והוא בהגדרה בלתי ידוע. כל מה שקיים הוא הרגע: אחוז בו היטב, הוא חולף. למד אותו, אהוב אותו: לא יהיה עוד כמוהו.

שום דבר לא יותר מדי, אנחנו למדים; האמירה שהיתה חקוקה במקדש דלפי, שאנחנו נוהגים לתרגם כ”הכל במידה”. יהא הכל במידה: יותר מדי עונג יוביל לסבל. יש להמעיט בסבל, ולקדם את העונג – אבל, שוב, לא יותר מדי. לא להסחף אחרי העונג: הוא חולף. ועל כן, גם התרחקות מחיי הציבור: קל מאד להם להפוך לסבל מתמשך, למעורבות – הכרחית, אבל שוב, במידה – בענייני הציבור להתהפך לציד תהילה. ותהילה, אף פעם אין בה די: היא תמיד רוצה עוד. וגם זה מקור לסבל. התרחק גם מן העושר: גם הוא תמיד רוצה עוד, גם הוא יזכיר לך שלשכן יש מכונית יפה יותר, סמארטפון חדשני יותר. חיה במידה: מה שאתה צריך, ומעט עונג, אבל לא הרבה מעבר לזה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. דע שהכל חולף: השתדל ליהנות.

הטוב העליון הוא ידידים ואהבה. לאו דווקא אהבת בשרים: זו, שוב, רוצה עוד, והרצון גורר סבל. אין שום דבר חשוב יותר מידידים, ודאי לא הקרה שבמפלצות הקרות, המדינה. היא לא תנחם אותך בלילה, היא לא תענה על ספקותיך, היא רק תתבע ממך עוד ועוד. התייחס היטב לכל בני האדם: כולם – גברים, נשים, גאים, טרנסים – שווים, כולם סובלים, סבל שרק לעתים רחוקות אתה מודע לו: כל אדם (וזה מגיע קודם, מאפלטון) מנהל מאבק קשה מדי יום, מאבק שאתה לא מכיר. גלה חמלה. צניעות. דע את עצמך, ודע שאינך יכול לדעת את האחר, אלא אם הוא ידידך.

ומכאן, הצעה צנועה לעקרונותיה של תכנית חינוך. מבנים נאים, קבוצות לימוד של שמונה עד עשרה משתתפים בלבד, כשמטרות הלימוד הן:

קרוא וכתוב. נשמע מובן מאליו, אבל רמת האוריינות יורדת מדור לדור. צעירים רבים לא מסוגלים לקרוא טקסטים שנכתבו אך לפני שנים מעטות. הכירי לתלמידיך את היופי שבשפה, למדי אותם את היפים בטקסטים שאת מכירה, והסבירי את היופי שבהם. דקדוק יביא אחר כך: עם הקריאה, התלמיד יבין את הדקדוק.

זיהוי רגשות: את כועסת? זה בסדר. מותר לכעוס. אבל האם הכעס מועיל לך? לאט לאט, בשעות ארוכות ובחיוך, למד אותה כיצד לזהות את רגשותיה, לא להתכחש להם אף פעם אבל להבין כיצד הם פועלים עלינו. כעס, הגרוע שברגשות, יכול להיות מוצדק: פגעו בך, השפילו אותך. אל תדחיקי את העובדה הזו, אבל למדי שההשפלה חולפת – הרגע ההוא כבר עבר, את משחיתה רגע אחר כאשר את מחזירה אותו, ומספר הרגעים שזמין לך מצומצם – ושאת תהיי גם אחריו. רגשות יכולים להיות חיוביים; נצלי את אלה, זכרי את אלה, משכי אותם חזרה אליך ברגע קשה. השליליים מזיקים לך: זהי אותם, תני להם לחלוף דרכך, ושחררי את עצמך מהם.

קל? ממש לא. זו אולי המטלה הקשה בחיים, וגם האפיקוראי המלומד ביותר ייכשל לא מעט. אבל אם תלמדי את זה בגיל צעיר, ותתרגלי את המאבק הזה, המאבק הבא יהיה קל יותר.

מה מעניין אותך? אתה נמשך להנדסה? מצוין. היסטוריה היא זו שמושכת את תשומת לבך? הנה, יש לנו ספרים מצוינים פה. למד מה שאתה רוצה, לא משהו שהוכתב על ידי פקיד משרד החינוך. שאל, ואני אענה – ואם לא אדע, אומר שאינני יודע, ואשתדל למצוא עבורך אדם שיודע. אתה מעוניין להכיר מתמטיקה? מעולה. היא דוחה אותך? זה בסדר גמור. היא מפחידה אותך? בוא נלמד איך להתגבר על הפחד הזה יחדיו. אתה אדם יחודי, שונה מכל בני האדם האחרים. אנחנו לא חיים יותר בימי נפוליאון, בימים ששר החינוך שלו אמר בגאווה שהוא יודע מה כל תלמיד לומד בכל כיתה בכל רגע נתון. בני אדם אינם יחידות יצור, והם אינם אמורים להיות חומר גלם לשוק.

היי עדינה עם אחרים: את יודעת שמדי פעם את סובלת. גם הם. את לא מכירה את פחדיהם וסבליהם: הם בני אדם יחודיים כמוך. היי זהירה, עדינה, איתם. לעולם אל תגרמי סבל ואל תוסיפי על סבל. גם לא למי שגרם לך סבל: הוא לא פגע בך, הסבל שבו נפלט החוצה ופגע בך. אבל, אם הוא שב ופוגע בך, התרחקי ממנו. אם הוא איננו מסוגל להתנצל, חפשי לך ידידים אחרים. וזכרי: כל בני האדם שווים. גם אלה שאורחות חייהם זרים לך לחלוטין. אינך נעלה על איש. ומוריך לא נעלים עליך: יש להם יותר נסיון, זה הכל. ונסיון הוא רק זמן שחלף.

מדיטציה: כן, כן, אני יודע – זה מסובך. ובכל זאת אתה צריך להתאמן בה. החיים המודרניים מפציצים אותנו במידע וברגשות – חלק ניכר מהם רגשות מהונדסים על ידי הגרועים שבבני האדם, הפרסומאים, שמטרתם היא להצית בך רגשות מזויפים כדי לרמות אותך לרכוש משהו שאינך צריך. שב עם עצמך, עצום עיניים. המוח ישתולל, הוא רוצה את הגירויים שלו. זה בסדר: הוא משרת אותך, לא אתה אותו. נשום עמוק, ועשה כמיטב יכולתך לא לחשוב על כלום. העולם עדיין יהיה שם כשתפקח את עיניך, אבל אתה תרגיש טוב יותר, ותדע לשלוט טוב יותר בגירויים שמתקיפים אותך מכל עבר. למד לבודד את עצמך מסביבה רעשנית. אל תניח לה להפציץ אותך.

הכירי את ידידיך: ידידים הם כל מה שיש לנו בחיים. הכירי אותם, צחקי איתם, בכי איתם. עזרי להם כפי שהם יעזרו לך. למדי להכיר את פחדיהם, עזרי להם להתמודד איתם. את חזקה יותר כשאת מוקפת בידידים, והם חזקים יותר כשאת לצידם.

הכר את מולדתך: אינך ולא היית מעולם טאבולה ראסה. נולדת במקום מסוים, בין אנשים מסוימים, חשיבתך נולדה משפה ספציפית. הכר את מולדתך כפי שהיא, על הסבל והעונג שבה. אל תתחבא מאחורי מיתוסים: מיתוסים הם שם אחר לדת, ותפקידה של הדת הוא להוליך אותך שולל. מולדתך מכוערת בעיניך? נסה להבין מדוע. איך תוכל לשפר אותה? האם הנסיון לשפר אותה יגרום לך יותר סבל מהנאה? האם הסבל שווה את המאמץ? כל אלה שאלות חשובות. הרהר בהן, דחה מעליך את ההיסטוריה הפלקטית שמטרתה לגרום לך לחשוב שאבותיך צדקו בכל או שהם קורבן גלובלי. אלה רק מחשבות שמניפולטרים שתלו בך. הכר את מולדתך כפי שהיא.

הכירי את האמונות התפלות: בדגש על אלו שחלחלו לעולמך, שנמצאים בו גם אם בשולי תודעתך – אינך ומעולם לא היית טאבולה ראסה, את נושאת זכרונות ורשמים של בני משפחתך ושכניך – ולמדי איך להתמודד איתן. למדי את האמונה התפלה הנפוצה בארצך, היהדות האורתודוקסית; הכירי את פשעיה ומפלצתיותה (ואת הפנינים הנדירות כל כך בה, כמו הסיפור על רבי רחומי); למדי לדחות אותה – אבל לא את מאמיניה. הם בני אדם כמוך, והם סובלים בדיוק כמוך. אבל אסור לך להניח לאמונה התפלה שלהם להשפיע על חייך ולנווט אותם. דעי את האויב, המפלצת שבדת. (בשנים עתידיות, עם מספר מספיק של תלמידים מהתרבות הנוצרית והמוסלמית, יש ללמד גם את האמונה התפלה שלהם.)

זה יעבור: מה שזה לא יהיה, זה יעבור. ויום אחד גם אתה תעבור. זה בסדר: הרצון לחיות לנצח הוא בסך הכל עוד צורה של פחד מהמוות. תחזה בסבל של קרובים אליך, כי אנחנו בני אדם, והוא ישבור את לבך. ושוב, זה בסדר. אבל זכור אותם כפי שהיו בשיאם. השתדל שכאשר יומך יגיע, ידידיך ואוהביך יזכרו אותך בחיוך, אולי גם בדמעה. הכל חולף. זה קשה. זה קשה מאד. ועדיין, כך זה. למד להשלים עם העולם. אחוז ברגע.

אנטי מיליטריזם: מהו צבא, אם לא מכשיר להנחלת סבל? תפקידו לשבור את האדם שבכם ולהפוך אתכם למכונת הרג, לכלי אלימותה של המדינה. השקר הישן ביותר של צבאות, ודאי של צה”ל, הוא הטענה שהוא מגן עליכם. זה נכון אך לעתים נדירות. אתם כבר יודעים שכל בני האדם זהים: דמיינו את סבלו של ילד שהצבא הורס את ביתו, של אם שבנה נחטף (”נעצר”), של אב שרואה את בניו מוכים וידו קצרה מלהושיע, של ילדים שרואים את השפלתם ועינויים של הוריהם, אחיהם, אחיותיהם, שכניהם; וסרבו. או מצאו דרך חוקית לא לשרת: בחרו בדרך שתגרום לכם פחות סבל. לסרבנות יש תפקיד חשוב בחברה האזרחית, אבל הזהרו במשיכה שלה למרטיריות.

עמוד לצד החלש: בעצם נוכחותך בבית הספר שלנו, אתה נהנה משלל מסחרר של פריבילגיות. הכר אותן, הכר בהן, ואחר כך עשה כמיטב יכולתך למען אלו שלא זכו לפריבילגיות שלנו. השתמש בפריבילגיות שלך עבורם.

אל פחד: פחד הוא הדבר שמחליש אותנו יותר מכל, ולעתים קרובות הוא מזיק לנו אף שהוא אך מקסם שווא. זהו פחדים – ולמדו איך להתמודד עליהם ולהתגבר עליהם.

למדי ענווה: את לא יודעת הכל. ושוב, זה בסדר: אף אחד לא יודע, ולא יכול לדעת, הכל. זהי את המקומות שבהם נוטה לומר דברים שאינם מבוססים, והססי. היסוס הוא טוב. היסוס מאפשר לך להכיר את עצמך.

הזהר בחיי ציבור: שום דבר לא יותר מדי. אל תהפוך למרטיר, לא תועיל לאיש כך. אל תמשך אל התהילה. אם תרצה לשפר את החברה, עשה זאת באמצעות ארגונים אזרחיים. הרבה יותר קשה להבחר לתפקיד ציבורי משאתה חושב – ובדרך תיאלץ כנראה לעשות פשרות שירדפו אותך. פשרות כאלו יהיו מקור סבל. התרחק מהם ובהתאם מחיים ציבוריים – אלא אם תגיע למסקנה שהסבל שלך ממצבה של מולדתך (או מולדות אחרות!) גדול מדי.

וזהו, בערך. שרי חינוך כנראה יפתחו ורידים כשהם יקראו את זה, ואם גדעון סער ולימור לבנת אכן יעשו זאת, כבר הרווחנו. אבל הציבור החילוני צריך להשתחרר מהאשליה שהוא רוב. הוא מעולם לא היה רוב, האמונה התפלה היהודית תמיד היתה חזקה מאד פה – ואיך לא? פה היא נולדה! מי השוטה שחשב שאפשר יהיה להשתחרר ממנה דווקא כאן? – והגיע הזמן שהמיעוט החילוני יתנהל כמיעוט, ידרוש את זכויותיו של מיעוט. ואולי, אולי, אחרי שנים ארוכות שבהן הוא יעמיד את האזרחים הטובים ביותר כאן, יוכל מכוח הדוגמא שיציב לרכוש לו את תמיכת הרוב.

ספק אם זה יקרה – אנחנו במולדתן של שתי אמונות תפלות גדולות, הנצרות והיהדות – אבל אם נעמיד תלמידים ראויים, נשים וגברים שיוכלו להישיר מבט אל המציאות ללא פחד, שיהיו המיטב בנו, הרווח כבר יהיה מספיק. מותר לחלום; החלופה לחלום גדול היא יאוש גדול יותר. דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: כל הממשק של הבלוג התחרבש לחלוטין, ועל כן הפוסטים בשבועות הקרובים יתפרסו בפטראון. אני עובד על מציאת פתרון, אבל זה ידרוש זמן וכסף. אקפיד לפרסם פה קישורים לפוסטים בפטראון. עדכון: מאז פרסום הפוסט נפתרו הבעיות, בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא. אני רוצה להודות לו על הסיוע.

(יוסי גורביץ)

לרגל חנוכה, כמה עובדות היסטוריות לא מוכרות במיוחד – והצעה קטנה

ברחבי ישראל, יאכלו הערב סופגניות ולביבות, ובחלק קטן יחסית מהבתים גם ידליקו חנוכיה. בחלק ניכר מהבתים שבהם תודלק חנוכיה, ישירו את שיר הנקמה הישן, מעוז צור:

“חשוף זרוע קודשך,

וקרב קץ הישועה:

נקום נקמת דם עבדיך

מאומה הרשעה.

כי ארכה לנו הישועה,

ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון,

הקם לנו רועה שבעה.”

זמן טוב, אם כן, להזכיר כמה דברים שהמיתוס היהודי העלים או עמעם.

כיבוש/שחרור ירושלים לווה בטבח המוני: המתיוונים, שעליהם איננו יודעים כמעט כלום, היו (עד כמה שאפשר לדעת) בכל זאת פלג בעל משמעות. הם הצליחו, בסיוע סלווקי חלקי, להחזיק את ירושלים יותר מ-20 שנה. הטקס שאנחנו חוגגים היום, טיהור המקדש על ידי החשמונאים, ודאי הצריך לא מעט עבודה – המתיוונים נעלמים מעל במת ההיסטוריה, ויש להניח שהם פשוט נרצחו בהמוניהם. מאחר והמקדש היה המבצר האחרון שלהם, חלק ניכר מהרצח ודאי בוצע שם. היה הרבה מה לטהר: טומאת מת היתה דבר מאד רציני אז.

המלחמה החשמונאית היתה מריבה בתוך האליטה: החשמונאים היו פלג אחד מתוך שורה של פלגים בקרב משפחות הכהונה. חלק ממשפחות הכהונה הפכו למתיוונות – תהליך שקורה בכל מקום שבו קמו ממלכות הלניסטיות; הן מאמצות את האוליגרכיה המקומית והופכות אותן לחלק ממנה – וזה סיפק לחשמונאים, משפחה שלא היתה מהחשובות, את ההזדמנות לקושש מרד עממי ולהדיח את יריביהם. ושוב: האויב העיקרי היו משפחות כהונה אחרות.

החשמונאים לא נלחמו על חופש דת: הם נלחמו על עליונות יהודית. במהלך הכיבושים שלהם (הממלכה הסלווקית היתה בתהליך מואץ של התפוררות ולא הצליחה להעמיד התנגדות ראויה), הם מחריבים מקדשים זרים בכל מקום שהם מגיעים אליו, ואת האדומים והיטורים הם מגיירים בכוח החרב. זה לימים יתברר כמהלך לא מוצלח במיוחד, כשמי שיסלק את החשמונאים מהזירה ההיסטורית יהיה הורדוס, צאצא אדומים. על כל פנים, הקנאות הדתית של החשמונאים מולידה איבה היסטורית כנגד יהודים בכל מקום שהם כובשים, איבה שתתפוצץ בפוגרומים איומים בתחילת המרד הגדול.

תוך שני דורות, החשמונאים מתייוונים: מכירים את השמות אלכסנדר ינאי, הורקנוס, אריסטובלוס? ידעתם ששלומציון נהגה לקרוא לעצמה במסמכים רשמיים אלכסנדרה? שני דורות לאחר ה”שחרור הדתי”, החשמונאים מצטרפים לכל המנהיגים שסביבם. קוואפיס, בדרכו האירונית, כתב זאת היטב:

“בעליל, המלך אלכסנדר ינאי

ואשתו המלכה אלכסנדרה

שווים לסלווקים בכל.

הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים.

אבל, מתוקף הנסיבות,

גם מצטיינים בדיבור יוונית,

ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –

כשווים בן שווים, יובהר נא.

המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול

וארבעת אחיו המפורסמים

אכן הושלמה היטב,

הושלמה בדרך הברורה ביותר.”

ורוב ימיהם הם נוהגים כדיקטטורה צבאית: זמן קצר לאחר שהחשמונאים לוקחים לעצמם כתר מלוכה, ולא רק את כתר הכהונה, הם מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים מול רוב האוכלוסיה היהודית. זו האחרונה האמינה שמלוכה שייכת לבית דוד, לא לבית צדוק, ושהיא שמורה למשיח. החשמונאים, משפחת כהונה, עוברים תוך זמן קצר לצד הצדוקי במלחמת האזרחים שתמיד בערה מתחת לפני השטח, והיא מתפרצת למלחמה חמה תוך זמן קצר. החשמונאים נאלצים, רוב ימיהם, להשען על שכירי חרב כיוון שאינם יכולים למצוא חיילים נאמנים. אלכסנדר ינאי צולב, על פי הדיווחים (האם הם תעמולה עוינת? אין לדעת) 70 חכמים פרושים (שימו לב למספר העגול המחשיד), וסעד את ליבו מתחת לצלבים.

האם ושבעת בניה: הסיפור המקורי לא קורא לה חנה (זו תוספת מאוחרת יותר, כנראה בהשפעת חנה אם שמואל, והמשמעות של ‘חנה’, החומלת), אבל הוא המורשת העיקרית והארסית ביותר של מלחמת החשמונאים. על פי האגדה, שראשיתה בספר חשמונאים ב’, אם ושבעה מבניה הובאו בפני אנטיוכוס הרביעי אפימנס, ואחד אחרי השני הם נדרשו לאכול בשר חזיר; אחד אחרי השני, הם סירבו; ואחד אחרי השני, הם הוצאו להורג לעיני האם. זה כנראה לא קרה – שימו לב, שוב, למספר הטיפולוגי 7 – אבל הסיפור חוזר על עצמו במספר גרסאות. בגרסה התלמודית המאוחרת מאד, הרודף איננו אנטיוכוס אלא “קיסר”, והעבירה שהילדים נדרשים לבצע היא עבודה זרה: להשתחוות לקיסר. בכל הגרסאות האם מעודדת את בניה, ואחר כך היא מתה – בתלמוד היא שמה קץ לחייה בקפיצה מגג.

האגדה הזו מאומצת על ידי הכנסיה בשלב מוקדם מאד, שרואה באם ובניה מרטירים (אם אתם בקטע של שרידי מרטירים, יש להם אתר עליה לרגל בקלן, מכל המקומות; אני ממליץ על ביקור בקלן בכל מקרה), והיא מזריקה פנאטיות וסבל לאלפי שנים קדימה. אנשים אמיתיים לגמרי, ילדים אמיתיים לגמרי, מוסרים את עצמם להמתה בשם הבל וריק, מתפללים אל אל לא יושיע. מכל אירועי התקופה, לזה – שהוא מיתוס ולא אירוע של ממש – יש את ההשפעה הארוכה והמזיקה ביותר.

התייוונו: אנחנו לא יודעים על המתיוונים כמעט דבר: אין משפט שניתן לכתוב עליהם שאין לסייג. כתביהם, ככל שהיו כאלה, לא שרדו. אמונותיהם לא ידועות לנו, כל שנתון לנו הוא התעמולה של אויביהם, שבסופו של דבר הכחידו אותם. ואף על פי כן, התיוונות היא האופציה השפויה היחידה שניצבת בפנינו: לדחות אלפי שנים של שנאת זרים, עליונות יהודית, קנאות דתית; להכיר את הזר כאחר, ולהתחתן בו; להחזיר לעצמנו את אהבת החיים והיופי שהיהדות תמיד דחקה לאחור, למחוק את הדם והשנאה.

נסיים בטשרניחובסקי, שידע:

“הנני הראשון לשבים אליך,

רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,

במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]

ואבוא אליך:

באתי אליך, מול פסלך אקודה.

פסלך – סמל המאור בחיים;

אקוד, אכרעה לטוב ולנעלה,

לאשר הוא נישא במלוא כל העולם,

לאשר הוא נהדר במלוא כל הבריאה,

לאשר יש מרומם בסוד-סודות היצירה.

אכרע לחיים, לגבורה וליופי.”

ראו באור.

(יוסי גורביץ)

צריך להפסיק את הטירוף של נסיון השתלטות יהודי על חראם אל שריף. גם המציאות זקוקה להגנה

עבדכם הנאמן הגיע למסקנה, אי שם בשנות התשעים, שהפתרון הראוי לנושא האגן הקדוש בירושלים פשוט למדי: מטען גרעיני של כ-25 קילוטון. הבזק אחד, שבעתיים כאור החמה, והמורסה בלב ירושלים – המוקד לשפיכות הדמים הבלתי פוסקת שהיא המוזיקה הנצחית של החור הנתעב הזה – תנוקז בשניות. האבנים הקדושות יהפכו לזכוכית רדיואקטיבית, והטעות ההיסטורית של טיטוס (העובדה שהוא לא סיים את העבודה בירושלים, והשאיר חורבות שסביבן אפשר היה לבנות את המקום מחדש) תתוקן. ישנן, כמובן, מספר בעיות פרקטיות שמשאירות את הפתרון הזה בתחום הפנטזיה. בתור התחלה, סביר מאד להניח שהוא יגבה מחיר עצום בחיי אדם; שנית, יש להניח שהפנאטים הדתיים ברחבי העולם לא יבינו שזה אמור להיות הסוף של שפיכות הדמים, לא התחלה של סיבוב גדול נוסף; ושלישית, כמובן, ישנו הטאבו הראוי מאד על שימוש בנשק גרעיני, שאפילו חיסול מזבחות המולך רוויי הדמים האלה יתקשה להצדיק את הפרתו.

זו, בקצרה, פנטזיה מסוכנת. ולכולנו ייטב אם היא לא תמומש. אבל בציבור היהודי רווחת פנטזיה אחרת, מסוכנת הרבה יותר, והיא נחשבת למכובדת ביחס: בניה מחדש של בית מקדש יהודי במקום חראם אל שריף. האנשים שתומכים במהלך הזה יושבים בממשלה ובכנסת. ראש הממשלה נפתלי בנט סירב לפני שמונה שנים להתנער מחבר ברשימתו, ג’רמי למפל, שקרא לפיצוץ חראם אל שריף. לא שזה צריך להפתיע: בנט החזיק ברשימתו גם את אביחי בוארון, שקרא להקים מחנות השמדה “לעמלקים.” הטענה שבנט הוא אדם מתון היא פנטזיה לכל דבר.

השבוע הפריח בנט בלון ניסוי: הוא טען שליהודים יש זכויות פולחן בחראם אל שריף. הבלון יורט תוך שעות על ידי הממשל האמריקאי וממלכת ירדן, שהר הבית נתון לניהולה באמצעות הוואקף, כחלק מהסכמי השלום עם ירדן: בנט חזר בו ודיבר על “זכויות ביקור.” הסמכות של ירדן בהר הבית היא אולי המהלך הגאוני ביותר של יצחק רבין, דרך לניטרול מוקש משיחי רב עוצמה, וזו בדיוק הסיבה שסיעות הימין הדתי הצביעו נגד השלום עם ירדן. אבל הממשלות שבאו אחריו נסחפו אחרי המשיחיים. אריאל שרון עלה להר הבית, ולא רק דלתות השאול נפתחו שם, אלא גם הדרך להגשמת הפנטזיה המשיחית האולטימטיבית.

המשיחיים טוענים שבניית המקדש תביא את המשיח, ושהיא מימוש זכות היסטורית של העם היהודי ולמעשה תכלית קיומו. התפיסה הזו לא מוגבלת לאנשים דתיים. רונן שובל, המייסד של אם תרצו ואחד הבודדים בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית משפט, מי שלכאורה כל ישותו היא “לאומיות”, כתב לפני מספר שנים שהר הבית (כך מכנים היהודים את חראם אל שריף) “הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית […] אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו.” שובל קרא להקים את בית המקדש מחדש.

המשיחיים שמנסים לקבוע יתד בחראם אל שריף עושים, כמנהגם, שימוש סוטה בשיח הזכויות: לכאורה יש להם “זכות פולחן” שם. לא, אין להם. לאף אדם דתי אין זכויות במתחם של דת אחרת. וכאן, ברשותכם, אכניס לשיח הישראלי, בניגוד למקובל, עובדות היסטוריות. חראם אל שריף נבנה באמצע המאה השביעית. להוציא הפרעה קצרה ביחס, שבה נתפס על ידי פולשים זרים, הוא היה מתחם מוסלמי במשך 1,400 שנים. כלומר, משמעותית יותר זמן משעמדו במקום המקדש היהודי הראשון והשני גם יחד.

להיסטוריה הזו יש משמעות. למציאות יש משמעות. יש להן הרבה יותר משמעות ממאווי לב של אנשים אחרים. העובדה שפעם עמד במקום מקדש יהודי לא מקנה ליהודים שום זכויות במקום. העובדות הן שבמשך 1,400 שנים המקום הוקדש לקבוצה אחרת, ושאי אפשר לבנות מקדש יהודי במקום מבלי לחלל את הנוכחי. עצם התפיסה הזו מופרכת: כביכול יש קבוצה אחת בעולם שההיסטוריה לא חלה עליה, שיש לה זכויות רכוש קונקרטיות על-זמניות.

אבל, כמובן, התפיסה המופרכת הזו עומדת בלב התפיסה הציונית עצמה. התנועה הציונית עצמה היתה תנועה משיחית כמעט מראשיתה: ב-1906 היא דחתה את הצעת אוגנדה, והחליטה שיהודים שרוצים להקים לעצמם מולדת שאיננה בציון (הטריטוריאליסטים הנשכחים כיום) אינם עוד חלק מהתנועה הציונית. אם מטרת התנועה הציונית היתה רק לספק מקום מוגן ליהודים, היינו מנהלים את הדיון הזה בקניה/אוגנדה – כנראה תוך כדי מלחמת גרילה אכזרית בתושבים המקומיים. אבל, כידוע, המשיחיות ניצחה את הפרקטיות. הציונים טוענים עד היום שהעובדה שחלק מהיהודים ישבו כאן תחת השלטון הרומאי מעניקה לכל יהודי זכויות בארץ שאין לילידיה. מבין הטענות הקולוניאליסטיות, זו כנראה ההזויה מכולם; אבל היא האידיאולוגיה הרשמית של ישראל.

שיח עיוות הזכויות של המשיחיים לא חדש במיוחד. האנשים האלה טוענים שישראל הוקמה לא מכוח החלטת האו”ם 181 (שקובעת הקמת מדינה פלסטינית על חלק גדול משטחי פלסטינה המנדטורית), אלא מכוח החלטת סן רמו. על הקשקוש הזה כבר כתבתי כאן. הגנבים חסרי המנוח האלה מתעלמים מעובדות לא נוחות, כמו למשל שהחלטת סן רמו לא התייחסה למדינה יהודית אלא ל”בית לאומי”, ולא בגלל שמנסחי ההחלטה לא ידעו איך לאיית “מדינה”; וגרוע מכך, מהסיפא של ההחלטה, שקובע ש”מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות,” ההדגשה שלי. הליסטים של יש”ע רוצים לעשות בחראם אל שריף את מה שכבר עשו במסגד האיברהימי (המכונה מערת המכפלה): לשלול את זכויותיהן הדתיות של הילידים ולקחת לעצמם זכויות שאין להם. שלי שלי, שלך שלי. מידת סדום.

ההשתלטות על חראם אל שריף ובניית מקדש, מסתירים המשיחיים מכלל האוכלוסיה, היא לא המטרה; היא אמצעי אל המטרה. המטרה היא בוא המשיח. המשיחיים מאמינים שהקמת המקדש תעורר את מלחמת גוג ומגוג, ובזה הם כנראה צודקים, והתוצאה תהיה חורבן מוחלט פה. ואז לאלוהים לא תהיה ברירה אלא להתערב, להציל את שארית הפליטה, ולהביא את יום הדין הגדול והנורא.

הדברים האלה נכתבים שבוע אחרי תשעה באב, זכר לנסיון המשיחי הגדול האחרון לאלץ את החבר המדומיין בשמיים לחזור לתוך ההיסטוריה ולחלץ אותם. הם האמינו שאלוהים לא יוכל לעמוד בחרפה של הריסת ביתו; הוא יהיה חייב להתערב. התוצאה היתה חורבן מוחלט: מניין ההרוגים היה עצום ורוב הערים, ביניהן ירושלים, נהרסו. על פי יוספוס והמקורות התלמודיים כאחד, הכהנים האחרונים התאבדו בקפיצה אל האש. ברוך הסורי כותב שהכהנים השליכו את מפתחות המקדש אל השמים: “מאחר ולא נמצאנו ראויים, שמור אתה על ביתך”, אגדה שהתלמוד השוגה-תמיד ייחס אחר כך לבית ראשון.

ההיסטוריה נעה בכיוון אחד, קדימה; והיהדות הרבנית, אחוזת פוסט טראומה, מנסה שוב ושוב לשחזר את האירוע בתקווה שהפעם דברים יהיו אחרת, שאפשר יהיה להחזיר את ההיסטוריה לאחור, להביא תיקון. ואנחנו צריכים לסרב בכל תוקף להיות קורבנות חדשים על מזבח ישן – ולהשתחרר מהפנזטיה הקטלנית כל כך, כביכול יהודים אינם חלק מההיסטוריה.

“אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. […]

אברהם, יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,

ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם.” (חנוך לוין, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם)

(יוסי גורביץ)

לארז תדמור קרה דבר מצער: הוא פלט את האמת. על הימין ומסורת ה”שקר האציל”

ארז תדמור הוא גנב אמל”ח ותועמלן של ראש הממשלה נתניהו. בעברו היה ממייסדי אם תרצו. תדמור מייצג את נתניהו בשלל כלי תקשורת, וכתב חלק מהנאומים שלו במהלך בחירות 2015. כמו שורה של אנשי ימין אחרים, ביניהם הסוטים ינון מגל ושמעון ריקלין, תדמור מדלג בעקביות בין תפקידים בקמפיינים פוליטיים ובין תפקידים בכלי תקשורת. כשצריך, הוא “איש תקשורת”; כשצריך הוא עובד בקמפיינים.

החל מהשבוע, לשום כלי תקשורת אין יותר תירוץ להזמין את תדמור. קרה לו משהו מביך: הוא פלט את האמת.

“עבור ארץ ישראל מותר לשקר”, אמר תדמור כשתפסו אותו מתלהב מהשקרים של בנימין נתניהו – ספציפית, הוא התרברב באופן שבו נתניהו רימה את גנץ. אישית, לא הייתי מתרשם מלקיחת ממתק מתינוק, וגנץ הוא כנראה השוטה המובהק ביותר בהיסטוריה הפוליטית שלנו. אבל אנשי ימין מתרברבים בשקרים של נתניהו כבר שלושים שנה. “כן, הוא שקרן, אבל הוא השקרן שלנו,” אמר לי באושר חב”דניק לפני 25 שנים בערך.

עבור ארץ ישראל מותר לשקר. המילים האלה מתמצתות רעיון מרכזי של הימין לדורותיו: השקר האציל. הוא מתחיל אצל אפלטון, האנטי-דמוקרט הגדול. כדי להקים חברת מופת, אפלטון מציע לסמם ולחטוף קבוצה גדולה של אנשים לאי מבודד, ושם לספר להם שהאלים יצרו אותם כשבתוכם יש מעין מתכות. אלה שבתוכם נמצא זהב הם החכמים, שליטי המדינה; אלה שבנשמתם כסף, יהיו השומרים, האוכפים את רצונם של השליטים; ואלה שבנשמתם ברזל יהיו מעמד העובדים, שאין לו שום חלק בשלטון. השקר האציל הזה, אליבא דאפלטון, כל זמן שמקפידים על השמירה עליו, יעמיד את המדינה האידיאלית.

כלומר, כזו שבה מעמד בלתי נבחר מקפיד על הפצת שקרים לשאר האוכלוסיה ומתקיים על עבודתה; כזו שיש בה משטרה חשאית שפועלת בקדחתנות כדי לדכא כל מחשבה סוטה (את המשטרה החשאית הוא העתיק מספארטה, מדינת-האם של כל המדינות הפאשיסטיות); כזו שמגרשת את המשוררים ובמידת הצורך רוצחת בחשאי אזרחים שסוטים מהדוגמה הרשמית (עוד העתקה מספארטה).

הרעיון הזה, שלשם שליטתה של קבוצה מצומצמת מותר לשקר לשאר האוכלוסיה, לדכא אותה באמצעותו ובמידת הצורך באמצעים חריפים יותר, הוא מיסודו של הימין לדורותיו – שהתפיסה שלו היא, ובכן, שיש קבוצה שמגיעות לה זכויות יתר, בין בשל דם (מתכות?) ובין בשל עושרה, ושלשם כך יש לדכא את רוב האוכלוסיה. כן, זה לא מה שהם אומרים ברוב המקרים – אבל, שוב, הם מאמינים בשקר אציל. הם לא חייבים לכם אמת. למעשה, הם חייבים להסתיר ממכם את האמת.

לפני כעשרים שנים הניאו-קונסרבטיבים היו קבוצה בעלת כוח עצום בארה”ב, והם התבססו על התפיסה של הפילוסוף השמרן ליאו שטראוס שהחזירה את “השקר האציל” למרכז החשיבה. התפיסה של שטראוס היתה חזרה לאפלטון: ההמונים לא מסוגלים להבין את האמת, ובהתאם הם אינם מסוגלים לחירות; ועל כן על השליטים הנאורים להונות אותם כדי שלא יפריעו לשליטים הנאורים ליישם את המשטר שיועיל לכל האוכלוסיה – גם אם האוכלוסיה לא מסוגלת להבין (שהרי איננה מסוגלת לתפוס את האמת) איך איכשהו כל העושר והכוח מתועל כלפי מעלה.

בהתבסס על תפיסת השקר האציל, הניאו-קונסרבטיבים החריבו את עיראק. הם מרחו את הציבור בשורה של שקרים על נשק להשמדה המונית בעיראק – והם ידעו שאלה שקרים. הם יצאו למלחמת השולל החשובה במאה השנים האחרונות, חשובה משמעותית מוויאטנם. לשממה שהם יצרו הם נתנו את השם חירות. את מחיר השקרים האצילים שלהם משלם המזרח התיכון, ולא רק הוא, גם היום.

בארה”ב, אגב, כמה וכמה רפובליקנים כבר אומרים במפורש שהמטרה שלהם היא לא דמוקרטיה: היא שגשוג. שגשוג של המעמדות הנכונים, כמובן. ולשם כך, הם רוצים להגביל את זכות ההצבעה עד כמה שאפשר. טראמפ אמר שאם יהיה חופש בחירה בארה”ב, “לא ייבחר שום מועמד רפובליקני.” לשם שינוי, הוא כנראה אמר את האמת.

יצחק שמיר היה, במונחי ימינו, אדם סגפן. כשהוא אמר שבשביל “ארץ ישראל מותר לשקר” הוא התכוון ליישום האידיאל של ארץ ישראל הגדולה. השקרים שעליהם הוא דיבר היו במהותם כלפי אומות העולם, שהתיאולוגיה היהודית תמיד התייחסה בסלחנות כלפי שקרים כלפיהם. כשתדמור מדבר על השקר האציל, הוא מתכוון במפורש למלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. כלומר, כדי לקדם את האידיאולוגיה ומקור ההכנסה שלו, לתדמור אין שום בעיה לשקר לציבור.

בואו ניקח מבט אחורה. המצע הראשון של “אם תרצו” דיבר על ישראל כמדינה יהודית, תוך השמטת המנטרה המקובלת של “ודמוקרטית”; כשתפסו אותם בזה, הם טענו שמדובר בטעות והכניסו את המילה. במשך שנים, הם עבדו בצמידות עם הנוכל הפוליטי משה קלוגהפט, שהמוטו שלו היה לעולם לא לדבר על המטרה של התנחלויות ברחבי הגדה – תמיד להסיט את הנושא למשהו אחר, כמו מלחמת תרבות. בהתאם, אם תרצו איימו בתביעה על ויקיפדיה עם זו תכתוב את האמת, קרי שמדובר בתנועת ימין קיצוני ולא ב”תנועת מרכז” כפי שהיא התיימרה להיות. על פי אותה השיטה, אם תרצו תבעו את האנשים שהעזו לומר שמדובר בתנועה פאשיסטית – מה שהתברר כגול עצמי מפואר, שפגע בפעילות של אם תרצו במשך שנים.

זו המטרה הקבועה של תדמור והקליקה של המתנחלים: לשקר, לשקר, לשקר. אין להם קיום אלא על שקר. הם חייבים לשקר ולהסיט את השיח שוב ושוב, כי רוב הציבור דוחה את תפיסת מלחמת הנצח שלהם למען ארץ ישראל, והם יודעים שרוב הציבור דוחה אותן. אבל, שוב, רוב הציבור לא רואה את האמת, לא מסוגל לראות אותה, והם צריכים לשקר לו כדי לנווט אותו אל המטרה הנכונה.

אלא שכמובן, השקר הוא לא “למען ארץ ישראל”: ארץ ישראל, ככל שהיא קיימת בכלל ואיננה מושג מיתולוגי, לא רוצה שום דבר. המתנחלים, והשקרנים המקצועיים מסוגו של תדמור, רוצים גם רוצים. המתנחלים רוצים את המשך הגזל שלהם ללא הפרעה. תדמור בנה לעצמו קריירה על שקרים ותעמולה. קרנות עלומות כמו קרן תקווה מממנות אותו, כדי שיוכל להמשיך ולהפיץ שקרים.

ואם אנחנו רוצים להשתחרר מהשקרנים המקצועיים האלה, אנחנו צריכים להבין ששקר מבחינתם הוא אמצעי שגרתי, יומיומי: עבור המטרות מותר לשקר. ואיכשהו, ה”מטרה” תמיד מקדשת את האנשים שמקדמים אותה, תמיד מקדמת אותם.

30 ומשהו שנות נתניהו גרמו לנו לשכוח אמת בסיסית: שהשקר רעיל למשטר דמוקרטי. אין ממשלה שלא משקרת – כל ממשלה מנסה לשמור על כוחה. אבל המשטר הדמוקרטי מבוסס על ההנחה שיש עובדות, שאפשר להגיע אליהן, שהן זמינות לכל אדם, שלאדם יש תבונה שמאפשרת לו להבין את המציאות, ושבהתבסס על תפיסת המציאות הקהילה בוחרת ממשלה שתקדם אותה. מי שמנסה בכל כוחו לערבב שקרים במציאות, מי שאין לו קיום אלא על השקר השיטתי, היומיומי, החוזר, הוא אנטי-דמוקרט במובהק, ובהתאם חברה שרוצה להשאר דמוקרטית צריכה להקיא אותו מקרבה.

אז בפעם הבאה שתדמור יפתח את הפה, סגרו את האוזניים. הוא ינסה להונות אתכם. והוא לא לבד. הוא פשוט היה מטומטם מספיק לומר בטעות את האמת. סביר להניח שזה לא יקרה בקרוב לקולגות היותר מהוקצעים שלו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה עושים החמושים בלילות

פ’, בת שבע, ניסתה להתאבד עוד לפני שחמושי צה”ל עזבו את ביתה.

החמושים הכו את אמא של פ’ לנגד עיניה. היא נפצעה, לקתה בהתמוטטות עצבים, ופונתה לבית החולים. פ’, שחשבה שאמה נהרגה, עלתה לחלון הקומה השניה וניסתה לקפוץ ממנו. אחיה הציל אותה. לאמה היא אמרה אחר כך (כדבריה של האם) ש”היא חשבה שאני מתי, ורצתה למות כדי להיות קרובה אלי.”

מאז האירוע, כפי שמתואר בדו”ח “חיים חשופים” (עמ’ 38), פ’ לקתה בפחדים, נצמדה לאמה וסירבה לעזוב אותה. היא רחוקה מלהיות הנפגעת היחידה. מ”ש, בת שנתיים וחצי, ראתה את אביה מוכה על ידי חמושים במדי צה”ל. מאז (עמ’ 39) “היא שוברת את המשחקים שלה ומשחקת בצורה אלימה, אפילו מכה את האופניים שלה.” חמושים פלשו לחדרו של י’, בן 10, בזמן שישן; כתוצאה מכך הוא מסרב להשאר לבד בחושך ודורש לישון במיטה של אמו. לעתים הוא מסתתר מתחת למיטה (עמ’ 38). ילד בן תשע מנבי סאלח (שם) מסרב לישון לבדו ודורש לישון עם הוריו.

משפחה אחרת מכוונת את השעון לשעה 02:00, כדי שאם החמושים יבואו שוב – והם באים שוב, ולעתים תכופות – הם יהיו מוכנים לפשיטה (עמ’ 36). אשה אחרת מדווחת (עמ’ 35) שהיא ערה בין 01:00 בלילה עד חמש בבוקר בערך, מחשש שהחמושים יבואו שוב.

והם באים.

ב-20.3.18 פלשו חמושי צה”ל לביתה של ה”ע מאל מורייר, ותפסו אותו לכמה שעות. ה”ע מודעת לכך שביתה איננו יכול להגן עליה. היא אומרת (עמ’ 34) ש”הלוואי והיה לי כסף כדי להפטר מכל השמיכות והכיסויים שהחיילים השתמשו בהם, אבל אין לי כסף ונאלצתי לכבס את כל כלי המיטה שבבית. אני רוצה לעזוב את הבית ולעבור לבית אחר, אך אין לי כסף […] אני לא קונה שום דבר חדש לבית כי אני יודעת שהם תמיד באים כדי להרוס.”

והם תמיד באים.

א”ד מעזון אומרת (עמ’ 34) “שברו את הדברים בבית שלי עשר פעמים ובכל פעם עצרו את אחד הבנים שלי. אין לי שום תחושת בטחון בתוך הבית. אני ובעלי ישנים במרפסת ולא בחדר השינה, כדי שנוכל לשמוע כל תנועה או רעש של כלבים, ונדע שהצבא נמצא פה.”

המקרה של א”ד אכן חריג, אבל לא במיוחד: 64% מהמשפחות שרואיינו העידו שחמושי צה”ל פרצו לבתיהם יותר מפעם אחת (עמ’ 12). חמושי צה”ל מבצעים כ-267 פשיטות כאלה בממוצע מדי חודש, קרי כמעט תשע מדי לילה.

הנוהל קבוע ומוכר לכל חמוש ששירת בגדה, ולרוב הפלסטינים: כוח מגיע בפתאומיות, לרוב לא מלווה בדוברי ערבית. החיילים מנסים בחלק ניכר מהמקרים (25%) לפרוץ את הדלת. באחוז זהה של המקרים, החמושים מפעילים אלימות כלפי באי הבית. ב-30% מהמקרים שבהם החמושים נכנסים לבית, הם גם משחיתים רכוש. הפלישה מלווה בצעקות ובאיומי נשק; בחלק ניכר מהמקרים, החמושים לובשים מסכות סקי. המטרה של המסכות היא ליצור דה-הומניזציה, לסלק את אנושיותו של החמוש ולהדגיש את היותו חייל, כוח אלים ותו לא, כזה שלא מומלץ להתנגד לו.

זה אכן לא מומלץ, אגב. התנגדות – כל התנגדות – תגרור אלימות. אין טעם להתלונן על האלימות הזו. אם התלוננת, התלונה שלך תעבור לפרקליטות הצבאית. זו תדרש לכשנה כדי להחליט אם לפתוח בחקירה. אם כן, מצ”ח תדרש לכשנה עד שנתיים כדי לסגור את התיק. למצ”ח, אגב, אין כמעט דוברי ערבית והיא לא גובה עדויות מהנפגעים. רק מהחיילים. המשחק של מצ”ח והפרקליטות פשוט: לכדרר את התלונה עד שהחמוש הרלוונטי יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי – חצי שנה אחרי השחרור במקרה של עבירות במדרג נמוך, שנה במדרג חמור.

בניגוד לכל דבר אחר, הן ממש מוצלחות במשחק הכדרור הזה.

הדו”ח הצליב מידע משלושה ארגוני זכויות אדם: יש דין, שוברים שתיקה, ורופאים לזכויות אדם (רל”א). המידע של רל”א, שראיינו קורבנות פשיטה כדי לאמוד את הפגיעה הנפשית בהם, הוא המצמרר ביותר שבדו”ח. הוא גרם לי, שחשבתי שאני קשיח ומחוסן, להתקפי בכי.

אימאן א’חליל, מבית אומר: “החייל הכה אותי על יד שמאל. סימני המכה קיימים עד היום. הראתי אותם לרופא והוא אמר לי שזו פציעה קשה והיא זקוקה לזמן רב [כדי להחלים]. היא עדיין לא עברה, אבל מה שהשבית אותי מעבודה היו יד ימין ורגל ימין שלי, שהרופא אמר שזה מעצבים. היד שלי נעשתה משותקת וגם הרגל שלי. הבעיות האלה לא מאפשרות לי ללכת לעבוד. עד לרגע זה לא חזרתי לעבודה. עבדתי במתפרה, ובתפירה זקוקים גם ליד וגם לרגל, ובמיוחד לרגל ימין. אני לא יכולה לעבוד בלעדיהן. הדבר השפיע עלי מאד. גם אצל הבן שלי המצב הנפשי דומה” (עמ’ 37).

עדות ילדים מס’ 13 של רל”א אומרת “אצל בתי בת ה-17 המצב קשה יותר. היא לא ישנה בכלל ונשארת צמודה לחלונות. כשהיא שומעת רעש של מכונית היא קמה. היא חוזרת לישון ב-04:30-05:00 בבוקר, כי אז החיילים עוזבים בדרך כלל” (עמ’ 38).

פ’, שאותה הזכרנו בתחילה, הפגינה תסמינים קשים אחרי נסיון ההתאבדות: “היא סירבה לעזוב אותי וללכת לבית הספר. ההישגים שלה בלימודים החלו לרדת אחרי הפשיטה על הבית.” הפגיעות הנפשיות לא מוגבלות לילדים, אם כי אצלם הן חמורות במיוחד. האלה אבו עיישה אמרה לצוות רל”א ש”אני לא סוגרת את דלת חדר השינה שלי. הבנות שלי מבקשות שאסגור אותה ואני עונה שבשום אופן לא. אין לי פרטיות וגם לא לבעלי, כדי שאם יבואו החיילים ויפשטו על הבית, אני אראה אותם לפני שייכנסו לחדר של הבנות” (שם).

לפשיטות אין, העידו שורה של חיילים, תכלית צבאית של ממש. הפרקטיקה הצבאית של “מיפויים” – כניסה לבית, הערת כל יושביו, ריכוז כולם בחדר אחד כשחייל משגיח עליהם כשנשקו מכוון אליהם, ואז שרטוט חדרי הבית ו/או צילום של יושביו – לא מניבה מידע בעל משמעות, כי פעם אחר פעם המידע לא מועבר במעלה שרשרת הפיקוד אלא נזנח או מושמד. עצם העובדה ש-64% מהנפגעים מדווחים על כך שביתם נפלש יותר מפעם אחת מעידה על העדר תכלית צבאית.

כך תיאר רס”ן במערך הנ”מ באוזני שוברים שתיקה את פרקטיקת המיפויים: “זה היה לגמרי שרירותי. יכולתי לבחור כל בית שרציתי. כמו שבודקים את הרוח – מוצצים את האצבע ו[מרגישים] לאן הרוח נושבת – לא היתה שום הכוונה. אני חושב שבזמנים מסוימים היתה מכסה [כמות מיפויים שהפלוגה נדרשת לבצע בפרק זמן מסוים]. היא היתה גמישה, לא היה קורה שום דבר אם הייתי עושה אחת פחות או שניים יותר, או משהו כזה, אבל היתה דחיפה לעשות את זה. אני חושב שמבחינת המערכת [מיפויים משרתים] שני דברים: אחד, זה משרת להם איסוף מידע מודיעיני על מבנים ועל אנשים. דבר שני, זה מייצר עניין של פחד ואימה וכל העניין הזה של הפגנת נוכחות שנדרשנו לעשות.”

פעם אחר פעם, חיילים אמרו לשוברים שתיקה שהבחירה בבתים שאליהם נכנסו היתה אקראית לחלוטין. פעם אחר פעם, חוזר הביטוי “הפגנת נוכחות”, או בשמה הקודם, “יצירת תחושת נרדפות.” אלו מילים יפות להשלטת טרור: אי ידיעה של האוכלוסיה הנכבשת מתי היא עשויה להיות מותקפת, ובו זמנית הבנה שאין לה כוח להגן על עצמה. הורים לא יכולים להגן על ילדיהם. ילדים רואים את הוריהם מוכים.

המקרה של פ’, בת השבע שנגררה לנסיון אובדני, הוא קיצוני. אבל אין אנשים שהפלישה הלילית הזו לא מצלקת אותם – ואין לדעת כמה מקרים כאלה פשוט לא תועדו. כאמור, יש תשע פשיטות בממוצע מדי לילה.

בימים אלה, מנסים יש דין לאתגר את החוקיות של הפשיטות הליליות – הן כמעט תמיד ליליות – בבג”צ. הטענה היא שהסמכות שתקנות שעת חירום מעניקות לחיילים סמכות בלתי סבירה. סמל יכול להורות על פשיטה על בית, מבלי שתהיה כל עילה לכך. לשם השוואה, כי אפרטהייד, חיפוש במאחז או התנחלות – שלעתים נמצאים מאות מטרים בלבד מהבתים הפלסטינים שחשופים לפשיטות – יצריך צו חיפוש. המשטרה תצטרך להסביר למה היא עומדת לחלל בית.

והפשיטה, ברוב המקרים, לא תהיה בלילה. ואף אחד לא יכוון נשק אל ילדים.

להערכתי הסיכוי של העתירה של יש דין (שאת האנשים בו אני מעריך עד מעריץ) נמוך. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעשה צדק. הוא מעולם לא איתגר את תקנות שעת חירום (שאני לא נלאה להזכיר שמנחם בגין השווה אותן לשלילה לחקיקה הנאצית). בלי תקנות שעת חירום, נדבך בסיסי של משטר האפרטהייד בשטחים יתמוטט. יתרונה של העתירה הוא שהיא תאפשר, בימי שפוט השופטים, להעמיד לדין את שופטי בג”צ עצמם. ויהיה בכך צורך. הו, כמה שיהיה בכך צורך.

קראתי את הדו”ח לפני כחודש. לא הצלחתי לכתוב עליו עד כה. הוא איכל אותי. את החלק המשפטי יכולתי לדקלם מתוך שינה. את החומרים של שוברים שתיקה אני מכיר היטב. החלק של רל"א שבר אותי. את רעש הקתות על הדלת אני מכיר אינטימית – מסיוטי-שלי. כן, גם אני פרצתי לבתים באישון לילה. והחכמה התקשורתית המקובלת אומרת שדו”ח שעבר עליו חודש, אין טעם לכתוב עליו יותר.

אבל אני יודע שהלילה, חמושי צה”ל יפלשו לעוד תשעה בתים בממוצע; שהם יטילו אימה ויצלקו תשע משפחות של חפים מפשע; ושיום אחד, החיילים-עצמם – אם לבם לא אטום או מושחת – יבינו כיצד צילקו את עצמם. אז אם אתם בגיל גיוס, מה שפחות סביר, או שאתם הורים לילדים שמיועדים לגיוס – אל תשלחו אותם לשם. זכרו שאתם הורים. זכרו איך אתם הייתם מגיבים אם חמוש במסיכה היה מעיר, עם נשק מכוון, את בתכם בשעת לילה. הרחיבו את האמפתיה האנושית שלכם גם לאלה שאינם מבני השבט. עשו כמיטב יכולתכם לשכנע את ילדיכם לסרב או להשתמט. כל דרך כשרה, ובלבד שלא יהיו שם.

ולא, אל תספרו לעצמכם את השקר המתוק, הישן, זה ששלח אותי לרצועת עזה בשיא האינתיפאדה הראשונה – שאדם מצפוני יכול לעשות שינוי. לא במערכת הזו, לא במערכת שמקדשת ציות מעל לכל. את המערכת הזו צריך לנתץ. אל תהיו חלק ממנה, וסייעו כמיטב יכולתכם לילדיכם להתחמק ממנה. זה אפשרי היום. אל תשלחו אותם, עם נשק ומסיכה, לפרוץ לחלומותיו של ילד אחר.

כי זה מה שהם יעשו. הם לא יבלמו פלישה סורית או מצרית. הימים האלה עברו מזמן. צה"ל היום הוא בראש ובראשונה כלי טרור כנגד אוכלוסיה כבושה. אל תשלו את עצמכם; אל תשלו את ילדיכם.

תן לנו שלום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה עומד מאחורי הקשקשת של ערוץ 20 על “אריה נוצרי”

לפני כמה ימים געה הפיד השמאלי שלי בצחוק על “ידיעה” מופרכת שפרסם ערוץ 20 (לא אקשר אליה כדי שלא להוריד את סך הידע בעולם, אבל תוכלו למצוא אותה בקלות): פסל של אריה שנתרם לירושלים, טען כתב הערוץ, הוא בעצם אריה מיסיונרי, אף שאין עליו שום סמל נוצרי. הוא נבנה, כך הכתב, על ידי אמן שידוע בכך שהוא רוצה להפיץ את הנצרות באמצעות פסליו, והפסל הוצב, על פי ההבל, בעידוד של הקרן החדשה. שכידוע, מטרתה בעולם היא להפיץ נצרות.

כלומר, יש לנו פסל של אריה, שהוא פסל של אריה לכל דבר, הוא נראה כמו פסל של אריה, אבל בערמומיותו הוא מדיח את הילדים שמשחקים עליו לעבודה זרה.

זה המושג שחסר לנו: עבודה זרה. מכירים את האיסור על לא-יהודי לפתוח בקבוק יין, או – במקרים מסוימים – לבשל ליהודים? הוא נובע מהתקופה ההלניסטית-רומאית-ביזנטית. באותה התקופה, אנשים אכן היו מקדישים – אוטומטית ובלי מחשבה – בקבוקי יין וארוחות לאלים פגאניים. ראוי לציטוט השיר של קוואפיס על נער נוצרי בודד, מיריס, בקבוצת פגאנים:

וכן, כעת אני זוכר שני מקרים נוספים.

כשהסכנו נסכים לפוסיידון,

הוא הרחיק עצמו מעמנו והתבונן הרחק.

וכשאחד מאיתנו, בהתלהבותו, אמר:

“מי יתן וכולנו נזכה לחסדיו והגנתו

של אפולו, הגדול והנשגב”,

מיריס, מבלי שהאחרים שמעו, לחש: “כולם פרט

לי.”

השיר על מיריס מייחס את מותו לשנת 340. הכתיבה של קוואפיס עדינה ומדויקת: בשנת 340, עדיין היו הנוצרים מיעוט והפגאנים רוב, והנוצרים שרצו לבוא בקהל נזקקו לתחבולות כגון אלו של מיריס, להיות בפנים אבל להפנות מבט ברגע הנכון, לסייג את הברכה כדי שלא לעורר את כעסו של האל הנוצרי, אבל בחשאי. וכפי שמראה לנו השיר, משפחתו של מיריס היתה סובלנית משמעותית פחות.

לאסונו של המין האנושי, הקיסר קונסטנטינוס אימץ את הדת הנוצרית כ-30 שנים קודם לכן. בעקבות זאת, בעקביות ובשיטתיות, נמחק – באלימות חוקית ובהשתוללות אספסוף נוצרי – העולם הפגאני העשיר, החד, הבהיר, שהעניק לנו שכיות חמדה כה רבות.

ואיתו חלף מן העולם גם הנוהג של הקדשת בקבוקי יין ונסך מהם לאלים. נוצרים אינם עושים זאת. אבל היהדות הרבנית, מסתגרת ומפגרת כתמיד, לא טרחה לשים לב. האיסור על פתיחת יין על ידי נוכרי נשאר בתוקפו גם כשהסיבה לו עברה מהעולם.

היהדות הרבנית היתה, ועודנה, רדופה על ידי החשש מעבודה זרה – משום שרוב מוחלט של בניה נטש אותה; מי בבוז, מי בצער, אבל נטשו אותה. כל דבר שמריח זר, נראה לה כאילו הוא עומד לפתות את בניה ולהרחיק אותם. ועל כן היא אוסרת עליו – ובהתאם, פעם אחר פעם, מרחיקה מעליה את העדינים ורחבי המחשבה מבין בניה, מי שנפשם לא מוכנה להכלא בין ארבע כתלי בית המקדש.

העולם, מבחינת היהדות הרבנית, מלא שדים שתפקידם לפתות את היהודי לסטות מדתו, לעשות מעשה לא חשוב, אפילו בלתי נראה לעין, שיסיט אותו מדרך הישר אל האבדון. השדים האלה היו בה עוד לפני שהתנפחה הקבלה, שהביאה איתה עוד ועוד מהם.

מכירים את האגדה על חנה ושבעת בניה (אגדה ששרדה בצורה משמעותית הרבה יותר דווקא אצל הנוצרים)? המלך, שלא רוצה להרוג את הבן הקטן, שומט לרגליו טבעת ומבקש ממנו להרים אותה. אלא שהילד והאם רואים את כוונתו האמיתית: לגרום לילד להתכופף, ובכך להיראות כאילו הוא משתחווה. מראית העין של העבודה הזרה די בה, על פי האגדה הרבנית, שהילד יבחר במותו. כך צריכים, אומרת לנו המסורת היהודית, לנהוג יהודים טובים. לשם כך השתמרה האגדה הזו.

וכך יכולה דת רדופת חלומות זוועה להאמין שפסל של אריה, שאין בו כל סמל נוצרי, יכול לפתות יהודים לנצרות, רחמנא ליצלן. אבק של נצרות ידבק בהם – מעצם כוונתו של האמן שיצר את הפסל – אם ישחקו עם אריה הנסך הזה.

זה נלעג, מגוחך ופאתטי – וזו תפיסת העולם של המון, המון יהודים בישראל. אלו מאיתנו שנותרו חופשיים צריכים להכיר את צורת המחשבה הזו. העובדה שהיא מגוחכת ונלעגת אין משמעה שהיא לא חזקה. כרגע היא מוגבלת לקבוצה קטנה יחסית; אבל אם ינתן לה הכוח, כפי שניתן הכוח לנוצרים העתיקים, היא תאכיל אותנו לאריות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)