החברים של ג'ורג'

תמרון אלקיביאדס

הבדיחה המכהנת כשר האוצר, יאיר לפיד, ניסה בסוף השבוע להסיח את דעת הקהל מהכשלון המהדהד שלו בתחום הכלכלה. בין שאר הכשלונות בתחום, לפיד העביר תקנה לאחרונה שמעלה באופן חד את המיסוי על אלכוהול זול, ומורידה באופן חד לא פחות את המס על אלכוהול יקר, שנצרך על ידי העשירים. הביקורת הזועמת על המהלך הפחידה את לפיד – אולי הוא קרא את מה שהיה לאישתון לכתוב בנושא; לא מומלץ לנשים בהריון ולבעלי קיבה רגישה – שכנראה, כרגיל, לא הבין על מה הוא חותם. על כן הוא הורה לבכירי משרדו לבחון את האפשרות לסגת מהגזירה הזו – מבלי להבין שבכך הוא מסתבך עם ה-OECD, שהציב לישראל כדרישת סף לכניסתה לארגון את שינוי מדיניות המיסוי של האלכוהול, שפוגעת במדינות החברות בארגון. מה לעשות: היכולת לקשקש על ריקי כהן או על אשר וחיים לא אומרת שאתה כשיר לאיזשהו תפקיד חוץ מפובליציסט, ודאי לא לתפקיד מסובך כמו זה של שר האוצר. בשלב זה, אין מנוס מלהקדיש לשר האוצר את "מקהלת העבדים העברים."

אבל נעבור להסחת הדעת. בצ'אט שארגן בעמוד הפייסבוק שלו – כמו המודל שלו, בנימין נתניהו, לפיד מתחמק בעקביות ממסיבות עיתונאים, שם יכולים אנשים שמבינים עניין לשאול אותו שאלות קשות – הודיע לפיד שהוא מתכוון…. אה, סליחה, אפילו לא את זה. הוא אמר ש"אני חושב שצריך תחבורה ציבורית בשבת. אני אמרתי את זה בקמפיין שלי ואני אומר את זה שוב ושוב – לא באזורים דתיים אלא בשכונות וערים חילוניות, מפני שזה לא עניין של דת ומדינה אלא עניין סוציאלי פשוט." לפיד מיהר להודיע שזה לא יקרה בקרוב, כמובן: הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

כמה הערות. אני לא יודע מה הן "שכונות וערים חילוניות." אולי לפיד רוצה למפות את הישובים העירוניים ומקום שבו יש יותר מ-51% חילונים, יזכה לתחבורה ציבורית בשבת. שכונות שבהן איתרע מזלם של התושבים ויש בהן רק 49% של חילונים, האוכלוסיה הזו תצטרך להמשיך לסבול. ככה זה. אפשר לראות איך מהלך כזה, אם אכן יתבצע – הטייסת של חזירי הוד מלכותה כבר נערכת למופע חגיגי – יוביל לנדידה של אוכלוסיה חילונית לאזורים "חילוניים", ויוביל לחלוקה מחדש של הארץ, כמו גם לקריסה כלכלית של חלק ניכר ממנה. טוב, זה מצריך חשיבה של שני צעדים קדימה, מה שמוגזם לצפות משר האוצר.

לא ברור באיזה יקום מקביל חי לפיד, אם הוא חושב שזה לא "עניין של דת ומדינה אלא עניין סוציאלי פשוט." דווקא מבחינה סוציאלית, המצב שבו נהגי התחבורה הציבורית יצטרכו לפעול בכל ימי השבוע הוא מורכב מאד, בלשון המעטה. יהיה צורך לעשות שינוי ניכר בכל מבנה ימי המנוחה בישראל – למשל, לקבוע שכל עובד יעבוד רק חמישה ימים בשבוע, אבל הוא לא יהיה כבול לימי מנוחה של שישי ושבת, אלא יוכל לקבוע אותם כרצונו, כאשר על עבודה בסוף השבוע המסורתי הוא אמור לקבל שכר גבוה משמעותית. זה אומר שחוק שעות עבודה ומנוחה, כלי מרכזי בכפיית הדת על יהודים בישראל, עף מהחלון. וזה לא יקרה ולא יכול לקרות, כפי שאסביר מיד.

פוליטיקאית שעתידה מאחוריה, ציפי לבני, השמיעה גם היא השבוע קולות דומים. מי שמכרה את הציבור שלה אחרי שהבטיחה שלא תשב בממשלתו של נתניהו רק כדי להיות הראשונה שקפצה אליה אחרי הבחירות, בתואנה של קידום השלום – לא ברור אם לבני, שמכירה היטב את נתנהיו והגדירה אותו בעבר כסרבן שלום, מרמה כאן יותר את עצמה או את ציבור בוחריה – יודעת שהיא תישאר הערת שוליים לא מחמיאה בעמוד זניח של ההיסטוריה הישראלית, והיא רוצה להגיע איכשהו, כמו שאול מופז, אל הקדנציה הבאה. כדי לעשות את זה, היא צריכה את המחנה הליברלי. אז היא הבטיחה לו להעביר ברית זוגיות שתכלול גם זוגות גאים.

גם לפיד וגם לבני מוליכים שולל את מי שמאזין להם, והם אמורים לדעת את זה. ההסכם הקואליציוני שהם חתומים עליו העניק לאח בנט זכות וטו על כל שינוי בנושאי דת ומדינה. סעיף 37 שלו אומר בפשטות ש"שינויי חקיקה בנושאי דת יהיו בהסכמת כל מרכיבי הקואליציה." ואם מישהו חושב שבנט יסכים להסדרת מעמדם הזוגי של גאים, או לוויתור על הדרישה הדתית המרכזית שהפרהסיה הציבורית בשבת תנטה לכיוון הדתי ולא לכיוון החילוני – דרישה של מפלגות דתיות מאז הקמת המדינה – הוא כנראה מעשן משהו טוב במיוחד. יתר על כן, גם בעולם המופלא שבו בנט היה עשוי להתגמש בשני הנושאים האלה, כבר ראינו שלא הוא שולט במפלגה שלו, אלא רבני יש"ע.

על יאיר לפיד אפשר להאמין שהוא לא הבין על מה הוא חתם, כשחתם על ההסכם הקואליציוני: הוא מטומטם ועצל מספיק. על לבני, שהיא בכל זאת עורכת דין בהשכלתה ורקחה דילים מול אריאל שרון במשך שנים ארוכות, קשה הרבה יותר. חשוב גם לזכור שההסכם הקואליציוני הסופי הוא לא ההסכם שעליו חתמה לבני; נתניהו אילץ אותה לחתום על ההסכם החדש. צריך לזכור עוד שהרעיון של ברית הזוגיות שמקדמת לבני כבר הופל ב-2010, אז על ידי "ישראל ביתנו," ושאין סיבות טובות לחשוב שההומופוביה הפראית של רוסיה הפוטיניסטית לא מחלחלת לסניף הישראלי שלה.

בקיצור, כל זמן שממשלת נתניהו-בנט עומדת, אין שום אפשרות לשינוי חוקי במצב הדתי בישראל. כשפוליטיקאי אומר את ההיפך, הוא משקר לציבור, כנראה מתוך כוונה לבצע את תמרון אלקיביאדס. הלז היה פוליטיקאי אתונאי דוחה במיוחד וכריזמטי במיוחד שבין השאר ניסה לנהל מערכת יחסים עם סוקרטס, ללא הצלחה; הקשר בין הבוגד אלקיביאדס ובין סוקרטס שיחק כנראה תפקיד במשפטו של האחרון. מספרים עליו שיום אחד, הוא קצץ את זנבו של כלבו הנאה, והעיר כולה התרעמה על מעשה האכזריות הזה. כשבאו ידידיו של אלקיביאדס לשאול וואט דה פאק, הוא צחק ואמר שהוא מעדיף שידברו על זנב הכלב ולא על התרגילים האמיתיים שלו.

כשלפיד ולבני מנפנפים לכם ברפורמה בתחום האישי או הדתי, ואחר כך יקוננו על כך שהיא הוכשלה, הם משתמשים בתמרון אלקיביאדס: הם רוצים שתסתכלו על מה שהוא לא חשוב, משום שמלכתחילה השניים כבלו את עצמם בהסכם שאומר שאין לו סיכוי, כדי שלא תסתכלו על המהלכים החשובים באמת שלהם.

כלומר, של לפיד. ללבני לא נשארו מהלכים חשובים באמת. לפיד עדיין מסוגל לזמבר אתכם עד העצם. זכרו את זה בפעם הבאה שהוא יחזור לרטוריקה החילונית שלו: היא חלולה בהכרח. והוא זה שהפך אותה לכזו.

ועוד דבר אחד: המדינה הודיעה מוקדם יותר השבוע למתכנני הישובים הבדואים שהיא זוממת – היא מתכוונת להשתלט על נתחים ניכרים מאדמות הבדואים – שאם הם יפיצו את התכנונים, הוא יועמדו לדין בחשד לעבירה על בטחון המדינה. אם למישהו היה ספק איך רואה מדינת כל יהודיה את האוכלוסיה הלא יהודית שלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שום חדי קרן לא יבואו

מרצ הכריזה הערב (ה') על הסכם עודפים עם התנועה המגונה של ציפי לבני. השמועות על כך רצות כבר יומיים. התגובה הראשונה שלי היתה הלם. אחר כך נחתתי למציאות.

במשך 20 השנים האחרונות, למרצ היה הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. אבל מסתבר שמה שהיה מספיק טוב ליצחק רבין, לא מספיק טוב לשלי יחימוביץ', ושבוע אחרי חגיגת הדמוקרטיה בעבודה היא החליטה לחתום על הסכם עודפים דווקא עם הרשימה של יאיר לפיד, שבה החלטות מתקבלות בפה אחד – הפה של לפיד. כמו אצל ליברמן, רק בלי החן הסובייטי.

מה חשבה יחימוביץ' כשהודיעה למרצ שעה לפני החתימה (במהלך שנחמיה שטרסלר הגדיר כתקיעת סכין בגב) שהיא מעדיפה לחתום דווקא עם המועמד היותר ניאו-ליברלי בבחירות האלה? כנראה על המקום שלה בממשלת נתניהו ועל היכולת שלה להודיע לאלקטורט שהיא כל כך לא שמאל, שאפילו אין לה יותר הסכם עודפים עם מפלגת שמאל. בכירים במפלגת העבודה אמרו לבכירים במרצ שזו היתה החלטה אישית של "ראש המפלגה," בניגוד לדעתם.

זה העמיד את מרצ במצב בעייתי מאד, בלשון המעטה. חוקי הבחירות הישראליים מוטים באופן בוטה לטובת מפלגות גדולות יותר. העדר של הסכם עודפים, אמרו לי בכירים במרצ, משמעו אובדן של מנדט. זה כבר קרה. ואחריותם של מנהיגי המפלגה היא קודם כל להשיג את המנדט הזה. ככה עושים פוליטיקה. יתר על כן, בהעדר הסכם עודפים, המשמעות היתה שקולות שהצביעו למרצ היו עשויים להכניס לכנסת את המנדט הבא של הליכוד ביתנו או של זקפה לישראל.

הברירה הטבעית, אחרי העבודה, היתה חד"ש. אבל לחד"ש כבר יש הסכם עודפים – כל מפלגה מוגבלת להסכם אחד כזה – והפעילים שלה שמיהרו לגנות את מרצ על כך שהיא מסייעת ללהקת פליטי קדימה שכחו לציין שהסכם העודפים של חד"ש הוא עם רע"מ-תע"ל, רשימה ערבית מאוחדת שמכילה גם את המפלגה האיסלמיסטית בישראל. אז כן, קול שניתן למרצ עשוי לסייע לציפי לבני להכניס איזה דחליל לכנסת, אבל קול שניתן לחד"ש יכניס את הנציג הבא של האחים המוסלמים לכנסת. לא שיש משהו לא בסדר בזה, כמובן, אבל תזכירו לי להזכיר לכם את ההצבעה הזו בפעם הבאה שתייללו על ש"ס וכפיה דתית. ובין הגרסה האיסלמית של ש"ס ובין הקריקטורה של מפלגת מרכז של לבני, אם אני צריך לבחור, הבחירה ברורה למדי.

מרצ תקפה את העבודה, והעבודה תקפה את מרצ, לאורך כל השנים שבהן היו לשתי המפלגות הסכמי עודפים. יש להניח שגם ה"תנועה" של לבני יודעת שזה חלק מהסכם החבילה: שתי קבוצות שלא מחבבות זו את זו יותר מדי אבל משתפות פעולה בתחום צר כי הברירה גרועה יותר.

ועוד דבר אחד: ברשת מתגלגלת בימים האחרונים מצגת של נפתלי בנט, שכחלק מסדרת "שקרנים, שקרנים ארורים ומתנחלים," מנסה לשכנע אותנו שסיפוח שטחי C הוא הפתרון לכל בעיותינו, תחת הכותרת האורלוויאנית "תכנית הרגיעה." שלום בוגוסלבסקי הוציא את מופת ה-hasbara הזה לשחיטה. על בנט עצמו כל מה שאפשר לומר הוא שכרגיל, ישראל מפגרת אחרי אירופה ב-15 שנים: בתחילת שנות התשעים הטרנד בקרב הפאשיסטים האירופאים היה לעבור מניאו-נאצים מזוקנים לניאו-פאשיסטים בחליפות עם ניחוח הייטקי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קץ לאשליית הליברליזם הימני, הבחילה, ואל תמהרו להאמין לברק: שלוש הערות על המצב

ליברליזם, סוף: הליכוד הגדיר את עצמו, בשנים הארוכות מאז שחירות התאחדה עם הליברלים, כמפלגה ליברלית. אחרי הפריימריז של היומיים האחרונים, אפשר לומר שהמסורת הליברלית של המפלגה, שאחרי 1967 הלכה ודעכה, תמה לגווע.

הליכוד הוא עכשיו מפלגתם של דני דנון, מירי רגב, פייגלין, חוטובלי וכל השאר. הליברלים של התנועה – מיכאל איתן, בני בגין ודן מרידור – נבעטו החוצה. היחיד מהם שנשאר הוא ריבלין, שמצהיר על נכונותו לספח את הגדה המערבית תמורת הענקת אזרחות לפלסטינים. הנסיון לקיים בישראל תנועת ימין שגם תהיה מחויבת לערכים הומניסטיים וזכויות אדם קרס אתמול סופית.

זה לא היה מפתיע. ליברליזם וכיבוש לא הולכים ביחד, והימין הישראלי הוא לא ימין שמרני קלאסי כפי שאנחנו מכירים אותו מהארצות האנגלו-סקסיות: הוא תמיד היה פולקיסטי במידה, כלומר העמיד קודם כל את זכויות היהודים כעליונות על זכויות שאר האזרחים (מפלגת העבודה, מצידה, הציגה גרסת סוציאליזם לאומי לתפיסה הזו.) ככל שאי אפשר היה להסתיר יותר את העובדה שבין ליברליזם ובין עליונות יהודית יש סתירה מהותית, העדיף הימין – שיותר ויותר הוא ימין דתי, כשגם אנשים שבעבר הגדירו את עצמם כחילונים מתחילים לדבר על "בחירה" או "גורל" יהודי, כדי לא לקרוא לכך דת – לוותר על הליברליזם.

זה לא הליברליזם המערבי שאנחנו מכירים. ההוא גרס, גם אם לא תמיד הצליח, שבני האדם שווים ושאפליה ביניהם על בסיס שאיננו בסיס יכולת – הצבא, התלוצץ בשעתו טום לרר, מקדם אנשים ללא אפליה על בסיס יכולת; בישראל זה נכון גם לדוברות הצבא – פסולה. תנועות פוליקיסטיות – מספרד של פרנקו עבור בפאשיזם הצרפתי וכלה בנאציזם – התעקשו תמיד שיש תכונה לאומית בסיסית, שרק המחזיק בה הוא "צרפתי אמיתי" או "גרמני אמיתי"; לא במקרה הן היו, לצד הקומוניזם, האויב הנחוש ביותר של הליברליות. מירי רגב הצהירה לאחרונה שהיא גאה להיות פאשיסטית, וכרגיל לא היה לה מושג על מה היא מדברת. הלוואי שהיא היתה פאשיסטית, היא פולקיסטית. מוקד ההזדהות הוא לא המדינה על כל אזרחיה; הוא פלג של האוכלוסיה, שמהווה לתפיסתה את "האזרחים האמיתיים" של המדינה.

ואתמול הליכוד חצה את הקו הזה, והצטרף לרגב. עכשיו הוא עוד מפלגה פולקיסטית, כמו כל מפלגות הימין הישראלי. בכלל לא בטוח, אגב, שבכך הליכוד דומה למצביעים שלו: הוא יותר בן דמותם של הפעילים שלו. המשמעות היא שמצביעי ליכוד קבועים עשויים להסס לאוסף המטורפים הזה, ואולי אף להצביע שמאלה.

הבחילה: ציפי לבני עוד לא הועילה לנו בדבר, אבל גרמה נזקים לא מעטים. היום היא החליטה שהאגו שלה חשוב יותר מהסיכוי להדיח את נתניהו, והודיעה על הקמת מפלגת-דמה, "התנועה." התנועה למה? אל תשאלו שאלות מיותרות. אם לבני תגיד מה היא רוצה, היא עוד תבריח בוחרים.

בפעם שעברה, לבני הוליכה שולל את הציבור הישראלי וגרמה לחלקים ניכרים ממנו להאמין שהיא מסוגלת לבלום את נתניהו. היא גזלה אז קולות מהמרכז-שמאל והעבירה אותם לימין, כי תחת הנהגתה – אני משתמש במילה במשמעות הרחבה ביותר שלה – קדימה היתה שותפה לדבר עבירה של כל יוזמה מגונה שהגיעה מן הימין, בתמיכה בשתיקה של לבני.

הבעיה העיקרית היא באגו של לבני. היא לא היתה מוכנה לשמש כמס' 2 של יחימוביץ' או לפיד. אפשר להבין אותה: היא שרת החוץ ושרת המשפטים לשעבר, ואפשר להבין למה היא מתרעמת כשמבקשים ממנה לנגן כינור שני לחברת כנסת טריה ביחס או, גרוע מכך, לבדרן חסר קבלות. ובכל זאת, בשביל האינטרס הלאומי צריך להתגבר על האגו. ראש הממשלה לשעבר רבין שירת כשר תחת פרס ושמיר; ראש הממשלה לשעבר פרס שירת תחת רבין כשר; אפילו נתניהו שירת את שרון כשר, ממש לא מזמן; ראש הממשלה לשעבר ברק שירת את אולמרט ונתניהו כשר בטחון. רק שהאגו של לבני לא עמד בזה.

אבל מעבר לאגו המנופח, שמצריך חצובה משל עצמו – לא מראה נדיר מדי בפוליטיקה, בכל פוליטיקה – יש דבר מרתיח יותר. לבני מדברת על הצורך ב"חזרה לישראל הנאורה". זו אותה ציפי לבני, שגערה בתושבי תל אביב על כך ששכחו מה זה להיות יהודים; שהיתה נואשת מספיק לחטט באשפה אחרי קולות חרדים, שהיא הסכימה לכך שיעלימו את תמונתה מערים חרדיות, ונתנה בכך גושפנקה להדרת נשים; שברחה מההצבעה על חוק הפליטים; ששמעה את דברי הבלע של שמאלוב-ברקוביץ', חברת סיעתה, והרחישה פעם אחר פעם; שהצהירה, באמצע הקמפיין הנואש שלה כנגד שאול מופז, ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר"; ששכנעה עיתונאים להגדיר אותה כ"מיסיס קלין", אבל מינתה את העבריין המורשע צחי הנגבי לראש המטה שלה; ששיחקה על גבול הבגידה, כשאמרה לפלסטינים לדחות את הצעת אולמרט כי היא תתן להם יותר, ושכל הנראה שלחה את המקורב ועבריין המין המורשע חיים רמון לעשות תרגיל דומה גם בימי נתניהו. בבחירות הקודמות, לבני כייסה את הליברלים הישראלים בכסות דמה של התנגדות לנתניהו; עכשיו היא מנסה לעשות זאת בתחפושת נאורה. להקיא.

השמחה מוקדמת מדי: אהוד ברק הודיע אתמול (ב'), אחרי שורה של תרגילי הטעיה – הוא חובר ללבני; לא, לליכוד על חשבון מקום של "ישראל ביתנו"; לא, לרשימה החדשה של קתולהו (סיסמת בחירות: "למה להסתפק בפחות גרוע?") – שהוא פורש מהחיים הפוליטיים.

יש לקוות שלשם שינוי הוא אומר אמת, אבל אין שום סיבה להאמין לו. הוא קשקש על כך שמעולם לא הביע עניין בפוליטיקה (קבלו את ראש הממשלה המקרי, האיש שהגיע ללשכה בטעות), אבל לא התפטר מיד אלא נשאר בתפקיד עד אחרי הבחירות. זה משאיר לו עוד איזה שלושה חודשים בתפקיד. הוא יודע שהסיכוי שלו לעבור את אחוז החסימה לא משהו. שאף אחד לא יתפלא אם האיש שהודיע אתמול – בפעם השניה, נזכיר – על פרישה מהחיים הפוליטיים יגלה בתחילת מארס שהמצב הבטחוני דורש את השארותו בתפקיד, הפעם על תקן "מומחה א-פוליטי." אם יש דבר חיובי בהודעת הפרישה של ברק, הרי שהוא קץ הקריירה של הטרמפיסטים שהלכו איתו ל"עצמאות", שעוברת עכשיו מן העולם.

ועוד דבר אחד: אתמול, יאיר לפיד קרא בפומבי לציפי לבני להצטרף אליו כמס' 2, וזאת אחרי שהודיע פומבית לפני מספר חודשים שלא ישב איתה באותה המפלגה. היום, אחרי ההצהרה של לבני, הוא אמר לגלי צה"ל שלבני "מייצגת את הפוליטיקה הישנה." שלוש עמדות שונות בתכלית באשר לאותה השאלה תוך זמן קצר להדהים. מי טמבל של אבא? הבוחרים של לפיד, כמובן. מסתבר שכשלפיד אומר "פוליטיקה חדשה," הוא מתכוון לומר "אפשר לעבוד על הבוחרים שלי כל הזמן."

(יוסי גורביץ)

פה זה לא אמריקה

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום הזה הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דוקטור לפיד ומר יאיר, האם הגונב מגנב פטור, והעבריין של ציפי: שלוש הערות על המצב

התואר שלא היה: לא מצליח, באמת שלא מצליח, להבין את האנשים שמייללים שהמל"ג נטפל ליאיר לפיד, אחרי שפסל את המסלול המהיר שלו לדוקטורט. בתור מי שלא הצליח לסיים תואר שני, למרות שניסה, וחווה משבר אישי בעקבות זה, אני פשוט לא מבין את הרעיון של הדילוג הקליל הזה מעל התואר הראשון ישר לדוקטורט של לפיד.

עכשיו, תאמרו, צריכה להיות גמישות אקדמית במקרים יוצאי דופן. אין ספק: יש חוקרים שהם עילויים, שמזהים אותם בשלב מוקדם מאד ושבאמת צריך להטיס אותם כמה שיותר מהר לדוקטורט, כדי שיוכלו לתרום כמה שיותר. יש שניים-שלושה כאלה במחזור, אולי.

אני חושב שיש הסכמה כללית שזה לא המקרה של לפיד. קשה להאמין שיש מישהו שיטען ברצינות שלפיד התעתד להשקיע חלק ניכר מזמנו במחקר. גם קשה לראות אותו מפנה זמן יקר לצרכי הכנת הרצאות קבועות במסגרת אוניברסיטאית רגילה. כשחושבים על זה, קשה גם להזכר באיזו תובנה יוצאת דופן שלו, שבשבילה ראוי לשבור את המסגרות האוניברסיטאיות הרגילות.

אז אם הוא לא היה אמור להיות חוקר, ולא אמור היה להיות מרצה, מה פשר המסלול המהיר הזה לדוקטורט? מה היה יוצא לקהילה האקדמית ממנו? כלום, סביר להניח. רק לפיד היה יוצא נשכר – והתואר האקדמי היה עובר עוד זילות.

ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לחוסר רצינותו של לפיד, לכך שהוא מתחזה, באה התגובה שלו – "אני לא צריך שום תואר, הלכתי ללמוד כי אני אוהב ללמוד" – ומסירה את הספקות. מי שרק רוצה ללמוד, לא צריך טיל לוגי לדוקטורט וחזרה.

ולמי שאומר "נטפלים אליו, מחפשים אותו," אני אומר: טוב מאד. הכלל הישן של הארי טרומן עדיין בתוקף: אם אתה לא יכול לשאת את החום, צא מהמטבח.

הגונב מגנב פטור? הפריימריז בליכוד נערכו אמש, ולמרבה האכזבה הצפויה נתניהו ניצח את פייגלין. לנצחון היה ריח מסריח מהרגיל: אנשיו של פייגלין טענו לאורך כל אתמול שמשום מה, ספרי הבוחרים לא הגיעו לקלפיות בגדה המערבית אלא באיחור ניכר מאד, מה שהפך את פעולתן לבלתי אפשרית. התוצאה היתה שיעור הצבעה נמוך במיוחד בגדה, שם יש להניח נמצאים רוב מצביעיו של פייגלין.

אני נוטה להאמין לפייגלין. זה נשמע כמו תרגיל נבזי במיוחד של נתניהו כדי לנצח את יריבו. לנתניהו לא היה את האומץ ללכת עם פייגלין למערכה עקרונית: למשל, להעלות את העקרונות של "מנהיגות יהודית" להצבעה בליכוד, להפיל אותם, ולקבוע שמי שנאמן למצע הזה נזרק מהמפלגה. כך טיפלו במפלגת הלייבור בשנות השמונים בנסיון השתלטות דומה מאד מצד קבוצה טרוצקיסטית. נתניהו לא העז, ובצדק: הוא עוד עשוי היה להפסיד.

אז למישהו במנגנון של הליכוד, בידיעתו או בלעדיה של נתניהו, נמאס לשמש כקן הקוקיה – בהתנחלויות מתפקדים לליכוד, אבל לא מצביעים – והוא ניטרל חלק ניכר ממצביעי-הדמה של פייגלין. העיתונות, שהתרגלה לא לחטט בתוצאות הפריימריז – לכו תדעו איזה דברים יזחלו מתחת לאבן הזו, אם היא תורם – כבר מעלימה את האירועים האלה. לקח למתפקדים משמאל לליכוד: אף אחד לא אוהב קוקיות, ואם תצליחו – גם כלפיכם יופעלו תרגילים כאלה.

ציפי הנקיה: ציפי לבני, מנהיגת קדימה (תואר זמני, יש לקוות), התהדרה בכך שהיא לא מתלכלכת בפוליטיקה. עכשיו היא נאבקת על ההנהגה מול שאול "גבר-גבר" מופז, ונראה שהיא הולכת להפסיד. מסתבר שכזה מגיע ללחימה על מעמדה-שלה, היא דווקא יודעת להתלכלך. אמש היא קיבלה בברכה כיועץ את עמרי שרון.

הלז, נזכיר, הורשע וישב שמונה חודשים בכלא בגין עדות שקר. העדות הזו היתה מיועדת, יש מקום סביר לחשוד, להסתיר את חלקו של אביו אריאל שרון בשלל מעשי שחיתות ושוחד. זה העוזר החודש של זו שלא מתלכלכת. הוא היה שם כשהקימו את קדימה, הוא מכיר אנשים, הוא יכול לעזור לה – ולעזאזל מה שהוא עשה וכל מה שהוא מסמל. קודם כל צריך לשרוד. פוליטיקה אחרת, כן?

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפירמידה ההפוכה

עד מתי, לבני, תנצלי לרעה את סבלנותנו? ציפי לבני, אולי הפוליטיקאית המיותרת ביותר בישראל, מנהלת כעת קרב השרדות בקדימה, וההערכה היא שצפוי לה מאבק קשה במיוחד נגד שאול מופז. הלז, נזכיר, הוא אחד הפוליטיקאים הנלעגים וחסרי עמוד השדרה שהכירה ישראל מעודה: בשלהי 2005, הוא שלח מכתב למצביעי הליכוד שבו הכריז ש"הליכוד הוא הבית." זה היה ביום שישי. ביום ראשון, שבו קיבלו המצביעים את המכתב, מופז כבר ערק לקדימה. מאז, כשר תחבורה, הוא ניצח על הורדת הדירוג של נמל התעופה של ישראל למקביל לזה של זימבאבוואה. זה האיש שמאיים כל כך על לבני.

זו האחרונה הודיעה שהיא מסירה את הכפפות, ובהצהרה אומללה אמרה ש"מופז מפחד מאשה חזקה." היום, בעת הצבעת אי אמון בכנסת, היא הסירה עוד כפפה – בקצב הנוכחי, היא תשאר בלי אפידרמיס עד יום הפריימריז – ובנסיון נואש לחזר אחרי קולות החיילים, אמרה ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר."

זה היה נסיון ציני מצד לבני לרכב על מהלך ציני אחר: המהלך הקבוע של המטכ"ל, כשמאיימים לפגוע בתנאי החיים של הקצונה הבכירה ואנשי הקבע. פעם הם היו מודיעים שאין מה לעשות, אין להם ברירה אלא להפסיק להגן על ישראל. עכשיו, כשהם הבינו שהישראלים כבר אימצו את תפיסתה של לבני והם מוכנים להעלות את עצמם לעולה על מזבח הצבא, נקט המטכ"ל – מי אמר שהוא לא יודע להתכונן למלחמה הבאה? – בצעד ערמומי ובמקום לאיים על האזרחים, פגע בתנאים של החפ"שים.

על הסיפור של צה"ל והרכבות כתב עופר שלח את רוב מה שיש לומר. על זה יש להוסיף שלא יקרה שום דבר אם חיילים יגיעו באיחור לבסיסיהם: ממילא הם לא עושים שם שום דבר חשוב או יצרני. הציניות כאן היא של הצבא, שמאיים – ובו זמנית מכחיש את האיומים – להעניש חיילים שיאחרו. את הזעם יש להפנות לא כלפי הרכבת, שעושה כמיטב יכולתה הדלה, אלא כלפי הצבא, שעושה בנסיעות החפ"שים שימוש ציני. וכמובן, כלפי משרד האוצר, שהוא הסיבה העיקרית לכך שאין לנו מערכת תחבורה ציבורית מתפקדת. כאן המקום להזכיר שוב שבראש רכבת ישראל עומד אדם שתפקידו הוא להפריט אותה. חוסר התפקוד של הרכבת נובע מהשיטה הקבועה של האוצר: להרעיב שירות ציבורי עד שהוא לא מסוגל לתפקד כיאות, ואז לקונן כיתום שרצח את הוריו ולהודיע שאין מנוס אלא להפריט.

אבל נחזור ללבני ולאמירה האווילית שלה. כנראה שהיא לא הקשיבה יותר מדי בשיעורי אזרחות. אין זה תפקידה של המדינה לשרת את חייליה; תפקידם של החיילים הוא לשרת את המדינה. הלקח הבסיסי הזה נשכח, והתוצאה היא צבא לא מתפקד. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשצה"ל שכח גם את התמרון היחיד שהוא מכיר, ההסתערות. זו, מה לעשות, כרוכה באבדות. אי אפשר להשיג הישג צבאי בלי אבדות; אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד.

אבל צבא שכבר מזמן עסוק בעיקר בהגנה על עצמו, שממגן את חייליו לפני שהוא ממגן את האוכלוסיה האזרחית, שמודיע לאזרחים שמבחינתו הם יכולים למות, לא מסוגל לשאת באפשרות של אבדות. התוצאה היא העברת מחירן של הפעולות הצבאיות אל אוכלוסיית האויב: שימוש פחזני באש והענקת לגיטימציה לכל פשע שמבצעים החיילים, שמזמן עברו מאמצעי ליישום מדיניות למטרה מדינית בפני עצמה.

התוצאה הלוגית של דברי לבני היא שאם "החיילים קודמים לאזרחים בכל מקום" היא שכל חייל צריך לצאת לקרב כשהוא מצויד במגן אנושי. אחרי הכל, לא נרצה שיקרה לו משהו. הוא חייל. יש לציין שצה"ל כבר הצטייד בעבר במגנים אנושיים, אם כי אלה היו אזרחי אויב, ושבג"צ נזקק לשנים ארוכות מאד כדי לאסור זאת עליו – ושהחלטת בג"צ זכתה לקיתונות של זעם בציבור הישראלי. השאלה, במצב כזה, היא האם מחיר קיומם של חיילים לא גבוה מדי עבור האזרחים.

לבני אמרה את הדברים בעת הצעת אי אמון שהוגשה בשל מה שכונה נסיונו של ראש הממשלה לבחוש במינויים בצה"ל. ראש הממשלה נתניהו רוצה למנות אדם מסוים כמפקד חיל האוויר; הרמטכ"ל, בנימין גנץ, רוצה למנות אדם אחר. גנץ אמר אתמול שאסור לממשלה למנות קצינים ללא הסכמתו, להוציא סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

זה נראה באופן חשוד כמו נסיון להגניב את הרעיון של הרמטכ"ל כמפקד צה"ל, שניסה אשכנזי להגניב בעת כהונתו, דרך החלון. אבל המפקד של צה"ל איננו הרמטכ"ל. המפקד של צה"ל, על פי תחליף החוקה שלנו, הוא הממשלה. ולא: לא ראש הממשלה ושר הבטחון, אלא הממשלה כולה. הממשלה תמיד היתה מעורבת במינוים של אלופים, ולא פעם המינויים היו כרוכים בוויכוחים בתוך הממשלה. זה טיבה של המערכת. לא, היא לא מושלמת.

אבל מערכת שבה רק הרמטכ"ל ממנה את האלופים תהיה גרועה הרבה יותר. העובדה שבצה"ל יש כמה וכמה קליקות היא סוד צבאי קטן מאד. הרעיון שמישהו שהצליח להגיע לראש הערמה יוכל למנות את חנפיו ועושי דברו לתפקידים הבכירים ביותר בצה"ל צריכה להבהיל כל מי שיודע מה משמעה של חשיבה קבוצתית. כן, הממשלה צריכה לדון במינוים של הקצינים הבכירים ביותר – זו משמעה של שליטה אזרחית על הצבא. זה שהממשלות האחרונות היו גרועות מאד בכך, ונתנו לצבא לתעתע בהן – לא במקרה, הממשלה הגרועה ביותר היתה זו שבה לבני היתה שרת חוץ. – הוא עוד סימפטום לכוחו הגדול מדי של הצבא, כוח שצריך לצמצם, לא להרחיב.

לבני ליהגה גם על כך ש"הקצינים תמיד הגיעו כשהם נקיים מכל תלות. יכולנו לאהוב או לא לאהוב את מה שהם אומרים, אבל תמיד ידענו שהם באים מהמקום הכי נקי שבעולם." וואלה. כנראה שלבני חושבת שכבר שכחנו איך קצינים בכירים היו חלק מהחווה של הפטרון שלה, אריאל שרון. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט פתחו ערוץ פרטי משלהם, תוך שהם עוקפים את שר הבטחון פרץ. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הבוגד האלוף יצחק גרשון סירב פקודה להוראתו של פרץ לשלוח את אנשי פיקוד העורף לסייע לתושבי הצפון – סירוב פקודה שנשען על העלמת עין מצדו של חלוץ. כנראה שהיא שוכחת איך הצבא העלים מהממשלה מידע קריטי – כמו, למשל, שהוא ידע תוך שעות ששני החיילים הכביכול-חטופים היו מתים. יש, בעצם, שתי אפשרות מבהילות יותר מכך שלבני חושבת ששכחנו את זה: האחת היא שהיא לא יודעת על כל זה, האחרת היא שהיא עושה שימוש ציני בצבא שהיא יודעת שהוא פגום ומסוכן למשתמש כנגד ראש הממשלה הנבחר למען רווח פוליטי קצר מועד.

ובזמן שלבני מכרה את ישראל האזרחית בנזיד עדשים למטכ"ל, התנהל דיון מעניין למדי בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת. ראש אכ"א, האלופה אורנה ברביבאי, דרשה שם לגייס את כל האזרחים. מולה התייצב יוג'ין קנדל, שליחו של ראש הממשלה, שהסביר שאי אפשר לעשות את זה, כי צה"ל מגיע לגבול היכולת שלו לגייס חרדים. הדיון היה על חוק טל, ולדבריו של קנדל ב-2007 קיבל צה"ל מהמגזר החרדי 288 מתגייסים, ב-2008 הוא קיבל 387, ב-2009 731, ב-2010 908 וב-2011 1,282. זה, אומר קנדל, כל מה שצה"ל יכול לגייס; לחרדים יש דרישות כבדות. צה"ל לא יכול לקלוט יותר מהם.

שתי הטענות מקוממות. מצד אחד, ברביבאי דורשת גיוס כולל בשם אתוס צבא העם – גם כשהיא יודעת היטב שאין לה מה לעשות עם כל המגויסים האלה ושהצבא סובל מאבטלה לגמרי לא סמויה. קנדל, מצידו, דורש מהציבור החילוני להכיר בכך שהוא נחות אינהרנטית לעומת זה החרדי. אותו, אחרי הכל, לצה"ל אין שום בעיה לגייס.

הפתרון פשוט למדי. הקמת צבא מקצועי. לגייס רק את מי שהצבא צריך, ולשלם לו על כך שכר הולם. הבעיה היא שאירונית, העובדה שבישראל יש גיוס חובה היוותה תמריץ למדינה לא לפתח אתוס אזרחי של שירות ציבורי, כלומר ללמד את האזרחים שיש ערך בכך שאדם משרת את קהילתו ומדינתו. הכפיה החליפה את הערך, אלת לוכדי העריקים את הכרת התודה. התוצאה היא קהילה אנוכית לחלוטין בערכיה, שממשיכה לשרת בצבא משום שהיא חוששת מהתוצאות של סירוב, ומשום שהוא מאפשר לה להתנשא מעל האנשים שלא היו עבדי המדינה, תוך שהיא דורשת תנאי שירות לחיילים שלא קיימים בשום צבא נורמלי. הסר את שוט המשטרה הצבאית, אמור לישראלים שהם לא חייבים לשרת בצבא, רק מתבקשים לעשות זאת, וצה"ל צפוי למצוא את עצמו בלי מגויסים. אחרי הכל, המוטו הישראלי הוא "אל תהיה פראייר."

ואף על פי כן, את העבדות הצבאית יש לבטל. עבדות היא בלתי מוסרית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, השלמנו את המעבר לשרת החדש, ויש לקוות שהסיוט הארוך של דרימהוסט הסתיים.

(יוסי גורביץ)

חרפה, האם שבעת?

חרפה, האם שבעת? חרפה, האם רווית?

חרפת חיינו את, חרפת מותנו את,

כליל עדיינו את ונוות קברינו את.

מתי יגיע ליל

ולא נראך כצל?

איפה נניח ראש

ולא תשופי ראש?

נתן אלתרמן, "לאן נוליך את החרפה."

הייתי אמש (ג') בהפגנה נגד חוק הפליטים, החוק שגוזר על פליטים שלוש שנות מאסר ללא כל משפט, ושקובע שמי שיסייע להם דינו מאסר חמש שנים. האופוזיציה ניסתה להציל את כבודה של מדינת ישראל בכך שהכניסה הסתייגויות שהתיימרו לקבוע מעמד לפליטים ומבקשי מקלט – ורובם של המגיעים מאפריקה הם במעמד הזה. קואליציית הגאון הלאומי של המנהיג היקר דחתה את ההסתייגויות בבוז, ובחרה בחרפת עולם. ב-1951, היתה ישראל אחת הדוחפות העיקריות לכתיבת האמנה לזכויות הפליטים; אז עוד זכרו מה קרה שש שנים קודם לכן, כשזכרון בעיית הפליטים, זכרון "הילד אברם" של אלתרמן, אשר

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות

ואומרות:

הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

עוד היה טרי. היום, היא המחוקקת של מה שנראה כחוק הדורסני ביותר כלפי מבקשי מקלט. כשווייץ היינו, לדוחי הסנט לואיס דמינו. הרב אריק אשרמן כבר קרא לשר החינוך, גדעון סער, לתקן בהתאם את לימודי השואה.

ההפגנה היתה נכאת רוח משהו. היו משתתפים רבים, יותר מארבע מאות לדעתי, הרבה יותר ממה שציפיתי שיגיעו. והם צעקו את כל הסיסמאות הנכונות – "צדק לפליטים! לגרש את שר הפנים!" – וחסמו כבישים, והתעמתו עם שוטרים. ולכל זה היה טעם חמוץ.

ההפגנה הזו היתה צריכה להתרחש שבוע לפני ההצבעה, לא יום אחריה. היא היתה צריכה לחרוג מכללי הנימוס המקובל בהפגנות. היא היתה צריכה להגיע לרמת הזעם והאלימות שאליה הגיעה ההפגנה המיתולוגית של בגין כנגד חוק השילומים. היא היתה צריכה לסדוק משהו, לגרום לשלטון להזדעזע. אחרי הכל, אנחנו מדברים על חוק שמגדיר אנשים שנמלטים מ"שבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות," אודים מוצלים מאש, פליטי חרב ואונס, כמי שצריכים, קודם כל, ללכת לכלא לשלוש שנים מבלי שיוכלו כלל להסביר מי הם. הוא קובע את בנייתו של מחנה ריכוז – כן, כן: מדובר במחנה ריכוז; חסכו ממני את מכבסת המילים של "מתקן שהיה"; גם מחנות ריכוז היו "מתקני שהיה" – על אדמת ישראל. מי שבונה אותו, כמובן, יהיו מי שרק היום אישרו בקריאה טרומית חוק שיאסור על הגדרת המתקן שלהם כמחנה ריכוז, ויכניסו את מי שיעבור על החוק לחצי שנה בכלא, כדי לשמור על "רגשות ניצולי השואה וצאצאיהם."

cvpdbv tna

אז למה לא יצאנו להפגין? הכל היה ידוע. הכתובת היתה על הקיר. מנא מנא אלקין ופרסין, ונשיאנו היקר יחתום על החוק. הוא לא יתפטר – הוא איננו מהמתפטרים – והוא ימצא תירוץ כלשהו לחתימה שלו על התועבה הזו. הכל היה ידוע, אבל סירבנו להאמין. אמרנו, לא יכול להיות. לא במדינה שהאתוס שלה הוא זה של פליטים נמלטים. החוק הזה הוא איום, הוא עוד צפרדע אלקינית שנתניהו יעלים ברגע האחרון, זה עוד שוט. זה לא יכול להיות.

ובכן, זה קרה. וזה ימשיך לקרות. משרד הפנים עומד לגרש מהארץ את קוג'י יאמשירו, דוקטורנט יפני למחשבת ישראל, מצטיין בתוכנית מלגאי הנשיא במדעי הרוח. כל מדינה שפויה היתה שמחה אם אנשים כמו קוג'י יישארו בה; משרד הפנים הישראלי חושש שמא ישתקע בה, והוא עומד על כן לגרשו. זה לא המקרה הראשון: זה קרה בעבר גם לדוקטורנט גרמני. הדם הנכון לא זורם בעורקיהם, על כן אין להם מקום כאן. אם נתיר להם להשאר כאן, הם יקחו את מקומות העבודה שלנו וישכבו עם נשותינו. ואני מעז לומר שחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית לא תבין מה לא בסדר בהגיון הזה.

אנשים טובים וליברלים צריכים להבין, בלשון הזהב של קיקרו, שאנחנו לא חיים ברפובליקה של אפלטון אלא בצואתו של רומולוס. הפסאדה הליברלית של ישראל, שנוצרה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (אף אחד לא יכול היה לכנות את הספרטה הקטנה והמכוערת שלנו, שעדיין החזיקה את המיעוטים שלה במשטר צבאי עד 1966, "ליברלית" לפני 1977) מעולם לא התקבלה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, בעיקר משום שהיא נדפקה עד העצם על ידי הממסד; לאגדה על בית המשפט הטוב בעולם, שיגאל אותנו מכל אוזלת ידינו הפוליטית, מעולם לא היה בסיס. בג"צ נכנע, בדרך כלל בלי קרב, מול כל דרישה "בטחונית." הוא אישר, אישית, כל הריסת בתים בשטחים הכבושים – ענישה קולקטיבית פר אקסלנס, ואף על פי כן בג"צ לא סירב – ולו פעם אחת – לכוף את ראשו לצו "המפקד הצבאי." ואם הוא לא עמד בפני הממסד הבטחוני בימי כוחו, ודאי לא יעמוד בפניו כעת, כשמחלפותיו גזוזות.

רק אנחנו נציל את עצמנו, וזה לא יקרה בהפגנות שלוות ומנומסות. את אלה השלטון מנפנף מבלי לשים אליהן לב – יתר על כן, הן משמשות אותו כעלה תאנה כדי לטעון שעדיין יש בישראל חופש דיבור. זה לא ייגמר עד שהמשטר הציוני לא יוחלף במשטר אזרחי. וזה לא יקרה אם נמשיך להיות מנומסים בנושא. צריך לנצל כל אמצעי חוקי ולא להירתע מהפרת סדר. בלי אלימות – היא משחיתה את משתמשיה שמתמכרים אליה; היא מתדרדרת במהירות, היא בלתי נשלטת, והיא משרתת את המשטר – אבל גם בלי נחמדות.

חברי הכנסת שלנו, בהנחה שנשארו כאלה – רק שמונה טרחו להצביע נגד חוק המסתננים, ורק 37 הצביעו בעדו; שלי יחימוביץ' ציפי לבני ברחה, אם מישהו ציפה ממנה למשהו – צריכים לנצל כל סמכות שיש להם נגד המשטר. את החוק של אתמול, למשל, היה צריך לשבש בפיליבסטר, אבל זו רק ההתחלה. מה תעשה המשטרה אם כל אחד מחברי הכנסת של השמאל ישכור דירה, ויתגורר בה עם מספר פליטים? מה תעשה הפרקליטות, כאשר מפלגות השמאל יודיעו שהן תממנה את ההגנה המשפטית של כל אדם שכנגדו יוגש כתב אישום בגלל החוק הזה? וכמובן, למאבק אסור להשאר בגבולות הארץ; צריך להכות במשרתי המשטר במקום הכואב להם באמת. מה יעשו הפרקליטים והשוטרים הבכירים, כאשר הם יגלו שאם הם יוצאים מגבולות ישראל, הם יצטרכו לענות לשוטרים אחרים על היחס שלהם לפליטים?

את החוק הזה צריך להפר. אם שני אנשים יפרו אותו ויגנו על פליטים, המשטר ישבור אותם בקלות. אלף אנשים, זה כבר לא יהיה כל כך קל. עשרת אלפים, והחוק יהיה אות מתה או שהמשטר יגיע אל סף מהפכה. יש חוקים שציות להם מעלה את השאלה של ת'ורו: "למה אתה לא בכלא?"

אבל שום דבר לא ישתנה, אם נמשיך לשחק בכללי המשחק של שנות השמונים והתשעים. הם מזמן לא רלוונטיים. לנגד עינינו מתרחשת הפיכה אמונית בישראל. כבר מדברים בגלוי על שלילת זכות ההצבעה ממי שלא שירת בצבא "או עשה שירות לאומי" – כאשר השירות הלאומי מסרב לקבל לשורותיו ישראלים פלסטינים. לבנימין נתניהו נועד תפקידו של פון פאפן בטרגדיה: הוא, השמרן הסמכותני, מי שבמהלכיו הערמומיים-בעיני-עצמו, שמיועדים לשמירה על עצמו ועל האינטרסים של בני מעמדו, יכשיר אותנו להגעת דיקטטור פולקיסטי.

אבל זה עוד לא נגמר. ואנחנו עדיין יכולים לשנות את התמונה, אם נרצה – כל זמן שנבין את המצב לאשורו. אנחנו מתמודדים עם הפיכה אנטי דמוקרטית, ואתה לא נכנס לזירת אגרוף בחליפת בלט.

לא אם אתה רוצה לנצח.

ועוד דבר אחד: מסתבר שרוב אלופי צה"ל פותחים את הבוקר עם סקירה תקשורתית של חברת יפעת, שמודיעה להם מה אמרו עליהם בתקשורת. אנחנו משלמים על שירותי השופוני של אלופי צה"ל. לגזור ולשמור לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שלא מדובר בפוליטיקאים במדים.

(יוסי גורביץ)

עכשיו באים?

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

מרצ פונה שמאלה? תמונה ממהפגנה במוצ"ש

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)

אשכנזי פסול עוד בטרם שוחרר

בשבועות האחרונים אנחנו חוזים בחגיגות השחרור של גבי אשכנזי: הרמטכ"ל יצא לסיור בשוק מחנה יהודה, לבוש כבר בציוויל, והתחכך עם הבוחרים. לשם שינוי, הוא גרר למקום גם את אשתו, רונית, נקודה שלא הייתי מעלה אלמלא הנ"ל שימשה ככל הנראה כ"מרכזיה" בינו ובין בועז הרפז. באותה הזדמנות, הוא גם ערך סיור מוצנע מעט יותר ב"עיר דוד", סיור שהובל על ידי דוד בארי, האיש והדריסה, שבסופו קיבלו חברי המטכ"ל – סטטיסטים בהופעה של אשכנזי – כובעים של העמותה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. אשכנזי, מודע לבעייתיות הפוליטית ולנוכחותם של הצלמים (באמת מעניין איך הם הגיעו לשם; יכול להיות שדובר צה"ל, אבי בניהו, שימש גם כדובר השקת הקריירה הפוליטית של אשכנזי, בעודו במדים? ארור החושד בכשרים), לא חבש את הכובע.

לפני כשבוע, הבהיר אשכנזי שבניגוד למיתוס התקשורתי המקובל בעניינו (שוב, שלום לבניהו), הפקת לקחים היא לא בדיוק הצד החזק שלו. בשבוע שעבר שוב נערך השירושנור – למרות שצה"ל מקבל את חלק הארי של התקציב הישראלי, הוא עדיין חש צורך לקבץ נדבות, כנראה כי לחיילים לא נשאר מספיק אחרי שאנשי הקבע לוקחים את שלהם – ובמהלכו התייחס אשכנזי לפרשת מסמך הרפז-אשכנזי.

לאחר שהפיץ את השקרים המקובלים – לאף אחד בצבא, הוא אמר, לא היה חלק בכתיבת המסמך, מתעלם בחינניות מנסיונותיו-שלו להחזיר את הזייפן לשירות מלא ומן העובדה שמי שאחראי להדלפת המסמך הוא ראש הלשכה שלו – ולאחר שרמז בגסות שיש קונספירציה בפרשה (הוא אמר שיש לו שאלות שטרם זכו למענה וש"מתוקף הנסיבות אני לא מברר אותן"), הוא פלט את ההבל הגדול של אותו היום. במבט לאחור, אמר אשכנזי, אילו כעת היה המסמך מתגלגל לידיו, הוא לא היה מחזיק בו במשך חודשיים (ומראה אותו לראש הלשכה ומספר אלופים מעוניינים, שכח להוסיף), אלא פשוט היה גורס אותו. זה המקום לדפוק את הראש במגן המצועצע הקרוב: הלקח של אשכנזי מהפרשה שבה היה מסובך עד צוואר הוא שבפעם הבאה, במקום לפנות לפצ"ר – לשכת אשכנזי, כזכור, שיקרה בתחילת הבלגאן וטענה שעשתה זאת – הוא יעשה את הדבר הנכון וישמיד ראיות. התקשורת הישראלית דיווחה על ההצהרה יוצאת הדופן מבלי לעשות את הדבר הנדרש: להירתע לאחור, ולשאול "רגע, באמת אמרת את מה ששמעתי אותך אומר?"

אתמול, הלך אשכנזי עוד צעד קדימה בקמפיין שלו, ותקף את הממשלה. בנימין נתניהו – מלך אביון, דובר ועובר, דומה לעיוור – יצא לעוד סיבוב של ספין, והודיע שהוא פותר את הבעיה המציקה של תלמידי הישיבות בכך שבעוד חמש שנים תתחיל הממשלה להפסיק להעביר קצבאות לאברכים ובשלב כלשהו (החלק הזה של התכנית לא הגיע להצבעה אתמול), גם תפטור אותם משירות צבאי. איפה הספין פה? בכך שנתניהו לא פתר את הנושא בחקיקה. זה היה שובר את הקואליציה שלו. הוא הסתפק בהחלטת ממשלה, החלטה שכל ממשלה אחרת יכולה לשנות בהצבעה פשוטה. ויהיו כנראה שתי ממשלות בחמש השנים הקרובות. בהחלט אפשר לראות את ציפי לבני, שאת היחס שלה לבעיות דת ומדינה אפשר להגדיר כזגזוג, דוחה את יישום ההחלטה ב, נניח, חמש שנים – כלומר, עושה בדיוק מה שנתניהו עושה והופכת את הנושא לבעיה של מישהו אחר.

ההחלטה הזו של הממשלה, עד כמה שהיא הגיונית, מאד לא פופולרית בציבור, שחלק ניכר ממנו שואף נקם על כך שהוא עצמו נאלץ לשמש שלוש שנים כעובד כפיה ורוצה שהחרדים יסבלו לא פחות ממנו. אשכנזי רכב על גל הטינה הזה להחלטת ממשלת נתניהו – שהיא, כאמור, הצהרתית בעיקרה – והודיע שהוא מתנגד להצעת הממשלה: הוא חושב שצריך לשלב את החרדים בצבא.

עכשיו, כמובן שזכותו של אשכנזי לחשוב כך ולמעשה יהיה משונה אם הוא יחשוב אחרת, בהיותו הנציג הבכיר ביותר של צה"ל. זכותו להביע את העמדה הזו בפורומים פנימיים, כולל זה של הממשלה עצמה, וזכותו להתריע שאם הממשלה מקבלת החלטה שמחסלת את מודל צבא העם – כפי שבעליל עשתה – הוא לא ישלים עם זה וישאיר את הדרגות על שולחן ראש הממשלה חודשיים לפני הזמן.

מה שאסור לגנרל מכהן במדים הוא לתקוף את החלטות הממשלה לאחר שהתקבלו. הממשלה היא המפקד של אשכנזי, לא הוא המפקד שלה. זו לא הפעם הראשונה שאשכנזי מנסה להעמיד את הממשלה במקומה; לפני כשנה וחצי הוא נכנס בנתניהו בישיבת הממשלה, אם כי אז הוא מיהר להתנצל. אז עוד היו לו, כנראה, אשליות על השנה החמישית הנכספת. עכשיו אין, והוא בוחן את מסלול ההמראה לקריירה הפוליטית. הסקרים כבר מבטיחים לו הצלחה פוליטית ניכרת. אמנם, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר גנרל פושט את מעיל הרמטכ"ל ונכנס לפוליטיקה, המניות שלו צונחות מהר יותר מאשר הקריירה של יוצא תוכנית ריאליטי, כך שעל הסקרים לא כדאי לאשכנזי להסתמך, ויש גם חוק צינון – אבל נראה שאשכנזי מתכוון, כמו עמיתו הממורמר בדימוס בוגי יעלון, לבנות את הקריירה שלו על תקיפת הממשלה שלא רצתה בשירותיו, ושהוא מתחיל בזה כבר עכשיו.

ובדיוק כמו בוגי, זה מוכיח שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד פוליטי, משום שהוא לא מבין את מבחני היסוד של משטר דמוקרטי: אחד מהם הוא כפיפותו של הדרג הצבאי לדרג הפוליטי. בקדימה, שחושבים שאשכנזי יכול לעזור להם – לבני, על פי שורה של דיווחים, רוצה אותו כתחליף לרמטכ"ל בדימוס המעיק עוד יותר, שאול "חסר החוליות" מופז – ולצורך כך המפלגה עשויה, על פי כל מיני קולות שהיא משמיעה, לבטל את חוק הצינון. אם אכן זה יקרה, יהיה בכך נזק כפול: כניסה של אדם לא ראוי לפוליטיקה, תוך כדי שינוי כללי המשחק לצרכיו האישיים. מדינה מתוקנת איננה מתנהלת כך.

אבל, אחרי הכל, במדינה מתוקנת אשכנזי היה הולך הביתה אחרי שהסתבר שראש הלשכה שלו הדליף מסמך שמטרתו חיסול יריב במטכ"ל, או במקרה קיצוני אתמול, אחרי ההתקפה על הממשלה. ישראל תקבל את המנהיגים שהיא ראויה להם: אחרי הספינר נתניהו יבוא, בשלב כלשהו, הספינר אשכנזי, שלא הצליח להציג הישג של ממש אבל הצליח לעשות הרבה רעש על "שיקום הצבא", ושהיה מעורב עד צווארו – יותר מכל קודמיו עד אהוד ברק – בתככי לשכות, חלקם על גבול הפלילי.

(יוסי גורביץ)

היהדות של ישי הורגת אותנו, ושיטת נתניהו: עוד שתי הערות קצרות על השריפה

דמי אחיך זועקים: החדשה החשובה של היממה האחרונה היא שאלי ישי סירב לקבל כבאיות שנתרמו על ידי ארגון ידידות נוצרי-יהודי. בתקופה שבה כיהן מאיר שטרית כשר הפנים, העביר ארגון International Fellowship of Christians and Jews שמונה כבאיות לישראל, בעקבות מלחמת לבנון השניה.

עם כניסתו של ישי לתפקידו, אומר דובר הארגון, הרב יחיאל אקשטיין – דוברו של ישי מסרב להכחיש או לאשר את הטענה – הפסיק משרד הפנים לקבל את התרומות. ישי אפילו סירב להכיר בתרומות שקדמו לתקופתו, סירב להגיע לטקס בנושא, סרב לפגישת צילום. אז הארגון העביר את התרומות שלו לגוף קצת יותר ידידותי. התנהגותו של ישי, כמובן, נבעה מהעובדה שהתורמים הם בחלקם הגדול נוצרים.

עד עכשיו חשבנו שאלי ישי הרג אותנו בפאסיביות, כלומר על ידי המנעות מיציאה למאבק על מה שהיה חובתו המיניסטריאלית. עכשיו מסתבר שההרג היה אקטיבי למדי: מסיבותיו הדתיות, הוא מנע ציוד חיוני להצלת חיים בישראל. במונחים הלכתיים, קשה לענות בשלילה על השאלה האם בעת קבלת ההחלטה חל על אלי ישי דין רודף כלפי כל הציבור בישראל.

אם הסיפור הזה לא יביא לפיטורי ישי, או לפחות להתפטרותו, אפשר להפסיק להעמיד פנים שאפשר לשנות את המשטר בישראל.

השיטה: בנימין נתניהו מזיע. איך אנחנו יודעים? הבוקר קידם הביביתון, המכונה גם "ישראל היום", את הטענה שמי שאחראי לשריפה היא… ציפי לבני. כן, כן – זה ב-2002, ככל הנראה כשהיתה שרה בלי תיק (בדצמבר, אחרי שמצנע ניצח בפריימריז של העבודה ופואד בן אליעזר התפטר מהממשלה, היא הפכה לשרת החקלאות ופיתוח הכפר). יחד איתה, בשאלה להפסיק את הכיבוי של מסוקי חיל האוויר – דן חלוץ, אז מפקד חיל האוויר, ציין שהחשיפה למים דופקת את המנועים שלהם – הצביעה כל הממשלה פרט לש"ס.

אז הבה נזכיר לנתניהו משהו. לפני שנה, כמעט בדיוק, התנהלה ישיבה בוועדת הפנים והגנת הסביבה, שדנה בתחום הכיבוי. כל הפרוטוקול שווה קריאה, אבל צריך לשים לב במיוחד לדבריהם של שלי יחימוביץ', אריה ביבי, ויואב גדסי.

יחימוביץ' הסבירה את שיטת נתניהו: קודם כל מייבשים. לא מעבירים תקציבים. (אריה ביבי: "יש פה כדרור, תאמין לי שמרדונה לא מכדרר ככה. הממשלה אומרת: אני נותנת את ה-50 אחוז. הבעיה עם ה-50 אחוז השניים, שצריכים לבוא מהמועצות. הרשויות, אין להן כסף גם ככה לחיות, ואז המועצה אומרת: אני לא נותנת, וככה זה נגרר, ואין כבאים"). אחר כך ממתינים בסבלנות עד שארגון יפסיק לתפקד – ואיך יתפקד, בלי תקציב נאות? – ומתחילים להתלונן בקול על כך שהוא לא מתפקד. לוחצים עליו לעבור "רפורמה" כדי שיקבל תקציבים. איך נראית הרפורמה?

יואב גדסי, יו"ר ארגון הכבאים הארצי: "הבאתי תוכנית – לא טוב. מה טוב? רק מה שהם רוצים; בלי זכות התארגנות, בלי כלום. מה רוצים, להפריט? רוצים עובדים זרים? בכבאות עוד מעט יביאו גם עובדים זרים. רצו להפשיט אותנו לגמרי, בלי זכות התארגנות, בלי כלום. עובדים חיילים. אז שיגייסו אותנו לצה"ל או למשטרה. אם הייתי רוצה להיות שוטר, הייתי מתגייס למשטרה. לא התגייסתי, כי אני שירות אזרחי. לא משטרה ולא צה"ל. ופה התפוצץ…. רוצים להביא אותנו לקריסה, שנתחנן לרפורמה. אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה…".

ככה זה עובד. בדרך כלל, בלי טרגדיות פומביות ובלי יותר מדי רעש. הפעם זה התפוצץ לנתניהו ולאוצר בפרצוף. נציג האוצר, אגב, הוא סגן שר האוצר, יצחק כהן. איש ש"ס. איכשהו, נראה לי שאם שירותי הכבאות היו חשובים מספיק לאלי ישי, הוא היה מגיע איתו להסדר. ואולי הגיע הזמן להפסיק עם האנונימיות הזו של "נערי האוצר": לפרסם את השמות שלהם. שכל מי שירצה לדעת יוכל לברר מי היה בוגר החוג לכלכלה שהחליט שהוא מבין מספיק בכבאות כדי לקבוע מה צריכה תחנה. אחרי הכל, האחריות היא במידה רבה שלהם.

(יוסי גורביץ)