החברים של ג'ורג'

מדינת ישראל, לא בנימין

ראש הממשלה, שרוממות המשילות בגרונו, שוב משחק בחוקי היסוד לתועלתו האישית ולאסונה של המולדת

נתיניו של בנימין לבית נתניהו, הראשון לשמו, התעוררו הבוקר וגילו שהמולדת שלהם דילגה שלב קדימה בהתדרדרות לטוטליטריות. שופר המשטר, ישראל היום, דיווח בכותרת ראשית מרעישה על קונספירציה איומה, שהוא כינה פוטש: כביכול בכירים במפלגת השלטון, בראשות הנשיא, חותרים תחת ראש הממשלה והם זוממים להביא להדחתו לאחר הבחירות. זאת, באמצעות ניצול הסמכות הנשיאותית להטיל את הקמת הממשלה על כל חבר כנסת שימצא לנכון, ולא על ראש הסיעה הגדולה ביותר. השליט כבר לא חושש ממפלגות אחרות; הוא מוטרד כעת מתככים בתוך מפלגת השלטון. לא ברור מתי ייערך הטיהור שיסלק מהמפלגה את האלמנטים הנפשעים שבוגדים במהפכה הלאומית, אבל בינתים יצא קול מלפני המלך כי יש לשנות את חוק היסוד העוסק בנושא.

לא ברור מי בסביבתו של נתניהו הוגה, בשכבו על משכבו, בתרחישים חוקתיים שמתאימים יותר לכותב סדרות מתח מאשר לפוליטיקאי. המשטר הישראלי קיים בצורתו הנוכחית יותר מ-60 שנה (להוציא אפיזודה קצרה יחסית של בחירות ישירות לראשות הממשלה). הנשיא תמיד הטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שיכול להציג לצידו את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת. מי כנתניהו יודע את זה: בשנת 2009 הוא הפך לראש הממשלה למרות שקדימה היתה המפלגה הגדולה יותר. כדי שהמזימה המיוחסת לריבלין ולגדעון סער תעבוד, יש לציין, הם יצטרכו לגייס יותר חברי כנסת מנתניהו. אם זה יהיה המצב, לא יהיה פה שום פוטש: הכנסת תביע אי אמון בנתניהו. יש לציין, למען הסר ספק, שאני משוכנע שהנשיא ריבלין לא היה תומך במזימה כזו, ועם כל חוסר הערכתי לגדעון סער, מדובר בפוליטיקאי מיומן שלא היה הוזה תרגיל כזה, ואם היה עולה בכל זאת בדעתו, לא היה יוצא מפיו, שמא יצחקו כל שומעיו.

בית הנשיא יצא הבוקר בהודעה חריפה, לדעתי חסרת תקדים, שבה האשים את לשכת נתניהו בפראנויה. האם זה אכן המצב? מצד אחד, מדובר בתרגיל פוליטי שהורגלנו בו: נתניהו עושה טראמפ ומנסה להטות את דעת הקהל מכשלונותיה של ממשלתו ומהעובדה שהמשטרה הודיעה על סיום חקירותיו, בכך שהוא מאשים קושרים מדומיינים בחתירה תחתיו. בדרך, כמקובל, הוא מערער את מוסד הנשיאות ומשמיץ את האדם שאכן רוצה להחליף אותו.

אז כן, יש כאן תרגיל פוליטי. אבל הוא נשען על שכבת יסוד, שאומרת שהציבור יקבל כמובן מאליו את הנחות היסוד של נתניהו – שכולם קושרים נגדו. זה הרגע שבו הפראנויה הפכה לממוסדת: היא כל כך מובנית לתוך המערכת של סביבתו של נתניהו, שאין לה בעיה לצאת עם ידיעה שמבוססת כולה על פראנויה. החללית התנתקה מבסיס האם.

ועל זה, כנראה, ידברו כל זמן שהבלון הזה יחזיק מעמד. אני רוצה לדבר על נקודה אחרת. הדבר הראשון שקרה אחרי הפרסום של ישראל היום (שאני למד שקדמו לו פרסומים כושלים אצל כתבלבים אחרים של נתניהו) היה שאחד הח”כים הנרצעים של נתניהו השתמש בפרסום כאמתלה לתיקון חוק יסוד, כך שיורה לנשיא להטיל את הקמת הממשלה רק על ראשי מפלגות.

התיקון לא נטול הגיון. הרי לא יעלה על הדעת שהנשיא יטיל את הקמת הממשלה על אורן חזן, נניח. אבל כדי שמשהו מסוג זה יקרה, אנחנו צריכים קליגולה בתפקיד הנשיא. ולמרות שהיה לנו אנס אחד במשכן, הסיכוי שיומנה לתפקיד אדם שמעריך את הסגולות היחודיות שמביא סוס מלחמה לתפקיד קונסול נמוך משהו. אם כי, כשחושבים על אורן חזן כראש ממשלה, הבחירות של קליגולה מתקרבות לגבול הסבירות.

אבל, כמובן, כדי שיהיה קליגולה בתפקיד הנשיא, אנחנו צריכים קליגולה של ממש: פסיכופט שיבוז כל כך לתפקיד שהוא מייצג, שישנא כל כך את ארצו וחוקיה, שהוא יעשה הכל להפוך אותם ללעג וקלס, שהוא יפגין שקודמיו יסרו את העם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים – ויאלץ אותם לנשק את העקרב. ואם לא? ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.

כשאנחנו חושבים על הנושא באור הזה, ברור מי משחק את תפקידו של קליגולה במחזה. מי האיש שמאלץ את חנפיו להביך את עצמם בשידור חי, ולהפוך את עצמם לבדיחה חיה. טיבריוס היה כנראה עריץ לא פחות מיורשו, אבל הוא הבין את מהות התפקיד שמילא (ואולי מילא בחוסר רצון). כשהציע הסנאט הרופס לטיבריוס לקרוא לחודש ספטמבר על שמו – כפי שנקראו יולי ואוגוסט על שמות קודמיו – השתיק אותם הפרינקפס במשפט חד: מה יקרה, שאל, כשנגיע לפרינקפס ה-12?

מדינה וציבור מבוססים על חוקים. ההנחה הקדומה היתה שיש להכיר את חוקיהם של עמים, כי על סמך החוקים אפשר להכיר את העם. טקיטוס, שתיעב את היהודים, הודה בשמץ של יראה וכבוד שהם מחיים את כל הילודים, ולא מפקירים את התינוקות הפחות מוצלחים – אחד המנהגים היותר מפלצתיים של העת העתיקה. חוקים אינם דבר שיש להקל בהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחוקי יסוד, שהם תחליף החוקה שלנו.

ואף על פי כן, כשעלה הסיוט במוחו של נתניהו שמא הנשיא ובכיר בליכוד יקשרו נגדו, הדבר הראשון שעלה על הפרק היה שינוי חוק יסוד. נתניהו משחק בהם כבפלסטלינה ותמיד עשה זאת. בקדנציה הקודמת, שינה את אחוז החסימה. המטרה היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות. התוצאה היתה שהן התאחדו. לפני מספר שבועות הוא ניסה לשנות את אחוז החסימה לאחוז הקודם: הסיבה לכך היתה החשש שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. לפני מספר ימים, העלה אחד מרצועיו של נתניהו בכנסת בלון נוסף: שינוי חוק יסוד הכנסת, כך שלפני העמדה לדין של ח”כ תצטרך הכנסת להצביע על כך. זה אכן היה החוק הישן, ששונה ב-2006, ונתניהו לא התלונן על כך עד עכשיו. כעת, עם סיום החקירות, הוא רוצה לשנות את החוק.

אפשר להמשיך. בשנת 2000, כשגוועה ממשלת ברק המגוחכת, חשש נתניהו שהוא לא יוכל להתמודד לראשות הממשלה משום שבאותה העת לא היה חבר כנסת. החוק אז אפשר רק לחברי כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. האזרח המודאג נתניהו הפעיל לחץ על חברי הכנסת של הליכוד, ששינו עבורו את החוק. ברק שלף תרגיל של הרגע האחרון והתפטר מבלי לפזר את הכנסת, ונתניהו הודיע – בטעות הגדולה ביותר של הקריירה הפוליטית שלו – שבמצב כזה הוא לא מוכן להתמודד. ההמשך ידוע.

חוקים הם אבן היסוד של חברה. בישראל כוחם חלש מהרגיל, מכמה סיבות. רוב היהודים החיים כאן הם צאצאיהם של חברות שבהן החוק היה רק המלצה לא מחייבת. יהודים כמעט בכל מקום ידעו שהחוק משרת אחרים, שהם מופלים בו, וכיוון שכך – ומאחר וברוב המקרים, לא היתה להם יד בחקיקתו – לא טרחו להתייחס אליו. המהפכנים שהקימו את המדינה, מלכתחילה לא ראו את החוקים שהפילו כמחייבים. התירבות של ישראל, הרגלתה למשטר חוק, היתה פעולה ארוכת שנים (החוק האחר שפעל בצד, החוק שהפלה בעקיפין ובמישרין בין יהודים וערבים, לא הועיל; אבל זה סיפור אחר.)

חוקים יוצרים כללי משחק. ההנחה במדינה דמוקרטית שיש חוקים, ושיש לציית להם. אם אין חוקים, אם יש לכל יותר הנחיות לא מחייבות שניתנות לשינוי ברוב מקרי, מה שנותר לך הוא מדינה ללא יסודות או מוסדות. אם הכל הוא רצון השליט, אנחנו צוללים חזרה למשטר יחיד.

מדינה חופשית וכזו שראוי לחיות בה, כפי שידע כבר מקיוואלי, היא מדינה שבה החוקים ברורים ונאכפים והאזרח רשאי לעשות כרצונו ולפעול מתוך הנחה של העדר שרירות. מדינה שבה החוק יכול להשתנות מרגע לרגע היא מדינה לא יציבה, מדינה שמרגילה את אזרחיה לאי יציבות ואף מעודדת אי יציבות. המעז מנצח.

אולי הנזק הגדול ביותר שהמיט בנימין נתניהו על מולדתו האחרת היה ערעור מוסדותיה והנחלת הציניות והיאוש בקרב תושביה: האמונה שלא יכול לבוא שינוי, כי אין בסיס יציב שעליו אפשר להביא שינוי. ומה הטעם להשתתף במשחק שכלליו יכולים להשתנות בן רגע, מבלי שתוכל להשפיע על כך?

זה פוסט שמרני למדי, בהתחשב, אבל בזמנים שכאוס מוקצף בפראנויה הוא השולט, יש צורך קודם כל להרגיע את האדמה הרועדת. ולסלק את מקור הרעש. אחרי הקדנציה הראשונה של נתניהו דימה עמוס עוז את הרעש הקבוע שיצא ממנו כקומפרסור שניצב מחוץ לחלון שלך. הרעש רק התגבר מאז. הגיע הזמן להשקיט אותו.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט, העיר בפני אסף הרשקו שלמהלך של נתניהו יש כיוון פוליטי ברור: מניעת החלפתו על ידי חבר אחר מסיעתו במידה ויועמד לדין. אם רק ראשי סיעות יכולים לשמש כראשי ממשלה, חברי הליכוד יתקשו לבחור בראש סיעת מיעוט להחליף את נתניהו. יצוין שלאורך ההיסטוריה, לא מעט ראשי ממשלה הגיעו לתפקידם אחרי שמונו על ידי חברי מפלגתם וללא בחירות: אשכול, מאיר, רבין (בכהונה הראשונה), שמיר, פרס (בכהונה השניה) ואולמרט (בתקופה הקצרה שבין השבץ של שרון ובין בחירות 2006).

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אוליגרכיה כפי שלימד אותי היועמ”ש

איך מפצל היועץ המשפטי את מערכת המשפט לשתיים: אחת למקורבים ואחת לפשוטי העם

מחר (ב’) צפויים שלוחיו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להכריז רשמית על פטירתו של השוויון בפני החוק. במסמך שהם יעבירו לבג”ץ – על הנסיבות, בהמשך – הם יטענו שלפרקליטות מותר ליישם שני הליכים שונים בתכלית באכיפת חוק: חקירה פלילית לסתם אזרחים, ו”בדיקה” למיוחסים.

מה ההבדל? ובכן, חקירה היא חקירה. מפעילים את כל האמצעים: האזנות סתר, צווי חיפוש וחקירות באזהרה בחיפוש אחרי ראיות לעבירה. היה ויש ראיות, מגישים כתב אישום. הפרקליטות אומרת עכשיו שמדובר בהליך בעייתי: “פתיחה בהליכה חקירה פלילית כנגד אדם, אף אם בסופה לא מוגש נגדו כתב אישום, עלולה להיות בעלות השלכות רחבות היקף על הנחקר […] ולפגוע במהלך חייו התקין במישור האישי, המשפחתי, החברתי, התעסוקתי וכיוצא בזה. לא פעם לחקירה פלילית יש גם השלכות ציבוריות מעבר לעניינו האישי של הנחקר עצמו.” הכל נכון. בדיוק בשל כך רשאית המשטרה לא לחקור טענות שמגיעות אליה אם היא סבורה שאין בהן ממש. אבל מה אם יש בהן?

ובכן, במקרה הזה יהיו שני מסלולים. באחד מהם נהיה אתם ואני. בשני יהיו המיוחסים. המסלול השני נקרא “בדיקה פלילית”, ועד למסמך הזה הוא לא היה מוגדר. בשנים האחרונות נערכו “בדיקות” למספר אנשים:

1. בנימין נתניהו בפרשת ביביטורס. התיק נסגר ויש בג”ץ על הסגירה (ראו בהמשך).

2. אריה דרעי. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

3. דוד ביטן. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

4. בוז’י “מי?” הרצוג. הבדיקה במקרה של הרצוג הבשילה לחקירה פלילית, וזו נסגרה מחוסר ראיות.

5. סילבן שלום. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

6. גדעון סער. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

7. ציון קינן. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

יכול להיות ששמתם לב למשהו משותף לכל השבעה. הם לא בדיוק פשוטי עם. וכאן מת השוויון בפני החוק.

למה? כי חקירה צריכה להיות מהירה. מהירות היא קריטית. אם אתה מושך זמן, ובדיקה בהכרח תמשוך זמן, אתה מאפשר לחשודים לשבש את החקירה, להשמיד ראיות ולהשפיע על עדים. יתר על כן, גם בלי זדון מכל צד, משיכת זמן גורמת לנזק החמור מכולם – השכחה של עדים קריטיים. מרח מספיק זמן, והעדים בכנות לא יזכרו פרטים חשובים. על כל פנים, לא באופן שיעמוד בחקירה נגדית ראויה.

בפרקליטות טוענים שבכוונתה “לעשות כל מאמץ לקיים בדיקה מקדימה בתוך זמן קצר ככל הניתן”, אבל אם נסתכל על התיק שהוליד את כל הבלגאן – תיק ביביטורס, שנמרח שנים על ידי היועמ”ש הקודם, יהודה וינשטיין – אפשר לראות כמה נלעגת ההבטחה הזו. והיא מגיעה מאביחי מנדלבליט, האיש שהפך את מריחת הזמן לאמנות מסמוס החקירה.

למה המסמך הזה מגיע עכשיו? או. במהלך המריחה של פרשת ביביטורס, הגיש ח”כ מיקי רוזנטל (המחנ”צ) עתירה לבג”ץ בטענה שמדובר בהליך למיוחסים. הפרקליטות משכה זמן וניסתה להתנגד לעתירה, אבל חויבה על ידי בית המשפט להגיש הנחיה מסודרת. רוזנטל עתר כנגד ההנחיה בטענה שהיא, שוב, מעודדת אי שוויון; בג”ץ הורה לפרקליטות להגיש מסמך מתוקן. זה מה שיצא מההוראה הזו.

כלומר, בעקבות נסיון של היועמ”ש הקודם למסמס חקירה כנגד ראש הממשלה נתניהו, אנחנו מקבלים עכשיו מסלול לביטול השוויון בפני החוק לכל האזרחים. המיוחסים יקבלו מסלול איטי לחיסול חקירה, שאר הציבור יישאר עם כל הנזקים של המסלול הפלילי הרגיל כפי שציינה אותו הפרקליטות.

שימו לב במיוחד לציון קינן. בכמה מדינות יש מסלול משפטי מיוחד לפוליטיקאים. הטענה איננה חסרת משקל: היא אומרת שחקירה כנגד נבחר ציבור משבשת לא רק את חייו, אלא גם ובעיקר את יכולתו לשרת את הציבור שבחר בו. אם מנדלבליט וניצן היו מגיעים עם הצעה אחרת – למשל, חקירה מהירה במיוחד, עם יחידה מיוחדת ומשאבים יוצאי דופן, של חשודים שהם נבחרי ציבור – יכול להיות שהייתי תומך בה. מה שהם מציעים בפועל הוא מסמוס חקירות לנבחרי ציבור – ולחברי האוליגרכיה בכלל.

ציון קינן, כזכור, אמנם איננו נבחר ציבור אלא מנכ”ל בנק הפועלים (בזמן שהועלו נגדו חשדות) – אבל שי ניצן קימבן גם לו “בדיקה” במקום חקירה (בחשד לעבירה של תקיפה מינית), והפרקליטות סגרה את התיק מבלי שקינן נחקר באזהרה. יש לציין שהאשה שהאשימה את קינן בתקיפה מינית קיבלה פיצוי של כשישה מיליוני שקלים מבנק הפועלים כשנה לפני ששי ניצן מילט את קינן מאימת הדין.

אנחנו מדברים, נזכיר, על אותה הפרקליטות שמיהרה להגיש כתב אישום – לא רק חקירה, כתב אישום – כנגד עו”ד ברק כהן בשל הקמפיין שניהל נגד הגזלנים הבכירים של הבנקים. אנחנו מדברים על אותה הפרקליטות שלאחר שאפי נוה, יו”ר לשכת עורכי הדין, נתפס כשהוא מנסה להבריח מאהבת במעבר הגבולות, עובדה שהוא לא הכחיש, מיהרה להודיע שהיא שוקלת לסדר לו הסדר מותנה. כלומר, שהפרקליט הבכיר המקורב לשרת המשפטים, אף שהודה במיוחס לו בחקירה, לא יורשע אלא יקבל הסדר ללא הרשעה. הנוהל הזה קיים, אבל הוא מיועד בדרך כלל לעבריינים צעירים שהמטרה היא שהם לא יעברו דרך בתי הכלא. אם אתם או אני היינו מנסים את השטיק שניסה נוה – שלא ברור לי עד היום למה הוא היה מועיל – היינו כנראה עדיין במעצר, ואף אחד לא היה חולם לתת לנו הסדר מותנה. הברחת גבול היא עבירה קשה.

אלא אם, כמסתבר, אתה יקירה של שרת המשפטים.

הבלון של ההסדר המותלה של נוה, יש לציין, הופרח על ידי הפרקליטות לפני שהיא הודיעה רשמית על מתווה ה”בדיקה” למיוחסים שלה. טוב להיות חלק מהאוליגרכיה.

אין לדעת מה יאמר בג”ץ על ההצעה המגונה של מנדלבליט וניצן. זה כנראה תלוי בהרכב, וראיתי הרכבים שקיבלו טיעונים משונים יותר. אבל אם הוא לא ישלח את מנדלבליט הביתה, הגיע הזמן שהציבור יעשה את זה. יש גבול לכל. מעולם לא היתה לי דעה חיובית על מי שהוא כנראה המשפטן המזיק ביותר בהיסטוריה של ישראל, אבל חיסול השוויון בפני החוק באמצעות תרגיל מנהלי זה באמת גשר אחד רחוק מדי.

(יוסי גורביץ)

לא עבירה פעוטה

אביגדור ליברמן, שהיועמ"ש ההססן הודיע שלשום (ה') על סגירת רוב התיק נגדו, הודיע אתמול (ו') על כך שהוא מתפטר מהממשלה. מקורביו של ליברמן פיזרו שמועות על כך שהוא מתכוון לחזור כשר עוד בממשלה הנוכחית, ושמה שהוא רוצה כרגע הוא עסקת טיעון נוחה – אולי אף קודם לבחירות. ליברמן, שכנראה נהנה להתל בפרשנים הפוליטיים, הודיע ביום חמישי שאין בכוונתו להתפטר ויממה לאחר מכן יצא בהודעה הפוכה. שני שרי ליכוד – גדעון סער וגלעד ארדן – שיצאו להגנתו בתקשורת יצאו וביצה שפוכה על פניהם. ליברמן התחייב ב-2009 שאם הוא יועמד לדין הוא יתפטר, ושתוך כמה חודשים יתפטר גם מתפקיד יו"ר המפלגה; אז הוא אמר.

ליברמן ותומכיו מנסים עכשיו לתאר את העבירה המיוחסת לליברמן – הוא קיבל מסמכים הקשורים לחקירה נגדו משגריר ישראל בבלארוס, זאב בן אריה, שבמינויו היה מעורב, ואחר כך השמיד אותם; את השגריר קידם אחר כך לתפקיד במדינה אחרת – כעבירה פעוטה.

היא לא. היא אם כל חטאת. יש לנו פוליטיקאי בכיר, שחשוד בשורה של עבירות פליליות חמורות, שממנה את איש שלומו לתפקיד של שגריר. הלז, כשהגיעו לידיו מסמכים משטרתיים שקשורים לחקירה נגד הממנה אותו, מסמכים שהיו מיועדים למשטרה של המדינה בה שימש כשגריר, העביר אותם לידי ליברמן. בתמורה, למרות שבן אריה לא נחשב – בלשון המעטה – לאחד מהמוצלחים שבשגרירי ישראל, ליברמן טרח לוודא שהוא ימונה שוב לתפקיד שגריר. ההגדרה היבשה שנתן היועמ"ש לעבירה הזו היא "הפרת אמונים." בפועל יש כאן השתלטות נוסח המאפיה על תפקידי שלטון, כשהפוליטיקאי זוכה לדעת מה הם החשדות של המשטרה נגדו. זוכרים איך ציין אלדד יניב שליברמן נראה כאילו הוא יודע מראש מה עומדים החוקרים לשאול אותו? ככה עושים את זה. יצוין, אגב, שבשעתו טען ליברמן שהוא לא קיבל מבן אריה את החומר וסירב לקרוא אותו – אבל לא דיווח על כך לרשויות. זה לא מה שנאמר בכתב האישום, אבל די היה גם בכך לחסל את הקריירה שלו בכל מדינה שומרת חוק.

זה לא המקרה היחיד מסוגו שבו מעורב ליברמן. היתה כל הפרשה המשונה של סטניסלב יזמסקי, שהועסק כמתמלל משטרתי ואז נמלט לחו"ל עם תמלולים על שורה של חשודים בכירים, ביניהם ליברמן. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, שכנראה רק וינשטיין גרוע ממנו בתפקידו, השתמש בפרשה הזו… כדי להדיח את ראש אגף חקירות של המשטרה, משה מזרחי (היום מועמד ברשימת העבודה לכנסת.) הטענה היתה שמזרחי שמר תמלולים של שיחות שצריך היה להשמיד. העובדה שעבריינים בכירים הפעילו חפרפרת ביחידות החקירה של המשטרה היתה כנראה חשובה פחות.

וכמובן, בעקבות ההחלטה של וינשטיין, לא נקבל תשובה לשאלה המסקרנת איך הצליחה בתו של ליברמן, בגיל 21, לקבל מיליונים. לא נדע מה היו הקשרים שלו עם עבריינים ידועים מחבר העמים כמו מיכאל צ'רנוי, שעל פי טיוטת כתב האישום המקורית כנגד ליברמן העביר לו חצי מיליון דולר בתרומות לא חוקיות. לא נדע מה מקורם של כל הכספים שזרמו אל שלל החברות שלו.

ואחרי כל זה, ליברמן רוצה שנאמין שהעבירה של קבלת המידע הסודי מהשגריר היא עבירה פעוטה, כזו שאפשר לסגור במהירות בעסקת טיעון ערב הבחירות ושאפשר לדרוש שבית המשפט יקבע שאין בה קלון – אחרת האיש שהיוון (לכאורה, לכאורה) את תפקידו כפוליטיקאי לשלל הכנסות משלל טיפוסים מפוקפקים, ימצא את דרכו אל ברזי הכוח חסומה לשבע שנים. אם יימצא יועץ משפטי, ויימצאו שופטים, שיסכימו לקבל עסקה שכזו, אפשר להפסיק עם הפסאדה שנקראת שלטון החוק בישראל. המון זועם עם קלשונים ולפידים יעשה כנראה עבודה טובה ונקיה יותר ממערכת משפט שמוכיחה שאם אתה חזק מספיק ומקושר מספיק, אתה יוצא בכמעט כלום. צחי הנגבי הורשע בעדות שקר; חיים רמון במעשה מגונה שלא בהסכמה; עמרי שרון הורשע בעדות שקר; כולם יצאו ממעשיהם ללא קלון. אם גם מצב שבו פוליטיקאי מנצל את מעמדו כדי לקדם אחד ממקורביו כדי שזה יוכל להעביר לו חומר חקירה חסוי כנגדו ייחשב ל"נטול קלון," צריך לתהות אם מערכת המשפט שווה את כל הכסף שאנחנו משקיעים בה.

העובדה שהציבור מושחת מספיק כדי שהוא ימשיך לקבל פוליטיקאי כזה בתפקיד בכיר היא כבר סיפור אחר.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מאירועי יוני 2012: רסיסים

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

שלטון החוק? תעשו לי טובה

בעקבות פרשת האולפנה, צויר בנימין נתניהו בעיתוני העולם כמי ש"שמר על שלטון החוק" הישראלי אל מול המתנחלים ועוזריהם, שניסו להעביר את חוק ההסדרה. כך אוהב נתניהו שמציירים אותו: ימין מתון, נחוש מול הימין הקיצוני.

הבל הבלים, שטות ורעות רוח. אם מישהו היה צריך הוכחה לאופן שבו רואה נתניהו את שלטון החוק, אפשר היה לראות אותה בהתרסה שלו בכנסת כלפי ארגוני השמאל והפלסטינים: אם תעתרו לבג"צ, אם תנסו לשמור על זכויותיכם החוקיות, נדפוק אתכם עוד יותר. כך מדבר מי שאמור להיות אמון על אכיפת החוק ופסיקות בתי המשפט.

ולא שהפסיקה בפרשת האולפנה היתה חריגה במיוחד. היא הורתה לפנות מבנים שבנו מתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. הסיפור מעניין: הוא מגלם בתוכו את כל הכיבוש. קודם כל, החרימה המדינה את השטח בסוף שנות ה-60. הוא היה אז כרם. המדינה הפקיעה אדמות בסביבתו, ובנתה עליו את הבסיס הצבאי בית אל. השטח המדובר לא הופקע, אבל היה קרוב לבסיס, והכניסה אליו נאסרה על הפלסטינים אלא בסופי שבוע; עורך הדין מיכאל ספרד מעריך שהמהלך הזה היה בלתי חוקי לחלוטין, אבל לך תריב עם צה"ל. אי אפשר לקיים כך כרם, והוא גווע. המדינה הרגילה את בעלי הקרקע להתייחס אליה כאל קרקע אבודה.

יותר מ-30 שנה אחר כך, השתנה במפתיע היעוד של הקרקע. עכשיו היא כבר לא היתה צמודה לבסיס, עכשיו אמורים לבנות עליה מבנים. אבל כאן יש בעיה: המדינה יכולה להפקיע שטחים לצרכים בטחוניים, והיא יכולה להכריז על שטחים כנטולי בעלים ועל כן "אדמות מדינה" שאותן היא משעבדת לצרכיהם של בני מדינה אחרת, והיא יכולה כמסתבר פשוט למנוע "מסיבות בטחוניות" כניסה לשטחים שסמוכים לשטחים שתפסה; אבל היא עדיין לא יכולה לנהוג כליסטים, להפקיע את האדמה לצרכים בטחוניים ואז להעביר אותה ישירות ליהודים.

על כן, נחלצו המתנחלים לעזרה. כמה חברות מתנחלים רקחו עסקה מפוקפקת: הם החתימו פלסטיני כלשהו על חוזה מכירה של שטח שלא היה שלו. ספרד מעלה נתון מעניין: עורך הדין של הרוכשים הבחין ששמו של המוכר לא היה זהה לשמו של בעל השטח; על כן הוא נתן לו מקדמה והוסיף סעיף לחוזה, שבו נאמר שהמכירה תושלם כאשר האיש ישוב עם ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא שב מעולם ועל כן, טכנית, המכירה לא הושלמה מעולם. עורך הדין היה דוד רותם, היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו, חבר בוועדה לבחירת שופטים, ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.

הגזל הזה היה כל כך בוטה, שהמנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים שם מיד עם הקמתם, ב-2006. הוא, כמובן, לא אכף אותם – כחלק ממדיניות רשמית של אי אכיפת צווי הריסה כנגד בתים של יהודים. בדרך כלל, אדמה אבודה כזו, שכבר 40 שנה יצאה מידי בעליה, לא מושכת תשומת לב. הפעם דווקא כן, והעסק הגיע לבית המשפט, שם יצא כל הלכלוך החוצה.

המדינה הודתה ששם המוכר במסמכים שהציגו החברות מעולם לא היה רשום כבעל השטח; החברה, קבע המנהל האזרחי, ידעה "שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין"; מוכר הקרקע היה בן שבע (!) בעת רישום המקרקעין; ולא בוצע שינוי בטאבו, כנדרש. פרטים נוספים פה.

חקירה פלילית בנושא נפתחה והתנהלה בעצלתיים. למרות שהבכיר ממתנחלי בית אל שהיה מעורב בפרשה הודה בחקירתו שידע שאין לו היתרי בניה, ולמרות שהחברה הקבלנית מסרה מסמכים שקריים לבנקים, החקירה נסגרה. ספרד מנהל כעת עתירה כנגד הסגירה הזו. היעדר ההיתרים, אגב, לא הפריע למשרד השיכון לשפוך תקציבים במקום.

עכשיו, במדינת חוק, כל החברות המעורבות היו עוברות חקירה צולבת, הפקידים שאישרו הקצבות של משרד השיכון לבניה על קרקע גזולה היו עפים מתפקידם, והחברות המעורבות היו משלמות לבעלי הקרקע החוקיים את כל ההכנסות – ממכירת דירות ומהשכרתן – שעשו מהשטח הגזול, ועוד מוסיפות פיצויים.

אבל בישראל, אף אחד לא מתעניין בזכויותיו של בעל הקרקע הנגזל, שהאדמות שלו הופקעו תחילה בכוח הזרוע, ואחר כך – בתיווכו של מי שיהיה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט – הועברו לזרים. החוק, אליבא דנתניהו, לא שומר על זכויותיו של בעל הקרקע; הוא לא בן לעם הנבחר ולא לאצולה המיוחסת של המתנחלים, שעבורם עושים הכל. הוא קוץ מעיק, מטרד, שהצליח לזכות בנצחון נדיר על מערכת העושק הממושפטת שלנו – ועל כן יש לאיים עליו.

על פניו, על נתניהו היה לבצע את פסק הדין ללא שהיות, ללא משחקים, וללא הבטחות פיצוי למתנחלים. "שלטון החוק" הוא הכלי המרכזי של הכיבוש, האצטלה – מסמורטטת, צואה וקרועה, אבל אצטלה – שמשווה פנים מהוגנים למה שהוא מסע של גזל ושוד (בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל!). בלעדיו לא היה כיבוש. נתניהו, מתוך האינטרסים שלו-עצמו, היה צריך להגן עליו. כך נהג בגין אחרי בג"צ אלון מורה.

אבל נתניהו איננו בגין. הוא חייב למתנחלים יותר מדי, הוא איננו יכול להעמיד פנים כאילו יש חוק שוויוני שכולם חייבים לציית לו משום שהחברה הישראלית כבר מזמן לא מוטרדת מכך שהיא חברה מפלה. מבחינת רוב היהודים החיים בישראל, שהם הבסיס של נתניהו והם הסיבה ששלטונו יציב כל כך, אין שום דבר לא בסדר בכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר, רע יותר, לפלסטינים. זו מדינת היהודים, אחרי הכל.

שורש הרע, כמובן, הוא בכך שבג"צ בכלל מאשר פניית פלסטינים אליו. הוא זה שיצר את האצטלה הזו של פיקוח משפטי על הכיבוש, פיקוח שלא קיים בפועל ב-99.99%. חברי הכנסת שמתלוננים בכל פעם שבג"צ בכל זאת מסרב לאשר את הבלתי ניתן לאישור יכולים לשנות את המצב בקלות: הם רק צריכים להעביר חוק קצר ופשוט, שאומר ש"בתי המשפט הישראלים לא יפסקו במקרים המתרחשים בשטח הנמצא תחת שטח שיפוט צבאי." עד לאחרונה, עד שאבד המצפון הערכי של החברה הישראלית, הם נמנעו מחוק כזה: הם ידעו שבלי בתי המשפט הישראליים אי אפשר יהיה עוד להגן על הכיבוש. עכשיו רוב הישראלים כבר לא מבינים זאת, וגם לא אכפת להם מכך שהם כובשים עם אחר. חוק ההסדרה היה נסיון להעביר חוק דומה. יהיו עוד – ובפעם הבאה, השמאל צריך לתמוך בחוקים כאלה. את המסיכה של "שלטון החוק" צריך לקרוע מעל פניו של הכיבוש – ושל ישראל.

ועוד דבר אחד: איילת שקד, הפנים העאלק-חילוניות של ארגון הקש "ישראל שלי", הודיעה היום כי היא מתפקדת ל"בית היהודי", השם המודרני של המפד"ל. היא תתמודד ברשימה אחת עם נפתלי בנט – גם הוא ממקימי "ישראל שלי" – ועם אביחי רונצקי, שפסק שמעיקר הדין מותר למנוע טיפול רפואי משבויים ושקודם אחר כך לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. שקד אמרה שהיא עושה את המהלך מתוך "אמונה בשותפות אמת בעם ישראל." ב. מיכאל הגדיר פעם "חילונים" נוסח שקד כחברים בסיעת חל"ם, חילונים למען המפד"ל. מותר לקוות שמצביעי המפד"ל יבהירו לשקד שהיא מספיק טובה בשביל הפעלת בוטנט אנושי, אבל כאשה אין לה מקום בעמדת הנהגה.

(יוסי גורביץ)

הגנרל ששב מן הכפור

עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)