החברים של ג'ורג'

שיחות האיום של המשטרה החשאית

השב”כ נוהג לזמן פעילים לשיחות אזהרה, הרבה פעמים תוך איום בכך שאם לא תגיע תעצר. זה לא בסמכותו. ומהי חתרנות?

נתחיל מהחדשות הטובות: אם אתם מקבלים שיחת טלפון מהשב”כ, או מאיש משטרה, שרוצה לזמן אתכם לשיחה, אתם לא חייבים להגיע לשיחה הזו. המדינה הודתה בכך בדיון שנערך לאחרונה בבג”צ, תוך שהיא מודה באותה הזדמנות שהשב”כ נהג להסתיר את הנקודה הזו מהאנשים שזימן. מי שידע שהוא לא חייב להתייצב, לא התייצב; אבל המשטרה החשאית יצרה פעם אחר פעם מצג שווא שמי שלא מתייצב לשיחה, חשוף למעצר.

יש עוד חדשות טובות: השב”כ יצר רעש בשעתו, כשראש השב”כ דיסקין הודיע שכחלק מהפעילות של השב”כ נגד חתרנות, הארגון שומר לעצמו את הזכות לפעול גם כנגד פעילות חוקית אותה הוא רואה כחתרנית. הפעילות הזו, אליבא דדיסקין ב-2007, כוללת בין השאר את שינוי המשטר ממשטר יהודי. במכתבו, הבחין דיסקין בין שלושה סוגים של פעילות של השב”כ:

א. פעילות מחקרית – איסוף וניתוח על פי מקורות גלויים בלבד.

ב. פעילות איסוף – איסוף מידע באמצעות כלי איסוף שפוגעים בפרטיות, כגון האזנות סתר.

ג. פעילות סיכול ואכיפה – מעצר, חיפוש, או חקירה.

דיסקין כתב אז ש”כאשר יש בסיס לחשד כי מתקיימת פעילות בעלת מימדים חתרניים שלה מאפיינים חשאיים – פעילות כזו עשויה להצדיק שימוש גם בכלים איסופיים כגון האזנת סתר וכו’, וזאת במטרה לחשוף את המסתתר מאחורי פעילות כזו ועל מנת להבטיח שאין בה הסתרה של פעילות שלא בהתאם לחוק.” כלומר, למשל, אם אתה פותח קבוצת פייסבוק סגורה כדי לדון בשאלה איך לשנות את אופיה של מדינת ישראל, דיסקין סבור היה שמותר לו לבצע לך האזנת סתר – לא כי ביצעת עבירה, אלא כי יכול להיות שתבצע עבירה. יש כאן הבדל מהותי: השב”כ אומר שוב ושוב שהתפקיד שלו, בניגוד לזה של המשטרה שמגיע לאחר מעשה, שם דגש על מניעה. וכל זמן שמה שהוא מנסה למנוע הוא פיגועים או ריגול, אני מניח שאין יותר מדי התנגדויות. אבל מה קורה כאשר מה שהוא מנסה למנוע הוא פעילות פוליטית בלתי אלימה? כאן הופך השב”כ למשטרה חשאית, לא למגן על אזרחים אלא על המשטר – ובנוסח של דיסקין ב-2007, המשטר הוא יהודי במוצהר. הוא כותב אז ש”מטבע הדברים, המושג חתרנות הוא מושג עמום. בהקשר הדברים כאן – עמדת השירות היא כי בגדר ‘חתרנות’ עשויה להכלל גם חתירה לשינוי ערכי היסוד של המדינה תוך ביטול אופיה הדמוקרטי או אופיה היהודי כחתירה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.”

הגדרת “חתרנות” כשינוי אופיה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה הופכת כמעט בהכרח 20% מאזרחי ישראל לחתרנים בכוח. הם הרי לא יהודים והם לא יוכלו להסכים להיות אזרחים סוג ב’ במולדתם – שזה סוג המדינה היהודית שמוצעת להם. כן, כן – יש גם מודלים אחרים. שווה מאד לעקוב לאחרונה אחרי המסע המרתק של הנשיא ראובן ריבלין. אבל ריבלין מייצג בקושי את עצמו, לא את הרוב היהודי בישראל וודאי לא את מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה. המשמעות של “מדינה יהודית” בפועל היא מדינת האדונים היהודים. יכולה, תיאורטית, להיות משמעות אחרת, אבל בפועל אין כזו.

החדשות הטובות – נחזור אליהן אחרי ההקדמה הארוכה – היא שב-2009, השב”כ שינה את הגדרת החתרנות. מעתה המשמעות שלה היא “פעילות אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים חיוניים אחרים לבטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה המדינה בהתאם לחוק השב”כ.”

medina3

ועדיין יש כאן בעיה מרכזית. קודם כל, השב”כ לא הודיע לאף אחד שהוא שינה את ההגדרה שלו ונאלץ לחשוף אותה רק אחרי שהאגודה לזכויות האזרח הגישה בג”צ. במדינה דמוקרטית, מצופה שאדם ישמור על החוק – אבל גם מצופה שתהיה לו יכולת סבירה לדעת מהו החוק. כשהשב”כ שומר לעצמו את ההגדרה של “חתרנות,” אף אדם – גם אדם מודע – לא יכול לדעת אם פעולות שהוא מבצע אסורות על פי ההגדרה של השב”כ לחתרנות.

יתר על כן, עצם המושג חתרנות בעייתי במדינה דמוקרטית; הוא יוצר כמעט בהכרח משטרה חשאית פוליטית. מישהו צריך להחליט אם הפעולה שלך היא חתרנית. כרגע, אם אתה נוקט בפעילות לא אלימה, שמישהו באיזה משרד, בלי להודיע לך מה הקריטריונים שלו, חושב ש”תוצאתה המסתברת” היא “עבירה על החוק” או “פגיעה באינטרסים חיוניים שקבעה המדינה” (כמובן, בלי לומר מהם לציבור), אתה יכול למצוא את עצמך מושא למעקב של המשטרה החשאית. לא עברת על החוק, אין לך כוונה לעבור על החוק – אבל מישהו החליט שאולי כן, ואתה נכנס לרשימה החמקמקה של חתרנות.

יש לציין ששירות האם של השב”כ, שירות הבטחון (MI5) של הממלכה המאוחדת, כבר לא פועל כנגד חתרנות. חוק שירות הבטחון שם (משנת 1989) אוסר על “פעולות שמטרתן הפלת הדמוקרטיה הפרלמנטרית או חתירה תחתיה באמצעים פוליטיים, תעשייתיים או אלימים,” אבל הוא כבר לא מדבר על חתרנות.

ובצורת הפעולה של השב”כ יש לפחות שלוש בעיות. קודם כל, והברורה מכולן, הן שיחות האיומים. אנשים שנדרשים לשוחח עם נציגי המשטרה החשאית נמצאים בסיטואציה שבעדינות נקרא לה מלחיצה. מישהו שגבולות הכוח שלו לא ברורים, שלא ברור בכלל אם הוא מוסמך לזמן אותך, אומר לך שהפעילות שלך… לא בדיוק בלתי חוקית אבל מתקרבת לזה. פעם אחר פעם, מתעדת העתירה של האגודה לזכויות האזרח, מוזהרים פעילים פוליטיים שהם לא עשו שום דבר בלתי חוקי, אבל שידעו שיש עליהם עין. לזה יש השפעה מצננת מאד.

שנית, השב”כ מפעיל כאן את שיטת הכן-ולא שאהובה על ישראל: לפעמים היא במצב מלחמה (כשהיא צריכה להצדיק פעולות אלימות) אבל לפעמים היא בעצם פועלת במסגרת אכיפת חוק (כשהיא עוצרת לוחמי אויב ומעמידה אותם לדין, ומסרבת להכיר בהם כשבויים), הכל לפי הצורך. אתה לא נחקר, יאמר לך איש השב”כ אם תלחץ אותו, אנחנו מנהלים שיחה ידידותית. מי לעזאזל רוצה לדבר איתך? אתה לא חייב להגיע, תאמר לך “רונה” בטלפון, אבל יכול להיות שניידת תאסוף אותך. אנחנו בכל מקרה, היא מבטיחה, נפגש. שוב: אתה לא יודע מה הגבולות, וזה בפני עצמו מטיל אימה. לנחקר יש זכויות; חובה להזהיר אותו שהוא נחקר; אבל כאן אתה לא בדיוק נחקר, ואין לך מושג מה הזכוויות שלך. וככה השב”כ אוהב את זה.

ושלישית, וחשוב מכל – אי אפשר להתעלם מההיסטוריה של השב”כ. חלק ניכר מהאנשים שקיבלו את “שיחות האזהרה” האלה הם פלסטינים ישראלים. זה לא מקרה. הם האוכלוסיה אותה ניטר השב”כ מראשית ימי המדינה. וגם אז, השימוש היה לעתים קרובות בקת”מים – קצין תפקידים מיוחדים – של המשטרה, מעין מקבילה של ה-Special Branch הבריטי, ככלי תיווך בין השב”כ ובין האוכלוסיה הפלסטינית. המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים הסתיים רשמית ב-1966, אבל המעקב אחריהם מעולם לא הסתיים. ואם היהודי הממוצע לא יודע את זה, הפלסטיני הישראלי הממוצע ודאי יודע – ויודע מה הדימוי של השב”כ. בתחילת שנות האלפיים, למשל, השב”כ עדיין הפעיל זכות וטו על מינוי של מנהלי בתי ספר במגזר הפלסטיני, אם כי נראה שבשנים האחרונות הפיקוח הפך לבלתי רשמי. העובדה שהשב”כ שינה את הגדרת החתרנות שלו רק ב-2009, ושעד אז היא כללה גם שינוי הגדרתה של מדינת ישראל, צריכה גם לעורר את התהיה עד כמה הטמיע השירות בקרב אנשיו את ההגדרה החדשה של חתרנות.

אין במדינה דמוקרטית מקום למעקב אחרי פעילות אידיאולוגית. אם יש לשב”כ מידע על פעילות שקשורה באופן מובהק לאלימות או לריגול – מישהו רכש נשק, מישהו מנסה לרכוש נשק, מישהו נפגש עם הנספח התרבותי הרוסי, כשהוא חובש כובע פדורה ומחזיק עיתון, בגן ציבורי – אז לגמרי לגיטימי שהוא יבדוק את הנושא. אבל אלא אם יש לו ידיעה מובהקת שהפגנה מסוימת מתוכננת להפוך לאלימה, יואיל נא ויעזוב את אזרחי ישראל לנפשם, גם אם הם שולחים מייל זה לזה על הצורך הדוחק להפוך את המדינה למונרכיה סינדקליסטית במקום הקלפטוקרטיה האתנוקרטית הנוהגת. זה לא שחסרה לו עבודה אמיתית.

והמלצה קצרה: אם קיבלתם זימון לשיחה מהשב”כ, להתעלם. אין שום חובה להגיע – ואם יעלה הפיתוי, כפי שהוא תמיד עולה, לראות מי ינצח במשחק המוחות, אתה או האינקוויזיטור, דכאו אותו. כל מה שתאמרו יוכל לשמש נגדכם. השארו בבית.

אני רוצה להודות לאגודה לזכויות האזרח, ובמיוחד למשפטן אורי סבח, על הסיוע הרב שהגישו לי, שבלעדיו פוסט זה לא היה נכתב. כל שגיאות שיש כאן, כמובן, הן על אחריותי בלבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למי מותר לבגוד

למה יש כל כך הרבה בוגדים בימין היהודי? ולמה התקשורת לא מדברת עליהם?

לפני כשבועיים, עצרו מצ"ח והמשטרה חמוש צה"ל, יעקב סלע, תושב ההתנחלות בת עין, בן 25. סלע חשוד בכך שהוא העביר מידע על פעילות מתוכננת של צה"ל למעצר חשודים בטרור יהודי באזור בת עין. בשל החשיפה המוקדמת הזו, טוענים כעת במשטרה ובצה"ל, התסבכה הפעולה, מחבלים יהודים יידו אבנים על חיילי צה"ל, ואחד מהם נאלץ לירות באוויר. ביום שני השבוע הודיעה המשטרה שתוגש הודעת תובע בעניינו, כלומר שיש כוונה להגיש נגדו כתב אישום. לפתע, התערב השב"כ – שבועיים, כזכור, לאחר מעצרו של סלע – והורה למנוע ממנו פגישה עם עורך דינו. זאת למרות שהוא כבר נפגש איתו. עורכי הדין של סלע, מעמותת חננו, עוררים נגד ההחלטה הזו.

מה המשמעות של ההחלטה לשלול ממישהו עורך דין? בידוד שלו מהעולם, וחשיפה מלאה שלו לכל יכולת הלחץ של שירותי הבטחון. כנגד אסירים יהודיים, בדרך כלל הלחץ הזה איננו עינויים פיזיים, אבל מניעת שינה, בידוד, דיסאוריינטציה – כולם כלים מוכרים להוצאת הודאה מאדם. ובישראל, להוציא מקרים נדירים מאד – השבוע נצפה חזיר מעופף מעל בית המשפט העליון, כשזה דחה הרשעה שהתבססה רק על הודאתו של פלסטיני, שלא נתמכה בראיות אחרות – די בהודאה כדי לקבור אותך. למה השב"כ נכנס לפעולה עכשיו? לא ברור, אבל גם לא צריך להיות חשוב במיוחד. לכל עציר יש זכות לעורך דין. מערך החקירה והתביעה גם כך מוטה כנגד העציר; שימו לב שכל מה שאתם אומרים ישמש נגדכם, אבל שלתביעה אין שום מחויבות להציג לבית המשפט את הדברים שאמרתם בחקירה וישמשו לטובתכם. מי שרוצה למנוע מהעציר את הזכויות המעטות שיש לו, רוצה להפוך את ההליך הפלילי לחותמת גומי (הציניקנים יאמרו, עוד יותר לחותמת גומי.)

ואחרי שאמרנו את זה, וחשוב לומר את זה בכל פעם שהשב"כ או פשל"א (מפלג פשיעה לאומנית) שולפים שטיק דומה ובכל פעם שבתי המשפט משתפים איתם פעולה, יש עוד נקודה חשובה. והיא, שבהנחה שסלע ביצע את המיוחס לו – והוא, כזכור, חף מפשע – הרי שהוא ביצע אקט של בגידה. הוא פגע בפעולה צבאית בכוונה כדי לשבש אותה.

העניין הוא שבגידה היא למעשה דבר נפוץ למדי בימין היהודי. המקרה המובהק ביותר הוא של ההתנחלות יצהר, שממנה יוצאים פורעים לעתים תכופות לא רק נגד התושבים הפלסטינים של הגדה, אלא גם כנגד חיילי צה"ל. תושבי יצהר הציתו עמדה של צה"ל במקום, והמועצה המקומית של יצהר סירבה להסגיר את הפורעים. אחר כך, ערכו תושבי יצהר משאל בשאלה האם מותר לפגוע בחמושי צה"ל (44% ממתנחלי יצהר לא הגיעו להצבעה), ודחו את ההצעה.

לפני כמה שנים, יצא כוח פורעים מאורגן של מתנחלים – היו כ-300 מהם, סד"כ גדודי כמעט, והם הגיעו באוטובוסים – לתקוף את חטמ"ר אפרים. הם רגמו, בין השאר, את המח"ט באבנים. השרלטן הפוליטי המוביל, רונן שובל, סירב להגדיר זאת כבגידה או טרור: מבחינתו, האנשים שתקפו באבנים קצין בצה"ל רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." אז לפעמים אבן הורגת, וצריך לירות לעבר מי שמיידה אותה; ולפעמים, אם אתה שרלטן שמעמיד פנים שהוא נאמן למדינת ישראל, ידוי אבן על מח"ט הוא רק "עבירת כל גבול של ביקורת."

שובל לא לבד: זאב אלקין, יו"ר ועדת חוץ ובטחון בכנסת היוצאת, השתחץ בכך שהוא העביר למתנחלים מידע על תנועות צה"ל, שמנע פינוי. אורי אריאל התהדר במעשה דומה.

כל האנשים האלה הם או בוגדים, או סייענים של בגידה, או אפולוגטיקנים של בגידה. צריך לציין שהעבירה שאלקין ביצע חמורה משמעותית מכל מעשה שמיוחס לחנין זועבי. אבל משום מה, כשאנחנו חושבים על בוגדים, אנחנו לא חושבים על הימין המתנחל.

למה? כי הרגילו אותנו שבגידה היא ברעיון של המדינה היהודית. לא בהכרח פעולה כנגד המדינה עצמה, או הצבא שלה – יש משהו שהוא מעל למדינה ומעל לצבא; יש רעיון, שכל זמן שאתה פועל בכיוונו, הרי שגם אם אתה מפעיל אלימות כלפי הצבא (וצריך להזכיר שוב: המתנחלים הם היהודים היחידים שמיידים אבנים כלפי צה"ל) אתה בעצם בסדר. לכל היותר, אתה "עובר כל גבול של ביקורת." לא יסגירו אותך לרשויות, למעשה בחוגים מסוימים תחשב לגיבור.

הסיבה לכך די פשוטה: יש בישראל ציבור גדול, שלא נאמן למדינת ישראל ומעולם לא היה נאמן לה. הוא היה, לכל היותר, נאמן לה כ"ראשית צמיחת גאולתנו." ברגע שהמדינה סוטה מהיעוד הזה, אז מותר לא להיות נאמן לה. מותר להוציא את סודותיה, מותר לתקוף את חייליה באבנים. ויש לישראל היסטוריה ארוכה של סלחנות כלפי הרעיון הארסי הזה.

היו, בהיסטוריה של ישראל, בוגדים שמשמאל – בעיקר בשנים הראשונות של המדינה, קודם לנאום של חרושצ'ב ב-1956, כששיתוף פעולה עם ברה"מ של סטאלין היה, בחוגים מסוימים, סביר. אבל, אם אנחנו מגדירים כבגידה הפעלת אלימות כלפי כוחות הבטחון והוצאת הסודות שלהם כדי לשבש את פעילותם, הרי שבגידה היא פעילות רווחת בקרב הימין היהודי דווקא.

כמובן, ההגדרה הזו של בגידה מתייחסת לרעיון אחר של ישראל: רפובליקה שמטרתה רווחת כל תושביה, שכל אזרחיה חייבים לה בנאמנות משום שהיא נאמנה להם. זו התפיסה הנורמטיבית של מדינה. עד כמה השתבשה התפיסה הזו בישראל, אפשר לראות מהעובדה שהתקשורת היהודית מדווחת על מעשי הבגידה של הימין בהצנע (תארו לעצמכם מה היה קורה אם אשכרה היו מצליחים לתעד מפגין שמאל תוקף חיילים), ולעולם איננה קוראת להם בשמם. בכך, כרגיל, מנציחה התקשורת היהודית את תפיסת העולם של הימין היהודי.

ועליה צריך לערער בכל הזדמנות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הסאדיסט שאתם מעסיקים

הסאדיסט “אבו דאוד” שמענה ילדים עושה את זה בשמכם, הוא מקבל ממכם משכורת – ואין דרך אחרת להחזיק כיבוש

הבלוגר נועם ר. פרסם אמש (ב’) פוסט חדש, שעוסק בעינויים שביצעו מספר אנשי שב”כ בילדי כפר חוסאן בשנת 2009. הדמות המרכזית בסיפור ידועה לתושבי הכפר כ”אבו דאוד” או “קפטן דאוד.” המדובר בסאדיסט עם נטיות פדופיליות שבכל פעם שאתם משלמים מסים, אתם מממנים גם את המשכורת שלו. הנה האופן שבו תיאר את החקירה שעבר בידיו אחד מילדי הכפר, מ’, שהיה אז בן 14:

“החוקר לבש בגדים אזרחיים, הוא היה גבוה, בעל עור שחום, רזה, בסוף שנות השלושים לחייו, מזוקן ולבוש משקפי ראייה והוא הציג את עצמו בשם 'אבו דאוד'. הוא לקח אותי אתו לחדר שעשוי מברזל. בחדר היינו רק אני והחוקר. הוא תפס אותי עם הידיים שלו מהראש שלי והתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר הברזל. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות בפנים ובעט עם הרגליים שלו ברגליים שלי בכוח. הכאבים היו עצומים והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך החוקר התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים מאוד גסים וקילל את אמא שלי. הוא איים עלי שהוא יאנוס אותי ויעשה בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהחוקר הזה היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו. נזכרתי במה שראיתי בחדשות כשחיילים בריטים ואמריקאים אנסו וצילמו אזרחים עיראקים כשהם ערומים.”

השאלה איזה סוג של אדם מסוגל לאיים על ילד בן 14 באונס אולי מעניינת מבחינה פתולוגית, אבל היא לא מעניינו. הסיבה לכך פשוטה למדי: “קפטן דאוד” לא חטף את מ’ למרתף הפרטי שלו. “קפטן דאוד” השתמש בחמושי צה”ל כדי לחטוף את מ’ מביתו, והם לקחו אותו למתקן של כוחות הכיבוש, שם עונה על ידי “דאוד.” קודם לעינויים על ידי “דאוד,” חמוש דובר ערבית ניסה לשכנע את מ’ לחסוף מעצמו את העינויים ולהודות – ואין להניח שעשה זאת כיוזמה פרטית.

כלומר, חקירת העינויים של מ’, כמו גם של נערים אחרים מחוסאן ומשורה של מקומות אחרים בגדה, היא לא יוזמה פרטית של סאדיסט. זו גם איננה סטיה מהנורמה; מה שמתואר כאן הוא-הוא הנורמה.

קפטן דאוד הוא עובד ציבור. מה שהוא עושה, נעשה בהסכמה ממשלתית וציבורית. לא מדברים על כך, כמובן. אבל יש מנגנון שלם שהמטרה שלו היא לוודא שקפטן דאוד לא ישלם אף פעם מחיר על מעשיו. אף שוועדת חקירה – ועדת לנדוי – קבעה שהשב”כ עינה שיטתית לאורך שנים ושיקר שיטתית לאורך שנים לבתי המשפט, אף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך. זה היה בשנות השמונים, אבל אין סיבה טובה להניח שמשהו השתנה.

למעשה, אילו היה קפטן דאוד סתם סאדיסט מן השורה, מצבנו כחברה היה כנראה טוב יותר. אנשים כאלה נתפסים. הם עושים טעויות, הפשעים שלהם מושכים תשומת לב תקשורתית, ותוך כמה זמן הקריירה שלהם נגמרת. מותר גם להניח, במידה גבוהה של ודאות, שאילו קפטן דאוד לא היה עובד ציבור, ולא היה מסוגל להסתכל במראה בבוקר ולומר לעצמו שהוא עושה עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה ושהוא נבחר לשם כך על ידי הציבור, הוא לא היה הופך לחוטף ומענה של ילדים: הטאבו החברתי גדול מדי, והחשש מהמחיר החברתי והפלילי היה גובר, ברוב גדול של המקרים, על הדחף. מי יודע, אולי קפטן דאוד היה נחרד מהשדים שרובצים בו, היה פונה לטיפול, והיה משתקם.

כלומר, העובדה שקפטן דאוד מקבל מאיתנו משכורת היא זו שהופכת אותו לסאדיסט בפועל. החסות הציבורית היא זו שמאפשרת לו לממש את דחפיו האפלים. אנחנו מספקים לו את הלגיטימציה. אנחנו אומרים לו שהוא בסדר, שהוא עושה את מה שאנחנו רוצים שיעשה. אנחנו אלה שאומרים שהוא יכול להיות בטוח שאחרי יום של הכאת ילדים והטלת מום פסיכולוגי בהם, הוא יכול להיות בטוח שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שהוא יקבל משכורת ופנסיה נאה. אנחנו מבטיחים לו שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שאם מישהו יעז לקשר בין זהותו האמיתית של קפטן דאוד ובין המעשים המיוחסים לו, האיש שחשף את זהותו של הפושע הוא זה שיעמוד לדין. אנחנו מעמידים לרשותו של דאוד כלי רכב, מתקני חקירה, חמושים נכונים לכל עבירה.

הייתי שם. בראש השנה 1990 פנה חייל המילואים אמנון פומרנץ בפניה הלא נכונה ובמקום להגיע למחנה הצבאי בורייג’ הגיע למחנה הפליטים בורייג’. הוא נבהל, ניסה לסגת, ודרס שני ילדים. המון זועם החל להתקבץ. נואש, הוא ניסה להיחלץ מהמקום, ונגח ברכבו בטעות את המסגד. ההמון החל לרגום אותו. הוא יצא מהרכב, הניח את נשקו על האדמה, והתחנן. האבנים המשיכו לעוף. הוא שב אל הרכב וניסה לחלץ אותו. לשווא. אבן פגעה בו והוא איבד את הכרתו. שלושה צעירים רצו בינתיים אל תחנת הדלק הסמוכה, מילאו ג’ריקן, שבו איתו, שפכו, הציתו.

זה היה בצהרים. בלילה, הייתי במשמרת כסמב”צ. הגיעו שני אנשי השב”כ. הם הביאו איתם ילד כבן חמש, עיניו קשורות בפלנלית, ידיו קשורות. יחד איתו היה קשיש. הם הושיבו את השניים על הספסל, סמוך לחדר המבצעים. מאוחר יותר אמרו לי להאכיל את הילד. האכלתי אותו בכף מפחית טונה. אני זוכר את ריח רסק העגבניות והשתן שעל מכנסיו. מאוחר יותר, הרבה מאוחר יותר, חשף גבי ניצן ב”חדשות” את העובדה שהשב”כ לקח את הילד הזה, אחיו של אחד הרוצחים, מהוריו, ואיים שאם האח לא יסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה מעצר, שם הוא ייאנס. האח הסגיר את עצמו בבוקר.

והסיבה שאנחנו משלמים לקפטן דאוד משכורת ומעמידים לרשותו את צה”ל ומבטיחים לו שהוא לא יצטרך לשלם מחיר על פשעיו, שלמעשה אנחנו לא נקרא להם לעולם פשעים, פשוטה מאד: אין דרך אחרת לעשות את זה. אם אתה רוצה לשלוט באוכלוסיה כבושה, אתה צריך לאנוס ולענות. כלומר, אתה צריך להשליט טרור, ואונס ועינויים הם כלי הטרור היעילים ביותר. אדם מוכן לסכן את חייו. הוא מוכן לסכן את חירותו. יש מעט מאד אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לילדים שלהם מעונים. מצד שני, יש בכל חברה אחוז מסוים של אנשים שנמשכים לכאב ולאלימות, והם מוצאים לעצמם מקום טבעי בצבא ובשירותים החשאיים. שם הם פורחים.

בחברה שאיננה חברה מדכאת, שלא נשענת כל כך על כידונים ותאי עינויים שהם הפכו לשקופים עבורה, אנשים כמו קפטן דאוד היו לזוועה. אבל אנחנו כל כך התרגלנו לכיבוש, כל כך שכנענו את עצמנו שהפסקתו בלתי אפשרית, שאנחנו לא יכולים לראות יותר איך הוא נראה בפועל: ילד בן 14, כבול, מבוהל, וסאדיסט שמאיים עליו בעונש. אנחנו מספרים לעצמנו משלים נעימים. אנחנו אומרים שבכל חברה יש צורך במפני זבל – ושוכחים שהנמשל הוא שחדרי עינויים וילדים מעונים הם תוצר הכרחי של החברה שבנינו.

זה מחיר הכיבוש. זכרו: תשלום המס הבא שלכם מממן גם את הסאדיסטים המורשים של המדינה היהודית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

והרפובליקה מנצחת

לשלשת עופות רוצה לרקוד על הדם בצרפת, אבל בינתיים, הרפובליקה הצרפתית מנצחת – בדיוק בגלל שהיא דוחה את השיטות של צה”ל והשב”כ

שורת הפיגועים בפאריס בימים האחרונים גרמה לאושר רב למספר גדול של יהודים בישראל, שנהמו בתגובה שעכשיו הצרפתים האלה יבינו מה עובר עלינו. ראש הממשלה נתניהו, שכנראה מתגעגע לימי ריקודי הדם שלו אחרי הפיגוע בקו 5, הודיע שהוא מתכוון לנסוע לצרפת השבוע; לכאורה כדי “להביע הזדהות,” בפועל כדי לקבע במוח היהודים בישראל את הסיסמה “דאע”ש היא חמאס.” לא שברור למה שיצביעו לו, לאור העובדה שהוא נכשל קשות מול החמאס, אבל כשהדם מציף את הראש, אנשים חושבים פחות, וכשהם חושבים פחות, הם נוטים להצביע לנתניהו. (להחלטה קדם זיגזג מביך: תחילה הודיע לשלשת עופות שהוא לא יטוס “מטעמי בטחון,” אבל אחרי שליברמן ובנט קפצו על העגלה, מיהר להודיע שגם הוא יטוס. יש לך את זה ביותר לשלשת עופות?)

בישראל, חזרו הפרשנים שוב ושוב על התפיסה ש”אנחנו במלחמת תרבויות.” התזה העתיקה הזו של סמיואל הנטינגטון מתלבשת ככפפה ביד על התפיסה הימנית, שמבלבלת בכוונת מכוון בין המאבק עם האיסלמיזם ובין המאבק היהודי על המשך הכיבוש בגדה וברצועה. אם זו מלחמת דת, אז אין עם מי לדבר, ואנחנו צריכים להמשיך במלחמה למשך כל ימי חיינו. זה מאד מתאים למי שהאידיאולוגיה מדברת על המשך החזקה בשטחים הכבושים, ובמיוחד למי שחושב שאנחנו צריכים לקדם את מלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. יש מפלגה שמקדמת את הרעיון הזה: קוראים לה הבית היהודי.

המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר. קודם כל, מלחמות דת הן אמנם דבר מאד לא נעים, רצחני מאד, אבל בכל זאת משהו שמסתיים. מלחמות הדת באירופה הפסיקו, פלוס מינוס, ב-1648. אנשים שלפני כמה חודשים הרגו זה את זה רשמית בשם השאלה האם ישוע מתגשם בלחם הקודש במיסה ובפועל (במקרה הטוב) בשם האינטרסים של מלך זה או אחר או (במקרה הרע) כבר שכחו למה בעצם הם נלחמים, למדו לחיות זה עם זה. שפיכות הדמים האיומה הזו הובילה, לגמרי לא במקרה, אל עידן הנאורות; העידן שבו למדה אירופה ללעוג לדת שלה (זורחת השנינה של גיבון על אותו אפיפיור במאה העשירית, שבימיו “חששו בתולות רומא לבקר בקבר סנט פטרוס, שמא יחוללו על ידי יורשו”; והאמירה הארסית של יום, ש”הנצרות החלה כדת של מעשי ניסים, ועד היום אין אדם חושב יכול להאמין בה בלא נס.”) מלחמות הדת המרובות של האיסלם עם הנצרות נמשכו כמעט אלף שנים, והן לוו פעם אחר פעם בהפסקות אש שבהן עובדי אלילים שמאמינים בשילוש הקדוש הגיעו להסכמים עם אנשים שנחשבו לסוגדים לאפולו ושרואים במוחמד אל.

המלחמה שלפנינו מורכבת הרבה יותר, משום שהשחקן העיקרי בה הוא שחקן לא מדינתי, כלומר אין לו מרכז שאפשר לכבוש ולהכריע. על זה אין ויכוח. זו נקודת החוזק של הארגונים הסלפיסטיים. אבל גם ההיפך הוא נכון: מאחר ואין להם מרכז, ומאחר ואם יהיה מרכז הוא יושמד בכוח אש מכריע, הארגונים האלה גם לא יכולים לשלוט. הם יכולים לכבוש, אבל הם לא יכולים להחזיק בשטח שהם כובשים. הם גם לא בדיוק הצלחה פנומנלית בכיבושים. זוכרים את ההיסטריה שפרצה סביב דאע”ש ביוני, כשהם נחלו נצחון גדול (על כל פנים, על פי ההיסטריה התקשורתית) בעיראק? אז הם לא הצליחו שם כל כך מאז. המצור מעל עיר היזידים הוסר, הלוחמות הנועזות של הפשמרגה מפגינות רוח לחימה שצה”ל שכח מזמן, ואפשר לומר שדאע”ש נבלמה. המוראל בקרב המתנדבים הזרים שלה נמוך עד כדי כך שלפני כשלושה שבועות הארגון צריך היה לרצוח (”להוציא להורג”) כ-100 מתנדבים שרצו לחזור הביתה.

המתנדבים הללו, יש לומר, הם לא הכפית החדה שבמגירה. הם אולי יודעים להרוג אנשים חפים מפשע וחסרי ישע, אבל הידע האיסלמי שלהם כל כך נמוך שהם קונים את Islam for Dummies לפני שהם יוצאים מזרחה. במילים אחרות, מדובר בצעירים ניהיליסטים ומשועממים שמחפשים אקשן וסיבות לאקשן. לא שונים בהרבה מהפושעים הקטנים הלאומנים שלנו. כמה חבר’ה עם טנדרים וסכינים הם איום על מדינה מערבית? אתם מנסים להצחיק אותי?

ובדיוק כאן נכנסת ההתקפה בצרפת. היא לא היתה מקרית. היא היתה מכוונת. המטרות נבחרו בקפידה והרוצחים היו מיומנים בשימוש בנשק. המטרה היתה לגרום כמה שיותר הלם. המטרה היתה מה שמרקסיסטים קראו פעם “הגברת הניגודיות”: להציף את הדם בראשה הקולקטיבי של החברה הצרפתית ולגרום לה להפגין חוסר סובלנות קיצוני כלפי המיעוט המוסלמי שלה. זה ייאלץ פתאום להתמודד עם גזענות שלא היה לו שום חלק בה, והחלקים היותר נוחים להשפעה ממנו יפנו לאל קאעדה ודאע”ש.

הטקטיקה הזו מצליחה לעתים. זו בדיוק הטקטיקה שבה נקט החמאס ב-1996: הוא רצה את נתניהו כראש ממשלה, כדי שזה יהרוג את הסכם אוסלו שלו היו החמאס והימין היהודי שותפים בהתנגדות. אז הם יצאו לשורה איומה של פיגועים, הימין היהודי הגיב בהתפרעויות, והשלטון התחלף. החמאס ונתניהו השיגו את שלהם.

אלא שבינתיים נראה שהרשויות בצרפת נוהגות בתבונה יוצאת דופן. הם הרגו את הרוצחים והחוטפים – ואיזה מזל שהם לא פעלו כפי שצה”ל והשב”כ פועלים. מי שזוכר את מבצע “שובו אחים,” יכול היה לצפות שהצבא הצרפתי, יחד עם ה-DGSI, יפרצו לאלפי בתים ברובעי העוני של פאריס, יבזזו חלק מהם, יעצרו אלפי אנשים, יתעללו ויכו אלפי אנשים אחרים, ו”בטעות” יהרסו את בתיהם של חשודים בולטים, וכפי שכתב ניתאי פרץ, היו על הדרך מתיזים בואש על הלובר, ליתר בטחון. אם זה מה שהיה קורה, אז הצבא הצרפתי, כמו צה”ל, היה משמש כסוכנות הגיוס של דאע”ש: הוא היה משכנע עשרות אלפי אנשים שאין דרך אלא התנגדות. אבל, למרבה המזל, לא זה מה שקרה.

אמרו לנו במשך שנים שהמוסלמים של צרפת הם גיס חמישי. ברגע המשבר, רובם הגדול התייצב ללא היסוס לצד הרפובליקה. רבים מהם הפיצו את הקריאה JeSuisCharlie, הזדהות עם הנרצחים בשרלי הבדלו. בקרב דוברי הערבית, רווחה הקריאה “אנא שארלי.” בשעת המבחן, הממשלה הצרפתית הלכה בעקבות ממשלת נורווגיה אחרי ההתקפה הרצחנית של איש הימין (וחובב הציונות) אנדראס ברייביק: היא סירבה להכנס להיסטריית טרור. בנורווגיה התייחסו לברייביק כאל סתם פושע, ודנו אותו ככזה. הנשיא הצרפתי חיבק את האוכלוסיה המוסלמית של ארצו. השוו את זה לציטוט המסולף של לשלשת עופות, “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, במצב דומה.

המטרה של טרור היא, כשמו, לגרום לפחד לגבור על התבונה. כולנו צריכים לעמוד בסיסמה הבריטית הישנה, Keep Calm and Carry On. למרבה הצער, התקשורת היהודית היא חלק מהבעיה. קחו, למשל, את המאמר הזה, שפורסם השבוע ב-nrg, מגזין הרשת של “מקור ראשון,” העיתון העאלק-אינטלקטואלי של הימין.

אף אחד לא חתם על המאמר, וגם אני לא הייתי חותם עליו. המטרה שלו היא להודיע בריש גלי שב-20 השנים האחרונות “המוסלמים הפכו לגורם הטרור מס’ 1 באירופה.” וואלה. יש כמה בעיות בטיעונים שלו. נתחיל מהשקר הבוטה.

באוקטובר 2002, טוען מקור ראשון, “מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרכז קניות סמוך להלסינקי, פינלנד.” או שלא. בדיקה מהירה מעלה שיש סיכוי סביר שהאדם שנשא את המטען, פטרי ארקי טאפיו גרדט (כמה משונה ש”מקור ראשון” לא טרח לצטט את השם המוסלמי המובהק הזה, אה?), כלל לא התכוון להפעיל אותו באותו המקום, ועל כל פנים לא התכוון להפעיל אותו כשהוא עליו. הוא גם לא השתייך לשום ארגון רדיקלי. כלומר, הכינוי “מחבל מתאבד” לחלוטין לא רלוונטי, אבל היי – אם אפשר להפיץ שנאה, אז למה לא?

מקור ראשון גם טועה כשהוא מייחס את הפיגוע באולסטר ב-1998 ל-IRA. המבצע של הפיגוע היה ה-Real IRA, פלג פורש מהארגון שהיחס בינו ובין ה-IRA הוא בערך כיחס של פורעי הגבעות לצה”ל, כלומר מיליציה לא רשמית שלא מקבלת את מרות המיליציה הרשמית ולפעמים נלחמת בה. את זה ידעתי אפילו בלי לגגל. אבל כשצריך למהר ולהפיץ שנאה, למה לברר?

מקור ראשון כותב שארגונים מקורבים לאל קאעדה ביצעו את הפיגועים במדריד ב-2004 ובלונדון ב-2005. הוא צודק – אבל משמיט עובדה קריטית, עובדה שעליה עמדו המפגעים בהצהרותיהם: שהפיגועים נועדו כתגובה על השתתפות צבאות ספרד ובריטניה בפלישה לעיראק. בספרד, הפיגוע – ונסיונות הטיוח של הממשלה הימנית, שניסתה לזרוק את התיק על המחתרת הבסקית, ETA – הוביל לנפילת הממשלה. האוכלוסיה שם, כמסתבר, לא אוהבת שלוקחים אותה למלחמות שולל, ובניגוד לאוכלוסיה הישראלית, היא לא סלחה לראש הממשלה על מניפולציה במודיעין. הפיגועים בלונדון הובילו לשמיטת שאריות התמיכה מטוני בלייר – בניגוד, למשל, לפיגוע שבוצע ב-2014 ובו נהרג חייל. אגב, הפיגוע בצרפת ב-2012, שבו נהרגו שלושה חיילים? מקור ראשון משמיט את העובדה השולית שהם היו ממוצא צפון אפריקאי. לא מסתדר עם התזה, אחרי הכל.

אבל רגע, למה דווקא 20 שנים? למה לא 30? 40? 50? כי מתגנב החשד שאם היינו מרחיבים את היריעה כך, אז היינו מקבלים שעיקר מעשי הטרור בוצעו על ידי אירים קתולים לאומנים, בדלנים בסקים, ושלל קבוצות מרקסיסטיות (או, באיטליה, קבוצות פאשיסטיות שמתחזות למרקסיסטיות.) זה, אפעס, היה מפריע לתיאוריה שטרור הוא משהו שעושים מוסלמים. ואם היינו מצמצמים את היריעה לעשר שנים? טוב, אז היינו נשארים עם שישה פיגועים בלבד, אחד מהם נגד מטרה ישראלית (כלומר, לא אירופית), וכשהפיגוע הגדול ביותר מבוצע על ידי ימני קיצוני עם נטיה ציונית. כלומר, פחות מפיגוע בשנה, והגדול שבהם מבוצע על ידי תומך רעיוני. זה היה מביך.

כי צריך לזכור, בפעם הבאה שאומרים לכם שברברים מגיעים מן המדבר כדי לטרוף את אירופה: זו פנטזיה ימנית קלאסית, שמדברת על חורבן התרבות לכאורה באימה בזמן שהיא עורגת אליו. היא מתחילה עם “הסכנה הצהובה” של הקייזר וילהלם השני, ממשיכה עם “שקיעת המערב” של שפנגלר שהדהד כל כך הרבה בכתבים הנאציים, התחברה עם ההיסטריה מפני היהודים שאוכלים את אירופה מבפנים, וממשיכה היום עם הפנטזיה על פלישה מוסלמית מאורגנת. התמה החוזרת והולכת היא החולשה הפנימית של המערב, שלא מצליח לגלות גבריות כמו פעם. מה שמאיים על הימין הוא תמיד אותו הדבר: הזר, האחר, שהוא בו זמנית גברי יותר ובעל נטיות נשיות, שתמיד מאיים באונס הנשים שלנו (חשש להעדר כוח הגברא של הגברבר הממוצע שמחזיק בתיאוריה), כשהוא נעזר בהחלשת כוח הגברא של הנפלש על ידי רכרוכיות, זכויות נשים (היום קוראים לזה “פמיניזם קיצוני”), דעיכת הגבריות (כל מה שרצינו הוא אתיקה בעיתונות הגיימינג!), וכמובן הומוסקסואליות, כשכל זה מגיע בדמות אמנות שהמפנטז לא מסוגל להבין ועל כן הוא דורש שהיא תחזור להיות אמנות מגויסת.

ומה התגובה על הסכנה לתרבות? היא תמיד קבועה: יציאה למלחמת עולם. זו, כמובן, מצריכה את השעיית התרבות. אנחנו במלחמת תרבויות! אין זמן לתרבות שלך עכשיו! אין מקום למחאה, אין מקום לחשיבה חתרנית, אין חקום לפקפוק בסמכות – זה הזמן להסתדר בשורות מאחורי רונן שובל ולהיות כולנו איש אחד. וכמובן, במצב כזה, נשים מתבקשות לחזור למטבח ולהוריד את הנעליים, הומוסקסואלים מתבקשים להכנס בחזרה לארון, וזרים – כדאי שייעלמו מפה.

כלומר, במסווה הגנה על התרבות, משמידים אותה. מחסלים את היסודות האתונאיים שלנו וממליכים את הספרטניים. את הנזק שגורמים לנו הרונן שובלים, לא יגרמו אלף מחבלים מתאבדים. אם מחפשים את הגיס החמישי, צריך לחפש אותו היכן שהיה תמיד: בימין האתני, שלא מבין איך לעזאזל נכנסנו לעולם המודרני המפחיד כל כך, ושרוצה לחזור לזמנים פשוטים יותר. אתם יודעים, כשגברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים היו מבועתות.

בסרט הזה היינו יותר מדי פעמים, ואף על פי כן, יותר מדי אנשים נכנסים בעיניים עצומות אחרי בנט ושובל אל האולם.

הגיע הזמן להדליק את האור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מגף על פני אדם

דו”ח על עינויי ה-CIA מטלטל את ארה”ב. בישראל, השב”כ מענה משמעותית יותר – אבל איש כלל איננו מוטרד

המטרה של עינויים היא עינויים. (ג’ורג’ אורוול)

כלי התקשורת בארה”ב עסקו רוב השבוע האחרון בלי הרף בנושא אחד: חשיפת דו”ח הסנאט על העינויים שביצעה סוכנות הביון המרכזית (CIA) בשנים 2002-2008, כלומר בימי ממשל בוש אחרי ה-11 בספטמבר. הדו”ח התפרסם כשלוש שנים לאחר שנכתב, וזאת משום שה-CIA הפעילה כל לחץ אפשרי, כולל פריצה למחשבי הקונגרס, כדי למנוע את פרסומו. אחרי כמות בלתי נתפסת כמעט של שקרים, המידע יצא לאור, וארה”ב בהלם.

התברר שכאשר ה-CIA טען שאין לו מרכזי כליאה, הוא שיקר. כשהוא טען שהוא לא תיעד בווידאו את החקירות, הוא שיקר. היה תיעוד כזה; מאחר ומה שהוא חשף היה בלתי נתפס, חלק ניכר ממנו הושמד. ה-CIA שיקר כאשר אמר שתכנית העינויים שלו (הוא העדיף לקרוא לה “טכניקות חקירה מורחבות”, enhanced interrogation techniques) אושרה על ידי מנהיגי הסנאט. הוא שיקר כאשר אמר שהרעבה לא היתה כלי עינויים; היא היתה כלי עינויים מרכזי. ה-CIA שיקר כאשר אמר שהחוקרים שלו היו השפיץ של השפיץ בתחום. הסתבר שהם היו חובבנים זולים.

אולי השקר הפחות חשוב היה השקר על מספר העצורים: הסוכנות טענה שהיא החזיקה בפחות מ-100, בעוד שבפועל היא החזיקה 119 מהם. השקר החשוב מכל, השקר ההכרחי לכל תכנית עינויים, היה שהעינויים הכרחיים כדי למנוע פיגועים.

אף חקירת עינויים של ה-CIA לא מנעה פיגועים. אף לא אחת. זה היה השקר שצריך היה לחזור עליו פעם אחר פעם, והסוכנות שתלה אותו בתקשורת ללא הרף, כי הוא זה שנתן את הסמכות המוסרית לעינויים, הוא מה שהצדיק כל מהלך ברברי, עד כדי איום בעינוי ילדים לעיני הוריהם. כאן צריך להזכיר שפושע המלחמה ג’ון יו, שסיפק יעוץ משפטי לנשיא בוש, אמר שסמכותו של הנשיא מאפשרת עינויים של ילדים. ושוב: עינויים לא השיגו תוצאות. למעשה, בחלק מהמקרים, נחקרים ששיתפו פעולה עם חוקריהם ומסרו מידע מועיל הפסיקו לשתף פעולה בעקבות העינויים.

העינויים שהפעיל ה-CIA היו כה קשים, עד שכמה מאנשיו התמוטטו בבכי. ועכשיו האמריקאים בסוג של הלם. הדימוי העצמי שלהם, של אומה נאורה ועליונה, נפגע קשות. בסוג של הקרנה (פרויקציה), טוענים כעת תומכי העינויים שהחשיפה שלהם תוביל להתקפות טרור כלפי ארה”ב. גם להלם וגם לקשקוש על “אסור לחשוף” אין בסיס. כל מלחמה גוררת עינויים. עינויי ההטבעה (waterboarding) הידועים לשמצה הופעלו לראשונה על ידי חיילים אמריקאים בעת דיכוי המרד הפיליפני, בתחילת המאה ה-20. עינויים היו חלק שגרתי מפעילות הצבא האמריקאי במהלך מלחמת ויאטנם. מאז אותה מלחמה, הצבא האמריקאי לא צריך היה לנהל מלחמות עממית; הוא בנה את עצמו על מלחמה כנגד צבאות ברית וארשה, ולאחר קריסת הגוש הסובייטי, על מלחמות shock and awe, שהתבססו על הפעלת כוח מכריע כנגד מרכזי הפיקוד והשליטה של צבאות עוינים. אבל כשהמלחמה בצבא הסדיר של סדאם חוסיין הפכה, תוך זמן קצר, למלחמה נגד האוכלוסיה, העינויים חזרו. הם הגיעו עוד קודם, באפגניסטן.

גם לטענה שעצם החשיפה של המידע על העינויים תוביל לגל של התקפות נגד ארה”ב היא בעייתית. למרות מלחמת המאסף של ה-CIA, העובדה שהיו עינויים היתה ידועה כבר שנים. האיום בעינוי ילדיו של חאלד שייח’ מוחמד צוין, למשל, בבלוג הזה ב-2008. למעשה, צריך לטעון שבעצם הפרסום יש חיוב, גם מבחינת היחס בקרב אויביה של ארה”ב: העדר מידע מזמין ספקולציות שהן בדרך כלל גרועות יותר מן המידע עצמו. לא, השטיק הזה היה מיועד בסך הכל להסתיר את האמת.

הדיון הציבורי אחרי חשיפת הדו”ח התמקד לא מעט בחלקה של התקשורת האמריקאית. זו התמסרה בהתלהבות לתיאורים של אנשי ה-CIA על הצלחותיהם (בין השאר נבנה עליהם סרט ידוע מאד על חיסולו של בן לאדן), ופמפמה את המונח האורווליאני שלהם, “טכניקות חקירה מורחבות” (טח”מ). הניו יורק טיימס נמנע פעם אחר פעם, לאורך כל ימי השערוריה, מלקרוא לעינויים בשמם: פעם אחר פעם, הוא בחר ב”טח”מ.” בכך שהוא נמנע מלנקוב בשם המפורש, הוא היה במידה ניכרת סייען של שירותי המודיעין.

הצד שכמעט ולא דנו בו הוא האופן שבו סייעה ישראל להשחתת שירותי המודיעין האמריקאים. המשפטנים של ה-CIA נשענו על ההחלטה של בג”צ, שאישרה בשעתו “לחץ פיזי מתון” – עוד שם שמיועד להסתיר את המציאות – ואת ההחלטות בנושא “פצצה מתקתקת.” שני האנשים שעמדו, ציבורית, בראש המסע בעד עינויים היו בעל הטור צ’ארלס קראוטהמר וחלאת המין האנושי שהוא גם פרופסור למשפטים אלן דרשוביץ. קראוטהמר כתב שוב ושוב בעד עינויים, כשתירוץ שלו הוא “הפצצה המתקתקת”; דרשוביץ הלך צעד אחד קדימה ואמר שהגיע הזמן להכניס שוב את העינויים למערכת המשפטית (הם היו חלק בלתי נפרד ממנה עד המאה ה-18), בדמות “צווי עינויים.”

לגמרי לא במקרה, דרשוביץ וקראוטהמר הם ממובילי התומכים של ישראל בארה”ב. קראוטהמר היה גם ממחרחרי המלחמה בעיראק. אין לחשוד בהם שכאשר הם קראו לארה”ב לתמוך רשמית בעינויים, הם לא ידעו שבכך הם מוציאים את ישראל מבידודה בתחום הזה. ישראל היתה מצורעת מבודדת בתחום; אף מערכת מדינית אחרת בעולם לא דנה בלגיטימציה של עינויים. קשה לחשוב על כוח שיטור או צבא פעיל שאינם מענים; ואף על פי כן, ברוב העולם רואים בכך פשע. קראוטהמר, דרשוביץ ותומכיהם רצו להוריד את ארה”ב למדרגתה של ישראל.

התירוץ, כרגיל, היה “הפצצה המתקתקת.” ההמצאה המשפטית הישראלית הזו היא הדרך להעניק לגיטימיה לעינויים. היא עושה זאת באמצעות תרגיל רטורי מהיר, שמעטים מבחינים בו: יש לך, אומרים לנו, טרוריסט שיש לו מידע על פיגוע שעומד להתרחש. הפיגוע יהרוג הרבה אנשים. לענות או לא לענות?

כשזה מוצג כך, התשובה האינסטינקטיבית, ולעתים גם זו המושכלת, היא לענות. מצד אחד, יש לנו כאב פיזי ונזק פסיכולוגי שייגרם לאדם אחד, שהוא בפועל פושע שזומם רצח המוני; בצד השני, חייהם של חפים מפשע רבים. זה נראה כמו משהו שלא מצריך מחשבה.

אבל זה התרגיל. במציאות, אין – מעולם לא היה, אין ולו מקרה מתועד אחד – “פצצה מתקתקת.” קודם כל, אתה אף לא יודע בוודאות שהאיש שאתה מחזיק אכן יודע את מה שאתה מאמין שהוא יודע; מרכיב הוודאות פשוט לא קיים. תמיד יש סיכוי שאתה מענה חף מפשע. כשמשנים את המשוואה ואומרים “טוב, יש כאן מישהו שיש לנו יסוד להאמין שהוא יודע על פיגוע, אבל אנחנו לא סגורים על זה. שנעקור לו את הציפורניים?” זה כבר נראה אחרת לגמרי.

יתר על כן, בסיטואציה של “פצצה מתקתקת,” הפצצה, ובכן, מתקתקת. החשוד שלך צריך בסך הכל להחזיק מעמד. לצורך העניין, הוא צריך להחזיק קצת זמן בחקירה ואחר כך לתת לך מידע שקרי. אתה תרוץ, תבזבז זמן ומשאבים – והפצצה תתקרב לפיצוצה.

הפצצה המתקתקת היא בסך הכל תרגיל רטורי שהמטרה שלו היא לגיטימציה לעינויים. ולמה אנחנו צריכים לענות? או. שאלה מצוינת. מכמה סיבות. קודם כל, מי שהתרגל לענות, גם מספר לעצמו שעינויים עובדים. הוא הרי צריך להסתכל במראה בבוקר. הוא לא יכול להודות שכשהוא נכנס לחדר עם אלה ועומד לתקוע אותה בעכוז של חשוד, הוא נהנה מזה. זה יהפוך אותו לסאדיסט שמנצל את הכוח הרשמי שניתן לו כדי לענות חסרי ישע. אלא אם אתה פסיכופט מוחלט, אף אחד לא יודה בזה.

שנית, בואו נסתכל על המספרים. ה-CIA חטף וענה, בשש שנים, 119 בני אדם. היו עוד גורמים צבאיים שהיו מעורבים בעינויים – יחידות צבאיות במקומות כמו אבו גאריב בעיראק ובאגרם באפגניסטן – אבל אנחנו מדברים, ככל הנראה, על כמה אלפים לכל היותר. צריך לזכור מה גודל אוכלוסיית היעד: פחות או יותר כל אוכלוסיית עיראק ואפגניסן, ועשרות מיליוני מוסלמים ממקומות אחרים. האמריקאים חטפו גם מוסלמים מהמזרח הרחוק ומבוסניה.

במהלך השנים 2002-2008, החזיק השב”כ במעצר מנהלי מספר גדול לאין שיעור של פלסטינים. באוקטובר 2014 לבדו, החזיק השב”כ ב-457 פלסטינים במעצר מנהלי – כלומר, פי 4 ממספר כל העצירים של ה-CIA בשנים 2002-2008. בשנים 2001-2007, המספר של העצירים המנהליים שהוחזקו כל חודש התקרב ל-800 – כלומר, פי שבע ויותר ממספר כל העצירים של ה-CIA במשך שש שנים. לא כל הנחקרים הללו מדווחים על עינויים, אבל חלק ניכר מהם כן.

אז מה המטרה של עינויים? הטלת אימה, כמובן. או, במילים אחרות, טרור. הטרור של השב”כ הוא אמצעי מרכזי של משטר הכיבוש הישראלי. יש הרבה אנשים אמיצים שמוכנים לסכן את חייהם או את חירותם כדי להביא לשחרור עמם. כשאתה מתחיל להבין שהמאבק עשוי לכלול כאב בלתי נסבל, זה נהיה מפחיד יותר. הוסף לכך את היכולת של השב”כ לעצור ולענות גם את בני משפחתך, או לעצור ולאיים בעינויים שלהם, והאימה עושה את שלה.

דו”ח העינויים מטלטל את ארה”ב. בישראל, לדו”ח כזה אין כל סיכוי להתפרסם. גם החלק שפורסם של ועדת לנדוי לא תיאר מקרים ספציפיים. הקיבה הלאומית לא תעמוד בזה. כיום, יסבירו לך שעצם הפרסום יפגע בלגיטימיות של ישראל. אבל, גרוע מכך – אף אחד לא מעוניין בדו”ח כזה. הכנסת, כמו האזרחים היהודים, לא רוצה לדעת. נוח לה שהשב”כ מענה עצירים בלי לתת דין וחשבון. כי מי שחושב על כך יודע שללא הטרור הממוסד, שמענים ברשות ובסמכות הם חלק מרכזי בו, השלטון הישראלי בגדה היה בסכנה של ממש.

לרוב היהודים אין בעיה לישון בלילה, כשהם מדחיקים את העובדה שההגמוניה שלהם נשענת בסופו של דבר על מרתף קפוא, מניעת שינה (אולי היעיל שבכלי סחיטת ההודאה), צליבה (”מצבי לחץ” או stress positions), השפלה על ידי הכרחת העציר לעשות את צרכיו על עצמו, ועוד. היהודים הישראלים ישנים בשלווה, כשהם מדחיקים את העובדה שאמצעים כאלה מופעלים לעתים קרובות גם על ילדים.

אחרי הכל, האדנות היהודית צריכה להתקיים איכשהו. בואו לא נחשוב על זה. מה קורה ב”כוכב דועך”? מירי רגב פלטה שטות חדשה? העבר לי את השלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תודה, יורם כהן

ראש השב”כ חשף את שקריו של ראש הממשלה. זה מעשה של אומץ אזרחי לגמרי לא מקובל במקומותינו

אני הולך לעשות משהו נדיר, שבדרך כלל אני מצטער עליו תוך זמן קצר: לומר מילה טובה על פקיד בכיר. במקרה שלנו, הפקיד הוא יורם כהן, ראש השב”כ. הבוקר (ג’) הוא הופיע בכנסת, ושם עשה דבר כמעט חסר תקדים.

כהן אמר חד וחלק שיו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, “לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן.” הוא אמר עוד שהסיבות לעליית האלימות בירושלים הן רצח הנער מוחמד אבו ח’דיר, כמו גם הכרכור הפסיכוטי סביב הר הבית מצד חברי הכנסת ושרי הימין.

במילים בוטות, כהן הוציא את הממונה הישיר עליו, ראש הממשלה לשלשת עופות, שקרן. נתניהו חזר על ההאשמות שלו נגד אבו מאזן גם אחרי הטבח בירושלים הבוקר, והאיש שמתאמץ לעשות כל דבר יותר גרוע ממנו, שר הכלכלה נפתלי בנט, אמר דברים חריפים עוד יותר.

ממשלת נתניהו משקיעה מאמצים ניכרים בסימונו של אבו מאזן כאויב החדש, כשהיא מאשימה אותו פעם אחר פעם ב”הסתה.” מה היא בדיוק ה”הסתה” הזו, לא ממש ברור: הממשלה לא מספקת דוגמאות חד משמעיות. ההתנהלות של נתניהו ושריו כלפי אבו מאזן תמוהה, בלשון המעטה. הכוחות הפלסטיניים סייעו לכוחות הכיבוש במהלך המבצע לריסוק החמאס בגדה (שהוסווה, כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של ממשלת נתניהו כנגד הציבור, כ”מבצע להשבת הנערים” שהממשלה ידעה שנרצחו), והכוחות הפלסטיניים ששומרים על הגדה מפני התלקחות הם מה שעומד בינינו ובין התקוממות של ממש.

מה רוצים נתניהו ושריו? איך הפך אבו מאזן ליורש הדחלילים הקודמים, התכנית הגרעינית האיראנית, דאע”ש והמנהרות של חמאס? קשה מאד להבין. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שנתניהו יודע שהפעם המהלך הפלסטיני באו”ם רציני, שהפלסטינים ידרשו לתת מסגרת זמן לסיום הכיבוש ושהם עומדים לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג, ושהמשחק הישראלי בגדה עומד לקבל תפנית שאחריה לא תשאר לו כל לגיטימציה – ושלכן הוא מכין את הציבור הישראלי לכיבוש מחדש של הגדה ולהפלת הרשות הפלסטינית.

כדי לעשות את זה, צריך לבצע מניפולציה במודיעין. כאן החשיבות של הצעד של כהן: הוא עומד כחיץ בין נתניהו ובין הציבור, מפריע לנתניהו לדרדר אותנו למלחמה עם הרשות הפלסטינית באמצעות הקרקורים הבלתי פוסקים על “הסתה לטרור” מצד אבו מאזן.

כמובן, יש לכהן סיבות מקצועיות טובות לכך: הוא יודע שהפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית יכולה לפתוח את שערי הגיהנום. הוא ודאי זוכר את אחד מרגעי השפל של ארגונו, כאשר הראש אבי דיכטר נאלץ להודות ש”מערכת הבטחון לא סיפקה לעם ישראל את חליפת המגן הראויה לו.” והוא לא רוצה לראות רגע כזה רשום גם על שמו. גם לראשי השב”כ יש מורשת, וכהן, שנמצא במחצית השניה של הכהונה שלו, ורואה איך קודמיו הופכים לכוכבי סרטים, ודאי חושב עליה.

ולמרות הכל, אומץ כזה – אומץ אזרחי, היכולת לעמוד מול הממונים עליך, לומר לציבור את האמת כשהם מנסים להסתיר אותה – נדיר כל כך במקומותינו, שיש לברך עליו בכל פעם שהוא מפציע. כהן רשאי לחזור עכשיו לשגרת הפעילות שלו כשוטר חשאי, שהיא לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית אבל לא עד לרמה שהיא תתפוצץ, ואני לשלי.

ולציבור הישראלי אין עוד תירוץ לא לדעת שמה שנתניהו אומר על אבו מאזן הוא שקר ומניפולציה במודיעין: ראש השב”כ עצמו אמר זאת. בדרכו שלו, כהן מנסה למנוע את שפיכות הדמים הגדולה; נתניהו מדרבן אליה. כשהפיצוץ יבוא, וכנראה שהוא יבוא כי ראש השב”כ לא באמת יכול למנוע מראש ממשלה לצאת למלחמה שזה רוצה בה, אסור יהיה להניח לנתניהו להתחמק מאחריותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב עומס עבודה חריג מהמקובל, סביר להניח שמספר הפוסטים השבוע יהיה קטן מהרגיל (למעשה, יתכן שזה יהיה הפוסט היחיד.) עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

כשמנגנון האופל מפחד מאמן קומיקס

ישראל מנעה את כניסתו של אמן קומיקס לפסטיבל קומיקס פלסטיני, והדגימה בכך את פחדיה – ואת השליטה שלה בגדה

השב”כ, מנגנון האופל כפי שקרא לו אורי אבנרי, מנע בשבוע שעבר את כניסתו של מקסימיליאן לה רוי לפסטיבל הקומיקס הפלסטיני הראשון, שנערך במקביל באל קודס (מזרח ירושלים) ורמאללה. הסיבות למניעת הכניסה לא נמסרו; נמסר שלה רוי מנוע כניסה לישראל במשך עשור. התקשורת הישראלית לא דיווחה על האירוע. אני מודה לנועם ר. על ההפניה.

למה נמנעה כניסתו של לה רוי? אין לדעת, כי כאמור הנימוקים להחלטה לא פורסמו. אבל אפשר להסיר מראש את הטענה האוטומטית של הימין היהודי, שלה רוי היה סיכון בטחוני: אילו אכן היה סיכון בטחוני, היה נעצר, לא מגורש.

למנגנון האופל יש היסטוריה ארוכה של גירוש אנשים לא נוחים לו. בשנת 2010, הוא מנע את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, נמנעה גם כניסתו של נועם חומסקי לגדה. שנתיים קודם לכן, גורש ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין מישראל, כשניסה להכנס אליה, בטענה המפגרת – שאף על פי כן, הימין היהודי יבלע אותה ללא היסוס – שהוא היווה “סיכון בטחוני.”

על כל זה יש להעיר שתי הערות. קודם כל, שבמנגנון האופל מפחדים פחד מוות מדעות “מסוכנות,” כמו אלה של חומסקי ופינקלשטיין. צריך גם להזכיר שעד הסכמי אוסלו, ישראל גם היתה מצנזרת את הספרים שפורסמו בגדה המערבית. אפילו אמן קומיקס מאיים על מנגנון האופל. עד כדי כך המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, שמפעילה את ארגון הטרור החזק ביותר בו, רואה עצמה כעלה נידף ברוח: כל ליצן וכל אמן קומיקס מסוגל לאיים עליה.

ושנית, וחשוב יותר: בעשור האחרון טוענים גורמים ישראלים שאין בעצם כיבוש, כי רוב הפלסטינים לא חיים תחת שלטון ישראלי ישיר. המדובר כמובן בקשקוש, כי אין פלסטיני שלא צריך לעבור במחסום של ארגון הטרור הירוק שלנו, ואין לפלסטינים יכולת לנוע ממקום למקום – מה גם שישראל מרשה לעצמה מדי פעם לפלוש לשטחים שלכאורה נמצאים בשליטה פלסטינית, כפי שראינו במבצע “שובו אחים.” אבל – כמו בעזה – השליטה הישראלית הדוקה אפילו יותר מכך: היא יכולה לקבוע מי ייכנס לשטחים הפלסטינים ומי לא ייכנס, מי יצא ומי לא יוכל לצאת. בפועל, היא מנהלת את הגדה המערבית כמו כלא גדול ונטול – ברובו – חומות. מארגן כנס ליצנים? כנס קומיקס? פעילות שהיא מובנת מאליה בישראל עצמה? כדאי שלא תעצבן את מנגוני האופל, או שהאורחים שלך לא יצליחו להגיע.

זו רמת השליטה היומיומית של המדינה היהודית בנתיניה הפלסטינים. לידיעת האנשים שטוענים שאין כיבוש.

ועוד דבר אחד: שורה של חברי כנסת מהימין, כולל צאר החוץ שלנו, התחרו זה בזה היום בקריאות לשלול את אזרחותה של חברת הכנסת חנין זועבי, משום שהעזה לומר שצה”ל הוא ארגון טרור. ובכן, הח”מ קורא לצה”ל ארגון טרור מאז 2006. כשתשללו את אזרחותה, אל תשכחו לשלול גם את שלי; לא תרצו שיאשימו אתכם באפרטהייד, בתפיסה שלאדם ממוצא יהודי מותר לומר מה שלפלסטינית אסור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אם אין נצחון, לפחות שתהיה תמונה

נתניהו הכניס אותנו לסיבוב השני משום שחיפש נואשות תמונת נצחון, כזו שתכסה על התבוסה, ולאספסוף לא משנה כמה דם יש על המסגרת

כוחותינו המזוינים הצליחו אמש (ג’) לעשות את מה שהם מצטיינים בו: להרוג אזרחים. תקיפה של חיל האוויר הרגה בשכונת שייח רדואן את וידאד מוסטפא חרב דף, בת 28, אשתו של דף; ואת עלי מוחמד דיאב דף, בן שמונה חודשים, בנו. מצבו של דף עצמו לא ידוע אך ההערכה היא שהוא בחיים.

צריך לעקוב אחרי ההתרחשויות, כי מנסים לארגן לנו ספין קטן. אתמול אחרי הצהרים, כשמונה שעות לפני סוף הפסקת האש, ירה גורם לא ידוע רקטות לשטחים פתוחים בישראל – או, על כל פנים, כך טוענת ישראל. חמאס מכחיש בתוקף שאנשיו ביצעו את הירי הזה, וטוען שישראל פיברקה אותו. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות לדבריו.

אבל יש, כפי שמציין יפה אמיר אורן, ראיה תומכת בטענת חמאס על פיה לא הוא ביצע את הירי: אם דף היה מודע לכך שאנשיו פתחו באש, הוא לא היה מסתכן בפגישה עם אשתו ובנו הפעוט בזמן שישראל וחמאס במצב עוינות גלוי. אז מה קרה פה?

די פשוט. ישראל קיבלה מודיעין על מקום המצאו של דף, והדרג המדיני הבכיר – נתניהו ויעלון – החליטו לזרוק לעזאזל את סיכויי הפסקת האש וללכת על חיסול. זה לא מידע שזמין בכל רגע, יושב על המדף. כפי שכתב היועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן יאיר:

“הרי לנסות ולחסל בכיר כמו מוחמד דף, ששרד כבר ניסיונות חיסול קודמים, צריך מודיעין טוב שהושג מבעוד זמן על תנועותיו ומקום שהייתו, שמשתנים במהירות. האם מודיעין כזה הושג כך סתם פתאום, בתזמון מקרי ומיד לאחר ירי שלש רקטות לשטחים פתוחים בדרום?

לא נראה סביר, נכון? אז לא צריך להיות מומחה צבאי או מומחה למודיעין כדי להעלות תהייה זו.”

שלא יהיו לכם אשליות: הם ידעו שהם הורגים אשה ופעוט. זה מחיר שהם היו מוכנים לשלם, מתוך ידיעה בטוחה שאיש בישראל לא ידרוש אותו מהם. יעלון אמר לפני כעשור, אחרי ההפצצה של ביתו של סלאח שחאדה, ש”הרשנו לעצמו להרוג את האשה”, אשתו של שחאדה שהמודיעין אמר שהיתה איתו בבית. ההפצצה ההיא הרגה גם 14 ילדים.

למה בוצע נסיון החיסול הזה, שדוחף את ישראל לעוד סיבוב של הסלמה מול רצועת עזה? מכמה סיבות. ראשית, חיסול הוא רפלקס מותנה של שירותי הבטחון שלנו. ברגע שמבוקש בכיר עולה על הכוונת, הם רוצים לחסל את המטרה ולא משנה מה יקרה. כך קיבלנו את חיסול שחאדה ואת חיסול ראאד כרמי, ששניהם הרגו באותה הזדמנות גם את הסיכויים לרגיעה. בשב”כ אמרו בשעתו, במידה של צדק מבחינתם, שהם אחראים על בטחון, קרי לדעתם חיסולים; ושאם יש שיקולים רחבים יותר, זה באחריותו של הדרג המדיני.

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השניה: הצורך הנואש של נתניהו באיזושהו הישג ממבצע “פאלוס זקור.” אין כזה. כן, צה”ל הוכיח שוב את יכולתו הנודעת להרוג הרבה אזרחים ולהשמיד תשתיות אזרחיות. כן, חיל האוויר שוב הוכיח שהוא הטוב ביותר במזרח התיכון כשזה מגיע להשמדת מטרות שלא יכולות לירות חזרה. כן, חמושי החי”ר שלנו הוכיחו שוב שגם הם יודעים להזמין התקפות ארטילריות ואוויריות על מטרות אזרחיות. ואחרי כל זה, ההצעה המצרית להפסקת האש היתה קרובה יותר לעמדות – המוצדקות – של חמאס, קרי הסרת הסגר הישראלי על הרצועה. אפילו אובמה אמר שהסכם ארוך טווח יצריך את הסרת המצור.

אבל נתניהו לא יכול היה לתת את זה, לא בלי להיראות – בצדק מוחלט! – כמו לוזר, כמו מי שפעם אחר פעם מחזק את החמאס על חשבון המתונים. אבל לא נשארו לו ברירות: חמאס התיש את ישראל. ההפגזה באזור לוד, הירי הבלתי פוסק לאזור המרכז, עשו את שלהם. גם העובדה ש-64 חמושי צה”ל מתו שיחקה תפקיד. מצבו של נתניהו היה כל כך נואש, שהוא נמנע בשבוע שעבר מלכנס את הקבינט, מחשש מהדברים שייאמרו בו; ושהוא ניסה להסתיר מהשרים את הפרטים של הצעת הפסקת האש המצרית – מהלך שבמדינה שלוקחת ברצינות את הטענה שהיא מדינת חוק, היה צריך להביא להדחה מהירה ומשפט שלו, בעוון קשירת קשר נגד הדמוקרטיה. במשטר הישראלי, נזכיר, מי שמקבל את ההחלטות היא הממשלה. לא ראש הממשלה. אנחנו לא במשטר נשיאותי. עד כדי כך היה נתניהו נואש.

ואז הגיע המידע המודיעיני על דף, ונתניהו עט עליו כמוצא שלל רב. הוא יציג את גווייתו המדממת של דף לאומה, ואז תהיה לו “תמונת נצחון.” המונח עצמו מגיע מימיו של בוגי יעלון כרמטכ”ל, מימי האובססיה סביב “צריבת התודעה”, והתפיסה שאומרת שהתודעה חשובה יותר מהמציאות. כמובן, בפועל מותו של דף לא ישנה הרבה. יקום מנהיג אחר לעז א דין אל קסאם. היסטורית, יש לציין, התנקשויות לא בהכרח שינו את מצבה של ישראל לטובה: הרבה אנשי בטחון היו מעדיפים, במבט לאחור, לא לרצוח את עבאס מוסאווי ולהעלות בכך את חסן נסראללה לתפקיד מזכ”ל החיזבאללה.

אבל, בהיעדר נצחון, נתניהו – והשב”כ, וצה”ל – היו מוכנים להסתפק בתמונת נצחון, כזו שתאפשר לאספסוף היהודי (קהל היעד של דובר צה”ל) לרקוד קצת על דם. לרוע מזלם, בינתיים דף לא בין המתים, והדם שנתניהו שפך, דם ילד קטן ואשה צעירה, כבר לא מספיק לאספסוף: הוא הורגל ליותר.

וכך גלשנו לסיבוב הלחימה השני בעזה. לפעם הבאה שיאמרו לכם שישראל רוצה שלום, זכרו את האופן שבו פעלו מקבלי ההחלטות בפרשת דף. ישראל לא רוצה שלום. היא רוצה הכנעה, ובהעדר הכנעה – תמונת נצחון.

ולא משנה כמה דם ילדים יהיה על המסגרת. הם, אחרי הכל, לא יהודים. הם לא בני אדם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מחכים לשטאזי

ומחשבות אחרות אחרי רצח נערים

אז זה נגמר כפי שכל אדם חושב יכול היה לנחש שזה ייגמר: בקבר תחוח. העובדה שחוטפיהם של שלושת הנערים לא העלו כל דרישה היתה צריכה להבהיר לנו שמה שהתרחש כאן היה רצח ולא חטיפה כבר לפני שבועיים. לא במקרה, יש להניח, לא חשפו לנו את הקלטת של השיחה האחרונה של אחד החטופים, וכעת לוחשים שברכב השרוף נמצאו תרמילי כדורים. כלומר, שהממשלה והצבא שיקרו בגסות לציבור כשאמרו לו שהמטרה של מבצע “שובו בנים” הוא השבת החטופים.

אבל זה יהיה נושא לפוסט עתידי, כשיהיה יותר מידע ברור. בינתיים, כמה תהיות. העיקרית שבהן היא על הטענה, שנשמעה מצד כמה כתבים צבאיים, ש”השב”כ נכשל.” הוא נכשל, נטען, הן משום שלא מנע את החטיפה והן משום שלא הגיע אל החוטפים.

בואו נחשוב רגע מה המשמעות של הדרישה הזו. הדרישה היא ששירות מודיעין ישראלי יהיה מסוגל לאתר חוליה בת שני אנשים או שלושה, שפועלת בתחכום ומידור ניכר, עוד לפני שהיא מבצעת את פעולתה, או למצער זמן קצר לאחר מכן. המשמעות של הדרישה הזו היא שהשב”כ ינטר את פעולותיהם של כארבעה מיליוני בני אדם בגדה וברצועה, עד הרמה שקשירת קשר בין שני אנשים תהיה בלתי מעשית.

אני לא יודע אם אפשר בכלל להגיע לרמה כזו של ניטור. אני יודע שהשטאזי, אולי ארגון ביון הפנים הנודע ביותר לשמצה בהיסטוריה, לא הצליח. והוא, נחשף לאחר קריסתו, גייס בשלב מסוים רבע (!) מאוכלוסיית הבית שלו כמודיעים. צריך לציין שזה לא עזר: מזרח גרמניה לא קיימת יותר.

מה שחמור כאן הוא שמי שדורש מהשב”כ להגיע לרמה כזו של ניטור, אומר אבל לא אומר, רומז אבל לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים, שעל השב”כ לפורר את החברה הפלסטינית לרמה שבה אדם איננו יכול לבטוח באשתו, או אם בילדיה. הוא רוצה שנקים בגדה המערבית את אם כל המדינות הטוטאליטריות – רוצה, אבל לא מוכן לומר את המילים. כי הישראלים מעדיפים לחשוב שהכיבוש הוא משהו שקורה, משהו שפשוט נמצא שם, שאין לו מחיר.

אז אחרי כמה שנים טובות שבהן ניהלנו כיבוש ללא מחיר, או ליתר דיוק כמעט ללא מחיר, התחלנו שוב לשלם. מי ששילם את המחיר היו האנשים הפגיעים ביותר. וככה זה: החטיפה והרצח הם פשע מלחמה, אבל כשאתה לא מאפשר לאויב שלך להלחם בכל דרך אחרת, כשאתה מגדיר הפגנות כ”טרור עממי” וקריאה לחרם כ”טרור כלכלי,” כשקריאה למאבק במשטר האפרטהייד הישראלי בגדה היא “טרור קוגניטיבי,” אתה לא מותיר ליריב שלך כל דרך מאבק פרט לטרור.

ולא, הוא לא ישחק לפי הכללים. הנה ספקולציה: החוטפים שמרו על דממת אלחוט מוחלטת עד כה. הם לא אמרו כלום. הם אפילו לא לקחו אחריות על ההרג. בנימין נתניהו וארגוני ה-hasbara של צה”ל טוענים שהחוטפים הם אנשי חמאס. הם מצביעים על כך ששני פלסטינים שנעדרים מאז יום לפני החטיפה הם אנשי חמאס לשעבר.

אבל. זמן קצר אחרי החטיפה, לקח עליה ארגון אחריות. הארגון הזה היה “דאע”ש פלסטין,” ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם, ושבעליל הושפע מההצלחות של דאע”ש בעיראק וסוריה. רוב כלי התקשורת פסלו את הטענה שארגון כזה אכן קיים ושהוא אכן אחראי לחטיפה, וקברו את הידיעה.

בוא נצא מנקודת הנחה שהטענה הזו אמיתית. היא מסתדרת עם העובדה שדממת אלחוט, והמנעות משימוש בתקשורת אותות, היא אחת מסימני ההיכר של דאע”ש. שימוש בתקשורת אותות חושף אותך ליכולת יוצאת הדופן של צבא מערבי מודרני לערוף ארגונים. הוא צריך בסך הכל סלולר שהוא יכול לאתר. משם הדרך קצרה. אם אין שימוש בסלולר, והנהגת דאע”ש מקפידה הקפדה קיצונית לא להשתמש בהם ולא להשאיר חתימה ברשת, אתה צריך מודיעין אנושי, וזה נהיה הרבה יותר מסובך. השב”כ, נאמר לנו, עבר בשנים האחרונות להשענות-יתר על מודיעין אותות.

נצא מנקודת הנחה שהחוטפים מודעים לכך – זה לא ממש סוד, ומרוואן ברגותי ידע כבר ב-2004 לפרק את הטלפון הסלולרי שלו כדי להמנע ממעקב; הוא כינה אותו “המרגל הקטן” וידע שהוא מכוון אליו את המל”טים של צה”ל. אם הוא ידע את זה לפני עשור, מותר להניח שכל מי שנכנס למשחק המסוכן של מאבק חמוש בישראל מכיר את העובדה הזו. מי שלא מכיר אותה, כנראה כבר מת.

יתר על כן, אם מישהו היה בחמאס לפני שמונה שנים, זה לא אומר שהוא בחמאס היום. בהחלט יתכן שהוא החליט להקים ארגון משלו. אחרי הכל, דאע”ש הוא במידה מסוימת תולדה של אל קאעדה, שבתורה היא תולדה של ארגוני הג’יהאד האיסלמי, שבתורם התפצלו מן האחים המוסלמים בשנות השישים. וב-1943, אנשים שהיו אנשי אצ”ל מובהקים היו שמונה שנים קודם לכן אנשי הגנה – ואנשי לח”י מובהקים היו ארבע שנים קודם לכן אנשי אצ”ל.

אז למה לא מדברים על זה? כי לראש הממשלה נוח לדבר על חמאס. מתאים לו לתפוס טרמפ על החטיפה לצרכים פוליטיים. וכי אף אחד לא רוצה לדבר על העובדה שדאע”ש, בניגוד לגל ההיסטריה והמיתולוגיזציה, היא בסך הכל עוד ארגון, שאפשר להצטרף אליו או לעזוב אותו ושהחברים שלו, אבוי, עשויים להיראות בדיוק כמו אנשים רגילים, נטולי קרניים. ואף אחד לא רוצה לדבר על האפשרות המצמררת שאחרי שעברנו על הכלל הספרטני הישן, שקבע שאסור לצאת למלחמה שוב ושוב על אויב משום שאתה מלמד אותו להלחם, לימדנו את הפלסטינים – או, למצער, את חלקם – איך להביס את השיטה שעבדה נהדר בעשור האחרון.

מכרו לנו שלוחמת התקשורת, יחד עם לוחמת המל”טים, תחסל את הטרור. במקום אל קאעדה, שמנהיגיה נהרגו מהאוויר כמו זבובים, קיבלנו את דאע”ש, שהיא יריב קשה יותר. עכשיו יש סיכוי שבמקום חמאס, קיבלנו משהו אחר, משהו שהתאים את עצמו ליריב, משהו שאנחנו עוד לא יודעים איך להרוג ושהולך לגבות מאיתנו מחיר דמים. חשבנו שנוכל להרוג מהאוויר על סמך אותות בלתי נראים, בני אלים שהורגים בני אדם כאילו היו מקקים, ושלא יהיה לזה מחיר או שלא תהיה תגובת נגד. אז יש.

ומעל לכל, האשליה שאפשר “להדביר את חמאס” או את ההתנגדות הפלסטינית. ההתנגדות היא עממית; חמאס היא תנועה עם שורשים עממיים רחבים. אי אפשר להדביר אותן אלא בשינוי התנאים שהצמיחו אותן, אבל זה בדיוק מה שישראל לא מוכנה לשקול: קץ לכיבוש. במקרה של חמאס, שהוא פשוט האחים המוסלמים/התנועה האיסלמית, הדיבורים על “הדברה” שלה נלעגים במיוחד. היא שורשית, היא היתה כאן לפני ישראל. היא לא הולכת לשום מקום, היא ריאקציה לכשלון של הלאומיות הערבית – כשלון שדאע”ש חשפה עד כמה הוא עמוק. אין יותר סוריה או עיראק; ספק אם היתה אי פעם לבנון; המדינות האורגניות של המזרח התיכון, כלומר כאלה שיש להן קיום היסטורי ותרבותי ארוך – מצרים, טורקיה, איראן – קיימות. כל השאר מסתחרר, נמצא בתנועה. הכיבוש המערבי של המזרח התיכון, על הסכמי סייקס-פיקו, על פירוק האימפריה העות’מנית, על ביטולה של הח’ליפות, נמוג – והוא מעלים קווים שאף פעם לא היה להם קיום. בלב המערבולת הזו, חמאס נראית הרבה יותר שורשית מהלאומיות הנבובה של הבעת’ הסורי או העיראקי – ואנחנו עושים הכל כדי שהיא תראה אלטרנטיבה טובה יותר לפתח.

או, במילים אחרות, החשש הגדול שאין נוקבים בשמו הוא שהמזרח התיכון הקולוניאליסטי, שישראל היא יצירתו המובהקת, מתפרק לנגד עינינו – אבל ישראל לא הצליחה לנצל את הזמן כדי לסיים את הסכסוכים שלה איתו; שהיא נשארת מובלעת פסוודו-אירופאית – אירופאית בעיקר בעיני עצמה – בלב אזור שמעלים אקטיבית כל שריד של הכיבוש האירופי, ובזמן שארה"ב נכנסת לבדלנות ברוכה.

נגד מצב כזה, ספק אם אפילו משטרת המחשבות שהשב”כ נדרש להיות תהיה מסוגלת לספק מענה, על כל פנים לא לאורך זמן.

ועוד דבר אחד: בג”צ אישר היום – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – את הריסת בית משפחתו של זיאד עוואד, שנאשם בהריגתו של נצ”מ ברוך מזרחי. עוואד לא הורשע, אבל באופן שבעיני אדם מן השורה הוא בלתי נתפס, בג”צ הכיר בעצם הגשת כתב האישום נגדו כ”ראיה מנהלית”, ואישר – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – להרוס את בית משפחתו גם בלי הרשעה. בין השאר, כתב בית המשפט ש”ההלכה הפסוקה קבעה כי תכליתה של הריסת הבתים אינה להעניש כי אם להרתיע.” במילים אחרות, להשליט טרור על אוכלוסיה שאיננה מעורבת. יש לקוות שעל הסיוע הקבוע הזה לטרור של מדינה, יתנו גם השופטים את הדין יום אחד. הם מכירים את התקדימים לא פחות טוב ממני.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: עוד יום, עוד מניפולציה במודיעין

השב”כ מאשים את התנועה האיסלמית בשיתוף פעולה עם החמאס – אבל עושה את זה בתקשורת, לא בבית המשפט, ובאופן שנראה מוזמן פוליטית

טוב, היה יכול להיות גרוע יותר. לפחות הפעם הם לא ארגנו פשיטה של אלף שוטרים על אום אל פאחם בטענה של ריגול עבור איראן.

זוכרים את האירוע ההוא? את הפשיטה חסרת התקדים, בשיא האינתיפאדה השניה, על ביתו של ראאד סלאח, שנגמרה בכך שבית המשפט פסל את הרוב המוחלט של הראיות והרשיע את סלאח בעבירה מינורית של צדקה לעמותת חמאס? אז השב”כ מנסה לרכב על הסוס הזה שוב.

השב”כ הודיע בקול תרועה וחצוצרות שהוא עצר בכיר כלשהו של החמאס, אחד מחמוד טועמה, והוא טוען שהוא, כך טמקא, “פיצח את הקשר בין החמאס והתנועה האיסלמית.” לכאורה, אמר טועמה בחקירתו שהוא העביר כספים לתנועה האיסלמית מהחמאס, ששימשו ל”קצבה חודשית” לצעירים שאמורים למנוע מיהודים לעלות על הר הבית; עוד נטען כי טועמה “העריך” שיש קשר סודי בין השייח’ ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ובין החמאס. שניה, לא הבנתי. מה זאת אומרת, “העריך”? האיש, לדבריכם, אחראי על העברת הכספים בין חמאס והתנועה האיסלמית. הוא לא יודע אם יש קשר בין ראאד סלאח ובין החמאס? אם הוא לא יודע, מי יידע?

ואז קלטתי למה הידיעה הזו נשמעת לי מוכרת. ביום ראשון האחרון, דפק ראש ממשלתנו על השולחן והודיע שהוא לא מבין למה לא מוציאים את התנועה האיסלמית אל מחוץ לחוק. שר התחבורה, ישראל כץ – מה לעזאזל? – החרה החזיק אחריו, ואמר שהתנועה האחות של התנועה האיסלמית, האחים המוסלמים, הוצאה אל מחוץ לחוק בכל המדינות השכנות. וואלה. טוב לדעת שאימצנו את הכללים של הדמוקרטיות הידועות של מצרים וסוריה.

לנתניהו היה אפילו נימוק: אם הכריזו על כ”ך וכהנא חי כארגוני טרור, הוא רטן, אין סיבה לא לעשות את זה לתנועה האיסלמית. ובכן, למרות שאני חושב שהצעד ההוא היה שגיאה קשה – אפשר לקרוא שיחה מעניינת בנושא עם היועמ”ש דאז, מיכאל בן יאיר, כאן – כהנא חי וכ”ך אכן תמכו בטרור והימים היו הימים שלאחר הטבח במערת המכפלה שבוצע, יש להזכיר, על ידי נציג נבחר של כ”ך. אגב, לא כל כך מזמן נתניהו התנגד להכרזה על פעילי “תג מחיר” כארגון טרור (וטוב שעשה זאת); מסתבר שכשזה מגיע לתנועה האיסלמית, הוא נדיב יותר. אם לנתניהו יש איזושהי הוכחה שהתנועה האיסלמית מעורבת במשהו שדומה לטבח במערת המכפלה, יואיל להציג את הראיות.

וזו הבעיה העיקרית בהצהרה של השב”כ. אם אתם באמת סבורים שהתנועה האיסלמית מעורבת בטרור, או במימון של טרור, או מקבלת מימון מארגון טרור, אתם לא צריכים להוציא הודעות לעיתונות – אתם צריכים להוציא כתבי אישום. אה, אתם אומרים לי, אין לכם ראיות לכתבי אישום? בעסה.

אם ככה, סתמו בבקשה את הפה. אין לכם זכות, במדינה דמוקרטית, לטפול האשמות כאלה, שאי אפשר להתגונן נגדן, על תנועה ציבורית. לא משנה איזו תנועה ציבורית. אני רחוק מלהיות מחסידיו של ראאד סלאח; אני חושב שהוא המקבילה המוסלמית של שמואל אליהו. אבל, בניגוד לשמואל אליהו, סלאח מועמד לדין פעם אחר פעם.

התפקיד של השב”כ הוא לא לספק מטריה מודיעינית למאווים הפוליטיים של ראש הממשלה. התפקיד שלו הוא לסכל טרור וריגול. שוב: אם יש לו ראיות כנגד התנועה האיסלמית; אם יש לו ראיות ל”קשר סודי” בין סלאח ובין החמאס, יואיל ויפרוש אותן בבית המשפט, שם אפשר לפרק אותן ולהתגונן כלפיהן.

אלא שלשב”כ אין רקורד של הצלחה כנגד התנועה האיסלמית בבתי המשפט, אז הוא מעדיף ללכת לתקשורת. לזה קוראים הפצת שנאה ומדנים, וזה לא אמור להיות תפקידו של שירות מודיעין במדינה חופשית.

עד שזוכרים, כמובן, שהשב”כ לא רואה בעצמו שירות מודיעין של מדינה חופשית; הוא רואה בעצמו שירות מודיעין של המדינה היהודית. ראש השירות לשעבר והתקווה הלבנה הגדולה בהווה של השמאל הציוני, יובל דיסקין, כבר הצהיר בעבר שהשירות שלו יסכל גם פעילות חוקית של בל”ד, אם הוא ימצא שהיא “חותרת” תחת רעיון המדינה הציונית.

המילה “חתרנות” צריכה לצאת מהמילון של השב”כ. היא חמקמקה מדי, מעורפלת מדי, מזמינה שימוש לרעה. הוא צריך להתעסק בעבריינות. בוצעה עבירה? יוצגו נא הראיות. לא בוצעה עבירה? סתמו את הפה. גם חברי התנועה האיסלמית משלמים את המשכורת שלכם.

ובינתיים, אם אפשר, השתדלו להיראות פחות כמי שאצים לרצות את הממונה הפוליטי עליכם, ראש הממשלה. אתם אמורים לגלות מידה של עמוד שדרה, לעזאזל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)