טענת “המשיכו את הכיבוש למען ההומניזם” של גדי טאוב מעלימה, בשם ההומניזם לכאורה, את אנושיותם של הפלסטינים

בחוגי הימין יש שורה של טענות מדוע יש להמשיך את הכיבוש. אחת הפחות נשמעת שבהן היא טענת הפגיעה ההומנית בפלסטינים, וזאת משום שסביר שהטוען לא יצליח לסיים את הטיעון מבלי לפרוץ בצחוק. למרבה מזלו של הימין, יש לו את אנשי המרכז הרדיקלי שינסו לבצע את העבודה. זה מה שניסה לעשות גדי טאוב במאמר שפרסם לפני כשבוע וחצי.

הטענה של טאוב כפולה: לישראלים שמתנגדים לכיבוש לא באמת אכפת מהפלסטינים אלא רק ממצפונם שלהם; ולשם טיהור מצפונם, הם מוכנים להקריב את הפלסטינים לחיים הרבה יותר גרועים משיש להם תחת כיבוש ישראלי. את הטענה הראשונה ממסמך טאוב – שספק אם פגש פלסטינים או פעילים שעובדים עם פלסטינים בעשור האחרון – על כך שיש לו ידיד עם הפרעת התנהגות מסוימת.

לדברי טאוב,

“היה לי פעם חבר שאמר לי שאם ביתו יישרף, יש דבר אחד שהוא רוצה להציל מן האש בשביל בנו: את דו"חות "בצלם". תהיתי לא פעם למה בדיוק הוא התכוון. האם מכל מה שיש בספרייתו על ישראל זה הדבר האחד שהוא רוצה שבנו יזכור, את העוולות שעוללה ישראל (נניח לרגע שהדו"חות האלה אכן מכילים תיעוד מדויק ולא מנופח שלהן)?

נראה שלא. אם היו שואלים אותו הוא ודאי היה אומר שהוא רץ להציל מן האש מעין הצהרה על חשיבות הביקורת העצמית. אבל זה לא כל הסיפור, נדמה לי. בפועל הוא רוצה לרוץ לתוך האש כדי להציל את תעודת היושר הרוחנית של עצמו. כדי להזכיר לעצמו ולבנו, שהוא עמד בפרץ בזמן שאחרים "התקרנפו". אבל אפילו זה לא כל הסיפור. בעצם הוא מתכוון, נדמה לי, להציל תיאור זוועה חד־צדדי, שישחיר את ישראל ככל האפשר, משום שככל שהרקע יהיה יותר כהה, כך יוכל לובן מצפונו לזהור ביתר שאת.”

הסיפור הזה מעלה כמה תהיות. קודם כל, אם האיש הזה אכן היה ולא משל היה (וטאוב נאמן עלי פחות מהדו”חות של בצלם), מדוע טאוב בונה תלי תילים של תיאוריות על האמירה הזו ולא פשוט שואל את ידידו? ידידים נוטים לענות לשאלות של ידידיהם, על כל פנים מנסיוני. מותר לחשוד שהאיש ההוא שטרד כך את מנוחתו של טאוב הוא ארכיטיפ, איש קש שמולו בונה טאוב טיעון קש.

הטיעון הזה, כמובן, הוא ידידנו הוותיק “אוטו-אנטישמיות.” הידיד המשונה של טאוב שונא את ישראל עד כדי כך שהוא יכול להפוך את עצמו לאיש סגולה בכך שהוא משחיר אותה. והוא כל כך ריק ממעש, שהוא לא מציל מאש את הדו”חות שהוא עצמו כתב – זה מניע אנושי מובן, אפילו בימי גיבוי הענן – אלא שהוא רק קרא. או, אם לדייק, היו שם על המדפים שלו. שהרי ספק אם הידיד הדמיוני של טאוב (למה יש לטאוב ידידים כאלה?) טרח לקרוא אותם. למה לקרוא אם די בכריכה, ולכל היותר בסיכום המנהלים?

אני מניח, למעשה, שיש אנשים שלגמרי ישמחו להפסיק את השליטה בפלסטינים, גם אם משמעותה של הפסקת השליטה בהם תביא למרחץ דמים. אלה האנשים שהדבר החשוב ביותר בעיניהם הוא שימור הדוגמה הקדושה של “מדינה יהודית ודמוגרפית”, האנשים שסופרים בחרדה כל תינוק חדש שנולד למשפחה פלסטינית ומחפשים נואשות יהודים לשליש ולרביע כדי שימלאו את שורות המאגר הדמוגרפי המתדלדל. אנשי “אנחנו כאן והם שם.” אנשי “אנחנו צריכים להתגרש מהפלסטינים.” אבל יש בעיה: בדרך כלל האנשים האלה מגדירים את עצמם כאנשי מרכז או “שמאל ציוני.”

או, במילים אחרות, המחנה של טאוב עצמו. שמגלגל את הפתולוגיות של המחנה שלו על השמאל.

אני לא מתיימר להיות נביא ואין לי מושג איך תיראה המדינה הפלסטינית, אם תהיה מדינה פלסטינית. אני לגמרי לא בטוח שהיא תיראה כמו עריצות של חמאס. היא יכולה להיראות כמו טוניסיה, למשל. וכדי לטעון שהיא בהכרח תהיה גרועה יותר מהדיקטטורה הצבאית הישראלית, צריך לא להכיר את הדיקטטורה הצבאית הישראלית. או, אם לדייק, לרצות אקטיבית לא להכיר אותה.

למשל, בחודשים האחרונים יוצאת ישראל למסע הרס נרחב בשטחי סי, וערב שנת הלימודים הפלסטינית היא החריבה את בית הספר בכפר ג’יב א דיב (זוכרים אותו?). עוד פורסם לאחרונה שישראל מחזיקה כ-800 קטינים במעצר, חלקם במעצר מנהלי, עליה ביחס למספר הקבוע של שני עצורים קטינים בלילה. וכמובן, ישנה השגרה הקבועה של ענישה קולקטיבית, הריסת בתים, התעמרות סתם כך באנשים שרוצים לצאת למלאכת יומם, עינויים של עצירים (בכללם קטינים), וחוסר הוודאות של משטר קיום שבו עצם קיומך ועצם פרנסתך תלוי ברצון הטוב של המשטרה החשאית הישראלית.

ספק אם יש משטרים באזורנו שעוצרים כל לילה שני קטינים, לעתים לא על סמך מה שעשו אלא על סמך מה שהאלגוריתמים של המשטרה החשאית חושבים שיעשו. על כל פנים, אף שהם מושחתים במידה – אם כי נראה שיש להם מה ללמוד מדוד שמרון ומיקי גנור – משטר שיהרוס שרירותית את בתי הספר של נתיניו, או ימנע מהם שרירותית חשמל, לא ישרוד זמן רב. משטר צריך להיראות כאילו יש לו ולו עניין מינימלי בטובת הנשלטים.

ישראל אפילו לא מנסה. הסיבה לכך פשוטה למדי: ישראל מעוניינת לנשל את הנשלטים ולהמאיס עליהם את חייהם עד שיעזבו. זה חזונה. זה מה שהיא מקדמת יותר מ-50 שנים. לשם כך, המחיר של התקוממות פלסטינית הוא מחיר נסבל מבחינתה. היא לא מעוניינת בפלסטינים כנתיניה, על אחת כמה וכמה לא כאזרחיה. היא, בתמצית, מעוניינת לא בניצולם (כמו קלפטוקרטיה צבאית מהסוג שרווח עד לאחרונה במזרח התיכון) אלא בהתפוגגותם. במידת הצורך, באיונם.

ומה לעשות, משטר ששואף לכך שתיעלם כמעט תמיד יהיה גרוע יותר מ”סתם” דיקטטורה צבאית.

וכמובן, מעבר לשאלה של עתידם של הפלסטינים – שעליו לא טאוב ולא אני יודעים לומר דבר ודאי – ישנה שאלת אנושיותם של הפלסטינים. אנושיות משמעה יכולת פעולה והשפעה על גורלך (agency, בלעז). טאוב מניח שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם, ושעל כן לטובתם שלהם תמיד יהיה כדאי שישראל תשלוט בהם.

זו גישה פטרנליסטית, בלשון המעטה; הגישה הקיפלינגית הישנה של

Go bind your sons to exile

To serve your captives’ need….

Your new-caught, sullen people,

Half-devil and half-child.

רק שהפלסטינים כבר מזמן לא יכולים להיחשב new caught, ואם אפשר – בדוחק – לומר שהבריטים הביאו תועלת לקולוניות שלהם, ואם אפשר לומר (במאמץ ובספק) שהתועלת שהביאו עלתה על הנזק, ואם צריך להצביע על כך שאמירה על קידום הילידים היתה כסות צבועה לשוד פשוט, הרי שישראל אפילו לא מנסה לעשות את זה. 50 שנה לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, היא לא פיתחה שם דבר. כל שתיקנה, לצורך עצמה תיקנה: דרכים ליטול מהן מכס, מחצבות לקחת מהן אדמות, שווקים כדי להושיב בהן זונות שישמשו את טאוב.

הבריטים יכלו לומר, אחרי היציאה האסונית שלהם מהודו, שהם הותירו למשוחררים הטריים רכבות, כבישים ומערכת משפט. מה בנתה ישראל? כבישים עוקפים וחוקי שעת חירום, שגם הם ירושה בריטית?

כל מה שטאוב יכול לומר להגנת הכיבוש הוא שאחריו יבוא אסון גדול יותר ועל כן יש להקפיא את המצב בפורמלין, עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים. יכול להיות שהפלסטינים ימיטו אסון על עצמם; בהתחשב בהיסטוריה של העמים המשוחררים במאה השנים האחרונות, זה סביר לגמרי. ואף על פי כן, צדקו הוויאטנמים המתקוממים ולא הצרפתים המדכאים, צדקו המתקוממים ההודים ולא הבריטים, צדקו האלג’יראים ולא הצרפתים, צדקו אחרוני הלוחמים הפולנים הנואשים נגד הפלישה הסובייטית ב-1944-1945, צדקו ההונגרים שהתקוממו ב-1956, צדקו האפגנים שבמלחמת קודש בעטו את הפולש הרוסי חזרה לארצו.

הם צדקו, למרות שכל אחד מהמאבקים הללו היה בעייתי בדרכו-שלו, כי הם זינקו לעבר החירות. הם ניסו לתפוס הזדמנות אחרת, הזדמנות לצאת ממעגל הדיכוי. בחלק ניכר מהמקרים הם נכשלו, והדיכוי הזר הוחלף בדיכוי מקומי. אבל ההיסטוריה איננה קופאת במקום; גם 1848 היתה כשלון, וגם 1789 הולידה עריצות אכזרית במידה ניכרת מקודמתה. ואף על פי כן, הנסיון הכושל להגיע לחירות מותיר אחריו זרעים, שלעתים הם מניצים בצורה מופלאה.

קשה לחשוב על עם כלשהו שהגיע לחירותו מבלי לעבור דרך עריצות. נהוג היה לדבר על ארצות הברית כדוגמת הנגד, אבל מעטים יעזו להשתמש בה היום, כשאנחנו יודעים שהחירות הזו היתה כרוכה בהשמדתם ושעבודם של עמים שלמים ושהיא היתה תלויה בדיכויים של דורות של עבדים. למעשה, טאוב מגיע אל היחודיות היהודית בדרכו העקומה שלו: הפלסטינים, מכל העמים בעולם, הם אלה שאין לתת להם את זכות ההגדרה העצמית – לא בגלל ההשלכות של זו על ישראל, אלא בשל השלכתה על אושרם של הפלסטינים עצמם.

שנאמר, ישראל רחמנים בני רחמנים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התקשורת היהודית בישראל מתעלמת מהמסקנות של מחלקת המדינה האמריקאית על הסיבות להתנגדות הפלסטינית

לפני כשבועיים, דרש הארגון היהודי-ימני האמריקאי, Zionist of America, את פיטוריו של מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. יש לא מעט סיבות סבירות לדרישה כזו: טילרסון, יחד עם הנשיא טראמפ, מחריב את מחלקת המדינה (חלק ניכר מהמשרות הבכירות במשרד עדיין לא מאוישות ושורה של עובדים בכירים התפטרו), אין לו שום רקע דיפלומטי, ויש מקום לחשד שהוא קרוב הרבה יותר מדי למשטר פוטין. אבל לא אלו הסיבות שבשלן דרש ה-ZOA את הדחתו של טילרסון.

בתחילת חודש יולי פרסמה מחלקת המדינה את הדו”ח השנתי שלה בנושא טרור בעולם (זהירות, מסמך). העמוד שעליו יצא קצפו של מורטון קליין הוא עמ’ 194, שבו מנתחת מחלקת המדינה את הרשות הפלסטינית. על הסיבות לטרור הפלסטיני אומרת מחלקת המדינה כך:

“הזרזים המתמשכים לאלימות כוללים העדר תקווה להשגת עצמאות (statehood, במקור) פלסטינית, בניית התנחלויות בגדה המערבית, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, התפיסה שהממשלה הישראלית משנה את הסטטוס קוו בחראם אל שריף/הר הבית, וטקטיקות של צה”ל שהפלסטינים רואים כאגרסיביות מדי.”

את הטענה הישראלית שהאלימות נובעת מ”הסתה” פלסטינית, מנפנפת מחלקת המדינה בכמה משפטים קצרים וחדים, והיא מציינת שהרשות הפלסטינית מנעה מאות פיגועים (את זה היא מבססת, בין השאר, על הצהרותיהם של בכירים ישראלים.) אפילו המדיניות של תשלום לאסירים משוחררים, שישראל אוהבת כל כך להטפל אליה, זוכה לשבחים: המטרה שלה, מציינת מחלקת המדינה, היא להביא לשילובם מחדש של המשוחררים בחברה הפלסטינית ולמנוע מהם להגרר שוב לגיוס על ידי כוחות קיצוניים. בעמ’ 191, מציינת מחלקת המדינה שב-2016 נרשמו 101 תקריות אלימות מצד מתנחלים, ומביאה את נתוני יש דין על 19 תקריות אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים במהלך מסיק הזיתים של 2016. נקודה שאיכשהו לא נכנסה לדו”ח היא העדר הענישה של אלימות מתנחלים מצד הרשויות הישראליות.

בקיצור, בכמה עמודים קצרים ריסקה מחלקת המדינה את הטענות הנוכחיות של הימין הישראלי: שהאלימות הפלסטינית נובעת מתקווה שיש להכחיד, שלהתנחלויות אין השפעה על האלימות, שאלימות מתנחלים היא תופעה זניחה ולא חשובה, שהכל בסדר עם פעולות צה”ל בגדה, ושלא קורה שום דבר בחראם אל שריף. הדו”ח, יש לציין, פורסם לפני סיבוב האלימות האחרון שם.

במילים אחרות, הימין היהודי בארה”ב התחרפן משום שמחלקת המדינה הצביעה על המציאות כפי שהיא, ולא על המציאות כפי שממשלת ישראל ושלל דובריה – הגלויים והסמויים – היו רוצים שנדמיין אותה. וזו, יש לציין, מחלקת המדינה של דונלד טראמפ. המסמך הזה עבר את אישורו של טילרסון, בהנחה שהוא עושה את עבודתו. היא מאמצת כמעט בלי כחל ושרק את הסיבות שנותנים הפלסטינים להתנגדות האלימה שלהם.

אפשר היה לצפות שהמסמך הזה יעשה קצת רעש בישראל. בכל זאת, לא בכל יום מסמך רשמי של ממשלת ארה”ב, הפטרון של ממשלת ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה, קובע שעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל ביחס לסכסוך המרכזי שלה הן עורבא פרח. אבל למרות שהוא העיר את הימנים בארה”ב מרבצם, בישראל הוא צלל כאבן במים אדירים. למה?

כי התקשורת היהודית בישראל הפנימה את הכיבוש הישראלי. יש לה בעיות פה ושם עם ניהולו, מה שאוהבים לכנות “תקריות מבודדות”, והיא אוהבת להציג עאלק-דרמות נוסח משפטו של אלאור אזריה, אבל בעקרון היא בלעה את הגיון הכיבוש ולא נודע כי בא אל קרבה. היא לא מדווחת עליו, בתור התחלה. הוא פשוט קורה. 55% מהצבא הישראלי, שהוא ההוצאה הציבורית הגדולה ביותר, משקיע את פעולתו בניהול הכיבוש, אבל התקשורת לא מדווחת על זה. זה פשוט נורמלי. בשנות השבעים החזקנו את הגדה המערבית עם כתריסר פלוגות ועיקר פעולתו של הצבא היתה בהתמודדות עם צבאות אמיתיים או בהכנות להתמודדות כזו. הצבא הנוכחי הוא צבא בט”ש, צבא של עוצרי ילדים בלילה, אבל זה לא חדשות. זה תוצאה של תהליך והתקשורת לא טובה במעקב אחרי תהליכים.

וישנו, כמובן, המרכיב הכלכלי. התקשורת המסחרית השתכנעה שאסור לה לעצבן את הימין, ששלטונו צפוי להיות נצחי. אם תגידו דברים לא נעימים לאוזן על מה שקורה בגדה, על כך שהצעירים המיואשים שנוטלים סכין ויוצאים להרוג את הישראלי הראשון שהם רואים הם תוצאה ישירה של מדיניות “דיכוי התקווה” של הימין, יהיה בלגאן. אולי אפילו חרמות. מי רוצה להסתבך עם הקוראים, במיוחד כשהימין כל כך טוב בלאגד את עצמו כדי להטביע את השיח האחר בטוקבקים? הרי מי שקורא אותם ישתכנע בקלות שרוב מוחלט של תושבי המדינה מצביעים עבור הבית היהודי או הליכוד, בעוד שאלה מהווים בקושי שליש מקהל הבוחרים.

ומעל לכל, מרחפת האימה. לכולם ברור שאנחנו שטים אל תוך קרחון. הוא שם. אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו יודעים שיום אחד אבו מאזן ימות, ואז הרשות הפלסטינית צפויה לקרוס. ואז אלוהים יודעת מה יקרה, אבל כנראה שיישפך הרבה מאד דם. בצה”ל נערכים לאפשרות הזו. הממשלה לא דנה בה. מה שאומר שכאשר הדברים יתרחשו, התגובה היחידה שתהיה מוכנה היא תגובה צבאית. אחרי הכל, משרד החוץ שלנו הוא בדיחה גרועה יותר אפילו ממחלקת המדינה של רקס טילרסון.

כולם יודעים שפתרון שתי המדינות נשם את נשמתו האחרונה, ואף אחד לא מעז לדבר על מה שצריך לבוא עכשיו. כולם יודעים שהנסיון הימני לדכא את ה”תקווה הפלסטינית” יכול להגמר רק בהרבה מאד דם. כולם יודעים שבשלב מסוים יימאס לאנשי הבטחון הפלסטיני לשמש קלגסים בשלט רחוק של ישראל; בוקר יבוא והם יצטרכו להביט במראה. כולם יודעים שהאסון מגיע. אנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איפה, לא יודעים מה יהיה הניצוץ. אבל כולם יודעים ששנות נתניהו היו פשוט שנים של דחיסת יותר אבק שריפה למטען.

יודעים, ומדחיקים.

תפקידה של התקשורת הוא להתריע בפני הציבור מפני הסכנות האורבות לו. זו המהות של קיומה. זו הסיבה שהיא יכולה לדרוש זכויות יתר כגון חסיון מקורות: תפקידה החיוני בעדכון הציבור, תפקידה לצלצל בפעמון ההתראה לפני האסון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלפניה שימשה התקשורת פשוט כשופר של כוחות הבטחון, נשבע דור של עיתונאים שבמשמרת שלו זה לא יקרה. אבל המלחמה ההיא היתה לפני 44 שנים והדור ההוא פרש, מת או התעייף. הדור הנוכחי חוזר על הטעות ההיא, כלומר אלו ממנו שטרם התקרנפו.

וכרגיל, מי שישלם את המחיר יהיה הציבור. הוא לא חף מפשע: הוא עסוק באותה העמדת פנים שהכל בסדר בדיוק כמו התקשורת. אבל ממנה, מתוקף מעמדה, דורשים יותר. תפקידה הוא לא לעשות לעם נעים בגב. אחרי שיסתיים האסון, אם יישאר כאן משהו, יהיו פאנלים פופולריים על השאלה למה שתקנו ולמה לא עשינו כלום.

למתים זה לא ישנה. גם לא לפצועים. גם לא לפצועי הנפש, ששוב יישלחו לצרוח במקום שבו לא נוכל לשמוע אותם, ששוב יידרשו לשלם מחיר ולשתוק.

הקרחון שם איפשהו. והספינה שטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד הוכחה לכך שנתניהו לא ראוי להיות בעמדת הנהגה

בשעה שמילים אלו נכתבות, מניין ההרוגים בגדה ובירושלים עומד לפחות על שלושה, ככל הנראה ארבעה; מספר הפצועים, על פי מקורות פלסטיניים, עומד על יותר ממאה; וקלגסי מג”ב פושטים על בית החולים מוקאסד שבמזרח העיר, בין השאר בנסיון לחטוף את גופות ההרוגים, שעל פי הדיווחים ניצלו מידיהם ונקברו בחופזה.

(חשבו לרגע על המשפט האחרון.)

עוד לא ברור מה יהיה מנין הנפגעים ואיך זה יגמר, אבל כבר עכשיו ברור שבנימין נתניהו לא ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל.

נזכיר: הפרשה התחילה לאחר הפיגוע בהר הבית בשבוע שעבר, שבו הרגו תוקפים פלסטינים שני חמושי מג”ב לפני שנורו בעצמם. עדאלה דרשה השבוע חקירה באשר לנסיבות מותם של אחד הפלסטינים, שעל פניו נורה שלא לצורך. בעקבות התקרית, החליט השר לבטחון פנים, גלעד “השקרן” ארדן, להציב מגנומטרים בכניסה להר הבית. התוצאה היתה מהומות וסירוב פלסטיני להגיע להר הבית כל זמן שהמגנומטרים שם.

תועמלנים ישראלים מיהרו לצווח שלפלסטינים אין בעיה עם מגנומטרים וציוד מעקב אחר כאשר הוא מופעל במכה, למשל (בן דרור ימיני כתב את הדברים האלה הבוקר בידיעות אחרונות.) זה נכון, אבל זה לא רלוונטי. אין מחלוקת על הריבונות של סעודיה במכה, וכשהמשטר שם דורש מכל מוסלמי לעבור בדיקות בטחוניות, הוא לא כופה עליו שום דבר יוצא דופן.

הפלסטינים והמוסלמים בכלל לא מכירים בריבונות של ישראל במזרח ירושלים, ועל אחת כמה וכמה לא בחראם אל שריף (”הר הבית”). יתר על כן, לפלסטינים יש סיבה טובה מאד לחשוד בכל שינוי ישראלי של הסטטוס קוו. הם זוכרים מה עשתה ישראל בחברון ואיך כרסמה בשיטתיות בזכויות של הפלסטינים על המסגד האיברהימי (”מערת המכפלה”). הם רואים בחשד את העליה של תנועות המקדש, שהפכו כבר למיינסטרימיות במפלגת השלטון. כאן צריך לזכור שהריבונות של ישראל בהר הבית מעומעמת, ולא במקרה. בהסכם השלום עם ירדן, לירדן יש אחריות על הווקף שפועל בהר.

כשארדן הורה להציב את המגנומטרים, הוא עשה שרירים של ריבונות במקום נפיץ. הוא ודאי ידע שהמהלך הזה יתקבל בברכה בקרב חברי המפלגה שלו, שכבר עברו השתלטות עוינת מצד הבית היהודי. נתניהו לא אמר על זה כלום. אחר כך הגיעו שיחות טלפון ממלך ירדן ושליחים ממלך סעודיה. נתניהו לא עשה כלום.

אחר כך (שלשום) הבית הלבן הביע דאגה מהמתרחש בבית הלבן, תוך שהוא מאזכר את אחריותן של ישראל וירדן יחדיו. נתניהו המשיך לא לעשות כלום. זה לא שלא היה לו זמן: הוא אמנם היה בביקור בפאריס והונגריה, אבל הוא מצא זמן להתראיין לערוץ 20. הוא גם יכול היה לומר למארחים בהונגריה שעם כל הכבוד, יש סיכוי שעיר הבירה שלו תתלקח ושהוא ישמח לבוא לכנס הבא. אבל לא, הוא המשיך בנסיעה כאילו הכל שגרתי.

יש לציין שבמשך שנים טען נתניהו שהוא מנסה להגיע להסכם עם “המדינות הסוניות המתונות” – הפיקציה שאומרת שהדיקטטורות הצבאיות שסביבנו הן בסדר גמור כל זמן שהן לא שיעיות – שיאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה ולהן את שלהן תוך עקיפת הסכסוך עם הפלסטינים. ספק אם יש מהלך שמנוגד לתפיסה הזו מאשר העלאת מתחים סביב חראם אל שריף. ואף על פי כן, זו המדיניות שבה בחר נתניהו – מרצונו או במחדל, זה לא כך כך משנה.

אתמול הוא חזר וערך ישיבת קבינט בשעה 22:30; השעה המאוחרת נבחרה ככל הנראה כדי שהעיתונים הבוקר לא יוכלו לדווח על תוצאותיה. בפני נתניהו עמדו מספר אפשרויות: הוא היה יכול להוריד את ארדן מהעץ ולהורות על פינוי המגנומטרים; הוא יכול היה להודיע שהמגנומטרים נשארים, בשם ריבונותנו הנצחית; הוא היה יכול לקרוא למנהיגי העולם הערבי להתייצב לתפילה ביום שישי ושהוא יהיה ערב אישית לבטחונם ושהוא יהיה הראשון לעבור במגנומטרים, או משהו יצירתי דומה.

הוא בחר את הבחירה הפחדנית מכולם. הקבינט לא החליט, והשאיר את האחריות לדרג המשטרתי. מפקד מחוז ירושלים מצא את עצמו אחראי הבוקר על החלטות אסטרטגיות שהן הרבה מעבר למידתו, כי נתניהו שוב השתפן. כשהעשן יתפזר, נתניהו יזרוק את התיק על המשטרה. אבל זו כלל לא ההחלטה של המשטרה. זו היתה אמורה להיות החלטה שלו.

וברקע, כמובן, מרחפות כל הזמן החקירות שמלחכות את כסאו של נתניהו. היום נחתם הסכם עד המדינה עם מיקי גנור, איש מפתח בפרשת הצוללות וכמסתבר גם בפרשת האמוניה (כן, יש גם פרשת אמוניה, שבמרכזה נסיונו של נתניהו לדחוף להקמת מפעל אמוניה בנגב בעלות ממשלתית של 700 מיליונים). נתניהו כנראה חושב שהתפרצות דמים גדולה תשכיח את החקירות, או על כל פנים תוריד אותן מהכותרות. אם זה מה שהולך פה, קשה למצוא שם אחר להתנהלות הזו פרט לבגידה.

הבעיה היא שהתרגלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל חושפת את השקר הנוצץ של “אין כיבוש”

טענה קבועה של פקידי ממשל בכירים – בוגי יעלון, למשל – ושל תועמלנים ישראלים (בן דרור ימיני, למשל) היא שאין בעצם כיבוש. רוב הפלסטינים שולטים בחייהם וטוב להם. יש פה ושם “חריגות”, אבל חריגות יש בכל מקום. ממשלת ישראל סיפקה לנו בשבועיים האחרונים שתי דוגמאות לכך שמדובר בשקר מטומטם למדי.

הדוגמא האחרונה מגיעה מהכפר ג’יב א דיב. זהו כפר פלסטיני שהוקם ב-1929 ולרוע מזלו נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז 1967. כיום הוא מוגדר כחלק משטח סי. כלומר, בין השנים 1967 ו-2017, ישראל (או, בלשון הפיקציה המשפטית המקובלת, המפקד הצבאי הישראלי) היא האחראית לפיתוחו. מזה שלושה עשורים בערך מבקשים תושבי הכפר חיבור לחשמל, וישראל שבה ומסרבת. לפני כתשעה חודשים נכנסה ממשלת הולנד לפער שפרצה ממשלת ישראל, ומימנה ב-350 אלף יורו מערכת חשמל היברידית לכפר, שמבוססת על לוחות סולאריים ודיזל. אתמול (ה’) הגיעו למקום קלגסי ממשלת ישראל, ספציפית מהזרוע המכונה בשם האורווליאני “המנהל האזרחי”, והחרימו חלק מהציוד ופגעו בשאר. התוצאה: 160 תושבים, גן הילדים והמסגד שלהם מנותקים מחשמל.

הולנד הגישה מחאה רשמית לישראל על כך. הממשל הצבאי – השם הקודם והמדויק יותר של “המנהל האזרחי” – לא טרח להוציא צווי הפסקת עבודה והריסה, שעליהם אפשר לערער, אלא פשוט ביצע את ההחרמה. מי שיגיע לעת ערב לאזור ג’יב א דיב יוכל לראות לא מעט אורות – שכולם מגיעים מהמאחזים הבלתי חוקיים שסביבו. למבנים שם דווקא הוציאו צווי הפסקת עבודה ולעתים קרובות גם צווי הריסה, אבל הממשל הצבאי וממשלת ישראל מסרבים ליישם אותם. אם מישהו מתעקש על כך, שייערך לקרבות משפטיים מייגעים – שבע-שמונה שנים – בבג”ץ.

לפני שבוע וחצי פרצה מהומה בממשלה, כאשר הסתבר היא אישרה בהיסח הדעת לתושבי קלקיליה להרחיב את העיר. קלקיליה עצמה נמצאת בשטח איי, אבל ישראל תפסה את השטחים שסביב לה, שנחוצים לשם התפתחותה, והם מוכרזים כשטח סי – ולמרות שמדובר בקרקעות שאין ויכוח על כך שהן שייכות לפלסטינים, ישראל לא אישרה לתושבי קלקיליה לבנות על אדמתם מאז 1993. כמובן, הם יכולים לבנות באופן בלתי חוקי, אבל אז הבניה שלהם צפויה לגורל של הפאנלים הסולאריים של תושבי דיב א ג’יב.

למה פרצה מהומה בממשלה? כי המתנחלים כבר רואים את כל שטחי סי כשייכים להם ומיועדים להתפשטות שלהם. זו הרי “תכנית ההרגעה” – מוסרים לי שברגעים אלה מחברים במנהל האזרחי טורבינה לקבר של אורוול כדי לייצר חשמל מהסיבובים שלו – של נפתלי בנט.

או, במילים אחרות: מה שישראל מבצעת בגדה המערבית אכן איננו כיבוש. כיבוש אוסר על המפקד הצבאי להעביר אזרחים מארצו לשטח הכבוש, אוסר עליו לתפוס את רכושם של הנכבשים (”תושבים מוגנים”) אלא לצרכים צבאיים דוחקים, ומורה לו לשקוד על פיתוח האזור לרווחת תושביו עד אשר יסתיים הסכסוך. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של ג’יב א דיב, לישראל מעולם לא היתה כוונה לפתח את השטחים עליהם זממה להשתלט. להיפך. המטרה שלה תמיד היתה למנוע מהתושבים יכולת פיתוח כלכלית עצמאית, להכפיף אותם לכלכלתה-שלה, לבזוז את אוצרות הטבע שלהם (במקרה שלנו, בעיקר מחצבות), ובמקביל להפעיל מדיניות של טרנספר שקט: למרר את חיי התושבים עד שיעזבו. שני הקטבים של המדיניות הזו – ניצול מצד אחד, טרנספר שקט מצד שני – השתנו בעוצמתם מעת לעת, ומאז שנתניהו חש מחויב לרצות את המתנחלים כדי לא לאבד מנדטים לבנט, הצד הטרנספריסטי גובר משמעותית.

ישראל אומרת לתושבים בשטח סי: לכו תמותו. לא ניתן לכם חשמל או מים, ואם תארגנו בעצמכם – נשמיד את זה. לתושבים בשטח איי, זה שבו כביכול הפלסטינים שולטים בעצמם, היא מזכירה שאם הם רוצים לבנות בית, כדאי שהם ירצו את נפתלי בנט. במקביל, היא בונה מאחזים בלתי חוקיים ומספקת להם אבטחה צבאית; מאחזים שאכן אינם נהנים מתמיכת המדינה מושמדים תוך זמן קצר על ידי הפלסטינים.

זה לא כיבוש, זה אפרטהייד שמשתמש באצטלה של כיבוש כדי לקנות לעצמו לגיטימיות. זה משטר שיוצא מנקודת הנחה שאפשר לשלול זכויות אדם ואזרח של קבוצה אתנית לנצח. לאנשים שתומכים במשטר מהסוג הזה יש שמות; לאנשים שמספקים לו תירוצים יש שמות אחרים, גרועים יותר. אל תשירו "יום הדין יבוא"; הביאו את היום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כמשרתי השלטון, לא המדינה

לפני מספר חודשים, העיד דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, על דברים שעשה במהלך שירותו הצבאי: בין השאר הוא העיד בפומבי על תקיפה לא הכרחית שביצע של עציר פלסטיני. צבועי הימין קרעו את בגדיהם, שמו אפר על ראשם, והודיעו שלא יעשה כך בצבא המוסרי יותר מהחמאס, ושעל כן יש להעמיד את יששכרוף לדין על תקיפת פלסטיני, ועכשיו. הפרקליטות הצבאית העבירה את הטיפול בתיק לפרקליטות המדינה בתחילת מאי; לפני כשבועיים קראה שרת המשפטים, איילת שקד, לרועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלביט להעמיד לדין את יששכרוף; אתמול (ה’) נחקר יששכרוף באזהרה. זו מהירות תגובה מעוררת השתאות מצד הפרקליטות, שמזכירה רק את המהירות שלה כנגד מתנגדי משטר אחרים, כמו ברק כהן או המפגינים מול ביתו של מנדלבליט.

יששכרוף התוודה על תקיפה. הוא אומר שאין לו בעיה להיחקר ולעמוד לדין. חשוב לציין: יששכרוף אחראי על תקיפה אחת. שימו לב לדברים הבאים:

התובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלסטינים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות.

העד הנחקר הוא אל”מ (דאז) איתי וירוב. הוא מעיד פה על נהלים בחטיבה שעליה פיקד, חטיבת הכיבוד הייעודית כפיר, במהלך משפטו של אחד מפקודיו, סגן מלול, בשנת 2009. וירוב, כמו המג”ד של מלול, סא”ל שמעון הרוש, העיד על קיומם של נהלים בלתי כתובים בחטיבת כפיר: הפעלה של אלימות כנגד חשודים במטרה להטיל עליהם אימה ולהוציא מהם מידע. הרוש העיד, בין השאר, ש”כל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.”

הפצ”ר באותה התקופה היה אחד אביחי מנדלבליט. אולי שמעתם עליו. הוא נעמד על טלפיו האחוריות בנסיון למנוע חקירה פלילית של וירוב; אבל לאור העובדה שווירוב אמר את הדברים ישירות לפרוטוקול בית המשפט, ולאור העובדה שהוגשה עתירה כנגד אי החקירה של וירוב, לא היתה למנדלבליט ברירה אלא להכריז על פתיחת חקירה נגד וירוב. אחרי שנה הוא סגר אותה, כשהוא טוען שווירוב עצמו לא תקף פלסטינים.

נחזור שוב על הדברים של וירוב:

“התובע: כמה יצא לך [להרביץ לפלסטינים]?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.”

זה נגמר בכך שווירוב העיד עדות שקר שניה בבית המשפט, ובכך שהוא קודם. האיש שסגר את התיק נגד אל”מ (היום תא”ל) וירוב הוא האיש שהורה על חקירה נגד סגן במיל’ יששכרוף. המקרה של וירוב היה משמעותית חמור יותר: הוא לא רק היה מפקד בכיר הרבה יותר, הוא גם התווה את האלימות כנגד עצורים פלסטינים בלתי מעורבים כמדיניות.

הבט מקומם נוסף בחקירתו של יששכרוף הוא העובדה שהצבא מיהר להעביר את התלונה שקיבל לטיפול הפרקליטות. הנה מקרה שפחות הלחיץ את הצבא: בנובמבר 2008 (בערך בזמן שבו הועמד הפקוד של וירוב לדין) תקפו חמושי צה”ל, מונהגים על ידי סמ”ר בשם שי, פלסטיני בשם איימן עבד אל מקצור טביה. שי והחמושים האחרים כבלו את טביה, קשרו את עיניו, ואחר כך תקפו אותו פיזית. יש לציין שבניגוד למקרה שעליו העיד יששכרוף, טביה כבר היה קשור כשהוכה. כמו במקרה של סגן מלול, גם פה היתה חיילת מזועזעת שהתלוננה לממונים עליה על האלימות כנגד אדם כבול.

לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירת מצ”ח, וזו הסתיימה באוגוסט 2009. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בנושא, אבל סגרה את התיק באפריל 2010, והעבירה את חומר החקירה לארגון יש דין – שייצג את עטיה – באיחור קליל של 13 חודשים. ביולי 2011, קרי כמעט שלוש שנים אחרי התקרית, וחודשיים אחרי שהגיע החומר מהפרקליטות, הגיש יש דין ערר. שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, הואילה הפרקליטות הצבאית לענות שהיא דוחה את הערר. למה? קודם כל, כי היא לא מקבלת את העקרון של אחריות פיקודית – התפיסה שמפקד אחראי על מעשי חייליו – והרי טביה לא זיהה אף אחד אחר מתוקפיו; בפרקליטות ציינו בהגיון מרושע שמאחר וקשרו את עיניו, הוא לא יכול היה לזהות אותם. אבל את שי הוא זיהה, וכאן הודיעה הפרקליטות בנחת ששי כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

נסביר. התקרית, בנובמבר 2008. הפצ”ר: מנדלבליט. החקירה נגמרת תשעה חודשים לאחר מכן. חיילים נמצאים בתחולת החוק הצבאי עד חצי שנה מיום שחרורם, או שנה במקרה של עבירות חמורות. כשהחקירה נגמרה, יתכן ששי עדיין היה בתחום השיפוט הצבאי; על כן מרחה הפרקליטות הצבאית את העיון בתיק במשך שלוש שנים נוספות, כדי להרוג את האפשרות הזו. אבל רגע, במקרה של שי לא נקטה הפרקליטות הצבאית במה שעשתה ליששכרוף? למה היא לא פנתה לפרקליטות האזרחית בדרישה לחקור את שי ולהעמיד אותו לדין?

כי נו באמת. יש סיבה למה מצ”ח נכשלת בחקירותיה ולמה הפרקליטות הצבאית מורחת את העיון בחקירה במשך שנים. הסיבה היא שיש חוזה בלתי כתוב – בדיוק כמו הפקודות הבלתי כתובות של וירוב – בין החמושים ובין הפיקוד: אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות ואנחנו לא נשאל שאלות. השיטה ברורה: אם יש תלונה שאי אפשר לנפנף, ימרחו אותה. במקרה הכי גרוע, ימרחו אותה מספיק זמן כדי שהחייל יצא מתחולת החוק הצבאי. וזו גם הסיבה שמצ”ח מוצלחת כל כך בחקירת ביזה של פלסטינים – ביזה מפריעה למשמעת הצבאית ולתפקוד הצבאי – וכל כך גרועה בחקירות של אלימות מצד חיילים.

אם דין יששכרוף אכן יועמד לדין, על ידי האיש שהחליק את פשעי המלחמה של וירוב, צריך יהיה לטבוע מטבע לשוני חדש. אם נקרא לקו ההגנה של יששכרוף בשם המקובל, “הגנה מן הצדק”, גברת זועמת בעיניים קשורות תכה אותנו עד זוב דם במאזניים שלה, בטענה הצודקת שאין שום קשר בין מה שקורה פה ובין הצדק. אם ייאלץ יששכרוף להגיע לבית המשפט, תואיל נא עורכת דינו להגיש טענה חדשה: הגנה מן המנדלבליט. הגנה מן הצביעות המצחקקת, שבידה האחת מקדמת פושע מלחמה שהתגאה בפשעיו ובידה השניה מעמידה לדין את מי שמצביע על כך שהפצ”ר עירום.

ואה, כן: יום לאחר חקירתו של יששכרוף, התבשרנו על כך שהפצ”ר הנוכחי עדיין לא החליט האם לפתוח בחקירה של “יום שישי השחור” ברפיח, לפני כמעט שלוש שנים. לא בהעמדה לדין: בחקירה. מה בוער? בסך הכל מדובר בכ-100 פלסטינים שנהרגו, לא ביוצא צבא שהיכה מישהו והעז לדבר על זה. תנו לפז”מ לדפוק: כשיבואו להפיל את התיק על איזה קצין קישור ארטילריה מסכן, שבסך הכל עשה מה שמה שצרחו לו לעשות בהיסטריה בקשר, תוכל הפרקליטות לציין בסיפוק שהוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. ומנדלבליט? הוא יעבור לרדיפת מתנגד המשטר הבא.

עד ימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה אומרים הגיבורים החדשים של ישראל על הדימוי העצמי שלה

הכותרת הראשית של NRG, האתר של “מקור ראשון,” הוקדשה ליחידה אמיצה של סוהרים שמנהלת מלחמת חורמה כנגד הברחות מצד אסירים בטחוניים, בדגש על הברחות של מכשירים סלולריים.

ספר חדש על השב”כ, “חיסול ממוקד”, מציע לקוראיו שלל מידע על “המבצעים הגדולים” של השב”כ. לא קראתי את הספר אבל אני מניח, בהתחשב בכותרת, שהוא מתייחס להריגתם של שלל טרוריסטים שמעט מאד אנשים זוכרים. אנשים שפעם היו בראש רשימת המבוקשים ושחיסולם ודאי היווה מקור לגאווה לקצין המודיעין שתכנן את רציחתם, אבל ששמותיהם לא אומרים כיום דבר פרט לו ולבני משפחותיהם.

מיכאל בר זוהר הוא חבר כנסת לשעבר וסופר שעיקר עיסוקו במערכת הבטחון. לפני שבע שנים, הוא הוציא ספר שנקרא “המוסד – המבצעים הגדולים.” ההבדל העיקרי בין המוסד ובין השב”כ הוא, ובכן, שהמוסד אשכרה פועל בטריטוריה שיכולהלהיות עוינת. אם אתה מתקין מכשירי האזנה בשווייץ, בלי תיאום עם השירותים המקומיים, המשטרה המקומית צפויה לראות זאת בעין רעה. מטבע הדברים, פעילות במדינה עוינת של ממש – מאחורי מסך הברזל, או במדינה ערבית – צופנת בחובה סיכונים גדולים יותר.

השב”כ (על אחי גיבורי התהילה של מבצע טורטית אני אפילו לא מדבר) פועל בזירה שבו יש לו שליטה כמעט מוחלטת. כוחות גדולים של צה”ל נמצאים, אם לא בזירה עצמה, במרחק יריקה; יש לו סיוע אווירי בלתי פוסק ובמידת הצורך, גם סיוע ארטילרי. ברצועת עזה, סביר להניח שגם סיוע של ארטילריה ימית. יש ודאי תחכום במבצעים שלו, ומקצועיות, אבל ספק אם יש בהם יותר מדי גבורה.

ספרי גבורה מהסוג הזה היו רווחים למדי בילדותי. בלעתי לא מעט מהם. עם זאת, הם בדרך כלל עסקו במצבים שאכן הצריכו לא רק תחכום אלא גם אומץ וקור רוח: פעולות צבאיות מאחורי קווי האויב, פשיטות קומנדו, קרבות גדולים. אחד מהם, שנשאר בזכרוני, היה של יחידת הסיירים שהכינה את מסלול הפלישה של צה”ל לסיני במערכת 1956 (לא מעט בשל העובדה שידיד המשפחה הכיר את אחד הגיבורים.) זה היה מיליטריזם נקי, ישר לווריד, לא משהו שהייתי נותן לילד לקרוא היום. אבל רבאק, אלה היו סיפורי מלחמה. האויב היה אויב, חמוש ומסוכן. לא אסיר.

הגיבורים שלנו היום – על כל פנים, אלה שמנסים לפמפם לנו – הם סוהרים ושוטרי חרש, מי שאחראים על ניהול הכלא הפתוח הגדול שלנו ואלה שמנסים למנוע מהאסירים להתקומם. זה אומר משהו על הצורה שבה החברה הישראלית תופסת את עצמה. אחרי הכל, הקרבות האמיתיים האחרונים של צה”ל היו ב-1982. מאז, הוא מפעיל את כוחו של צבא מערבי נגד מיליציות, ובעיקר מדכא אוכלוסיה כבושה. בהתאם, כך גם נראים הגיבורים שלו. יש להניח שממללי גבורות השב”כ לא מתעכבים יותר מדי על הדרך שבה הושג המודיעין שמומש במבצעים המבריקים: בעינויים ובלקיחת בני ערובה.

ובנימה אופטימית זו: השבוע נידונה הסרבנית עתליה בן אבא, שכבר ישבה 80 ימים במאסר, לתקופת מאסר רביעית בשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים. אם ילדיכם זקוקים לגיבורים, ספרו להם על אלו שהעזו לומר “לא.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם ארה”ב רצינית בדרישתה – חתיכת “אם” – להעברת יותר שטחים לשליטה פלסטינית, יתכן ש-20 שנים של קפאון במו”מ על סף שבירה

על פי ידיעות שטרם אושרו, אבל כבר זכו להדים בתקשורת ובמערכת הפוליטית הישראלית, ארה”ב דורשת מישראל להעביר שטחים משטחי סי לשטחי בי. מאחורי ההגדרה הסתומה הזו עומדת או פריצת דרך או משבר גדול.

הסכמי אוסלו, שנחתמו בספטמבר 1993, היו הסכמי ביניים. היה להם תוקף פקיעה, מאי 1999. במסגרתם, חולקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: שטחי איי, שטח מצומצם יחסית שכלל בעיקר את הערים הפלסטיניות, הועבר לשליטה פלסטינית מלאה. שטחי בי הוגדרו כשטחים שהשליטה האזרחית בהם היא פלסטינית והשליטה הבטחונית בהם ישראלית. שטחי סי, שהם יותר מ-60% משטח הגדה ושמכילים בו זמנית את כל ההתנחלויות והמאחזים ואת רוב השטחים החקלאיים בגדה, הוגדרו כמיועדים למשא ומתן עתידי ונמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה עד שיושג הסכם.

מי שזוכר את השנים האינסופיות של התמקחות בין נתניהו וממשל קלינטון, לאחר שפרס הובס על ידי נתניהו ב-1996, יזכור ששוב ושוב עלה לדיון המושג של “פעימות.” אלו היו השטחים שישראל היתה אמורה להעביר לידי הפלסטינים כחלק מהמו”מ: להעביר אותם מאזור סי (שבשליטה ישראלית מלאה) לשטחי בי או איי. נתניהו הצליח למסמס את המחויבות הזו, הובס לאחר מכן על ידי הכושל שבראשי ממשלת ישראל, אהוד ברק; וזה הוביל אותנו לבטחה אל האינתיפאדה השניה. במהלכה, הכריזה ישראל שוב ושוב שלהסכמי אוסלו אין עוד כל תוקף. היא נתנה לכך ביטוי בעובדה שצבאה מפר בשיטתיות את העאלק-ריבונות הפלסטינית ופושט על בסיס קבוע על שטחי איי.

הדרישה האמריקאית שנתניהו יעביר שטחים ממעמד של שטחי סי לשטחי בי אומרת שמישהו בממשל האמריקאי זוכר טוב מאד איך נתניהו עבד על ממשל קלינטון. והוא חוזר עם הדרישה שממלכדת את נתניהו. עם זאת, מאז 1999 קרו הרבה מאד דברים. קודם כל, מספר המתנחלים גדל פי שניים כמעט. שנית, ישראל חילקה בפועל את שטחי סי למתנחלים ומנהלת קמפיין שקט אך נחוש של טיהור אתני של הפלסטינים בשטחי סי באמצעות טרור יהודי שמגובה על ידי הצבא. שלישית, ואולי חשוב מכל, לרוב הישראלים אין שמץ של מושג מה קורה בשטחים ומה לעזאזל ההבדל בין שטחי איי, בי וסי. נפתלי בנט אפילו בנה תכנית של סיפוח שטחי סי.

התכנית של בנט נשענה על אי ההבנה של רוב הישראלים. על פי התיאור שלו, אפשר לחלק את השטח בצורה ברורה לשלושה חלקים. זה הבל מוחלט. מבט על המפה בשטח יראה שלא מדובר בשטח שניתן לחלוקה: מדובר באסופה של מובלעות.

וכאן המלכוד של נתניהו: הוא לא הצהיר על כך בפומבי, אבל המתנחלים והימין רואים את שטחי סי כמשהו שכבר הובטח להם. ספק אם אפשר לבצע העברה של שטחים למעמד בי מבלי לפגוע במאחזים או התנחלויות קיימות, ובוודאות אי אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בפוטנציאל ההתרחבות שלהן. נתניהו, בקיצור, יצטרך בקרוב להתעמת עם הימין – או להתעמת עם ממשל טראמפ.

זה אומר, שוב, שמישהו בממסד יחסי החוץ של ארה”ב זוכר היטב את ההבטחות המופרות של נתניהו, הבטחות מופרות בנות 20, ואין לו שום בעיה להעלות את ה”פעימה השלישית” שלא בוצעה מימי קלינטון שוב על שולחן הדיונים. השאלה הגדולה היא האם לגורמים הללו בממשל יש יכולת להשפיע על דונלד טראמפ לקרוא יותר משלושה פסקאות שלא מכילות את שמו, והאם זה בעצם מעניין אותו. אם זה אכן יקרה, וזה חתיכת “אם”, לגמרי יתכן שהשינוי המשעמם בין בי לסי יהיה המהלך שינפץ קפאון של 20 שנה.

חשוב לציין שהמהלך הזה, הרבה יותר מהקפאת התנחלויות, מאיים על הסטטוס קוו כפי שישראל נהנית ממנו, ולא במקרה אף ממשל לא העז להעלות את הרעיון הזה ב-17 השנים האחרונות. נעקוב בעניין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פורעים יהודים תוקפים, שוב, את בורין, וחמושים ישראלים עומדים, שוב, מנגד. הגיע הזמן לאפשר לפלסטינים להגן על עצמם

קבוצה של כ-25 עד 30 פורעים ירדו אמש (א’) מהמאחז הבלתי חוקי גבעת רונן לעבר הכפר הפלסטיני בורין והחלו לידות אבנים על אחד הבתים המרוחקים שלו. לבורין יש את חוסר המזל יוצא הדופן להיות מוקף ביצהר, הר ברכה, וגבעת רונן. התוצאה היא התקפות בלתי פוסקות על הכפר. העיתוי המקובל הוא שבת או ערב שבת, כשהצאן הקדוש משועמם.

בנוהל, הפורעים היהודים הגיעו לבורין והחלו ליידות אבנים. בנוהל, כוחות הצבא והמשטרה הגיעו למקום בעצלתיים, הסתובבו בין מיידי האבנים ולא ניסו כלל לעצור אותם. בנוהל, החמושים הישראלים ירו גז על הפלסטינים שניסו להגן על בתיהם. לא כל כך בנוהל, כל זה תועד במצלמת הווידאו של רבנים לזכויות אדם.