החברים של ג'ורג'

שבועת השווא של “הבטחון”

חלק ניכר מהזמן, ממשלת ישראל משתמשת בתירוץ “צרכי בטחון” כדי לרמות אתכם

מחאה בוטה נרשמה בסוף השבוע בעוטף עזה, כשמאות אזרחים הפגינו נגד החלטת צה”ל להוציא את כוחותיו מהישובים שםביב הרצועה. ההחלטה, לטענת הבהמה הירוקה, נבעה מכך שלצה”ל אין די תקציב. צה”ל ממש לא אהב את ההפגנה; כל כך לא אהב אותה שהוא הזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית. אלוף הפיקוד סמי תורג’מן הוציא צו שטח צבאי סגור שאסר התקרבות לאזור פיר המנהרה המפורסמת.

מאחר וזה צעד חריג מאד, מיהרו כל מיני קצינים בלתי מזוהים – שמתם לב כבר לשיטה הזו של צה”ל כשהוא משקר, נכון? להביא טענות בשם אדם בלתי מזוהה, שאי אפשר אחר כך להאשים אותו בשקר? – לטעון בכלי התקשורת שהיה צורך צבאי בכך, כי האזור מסוכן.

וואלה. אתם רוצים לומר לי שהוא הפך למסוכן, בדיוק כשעמדה להגיע לאזור הפגנה שהביכה את צה”ל? כי זה חתיכת צירוף מקרים. כל החודשים הללו, האזור לא מסוכן, התושבים יכולים לגור בו באין מפריע – אבל ברגע שהם חושבים להרים שלט נוסח “תורג’מן הביתה,” פתאום המצב הבטחוני קורס באחת? ורגע, חוץ מלהכריז על שטח צבאי סגור, מה אשכרה עשיתם כדי להגן על הבטחוו? כי אם אתם אומרים שהמצב הבטחוני כ”כ רעוע, אולי זה לא רעיון כזה חכם להוציא את החיילים מהישובים הסמוכים?

מי שעקב אחרי האפיזודה הקצרה בדרום, ידע שקרו כאן שני דברים: קודם כל, צה”ל שב והוכיח את עצמו כדיקטטור הצבאי שלנו. זה בדרום, ויש גבול סמוך, אז הוא ציפה שלא יתייחסו לזה יותר מדי. שנית, צה”ל עשה שימוש בוטה לרעה בתירוץ בטחוני, כי הוא יודע שהכבשים המפוחדות של הציבור היהודי שומעות “בטחון” וישר נכנסות לבונקר. במדינה נורמלית, הכותרת היתה צריכה להיות “צה”ל מחסל את חופש הביטוי” ומאמר המערכת היה צריך לדרוש את גירושו בקלון של תורג’מן מהצבא. אלא שהתקשורת בישראל מזמן שפוטה של צה”ל ושל היחצ”ן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל. למה שקרה ביום שישי לא היה שום קשר לבסחון – אלא אם זה לבטחון כסאותיהם של בכירי המערכת. והתקשורת היהודית נמנעה מלומר את זה.

ואת התרגיל הזה, מערכת הבטחון עושה פעם אחר פעם. דוגמא מובהקת הוא נושא מכונות השיקוף ברצועת עזה. על פי ההגיון של בוגי (עמדתי על זה כאן), אפשר להוציא באמצעות מכונות השיקוף סחורות מעזה לנמל אשדוד ולנתב”ג בלי שום סכנה. ברגע שצריך להעביר את הסחורה לגדה המערבית, מה שפוגע במדיניות של מערכת הבטחון (מדיניות הבידול) אבל לא מסכן בשום צורה את בטחון ישראל, פתאום צץ לו התירוץ הבטחוני.

אתמול (א’) ראינו דוגמא בוטה במיוחד לשימוש בתירוץ הבטחוני: נתניהו ובוגי החליטו להעביר 70 מיליוני שקלים מתקציב הבטחון כדי להרחיב את ההתנחלות בית אל, ובדרך עקיפה להכניס קצת זלוטס לכיס של הנוכל זלמן מלמד.

70 מיליוני השקלים הללו ישמשו כדי להעביר את בסיס מג”ב בבית אל ולהעביר את השטח שלו למלמד, עליו יוכל מלמד לבנות 300 יחידות דיור ומבני ציבור. מלמד והחברה שלו, נזכיר, תפסו שטח פרטי של פלסטינים, בנו עליו בניינים ללא אישור ואז ניסו לשווק את הבניינים הללו. כלומר, מדובר בנוכלים לכל דבר. עתירה של יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) אילצה את המדינה לפנות את המבנים הללו, ובמקום לעשות את הדבר הנכון – קרי, קודם כל להעמיד לדין את מלמד ומנהליו על הונאה, פלישה למקרקעין ועוד, ואחר כך לתבוע להם את האמ-אמא ולהוציא מהם את הוצאות הפינוי – נתניהו החליט לתת להם חתיכת מתנה.

אבל המתנה הזו מורכבת משני דברים. אחד מהם, כאמור, 70 מיליונים מתקציב הבטחון. בפעם הבאה שצה”ל יגיד לכם שאין לו כסף לשמור על ישובים סמוך לעזה, אז אמרו לו שא. אם ככה, כדאי שיפרק את עצמו ונמצא קבלן בטחון שמסוגל להגן על ישובים, וב. הזכירו לו את 70 המיליונים האלה. אתם שמעתם את קציני צה”ל קורעים את בגדיהם על העברת התקציב הזו? גם אני לא.

שנית, הם מעבירים את בסיס מג”ב. כשתפסו את השטח לבניית הבסיס, טען צה”ל שיש בו צורך בטחוני. כשצריך לתת שוחד לחברים של ראש הממשלה ושר הבטחון, פתאום אין יותר צורך בטחוני. פתאום אפשר לבנות את הבסיס במקום אחר.

אין חולק על כך שלישראל, כמו לכל מדינה, יש צרכים בטחוניים לגיטימיים. הבעיה היא שמערכת הבטחון והמערכת הפוליטית כל כך התרגלו לשאת את שם הבטחון לשווא, כל כך התרגלו לטעון שיש “צורך בטחוני” כדי לסתום את פיות מתנגדיהם ולתת לבתי המשפט תירוץ טוב לא לתקן עוול זועק, שאי אפשר להאמין להם יותר. יש כל כך הרבה טענות שקריות על צרכים בטחוניים, שהטענות האמיתיות טובעות ביניהם. זו כנראה השחיתות המסוכנת ביותר בישראל כרגע: הערבוב המכוון של בוץ במים בהירים בנושא של חיים ומוות על ידי מערכת הבטחון, עד שאי אפשר יותר לדעת בלי חקירה ודרישה מה צורך בטחוני אמיתי ומה זיוף.

אז עד להודעה חדשה, עד שינקו את האורוות האלה, כשתשמעו את המילים “צורך בטחוני”, שימו יד על הארנק: מישהו מנסה לכייס אתכם ורוצה שתסתכלו על משהו אחר.

ועוד דבר אחד: יעלון אמר הערב (א’) שיש להכריז על להב”ה כארגון טרור. וואלה. אולי לפני זה, נתחיל קצת יותר בקטן, ונפסיק את המימון הציבורי שלהם?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ושתשרף המדינה: בוגי, נתניהו וליברמן נערכים לבחירות

מה משותף למהלכים האחרונים של בוגי, נתניהו וליברמן? העדפה צינית של אינטרס פוליטי קצר מועד על האינטרס הישראלי

בוגי “המוח” יעלון הודיע אתמול (א’) שהוא מאשר מחדש את קווי האפרטהייד בגדה המערבית. מעתה, ישיגו המתנחלים את הדרישה שהעלו מזמן: שפועלים פלסטיניים לא יסעו איתם באותם האוטובוסים. המדובר בפועלים שנכנסים לישראל, שיש להם אישורי עבודה ושעברו בידוק בטחוני. הם כל כך לא מהווים סכנה, שהשב”כ וצה”ל התנגדו לבקשה של בוגי. זה לא הפריע ללשכה שלו לטעון אתמול שהסיבה לאיסור היא “בטחונית.” זכרו את התירוץ הזה בפעם הבאה שמערכת הבטחון תמכור לכם לוקש אחר בשם “הבטחון”: סביר להניח שהקשר בינו ובין בטחון של ממש אמיתי באותה המידה.

במקביל, הודיע ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, על רקע מה שנראה כמו התקוממות כנגד הכיבוש של אל קודס (”מזרח ירושלים”), שהוא מתכוון לבנות עוד 1,060 יחידות דיור שם, במיוחד בשכונות השנויות מאד במחלוקת הר חומה ורמת שלמה. אם השם רמת שלמה זכור לכם, הרי זה כנראה משום שבפעם האחרונה שממשלת המדינה היהודית יצאה בהצהרה על בניה שם, נתניהו נאלץ להתנצל בפני סגן הנשיא ביידן. ההכרזה של נתניהו מגיעה פחות מחודש אחרי זובור פומבי בעת ביקור בבית הלבן, על אותו הרקע בדיוק: בניה בהתנחלויות.

אז למה שר הבטחון הופך את המדינה היהודית רשמית – לא רשמית, היא מזמן כזו – למדינת אפרטהייד, למרות התנגדות הפקודים שלו? למרות התנגדות שירותי הבטחון? וכן, אני מכיר את הקשקוש על כך שהמדינה היהודית היא מדינה ריבונית שזכותה לפקח על גבולותיה בלה בלה בלה. כפי שציין יפה חיים לוינסון, לא ראיתי שבודקים את הדרכונים של המתנחלים בכניסתם וצאתם מתחומי המדינה היהודית. ולמה ראש הממשלה מורה שוב על בניה בגדה, כשהוא יודע היטב ששני המהלכים יהוו כאב ראש עצום לצבא פקידי ה-hasbara שלנו, ששוב יצטרכו להגן על הבלתי ניתן להגנה?

נורא פשוט. כי הליכוד הולך לבחירות פנימיות, וזאת בגלל שיש הערכה כללית שהממשלה לא תשרוד את השנה הבאה. בוגי, שאין לו בסיס כוח עצמאי משלו בליכוד, צריך את הגוש החזק מאד של המתנחלים שם – אז הוא מועל בתפקידו ולמרות חוות הדעת המקצועית של גורמי הבטחון, נותן להם את קווי ההפרדה האתנית שלהם. וכשיעלו צווחות בעולם, אז הוא יאמר שכולם אנטישמים, שהמערב לא מבין את האיסלם, ושלמה לא מתעסקים בדאע”ש במקום במדינה היהודית בארץ ישראל השלמה. לנתניהו יש בסיס כוח משלו בליכוד, אבל הוא חושש מפייגלין – לאחרונה, כזכור, הוא ניסה להתקרב אליו – ועל כן גם הוא זורק עצם או שתיים למתנחלים. אחר כך, הוא יקפיד לרטון על כך שלא משקיעים מספיק ב-hasbara.

במילים אחרות, יעלון ונתניהו פוגעים באינטרס הישראלי – במה שהוא האינטרס הישראלי אפילו לשיטתם: הקטנת ה”דה לגיטימציה” – כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד. הם מוכרים את הציבור הישראלי כדי לזכות בכמה קולות בפריימריז. מנתניהו אף אחד לא מצפה לכלום; בוגי מקפיד לבנות לעצמו תדמית של מי שרק האינטרס הלאומי בראש מעייניו. אמנם, בשנים האחרונות, עם כל הגילויים על הפחדנות והשימוש החופשי במסוקים צבאיים לצרכים פרטיים, זה לא כל כך הולך לו.

די במהלכים של יעלון ונתניהו כדי להבין מי מושך בחוטים של מפלגת השלטון הישראלית. אבל יש אדם שמשחק באש אפילו יותר מהם. הסיעות הערביות בכנסת ערכו היום כנס מחאה במשכן, בתגובה להשעייתה של ח”כ זועבי ולפגיעה במספר חברי כנסת ערבים אחרים, ובל”ד הודיעה שהיא תחרים את אירוע הפתיחה של מושב הכנסת. בתגובה, הכריז אביגדור ליברמן ש”אני מברך על כוונתם של חברי הכנסת הערבים להתנתק מהמערכת הפוליטית בישראל ואני מקווה שהם יממשו את ‘האיום’ הזה כמה שיותר מהר.”

כן, צאר החוץ שלכם מריח גם הוא בחירות. וכתמיד במצב כזה, הוא חוזר לשטיק המוכר שלו: הסתה כנגד ערביי ישראל ונציגיהם הנבחרים. כאן המקום לומר, שוב, שזכותם של לאומנים פלסטינים לבחור בח”כ זועבי לא נופלת בשום צורה מזכותם של לאומנים יהודים לבחור בליברמן. כשליברמן מייחל לכך שהפלסטינים הישראלים ימשכו את הנציגות שלהם מהכנסת, האם הוא לא יודע שבכך תתקרב ישראל בצורה מסוכנת למלחמת אזרחים? האם הוא לא יודע שמהלך כזה ישלול את שאריות הלגיטימציה של המדינה היהודית?

הוא יודע. הוא יודע היטב. אבל כמו נתניהו ויעלון, גם הוא צריך להחזיר אליו את המצביעים, ומסתבר שליברמן לא מכיר טריקים חדשים. הוא חוזר תמיד לאותה התמה. והפעם הוא חוזר אליה כשיחסי יהודים ופלסטינים בקווי 48’ מתוחים מתמיד, ושופך עוד קצת נפט על המדורה.

בהשוואה לזה, מה שקורה בבריכה של הקטנים – צמד חסרי החוליות לבני ולפיד מעבירים איזה חוק גיור אורתודוקסי שמיועד לשים ליפסטיק על שפתי החזיר, למורת רוחו של נתניהו, ובתקווה להעלות באוב את הסוס האנטי-חרדי – הוא לכל היותר אתנחתא קומית.

כמה טוב שמול כל זה, עולה הפיקולו הצלול של נשיא המדינה, רובי ריבלין, ששוב ושוב מוכיח שהוא הנשיא של כולם, ושנשא אתמול (א') נאום אמיץ ובלתי רגיל בכפר קאסם, נאום שקומם עליו את קהל הבית שלו. ככה נראה מנהיג – ולמרבה הצער, הוא לא בעמדת הנהגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשבנט צדק

כמו בכל סיפור שבוגי יעלון מעורב בו, מסתבר שהוא הנבל. הפעם הוא ניסה לשחק את תפקיד שרון במלחמת לבנון

אני מניח שאני לא צריך להסביר שאני מתעב את נפתלי בנט, ועוד יותר מכך את אביחי “מעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי” רונצקי. אבל בעימות האחרון של השניים עם בוגי “משה” יעלון, בנט צודק.

מוקד הסיפור הוא כזה. במהלך דיוני הקבינט הבטחוני בעת “צוק איתן,” בנט טען פעם אחר פעם ששר הבטחון ממדר את השרים ממידע חשוב, והציג מידע כזה. זה העלה את חמתו של יעלון להשחית, והשבוע הודיעו מקורביו שרונצקי, שמקורב מאד לבנט, הוא זה שהדליף לו מידע ושעל כן הוא הודח. רונצקי, שהוא בכלל איש מילואים, מכחיש בתוקף שהדיחו אותו ואומר שלא נעשה לו כל שימוע. יעלון ותומכיו כבר התחילו לתאר את בנט כמי ש”מקבל הדלפות” מהצבא ועושה בהן שימוש לא נאות. מזל שלבנט יש חסינות, אחרת יעלון כבר היה מעלים אותו כמו את ענת קם.

וזה, כמובן, בולשיט. נתחיל מהחלק הפשוט יחסית, זה של רונצקי. על פי שורה של מקורות, רונצקי הסתובב במהלך המבצע כשהוא על מדים בכל מיני מפקדות, למרות שאף אחד לא גייס אותו למילואים. זו בפני עצמה עבירה על החוק, עבירה של התחזות, אבל ספק גדול אם רונצקי אכן סיפק מידע כלשהו לבנט. זה האחרון גיחך ואמר שמה רונצקי כבר יכול לדעת, מה מצב אספקת הקיגלים ביחידות? לא במקרה יעלון לא פתח בהליכים רשמיים נגד רונצקי, זה היה נגמר בעליבות חריגה אפילו ביחס ליעלון.

אז מה קרה שם? די פשוט. השרים התלוננו פעם אחר פעם שיעלון ונתניהו מעלימים מהם מידע. נתניהו, כזכור, אפילו לא הביא את הפםקת האש להצבעה בקבינט – הוא ידע שיש סיכוי שהיא תובס. בכך, ביצעו יעלון ונתניהו סוג של פוטש.

חוק יסוד: הצבא קובע שהממשלה היא המפקדת של הצבא. הממשלה, לא שר הבטחון ולא ראש הממשלה. שר הבטחון הוא רק “הממונה מטעם הממשלה” על הצבא. אף ששר הבטחון הוא הממליץ על המיועד לרמטכ”ל, כלומר שאי אפשר למנות רמטכ”ל בניגוד לרצונו, הממשלה היא זו שמאשרת את המינוי.

נתניהו התגאה בכך שהוא כינס את הקבינט הבטחוני כמעט מדי יום במהלך “צוק איתן.” כל האוויר יצא מהבלון הזה, כשהוא נמנע מלכנס אותו כדי להחליט על הפסקת אש, ולא התיר – בעוד עצת חושי הארכי של היועץ המשפחתי לממשלה – לשרים להצביע על כך. מכאן אפשר להבין איזו רמת מידע קיבלו השרים בדיונים האלה, שנוהלו כך שאפשר יהיה לומר לוועדת חקירה שהם נוהלו.

בנט הוא, כאמור, לא אדם סימפטי, אבל הוא שר בממשלה וחבר בקבינט. כשהוא חשד ששר הבטחון מעלים משרי הקבינט מידע, הוא עשה את חובתו והלך והשיג מידע שהשר לא רצה לספק. לא זכותו: חובתו. בנט לקח ברצינות את האחריות הקולקטיבית שלו כחבר הקבינט הבטחוני. העובדה שהוא עשה זאת ואף אחד אחר מהשרים לא עשה כן, היא אות קלון לכולם.

אבל עיקר הקלון צריך להיות שמור לשר הבטחון יעלון, שאין סיפור שהוא מופיע בו אלא בתפקיד הנבל. יעלון עשה לשרי ממשלת נתניהו השלישית את מה שעשה אריאל שרון לשרי ממשלת בגין השניה: לקח אותם למלחמה ואז העלים מהם מידע חיוני. גם במלחמת לבנון הראשונה, שר שהיה מקושר לקצינים בכירים ושהבין בניהול הצבא – מרדכי ציפורי, תא”ל במיל’ – היה זה שעדכן את השרים במה שמתרחש בשטח. ממשלת בגין השניה היתה אמיצה יותר כלפי שרון מאשר שרים כמו לבני ולפיד: עוד קודם להדחתו של שרון על ידי ועדת כאהן, שרי הממשלה שללו ממנו את סמכותו להפעיל את חיל האוויר.

אלא שלקשר של שרון היה שותף, הרמטכ”ל רפאל איתן; ויעלון לא היה יכול למכור צ’יזבטים לשרים, בלי תמיכתו של ראש הממשלה נתניהו. שניהם הפרו את חובת האמון שלהם. במדינה שאיננה מתייחסת לחוקי היסוד שלה כאילו הם המלצה לא מחייבת, הפרשה הזו היתה הופכת לשערוריית-ענק – כשבמרכזה לא בנט, כפי שניסה לעשות יעלון בספין המגושם שלו, אלא יעלון עצמו ונתניהו.

בניגוד לשטויות של יעלון, שרי הקבינט אינם מרגלים או בוגדים. אין שום סיבה עלי אדמות שקציני צה”ל לא ידברו איתם ולא יענו על שאלותיהם. אלה האנשים שאמורים לקבל את ההחלטות הבטחוניות – כן, בוגי, הם ולא אתה – והם צריכים לקבל כל מידע שהם חושבים שיועיל להם. שר בטחון שמונע משרי הממשלה לקבל את המידע שלדעתם הם זקוקים לו, צריך ללכת הביתה בקלון – מיד אחרי ראש הממשלה שמאפשר זאת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בחרתם במלחמה, ונחלתם חרפה

מלחמת עזה השלישית, פוסט מורטם ראשוני

זוכרים את הסיסמאות של נתניהו? חזק מול החמאס? רק הוא יודע להלחם בטרור? אז פחחחחחח. נתניהו מוצא את עצמו, 50 ימים אחרי תחילת מבצע “פאלוס זקור,” במצבו של אולמרט אחרי מלחמת לבנון השניה. רק שלמזלו, לראש האופוזיציה קוראים בוז’י וכל מה שהוא רוצה הוא לזחול לממשלה, ולמזלו אין מולו תככן נוסח נתניהו, שהיה מנסה להפיל את הממשלה באמצעות כסף זר.

“צוק איתן” נראה כעת כמו קריסה טוטאלית של ממשלת ישראל וצבאה, כשהיא מתבטאת במספר מישורים: המישור המדיני, החוקתי, הצבאי והערכי.

במישור המדיני, ישראל נאלצה – עד כמה שאנחנו יודעים, נתניהו לא פרסם את תנאי הפסקת האש – להיענות לרוב התנאים של חמאס. על פי מה שפורסם, בעיקר ממקורות פלסטיניים, ישראל תאפשר דיג עד שישה מיילים ימיים מחוף עזה, כשהוא יורחב אחר כך ל-12 מילין; ייפתחו המעברים לרצועת עזה להעברה מיידית של בני אדם וסחורות, בכלל זה מעבר חומרי בניה; ובעתיד, ישראל תשא ותתן על שחרור העצירים שלכדה במבצע “שובו אחים” – האנשים ששחררה בעסקת שליט ושבה ועצרה רק כדי להוכיח שאין להאמין למילה שלה – תמורת גופות. בעתיד, ישראל תצטרך לשאת ולתת גם על אישור לבניית נמל בעזה; זה קורה אחרי שאובמה כבר אמר שאי אפשר יהיה להשאיר את עזה סגורה. בינתיים, כבר נודע, מעבר ארז אכן אפשר הבוקר את יציאתם מעזה לא רק של מקרים הומניטריים, אלא גם של ביקורי משפחות – לראשונה מאז חודש יולי. לקשקשת על “פירוז עזה” אין כל זכר בהסכם.

את כל זה יכולנו לתת לעזתים במתנה. את כל זה יכולנו לתת לאבו מאזן. את כל זה יכולנו לעשות מרצוננו, יכולנו להסיר את עניבת החנק מעל צווארם של העזתים מבלי להעניק תשורות לחמאס. אבל אז, חשש נתניהו, הוא היה נראה חלש.

אז כדי שהדוכס דה לה פיסטוק לא ייראה חלש, רצחנו יותר מ-2,000 עזתים, רובם הגדול בלתי מעורבים, ביניהם כמעט 500 ילדים; הפכנו מאות אלפים לחסרי בית; איבדנו כ-70 מאנשינו אנו, ביניהם חמישה אזרחים (אחד מהם ילד בן ארבע); ריסקנו את מה שנשאר מהלגיטימציה שלנו לפעולה צבאית בעולם; ערערנו את היחסים עם הממשל האמריקאי, פחות או יותר הממשלה בעלת חשיבות היחידה שעדיין תומכת בישראל. על הדרך, חיזקנו את החמאס, נתנו לו שוב להוכיח שהוא מסוגל להוביל התנגדות, והחלשנו את המתונים בקרב הפלסטינים. שוב היינו חייבים להוכיח שאנחנו מבינים רק כוח.

במישור החוקתי, מה שקרה אמש התקרב קרבה מסוכנת לפוטש. נתניהו סירב להניח לקבינט להצביע על הפסקת האש; הוא אפילו לא היה מוכן לומר מהם תנאיה המדויקים – לא לאזרחים שלו ולא לשרים שלו. אחרי הכל, אם היינו שומעים מה התנאים, היינו נזכרים שאלו כמעט אחד לאחד התנאים שהציע קרי לפני כחודש – אם כי האחרונים היו טובים יותר, משום שבאופן בלתי נתפס הם התירו לישראל לפעול ברצועה נגד מנהרות.

איך העז נתניהו לעשות דבר כזה? פשוט: היועץ המשפטי המשפחתי שלו, יהודה וינשטיין, כתב חוות דעת סודית – כמובן סודית – שאומרת שזה חוקי. רביב דרוקר אומר על כך את כל מה שצריך לומר כאן. למרות שהשרים הצביעו פעם אחר פעם על מהלכי המלחמה, בבוא הפסקת האש, נתניהו לא נתן להם להצביע.

הסיבה? סביר מאד שנתניהו היה מובס בהצבעה הזו. אז הוא פשוט מנע מעצמו תבוסה על ידי תרגיל משפטי מפוקפק. ממשלת ישראל היא ממשלה קבינטית; ראש ממשלה שהובס בהצבעה, או חושש שהוא על סף תבוסה כזו, צריך ללכת הביתה. הוא איבד את אמון שריו. אבל נתניהו העדיף לקמט את החוקה-למחצה שלנו ולא לשלם את מחיר כשלונו. בפועל, בחסות הקונסיליירי וינשטיין, עברנו אתמול בפועל לשלטון יחיד, ללא כל בקרה.

מצבם של השרים לא טוב יותר. אם היתה בבנט וליברמן טיפה של יושרה, הם היו מתפטרים אמש. אבל בנט לא היה מזהה יושרה אם זו היתה תוקפת אותו בשדרה מוארת, וליברמן הוא מהציניקנים שבפוליטיקאים שלנו. נתניהו אוהב להעמיד פני צ’רצ’יל; זה האחרון היה מפטר את שני הליצנים מזמן, לא שופך עליהם את מררתו במסיבת עיתונאים. אבל את צ’רצ’יל לא היו תופסים באמירה ש”חמאס הוא דאע”ש” בזמן שהוא מנסה נואשות להגיע להסכמה עם חמאס, ונתניהו הוא גיבור רק על דני דנון.

וכמובן, עיקר התבוסה היתה במישור הצבאי. שוב הוכיח צה”ל שהוא עושר – מבחינת המחיר שלו, על כל פנים – השמור לבעליו לרעתו. שוב הוכיח צה”ל שהוא גורם לזרוע המדינית שלו בעיקר נזק. שוב הוא הוכיח שלמרות שרוב מה שהוא עושה ב-40 השנים האחרונות הוא לוחמת גרילה נגד פלסטינים, הוא די גרוע בזה. שוב הוא הוכיח שהכוח האווירי שלו לא מסוגל לשתק ירי ארטילרי. זה היה אחרי שאת אותו הלקח למדנו בעופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השניה ובמלחמת לבנון הראשונה ושכחתי מה עוד. לעזאזל, זה לקח שמגיע למלחמת העולם השניה. עד יום הלחימה האחרון, צה”ל לא הצליח לשתק את הירי הארטילרי של החמאס. ואף על פי כן, למרות שהיה ברור שצה”ל לא יודע לעשות את זה בלי פלישה קרקעית נרחבת – פשוט כי אין דרך לעשות את זה אחרת – הקבינט נתן לצה”ל לשחק בצעצועים שלו.

שוב, הצבא הציג תיאור איום של המצב אם הוא יצטרך לפלוש קרקעית – זה גם מה שהוא עשה ערב עופרת יצוקה – כי צה”ל מזמן שכח איך מנצחים קרבות: נצחון דורש אבידות. אבל אם יש אבידות, הצבא לא רוצה את הקרב. אפשר היה לכבוש את עזה – אבל, כפי שחזה הבלוג הזה מראש, צה”ל לא יעשה את זה.

אז הוא עשה את מה שהוא עושה תמיד: טבח באזרחים העזתים ללא רחם בתקווה שאם יהרוג מספיק מהם, החמאס ייכנע. הפעם, הוא הפך למטרה לא את אנשי החמאס, אלא את בני המשפחות של אנשי החמאס – פשע מלחמה מובהק שהופך את צה”ל לארגון טרור. בפועל, צה”ל הפך את בני המשפחות של אנשי חמאס לבני ערובה ורצח אותם. צבא הטרור לישראל תקף כך 72 בתים, והרג 547 בני אדם, מתוכם 125 נשים, 250 קטינים, ו-29 קשישים בני 60 ומעלה. כן, הוא גם הרג בהתקפות הללו תשעה מאנשי הזרוע הצבאית. הטובים לטיס!

אלא שהחמאס אכזרי לא פחות מצה”ל – שמתם לב, אני מקווה, שבניגוד מוחלט לצה”ל, החמאס הרג הרבה יותר חמושים מאזרחים, כן? – והוא לא נכנע. יתר על כן, חוסר היכולת של צה”ל לשתק את האש הארטילרית של חמאס הביא לכך שלראשונה, ישובים בדרום ננטשו. כלומר, יצאנו למלחמה נגד יריב שבזחיחות הרגילה הנחנו שהוא על הקרשים, וסיימנו אותה (כצפוי) כשאנחנו מגדלים את חמאס לכדי חיזבאללה. ועל ההצלחה הפנומנלית הזו, צה”ל דורש עכשיו תוספת תקציב של 20 (!) מיליארדי שקלים. לא ברור כמה מהכסף הזה יילך להגנה משפטית על קציני צה”ל מפני כתבי אישום מוצדקים לגמרי על פשעי מלחמה.

ובסופו של דבר, היתה התבוסה הערכית. מעבר לחשיפת הציבור היהודי בישראל כאספסוף צמא דם, במלחמה האחרונה הותקפו מתנגדי המלחמה באלימות, כשהממשלה בולטת בשתיקתה. מחאה היא חלק בסיסי מדמוקרטיה. שופטי בג”צ תהו למה המפגינים רוצים למחות נגד המלחמה בזמן המלחמה. על הפחדן המשמש כשר הבטחון, שלא העז להגיע לנחל עוז המופגזת, כבר כתבתי; על העדרותם של שרי הממשלה מהלווייתו של דניאל טרגרמן, כתבו רבים אחרים, וכאן צריך לתת צל”ש לנשיא המדינה, רובי ריבלין, שמצדיק מדי יום את הבחירה בו, שבהתעלמות מכל התירוצים של בוגי ופחדנים אחרים, דווקא הגיע ללוויה. (מערכת הבטחון, שכזכור הממונה עליה הוא בוגי, טענה באמצעות הכתבים הצבאיים שחמאס מטווח ישובים שאליהם מגיעים בכירים; משום מה, נשיא המדינה לא היה מטרה ראויה מספיק לחמאס. או שבטחון השדה של ריבלין מוצלח יותר מזה של יעלון, והמידע על תנועותיו מוסתר טוב יותר מחמאס?)

אבל זה לא רק בוגי. גם ראש הממשלה בלט בהיעדרו מישובי הדרום. ושר האוצר, שאמר שישראל לא תנטוש ישובים או תארגן את פינויים, לא טרח לעשות את הדבר המתבקש ולהעביר את הלשכה שלו לישוב דרומי בקו האש, כדי להדגים לציבור נחישות מהי. דוגמא אישית? לא מחדלי האישים והאפסים האלה.

וכך זה נגמר. ביבבה ולא במפץ.

* * *

מותר היה לקוות שאחרי תבוסה כזו, יתחילו אזרחי ישראל להבין את גבולות הכוח. אבל הנסיון ההיסטורי המר מלמד שהם ילמדו את הלקח ההפוך: שהם לא הפעילו מספיק כוח. תרחם האלה ותציל מהסיבוב הבא. כי, הרי, אנחנו לא ננצל את הזמן להשגת הסכם. כשאנחנו חלשים, אם להשתמש בניסוח הישן של תומס פרידמן, איך נוכל לוותר? כשאנחנו חזקים, למה לנו לוותר?

ועל כן, יהיו עוד מבצעים. אולי אפשר לקרוא להם מראש “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשבוגי ברח: הפחדן המאובטח והחוליה החלשה

האיש שטען שהחברה הישראלית הוא החוליה החלשה לא העז להגיע לנחל עוז. לזכור את הרגע הזה, כשיעלון ינסה להיות ראש ממשלה

שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, אמור היה להגיע בסוף השבוע לפגישה עם תושבי קיבוץ נחל עוז, שבו נהרג שלשום (ו’) הילד דניאל טרגרמן. ברגע האחרון, ביטל יעלון את הביקור בנחל עוז. שר הבטחון לא העז להגיע לישוב המופגז, שלו הוא לא מסוגל לספק בטחון, אבל מסר תירוץ עלוב במיוחד: שהמאבטחים אסרו עליו להגיע.

כלומר, לא היתה כאן פחדנות אחת, אלא פחדנות כפולה. קודם כל, הסירוב של יעלון להגיע לישוב מופגז, שחווה את תוצאות המדיניות שלו; ואחר כך, הנסיון מוג הלב להפיל את התיק הזה על המאבטחים שלו.

לשר הבטחון יש את הזכות, אם לא את החובה, להתעלם מהמאבטחים שלו. שורה של שרי בטחון בעבר הגיעו למקומות מסוכנים לא פחות. שר הבטחון דיין נהג להגיע לתעלה בימי מלחמת ההתשה גם בעת הפגזות, והיה ידוע בכך שהוא מסרב לפתוח בריצה בעת הפגזה, אלא ממשיך ללכת בנחת. שר הבטחון שרון ביקר בלבנון כמה וכמה פעמים, גם במקומות שבהם היתה סכנה. שרי הבטחון רבין ופרס נסעו לגבול לבנון בימי המבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם.” שר הבטחון עמיר פרץ התגורר בעיירה שדרות המופגזת תדירות, וסירב לעקור ממנה למרות תחינות המאבטחים שלו. דווקא יעלון צריך להקשיב למאבטחים?

מלשכת יעלון נמסר בתגובה ש”מדובר בסיור שתוכנן עם הרמטכ"ל בני גנץ וסגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. אלו ביקרו במועצה האזורית שער הנגב ושמעו טענות התושבים, אך טרם ביקורם בנחל עוז התרחש ירי פצמ"רים, שהוביל להיווצרות חשש כי החמאס מודע לנוכחות הרמטכ"ל באזור. אין לפקפק באומץ לבו של שר הביטחון משה יעלון, ששהה במקומות מסוכנים בהרבה במהלך שירותו במערכת הביטחון.” אין לפקפק, הא? אז אם היית במקומות מסוכנים הרבה יותר – דבר, אגב, שעליו אנחנו יודעים רק מעדותך-שלך – למה לא הגעת לנחל עוז?

כי תראו מה אומר לנו יעלון: אתם, האנשים הקטנים של הדרום, צריכים להשאר איפה שאתם. לי, מצד שני, זה מסוכן. אני לא מוכן לקחת על עצמי את הסכנות שאתם לוקחים כתוצאה מן המדיניות שלי. יכול להיות, בעצם, שאתם לא צריכים להיות כאן; יכול להיות שצריך לפנות אתכם. אבל אני, כשר בטחון, לא אקבל את ההחלטה הזו; אתם אלה שתצטרכו לקבל אותה. וואלה. אקט שלישי של פחדנות, הפעם פחדנות אזרחית, חשש מקבלת החלטה. אותה פחדנות עצמה, אגב, מודגמת בכך שיעלון שרבב את שמם של גנץ ואייזנקוט: אתם רואים, לא ברחתי לבדי, גם הם ברחו.

הלו! אתה לא קיביצער. אתה שר הבטחון. אתה האחראי לחייהם ולמותם של אזרחים. אם מסוכן שם – אם מסוכן שם עד כדי כך שאתה-עצמך לא מוכן להסתכן – אז צריך לפנות את הישובים הללו. לדרוש מהתושבים לקבל החלטה בעצמם, כשאתה מתחמק ממנה, פירוש הדבר הוא לדרוש מהם לשלם את המחיר של חוסר היכולת שלך לבצע את מה שהתיימרת לעשות. כן, פינוי של הישובים יהיה נצחון של החמאס. אבל אם יהיו שום עוד כמה קורבנות בנפש, הם יפונו מעצמם, וגם אז יחגוג החמאס נצחון – רק שבין לבין, יהיו כמה גופות של אזרחים. חוסר הנכונות של יעלון להודות בכך שהמדיניות שלו נכשלה, הדרישה המשתמעת שלו שאזרחים ישלמו בחייהם או על כל פנים ימשיכו להסתכן, היא כבר מעבר לפחדנות: זו כבר מעילה באמון.

לפני כעשור, כשאזרחי ישראל התפוצצו באוטובוסים ובמסעדות, ואמרו בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, בוגי יעלון היה הרמטכ”ל. הוא הסתובב עם מאבטחים כשסתם אנשים מן השורה נאלצו לערוך כל בוקר הערכת מודיעין עצמאית של עד כמה מסוכן לצאת היום לרחוב. אף על פי כן, היתה לו החוצפה יוצאת הדופן – לו, למי שכל ימיו היה אוכל לחמו של הציבור – לומר ש”הציבור הוא החוליה החלשה.”

עשר שנים חלפו, והאיש שלא זז בלי מאבטחים ב-15 השנה האחרונות ממשיך להטיף לנו, תוך שהוא עצמו מתחמק מן הסכנה ודורש מאחרים לשלם את מחיר המדיניות שלו. מנהיגים אמורים לספק דוגמא אישית. הנחש בנעליים הגבוהות, האיש שהתמחה במלחמה בתותים של עזה, הדגים לכולנו בסוף השבוע עד כמה נבובות המילים שבפיו, ואיך מאחורי הפסאדה של מנהיג נחוש וצורב תודעה ניצב פחדן ריקני, שלא היה מזהה דוגמא אישית גם אם זו היתה תוקפת אותו בפצמ”ר בסמטה חשוכה.

זכרו את זה, כשהוא ינסה להיות ראש ממשלה. כי צריך להיות גבול. כי אם נבחר בו, נוכיח שאנחנו אכן החוליה החלשה.

(יוסי גורביץ)

ואתה משחיז את הסכין

ועדת החקירה לכשל מלחמת עזה השלישית כבר באופק, ובצה”ל פועלים לפי התו”ל הקבוע: נועצים סכין בגב הדרג המדיני

כפי שחזה הבלוג הזה לפני כשבועיים, לצה”ל אין כל כוונה לכבוש את רצועת עזה. אין כל תועלת בכך. אתמול, אחרי שחמאס הרג עשרה חמושי צה”ל ביום אחד, נכנסה הבהמה הירוקה להתקף והודיעה לתושבי ג’בליה – כל ה-110,000 מהם – שהם צריכים להתפנות משם. לאיפה ואיך, ואיזה נתיב יהיה בטוח לתנועה, היא לא טרחה להודיע. זה לא חשוב לה.

אבל עכשיו, כשנכנסו רשמית לשלב ה”פאק-פאק-פאק-הם-יודעים-להלחם-הבני-זונות-איי-זה-כואב-שמישהו-יעשה-משהו-העלפ” של המבצע, בצה”ל קולטים שהם בבעיה. זו הולכת להיות תבוסה, והיא תהיה רשומה על שמם.

כן, תבוסה. מצב שבו צבא חזק לא מצליח להביס כוח חלש ממנו באופן ניכר, ונאלץ לסגת כשהכוח החלש יותר מחזיק באדמתו, נחשב לתבוסה. הצבא האמריקאי הובס בוויאטנם, אף שהרג הרבה יותר חיילי אויב משאיבד. שנים אחר כך יטענו פטריוטים אמריקאים בקול רם שההתקפות של הגנרל אייברמס ב-1970-1971 ריסקו למעשה את ההתנגדות לארה”ב; זה לא משנה. הצבא האמריקאי נסוג, ושנתיים אחר כך חדלה דרום ויאטנם להתקיים. הצבא הצרפתי הביס למעשה את ההתקוממות האלג’ירית באזור 1960; לא נותרה התנגדות צבאית אפקטיבית לצבא הצרפתי. ואף על פי כן, אלג’יריה היתה תבוסה: צרפת נסוגה מאלג’יר. באינתיפאדה הראשונה, הרג צה”ל מאות פלסטינים על כל חייל שאיבד, פצע אלפים וכלא עשרות אלפים; והיא היתה תבוסה, כי בסופה נאלצה ישראל לשאת ולתת על המשך שליטתה בגדה המערבית וברצועה. מלחמת יום הכיפורים, במובן זה, היתה תבוסה: למרות נצחונות צבאיים, חלקם מבריקים, מצרים הבהירה לישראל שהמחיר שהיא תשלם על המשך השליטה בסיני יהיה בלתי נסבל מבחינתה, וישראל נסוגה.

אז אם אחרי חודש של כתישה, אחרי יותר מאלף פלסטינים הרוגים, צה”ל יקפל את הזנב ויסוג מהרצועה בלי ששיפר באיזשהו אופן את מצבה של ישראל מול חמאס, ועוד אחרי שחמאס הוכיח שא. הוא לא נשבר וב. שהוא יודע יפה-יפה לגבות אבידות מצה”ל (פי חמישה מאבידות צה”ל בעופרת יצוקה), אז זו תהיה וואחד תבוסה. צה”ל ישדרג את חמאס למדרגת חיזבאללה.

תבוסה, אם תהיה, תהיה בעיקרה תבוסה צבאית. צה”ל, אחרי הכל, לא הכריע את חמאס. לממשלה אין מי יודע מה חלק בהחלטה הזו. אם צה”ל היה רוצה לצאת להתקפה רבתי על עמדות חמאס, ספק אם מישהו היה עוצר בעדו. אבל צה”ל בחר לדשדש בעזה במשך שבוע, מתוך תקווה שחצנית שעצם זה ישבור את החמאס.

זה לא קרה, ובפעם המי יודע מה כמה, צבא האויב התנהג באופן שמפתיע את צה”ל. כן, ההתנגדות של החמאס היתה קרת דם ועלתה במחיר חיים ניכר של תושבי עזה. זה מה שהתנגדות עממית עושה תמיד. אין לה נתיב אחר לנצחון. ויאטנם שילמה ביותר משני מיליוני (!) קורבנות על עצמאותה. רוב מוחלט של הוויאטנמים יאמרו לכם היום שהיה שווה. כמובן, לא הדור הנוכחי הוא ששילם את המחיר; קל לו יותר לדבר על המחיר ששילמו אבותיו. אבל זו מטרתה של מלחמת שחרור: להבטיח גורל טוב יותר, לא בהכרח לעצמך, אלא לצאצאיך.

אלא שצה”ל לא יכול להרשות לעצמו להודות בתבוסה. פעם אחר פעם, כשצה”ל ניגף בשדה הקרב, הוא עשה שתי פעולות: קודם כל, הוא הגביר את הפגיעה באזרחי האויב; ואחר כך, הוא זרק את התיק על הדרג המדיני. זה קרה אחרי מלחמת יוה”כ, שהיתה כשלון צבאי פר אקסלנס; אחרי מלחמת לבנון הראשונה; אחרי הדשדוש ברצועת הבטחון; אחרי לבנון השניה. במילים מנומסות פחות, צה”ל מפעיל עכשיו את נוהל סכין בגב הקבוע שלו.

הבוקר, תקף צה”ל את הדרג המדיני בשלוש נקודות. ל”הארץ” אמר “קצין בכיר” ש”המודיעין ידע ערב המבצע על 38 מנהרות, וכי ביוני 2013 הועבר דו”ח מפורט בעניין לראש הממשלה.” שימו לב לתאריך: מה שצה”ל אומר כאן הוא שראש הממשלה, שהודיע לכולנו לאחרונה עד כמה הוא מזועזע, מזועזע, מכך שיש מנהרות של חמאס, שיקר לנו בגסות. הוא ידע על המנהרות – הוא ידע עליהן שנה מראש. הרמז כאן גס למדי: אם תפתח עלינו את הפה, מר נתניהו, נדע בדיוק אילו מסמכים לשלוח לוועדת החקירה. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

“קצין בכיר” דיבר עם כתב טמקא, ו”סתר את הטענות שנשמעו לאחרונה במערכת הפוליטית, ולפיהן הדרד המדיני לא קיבל בזמן אמת את המידע המודיעיני שיסביר את עוצמת איום המנהרות. ‘אין סקירה מודיעינית בשנתיים האחרונות שלא כללה הסברים מפורשים,’ אמר, ‘הנתונים הונחו על כל השולחנות – של ראש הממשלה, שר הבטחון ושרי הקבינט.” וזה כבר מבדר, כי מה שקורה פה הוא שהנחש בנעליים שמשמש כשר הבטחון, שרגיל לתקוע סכינים בגב הממונים עליו, מגלה כעת שהצבא עושה לו בדיוק את מה שהוא עשה לממונים עליו.

תדרוך אחר שהעביר צה”ל לסוכן ההשפעה שלו בטמק… אה, סליחה, לכתב הצבאי של טמקא היה חריף אפילו יותר, ופה הסכין כבר מבצבצת מחוץ לנדן:

“לקצינים בשטח נדמה כי נתניהו ויעלון לא ממש יודעים מה המטרה שלהם, ובעיקר איך הם רוצים לפעול […] חוסר היכולת של הדרג המדיני להחליט על הכיוון להמשך בין הפסקת אש להרחבת המבצע פוגע בצה"ל וכפי שראינו אתמול עולה בחיי אדם. […] אחד הקצינים הבכירים אמר אתמול שאם הלחץ על ראש הממשלה כבד מדי ובמכלול השיקולים הוא חייב הפסקת אש אז אולי שיסיג את הכוחות, ואם לא – אז שישחרר את הקפיץ וייתן לצה"ל להילחם ולנצח.”

אתם מבינים? זה לא אנחנו שהפלגנו בשחצנותנו, שזלזלנו בחמאס, שהפעלנו כוח אש בלי מחשבה שקולה וחיסלנו את התמיכה הדיפלומטית במבצע; זה לא אנחנו ששלחנו פנימה חיילים עם נגמ”שים מזמן בר כוכבא ורק אחרי שאחד מהם נפגע הבאנו בבהילות נגמ”שים חדישים לזירה; זה לא אנחנו ששיקרנו לציבור שהחמאס נכנע בהמוניו ובכך יצרנו ציפיה לסיום מהיר; זו הממשלה אשמה. אם היא רק היתה נותנת לנו להלחם כמו שאנחנו רוצים… או, במילים אחרות, האנשים בחליפות תקעו לנו סכין בגב. אנחנו רצינו, אנחנו היינו מסוגלים, אבל כבלו את ידינו.

התלונה הקבועה של צבא מובס.

מעבר לכך, הודיע הצבא היום (ראו הקישור הראשון לטמקא) ש”בשום שלב לא ניתן יהיה להצהיר כי אין יותר מנהרות,” בתזמון מושלם לאמירה של הליצן של הקבינט, שר האוצר, ש”אנחנו לא נעצור, עד המנהרה האחרונה”; וכרמלה מנשה דיווחה הערב ברשת ב’, בשם הקצונה הבכירה, ש”היעדים שהוגדרו הושלמו ועכשיו על הממשלה להחליט הלאה.” כאן המקום להזכיר, כפי שעשה אורי משגב, שלמבצע “פאלוס זקוף” לא הוגדרו יעדים, אלא במושגים ערטילאיים: “החזרת השקט והבטחון לישובי הדרום לטווח ארוך” (גרסת נתניהו), או “החזרת השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט” (”גורם צבאי בכיר”.) העמדת יעדים היא צעד תבוני, אם הקטע שלך הוא הגשמת יעודים; הוא הרבה יותר מעיק אם אפשר למדוד את חוסר ההתקדמות שלך. נו, צה”ל: החזרתם את השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט? לא, אה?

אופס.

שתי הערות לסיום. קודם כל, לצה”ל אין שום הישגים רציניים מול החמאס. כן, הוא השמיד מנהרות. הן תיכרנה מחדש. זו רק שאלה של זמן. הן הוכיחו את עצמן, ולכן החמאס ישקיע בהן. מלאי הרקטות של חמאס דולל, כן, אבל לא יהיה מסובך לחדש אותו – רובן ממילא מתוצרת עצמית. כנ”ל לגבי הפצמ”רים, הגורם הקטלני באמת במערך הארטילריה הרעוע של חמאס. כן, צה”ל כנראה הרג 100-200 אנשי חמאס מהזרוע הצבאית – אבל בחמאס יוכלו להתנחם בכך שאם יש משהו שאין בו מחסור ברצועת עזה, הרי שזה בני טיפש עשרה חמומי מוח ושטופי לאומנות; ושסוכן הגיוס העיקרי של הארגון, המוכר כצבא הגנה לישראל, שוב עשה עבודה יוצאת דופן בעידוד המוטיבציה להתנגדות אלימה. חמאס ימלא את השורות, ומהר.

שנית, בפעם המי יודע כמה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התגלו כל החוליים הללו ועוד: צה”ל הוא החוליה החלשה. הוא הגורם שמסכן, בפשלונריות שלו, את שרידותה של ישראל; בדרישות התקציב המופרכות שלו, את הכלכלה הישראלית; ובכך שהוא הפרה הקדושה שלנו – את הדמוקרטיה הישראלית. אם יש מוסד שצריך לקחת אליו פטיש כבד ולנתץ אותו, בהנחה שישראל חפצת חיים, הרי זה צה”ל.

אלא שההנחה הזו שנויה במחלוקת. במדינה נורמלית, תבוסה צבאית היתה גוררת קריאות לרפורמה צבאית. בישראל, תבוסה צבאית תוביל לעוד התקרבנות, לקריאה לתת לצבא עוד תקציבים, לעוד קריאה לרדוף את ה”בוגדים” שהעזו לדבר נגדו, עוד קריאות להפוך את הצבא ל”יהודי יותר.” אם על ישראל לחיות, על צה”ל לעבור מן העולם – למות ולהבנות מחדש, כצבא שמתאים לגודלה של ישראל ולצרכיה; אבל מאחר וישראל עוצבה, מראשיתה ובמכוון, כמדינה שאין בה מוסד שזוכה להערצה פרט לצבא, רוב הישראלים יעדיפו להקריב את המדינה שלהם מאשר להכריח את הצבא שלהם להשתנות.

ככה זה.

ועוד דבר אחד: יש איזה רב ניו יורקי בעל מעמד, דיוויד סת’-קירשנר, שהצהיר קוממויות שאם הצבעת עבור חמאס, לישראל מותר להרוג אותך. מעבר לחוסר ההומניות המובנה – מדובר ברב, אחרי הכל – יש לי מבזק לחבר סת’-קירשנר: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 17 ומשהו. הבחירות שבהן ניצח חמאס היו ב-2006. אני מודע לכך שרבנים לא צריכים לעבור בחינות במקצועות ליבה, אז לנוחותו אציין שזה אומר שהן היו לפני (יותר מ)שמונה שנים. המשמעות היא שרוב אוכלוסיית עזה לא הצביעה עבור חמאס. תודה ששיחקת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל נושאת את שם הבטחון לשווא

למה לא מופעלת מכונת השיקוף ההולנדית בגבול רצועת עזה? כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הסיבה לו היא פוליטית

בשנת 2012, תרמה ממשלת הולנד שתי מכונות שיקוף ענקיות לישראל. המכונות הוצבו במחסום אלנבי, מעבר הגבול של הגדה עם ירדן ובעצם הפתח של תושבי הגדה לעולם, ובמעבר כרם שלום עם רצועת עזה, שמשמש למעבר סחורות. המטרה של המשקף היא להפוך את העברת הסחורות בין רצועת עזה ובין הגדה והעולם לקלה הרבה יותר. במקום לפרוק את כל המכולות ולעבור חבילה-חבילה, מכונת השיקוף מסוגלת לסרוק מכולה תוך שמונה שניות.

אם מקשיבים לדוברים הישראלים, זה אמור להיות אינטרס עליון של ישראל מול רצועת עזה. הנה שר החוץ ליברמן:

“מתי נגיע לשלום? לא באמצעות מתווכים, לא באמצעות הקוורטט או מועצת הביטחון. נוכל לדבר ברצינות על הסדר מדיני עם הפלסטינים כשהתל"ג לנפש שלהם יהיה עשרת אלפים דולר. לא יום לפני זה. כל הסיפורים האחרים מנותקים מהמציאות.”

הנה קמ”ט החקלאות של מתאם הפעולות בשטחים, אורי מדר:

“עלינו לנצל את השקט ששורר כיום, על מנת להכיר צד את הצד השני, כאשר אתם, הסוחרים, בעזרת שיתוף הפעולה הכלכלי, מהווים גורמים מרכזיים בהשפעה על היחסים בין הצדדים.”

וכמובן, ראש הממשלה נתניהו השפריץ לכל עבר אמירות ריקות על הצורך ב”שלום כלכלי.” אז למה מכונת השיקוף בגבול הרצועה לא מופעלת כדי לאפשר העברת סחורה מהרצועה לגדה, שהיא השוק הבסיסי של רצועת עזה?

כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הבטחון, כרגיל בישראל, הוא רק תירוץ. תירוץ מועיל מאד; תירוץ שמרגע שהפטרת אותו, יודעים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד הבטחון, רוב הישראלים יאבדו עניין אוטומטית; אבל ביותר מדי מקרים, זה רק תירוץ, הונאה של הממשלה כלפי תושביה, שמטרתה להסתיר את מדיניותה, כי זו לא תעמוד באור שמש.

———

כשהולנד תרמה את המכונות, המטרה שלהן היתה במפורש להביא להגדלת היצוא מרצועת עזה, משהו שמעניין את ממשלת הולנד כבר שנים. זה לא קרה. יש מזכר הבנות שנחתם בין הולנד, הרשות הפלסטינית וישראל, שמכסה את הנושא. הוא מוזכר בהודעת מתאם הפעולות בשטחים, כאן:

“ב26 לפברואר 2012 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל והולנד על הצהרה משותפת להצבת מכשיר שיקוף בגשר אלנבי ובסופו של דבר גם במעבר כרם שלום. מטרת המשקף לאפשר הגדלת כמות הנוסעים מעזה ומיהודה ושומרון לירדן ומשם לארצות השונות בעולם.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום עוררה רוגז בפרלמנט ההולנדי. חברי הפרלמנט שם רצו לדעת מה קורה עם המכונה שהם שילמו עליה ולמה היא לא מופעלת למטרה שלשמה היא נקנתה. שר החוץ של הולנד לשעבר, אורי רוזנטל, אמר לפרלמנט ב-16.4.2012 ש”הולנד זכתה לשבחים בתחום זה משאר המדינות החברות באיחוד האירופי, שנדהמו שהולנד הצליחה להשיג את החתימות הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית על מזכר הבנה. אלו הן העובדות.”

שר החוץ הנוכחי של הולנד, פרנס טימרמנס, אמר לפרלמנט ב-12.12.13 ש”הולנד הגיעה להסכמים עם הפלסטינים ועם ישראל על הדרך שבה ישתמשו בסורקים. ישראל הצהירה שיש לה עדיין הסתייגויות מאחד הסורקים בקשר למעבר סחורה בין עזה לגדה המערבית, והיא רוצה להמשיך לדון בכך. על כן, לא ניתן היה להכניס את הסורק לפעולה. אנו פשוט נמשיך לפתור את הבעיה הזו יחדיו.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום גרמה למשבר בין ישראל להולנד, וכתוצאה מכך ביטל ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, בדצמבר האחרון את השתתפותו בחנוכת המשקף במחסום אלנבי, מאחר וישראל מונעת שימוש במשקף בכרם שלום להעברת סחורות מהרצועה לגדה. ישראל אמרה אז בתגובה שהפעלת המכונה להעברת הסחורות מהגדה לרצועה “תפגע במדיניות הבידול,” ומיד לאחר מכן פלטה את הבולשיט הבטחוני הרגיל.

בפרלמנט ההולנדי לא ויתרו, הוגשו עוד שאילתות, וב-11.2.14 הודיעה הממשלה לפרלמנט ש”הולנד חתמה על הצהרה משותפת עם ישראל. הצהרה זו אומרת שההתקנה של הסורקים מהווה תרומת תשתית חשובה לקראת עיבוד תעבורת הטובין מהגדה המערבית והרצועה לירדן ומדינות אחרות, כמו גם בין הגדה המערבית והרצועה.” ההדגשה שלי.

בצד הישראלי, מצד שני, הצהרת הכוונות הזו נעלמה כלא היתה מאז שהוזכרה בהודעה של המתפ”ש שהוזכרה למעלה. ארגון גישה פנה למשרד החוץ בבקשת חופש מידע, כדי לראות את מזכר ההבנות. משרד החוץ ענה בתשובה שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא מוצא את המזכר. אני חוזר: במשרד החוץ הצליחו, לטענתם, לאבד מזכר הבנות רשמי עם ממשלת הולנד.

gisha

או שלא.

משרד החוץ צריך להחליט אם הוא טמבל, או שהוא פשוט מעדיף לדחות את הקץ ולא לחשוף מסמך מביך. כי המשמעות של מזכר ההבנות הזה, כפי שתואר על ידי ממשלת הולנד, הוא שישראל מפרה התחייבות בינלאומית שהמטרה שלה היא המטרה הרשמית המוצהרת שלה: שגשוג ברצועה, שאולי אף יפגע בממשלת חמאס.

אלא שלמדיניות הרשמית של ישראל אין שום קשר למדיניות שלה בפועל. גם אין לזה שום קשר לבטחון. בתשובה לשאילתה שהוגשה לשר הבטחון בנושא, ענה יעלון ש

מדובר בעצם בשני משקפים, אחד שהוצב בגשר אלנבי, השני במעבר כרם שלום לרצועה, נתרמו על ידי ממשלת הולנד. מדובר במשקף שנוצר במעבר כרם שלום, המשקף הזה פעיל, פועל, ומאפשר בדיקת סחורה שיוצאת מרצועת עזה ליצוא לאירופה, בעיקר דרך נמל אשדוד.
השאלה של האם מאפשרים הוצאת סחורה מרצועת עזה ליהודה ושומרון, היא שאלה נפרדת, היא לא קשורה למשקף. היא קשורה למדיניות ביטחונית שלפיה על פי כל המלצת כל גורמי הביטחון, אל לנו לאפשר העברת סחורה לרצועת עזה ליהודה ושומרון מסיבות ביטחוניות – ומדוע.

אכן, המשקף הזה יעיל, אם ינסה להסתתר אדם, או ינסו להבריח אמצעי לחימה מסוימים, המשקף אמור לגלות זאת. אך המשקף איננו מגלה את כל מה שרוצים להעביר מעזה ליהודה ושומרון, מדובר, למעשה, במציאות ביטחונית שבאה ברצועת עזה. קיימת היום מפקדת חמס מבצעית, כדוגמה, יש גם גורמים אחרים שפועלים שם – ג'יהאד אסלאמי פלסטיני, ארגונים סלפיסטים, ארגוני ג'יהאד עולמי, שבהחלט היו מאוד רוצים להעביר את פעילות הטרור ליהודה ושומרון.
מפקדת החמס בעזה, מנסה זה תקופה ארוכה להקים, לבסס, להפעיל חוליות חמס, חוליות טרור ביהודה ושומרון, והקושי שלהם נובע מהיכולת שלהם לתקשר עם יהודה ושומרון. אם נפתח את הערוץ הזה שבו ניתן יהיה להעביר סחורה, ניתן יהיה להסתיר בסחורה הזאת דברים שאנחנו לא רוצים שיעברו מעזה ליהודה ושומרון, והמשקף איננו יכול לגלות אותה.
לכן המשקף פעיל לצורך יצוא סחורה לאירופה, ואיננו מתכוונים לאפשר יצוא סחורה מעזה ליהודה ושומרון, משום האיום הביטחוני שבכך.”

בואו נפרק את זה רגע. יעלון אומר שהמשקף טוב מספיק כדי להעלות מטען מעזה על מטוס בנתב”ג או על ספינה בנמל אשדוד, אבל לא מספיק טוב כדי להעלות אותו על משאית לג’נין. למה? כדי למנוע מהחמאס ברצועת עזה מלתקשר עם החמאס בגדה המערבית. אני מניח שאפשר היה לבדות תירוצים קלושים יותר, אבל זה כנראה היה מצריך מאמץ יצירתי שיעלון לא מסוגל לו.

יש סיבה אחת לסירוב הישראלי להעביר סחורה מהרצועה לגדה: ישראל רוצה את הגדה והרצועה מבודדות. האחדות הפלסטינית מאיימת על ישראל. ישראל של בוגי ונתניהו אומרת, מצד אחד של פיה, שהיא רוצה שגשוג פלסטיני, במיוחד בעזה, ומן הצד השני מונעת כל אפשרות לשגשוג כזה מחשש שהקשר בין הגדה והרצועה יישמר.

כי, הרי, אם הוא יישמר, יהיה הרבה יותר קשה לבצע את הסיפוח הזוחל של הגדה שהוא-הוא מטרת העל של ממשלות הימין. אחרי הכל, כל זמן שאנחנו לא מדברים על עזה, אפשר להעמיד פנים שיש מה לדבר על סיפוח. מיליון וחצי הפלסטינים של עזה הופכים את הסיפוח למשהו הרבה יותר בעייתי. עדיף להעמיד פנים שהם לא שם. עדיף למנוע מהם כל אפשרות לשגשג – רק זה חסר לנו, שמעמד הביניים שם יבעט את החמאס בבחירות. מה תעשה אז מערכת ה-hasbara? עדיף לרדוף את החמאס בגדה כדי לרסק את ממשלת האחדות הפלסטינית, עדיף לשקר לישראלים ולומר להם שיש ראיות לכך שהחמאס הורה על חטיפת הנערים; אחרת, אנחנו עוד עלולים להגיע לבחירות פלסטיניות, והרי כל כך נוח לממשלת ישראל עם תוצאות הבחירות של 2006.

זכרו את האבסורד הזה: מטען מעזה מסוכן בג’נין – אבל אין בו כל סכנה בנתב”ג או אשדוד. זכרו את זה: זה טוטם הבטחון, זה לחש הוודו שממשלת ישראל משתמשת בו פעם אחר פעם כנגדכם.

ישראל ניצבת בפני סכנות בטחוניות שיש בהן ממש. ממשלת ישראל, מצד שני, שיקרה כל כך הרבה פעמים בנושא, שכאשר אתה שומע את הביטוי “שיקולי בטחון”, הנחת היסוד שלך צריכה להיות שעובדים עליך. כפי ששחקה ישראל את הביטוי “אנטישמיות,” שהפך למילה שמשמעה “התנגדות למדיניות של ישראל,” כך שוחקים נתניהו ויעלון את הביטוי “בטחון.” המשמעות שלו, כרגע, הופכת במהירות ל”חול לזריה בעיניים כדי שלא תראו את הסיפוח.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: כששטייניץ צדק

זה לא קורה לו כמעט, אבל בעימות עם בוגי “משה” יעלון, שטייניץ צודק. שוב

קצת קשה לומר דברים חיוביים על יובל שטייניץ, אבל לפעמים אין ברירה.

שטייניץ הוא אחד הנלעגים שבפוליטיקאים שלנו, מי שכשר אוצר התגאה שוב ושוב בתקציב הדו-שנתי שלו, שהיה כשלון כה מזעזע עד שהוא בוטל ברגע שמונה שר אוצר אחר; מי שאין לו קיום פוליטי עצמאי והוא כלבלב של ראש הממשלה ורעייתו; מי שכתב ספר בשם “טיל לוגי לאלוהים וחזרה” שבו הסתמך על ההוכחה האונתולוגית, שמשמעה הוא שאם אני יכול לדמיין דרקון ורוד ובלתי נראה, אז הוא גם קיים; ומי שעם הצטרפותו לליכוד הכריז על עצמו כפעיל ותיק של “שלום עכשיו,” מה שהפתיע את החברים בתנועה.

אבל כששטייניץ תקף את התנהלות הרמטכ”ל ושר הבטחון בנושא דרישות התקציב שלהם בסוף השבוע, הוא צדק בכל מילה. הוא אמר ש

”יש תרגילים של משרד הביטחון שהם לא קבילים במדינה דמוקרטית. מצטמצמים בסעיף אחד שיש לו השפעה על דעת הקהל ולא בסעיף אחר שיכול להיות חסכוני יותר. השימוש בדברים אלה נועד להשפיע על התקציב ולעתים זה חורג ממה שמקובל במדינה דמוקרטית […] גם אם ההחלטות לא מוצאות חן בעיני הדרג הצבאי, הם לא יכולים לעשות מניפולציות… אנחנו מדינה שיש לה הערכה עצומה לאנשי צבא, ואסור שזה יוביל לכך שהברנז'ה הצבאית-בטחונית מרשה לעצמה לפעמים יותר מדי.”

הדברים נאמרו על רגע התרגיל הקבוע של צה”ל, המוכר כמט מינכהאוזן – קרי התגובה לדרישה לקיצוץ בשומני הצבא ובתנאים המופלגים של פורשיו בהודעה מיידית על הפסקת האימונים, סגירת טייסות והעברת מלאי הנשק הגרעיני של ישראל (על פי מקורות זרים) לחמאס, כי לצה”ל אין יותר תקציב לשמור עליו. בעקבות התרגיל הזה, נוהגת מדינת ישראל להתגלגל על הגב, להניף רגליים באוויר ולהעביר לצה”ל עוד כמה מיליארדים שאין לה, תמיד בלי לשאול את השאלה המתבקשת “תגידו, איך שוב נגמר לכם התקציב באמצע השנה, ולמה הרמטכ”ל לא עושה את הדבר המתבקש ומתפטר?” זה הרי מה שהיינו דורשים מכל מנהל כושל אחר.

הדברים של שטייניץ, שהיו סבירים באוזני כל אדם שעוקב אחרי המתרחש, גררו תגובה פראית של שר הבטחון. “גורם המקורב ליעלון” – תרגום: בוגי יעלון – אמר ש”תנחומינו לקהל שנאלץ לסבול את חפירותיו” ועבר לשורה של השמצות אישיות כנגד שטייניץ, שחלקן כנראה נכונות. בשום מקרה, לא התמודד יעלון – סליחה, “המקורב ליעלון” – עם הטענות של שטייניץ.

כבוגילוג ותיק – אני הייתי הראשון לזהות, כבר ב-2003, שיעלון הוא האיש המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית – היתה לי תחושה של דז’ה וו. בשנת 2004, שטייניץ הוביל את ועדת הכנסת שחקרה את השאלה מדוע המודיעין הצבאי שלנו כה חסר ערך ושוגה תמידית. העילה אז – הם עוד לא שמעו את ראש אמ”ן מעריך שמובארק יישאר בתפקידו שלושה ימים לפני התפטרותו – היתה ההערכה המביכה של צה”ל על היכולות הלא-קונוונציונליות של סדאם חוסיין. הוועדה של שטייניץ המליצה, בין השאר, על הפרדה בין יחידה 8200 ובין אמ”ן, כדי שיהיה לממשלה מקור מידע חיצוני לאמ”ן. ההמלצה הזו, כמובן, לא יושמה.

כך או כך, במהלך דיוני הוועדה דרש שטייניץ את נוכחותו של קצין מסוים. לבוגי, אז הרמטכ”ל (וראש אמ”ן בעברו) זה לא התאים, אז הוא הורה לקצין להגיע, אבל לא לענות על שאלות. שטייניץ נקט בתגובה בצעד חסר התקדים של זימון הרמטכ”ל לשיחת בירור בוועדת החוץ והבטחון. בוגי הודיע שהוא לא מתכוון להגיע, ושטייניץ הבהיר בתגובה שאם זה המצב, הכנסת תכריז שצה”ל לא נמצא יותר תחת פיקוח אזרחי. במילים מנומסות פחות, שטייניץ איים להכריז שצה”ל ביצע הפיכה. שטייניץ הזכיר עוד את העובדה שזמן קצר לפני כן, יעלון שלח מכתב נזיפה לכנסת. לא נראה לי ששטייניץ ויעלון שכחו את הסיבוב הזה (זה נגמר בסולחה שאירגן שר הבטחון מופז); אבל שאר המדינה שכחה את ההתנהלות של הדגנרל יעלון מול הכנסת.

ולמרות ששטייניץ צדק, אולי בגלל ששטייניץ צדק, הוא זכה לנזיפה מהפטרון הפוליטי שלו והאיש שבלעדיו אין לו קיום פוליטי, בנימין נתניהו. “מה אתה מתערב בעניין תקציב הבטחון? זה לא עניינך. זה עניין בין הבטחון לאוצר וביני. אלו שני נושאים חשובים, בטחון וכלכלה, ושאף שר לא יתערב בזה,” אמר נתניהו.

אה, לא. תקציב הוא עניינה של הממשלה כולה, ותקציב הבטחון הוא נושא לגמרי סביר לדיון מצד שרים. כהרגלו, נתניהו שכח שהוא לא מנהל ממשל נשיאותי, אלא מוביל ממשלה קואליציונית, שחייבת דין וחשבון לפרלמנט. העובדה שנתניהו נזף פומבית בשטייניץ לא מפתיעה; לשטייניץ אין שום כוח ולבוגי יש הרבה יותר מדי. נתניהו צריך את בוגי, שטייניץ הוא סרח עודף.

אבל הפגנת הבריונות לא משנה את העובדה ששטייניץ צדק ושראש הממשלה, שפעם דיבר על “האיש השמן”, מתייצב לצד האיש שאין שמן ממנו, כי יש לו המון כוח פוליטי. ראוי גם לומר ששטייניץ הוא לא סתם שר, הוא השר לאיומים אסטרטגיים. כשנתניהו אומר שלשר הזה אסור לדבר על התקציב, הוא מצביע – שלא במכוון – על נביבותו וריקנותו של התפקיד. למה התפקיד קיים בעצם, אם יש לנו בעיית תקציב? לצרכיו הפוליטיים של נתניהו, כמובן.

ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של פרוייקט 300 ואני מקווה שיעמוד לי הכוח לסיים אותו.

(יוסי גורביץ)

עורמתו החייתית של הנחש בנעליים

פרשני המיינסטרים שלנו גילו השבוע, באיחור ניכר, שבוגי "משה" יעלון הוא פסיכי מסוכן וקצת טיפש – מקרה קלאסי שבו הבלוגוספירה מקדימה את העיתונות, כי עבדכם הנאמן סימן את יעלון כטיפש מסוכן לדמוקרטיה עוד ב-2003, בחשבון לייבג'רנל לא פעיל – ועשה זאת עוד קודם לפני שהלז ניסה לאיים על הכנסת.

הנסיונות המפוקפקים של יעלון לאיים על הציבור – השבוע הוא ניסה לאיים על הציבור האמריקאי שאם המדיניות של אובמה תמשך, הפיגועים יחזרו, ועל הציבור הישראלי בכך שלא תהיה ברירה אלא לתקוף באיראן – ותיקים מאד. ב-1996, התערב ראש אמ"ן בגסות במערכת הבחירות והודיע שהאיראנים רוצים בכשלונו של פרס – במילותיו שלו, "איראן מנסה להשפיע על הבחירות בישראל ועומדת מאחורי גל הפיגועים." במילים אחרות, ראש אמ"ן אמר שהמועמד האיראני הוא נתניהו. היום, ובארבע השנים האחרונות, אותו ראש אמ"ן יושב בממשלתו של המועמד האיראני דאז – איך שגלגל מסתובב לו – ואין לו מי יודע מה בעיה איתו.

איך זה קרה? איך הפך נתניהו, פעם סוכן איראני בלתי מודע, לראש ממשלה שבוגי מסכים לשמש כשר בטחון שלו? ובכן, בדרך בוגי עבר מהפך. הוא עבר אותו במהירות. התפקיד הבא של יעלון אחרי ראש אמ"ן היה אלוף פיקוד מרכז. הממשלה כבר היתה ממשלת נתניהו הראשונה, ויעלון למד על בשרו את מה שלומד כל אלוף פיקוד מרכז: אם הוא רוצה להמשיך אחר כך בקריירה בלתי מופרעת, כדאי לו מאד להתרפס אל המתנחלים. הוא גם הבין לאן נושבת הרוח הציבורית. באותן השנים, מתחיל יעלון את המהפך שלו מאיש מרכז לאיש ימין קיצוני.

צריך לומר באופן חד משמעי: אני לגמרי מאמין ליעלון כשהוא מצהיר על עמדות ימניות קיצוניות. ברור לי שעבר עליו תהליך שהוא קרוב במידה מסוימת לחזרה בתשובה. ברור לי, עם זאת, שהוא לא נפגע מהעמדות האלה. הוא נהנה מהיותו של הימין בשלטון, והמהלכים שלו – אלה שנראים לפרשן הממוצע כטיפשות גרידא – מכוונים להנציח את השארות הימין בשלטון ואת המשך מדיניות הסיפוח, ועל כך מיד.

בואו נזכיר מי יעלון. מדובר באיש שאמר, בפגישה עם רבנים, שהנסיגה מרצועת עזה "תתן רוח גבית לטרור." מדובר במי ששיבש את כל הנסיונות, כל זמן שהיה בתפקיד, להסיר מאחזים בלתי חוקיים. מדובר במי שניסה לשבש את תכנית ההתנתקות – והדחתו מתפקיד הרמטכ"ל (פורמלית הוא לא הודח, רק נמנעה ממנו שנה נוספת כרמטכ"ל, אבל ציבורית הוא הודח ועוד איך) רק זרקה אותו עוד יותר לזרועות הימין. עם פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, התחיל יעלון להסתופף במכונים של הימין הקיצוני, ספציפית המכון לאסטרטגיה ציונית, זה שהכשיר גם את רונן שובל ושאר בכירים ב"אם תרצו." ויעלון, במידה ניכרת, הוא רונן שובל ביושבו בלשכת שר הבטחון.

יעלון הביע הערצה לאליל החדש-ישן של הימין הדתי, אברהם "יאיר" שטרן, על הדרישה שלו להקמת מקדש ועל הדרישה ל"שלטון" יהודי לחופי הים התיכון; הוא הגדיר את אנשי "שלום עכשיו והאליטות" כ"וירוס" ואמר ש"אנחנו עסוקים בסוגיה, שהווירוס שהם שלום עכשיו, ואם תרצו האליטות, הנזק שלהם גדול מאוד. מבחינתי יהודים צריכים לחיות בכל ארץ ישראל לנצח." את הדברים האלה, ששובל היה מאמץ בלי היסוס, הוא אמר בכינוס של "מנהיגות יהודית," החטיבה היודו-נאצית של הליכוד. הוא לא נאם שם בטעות ואני מציע להתייחס אל הדברים האלה במלוא הרצינות. כשר בטחון, יעלון בולם כל נסיון לפנות מאחזים, גם כשהדבר מצריך ממנו לשקר בגסות לבית המשפט העליון, גם כשנראה שהפיוזים של השופטים על סף התכה והם עומדים להפסיק סוף סוף להעמיד פנים שהנוזל הצהבהב שמופנה בכיוונם מלשכת שר הבטחון הוא גשם. כרמטכ"ל, צה"ל של יעלון נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים, כי זו היתה רוח המפקד. אין שום ויכוח, גם לא בקרב אנשי הימין ההגון – השלושה שנשארו – שהמאחזים הם נטל, לא נכס בטחוני; כל עילת קיומם היא סיפוח.

מתוך התפיסה הזו, שיהודים צריכים לשבת בכל חלקי ארץ ישראל, נובעת גם אמירה ידועה אחרת של יעלון, על כך שהציבור הישראלי הוא החוליה החלשה. הוא אמר בשעתו ש" החוליה החלשה בשרשרת הביטחון הלאומי היא יכולת העמידה של החברה הישראלית, חברה שלא מוכנה להילחם על מטרותיה ולחרף את נפשה. אחת הבעיות המקשות על התמודדות במערכה זו היא אי הסכמה בחברה הישראלית על מהות העימות המזוין בו אנו נמצאים מספטמבר 2000, שלא לדבר על אי הסכמה לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי."

מעבר לתלישות של הדברים – יעלון היה אז רמטכ"ל שנסע ברכב ממוגן עם מאבטחים, בזמן שהישראלי הממוצע, זה שמימן את יעלון כל חייו, היה צריך להחליט אם להסתכן בנסיעה באוטובוס – צריך להבחין במה אומר כאן בעצם יעלון. דיון דמוקרטי – "אי הסכמה", בלשונו, כלומר אי הסכמה איתו – הוא חולשה.

מי שהקשיב השבוע ליעלון ב"כינוס הסגור" מצא את עצמו נזרק במנהרת הזמן הישר לשנות השמונים. יעלון דיבר על ישראל כעל "נושאת מטוסים" של ארה"ב. זה דימוי שכמעט אף אחד לא השתמש בו מאז סוף המלחמה הקרה, ובצדק. הימין היהודי המשיך להשתמש בו, כי הביטוי הזה הוא תירוץ נהדר לעימות עם ארה"ב: האמריקאים לא ישברו את מערכת היחסים, כי הם צריכים אותנו. אנחנו נושאת מטוסים. ספק אם ישראל אכן היתה אי פעם נושאת מטוסים אמריקאית – בפעם היחידה שהצי האמריקאי וכוחות מזוינים ישראלים נפגשו בקרב, אנחנו הטבענו להם צה”ל תקף מהאוויר את ספינת הביון "ליברטי" ללא אזהרה – אבל זה היה דימוי מקובל מאד בקרב הימין האמריקאי בימי רייגן. משעברה המלחמה הקרה מן העולם, לא היה בעצם צורך בנושאת המטוסים הזו. לא היו עוד כוחות סובייטיים במזרח התיכון שכנגדם היתה ארה"ב זקוקה לה. מנהיגים ישראלים ואמריקאים התחילו, על כן, לדבר על "ערכים משותפים" לישראל ולארה"ב.

אלא שלימין היהודי וליעלון אין ערכים כאלה. לא עם הפלג הדמוקרטי והשפוי של הציבור, על כל פנים. יעלון הרי מאמין ש"יהודים צריכים לחיות ברחבי ארץ ישראל לנצח." זה אומר המשך, לנצח, של הכיבוש – ועל כך התוודה יעלון לאחרונה, כשאמר בגלוי שלא צריך לפתור את המשבר עם הפלסטינים אלא "לנהל" אותו. שכשיעלון דיבר בכנס הסגור, הוא דיבר אל הימין הניאו-קונסרבטיבי האמריקאי.

ומכאן ההתקפה על ממשל אובמה. ומכאן הטענה שהוא "חלש." ומכאן הדיבורים על "מלחמת הציוויליזציות," שאף אחד מחוץ לימין ההזוי בארה"ב לא מדבר עליה יותר, לא אחרי התבוסות באפגניסטן ועיראק. הציבור האמריקאי השפוי לא רוצה לשמוע את המילים האלו יותר. אבל אלו לא היו פליטות פה, אלו היו דברים שיעלון באמת ובתמים מאמין בהם.

יעלון, כמו נתניהו – שיש לציין שלא נזף בו פומבית – שייך לקבוצה ימנית ניאו-קונסרבטיבית שפועלת במשותף משני הצדדים של האוקיינוס. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי לסייע למיט רומני בבחירות לנשיאות; הוא לא הצליח, אבל הוא לא שינה את עמדותיו. יעלון אומר את הדברים, שמביאים לממשל את הסעיף, בידיעה מכוונת שהם יצוטטו בארצות הברית. הוא יודע שהימין הניאו קונסרבטיבי יפול עליהם כמוצא שלל רב – הנה, שר בטחון מכובד של בעלת ברית מובילה אומר שהממשל שלנו חלש ושאנחנו מפסידים. בכך יעלון עושה את שלו להצלחה של המועמד הניאו-קונסברטיבי הבא לנשיאות: אנחנו ב-2014 וב-2015 כבר יתחילו להתגבש הכוחות לקראת הפריימריז של 2016. יעלון עושה את שלו כדי לתלות משקולת סביב צווארו של המועמד הדמוקרטי הבא.

האם ייגרם בכך נזק למשרד הבטחון הישראלי, כפי שזעקו הפרשנים? בספק. יעלון יודע שהקנוניה הניאו-קונסרבטיבית הטרנס-אטלנטית חזקה מספיק כדי לבלום כל נסיון לתגובה של ממשל אובמה. נסיון להטיל סנקציות על ישראל בשל ההתפרעות של שר הבטחון שלה, יתקל מיד בתגובה זועמת של הימין הניאו-קונסרבטיבי שם, שיעניק ליעלון חיפוי.

יעלון הרי יודע שהחלום שלו להמשיך ולהחזיק ב"ארץ ישראל לנצח," תוך "ניהול הסכסוך," יתקשה מאד להתקיים תחת ממשל דמוקרטי. ציבור המצביעים הדמוקרטי הופך יותר ויותר לספקני כלפי ישראל, וחלקים ממנו קלטו שעובדים עליהם, שישראל איננה ולא היתה מדינה דמוקרטית, שלישראל אין ולא היו ערכים משותפים עם ארה"ב הליברלית, והם הפכו, בצדק, לאנטי-ישראלים. בין הציבור האמריקאי שמפנה עורף לישראל, בולט הדור הצעיר של יהודי ארה"ב, שישראל היא לרבים מהם מוקד למבוכה. על כן הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לחתור תחת הממשל הדמוקרטי, ולהביא ממשל רפובליקני. אחרי הכל, בממשל הרפובליקני האחרון היה שר הגנה – דונלד רמספלד – שהביע בגלוי ספקות בשאלה האם ישראל מנהלת כיבוש. תן לנו איזה אוונגליסט שמרן כשר הגנה, ונשיא עם דעות דומות, והווטו האמריקאי יעמוד לצידנו לעוד כמה שנים, שלאחריהן כבר אי אפשר יהיה לדבר על פתרון שתי מדינות. הפתרון הזה כנראה מת כבר עכשיו, אבל הרופאים עוד לא חתמו על תעודת הפטירה. עוד שלוש-ארבע שנים, והוא יהיה מת כמו "האופציה הירדנית" של פרס.

רק תנו להגיע לממשל הרפובליקני הבא. אז הנה, דחיפת סיוע. ויש להניח שהנשיא הרפובליקני הבא יהיה אסיר תודה ליעלון, שאולי כבר יהיה ראש ממשלה. ואם הדמוקרטים ינצחו שוב, נו – אז אפשר יהיה לחזור לדיבורים על הציבור כחוליה החלשה, שלא מוכן לספוג את הקורבנות שיעלון כופה עליו.

כמו בעלי בריתו המתנחלים, כמו השרלטנים של "אם תרצו," יעלון תמיד נמנע מלומר במפורש לאיפה הוא לוקח אותנו ומי השותפים למסע. אבל מי שעוקב אחרי מה שהוא עושה, ואחרי מה שהוא אומר, מקבל תמונה ברורה מאד. יעלון יודע שהתמונה תבהיל את רוב הציבור, שעדיין לא מוכן לה, ולכן הוא נמנע מלחשוף אותה. הוא תמיד יכול לעטוף את תכניתו בשקרבטחוניכלשהו.

זוכרים את הטענה של יעלון, כראש אמ"ן, על כך שהאיראנים רוצים בנצחונו בבחירות של נתניהו? כמעט אף אחד כבר לא זוכר. שימו לב למדיניות של יעלון בנושא זניח, שהציבור הישראלי לא מבחין בו כמעט: מכונות השיקוף שקנתה ממשלת הולנד ושמוצבות בגבול רצועת עזה. אלו מכונות שיקוף שמסוגלות לזהות כל איום בטחוני, והן שם למטרה אחת: לחדש את הסחר בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית. אף על פי כן, יעלון לא מאפשר כמעט סחר כזה. כשנאלץ לענות על שאילתא בנושא, הוא חירטט איזה קשקוש מביך – קראו בעצמכם. יעלון הודה בעצם שהמדיניות שלו היא לאסור על סחורה שעברה במכונת השיקוף מלהגיע לגדה המערבית, בתירוץ של שקרבטחוניכלשהו, אבל שאין לו שום בעיה שהסחורה הזו תגיע לנמל אשדוד ולנתב"ג ומשם לאירופה. שר הבטחון אמר בעצם שאין לו בעיה עם העברת מטענים שיכולים להתפוצץ בנתב"ג, אבל הוא אוסר על העברתם לגדה.

המסקנה? למניעת העברת הסחורות מעזה לגדה אין שום קשר לבטחון. יש רק קשר למדיניות של יעלון (ושל קודמיו), של פירוק הקשר בין הגדה לרצועה ונטרול, בעצם, של היכולת לבנות מדינה פלסטינית. כלומר, מחסום בפני "פתרון" של הסכסוך, וכלי יעיל למעבר ל"ניהול" שלו – ניהול שיוצא מנקודת הנחה שהפלסטינים נשחקו ושוב אינם לא יעמדו במחיר של יציאה למאבק לאומי אלים, שהם הפכו או יהפכו לעם של הלוטים כנועים.

שימו לב למה שהנחש בנעליים הגבוהות אומר, אבל עוד יותר למה שהוא עושה. הוא לוקח את כולנו, בכחש, לעתיד שאף אחד מאיתנו לא בחר בו, עתיד שבו אנחנו אמורים להיות חוליה מחושלת בשלשלת מלחמת נצח בין תרבויות. בוגי יעלון היה, ונשאר, הפוליטיקאי המסוכן ביותר בישראל. ואם אנחנו מניחים לו להמשיך, אז הטיפשות שלו תחוויר לעומת זו שלנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ובינתיים, בחצר האחורית

חמוש כלשהו הרג בשבוע שעבר עובד של מערכת הבטחון הישראלית, שתיקן את הגדר מול רצועת עזה. זמן קצר לאחר מכן, חמושינו העוקצניים סיפקו תגובה ציונית הולמת, והרגו ילדה בת שלוש, ופצעו עשרה פלסטינים נוספים. הראינו להם! וארור האומר נקם: נקמת דם ילדה קטנה עוד לא ברא השטן.

הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להתחרות מי מהם יצא יותר גבר-גבר על דמה של ילדה. ראש הממשלה, אל קאפו… אה, סליחה, בנימין נתניהו, הודיע ש"אני מציע לכולם לא לנסות אותנו. מי שניסה, חטף. מי שינסה, יחטוף." פוליטיקאי בכיר אחר אמר את הדברים הבאים: "אם עזה רוצה שקט עליה לנהוג בשקט ולא, היא תסבול תוצאות של אי שקט עשרות מונים. עזה אינה תחת שום כיבוש. אם היא חושבת שהעולם יוסיף לתמוך בה ולגרום לקורבנות היא טועה. […] אתם משחקים באש, בלי עזרה מבחוץ לא תוכלו להתקיים – והעזרה תיפסק אם תמשיכו להרוג אנשים חפים מפשע. תפסיקו עם זה – למענכם. אנחנו את הביטחון שלנו נבטיח." ההדגשה שלי.

מי היה הפוליטיקאי שמיהר לאיים על תושבי עזה בהשמדה ("לא תוכלו להתקיים"), תוך שהוא מקפיד להדגיש שהעובדה שישראל יכולה, ברצונה, לחנוק את עזה אין משמעה חס וחלילה שהיא שולטת בה ("עזה אינה תחת שום כיבוש")? כלום היה זה נפתלי "הרגתי ערבים" בנט? אביגדור "אסואן-טהראן" ליברמן? שר האוצר, יאיר "זועביז" לפיד, שמיהר להצטלם בצפון במעיל קרב? לא, לא, זה היה נשיא המדינה, חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס.

למה פרס יוצא בהצהרות כאלה? כי הכהונה שלו עומדת להגמר וגם בגיל 92 האיש לא יודע מה לעשות עם עצמו, אם אין לו תפקיד רשמי. המערכת הפוליטית רוחשת שמועות על כך שהוא מתכוון לסחוט את נתניהו כדי שזה ישנה את חוק יסוד הנשיא ויאריך את הכהונה שלו, או יתן לו להתמודד לכהונה שניה. הוא יעשה זאת על ידי איום בהתייצבות בראש קואליציית מרכז-שמאל. פרס פיקח מספיק כדי לדעת שאין צל של סיכוי שמישהו יצביע עבורו, אבל על נתניהו זה עשוי לעבוד. כדי להפוך את האיום שלו לאמין, פרס חייב להשיל את שאריות עברו כ"איש שלום" (be my friend for peace, זוכרים?), ולחזור להיות הבטחוניסט שהיה.

למזלם של ילדי עזה, פרס לא בשום תפקיד ביצועי, אחרת הוא לא היה מהסס לספסר בדמם עבור הג'וב הבא שלו. אבל את זה אי אפשר לומר על בוגי "משה" יעלון. בהנחיית הלז, שינה צה"ל את דפוס הפעולה שלו, והוא התחיל לירות על פלסטינים שהתקרבו למרחק של 300 מטרים מהגדר – עד לאחרונה הוא התיר להם להתקרב עד 100 מטרים. המשמעות חמורה במיוחד מבחינת החקלאות העזתית: עד 30% מהשטחים החקלאיים של הרצועה הפכו לשטחי הרג.

כדי להוכיח לעזתים שהוא יכול לחנוק אותם כאוות נפשו, הורה יעלון לסגור את מעבר כרם שלום ביום חמישי האחרון. 300 משאיות של סחורה שאמורות היו להכנס לרצועה לא נכנסו. כמו כן, לא נכנסו 600,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח של עזה, כ-400,000 ליטרים של סולר עבור המגזר הפרטי, ו-200 טונות של גז בישול. כדי להתקיים, רצועת עזה זקוקה ל-500,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח, 350,000 של סולר עבור המגזר הפרטי, וכ-250 עד 300 טונות של גז בישול.

רצועת עזה ספגה מכה קשה במיוחד עקב הסופה. חלקים ניכרים מהרצועה הוצפו. בדיוק ברגע זה, בשל פעולה של אדם אחד, נקט בוגי "משה" יעלון בענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם. חשבו על הקשיש שלא יכול להתחמם, על הילדים שרועדים מקור ושאין להם ארוחה חמה. מזעזע אתכם? שתקו! כך עלה ברצון מפני יעלון.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. הישראלים רגילים כל כך להשתמש בענישה כזו, רגילים כל כך לתקנות ולחוקים שמאפשרים אותה ומסווים את הזוועה, שהם אדישים לה. המצב בעזה בימים כתיקונם לא טוב משמעותית יותר: מחשבות של אשה עזתית שנחלצה משם עשויות לתת פרופורציה על החיים במצב שבו יש לכם שש שעות חשמל ביממה. ישראל מנהלת מול הרצועה מדיניות של מצור שנמשכת כבר מספר שנים. פעם זה היה מצור חונק, מצור שבמסגרתו התעללה ישראל בתושבי הרצועה ומנעה מהם, בין השאר, גם שוקולד וצעצועים; עכשיו זה מצור נושם.

ועדיין, מצור לא אמור להיות ענישה קולקטיבית – ענישה קולקטיבית, נזכיר, משום שרצועת עזה בחרה בממשלה שישראל לא אוהדת. מצור אמור להיות כלי צבאי להכרעת כוח אויב; ככזה הוא אמור להיות קצר. המצב של מצור נצחי הוא לא טבעי וספק אם הוא חוקי. ולא, אי אפשר לטעון ש"אין מצור על עזה." כל הפעולות של חיל הים, המניעה של כניסה ויציאה של כלי שיט, הם מצור. (התקדים של המצור הצפוני על מדינות הקונפדרציה גם אומר שבעצם הטלת המצור הימי יש הכרה בצד השני כצד לוחם, מה שאומר שאם ישראל לוכדת לוחמים עזתים היא צריכה להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה, אבל לא נכנס לזה עכשיו.)

ואנחנו התרגלנו. התרגלנו לענישה קולקטיבית, התרגלו לאכזריות האגבית שבמניעת גז בישול ואמצעי חימום בחורף קר במיוחד. התעלמנו מהמדיניות האכזרית של חיל הים, שמשתלט על סירות דייגים עזתיות כשאלה מנסות לחצות את קו שש המילין ולהגיע אל הדגה, כשהוא מחרים אותן או, על פי כמה וכמה דיווחים, מטביע אותן. סירה מוחרמת או מוטבעת משמעה עוד משפחה שנאלצת להשען על הסעד של אונר"א או החמאס.

לא טוב לכם, עזתים? כדאי לכם, למרות הגזל של אדמותיכם החקלאיות, למרות החנק, למרות הירי לעבר חקלאים, למרות הטבעת סירות הדיג העלובות (איזו גאווה להיות בחיל הים הישראלי, הא?), להיות בשקט. אם לא תהיו בשקט, אם תעזו להרים ראש נגד האויב שמעולם לא הפסיק להלחם בכם, נגד האויב שבשלו ילדיכם אינם יכולים לישון מבעת הזמזום הבלתי פוסק של כלי הרצח המעופפים שלו, אם תזכרו שאינכם תולעת אלא איש, אז – אומר לכם חתן פרס נובל לשלום – תסבלו עשרות מונים, אז "לא תוכלו להתקיים."

והאיש שהשמיע את האיום הג'נוסיידלי הזה, שהתקבל בשתיקה אדישה כזו במולדתו, רב כעת עם ראש הממשלה סביב השאלה מי מהם יהיה הנואם המרכזי בדאבוס. יש לקוות שיהיה מי שישבש את החגיגה שלו, שיזכיר למדושנים שהגיעו למקום עם מי יש להם עסק.

הערה מנהלתית: אני רוצה לברך את הקוראים בשנה טובה, נובי גוד למי שחוגג. תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)