הפתגם הגס הזה, שנפוץ בחטיבת גולני, צריך היה להלמד לעומק על ידי יאיר לפיד קודם שהפך את האח הלאומי, נפתלי בנט, לבעל הברית העיקרי שלו. מקווי ההסכם הקואליציוני נראה שבנט הצליח לגרום ללפיד לבלוע כמה צפרדעים דוחות במיוחד – צפרדעים שיידחפו, בשל הטירונות הפוליטית והנרקיסיזם של הדוגמגיש שהפך לכוכב הבחירות, גם לגרון של כולנו.

נתחיל מהצרה הקטנה יותר. סעיף 37 בהסכם הקואליציוני בין הבית היהודי ובין הליכוד קובע ש"שינויי חקיקה בנושאי דת יהיו בהסכמת כל מרכיבי הקואליציה." כלומר, אם לפיד חושב שהוא יוכל לשנות את הסטטוס קוו ולהקל, למשל, על אנשים להתחתן שלא ברבנות – הוא עצמו נהג לחתן כך אנשים – אז שישכח מזה, כי לבנט יש זכות וטו בנושא. ובנט מקדם את דוד סתיו, מראשי רבני "העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס," או בכינוי המוכר יותר שלהם, רבני צהר, לתפקיד הרב הראשי החדש. כן, עוד מעט בוחרים כזה. ולסתיו יש עמדות מוצקות מאד באשר לנישואים אזרחיים, קרי שזה יקרה על גופתו. בכלל, לאורך ההיסטוריה של המפד"ל שהתגלגלה לבית היהודי, היא התנגדה בעקשנות לנישואים אזרחיים בטענה שהדבר "יקרע את העם." העובדה שהעם כבר קרוע בנושא, ושמספרים גדולים והולכים של יהודים עושים הכל כדי לא לראות את הרבנות מבפנים, לא רלוונטית; העובדה שלאורך ההיסטוריה כלל לא היה צורך ברבנים כדי להתחתן – די היה בחתן, כלה, טבעת ושני עדים – גם היא לא רלוונטית; גם לא העובדה שלרבנים בישראל יש מנהג נסתר למחצה של פסילת הקידושין, בדרך כלל על ידי בחירת עדים לא כשירים הלכתית, כדי שבמידת הצורך אפשר יהיה אחר כך לבטל את הנישואים ולא להפוך את האשה לשבויה של אישה; השילוב בין הצורך בפרנסה לאנ"ש ובין החשש המוצדק ממה שיקרה כשלהמוני היהודים תהיה בחירה, עושה את שלו. פעם לפיד היה עם רגל אחת בצד הנכון; הוא התנגד, עם זאת, להפרדת דת ומדינה, כי הוא הבין שמשמעות הצעד הזה היא חוסר היכולת מצד הממשלה למנוע נישואים בין יהודים ובין לא יהודים בישראל, ולפיד הוא בסופו של דבר יהודי.

פעם אמרו שהוא יהודי רפורמי והוא תיאר את עצמו ככזה. כל הנושא ירד למחתרת מהרגע שהוא הפך למועמד פוליטי. עכשיו, כמו דורות של פוליטיקאים חילונים לפניו, הוא צפוי להשתתף – באופן פסיבי, אמנם – ברדיפה של הקהילות הרפורמיות בישראל.

ויש עוד סעיפים מעניינים בהסכם הקואליציוני, שנראה כאילו עורכי הדין של בנט שניסחו אותו ידעו היטב שיש להם עסק עם לקוח נכלולי במיוחד שלמילה שלו יש פחות ערך מלזו של בנקאי שמציע לך "הטבה" בדמות הלוואה: סעיף 52 קובע ש"ישמר מעמדם הכלכלי של מוסדות הציונות הדתית, ויותקנו תקנות ונהלים לצורך הסדרת התשלומים", וסעיף 53 קובע ש" תקצוב החינוך הציוני דתי והקלה בנטל תשלומי הורים: הממשלה, תפעל לשינוי מנגנון התקצוב של החינוך הממלכתי דתי בתוך 90 ימים באופן שיאפשר חלוקה הוגנת יותר של התקציב בין קבוצות האוכלוסייה השונות המתוקצבות מסעיף זה. שינוי מנגנון התקצוב כאמור יחל ממועד אישור התקציב לשנת 2013 בכנסת. עד ליישום השינוי האמור לעיל תפעל הממשלה להקים, בכפוף לכל דין, קרן מלגות ייעודית." איך אמר בנט לאחרונה? " המבחן שלנו הוא האם נקום כל בוקר ונחשוב על כלל עם ישראל או רק איך דואגים למגזר הדתי." זאת, למרות שהחינוך הממלכתי-דתי מתוקצב משמעותית יותר מהחינוך הממלכתי גם כך. איפה הכסף לחינוך, יאיר? נסה לחפש אותו במערכת החינוך שבה יש בממוצע 24.8 ילדים בכיתה.

אבל אלה רק הכופתאות. הבשר האמיתי נמצא בסעיפים אחרים. סעיף 51 קובע כי "הצדדים יפעלו לקיום חוק להסדרת התיישבות בנגב, התשע"ב-2012. היה ותהיה ועדת שרים ליישום החוק, שר מהבית היהודי יהיה שותף בה." כלומר, היה מאד חשוב לבנט לדחוף קדימה את החוק שמטרתו לנשל את הבדואים מאדמותיהם בנגב, מספיק חשוב כדי להפוך את זה לחלק מההסכם הקואליציוני. הנושא, נזכיר, היה גם חלק מהמצע של בנט, ושם דובר כמעט במפורש על נישול הבדואים ועל טיפול ב"בניה הבלתי חוקית" שלהם. בקיצור, בנט מתעקש שהמוקש הזה יהיה על סדר היום של הממשלה הבאה.

סעיף 50 בהסכם בין שתי המפלגות קובע ש"הצדדים יפעלו לקידום חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי." לחוק הזה התייחסתי בעבר בהרחבה: מדובר בהצעת חוק שתפקידה לחסל את הסיומת "ודמוקרטית" בפתגם שטוען שישראל היא מדינה יהודית ו. הצעת החוק מחסלת את מעמדה של הערבית כשפה רשמית; קובעת שסמלי הלאום בלתי ניתנים לשינוי; המדינה תהיה "רשאית", אבל לא חייבת, לבנות ישובים גם לבני דתות אחרות, שהם בסך הכל כ-20% מתושביה; המדינה תפעל באופן אקס-טריטוריאלי להגנה על יהודים מחוץ לישראל; ומקבעת את החוק ההלכתי, אולי קודקס החוקים המפלצתי ביותר על פני כדור הארץ – השריעה נותנת פייט קשה – כתקדים שבו צריכים להשתמש בתי המשפט בהיעדר תקדים אחר. בקיצור, זה חוק שמחסל את שאריות העמדת הפנים שישראל היא מדינה דמוקרטית.

ברור למה בנט רוצה את החוק הזה, קצת פחות ברור למה נתניהו רוצה בו – נתניהו יודע שהוא צריך את צרור עלי התאנה שעדיין מאפשרים לטעון בפני העולם שעוד לא השתלבנו לגמרי במרחב ואנחנו עוד לא סופית תיאוקרטיה צבאית – ובכלל לא ברור מה ללפיד ולתועבה הזו. עד שנזכרים שלפיד תמך בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים, מה שצפוי לפגוע משמעותית ביכולת של המפלגות הערביות בישראל לייצג את הבוחרים שלהן, ועד שנזכרים שוב בהערה על ה"זועביז." הצעת החוק הזו, אחרי הכל, לא משנה משהו מהותי: היא רק מקבעת את המצב הקיים ומוודאת שאי אפשר יהיה לשנות אותו. הצעת החוק הזו דורשת שישנו אותה ברוב של 61 חברי כנסת, אבל אין לה בעיה עם זה שיעבירו אותה-עצמה באיזה רוב אקראי. לפיד הקדיש כל כך הרבה זמן ומרחב לדבר על כך שהוא ציוני ויהודי, וכל כך מעט תשומת לב לפן הדמוקרטי של ישראל, שהוא משתלב בהצעת החוק הזו נהדר. מה, האיש שסיפר לנו כמה התלמוד נפלא יתנגד להפיכת החוק התלמודי לתקדימי? האיש שהדגיש שוב ושוב עד כמה הציונות צודקת, יוכל להתנגד לקיבוע סמלי המדינה כמייצגים רק את היהודים? מי שהגדיר את החרדים ואת הערבים כטפילים, יתנגד לכך שהמדינה תהיה רשאית אבל לא חייבת – כלומר לא תבנה – לבנות ערים למי שלא יכולים להיות ציונים? מי שדיבר שוב ושוב על הגורל היהודי, יוכל להתנגד לכך שהמדינה תחרוג מגבולותיה כדי להגן על יהודים ברחבי העולם? אולי, אולי. אבל בכלל לא בטוח.

והנה, 12 מנדטים של אידיאולוגיה נחושה מצליחים להשפיט 19 מנדטים של מרכז רדיקלי נבוב, שלא מסוגל להסביר מה בעצם ההבדל בינו ובין "האח" בנט.

ועוד דבר אחד: שגרירנו בוושינגטון, מייקל אורן, קרא לישראלים בעמדות בכירות שלא למתוח ביקורת על הממשלה, אלא אם הם טורחים לאזן את הביקורת הזו בעמדות Hasbara קלאסיות. קצפו של אורן יצא על הסרט "שומרי הסף," שלדבריו "חסר לחלוטין את הניסיונות של ישראל להציע תוכנית שלום – ברק בקמפ דייויד ואחר כך אולמרט, מהנסיגה החד-צדדית מעזה ואת ירי הטילים עלינו. מי שצופה בסרט ולא מכיר את הרקע, יכול לצאת בתחושה שישראל אשמה ולא עשתה כלום." כלומר, אם אתה לא חוזר על המנטרה של "הצענו להם את הכל והם בחרו במלחמה," השגריר בוושינגטון חושב שראוי שתסתום את הפה. עד כמה מנותק אורן מהמציאות? הוא מתאונן על כך ש"אחד מהם (כרמי גילון) אומר שישראל גורמת סבל יום-יומי למיליוני פלסטינים." כאילו שיש דרך כלשהי שבה אפשר לחלוק על האמירה הזו. אמור מעתה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל כזו שבה התושבים מתבקשים שלא לחלוק על הממשלה כי זה לא נעים לה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)