החברים של ג'ורג'

אם על ישראל לחיות, על “המלך” לעוף

הבעיות הבסיסיות של ישראל לא ישתנו כאשר נתניהו יודח, אבל בלי הדחתו אין סיכוי לתקנן

ראש הממשלה לשלשת עופות כבר לא מכחיש שהוא נמצא בבעיה: אמש (א’) הוא נסוג מחפירות חייו, נטש את קו ההגנה של “לא יהיה כלום אין כלום”, והודיע – כרגיל – שיש קמפיין תקשורתי מתוזמר נגדו. לראשונה, הודה לשלשת עופות שהוא הלך לבחירות כדי לבלום את חוק ישראל היום, שהועבר לדבריו באמצעות “חתרנות מתוך הממשלה” ולכן “ישראל היום נשאר על כנו, משגשג ופורח.” כהרגלו, נתניהו מתבכיין על כך ש”אין לי אפשרות להגן על עצמי” כשהוא עושה בדיוק את זה.

הקו החדש של נתניהו ברור: אני קשרתי קשר עם מוזס כדי להשתיק את ישראל היום? מה פתאום, אני נשארתי נאמן לו. אז מה היו ההקלטות האלה, בעצם? התועמלנים של נתניהו כבר טוענים שזה היה נסיון להפליל את מוזס. אם ככה, למה שמר נתניהו על ההקלטות נסתרות, עד שהן התגלו בחיפוש אקראי אצל עוד מושחת בלשכה שלו?

כל כך חשוב לנתניהו להרחיק את עצמו מהקשר הענק נגד הציבור שרקח יחד עם מוזס, שהוא מוכן להסתכן בכך שיועמד לדין על תצהיר שקר. כזכור, בבחירות 2015 נתניהו הגיש תצהיר שאומר שאין לו שום קשר לישראל היום. הנה, עכשיו הוא כבר מוכן להודות שהוא הלך לבחירות כדי לשמור עליו. למה? כי זה הנשק האסטרטגי שלו.

עוד לא ברור מה ייצא מכל זה, כי מי שצריך להחליט הוא השפוט של ראש הממשלה אביחי מנדלבליט. עוד לא ברור מה ידע מנדלבליט, ומתי ידע, על הפגישות בין נתניהו ומוזס, אבל די ברור שהעובדה שהוא ישב על ההקלטות האלה חצי שנה ולא חשף אותן הופכת אותו לשותף, אולי שותף בעל כורחו, לקנוניה בין מוזס ונתניהו. במשך חצי שנה, הוא מנע חשיפה של הקנוניה הזו, בתואנות שנראות קלושות מיום ליום.

לא ברור אם די במשפט פלילי כדי לפתור את הסיפור הזה. יש שחיתות שהיא עמוקה ושיטתית אבל, מאחר והמושחתים הם אנשים חכמים מספיק כדי לא לקבל מעטפות דולרים, חומקות מהדין הפלילי – ואף על פי כן היא שחיתות מוחלטת. מה שאנחנו צריכים פה, לדעתי, הוא ועדת חקירה בהנהגת שופט.

חשוב לזכור, עם זאת, את הכלל הפלילי הבסיסי ביחס לעבירות שוחד: אשמתו של מקבל השוחד תמיד גבוהה יותר מזו של מציע השוחד. טיבם של אנשי עסקים שיהיו מושחתים; על משרתי ציבור חלה חובת נאמנות לציבור. המפר אותה צריך להיענש. צריכה להמצא דרך להוציא את ידיעות אחרונות מידי מוזס, והוא צריך לשבת בכלא. אבל על כל שנה שלו, נתניהו צריך לשבת שתיים.

ואחרי כל זה, יש נקודה חשובה מכל: נתניהו חייב ללכת. בין אם כתוצאה מהליך פלילי, בין אם כתוצאה מוועדת חקירה, האיש הזה – המשחית והמושחת – לא יכול להשאר בתפקידו.

אני רואה לא מעט אנשים, בעיקר בשמאל, אומרים שגם אם נתניהו יודח, לא ישתנה בעצם שום דבר. הכיבוש יישאר, המדינה היהודית תשאר גזענית. הם צודקים. הגזענות של המדינה היהודית שורשית. היא התחילה עשרות שנים לפני שילד בשם בנימין נתניהו ראה חיילים בריטים בירושלים (*). הכיבוש החל שנים ארוכות לפני שנתניהו החל בקריירה פוליטית. אין ויכוח.

אבל אם אנחנו רוצים שיהיה שינוי, נתניהו חייב ללכת. אנחנו מדברים על צמח רעיל שהרעיל את כל סביבתו. כשאומרים “אז מי יבוא במקומו”, מתעלמים מכך שזה לא מקרה: כמו פרס בשעתו, נתניהו הקפיד לחסל את כל מי שיכול היה לרשת אותו. עצם נוכחותו ארוכת השנים כראש ממשלה, הארוכה ביותר בהיסטוריה מאז בן גוריון, יצרה את התחושה (שנוצרה גם סביב בן גוריון) שאין לו מחליף.

זה לא תהליך בריא לרפובליקות. בשנות התשעים, נתניהו הצהיר שהוא רוצה לקצר את מספר הקדנציות לשתיים. בפועל, כמובן, הוא לא עשה זאת. הוא שב ומצהיר שהוא יהיה פה עוד שנים ארוכות. התוצאה של החור השחור הזה במערכת הפוליטית היא נסיונם של כמעט כל השחקנים האחרים לחקות את נתניהו, מתוך חוסר אמונה שניתן להחליף אותו. שימו לב ליאיר לפיד: הוא מעתיק את הקמפיין של נתניהו, אבל לא תוקף אותו אישית. הוא חושש לעצבן את בוחרי נתניהו השרופים. (הוא גם שותק כדג מאז שנחשפה פרשת מוזס.) מרפובליקה רבת מפלגות הפכנו למדינה עם מפלגה אחת שבראשה אדם שלא מתחלף, וסביבה מפלגות לווין – שוב, חזרה למצב האוטורטיטרי של תקופת בן גוריון. מי שזוכר איך בן גוריון שלח חיילים להרביץ לאורי אבנרי, ואיך הפקידות שלו התעמרה במתנגדיו הפוליטיים, לא יופתע – יזדעם, ירתח, אבל לא יופתע – מהשלילה הבזויה של מטה לחמו של מני נפתלי ומכך ששוטרים שוב ושוב מכים אותו בהפגנות.

וגרוע מכך: לבן גוריון היתה נגיעה בשחיתות (חזרו לפרשת עמוס בן גוריון ועדות השקר של המפכ”ל סהר), אבל הוא לא ניסה להעמיד שושלת. נתניהו מנסה. גמאל “יאיר” נתניהו צפוי להתמודד בקרוב בפריימריז של הליכוד, לאחר שמספר שנים נתניהו מדבר עליו בתור יורשו. הוא לכאורה אזרח פרטי – בכל מה שקשור לחקירות, על כל פנים – אבל משום מה משתמש בחופשיות בנכסיהם של מיליארדרים, מסתובב עם נהגים ושומרי ראש על חשבון הציבור, ואחראי על הפעלת המדיה החברתית של אביו. והמדיה החברתית היא כלי מרכזי של נתניהו, שיותר ויותר משתמש בה כדי לעקוף את התקשורת ואת השאלות הלא נעימות שהיא צפויה להעלות.

אז קודם כל, צריך לחסל את ה”מלוכה” המתהווה הזו בעודה באיבה. בנימין נתניהו, האיש המושחת ביותר בהיסטוריה של ישראל, צריך ללכת הביתה. גמאל נתניהו צריך, אם יצליח לחלץ את עצמו מהחקירות, לשוב להיות סטודנט לא מבריק במיוחד. כל החצר הביזנטית הזו – על שלל מטורפיה, אנסיה, צלמי ה-upskirt שלה, ומועליה – צריכה להתפזר לכל רוח.

ואחר כך? אחר כך יבוא גדעון סער, או גלעד ארדן, או – תשמור האלה ותציל – יאיר לפיד. אבל אז כבר לא יהיה איתנו הבולען שמשך אליו את כל המערכת הפוליטית שלנו. אפשר יהיה לחזור ולדבר על דברים מרכזיים וחשובים בלי לעסוק כל הזמן בקומפרסור המרעיש הזה. ואז גם אפשר יהיה להתחיל לדבר על שינוי. קשה מאד לראות את זה קורה כשנתניהו נמצא פה כל הזמן ומדבר על קנוניות נגדו. הגיע הזמן להשתחרר ממנו.

(*) אני יודע, אני יודע: העורך האחראי הכחיש שנתניהו אמר את זה. לעורך האחראי קוראים ניר חפץ, מגדולי מלחכי הפנכה של נתניהו. אני מעדיף להאמין לכתב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש חור בגרב, יא ביבי, יא ביבי

למה נתניהו לא משתמש בכרטיס אשראי? כי כל פושע מתוחכם יודע שכרטיס אשראי משאיר שובל שלא מאפשר הלבנת הון

דו”ח המבקר על פרשת ביביטורס מצא שורה של פגמים בהתנהלותו של מי שהיה אז שר האוצר, בנימין נתניהו: הוא נהג לקבל כספים מעובדי לשכתו והשתמש בהם לצרכיו הפרטיים. הפרשה הזו הועברה, אחרי שנים שערורייתיות של הזנחה מצד מבקר המדינה והקונסיליירי המשפחתי וינשטיין, לחקירה מחדש. הנקודה שמשכה את מירב תשומת הלב היתה העובדה שעל פי הדו”ח, נתניהו לא השתמש בכרטיסי אשראי; אחד העובדים שלו, יחיאל לייטר, השתמש בכרטיס האשראי שלו כדי לממן טיסה של נתניהו ובני משפחתו. לייטר טוען שהכסף הושב לו אחר כך, אבל כמובן שאין תיעוד לכך. למה התנהלו הדברים כך? לטענת לייטר – שיש לציין שתחילה לא זכר בכלל את ההתרחשות הזו, ורק אחר כך הגיע עם גרסה שניה – משום שלנתניהו אין כרטיס אשראי, שכן הוא “לא מבין” בכרטיסי אשראי.

זה נשמע די תמוה. מדובר, אחרי הכל, במי שהיה שר האוצר. נתניהו הוא טכנופוב, או על כל פנים מעמיד פני כזה, אבל כרטיסי אשראי הם טכנלוגיה בת 60; היא נולדה בערך בתקופה שבה נתניהו יצא לראות חיילים בריטים בירושלים. ופתאום מישהו מצא עדות לכך שנתניהו דווקא השתמש בכרטיס אשראי ב-1988. אז האם נתניהו ידע להפעיל כרטיסי אשראי ב-1988, אבל 15 שנה אחר כך שכח איך?

או שיש הסבר סביר יותר: שמלבין הכספים הסדרתי נתניהו יודע שכרטיסי אשראי מותירים שובל ברור לחוקרים ועל כן הוא מעדיף להשתמש ככל האפשר במזומן, שנעלם ללא עקבות.

נבחן את העובדות הידועות.

[…]

באמצע העשור האחרון, שימשו נפתלי בנט ואיילת שקד כעובדי לשכתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. הימים הם הימים שלאחר מלחמת לבנון השניה ונתניהו עסוק בנסיון להפיל את ממשלת אולמרט באמצעות “תנועת המילואימניקים”, שלימים תצא ממנה “אם תרצו”, והרבה מאד כסף זר. בנט ושקד קיבלו כסף “שחור” מנתניהו – הוא הוציא אותו מכיסו הפרטי ולא הוצאה הניירת הנדרשת כחוק. הנסיון לחקור את זה לא הגיע רחוק. בנט אמר לאחרונה שהוא קיבל רק תשלום אחד, של כ-1,500 ש”ח, מנתניהו – ונאלץ להחזיר אותו על פי דרישת שרה נתניהו. לא ברור כמה כסף קיבלה שקד, אבל מאחר ובניגוד לבנט לה אין בעברה אקזיט הייטק – בנט אמר שהוא רצה תשלום סמלי כי הוא לא באמת היה צריך אותו – סביר להניח שהיא קיבלה שווה ערך של משכורת. לא ברור אם שקד החזירה את הכסף לנתניהו; באופן מפתיע, כל הנושא הזה, שבו ראש ממשלה לעתיד משלם בשחור לעובדי הלשכה שלו פשוט לא נחקר.

וישנו הסיפור המשונה של שעיה סגל, לשעבר עיתונאי, שעבד בלשכת נתניהו לכאורה ללא תשלום עד שעיתונאים שאלו על כך, קיבל תשלום מהחשבון הפרטי של נתניהו – וכמו בנט, גם הוא נאלץ להחזיר אותו.

באותה התקופה עצמה, סיפר אלדד יניב (כשהתמודד בבחירות 2013) נתניהו הסתובב עם כמות עצומה של מזומנים בגרביים, ובין השאר הזרים ישירות 70,000 ליש”ט למאבק המילואמניקים – שוב, כסף שחור. הבלדר להעברת הכספים היה לדברי אלדד יואב הורוביץ. שנה לאחר מכן, הורוביץ מעביר תרומה של 75,000 ש”ח לאם תרצו – תרומה ש”אם תרצו” משהה את הדיווח עליה במשך שנתייים, כי הדיווח מצביע על אקדח מעשן בינה ובין לשכת נתניהו. היא מדווחת על התרומה רק לאחר שרשם העמותות מאיים לסגור אותה אם לא תעביר את הדיווח של 2008.

הורוביץ מונה לאחרונה לראש לשכת ראש הממשלה. אלדד יניב קרא לנתניהו לתבוע אותו תביעת דיבה על סיפור הכסף בגרביים והמימון השחור של מחאת המילואמיניקים. נתניהו נמנע מלעשות זאת.

[…]

מה מקור הכסף?

לא ברור, אבל מתחילים לצוץ רמזים. נוכל צרפתי בשם ארנו מימרן, שיש לו קשרים ארוכים עם נתניהו, העיד לאחרונה במשפטו שהוא העביר לנתניהו מיליון יורו לצרכי מימון בחירות – מהטקסט לא ברור איזה, אבל נתניהו לא התמודד ב-2001 וב-2003, כך שמדובר או בבחירות של 2006 או בבחירות של 2009. קריאה זהירה בטקסט מעידה שאלה היו כנראה הבחירות של 2006, כי מימרן אומר “אז ב-2009, כשהוא אכן נבחר מחדש לראשות הממשלה, נסעתי לישראל ונפגשנו.” ה”אכן נבחר מחדש” יכול לומר שהמימון היה על הבחירות הקודמות. מימרן אמר שנתניהו מעולם לא השיב לו את הכסף.

התגובה הראשונית של נתניהו היתה שמדובר בשקר וכזב ושהוא מעולם לא קיבל כסף ממימרן. אתמול, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה הורה על בדיקה של הנושא, נתניהו שינה גרסה: לדבריו, הוא קיבל את הכסף כשהיה אזרח פרטי והכסף שימש ל”הסברה.”

נתניהו היה אזרח פרטי לתקופה קצרה בלבד: בין בחירות 1999 וסוף שנת 2000, אז הודיע על מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה (בסופו של דבר לא התמודד), ובין סוף שנת 2000 לסוף שנת 2002, אז נכנס לממשלת שרון הראשונה כשר חוץ. בבחירות שלאחר מכן הוא הפך לשר האוצר ומאז לא חדל לרגע לכהן בתפקיד כלשהו.

נסכם: הנוכל הצרפתי מימרן אומר שהוא נתן לנתניהו מיליון יורו ולא קיבל אותם חזרה.

נתניהו לא מכחיש. הוא אומר שהוא קיבל את הכסף, ולא החזיר אותו אלא הוציא אותו על הסברה.

ועכשיו ראש הממשלה צריך להסביר שני דברים:

א. למה הוא לא דיווח על הכסף שקיבל ממימרן במשך, לגרסתו, עשור ולגרסת מימרן שבע שנים או יותר.

ב. לאיפה הלך הכסף. קבלות, בבקשה.

וכשרואים איך נתניהו שילם לאורך השנים בשחור לעובדיו; כשרואים שהוא נמנע משימוש בכרטיס אשראי; כשרואים שיש מיליון יורו בלתי מדווחים שפשוט התפוגגו, צריך להחליט מה סביר יותר: שנתניהו הוציא מיליון יורו על מסע הסברה שאף אחד לא שמע עליו ושלא הותיר שום סימן, או שהוא מסתובב עם הרבה מאד כסף שחור בגרביים.

ספרו לי עוד עד כמה המימון הזר מסוכן לדמוקרטיה שלנו.

עדכון: מימרן אמר הערב לערוץ 10 שהוא העביר כסף לנתניהו, אבל שהיו כמה שגיאות בדיווחים מבית המשפט:

א. הוא העביר מיליון פרנקים צרפתים, לא מיליון יורו.

ב. הוא העביר אותם לחשבונו הפרטי של נתניהו, לא לשום קרן ציבורית כפי שטען היום נתניהו.

ג. הוא העביר אותם ב-2001 ואז, ופה הדברים לא מסתדרים קשות, הגיע לחגוג את נצחונו של נתניהו שמונה שנים אחר כך. למה הגיע לבקר את נתניהו שמונה שנים לאחר התרומה? לא ממש ברור.

צריך יהיה שבית המשפט יפתח את הניירת ואולי גם יעביר אותה לפרקליטות הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מי קנה את נתניהו, ובכמה?

למה נתניהו כל כך מתעקש על מתווה הגז, גם אחרי שכל הנחותיו קרסו?

והיום, במסגרת תכניתנו “מזימה קפיטליסטית כל כך בוטה שבמאי המפלגה הקומוניסטית היו גונזים כתסריט פשטני”, מינתה הממשלה את שאול מרידור לתפקיד מנכ”ל משרד האנרגיה. אם השם “שאול מרידור” אומר לכם משהו, זה כנראה בגלל שאתם זוכרים אותו מתפקידו בוועדת צמח, אז הוא תמך בהתלהבות במכירת כמה שיותר מהגז הישראלי ליצוא, כשהוא טוען שאין טעם בכלל לשמור על רזרבות גז ל-30 שנים כי “מי יודע אם תהיה בכלל מדינה” עוד 30 שנה. מרידור, אז סגן הממונה על התקציבים באוצר, מונה לתפקידו החדש למרות ניגוד עניינים מובהק: אחיו, מתן, הוא עו”ד לענייני הגבלים עסקיים שמייצג גם את דלק של האוליגרך יצחק תשובה.

אני מתקשה להאמין שאין בישראל אנשים שהמינוי שלהם היה מרים פחות גבות מהמינוי של מרידור, אבל נראה שבשאלת מתווה הגז לראש ממשלת ישראל כבר מזמן אין כל עניין במה שחושב הציבור בנושא. מרידור ממונה לתפקידו כשבועיים לאחר תגלית הגז הגדולה במצרים, ששומטת את הקרקע מתחת למתווה הגז כפי שנתניהו מנסה להעביר אותו בכנסת.

נזכיר: הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, פסל את מתווה הגז משום שהוא משרת את האוליגרכיה ולא את הציבור. הממשלה המשיכה לקדם אותו בכל זאת, וגילה – בצעד נדיר במקומותינו – התפטר. כדי לעקוף את הסירוב של גילה לאשר את המתווה, הכריז נתניהו שהוא יבקש משר הכלכלה להשתמש בסמכותו על פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים כדי לעקוף את החלטת הממונה.

אממה, העילות היחידות שמאפשרות שימוש בסעיף הזה הן עילות בטחוניות או עילות של יחסי חוץ. אי לכך ובהתאם לזאת, קוששו משרד החוץ והמל”ל מסמכים מביכים למדי שמטרתם להסביר מדוע יש עילה בטחונית או עילת יחסי חוץ להפעלת סעיף 52. מנכ”ל משרד החוץ, דורי גולד, כתב ש”איראן הביעה נכונות למלא את החלל האנרגטי שהותירה מצרים, ולהפוך לספקית הגז של ירדן ואף של מצרים בטווח הארוך […] אי מימוש יצוא הגז פוגע ישירות במדיניות החוץ של ישראל.” ראש המל”ל, יוסי כהן, כתב ש”אין באפשרותה של מצרים אפשרות [כך במקור – יצ”ג] לספק גז למתקני ההנזלה שלחופיה,” וש”עיכוב של כארבע שנים [בפיחוח משק הגז] יקשה על ישראל לממש את התועלות [כך במקור – יצ”ג] המדיניות-בטחוניות, ולכן הוא בעל השלכות שליליות על הבטחון הלאומי.”

כל זה הוצג לממשלה לפני שהשרים ידעו שמצרים עומדת לעלות על תגלית גז ענקית. הטיעון, בקצרה, הוא שאם לא נמכור למצרים את הגז עכשיו תבוא איראאאאאאן, כי למצרים אין יכולת לספק גז לעצמה. זה היה התירוץ הבטחוני-מדיני שבמסגרתו דחף נתניהו בממשלה את מתווה הגז.

יש כאן שלושה נושאים. קודם כל, התירוץ הזה נשמט. למצרים יש עכשיו מצבור גז ענקי. היא לא צריכה את הגז הישראלי. זה שומט את הסיבה שבגללה ניסה נתניהו לעקוף את ההחלטה של גילה – והסיבה שבגללה הוא יציג מחר את המתווה בכנסת. העובדה שהתירוץ הזה נעלם לא משנה לו הרבה: עכשיו טוענים דובריו שצריך לאשר את המתווה משום שהמצרים גילו גז. גיא רולניק כבר ציין שהמשמעות היא שלא משנה מה יהיה המצב, נתניהו ואנשיו יקדמו את מתווה הגז.

שנית, האם המל”ל ומשרד החוץ באמת לא ידעו שהתגלית המצרית בדרך? כי חברת הגז שאיתה עובדים המצרים די הכריזה על התגליות הללו. אם הם לא ידעו, אז מפחיד לחשוב מי אחראי על הבטחון ויחסי החוץ שלנו. אם הם ידעו, ובכל זאת סיפקו מידע לממשלה – פה אנחנו נכנסים לטריטוריה אחרת לגמרי.

שלישית, מי אחראי על המל”ל ועל משרד החוץ? מי יכול היה לבקש מהם להנפיץ מסמכים שמעידים על צורך לאומי בטחוני בלתי קיים במתווה הגז? שר החוץ הוא בנימין נתניהו. המל”ל כפופה לראש הממשלה.

אופס.

בחצי השנה האחרונה, נתניהו נכנס להיסטריה בתחום הגז. הוא דוחף אותו בכל הכוח, תוך שהוא עוקף את הדרגים הממונים, מפיץ שקרים ללא הרף (”אסור שהגז יישאר בים” – אבל חלק ממנו כבר זורם, ובמתווה שנתניהו קידם, הוא פטר את האוליגרכים מפתיחת המאגרים האחרים ומבניית צינור גז נוסף), משמיע הבלים בלתי פוסקים על איראן ומביא לפיטוריהם/התפטרותם של בכירי הרגולטורים – בתחילת אוגוסט הדיחו נתניהו ושטייניץ עוד רגולטורית שהתנגדה לעסקת הגז, יו”ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן. ליתר בטחון, הם גם העבירו החלטת ממשלה שהמחליף שלה ימונה ללא מכרז. הסיבה: פרקש-הכהן עשתה את תפקידה הסטטוטורי והתריעה שמחיר הגז שהמונופול מתכוון למכור לישראל יפגע בצרכני החשמל. פגיעה כזו, יש לציין, לא מוגבלת רק לחשבון החשמל הביתי שלכם; לא רק אותו יעלה נתניהו למען תשובה. העלאה במחירי החשמל תעלה את המחירים של כל מוצר שמיוצר בישראל.

אז למה כל זה? למה להתעקש על מתווה שמועיל רק לאוליגרכים, למה להדיח בפועל שני רגולטורים, למה להורות לפקידים לקושש משהו על צורך בטחוני-מדיני במתווה הגז? מה הלחץ?

כנראה שאף פעם לא נדע, אבל הנה התיאוריה שלי: נתניהו וברוני הגז ידעו מראש על התגלית המצרית. הם ידעו שאם הדבר הזה לא עובר מיד, תוך כמה שבועות או חודשים אזרחי ישראל יבינו שעבדו עליהם. הם יבינו שאין שוק מצרי, אין סכנה איראנית להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות גז, אין סיבה למחירים הגבוהים שנגבים מהם. יתר על כן, נתניהו והאוליגרכים ידעו שכאשר יגיעו הידיעות על הגז המצרי לשוק, היכולת של תשובה ונובל למכור את הגז במחירים גבוהים תתרסק. על כן הם חייבו את משק החשמל של ישראל לקנות את הגז במחירים לא סבירים.

אנחנו מכירים את נתניהו לא מהיום. הוא יותר מתוחכם מאולמרט ועל כן בחיים לא יתפסו אותו עם מעטפות כסף. אם היה פה שוחד, הוא היה בשיטת שלח לחמך: כשלנתניהו ומקורביו יימאס לשחק בהנהגת מדינה, הם יקבלו ג’וב נוח עם אפס עבודה והמון הכנסות בתאגידי הגז. אף אחד לא יוכל להוכיח כלום, כי שום דבר לא נכתב ושום סכום כסף לא הועבר, אבל זו אחרי הכל השיטה שבה עובדים פקידי האוצר בישראל: מוכרים את הציבור ואז מהוונים את המכירה הזו לג’וב נוח מאד אחר כך. מישהו באמת חושב שניר גלעד קיבל את הג’וב שלו כי הוא כל כך מוכשר? מישהו באמת חושב שבפגישות שנתניהו ניהל עם תשובה ועליהן הוא מסרב להגיב (ואותן ניסה להסתיר במשך שנים), עתידו של נתניהו לא הוזכר? מישהו חושב שיוג’ין קנדל סתם השתיק את מתנגדי מתווה הגז? מישהו חושב שהעובדה שהוועדה של קנדל לא שמרה פרוטוקולים היא מקרית?

תיאוריות קונספירציה הן בעייתיות. זה לא אומר שאין קונספירציות, רק אומר שיש לבחון את התיאוריות בזהירות. בסיפור של הגז, ודאי בחצי השנה האחרונה, יש יותר מדי נעלמים. יש, עם זאת, קו אחד שמחבר בין כל הנקודות: נתניהו עושה הכל כדי להעביר את מתווה הגז, לא משנה מה קורה. הוא מדיח רגולטורים ומפיח שקרים על צורך בטחוני – וממשיך גם כאשר הצורך הבטחוני המופרך מתפוגג.

על כן אנחנו צריכים לשאול: מה ידע בנימין נתניהו על תגלית הגז המצרית? מתי ידע זאת? מה ידע המודיעין הישראלי, ומתי? מדוע לא שותפה הממשלה במידע הזה, שכאמור היה זמין בהודעות חברת הגז המצרית?

או, במשפט קצר ובוטה יותר: מי קנה את בנימין נתניהו, וכמה עלה לו לקנות את ראש ממשלת ישראל?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה שמרני בנתניהו?

כשנתניהו משנה את כללי המשחק תוך כדי המשחק, הוא מערער את יסודות הדמוקרטיה – שלא לדבר על כך שהוא חותר תחת דבריו-שלו

איזה גאון פוליטי, אה? ראש הממשלה נתניהו הצליח לתרגם נצחון אלקטורלי קל – לימין המובהק יש 44 מנדטים, כולל ליברמן; בבחירות הקודמות היו לו 43 – לתבוסה פוליטית יוצאת דופן, ונאלץ להכנע בפני דרישותיו של נפתלי בנט. זה האחרון הצליח להפוך תבוסה פוליטית לנצחון במו”מ. נתניהו ויתר על כל מה שאמר שלא יוותר עליו – והוא הגיע אל קו הסיום בהפרש של כמה שעות, מוכה וחבוט.

זה האיש שמטיף למעצמות לנהל מסע ומתן קשוח מול איראן. הוא ילמד אותן איך. מה, הם לא קראו את ספרו “הטרור: איך יכול המערב לנצח”, שבו קבע שאם רק נוהגים בנחישות כלפי הטרוריסטים, ולא מעבירים להם 1,027 אסירים כי יש מחאה חברתית, אפשר לנצח את הטרור?

ואחרי הלעג, הסכנה. ביום שני הקרוב מתכוון נתניהו להעביר בכנסת במהירות תיקון לחוק יסוד: הממשלה, שהמטרה שלו היא לאפשר לנתניהו להגדיל את מספר השרים מעבר ל-18 ועוד אחד, שזה מספר השרים המותר כיום (ה”אחד” הוא ראש הממשלה.) שינוי חוק היסוד אמור להתבצע לפני שנתניהו מכריז על ממשלתו ביום רביעי, והוא נועד לאפשר לו לחלק אתנן מכספי הציבור לחברי מפלגתו הזועמים, שגילו ששוב אי אפשר להתקדם תחתיו, אחרי שהעביר את כל התיקים החשובים למפלגות אחרות.

היתרון העיקרי של דמוקרטיה על פני שיטות המשטר האחרות הוא שהיא מאפשרת להעביר את השלטון בדרכי שלום וללא אלימות, תוך הסתמכות על כללי משחק מקובלים. הנחת היסוד של המשטר היא שלא משנים את כללי המשחק בקלות ראש, ולא לשם צורך פוליטי רגעי: שאם לא כן, הם לא כללי משחק.

אם נתניהו רוצה לשנות את מספר השרים בממשלה, סבבה. שיעביב את זה לוועדה, שתעביר את זה להצבעה מסודרת אחרי דיון ראוי. ככה משנים חוק יסוד. וכמובן, השינוי לא יחול בכנסת הנוכחית, אלא לאחר הבחירות הבאות.

ספק, עם זאת, אם יש צורך כלשהו במספר השרים הזה. בממשלה הנוכחית יש שורה של שרים שאין בהם כל תועלת ולמשרדיהם אין כל משמעות: המשרד לענייני מודיעין, המשרד לענייני איומים אסטרטגיים (שניהם מוחזקים כרגע על ידי הסריס הראשי של נתניהו, יובל שטייניץ), המשרד לענייני הנגב והגליל (אפשר לקפח את הפריפריה נהדר בלעדיו, כמו שעשו עשרות ממשלות קודמות), המשרד לענייני ירושלים והתפוצות (אין לו אף השפעה על הנ”ל), המשרד לענייני דת (עליו יש החלטת ממשלה ותיקה שיש לפרקו), המשרד לשיתוף פעולה אזורי (הבדיחה שיצר אהוד ברק עבור שמעון פרס עדיין נושמת עצמונית), והמשרד לענייני אזרחים ותיקים (ע”ע המשרד לענייני הנגב והגליל). יתר על כן, בעבר משרד התרבות והספורט פעל יופי במסגרת משרד החינוך בלי שמישהו יינזק, ולאורך ההיסטוריה של ישראל משרד המשטרה (המכונה “המשרד לבטחון פנים”) בוטל או הוקם מחדש לפי צורך קואליציוני, אבל שנים ארוכות היה תחת סמכותו של משרד הפנים בלי שהמשטרה התנהלה יותר גרוע מהיום. אפשר לטעון, ואני אגלה אהדה לטיעון הזה, ששר הפנים הישראלי חזק מדי גם כך; אבל קיומו העצמאי של המשרד לבטחון פנים לא מובן מאליו.

יתר על כן, כרגע נתניהו מחזיק בתפקיד שר החוץ, ועם נפילת הממשלה הקודמת הוא החזיק במספר מסחרר של תפקידים אחרים (שר המשפטים, שר הבריאות, שר החינוך ועוד.) על פי הדיווחים, הוא מתכוון שלא לאייש את תפקיד שר החוץ בשר אחר, אלא להחזיק בו בעצמו. אם המדינה יכולה להסתדר בלי שר חוץ, כנראה שהיא גם תסתדר היטב גם בלי השר לענייני איומים מומצאים.

נתניהו משווק את עצמו, בעיקר בחו”ל, כמדינאי שמרני. אין שום דבר שמרני במדיניות שלו: שמרנים לא משנים את כללי המשחק באמצע המשחק. העמדת הפנים השמרנית של נתניהו מיועדת להסתיר שני דברים: שהמדיניות של ממשלתו איננה שמרנית אלא ימנית רדיקלית; ואת העובדה שנתניהו עצמו מעמיד את שרידותו-שלו כראש ממשלה מעל לכל שיקול אחר.

לפני כעשור, נתניהו שיווק לנו את הדימוי של “האיש השמן” כדימוי למגזר הציבורי שנאלץ “האיש הרזה”, המגזר הפרטי, לשאת על גבו. מאז עשה נתניהו כמיטב יכולתו, כראש ממשלה וכשר אוצר, לשבור את “האיש השמן”: משרד האוצר שלו הרעיב את שירותי הכבאות, הוא מבצע וידוא הריגה איטי בשירותי הדואר (במקום מגורי, דרום תל אביב, הדואר – מוסד מערבי ותיק – הפסיק לתפקד מזמן), ניתק את מערכת הבריאות מהמכשירים, והוא חונק את המשטרה. השירות הממשלתי היחיד שזכה לפריחה בימי נתניהו היו שירותי הבטחון, שחורגים בימיו בעקביות מהתקציב שלהם. הסיבה לכך היא הצורך להמשיך לתחזק את הכיבוש: הצורך לרוץ יותר מהר כדי להשאר במקום עולה לנו כל שנה יותר.

אבל אם את השירות הציבורי נתניהו הורג, הרי שהוא דווקא אלוף במינוי של בכירים חסרי כל תועלת, שרים מנופחים שאין בהם כל חפץ, סריסים ואחשדרפנים שאינם מותירים כל חותם, פחות אשר נשא הרוח, שרי מאות ושרי חמישים לעשרותיהם. הנזק של נוכחותם הוא לאו דווקא פיננסי; צה”ל בולע בבקשת תקציב אחת – לאחרונה העבירו לו, בלי יותר מדי תשומת לב, 3.4 מיליארדים – יותר מכולם. לא, הנזק האמיתי הוא בהפיכתו של הרעיון הדמוקרטי לנלעג, לבדיחה, להגשמת התפיסה הצינית של מנקן ש”בחירות הן מכירה פומבית למפרע של טובין גנובים”; להפיכת השחיתות הציבורית למוסד ציבורי.

וכשיתפוגג נתניהו מחיינו, בהנחה כמובן שנשרוד אותו, זה כל מה שיישאר ממנו: לעג מושחת לרעיון שאנחנו מסוגלים לנהל את עצמנו. זו שחיתות שעולה משמעותית על זו של אולמרט, למשל: האחרונה היתה שקטה, מתחת לשולחן, תוך שמירה על העמדת הפנים הרשמית. נתניהו משתין עלינו מהמקפצה.

יש לקוות שבקרב אנשי הקואליציה המסתמנת יימצאו די אנשים ישרים – חברי “כולנו,” אני מסתכל עליכם; אין אדם שאין לו שעה – כדי להיעדר מההצבעה ביום שני ולאפשר לאופוזיציה להפיל את הנסיון לשחק בחוקי היסוד שלנו.

ועוד דבר אחד: עד כמה שזה נשמע לא סביר, אני מוצא את עצמי מתגעגע לרונן שובל כמנהיג של “אם תרצו.” לפני כמה ימים העלתה התנועה את הטענה הבאה:

imti

בדיקה מהירה מעלה שמנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ידועה יותר בשמה האנגלי, The Human Rights and International Humanitarian Law Secretariat. אם “אם תרצו” היו טורחים לבדוק את האתר שממנו הם גונבים בדרך כלל את החומרים שלהם, נגו”מ, הם היו מגלים שמדובר בקרן של ארבע מדינות אירופאיות: דנמרק, הולנד, שוודיה ושווייץ. אצל “אם תרצו” קרן של רבע מדינות אירופאיות הפכה ל”קרן ערבית-פלסטינית.” אלמלא הכרנו אותם, היינו אומרים שזה עיוות מדהים של המציאות. בפועל, זה עוד סתם עוד יום ב”אם תרצו.”

על הבלבול הרגיל, והזדוני,, בין מימון של דו”ח ובין “הזמנה” שלו, מיותר להכביר מילים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמו דמויות ממחזה של חנוך לוין

רק על עליבות השקרים בנושא המעון שלו, נתניהו חייב לעוף – אבל הציבור אדיש

נתחיל, שוב, מהעיקר: זו לא שרה. הסיפור הזה הוא לא על אשת ראש הממשלה, הוא על ראש הממשלה. לשרה נתניהו כשרה נתניהו אין שום כוח או מעמד. היא שואבת את כוחה מכך שבעלה הוא ראש הממשלה.

מבקר המדינה פרסם היום דו”ח תקיף על ההתנהלות הפרטית של בנימין נתניהו וזוגתו. צריך להזכיר שאם זה היה תלוי ביוסף שפירא, שלפני שמונה לתפקידו עבר אודישן אצל בני הזוג, הדו”ח הזה לא היה מתפרסם לפני הבחירות. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו הוא נוכל קטן שיצא ממחזה של חנוך לוין היא שמה שנותר מהעיתונות החופשית בישראל הפחיד את שפירא, והוא פרסם את הדו”ח שלו חודש לפני הבחירות.

נתניהו פועל במתכונת חירום כבר שבועיים. הוא יודע שהדו”ח הזה מגיע – יש טענות שהבחירות הוקדמו בגלל שנתניהו ידע עליו – והוא מתנהל באופן נואש למדי. כשבוע אחרי שדרש קוממיות שלא נתייחס לאשתו במערכת הבחירות, הוא הציב אותה בתחילת השבוע במרכז התמונה, מול המצלמות, בסרטון של איזה איש עיצוב או פרסום בשם מושיק גלאמין. בסרטון, טענה הגב’ נתניהו שהיא גרה בעצם בחורבה.

הטענה הזו עצמה היא גול עצמי מהדהד: לא מסובך היה לגלות שמעון ראש הממשלה עבר שיפוץ ב-2012. אבל אם השקר המטומטם הזה לא היה מטומטם מספיק, הגיעו עוד. נתניהו סירב להסביר מי שילם על הסרטון – עד שהתברר שבמשך דקות ארוכות ממנו, המצלמה מתעכבת על איזה מוצר שיווקי של גלאמין, והוא אף מדבר עליו עם הגב’ נתניהו.

זה השלב שבו אתה רוצה לזרוק עליהם נעל בית. רבאק ערס, לא יכולתם להוציא כמה אלפי שקלים על סרטון? כל כך זול בעיניכם מוסד ראש הממשלה, שאתם מוכנים לשמש כפרזנטורים של איזה מוכר בולי עץ, כדי לחסוך כמה זלוטס? אין בכם שמץ של בושה? וזה עוד לפני שהסתבר השקר המטומטם עד יאוש: המטבח שצולם בסרטון הוא רק אחד משני המטבחים במעון ראש הממשלה. את המטבח המאובזר הקפידו לא לצלם.

נו, באמת! כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כמה זמן חשבתם שיחזיק השקר הזה? לא היה ברור לכם שהוא ייחשף, ומהר?

היה ברור, ואף על פי כן הם הלכו לשם. למה? כי הדו”ח של שפירא, זה שהוא ניסה למסמס עד אחרי הבחירות, מרשיע. נאסר על נתניהו להעסיק חשמלאי שמקורב אליו, איש הליכוד אבי פחימה; נתניהו העסיק אותו בכל זאת, והעביר לו 50,000 ש”ח. הזיוף היה כל כך רשלני, שאנשיו של ראש הממשלה הוציאו לו חשבוניות כל סוף שבוע, כולל ביום כיפור (!). כנראה היו בטוחים שכל זמן שווינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה ויוסף שפירא מבקר מדינה, אף אחד לא ישים לב.

הוצאות האירוח של המעון הרשמי הכפילו את עצמן בין 2009 ו-2011: 490,000 לעומת 211,000. היינו צריכים לדעת על זה כבר ב-2012, אבל מבקר המדינה היה שפירא והיועץ המשפטי לממשלה היה וינשטיין. נתניהו שכנע את המדינה לוותר לו על המעבר על היטל הבצורת. נעשו פוילע שטיקים עם התקציבים כדי להעלות את תקציב האיפור של נתניהו פי 2.5. וכמובן, היו הבקבוקים המפורסמים.

אולי הדבר הנתעב ביותר בכל הסיפור הזה הוא הדרישה של נתניהו – כזכור, שרה היא Non-entity, אין לה סמכות משל עצמה – שעובדי משרד ראש הממשלה ישלמו מכיסם עבור הוצאות של בני הזוג נתניהו, הוצאות שלא תמיד הוחזרו. נזכיר שוב שנתניהו הוא מולטימיליונר; נזכיר שוב שאין לו בפועל הוצאות; נזכיר שוב שהשכר שלו הוא עשרות אלפי שקלים. ועדיין, הוא חש צורך לכייס עובדים שמרוויחים הרבה פחות ממנו. זו ערפדות. קשה למצוא מילה אחרת להתנהלות הזו. וכנראה שנתניהו לא רואה מה הבעיה פה. הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים.

ומה שמייאש בכל הסיפור הוא שלא נראה שהשחיתות הזו מזיקה לנתניהו. התגובה הציבורית היא בכללותה אדישה. הישראלים אוהבים לומר על עצמם שהם “לא יוצאים פראיירים”, ועדיין על פי הסקרים הם הולכים להחזיר את הנוכלים העלובים למעון ראש הממשלה. מוטו מדויק יותר יהיה אולי “אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.”

למה? לא יודע. אבל אי אפשר לנהל מדינה דמוקרטית כאשר הציבור אדיש לשחיתות נבחריו. וגם זה עוד סממן לקריסה המואצת, קריסה שמהותה היא ויתור על משטר דמוקרטי תמורת הבטחה לשמירה על זכויות היתר של מה שיהיה תוך זמן קצר המיעוט היהודי בגבולות פלסטינה המנדטורית. נתניהו אולי שותה את דמנו בקשית, אומר לעצמו חלק ניכר מהעם, אבל לפחות את הפלסטינים הוא דופק יותר, הם יודעים את מקומם.

וכל זמן שהתפיסה הזו לא תשתנה – ונתניהו עשה הכל במהלך שלטונו כדי לקבע אותה – שום דבר לא ישתנה. אי אפשר לקיים מדינה חופשית, כשהאוכלוסיה תופסת את החופש שלה כמתבסס על שליטה באחרים; ושנות שלטונו של נתניהו מראות לנו באיזו מהירות נושלים הסממנים של מדינה חופשית כשהרוב אדיש עד עוין כלפיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ושוב: זו לא שרה

“בקבוקגייט” שהתפרצה לחיינו צריכה להזכיר שוב שראש הממשלה משתמש ברעייתו ככליא ברק. הפעם הוא עשוי, בניגוד להרגלו, לשלם

אחת הפרשות היותר הזויות שאני זוכר פורסמה הבוקר ב”הארץ”: מסתבר, ועל כך אין עוררין, שבמשך שנים שרה נתניהו הורתה לעובדי מעון ראש הממשלה לקחת בקבוקים המיועדים למחזור לחנויות, לקבל עליהם את החזר הפקדון, ולהעביר לה את ההחזר. עקרונת, מאחר ומדובר בבקבוקים שנרכשו על ידי המדינה, ההחזר אמור היה לעבור למדינה. מדוברות משרד ראש הממשלה נמסר שבמאי 2013, העבירו בני הזוג נתניהו המחאה על סך 4,000 ש”ח כהחזר, על אותם החזרים מאז אפריל 2009.

נפרט, אם כן, את העובדות שאין עליהן עוררין:

א. שרה נתניהו גבתה באמצעות עובדי מדינה החזר שאמור היה להגיע למדינה עבור בקבוקים.

ב. בני הזוג נתניהו שילמו צ’ק של 4,000 ש”ח כסוג של כופר, ארבע שנים לאחר שהחלו בנוהל הזה.

השאלה האם הסכום ששילמו בני הזוג מספק נותרת פתוחה. ישנה גם טענה שהמדובר היה בהונאה נרחבת יותר: שבני הזוג נתניהו דיללו את האספקה של בקבוקי שתיה רגילים והעדיפו להזמין הרבה יותר בקבוקים קטנים, משום שעל בקבוקי פלסטיק אין פקדון ועל בקבוקים קטנים מזכוכית דווקא יש, ושהם עשו סיבוב נאה על קופת המדינה; ושלמעשה הסכומים המדוברים הרבה, הרבה יותר גדולים. זו טענה שמצריכה חקירה, והיא מגיעה מאדם – אב הבית לשעבר של בית ראש הממשלה, מני נפתלי – שתובע כעת את בני הזוג, ולכן יש לנהוג בה בזהירות.

אבל שוב, יש עובדות: בני הזוג נתניהו גבו פקדון שהגיע למדינה, באלפי שקלים לפחות, והשתמשו לשם כך בעובדי מדינה.

התקשורת הישראלית התייחסה לכך כ”עוד פרשה של שרה נתניהו,” וכרגיל, זו טעות. זו לא פרשת שרה נתניהו. זו פרשת בנימין נתניהו.

גם אם לא נתייחס לטענה של נפתלי, על פיה נתניהו היה עד לדרישות המחזור של אשתו, שכן זו איננה מוכחת, יש עובדה שאין עליה עוררין: הצ’ק שנשלח למדינה על סך 4,000 ש”ח מגיע מחשבון הבנק המשותף של בנימין ושרה נתניהו. קשה מאד להאמין שנתניהו לא היה מודע לכך שמחשבון הבנק שלו יוצא צ’ק כזה.

נזכיר שוב: כמו בפרשת ליליאן פרץ, שהועסקה בתנאים המנוגדים לחוק על ידי חברת הארנק של בני הזוג נתניהו, נתניהו ב.ש., נתניהו חייב היה לדעת מה קורה. אז זו היתה חברה שהוא מנהל וצ’קים שהיא הוציאה, עכשיו אלו צ’קים שיוצאים מהחשבון המשותף שלו ושל אשתו.

האם אתם הייתם שמים לב לצ’ק שיוצא מחשבון הבנק שלכם, בסכום של 4,000 ש”ח? האם הייתם שמים לב שנכנס אליו כסף? לא הייתם תוהים מה המקור שלו? ראש הממשלה צריך להחליט האם הוא רוצה לתאר את עצמו כמנותק, שאין לו מושג איך מה קורה בחשבון הבנק שלו, או כשותף שקט להונאה של המדינה.

אבל, כמובן, מה שנתניהו יעדיף לעשות הוא להפיל את התיק על אשתו. הוא יעמוד בפרצוף עגום מול המצלמות ויאמר שלא יעלה על הדעת שיתקפו את אשתו. “הפנו את האש אלי,” הוא יאמר בפרצוף מיוסר, ויקווה שנשכח שיום קודם הוא העלה תמונות של אשתו עם חיילים כחלק מתעמולת הבחירות שלו. ויותר מדי אנשים ישתכנעו שוואלה, לא צריך להטפל לאשתו של נתניהו, אחרי הכל יש כל כך הרבה דברים נגדו עצמו.

ואף אחד לא ישים לב שהוא שותף מלא של אשתו בתרגילים האלה, שהוא נהנה מהם בדיוק כמוה, ושהוא אחראי להם בדיוק כמוה.

וכמובן, עולה היללה ש”זה קטנוני,” והרי רק אתמול הצליח נתניהו להביא למותם של שני חמושי צה”ל, אז מה אתם מתעסקים עכשיו ב-4,000 ש”ח. שאלה לי אליכם: היה ומס הכנסה היה משתכנע שהעלמתם ממנו 4,000 ש”ח, האם אתם חושבים שגם שם היו סוגרים את התיק כי “4,000 ש”ח זה קטנוני”? לא? אז למה אתם מניחים שמה שמבחינתכם הוא עבירה שדורשת חקירה, לא מצריך חקירה כלפי ראש הממשלה?

שנית, יש כאן סוגיה עמוקה יותר. בני הזוג נתניהו ניצלו עובדי ממשלה כדי לבצע את ההונאה הקטנה והבזויה שלהם. זה לא משהו שמדינה תקינה יכולה לעבור עליו לסדר היום. והמדובר לא רק בשליחת עובדים לגבות כסף ואחר כך לשלשל אותו לכיסם של בני הזוג: רוח המפקד של בני הזוג נתניהו הגיעה לדרגים הרבה יותר גבוהים. פרקליטות המדינה, למשל, נלחמה כארי כדי למנוע משרה נתניהו להעיד במשפט נגדה קודם לבחירות. למה? כי עדות כזו היתה מביכה את בעלה המועמד. ממתי הפרקליטות, שהתפקיד שלה הוא להגן על האינטרס הציבורי, הפכה למגינה הפרטית של בני הזוג נתניהו? כנראה מאז שווינשטיין הוא היועץ המשפחתי לממשלה.

את החבל הזה אי אפשר להחזיק בשתי הקצוות. אי אפשר לטעון בו זמנית ששרה נתניהו היא אדם פרטי ואז לשלוח את פרקליטות המדינה להגן עליה בבית המשפט. אדם פרטי גם לא נותן הוראות לעובדי מדינה, אבל זה בדיוק מה ששרה נתניהו עשתה.

כבר התרגלנו לכך שבני הזוג נתניהו לא משלמים על עצמם. התרגלנו לנרות ריחניים באלפי שקלים, לחשבונות מים מופקעים, לגלידת פיסטוק על חשבון הציבור, לסיגרים בעשרות אלפי שקלים. מפרשת הסיגרים (מהכהונה הראשונה של נתניהו) גם הורגלנו בתרגיל שכאשר הפרשה נחשפת, נתניהו ממהר לשלם מכיסו ולטעון שהפרשה חוסלה. עכשיו אנחנו מתבקשים גם להעלים עין מהרקבון שבשימוש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה.

הגיע הזמן להפסיק לשתף פעולה עם השחיתות המתפשטת הזו, והשלב הראשון בכך הוא להפסיק לחשוב שהבעיה היא שרה נתניהו. הבעיה, כמו תמיד, היא בעלה. לשרה נתניהו אין קיום בלי בעלה. היא לא יכולה להתעמר בעובדי מדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה להשתמש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה לנסות לפצות בשקט את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה למנות חשב מטעם, “איש משלנו”, בבית ראש הממשלה בלי ידיעתו והסכמתו. שרה נתניהו היא כליא הברק של הנהנתן והמושחת שיושב בלשכת ראש הממשלה – אבל מקור השחיתות תמיד היה הוא.

וכן, יש המון סיבות לזרוק את נתניהו הביתה. חרחור מלחמה גרוע בלי ספק יותר מאשר השחיתות הזו. זו לא הסיבה להדיח אותו ב-17 במארס; זו רק אחת הסיבות. עליה אפשר להוסיף את הביזוי של מוסד ראש הממשלה, את העיסוק באיסוף בקבוקים כאילו האיש המשמש כראש הזרוע המבצעת בישראל הוא עוד עבריין קטן שמחטט בזבל. אם יש לנו כבוד עצמי, אם אנחנו מכבדים את המוסדות שלנו, נתניהו חייב לעוף ולו משום שביזה אותם.

וזה, כמובן, משהו שהפחדנים שמנהלים את הקמפיין של ה”מחנה הציוני” לא יעזו לומר. אז אמרו אתם: קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: עדכנתי את עמוד ה”אודות” של הבלוג, שלא עודכן למרבה הזוועה כבר כמעט שש שנים.

(יוסי גורביץ)

כורה בור, בו ייפול

קצת שמחה לאיד עוד לא הרגה אף אחד

האמת, לא הייתי לגמרי עירני הבוקר (ד’). ראיתי את הידיעה על כך שליברמן מתלונן בחוגים סגורים על כך שאנחנו צפויים לצונאמי מדיני אם לא ננקוט פעילות מדינית, נזכרתי בכך שלפני שלוש שנים הוא השתחץ ש”אין צונאמי מדיני, אין אפילו גשם,” והגעתי למסקנה שהוא חושב שהמצביעים הישראלים אידיוטים.

אבל כבר אמש שמעתי על כך שעומדים לעכב לחקירה את ח”כ פאינה קירשנבאום, יד ימינו של ליברמן, והייתי צריך לעשות אחד ועוד אחד. ליברמן לא גילה פתאום מתינות מדינית: הוא מאמין באמונה התפלה שאומרת שאם תעמיד פנים שאתה תומך ב”תהליך מדיני,” אז העמדת הפנים הזו תשמש אותך כקמע נגד הפרקליטות.

אולי כדאי היה שישאל את אהוד אולמרט איך זה עבד לו.

אבל לא אכחיש: שמחתי מאד לשמוע שפאינה “מי?” קירשנבאום נחקרת בחשד לשוחד באמצעות עמותות. המדובר, נזכיר, באחת הפטריוטיות החלולות ביותר שפעלו כאן. קירשנבאום היגרה לישראל מברה”מ בגיל שבו היתה חייבת בגיוס, והתחמקה ממנו על יד חתונה. זה לא הפריע לה להגיש הצעת חוק שתמנע מימון לימודים ממי שלא שירת בצה”ל. לה מותר.

אבל הפרסום העיקרי של קירשנבאום הגיע לה מכך שהיא רצתה להקים ועדת חקירה נגד ארגוני זכויות האדם, ומכך שהיא ניסתה להעביר חוק שיטיל קנס גבוה על העמותות הללו בכל פעם שהן תקבלנה תרומה מחו”ל. וראה זה פלא – קירשנבאום עצמה חשודה כעת בכך שהיא קיבלה שוחד באמצעות העברה סיבובית של כספים דרך עמותות.

לקירשנבאום, כמובן, עומדת חזקת החפות. אי אפשר לנקוט נגדה שום סנקציה חוקית עד שיוכח מעבר לספק סביר שהיא עברה עבירה. אבל אין שום סיבה לייחס לה תום לב: יש להעניק לה את אותה חזקת תום הלב שהיא העניקה לארגוני זכויות האדם.

הלב התרחב עוד יותר, כשראינו מי עוד בין הנחקרים: גרשון “תג מחיר” מסיקה, אחד הקולניים שבעסקני המתנחלים ושגם הוא תוקף בעקביות את ארגוני זכויות האדם. מסיקה הוא אחד מתומכיו הבולטים של דני דנון, שגם הוא היה בין מחוקקי חוק העמותות. אחחחחחח.

הכותב בעת כתיבת הפוסט. המצלמה מכספי תורמים ישראלים, הצלמת גלינה ווקס

ואם כבר דנון, אז לאחרונה התחוור שהוא קיבל כ-50% מהתרומות שלו מחו”ל. זה עוד כלום לעומת ראש הממשלה לשלשת עופות, שלא הצליח למצוא ולו ישראלי אחד שיתרום לו, ו-100% מהתרומות שלו מגיעות מחו”ל. פלא שהם משרתים את הימין הפסיכי האמריקאי? התרומות שלהם מגיעות משם.

לימין היהודי יש אובססיה עם התרומות שמגיעות לארגוני זכויות האדם, למרות שהתרומות הללו מדווחות בשקיפות מלאה, שקיפות שהימין היהודי יכול רק להתקנא בה. אתמול התקשרתי לקבל תגובה מ”אם תרצו” על משהו, ולפני שהספקתי לומר לדובר שלהם מה אני רוצה, הוא מיהר לומר לי שהקופה שלהם והקופה של מועמד הבית היהודי רונן שובל נפרדות לגמרי. וואלה. רק שזו כלל לא היתה הסיבה שהתקשרתי. “אם תרצו,” כמובן, ממשיכים להסתיר את זהות התורמים שלהם בכל דרך אפשרית.

הסיבה לכך פשוטה מאד: הימין היהודי רווי נוכלים, והוא חותר תחת הדמוקרטיה הישראלית באמצעות כספים זרים. עמותת המסלקה שהעבירה כספים ל”אם תרצו,” ה-Central Fund for Israel, גלגלה ב-2008 יותר מ-47 מיליוני דולרים. זה כנראה יותר מכל הסכום שמקבלים כל ארגוני זכויות האדם גם יחד. הכסף שימש לא רק את “אם תרצו,” אלא גם כלל סעיף חשוד של “הוצאות אבטחה” בהתנחלויות. התרומות מחו”ל שהימין היהודי מקבל, ומוציא, על השפעה על דעת הקהל בישראל – לא כולל, כמובן, כסף ממשלתי – שמות ללעג את התפיסה שכסף זר מטה את דעת הקהל לעבר השמאל. אז מאחר ונוכלים תמיד חושבים שאחרים הם נוכלים כמוהם, ומאחר ואנחנו יודעים ש”אם תרצו” קיבלה בשעתו כספים ממקורבי נתניהו, פאינה קירשנבאום ודומיה פשוט מניחים שאחרים עושים את מה שקירשנבאום יודעת שהיא עושה.

אעקוב בעניין אחרי ההתפתחויות, אבל יש סיכוי לגמרי סביר – אם המשטרה יודעת מה היא עושה, וכשמדובר במשטרת ישראל זה תמיד חתיכת “אם” – שהיא חשפה קנוניה שמציגה את הליליפוטינים של ליברמן כמושחתים יותר, למשל, מש”ס לדורותיה. בפעם הבאה שאיזה ימני יילל לכם על “כספי שמאל ועמותות,” הצביעו על קירשנבאום, דנון ונתניהו וצחקו בקול.

ובחדשות מצוינות אחרות, נודע תוך כדי כתיבת הפוסט שמאיר “העוזרת” שטרית פורש מהחיים הפוליטיים כדי לעשות לאחוזתו. מחר יהיה רע יותר; בינתיים, נצחק.

ועוד דבר אחד: סרבן השירות אוריאל פררה שוחרר לאחרונה, אחרי שישב בכלא הצבאי 177 יום. הוא שוחרר בשל “התנהגות רעה וחמורה,” כלומר סירובו להתאים את עצמו לצבא הכיבוש.

לשם השוואה, שני פושעי המלחמה של גבעתי שאילצו ילד בן תשע לפתוח באיומי נשק תיק אותו חשבו לממולכד, נידונו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, והצבא התיר להם לשמור על דרגתם. כנראה שהתנהלות כזו, מבחינת צה”ך, היא לא “התנהגות רעה וחמורה” אלא פחות או יותר נורמטיבית – על כל פנים, לא מספיק לשלילת דרגה.

וזה כל מה שצריך לומר על צה”ל על רגל אחת.

גילוי נאות: אני חבר מרצ מזה כשנתיים, וביום ראשון הקרוב אתמודד על מקום בוועידת מרצ, שהיא – בין השאר – הבוחרת את חברי הכנסת של המפלגה. אם יש בין הקוראים מתפקדי מרצ, אשמח לקבל את קולכם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: היה שווה

הנשיאות נותרה מוסד מיותר, אבל המאבק עליה לימד אותנו שורה של לקחים חשובים

הכנסת תלך מחר (ג’) לבחור את הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ומי שהוא לא יהיה, אפשר לסכם בשביעות רצון שאלו היו הבחירות המועילות ביותר לתפקיד אי פעם.

אם האפס בחליפה דליה איציק תצליח להבחר, מה שכרגע לא נראה סביר, נוכל להתנחם בכך שאלו יהיו כנראה הבחירות האחרונות לתפקיד מיותר. המועמד הסביר נראה, כרגע, ראובן ריבלין. אם לשפוט על פי התנהלותו בעשור האחרון, ריבלין יהיה נשיא מצוין למדינה שמפלגת השלטון מעדיפה להשליך את הדמוקרטיה אל מחוץ לחלון – לא במקרה, הוא זכה לשנאתו של אביגדור ליברמן.

הבחירות הללו לימדו אותנו כמה דברים חשובים. קודם כל, שיש שינוי אמיתי בדעת הקהל. לפני שבע שנים, אף אחד לא היה מנסה לחפור את השלדים שבארונו של סילבן שלום, וחשוד תמידי בשחיתות כמו פואד בן אליעזר היה יכול להפליג אל הנשיאות, למרות כספת עמוסה בחצי מיליון דולרים במזומן שעליהם לא טרח להצהיר. התקופה הזו נגמרה. גם זו תוצאה של המחאה הכושלת של שנת 2011. יש דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל יותר.

אז למדנו שבן אליעזר מושחת, וזה באמת לא היה חדש במיוחד, אבל המסע של בן אליעזר לנשיאות אילץ את המשטרה לפתוח בחקירה – זאת למרות שהיא החזיקה במידע כבר כשנה, ולא עשתה בו כלום. בן אליעזר הוא סוג של מטרה שהמשטרה לא היתה מתקרבת אליה מרצונה; ההתעקשות של האיש שהדיקטטור המצרי לשעבר אמר עליו שקיבל ממנו שוחד להבחר לתפקיד הנשיא אילצה את המשטרה לפעול. נזכיר שזו אותה המשטרה שלא חקרה את הקשרים ההדוקים של עזר וייצמן עם אוליגרכים אחרים בשעתו. דברים השתנו.

פרט למאיר שטרית, המועמדים לנשיאות נאלצו לחשוף את הצהרות הון שלהם. זה צעד מבורך. לאיש ציבור אין את הזכות לפרטיות בכל הקשור להון שלו. אנחנו עדיין לא בארה”ב, והעובדה היא ששטרית – שהונו נאמד בכ-55 מיליוני שקלים – לא חשף את הצהרת ההון שלו, אבל המהלך הזה שיחק לרעתו. משעה שהצהרות ההון הללו נחשפות, הן, כמובן, עומדות לבחינה ציבורית. כאן משחק מה שבשעתו כיניתי “כלל הילארי קלינטון,” על שם השקר שלה על ההגעה לסרייבו לכאורה תחת אש: אם פעם היו מעט כתבים פוליטיים, ולא היה להם זמן לבצע את העבודה שלהם כראוי, כעת יש עשרות אלפי אזרחים מעוניינים, עם זמן פנוי לרוב וכלי חיפוש שבעבר לא עמדו לרשות איש, שיכולים לחפור בהצהרות הללו. והנה, הצהרת ההון של דליה “מה אתם רוצים, שאני אעבוד אצל עניים” איציק – אתם יושבים? – מכילה יותר שאלות מתשובות, ומעלה צחנה קלה של חשד להלבנת הון. רביב דרוקר כבר עלה על כך שבניגוד להצהרה הפומבית של איציק, על פיה הקיסרית “הורתה” לכנסת לחשוף את הצהרת ההון שלה מ-2012, בכנסת לא מכירים הוראה כזו. וזה בסדר: מכאן הרף ימשיך ויעלה.

למדנו לקח נוסף: שמה שמטריד את יושב ראש הכנסת שלנו במידע שהביא לפרישתו של בן אליעזר מהמירוץ הוא החשד שיש מישהו שמדליף מידע מפליל. יולי אדלשטיין רצה לדחות בשל כך את הבחירות.

נאמר זאת כך: המדליף שפועל ממניעים טהורים לחלוטין נדיר למדי. לעתים קרובות, מה שמניע מדליף הוא מה שמניע את המרגל הקלאסי: תאוות בצע, רצון בפרסום או התבלטות, או רצון בנקמה במי שלדעתו לא העניקו לו את המגיע לו. המדליף החשוב ביותר מהזן האחרון היה “גרון עמוק,” האיש שהוביל להפלת הממשל הפלילי של ניקסון, שהיום אנחנו יודעים שהיה מארק פלט, מספר 2 של ה-FBI. פלט היה מעורב עד צוואר בשלל פעולות שלקרוא להם “בעייתיות” יהיה עדין למדי – למשל, הפעולות הבלתי חוקיות למשעי של COINTELPRO, מיזם המעקב והשיבוש של מתנגדים פוליטיים בימי הובר. פלט מסר את המידע שלו כי חש שממשל ניקסון פגע בו. ואחרי כל זה צריך לזכור שהסיפור הוא לא מארק פלט והמרמור שלו – הסיפור הוא ווטרגייט, ריגול, בגידה בחוקה, וניצול לרעה של סמכויות ממשלתיות מצד ניקסון ואנשיו.

אותו הכלל חל כאן. בהחלט יכול להיות שיש אדם ממורמר שהחליט לחשוף את כל פשעי הגווארדיה הפוליטית שלנו. אנחנו לא צריכים לרדוף אותו, כפי שחושב יו”ר הכנסת – אנחנו צריכים לתת לו חסינות ולהפוך אותו לעד מדינה. הסיפור הוא לא ה”סיכול הממוקד,” כפי שקרא לכך בן אליעזר (מי שסיכל ממוקדות 14 בני אדם, שמונה מהם ילדים, בעת חיסול סלאח שחאדה); הסיפור הוא השחיתות של בן אליעזר ובני מעמדו.

אז נפטרנו מבן אליעזר, מה-non-entity סילבן שלום, אילצנו את איציק והשאר לפרסם הצהרות הון, ונחשפה התפיסה האזרחית המעוותת של יו”ר הכנסת – אין ספק, הבחירות הללו לנשיאות היו שיעור נהדר בדמוקרטיה. רק בשבילו היה שווה לערוך אותן. המוסד עצמו נותר מיותר, אבל הדרך אליו היתה לגמרי שווה את זה.

עוד דבר אחד: פרסמתי היום בבלוג של “יש דין” פרוייקט שהעבודה עליו נמשכה זמן רב – הפרכה של התפיסה שאלימות מתנחלים מתמצה בגרפיטי. לצורך כך, עברתי על תיעוד של כ-150 מקרי אלימות בשנה האחרונה. המסקנה חד משמעית: ברוב מוחלט של מקרי האלימות, אין גרפיטי. כשיש גרפיטי, הוא נלווה בדרך כלל להצתות. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה יהודי גאה יאמר לכם שעושים רעש מגרפיטי של יהודים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שלוש תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגנב, הכתבלב, הקונספירטור והטמבל: סיכום פרשת פרנקל

"העשירים שונים מאיתנו," כתב סקוט פיצג'ראלד. פרשת מינוי פרנקל לנגיד הוכיחה עד כמה צדק: מסתבר שאפשר לעצור אנשים עם יותר מדי כסף ולהעמיד אותם לדין, והם לא יזכרו שום דבר מכל זה, כשיגיעו לוועדה שתבחן אותם לקראת התפקיד הרם הבא.

זה נגמר. כשבוע לאחר שיעקב פרנקל הודיע בפתאומיות על כך שהוא מוותר על משרת הנגיד, וימים ספורים אחרי שסירב לוותר על הסודיות בנושא, מתחוור שהוא ידע למה: הוא שיקר לאורך כל הדרך. הבוקר חשף אמיר אורן ב"הארץ" את גרסת הרשויות בהונג קונג. זו סותרת את גרסת פרנקל בשורה של נקודות. כזכור, פרנקל שיקר לעיתונות הישראלית מיד עם הפרשה, וטען שבסך הכל הוא נכנס לתור הלא נכון. כשהגיע לוועדת טירקל, הוא השמיט את כל האירוע. כשאולץ להתעמת עם הפרשה, הוא טען שלא רק שלא קרה שום דבר, אלא שהרשויות בהונג קונג התנצלו בפניו והודו לו על כך שלא תבע אותם.

המכתב של הרשויות שם אומר בדיוק את ההיפך. פרנקל נעצר בחשד לגניבה, הוגש נגדו כתב אישום, הוא הובא בפני שופט ונקבע לו תאריך למשפט. בין לבין, שוכנעו הרשויות שאין טעם להעמיד אותו לדין וכתב האישום בוטל, אבל הם מעולם לא התנצלו בפניו – לא היה על מה.

למה פרנקל לא עמד לדין? כנראה משום שלרשויות בהונג קונג, שידועות בכך שהן נוקטות איפה ואיפה אפילו יותר מבתי המשפט הישראלים שמתקשים להשתכנע שלבכירים יש "יסוד נפשי" לגניבה או קבלת שוחד, לא התאים להעמיד לדין אח"מ בנקאות בולט שמגיע מצויד בעורכת דין כבדה, וכל זה בשביל תיק. רק זה חסר להם, שיגידו שהם לא ידידותיים לעסקים. התירוץ של פרנקל – לקחתי תיק מהדיוטי פרי וסמכתי על זה שמישהי תשלם – נשאר מופרך.

מעבר לפרנקל, שהרוויח ביושר – ממה שאנחנו יודעים על התנהלותו כנגיד, כנראה שבניגוד לכל דבר אחר – את הקלון שלו, לא מעט אנשים יוצאים מהסיפור הזה וביצה מרוחה על פרצופם. ראש וראשון להם הוא נחמיה שטרסלר, שיצא בהגנה שוצפת על פרנקל יומיים אחרי שנמלט וימים ספורים לאחר שנחשפו המסמכים מהונג קונג. שטרסלר אץ רץ להגן על פרנקל, שכזכור נמנע מלספק לציבור הישראלי גרסה כי מה הוא חייב לו, והציג עבורו את גרסתו. אבוי – בגרסה הזו אין זכר למעצר, אין זכר להעמדה לדין ולהגעה בפני שופט. שטרסלר נפל קורבן לאנשי היח"צ של פרנקל ובלע את גרסתם ולא נודע כי באה אל קרבו. בטור שקשה להגדיר אותו אלא כסהרורי, מוחה שטרסלר על הדרישה לשקיפות מצד בכירים במנהל המדינה, והאיש שבמשך שנים מוכר לנו את ארה"ב מתנגד פתאום לשימועים בנימוק ש"זה בדיוק מה שחסר לנו, שמירי רגב ושלי יחימוביץ' יבחנו בפומבי את המועמד." כי נתניהו ולפיד הרי עשו עבודה טובה כל כך. כי אין כמו בוז לנבחרי הציבור כדי להפגין עד כמה אתה בעד אליטות בלתי נבחרות שכבר נתפסו עם ידן בצנצנת העוגיות ("הרי מרגע שאדם וחווה חטאו בגן עדן, כל בני האדם מועדים לחטא" הוא משפט בל ייאמן של שטרסלר.) אם הייתי העורך של שטרסלר, הייתי ממליץ לו על חופשה ארוכה מאד.

בן דרור ימיני מנגן על מיתר דומה מאד לזה של שטרסלר. הוא כתב שיש "כנופיית בחישה," ש"לא ברור מה קרה בעניינם של פרופסורים יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, אבל יש חשש – ויותר מחשש – שהיה בעל או בעלי עניין מאחורי הקלעים. הם ידעו להתקשר לעיתונאי "הנכון" בזמן הנכון, להעלות מהאוב פרשה שלא היה בה כלום, ולמכור אותה לציבור ככתם בל יימחה בביוגרפיה של המועמד." הנושא של ליידרמן עדיין לא ברור, אכן, וזו בדיוק הסיבה שליידרמן מיהר להסיר את מועמדותו: הוא לא רצה שהנושא יובהר. יתר על כן, מדהימה העובדה שבה חותר ימיני תחת מקצוע העיתונות: אין הדלפה שלא מגיעה מבעל עניין. מה שחשוב הוא לא האם יש בעל עניין אלא האם יש אמת בהדלפה. ובמקרה של פרנקל, אנחנו יודעים שהוא, למצער, שיקר לוועדת טירקל פעמיים – פעם כשלא דיווח על הפרשה ופעם כשטען שהיא הסתיימה בהתנצלות , תוך שהוא מעלים את העמדתו לדין – דבר שדי בו כדי לפסול את מועמדותו. "פרשה שאין בה כלום"? רק אם לא אכפת לך משקרים של בעלי עניין. אגב, חשוב לציין שאם היו כאן "בעלי עניין" שפעלו נגד פרנקל, הרי שהיו גם בעלי עניין שפעלו בדיוק בכיוון ההפוך: פרנקל שכר דובר, מישהו הדליף לשטרסלר את הגרסה השקרית של פרנקל, ומישהו הפיץ בתקשורת את הסיפור שמדובר בסך הכל בבקבוק בושם ולא בתיק בשווי מאות דולרים.

אחר כך עושה ימיני טריק רטורי נפוץ: הוא מבלבל במכוון בין חזקת החפות ובין הדרישה ממועמדים שיפריכו את הדיווחים נגדם. חזקת החפות היא מושג פלילי, שהוא הכרחי כדי למנוע סנקציות פליליות על חפים מפשע. אם אתה מבקש תפקיד ציבורי, אם אתה רוצה לאכול את לחם הציבור, אתה צריך להיות כמה מדרגות מעל "חזקת החפות." כן, אתה צריך להסביר כל מהלך שביצעת בחיים שלך. אתה צריך להסביר מהם הסכומים המשונים בחשבון הבנק שלך וכן, גם למה נעצרת בנמל התעופה של הונג קונג או מדוע התבקשת לעזוב בנק חשוב. אם הדרישה שלנו לפקידי ציבור בכירים היא שהם יוכלו לנפנף בכך שהם יצאו זכאים, אנחנו מורידים את הרף בצורה דרסטית מדי.

ואחרי הגנב, הכתבלב והקונספירטור, אנחנו נשארים עם הטמבל. זה שמינה את פרנקל בלי שום בדיקה בסיסית, זה שאמר בתחילת הפרשה שזה "תוצאה של חיפוש בגוגל" אבל לא טרח לעשות חיפוש כזה בעצמו לפני המינוי, זה שהשתחץ בכך שהוא שכן של פרנקל ושמעתה המפגינים – אלה שאת המגאפון שלהם הוא לא שומע – יוכלו להפגין ביחד נגד שניהם, שכתב אחרי פרישתו של פרנקל ש"איזה פספוס. פרנקל יכול היה להיות בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו. נגיד מנוסה, חכם, מבין-עניין, שהחליט לוותר על הון תועפות ולבוא "לעשות מילואים". לא שאני מאשים אותו על כך שהוא פרש. איש בן 70, חתן פרס ישראל, אחד הכלכלנים המוערכים בעולם, גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך להכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו." אז זהו, יאיר, שהם נבדקו ונמצאו כדברי אמת. מי שלא בדק היה אתה, מה שכמובן לא הפריע לך ללכלך ולהכפיש באמצעות מקלדת.

וכמובן,ישנה ועדת טירקל, שהתבזתה כבר פעמיים: פעם במינויו של נוכל הנדל"ן גלנט כרמטכ"ל, למרות שכל הראיות היו זמינות לה; ופעם כשמינתה את פרנקל בלי, בלשונו של לפיד, לעשות חיפוש בגוגל. אם זו רמת הבדיקה שלה, למה אנחנו זקוקים לה? שתשמש כחותמת גומי?

כפי שלמדים פרנקל ולפיד על בשרם, הזמנים האלה חולפים, ומהר.

עוד דבר אחד: "עיתונות היא פרסום מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם. כל השאר הוא יחצ"נות." ג'ורג' אורוול.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מי צריך פרוטקציה כשיש חברים?

כשמינה ג'ון פ. קנדי את אחיו חמום המוח רוברט ("בובי", בפי העיתונאים; ספק אם היה נשיא שזכה לאהדה כה רבה וכה בלתי מוצדקת מצד העיתונות) לתפקיד שר המשפטים, עורר הדבר רינונים על נפוטיזם. הנשיא הנרגז הפטיר "אם אני לא יכול למנות את אחי לשר, למה נבחרתי לנשיא?"

יאיר לפיד אולי לא ג'ון קנדי – לקנדי היו מגרעות רבות, אבל גם עצבי ברזל, והם שאיפשרו לעולם לשרוד את משבר הטילים הקובני שקנדי הביא על עצמו – אבל גם הוא דואג יפה לחברים. לפני שלושה חדשים הזכרתי כאן את התעקשותו של שר האוצר למנות מקורב ומשקיע במפלגה שלו, הלל קוברינסקי, לתפקיד "יועץ" שלו. אפילו בכירי האוצר הביעו אז אי נוחות מהשתתפותו של קוברינסקי בישיבות. זמן קצר לאחר מכן, הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכניסו כאן את הפתגם על השעון המקולקל שמדייק פעמיים ביום – לאסור על קוברינסקי להשתתף בישיבות האוצר. הידיעה על כך התפרסמה בראשון במאי.

בדיוק באותו היום, החליט משרד האוצר להחזיר כסף למבשלות בירה ישראליות קטנות, וזאת כדי לפצות אותן על העלאת המס על אלכוהול שיזם לפיד. יודגש מראש שאני לגמרי בעד: אני חושב שהגיע הזמן שתהיה סצינת מבשלות בירות ישראלית ושהאוצר יפסיק להתעלל באנשים שרוצים בסך הכל לגמור את יום העבודה שלהם עם בירה, שבכל מדינה אחרת כמעט היא משקה זול ועממי. מה שמפריע לי הוא הדרך שבה הגיע האוצר למהלך הזה.

כפי שחשף "גלובס" אתמול (ב' *), אחת המבשלות שנהנתה במיוחד מהחלטת האוצר היתה מבשלת אלכסנדר. לקוברינסקי יש חמישה אחוזים ממנה; גם הפרסומאי יורם באומן, עוד מקורב של לפיד, מחזיק בחמישה אחוזים מהמבשלה. לפיד לא רק שלא פסל את עצמו מדיון בנושא; "גלובס" גילו כי קודם להחלטה נפגש שותף של קוברינסקי ונאמן, אורי שגיא, עם סגן שר האוצר מיקי לוי, גם הוא איש "יש עתיד." זקני ועדת הכספים לא זוכרים העברת כספים משונה כזו. ב"יש עתיד" טענו בתגובה שחברי הוועדה לא היו מודעים לאחזקות של קוברינסקי וכי בכל מקרה מדובר בסכום קטן. החלק השני של התגובה הוא מגוחך; גם הסכום שגנב אריה דרעי היה קטן. זה לא מפריע ללפיד לשוב ולהזכיר את הנושא בכל הזדמנות. החלק הראשון שלה הוא מדהים: הסיעה מודה שהיא הצביעה על פי אינטרסים של מקורב לראש הסיעה שהיא לא היתה מודעת להם. וכמו כן, חשוב להזכיר שזה רק המקרה הראשון שבו לפיד הרקיד את אוצר המדינה על פי חליל המקורב שלו שעליו אנחנו יודעים. מותר להניח, וצריך להניח, שהיו עוד. כי מה נפשך: אם קוברינסקי מסתכן ומתערב בנושא שלטענת "יש עתיד" הרווח ממנו הוא זניח, מה הוא יעשה עבור רווח ניכר יותר?

שניה, רק התחלנו. בתגובה לכל הבלגאן, הודיעה הדוברת של לפיד, נילי רייכמן, כי קוברינסקי ובאומן מתכוונים לתבוע את "גלובס" תביעת דיבה. נחמד מצידם. מה שלא ברור הוא למה דוברת שר האוצר מדבררת שני אנשי עסקים פרטיים. לא קוברינסקי ולא באומן מועסקים על ידי משרד האוצר. רייכמן דווקא כן. אז למה היא מספקת להם שירותי דברור? משתי סיבות: אחת, נפוטיזם נקי וחוסר היכולת של לפיד ואנשיו להבחין בין התפקיד שלהם ובין עסקי חבריהם; והשניה, הרצון להרתיע את התקשורת מלהמשיך ולעסוק בפרשה, או בשאר האינטרסים של קוברינסקי ובאומן. בינתיים, זה לא כל כך עובד.

במקביל, ממשיך לפיד להתעקש על מינויו של מקורבו אורי שני לתפקיד "יועץ מיוחד" לתחום הדיור, ובעתיד גם ליו"ר החברה לתחום הדיור. אי אפשר לטעון שלשני אין נסיון בתחום: הוא כיכב בדו"ח מבקרת המדינה של 1992, לאחר שכיו"ר עמידר הוא דאג לשכן את שר השיכון דרך קבע במשרדי החברה, כמו גם ארגן ג'וב לעורך דין חיצוני ללא אישורים. שני חמק מישיבה בכלא על ההתנהלות המרשימה הזו, אבל הורשע בעבירה של הפרת אמונים, השופטים כתבו שלעבירות שלו יש גוון מובהק של שחיתות, והוא שילם קנס של 10,000 ₪.

לפיד אומר לנו ששני מוכן להסתפק בעבודה ללא שכר. אין לי ספק. אני משוכנע שאם אף היינו דורשים משני לשלם סכום צנוע עבור התפקיד הוא היה משלם אותו מבלי לחשוב פעמיים. היכולת של אדם כזה להרוויח מעצם קיומו כיועץ של שר האוצר, שלא לדבר על מה שיקרה אם הוא יועמד בפעם השניה בתפקיד מקביל לתפקיד שבו מעל לפני 20 שנה, היא עצומה. כאן המקום להזכיר שוב את המינוי המפוקפק של יעקב פרנקל לתפקיד נגיד בנק ישראל על ידי לפיד ונתניהו – למרות שפרנקל שלח את ידו בכספי ציבור כאשר החזיק בתפקיד בפעם הקודמת. אירונית, נראה שמה שישבש את מינויו של פרנקל היא תקרית גניבה מחנות – עליה הוא מסר כבר שתי גרסאות סותרות לפחות. כנראה שככה לפיד אוהב אותם: נוכלים.

לפיד קורא לזה "פוליטיקה חדשה." אני מציע שם אחר, מיושן יותר: הון-שלטון.

* אני רוצה להבהיר מראש שאין כאן כל כוונה לפגוע בכבודה של האות ב', שכידוע פותחת את התנ"ך.

(יוסי גורביץ)