החברים של ג'ורג'

הכו בערבים והצילו את התחת

מפלגת השלטון הוכיחה השבוע שוב שכדי לשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה, היא מוכנה להקריב את המדינה

בנימין נתניהו במצוקה, כן ירבו. ראש הממשלה לשלשת עופות לא יורד מהכותרות בשבועיים האחרונים, ואף כותרת לא חיובית. החקירות נגדו מגיעות, על פי הפרסומים, למצב שבו אפילו אביחי מנדלבליט לא יוכל להציל אותו. התצהיר שהגיש במהלך הבחירות, כביכול אין לו כל השפעה על ישראל היום ועל כן לא מדובר בשוחד בחירות, מתברר כתצהיר שקר. את יהבו המדיני הוא נאלץ להשליך על הפסיכי המסוכן, החשוד בהיותו סוכן השפעה רוסי, שנבחר לנשיא ארה”ב, ושמזכיר ההגנה המיועד שלו אמר שלשום (ה’) שמבחינתו בירת ישראל היא תל אביב. נתניהו יודע שאם יזדהה יותר מדי עם טראמפ, הוא יאבד את בסיס הכוח שלו במרכז המפלגה הרפובליקני, ואם יתנער ממנו הוא עשוי להסתבך עם הנשיא. מה עושים? מכים בערבים.

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, במצוקה. כן ירבו. הוא נרקב בתפקיד שר המשטרה והוא יודע שהוא הושלך לשם על ידי נתניהו כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו; נתניהו עשה בו מעשה אהוד ברק בשלמה בן עמי. וכאילו לא היה די בכך, ארדן מצא את עצמו בשערוריה לא צפויה. שפיון דה לה שמאטע שהוא הפעיל בבריטניה, אחד שי מסוט, נתפס על ידי עיתונאי חוקר של אל ג’זירה כשהוא חותר לחסל את הקריירה הפוליאית של חברי פרלמנט שלא נושאים חן בעיניו, מפעיל סוכנים וארגוני חזית בקרב יהודי בריטניה, ומתכנן את הדחתו של סגן שר החוץ. השערוריה מתחילה והיא כנראה לא תעצור שם, כי קשה מאד להאמין שהתרגיל הזה הוגבל רק לתחומי בריטניה. אז מה עושים? מכים בערבים.

לשלשת עופות וארדן יצאו השבוע שניהם בקריאות שמחה על הריסתם של 12 בתים בישוב הישראלי קלנסווה. נתניהו ציטט בדף הפייסבוק שלו את העמוד הימני 0404, שדיווח ש”כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה”. כוחותינו, אתם מבינים. פשיטה נועזת בעורף האויב. נתניהו וארדן חזרו שניהם על הוויץ העבש של “יישום שוויוני באכיפת החוק” כשהם מתקשים להבליע את החיוך.

אכיפה שוויונית? לשלשת עופות הבטיח תג מחיר מצד ממשלת ישראל בעקבות פינוי עמונה, ואכן הן בעמונה והן בקלנסווה יש בניה בלתי חוקית על קרקע פרטית. רק שבקלנסווה הקרקע שייכת לתושבים, ובעמונה המתנחלים פלשו לשטחים פרטיים של אנשים אחרים. יחי ההבדל הקטן. כמו כן, במסגרת מדיניות הטרסנפר השקט של כל ממשלות ישראל – להכביד את העול על הפלסטינים הישראלים, ומדי פעם לטבוח בהם ואז לא להעניש את הטובחים, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו – לתושבי קלנסווה, כמו לחלק ניכר מתושבי הערים הפלסטיניות בישראל, אין בכלל תכניות מתאר. כל בניה היא בהגדרה בלתי חוקית.

הפעם, כדי לוודא שהתרגיל יצליח, הוציאו לשלשת עופות וארדן את צווי ההריסה פחות מ-48 שעות לפני ביצועם, כך שלבעלים לא היתה שהות מספקת לפנות לבתי המשפט. למותר לציין שעם בעלי הבתים האלה, נתניהו לא טרח להפגש וכמובן שלא הציע להם שום פיצוי – אף שהם ביצעו עבירה מנהלתית בלבד, של בניה ללא רשיון על אדמה שאין חולק שהיא רכושם.

חודש וחצי אחרי עלילת הדם הגדולה על “אינתפיאדת הצתות” שגוועה בקול נפיחה חלושה השבוע, כששוחררו אחרוני העצורים, ארדן ונתניהו צריכים הסחת דעת מסיבית מכשלונותיהם. הם צריכים לומר לציבור “תראה, ציפור”, ושניהם למדו שהדרך הטובה ביותר והקלה ביותר לעשות את זה היא לומר לקהל הבוחרים שלהם שהם מכים בערבים.

הם מכים בקבוצה אחת של אזרחים ישראלים כדי לענג קבוצה אחרת, כדי להיראות כפטריוטים. הם יודעים, ומתעלמים מכך, ששתי קבוצות האזרחים הללו ימשיכו לגור על אותה פיסת אדמה; הם יודעים, ומעודדים זאת בזדון, שאנשים שרואים שראש הממשלה שלהם מתייחס אליהם כאל אויבים (”כוחותינו פועלים”) יתחילו גם הם להתייחס אליו כאל אויב; הם, בקצרה, עושים את מה שהליכוד תחת נתניהו עשה תמיד: מקריב את האינטרסים של מדינת ישראל למען רווח פוליטי קצר מועד.

ומה שמפחיד פה הוא שהם חושבים שפעולה כזו אכן תביא להם רווח פוליטי; שאפשר יהיה למתוח את החבל על גבול מלחמת אזרחים עד אין סוף; ושכאשר הוא ייקרע, הם לא ישלמו שום מחיר. זה מפחיד, כי לגמרי יתכן שלשלשת עופות וגלעד ארדן, אויבי מדינת ישראל וסוכני השפעה של מדינת יהודה, צודקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כי היינו בזבזניים עד מאד

לימין היהודי אוזלים האשמים, לבוא לעצמו בטענות הוא לא מסוגל, אז הוא תוקף את פייסבוק

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, היה לחוץ מאד בסוף השבוע. מתקוממים פלסטינים רצחו שני מתנחלים ביומיים, אחת מהם ילדה בת 13 שנדקרה בחדרה. ארדן ידע שאין לו שום פתרון, כי אין פתרון, אז הוא עשה מה שהימין תמיד עושה: הפיל את התיק על מישהו אחר. המישהו הזה היה מארק צוקרברג, כי לדברי ארדן הרוצח כתב על כך שהוא רוצה למות בחשבון שלו בפייסבוק כמה ימים לפני הרצח וצוקרברג לא עשה עם זה כלום. כיממה קודם לכן, הציע נפתלי בנט לסגור את האינטרנט, בדגש על פייסבוק, לכל תושבי דרום הר חברון, שהם כ-300,000 איש. פה פירטתי למה זה כנראה לא רעיון מוצלח כל כך.

נתחיל מהגינויים, כדי לגמור עם זה מהר. אני חושב שמארק צוקרברג הוא נבל-על ואני די משוכנע שפייסבוק גורמת נזק ניכר למין האנושי; לגמרי לא אתפלא אם בעוד כמה עשרות שנים עלילות קומיקס יתארו איך מישהו חוזר בזמן כדי לבלום את לידתו של צוקרברג (וכתוצאה מהסיבוך הבלתי נמנע במצבים כאלה, מביא לנו את סנאפצ’אט.) יש הרבה דברים שמארק צוקרברג אשם בהם; הפיגועים של הפלסטינים ושל דאע”ש (כן, כרגיל הימין גונב את הסיסמאות שלו מארה”ב) אינם חלק מקטלוג הזוועות של צוקרברג.

ומשאמרנו את זה: צריך להיות מטומטם מושלם כדי לחשוב שהבעיה במקרה הזה היא בפייסבוק. יש מיליוני פלסטינים זועמים, כי הם נטולי זכויות בסיס. אם תסגור להם את פייסבוק, הם כנראה לא יפסיקו להיות זועמים. יכול להיות שהם יתחילו לתקשר ברדיו חובבים, יכול להיות שהם יעברו ליוני דואר, יתכן שמדפסות הסטנסיל שנתנו לנו את הכרוזים של שנות השמונים יחזרו לאופנה, ויתכן שהם ידברו זה עם זה באיתותי עשן – אבל הם ימשיכו לדבר על אותם הדברים. על כך שהם נטולי לאומיות מאז שישראל חיסלה את המדינה-בדרך שלהם ב-1948 וזרקה אותם למחנות עקורים, על כך שהם נתונים להשפלות שרירותיות, על כך שכל זב ומצורע יכול לירות בהם ושום דבר לא יקרה לו, על כך שישראל גונבת להם את המים באמצע הקיץ, על האב שמושפל לעיני ילדיו ועל הילדים שמתעוררים בלילה כדי לראות חייל מרוצה מעצמו מאיר בפניהם בפנס.

צריך להיות מטומטם מושלם, ומי היה מאמין – אנחנו מדברים על גלעד ארדן ועל הימין היהודי.

הרי, בסופו של דבר, ארדן צריך להפנות את הטענות אליו-עצמו. הוא השר לבטחון פנים. המערכת שלו מנטרת את הפייסבוק הפלסטיני (ומבצעת לא מעט מעצרים בגלל דברים שיהודי לעולם לא היה נעצר עליהם.) פייסבוק, עם כל הכבוד, היא לא כוח שיטור. היא לא אמורה לעבוד עבור כל דיקטטורה צבאית בעולם ולנטר עבורה את מה שאנשים כותבים. זה הג’וב המסריח של ארדן ומקביליו במשרד הבטחון (ומקביליהם האזרחיים בחברות “מודיעין אזרחי”.)

החמושים של ארדן לא הצליחו בתפקידם, אז הוא מגלגל את האחריות על צוקרברג. זה קל, זה זול (מה צוקרברג יעשה לו?), ובציבור היהודי שהשתכנע שהבעיה היא לא הכיבוש אלא “ההסתה” הפלסטינית, זה גם עשוי לתפוס. העובדה שצוקרברג בגד באידיאלים היהודיים של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון והוא משחית את הזרע שלו עם גויה, טפו, בלי לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי, כנראה גם היא צפויה לסייע. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שמישהו ימצא את התמונות של צוקרברג עם פרס וינופף בהן כהוכחה ל…משהו.

ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם שני צעירים מתים: הילדה שנרצחה בחדרה והכמעט-ילד שרצח אותה, מי שכתב שהוא הולך למות אבל ידע שבחברה שלו אין לגיטימציה להתאבדות, ולא מצא מוצא מחייו אלא בשפיכת דמו של אדם אחר.

אבל רגע, שניים? לא, לא ממש. לפני כתריסר ימים ירו חמושי צה”ל ללא כל סיבה לעבר רכב פלסטיני שנסע בכביש 443. הרכב הכיל מספר צעירים פלסטינים: חמוש צה”ל ירה עליהם מגשר אל הכביש, מלמעלה למטה. הוא רצח את מחמוד ראפת בדראן, ופצע עוד ארבעה אחרים. הם היו בדרכם חזרה הביתה משחיה בבריכה.

הרוצח שהרג את בדראן לא חוסל במקום. ספק אם יועמד בכלל לדין. צה”ל הודיע תחילה שבדראן הוא “מחבל” שיידה אבנים, ואחר כך נאלץ לחזור בו. עכשיו הדיווח הוא שמדובר ב”ירי בשוגג.”

אף אחד לא יורה “בשוגג” ברכב שנע מתחתיו. הוא לא יורה מעל לעשרה קליעים “בשוגג.” הוא יורה בכוונה. ספק אם יש תובע צבאי שיהיה לו האומץ להעמיד אותו לדין על רצח, אבל רצח זה מה שזה היה: נסיון לגרום מוות לאדם בשל מוצאו. היורה לא ידע מיהו בדראן, אבל כמו הרוצח מקרית ארבע, גם לא היה אכפת לו.

רק שבניגוד לרוצח מקרית ארבע, הרוצח שלנו – כמו בכל כך הרבה מקרים – זוכה להגנה אוטומטית בגלל שהוא לובש מדים. אנחנו מדחיקים את התקרית, במקרה הטוב, או מספקים לה תירוצים במקרה הרע; אנחנו שכחנו את בדראן חמש דקות אחרי הירי.

הפלסטינים לא. והידיעה שהם מתים כבני בקר כי כך עלה ברצונו של חמוש כלשהו, היא אחד הגורמים שמאפשרים להפוך את המעשה הנתעב של רצח ילדה למעשה של התנגדות לאומית ראויה להערכה. המאבק הלאומי מושך תמיד טיפוסים שכמהים לאלימות, ומעניק למעשי הזוועה שלהם אצטלת קדושה. דברים שהיו בלתי נתפסים בחיים הרגילים נתפסים כאפשריים, סבירים, קשים אך הכרחיים, כשהפסיכוזה הלאומית גורמת לצעיר לתפוס סכין ולהתגנב להתנחלות או לבן גילו לעמוד על גשר ולירות ברכב שעובר מתחתיו.

מלחמה בפייסבוק לא תועיל כאן. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר לטמבל הבכיר מהליכוד, התחילה כשפרצה שמועה על כך שתאונת משאית לא היתה תאונת משאית אלא פיגוע נקמה של יהודי. לא תהיה פייסבוק? יהיו טלפונים, סמסים, שמועות נלחשות – ולא תהיה שום דרך לדעת מה הן בכלל, ובהתאם לא תהיה יכולת להתמודד איתן.

יש בפנינו שלוש ברירות, אף אחת מהן לא תהיה זולה. לסגת מהגדה המערבית ולהוציא משם את המתנחלים; להכיר במציאות ולהקים מדינת כל אזרחיה על כל שטחי פלסטינה המנדטורית; או להמשיך את המצב הנוכחי. המשך המצב הנוכחי יגרור מעשי זוועה, משני הצדדים. אבל ארדן הרי לא יכול לומר לתומכיו שהילדים המתים שלנו הם קורבנות מפעל ההתנחלות, ושכל הקשקשת של הליכוד והימין על כך ש”אנחנו נדע איך להלחם בטרור” היא בדיוק זה – קשקשת; אז הוא מעדיף להפיל את התיק על צוקרברג.

מה שהופך אותו לאפס הבולט של הימים האחרונים. אשר לצוקרברג עצמו, קשה להניח שהוא מתרגש. התאומה הרוחנית של ישראל, התיאוקרטיה המוסלמית היחידה בתת היבשת ההודית, איימה להוציא אותו להורג לפני כמה שנים בגלל שפייסבוק מקדמת "כפירה." גלעד ארדן? זה בקטנה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סימפטיה לשטן

כוח-העל של ממשלת ישראל הוא להפוך נבלים לקדושים

המשטרה עצרה בסוף השבוע שעבר את עזרא נאווי, שכיכב בסרטון של השתולים מהימין שהוקרן ב”עובדה”, והיא מחזיקה אותו ללא גישה לעורך דין. בית משפט הורה על המשך מעצרו של נאווי לעשרה ימים.

אפשר, בדוחק, להגן על מעצרו של נאווי. אחרי הכל, המשטרה עצרה אותו בנמל התעופה בן גוריון בדרכו החוצה מישראל, לדברי עורכת דינו לאה צמל משום שהוא עבר ימים מחרידים ורווי איומים והחליט שהגיע הזמן לצאת קצת מהמדינה שמעודדת את כל האזרחים לרגל אחרי אחרים. אפשר לטעון – אני לא מאמין בטיעון הזה, אבל אפשר להעלות אותו – שנאווי מתכוון להמלט מישראל ועל כן יש לעצור אותו כדי לא לשבש את החקירה בפרשת קשירת הקשר להסגרת אדם לעינויים. יש, כזכור, שתי סיבות עיקריות למעצר, שהוא סנקציה חמורה של הפרת זכותו של אדם לחירות: מסוכנות, מה שנראה לי שאפילו שונאיו של נאווי יודו שאין פה, וחשש לשיבוש חקירה.

נניח שהחשש לשיבוש חקירה אכן קיים והמעצר אכן מוצדק. כאן עולות שתי שאלות: כמה לעזאזל מסובכת חקירה שבה אדם מוקלט כשהוא אומר שהוא מתכנן להסגיר מישהו? כמה זמן צריך כדי לחקור דבר כזה? יופ? יומיים? כי כשהמשטרה הביאה את נאווי להארכת מעצר, הוא כבר היה יומיים במעצר.

ונניח שצריך להחזיק אותו ליותר מיומיים, למה לעזאזל מונעים ממנו עורך דין? אפילו אם נקבל את הטענה – ושוב, למען הסר ספק, אני דוחה אותה – שיש מדי פעם, במקרים חריגים, צורך למנוע עורך דין מחשוד כדי שהמשטרה תוכל לשבור אותו (והרי אין משמעות אחרת למניעת עורך דין מעצור), איך לעזאזל התיק של נאווי הופך לתיק כזה? מעצר בלי עורך דין הוא מעצר מנהלי לייט. בשנים האחרונות, שבו התופעה הזו התרחבה, הוא היה שמור בדרך כלל לחשודים בטרור עם ניחוח קל של פצצה מתקתקת. המעשה שביצע נאווי, נזכיר, התרחש בדצמבר 2014. נניח עכשיו לשאלה האם ארגון השתולים עד כאן ביצע עבירה של שיבוש חקירה בכך ששמר על הקלטת במשך שנה – הטענה שאירוע מדצמבר 2014 הוא פצצה מתקתקת מרחיבה את הגבולות של המושג הזה, שרחב מדי גם כך, לעבר האבסורד.

[…]

כוחותינו האמיצים חיסלו בשבוע שעבר את נשאת מלחם, שממשלת ישראל טענה שביצע את הפיגוע בדיזינגוף לפני שבועיים. כוחותינו האמיצים טוענים גם שהוא פתח עליהם באש ושמשום כך הם לא טרחו לנסות לקחת אזרח ישראלי בחיים, מה שעד שתצוץ קלטת שמראה אחרת נשמע סביר למדי.

ואז נקטה ממשלת ישראל, בדמותו של הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן, גלעד ארדן, את השטיק הדוחה הרגיל שלה: היא הודיעה שהיא משהה את מסירת גופתו של מלחם לקבורה עד שיובטח לה ש”לא תהיה הסתה בהלוויה.”

התרגיל הזה חוזר על עצמו כבר שנים. ממשלת ישראל – לארדן אין זכויות יוצרים על השטיק הזה, ספק אם היתה לו מחשבה מקורית אי פעם – מנהלת מלחמה כנגד גופות ומתים כבר שנים רבות. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה, יזכור איך כבר שר הבטחון יצחק רבין נקט במהלך הזה.

לכל אדם יש זכות לקבורה. בהחזקת גופתו של מלחם, ממשלת ישראל אפילו לא יכולה לטעון שהיא משמרת אותה לצרכי מיקוח – וזה אפילו אם נניח שמיקוח כזה בכלל לגיטימי. ממשלת ישראל וגלעד ארדן מנעו במשך חמישה ימים את הבאת גופתו של אזרח ישראלי לקבורה.

אני לא יודע, אבל אם הייתי אזרח פלסטיני ישראלי, והייתי רואה איך מתנהלת הממשלה במקרה הזה, הייתי מתחיל לתהות מה בעצם ההבדל ביני ובין פלסטיני מהגדה, ולמה בעצם אני לא אמור לראות את הממשלה הזו כממשלת כיבוש. אני לא יודע איזו “הסתה” יכלה להיות בלוויית מלחם; ספק אם יש משהו ש”יסית” יותר מאשר ההתנהלות הזו. כל זה, מעבר לנקודה הטריוויאלית שאם אכן ממשלת ישראל חוששת מ”הסתה” בהלוויה הזו, היא יכולה לעקוב אחריה ובמידת הצורך להעמיד אנשים לדין. אבל לא: היא התעקשה לסכל סיכון עתידי ולא ברור על ידי עוול מיידי ומובהק.

[…]

בסוף השבוע, הודיע שר הפנים החדש אריה מכלוף דרעי על כך ש”חתמתי על צו יציאה מהארץ לראאד סלאח מהפלג הצפוני, לסגנו כמאל חטיב ולפעילים נוספים. רוצים ללכלך? תשארו בארץ! בטחון מדינת ישראל חשוב קצת יותר מהזכויות שלכם.”

ציטטתי את ההודעה של דרעי כלשונה משום שהיא מעידה על כמה נקודות. קודם כל, ביקורת על ממשלת ישראל היא היום “ללכלך” על המדינה. זה מהלך כל כך חמור, ששר הפנים – שמחזיק בסמכויות של הפחה הטורקי והנציב העליון הבריטי – מונע מאזרחים ישראלים זכות בסיס של יציאה מהארץ.

שימו לב: דרעי משווה פה בין “לכלוך” ובין פגיעה ב”בטחון מדינת ישראל”, ואז אומר שהבטחון חשוב “קצת יותר” מהזכויות ששלל. כאן אנחנו משלימים את המהלך שהתחיל בן דרור ימיני: הטענה שמילים מסוכנות כמו מעשים, אם לא יותר, ושמותר “בשם הבטחון” לסתום לאנשים את הפה. אני אפילו כבר לא מדבר על ההחלפה בין ממשלת ישראל ומדינת ישראל, שהיא כל כך שגרתית ושקופה עד שכבר לא מבחינים בה. אפשר, ואפילו רצוי, להתנגד לממשלת ישראל ולמדיניותה; אין זו התנגדות ל”מדינת ישראל”, משום שהמתנגד הוא בדרך כלל חלק ממנה.

אגב, אני לא רוצה להרוס לרב אריה את החגיגה, אבל יש משהו כזה שנקרא אינטרנט. אולי שמעת עליו. הוא מאפשר לראאד סלאח להפיץ את תורתו מחוץ לישראל מבלי לצאת ממנה. רק אומר.

[…]

משטרת ישראל ניהלה בשנה האחרונה חקירה מסועפת כנגד האמנית נטלי כהן וקסברג, ואף עצרה אותה פעם אחת. כהן וקסברג נחקרה חמש פעמים במשטרה ובקרוב היא צפויה לעמוד לדין. סעיף האישום: כהן וקסברג חירבנה על דגל ישראל. זו עבירה על החוק.

שוב, כמו במקרה של נאווי וקשירת הקשר לחטיפה, די ברור מלשון החוק שכהן וקסברג ביצעה עבירה. יש סעיף בחוק שאומר שמי שמבזה את הדגל יכול ללכת למאסר. החוק הוא מ-1949. אני אגלה לפרקליטות סוד קטן: עד 1988 יחסים הומוסקסואליים היו אסורים בחוק ולמרות זאת, במשך יותר מ-30 שנה אף אחד לא הועמד לדין על העבירה הזו.

כשהמשטרה רוצה לסגור תיק, יש לה כמה עילות לכך. אחת מהן היא חוסר עניין לציבור. המשמעות שלו איננה, כנהוג לחשוב, שהנושא לא מעניין את הציבור; לעתים קרובות הוא דווקא מעניין אותו מאד. המשמעות שלו היא שאין עניין לציבור בהוצאות ובבלגאן הנלווים להעמדה לדין ולמשפט. אני מתקשה לחשוב על מקרה שהוא בעליל יותר “חוסר עניין לציבור” מאשר הסרטונים של כהן וקסברג. על החקירה המסובכת הזו – כהן וקסברג תיעדה את עצמה בווידאו – ישבו מיטב החוקרים של משטרת ישראל והיא לוותה על יד המשנה לפרקליט המדינה.

[…]

להוציא נטלי כהן וקסברג, שהיא אמנית שבדרך כלל אני מוצא מעצבנת (אם כי “איך הייתם מסתדרים בלי השואה” שלה מאד שווה צפיה) והתואר “נבל” לא הולם אותה, ממשלת ישראל אילצה אותי להתייצב השבוע בצד שלושה נבלים. אני צריך להגן על עזרא נאווי למרות שאני חושב שהמעשה שהוא עשה מנוול. אני צריך להגן על אדם שחשוד בצורה חריפה בשלושה מעשי רצח בתל אביב ושלגמרי יש סיכוי שביצע פיגוע אסטרטגי כדי לדחוף את כולנו למלחמת אזרחים. אני צריך, לעזאזל, להגן על ראאד סלאח, אדם שמאמין בעלילות הדם. ואני צריך להגן על אמנית שמחרבנת על דגלים, כאילו שיש בזה משהו מקורי או מסעיר ב-2016.

למעשה, מדינת ישראל העמידה אותי השבוע במצב שבו היא מעמידה אותי בכל פעם שהיא עוצרת איזה נער גבעות: אני צריך להגן על אנשים שמתועבים בעיני, ושמטרותיהם הן החרבת מה שנשאר מהדמוקרטיה פה.

למה הממשלה עושה את זה? כי דרך קבע, היא מפריזה בשימוש בכוח. היא לא מסתפקת במעצר של נאווי; היא מחזיקה אותו בלי עורך דין. היא לא מסתפקת בהריגתו של מלחם; היא צריכה גם להלחם בגופתו. לא די לה בהליכים שהיא מנהלת נגד ראאד סלאח; היא צריכה למנוע ממנו יציאה מהארץ בתירוץ שהוא “מלכלך” על המדינה. ורבאק ערס, היא משחיתה זמן יקר וכסף ציבורי על תביעה נגד כהן וקסברג. את זה היא עושה אחרי שהיא מענה נערי גבעות ומונעת, גם מהם, עורך דין.

החולשה הגדולה ביותר של ממשלות היא שימוש-יתר בכוח. אויביהן של מדינות חלשים מהן בדרך כלל. הכלי העיקרי שבידיהם הוא לגרום למדינה להגיב בעוצמת-יתר, שתשכנע את המהססים שיש להתייצב נגד הענק השיכור. דווקא במדינה שמקדשת כל כך את “המרכז”, הממשלה עושה מאמצים ניכרים לדחוק יותר ויותר אנשים לקצוות.

והדבר היחיד שנותר להתנחם בו הוא שעם שרים כמו גלעד ארדן, קשה לחשוד בממשלה שיש לה מדיניות מחושבת ומתוכננת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הסכנה כתירוץ

התנהלות האספסוף היהודי במקרי פיגוע מוכיחה את חלילות טענת ה”הרגנו אותו כי היה מסוכן”

“את כל הכסף שהיה מרוויח היה מעביר למצרים כי היה סיכוי קלוש שהם ישחררו את המשפחה שלו ולא ירצחו אותם בגבול והוא ממש ממש רצה שהם יגיעו בשלום לישראל.

אני את הכסף שהרווחתי לא שלחתי למשפחה, אבל הוא לא גרם לי להרגיש רע עם זה. […] אם יכולתי לבקש ממנו סליחה על כל מה שקרה, הוא בטח היה סולח.”

קצת על הפטום ורהם, שנרצח בידי בני עוולה.

בשבועות האחרונים, חמושים יהודים או אספסוף מבוהל הפעיל אלימות חריגה, במספר מקרים קטלנית, כלפי אנשים שלא היתה כל הצדקה לאלימות כזו כלפיהם. המקרה המובהק ביותר הוא של הפטום ורהם, שנורה ללא כל סיבה ראויה על ידי קב”ט התחנה בבאר שבע בעת הפיגוע שם שלשום (א’), ושלאחר מכן הוכה בעודו מדמם על ידי האספסוף. משטרת ישראל, אגב, הודיעה שהיא מחכה עם החקירה – ביחס לעבירה שלכאורה עולה לכדי רצח – עד אחרי נתיחת הגופה, והודיעה שבכל מקרה היא לא מתכוונת לחקור את התוקפים בחשד לרצח.

כי פאדיחה. אחרי הכל, יש איזה אפס שהתגלם בבשר שמשמש עכשיו כבכיר באופוזיציה שקרא לירות בלי הבחנה ובלי לשאול שאלות במי שמוציא סכין או מברג, והודיע לעמישראל שזה לא הזמן לשאול לגבי מניעים. הם כולם רוצים להרוג אותנו, הטעים, אז השכם להורגו. ואני אפילו לא מדבר על השר לבטחון פנים ועל ראש ממשלה, שאמרו שאסור שמחבל ישרוד את הפיגוע, ורק שכחו לעדכן את העם היושב בציון שאפעס, אם הם הורגים את הבנאדם הלא נכון, עוכר הדין הוא לגמרי על חשבונם. כי מי צריך לעצור אנשים, לנהל משפט ולחרוץ דין כשאפשר פשוט להסתער על האדם שלא בא לך טוב בעין ול”נטרל” אותו, ושאלוהים יברר אחר כך אם זה היה מוצדק או לא.

מקרים פחות מובהקים אבל עדיין בוהקים הם אלה של פאדי עלון, שנחשד בדקירה בירושלים. כפי שאפשר לראות מהסרטון פה, עלון לא היה חמוש בזמן שנורה למוות. השוטר שזיהה אותו ראשון הבין שהסכנה שלו מוגבלת, ולקול מחאות האספסוף – שרצה לראות דם – הוציא תרסיס פלפל; אבל אז הגיע למקום עוד שוטר, שהקשיב לאספסוף והרג את עלון בדם קר. אל תדאגו: הוא לא יועמד לדין. לא רק הוא לא: גם האנשים שדירבנו לרציחתו לא יריחו את הליזול.

והיה המקרה של אסראא עבד, שעמדה בתחנה המרכזית בעפולה, מוקפת בשוטרים וחמושים היסטריים אחרים, מחזיקה סכין מבלי לזוז. מישהו נכנס לפאניקה – כלומר, יותר מהפאניקה הרגילה – וירה בה. לא היה בכך שום צורך. הנה, למשל, כיצד מטפלת משטרת לונדון באדם שחמוש במאשטה: מפנים את הזירה, תתמודדים איתו ועוצרים אותו. בחיים. האיש, אגב, נלקח לבית החולים; וזה כנראה מה שצריך היה לעשות גם עם עבד, שסובלת מדכאון וניסתה בעבר להתאבד. היא היתה מסוכנת בעיקר לעצמה.

למשטרת ישראל יש טייזרים, קרי אקדחי הלם חשמלי. יש לא מעט מהם, למעשה, אם לשפוט על פי מספר הסרטונים שבהם רואים שוטרים ישראלים משתמשים בהם כדי לענות אנשים שלא מהווים שום סיכון, לעתים קרובות כפותים. לאיפה נעלמו כולם בחודש האחרון?

כשאני אומר את כל זה, במיוחד בימי דם, מטיחים בי: נראה איך היית פועל במקומם. ובכן, אני מקווה שבמקומם הייתי מתנהל בקור רוח ושומר על צלם אנוש. על הבסיס שבו שירתתי זרקו פעם רימון רסס (הוא היה רימון נפל, כיאה למנהל האזרחי): לא ירינו לכל עבר, ודווקא היו כמה מטרות אזרחיות בטווח ראיה. ירו פעם על הרכב שבו נסעתי; הקצין ירד מהרכב וירה באוויר, לא בצעיר הסמוך. צה”ל של האינתיפאה הראשונה לא היה מופת של שפיות, רחוק מכך, אבל לא הוא ולא הציבור שאותו שירת לא היו אספסוף מבוהל ברמה שאנחנו רואים היום.

ויש לציין שהבהלה הזו מזויפת. אדם לא חמוש לא מתקרב לאדם שהוא חושב שמסכן אותו ומטיח כסא בראשו. האספסוף הופך לגיבור בדיוק בנקודה שבה הוא חש שהוא לא נמצא בשום סכנה; יותר מכך, שלא רק שאין לו שום סכנה, הוא יכול לפרוק את השנאה שלו כלפי מושא שנאה מקובל, ושהוא לא יצטרך לשלם על כך שום מחיר.

אחרי הכל, אם חיות האדם שהטיחו ספסלים בראשו של ורהם – ראיתי את הסרטונים, באמת אין שום סיבה שגם אתם תעשו את זה לעצמכם – באמת חשבו שהוא מסכן אותם, הם לא היו מתקרבים אליו. אם החמושים המבוהלים שירו בעבד באמת חשבו שהיא מסוגלת לדקור אותם, הם לא היו סוגרים טווח למרחק דקירה. הם היו יורים בה מרחוק.

לקניבליסטים של הימין היהודי שמסנגרים על הלינצ’ים האלה יש שני תירוצים מקובלים. קודם כל, הם אומרים, יכול להיות שיש על המחבל חגורת נפץ. וואלה. יכול להיות. יכול להיות גם שהוא כריש-על בעל כוחות כישוף ולייזרים מהעיניים, שהחליט להסוות את עצמו זמנית כאדם. שאלה לי אליכם: אם אתם באמת חושבים שיכול להיות שיש עליו חגורת נפץ, למה אתם מכניסים את עצמכם לטווח הפיצוץ?

התירוץ השני הוא צ’ארלי שלוש. זה היה שוטר שנדקר למוות על ידי מחבל ב-1990. הטענה – וזו טענה בלבד, כי שלוש נהרג במקום – היא ששלוש סבר שהוא ניטרל את המחבל וזה דקר אותו דקירה אחת בלב. אתם רואים, אומרים הקניבלים, פעם, לפני 25 שנה, היה כנראה מישהו שנדקר על ידי מחבל פצוע, ועל כן אנחנו צריכים לירות בכל אדם, גם אם לא נראה שהוא מסוכן.

רק שכמובן, ההגיון הזה עובד רק לכיוון האנשים מהאתנוס הלא נכון. כששוטר הרג בסוף השבוע אזרח יהודי שרץ בכיוונו עם שתי סכינים – ואגב, לא הייתי שם אבל כן, הבחירה הראשונה שלי היא עדיין טייזר, והשניה עדיין ירי לכיוון הרגליים – קמה צעקה. הרוצח ישי שליסל נעצר על ידי המשטרה פעמיים, מבלי שנורה (ושוב, אני לא חושב שצריך היה לירות בו, ודאי לא ירי קטלני). האנשים שאומרים לנו שצריך לירות בכל מי שנושא סכין או מברג, גם אם הוא לא מסוכן, גם אם הוא נס, גם אם הוא על הרצפה, מדמם – אלה האנשים שגם אומרים לנו שצריך לירות במיידי אבנים כי אבן היא נשק קטלני. ואיכשהו, אתה לא שומע מהם את הדרישה שצה”ל יירה במיידי אבנים יהודים בגדה, למרות שבחודש האחרון נרשמו למעלה ממאה תקריות כאלה. ודוק: נרשמו. היו לא מעט תקריות שלא תועדו. פתאום, כשהאבן בידיים של יהודי, היא לא נשק קטלני.

וזה כל הסיפור: אכיפה סלקטיבית, על פי מוצא. אם אתה יהודי שנראה נורמטיבי – רצוי להיות גבר ממוצא אשכנזי, לא הומו מדי למראה, בלי סממנים שמאלניים בולטים – אז אתה לא מסוכן בהגדרה. אם אתה שחום יותר, אתה נכנס לקבוצת הסיכון. אם אתה פלסטיני או חלילה, אפריקאי, ההנחיה היא להרוג קודם ולשאול שאלות אחר כך. הסכנה? הסכנה היא רק תירוץ. מי שראה את חמושי צה”ל המבוהלים הנסים מפני מפגע פלסטיני בודד בתחנה המרכזית בבאר שבע, מבין מיד למה האספסוף העדיף לכלות את זעמו בפליט הנואש, חסר ההכרה, שבסך הכל רצה להוציא את משפחתו ממחנות העינויים בסיני: הוא היה מצד אחד לא מסוכן כלל, ומצד שני מטרה לגיטימית.

בראשית העת החדשה, כשהחלה הרדיפה העממית אחרי מכשפות, מצאו עצמם האנשים שהסיתו את האספסוף לרצח בפני סתירה לוגית. איך אפשר לומר בו זמנית שהמכשפות מסוכנות כל כך, ובו זמנית שבטוח להתמודד איתן? כלי ירי לא היו נפוצים אז. האם זה באמת חכם להכנס לעימות פנים מול פנים עם מישהי שמנהלת קשרים אישיים עם השטן, ויכולה באמצעות העין הרעה להרוג את ילדיך?

אל דאגה, אמרו מפיצי השנאה – במקרה שלנו, האינקוויזיטורים היינריך קריימר ואולי יעקב שפרנגר, כותבי ה-Malleus Maleficarum, “פטיש המכשפות” הרצחני – אל דאגה. המכשפה אולי מסוכנת, אבל ברגע ששמת עליה יד, ברגע שהיא באזיקים, שוב אין בה כוח עוד. במילים אחרות, נידחי החברה הם מטרה מובהקת בדיוק ברגע שהם הופכים ללא מסוכנים. לא התקדמנו הרבה, כמסתבר.

האספסוף הוא אספסוף. הוא שב הביתה ואחר כך יצטרך להתמודד עם מה שעשה. אולי גם יצטרך להתמודד עם השלכות משפטיות. אבל את הדם אנחנו דורשים לא מהם, אלא ממי ששכנע אנשים פשוטים שאנשים פשוטים אחרים הם מטרה לגיטימית לחייתיות. אנחנו זוכרים את קריימר ושפרנגר; כמוהם ייזכרו לדראון גם נתניהו, ארדן, לפיד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תעודה כחולה, והיא זולה לה לה לה

ההחלטה להטיל סגר על מאות אלפי תושבים ישראלים ללא התייעצות איתם מצביעה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות

נתניהו חילק את ירושלים.

ממשלת נתניהו הכריזה אמש (ג’) על סגר במזרח ירושלים. עוד לא עוצר, כפי שהציע ינון מגל – שמשתתף בתחרות הקשה על תואר המסית הלאומי – אבל סגר. הם לא יוכלו לצאת למערב העיר או לגדה המערבית. לא ברור איך ייאכף הסגר הזה: ירושלים המזרחית היא מקום גדול, הגבול שלה עם ירושלים המערבית רחב, התושבים מכירים את התוואי היטב, והמשמעות היא שתוך זמן מה – אם הסגר אכן ייאכף, וזו ממשלת נתניהו אז אף אחד לא מוכן להמר על זה – יהיו מי שיעשו כסף ממציאת פרצות בגדרות. הן כדי להרוויח מהברחה, הן – תמורת הון גדול יותר, כנראה – לסייע בפיגועים.

(בהתחשב בכך שכך נראית עמדת הגנה בתוואי הגדר סביב העיר, לא הייתי בונה הרבה על מערך ההגנה הזה.)

turret1

החלטת הממשלה, כמובן, התקבלה ללא כל התייעצויות עם תושבי מזרח ירושלים. והעובדה שבדיון קצר הוחלט על סגר על שכונות שתושביהן מחזיקים בתושבות ישראלית, ללא כל דיון איתם, ושהדיון הציבורי אפילו לא התעכב על שאלת התושבות, מעידה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות המערבית.

בישראל, כל מה שמשנה הוא הזהות האתנית שלך. לצבע התעודה שאתה נושא יש פחות ופחות משמעות: המדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקפידה הרבה יותר לברר מי היתה אמא שלך מאשר מה מעמד האזרחות שלך. ואף אחד לא מדבר על זה. שלילת זכויות של תושבים ללא הליך בסיסי? ענישה קולקטיבית על מאות אלפי אנשים בלי שיש להם אפשרות לערער על כך? אתה מעלה את השאלה הזו ואנשים לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. עוד שניה יצטטו לך את באשיר ג’ומאייל על כך שפה זה לא נורווגיה.

השכונות המזרחיות של ירושלים, וזה סוד קטן מאד, תמיד זכו לקיפוח ממוסד מצד השלטונות. הקיפוח הזה הוחמר לאחרי בניית תוואי החומה, שמותיר ארבע שכונות של ירושלים במצב לימבו: הרשויות הישראליות לא פועלות בהן, לרשויות הפלסטיניות אסור לפעול בהן, והתושבים מוצאים את עצמם נעים בין כאוס, אנרכיה וכנופיות.

הימין היהודי מרבה לדבר על “ריבונות”. הוא מרבה לדבר עליה בעיקר ביחס לירושלים. לפני כשבועיים, לפני גל הדמים, הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן שהתגלגל לתפקיד שר המשטרה עוד הכריז שהממשלה “תשיב את הריבונות” לירושלים. שבעה הרוגים אחר כך – פיגוע בינוני באינתיפאדה השניה – אותה ממשלה ואותו שר מכריזים על סגר ועל כך שבפועל הם מפסיקים לראות במאות אלפי מחזיקי תעודות כחולות אפילו כנתינים ישראלים. הם לא יהודים, אתם מבינים.

שבעה הרוגים, והמתקוממים במזרח ירושלים מראים לנו שדיבורים הרמים על איחוד ירושלים הם קשקוש. שבעה הרוגים, ונתניהו מחלק את ירושלים. שבעה הרוגים, והאזרחות הישראלית מוצגת כקליפה ריקה, כשוות ערך לזו של אזרחות לבנונית, עיראקית, או סורית: כל מה שמשנה הוא העדה הדתית שלך.

שבעה הרוגים ישראלים, זה הכל. זה מה שצריך כדי לסגת מעמדות בסיס בלי אפילו לזכור שאלו היו פעם עמדות בסיס. ועל הרקע של הנסיגה מהאזרחות אל האתנוס, פרסם אתמול (ג’) יוסי קופרווסר – למרבה הזוועה, פעם ראש אגף מחקר של אמ”ן; מאיזה מחסן של ד”ר סטריינג’לאב הם מגרדים את האפסים האלה? – מאמר שבו האשים את הרשות הפלסטינית בהסתה, בטענה החדשנית שהיא המציאה את העם הישראלי. אנחנו לא ישראלים, הכריז קופרווסר בגאווה, אנחנו יהודים. לומר שאנחנו ישראלים, זו הסתה.

הטענה שאין ישראלים איננה חדשה. הממשלה מעלה אותה פחות או יותר מיום היווסדה. בג”צ דחה פעם אחר פעם דרישות להכיר בעם הישראלי. משרד הפנים מכיר באומה האשורית, אבל לא באומה הישראלית. אבל הטענה של קופרווסר היא לא רק מטומטמת, לא רק בורה, לא רק מעליבה: שורה של ישראלים גדולים דרשו להכיר בהם ככאלה לאורך השנים, בולטת בהם שולמית אלוני. הטענה שלו, משולבת בהחלטת הממשלה מאמש, מבהירה שהטענה הרשמית של הממשלה – אין ישראלים, אבל ישראל היא מדינה שוויונית – לא עומדת. ברגע מבחן ראשון, ולא מבחן מסובך כל כך, התפיסה האזרחית קורסת – בלי דיון.

התפיסה שישראל יכולה להיות מדינה יהודית אבל שוויונית היתה תמיד תפיסה שקרית. הפלסטינים הישראלים ידעו היטב כמה שקופה התעודה הכחולה: היא לא הגנה עליהם מכדורי החמושים הישראלים בטבח כפר קאסם, ביום האדמה, במהומות אוקטובר 2000. פעם בדור, ישראל הבהירה בכדורי עופרת לתושביה הפלסטיניים שהם לעולם לא יהיו שווי זכויות, שלעולם היא תפעיל כלפיהם יותר אלימות משהיא מפעילה כלפי יהודים.

הפלסטינים הישראלים ידעו את זה תמיד. רדיקלים ישראלים למדו את זה מעט אחר כך. שאר הציבור עדיין בהכחשה, וכיוון שהוא בהכחשה הוא לא מסוגל לומר לאן אנחנו הולכים.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה המינוי של רוני אלשייך בעייתי

שלוש סיבות לכך שהמינוי החדש של ארדן ונתניהו בעייתי לא פחות מקודמו

אז לפני שבוע, גווע בקול נפיחה הרעיון למנות את הפשלונר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. הנער לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן שעלה לגדולה, גלעד ארדן, למד על בשרו שהירש הוא לא מהאנשים שהאגו שלהם מסוגל לעמוד בדחיה; הירש לא הסכים למשוך את מועמדותו, ארדן נאלץ לזרוק אותו. ואז הגיע מינוי גרוע אפילו יותר מהירש. במשך יומיים מגוחכים במיוחד, כלי התקשורת הישראלים לא היו רשאים לדווח על שמו של המפכ”ל המיועד; בוויקיפדיה העברית מחקו את הערך שהכיל את שמו. לפני שלושה ימים מותר היה סוף סוף לומר שהמיועד הוא רוני אלשייך, סגן ראש השב”כ.

ויש שלוש סיבות עיקריות מדוע מדובר במינוי בעייתי מאד.

א. אנחנו לא יודעים עליו כלום. רבאק, עד יום ראשון כל מי שהיה נוקב בשמו היה עובר על החוק. ועל אנשים שאנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא יכולים למתוח ביקורת ראויה.

אה, רגע, אתם אומרים, אנחנו דווקא יודעים. קוראים לו השועל או אבו עניבה או נער הבר המצווה, הוא ערמומי ותורם לצדקה, הוא היה מעורב בעשרות מבצעים מוצלחים? אז צר לי, אתם לא יודעים כלום. אתם חוזרים על דף המסרים שהוציאה לתקשורת לשכת ארדן. מדובר באיש בן 52 והוא לא השאיר שום חותם שהציבור יכול לבחון.

וכן, בחינה ציבורית היא לא איזה מטרד, איזה דבר שמפריע ל”משילות.” הממשלה, כזכור, אחראית בפני האזרחים. אלה זכאים לכמה שיותר מידע על הפעילות שלה, אחרת הבחירות הופכות להצגה ריקה. בלי מידע, אין אפשרות לבחור. אבל אזרחות שמתמצית בשלשול פתק פעם בכמה שנים היא אזרחות ריקה למדי.

מועמד לתפקיד כמו המפכ”ל חייב לעמוד לביקורת ציבורית, כי זו הדרך היחידה שתוודא שאנחנו לא קונים חתול בשק. מועמד שהחיים שלו התנהלו באור, ניתן לביקורת ציבורית ראויה. איזו ביקורת אפשר להעביר על אדם שאפילו שמו היה אסור לפרסום?

אה, תאמרו, אבל המינוי לא סופי. ועדת טירקל צריכה לאשר אותו. נכון. זוכרים מתי בפעם האחרונה ועדת טירקל אמרה “לא” למינוי כלשהו? לא? אל תתאמצו יותר מדי, לא היה אירוע כזה. ועדת טירקל היא חותמת גומי שאפילו לא מתאמצת להיראות כמו משהו אחר.

ב. המנטליות של המשטרה החשאית. משטרת ישראל היא כלי שבור. היא בהחלט צריכה אדם מבחוץ שינער אותה עד היסוד: משפטן, שופט בדימוס, תובע בכיר, שוטר שעזב את התפקיד לפני שנים ויש לו מושג מה צריך לתקן ואיך. אבל בדיוק כפי שאיש צבא הוא לא האיש המתאים לתפקיד, כך גם איש שב”כ הוא לא האדם המתאים לתפקיד.

זוכרים שהמשטרה הודיעה לאחרונה שהיא עצרה ארבעה פלסטינים ממזרח ירושלים בחשד לרצח של אזרח ישראלי בידוי אבנים? אז הייתי רוצה לראות את ההקלטות של החקירה. אבל אני לא יכול, כי החקירה בוצעה על ידי השב”כ והשב”כ מקבל פעם אחר פעם פטור מהקלטות של החקירות שלו. למה? כי כל ישראלי מכיר את הבדיחה על השב”כניק שהוציא הודאה משפן שהוא דב. רשמית, כמובן, הסיבה היא חשש לחשוף “שיטות חקירה” של השב”כ, אבל למשטרה החשאית אין באמת טכניקות חקירה שאין למשטרה הרגילה. יש לה רק טכניקות לחץ: עינויים ישירים ועקיפים, מעצר של קרובי משפחה, איום בשלילת רשיונות של קרובי משפחה. וזה לא משהו שאתה רוצה לראות בקלטת. אנחנו אוהבים את הלדעת-לא-לדעת; להתענג על הידיעה שיש אנשים גסים שמוכנים לעשות בשבילנו את מה שאנחנו יודעים שהוא פסול, אבל אנחנו לא רוצים לראות, לשמוע או להריח את זה.

וכשבכיר שב”כ מתמנה למפקד המשטרה, השיטות שהוא מכיר יבואו איתו. לא בהכרח בצורה ישירה: לא יותקנו שרפרפים נמוכים עם אזיקים במשטרת פתח תקווה בקרוב. אבל לא צריך הנחיות ישירות. די שחוקרים ידעו שהם יכולים ללכת עוד קצת, שהם יכולים להתעלל, קצת לענות, ולזכות לגיבוי. משטרת ישראל מספיק מושחתת, מספיק מתעללת באזרחיה, מכדי שנתיר לה – במישרין או בעקיפין – ללכת בעקבות השב”כ.

חושבים שזה מדרון חלקלק לא סביר? השיפוע כבר שם. שר המשטרה לשעבר, צחי הנגבי, הרהר בפומבי באפשרות של מעצרים מנהליים לעבריינים שהמשטרה לא מצליחה לחקור. היו גם מי שדיברו על סיכולים ממוקדים של עבריינים. והאמת, אם אתה מאמץ את ההגיון של “מלחמה בטרור,” זה אפילו הגיוני: למה שעבריין שמפוצץ רכב יקבל יחס ששונה מזה של מחבל שמפוצץ רכב? ומכאן כבר יגיע במהירות כל השאר.

ג. הלכלוך. בשב”כ ובשירותים דומים אוהבים לומר שהם “עושים את העבודה המלוכלכת” עבור הציבור, שהם נוגעים במה שאחרים אנינים מכדי לגעת. ובכן, במדינות דמוקרטיות האנשים שמתעסקים בלכלוך גם נשארים שם. הם מגיעים לפנסיה, כותבים ספר מצונזר פחות או יותר, וזהו. הם לא ממשיכים לתפקידים בכירים אחרים. מדינות שבהם בכירי המשטרה החשאית נכנסים לפוליטיקה או לתפקידים בכירים אחרים הן בדרך כלל מדינות מוחבארת’. ויש יותר מדי אנשי שב”כ בחיים הציבוריים שלנו גם כך. הדילוג הישיר מתפקיד בכיר בשב”כ לראשות המשטרה מפריע במיוחד.

לחלקים החשאיים של המדינה, שנמצאים מטיבם בסכסוך עם החלקים הדמוקרטיים שבה, יש נטיה לבלוע עוד ועוד שטחים. צריך לרסן אותם, ובהקדם.

הערה מנהלתית א’: לקחתי בשבועות האחרונים חופשה קצרה, והכתיבה בבלוג תהיה ספוראדית עד סוף עונת החגים. עם הקוראים הסליחה על ההודעה המאוחרת.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אש מן האטד: פרשת גל הירש

פרשת גל הירש מזכירה לנו לא רק שמדובר ביאיר לפיד של צה”ל, אלא גם את הרקבון שאחז במשטרה

השר לבטחון פנים ועניינים אסטרטגיים, גלעד “מי?” ארדן, הודיע בשבוע שעבר על מינויו של שכיר החרב בהווה והקצין הכושל בעבר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. נוצרה סערה, והיו לה סיבות טובות.

אין חולק על כך שמשטרת ישראל נמצאת במשבר. כמחצית מהניצבים שלה התפטרו או הופרשו, חלקם נחקרים. ממנה מקום המפכ”ל, בנצי סאו, היה מעורב עד צווארו בהרג אזרחים במהלך אירועי ספטמבר 2000. המשטרה צריכה ניקוי אורוות, משהו שיהיה קרוב יותר לפירוק שלה ושל כל התרבות שלה. והיא צריכה מישהו מבחוץ, או על כל פנים לא מהשכבה הנוכחית של ניצבים ותנ”צים, כדי להשלים את המשימה הזו.

אבל המישהו הזה לא יכול להיות איש צבא. בישראל נוטים לשכוח את זה, כי המשטרה זולגת לתוך הצבא והצבא לתוך המשטרה ושניהם מקבלים הנחיות מהמשטרה החשאית, אבל המטרות של צבא ושל משטרה לא רק שונות, הן גם מנוגדות. המטרה של צבא היא להפעיל כוח קטלני כדי לדכא התנגדות צבאית. המטרה של המשטרה היא לשרת את הקהילה ולוודא שהזכויות של חבריה נשמרות. אידיאלית, חיילים יהרגו את חיילי האויב ללא נפגעים; שוטרים צריכים לבצע מעצר וחקירה, לא הרג. מבחינתם, הרג הוא אמצעי אחרון, ואלא אם מדובר בסכנת חיים ממשית, מדובר בכשלון.

משטרת ישראל, וזה תהליך בלתי נמנע לאור ההחלטה האסטרטגית שקיבלה ישראל לספח בשקט את הגדה המערבית, הופכת לכוח צבאי למחצה. אלה כוחות שאולי מצטיינים בדיכוי, אבל הם כשלון קשה בחקירות – לא במקרה, המודיעין בגדה מגיע מהמשטרה החשאית. אם רוצים להחזיר את משטרת ישראל לתפקד כמשטרה, ולא כסוג של גיבוי של צה”ל, כנראה שלא כדאי להעמיד בראשה יוצא צה”ל.

גנרלים לא מבינים בחקירות, לא מבינים בזכויות, לא מבינים במשפט – לא מבינים בשום דבר שהמשטרה עושה. מהבחינה הזו, ההתייחסות של הירש לשוטרים (בהודעה הרשמית שלו על הסכמתו לתפקיד) כאל “לוחמות ולוחמים” היא סימפטומטית. האמונה שגנרל יוכל להציל את המשטרה היא אמונה מיסטית בכוחו של המנהל, התפיסה שאומרת שאתה לא צריך לדעת כלום על העסק שלך, אתה רק צריך לדעת “לנהל.”

אבל גם אם הוחלט משום מה לקחת איש צבא לתפקיד, אסור שהאיש הזה יהיה גל הירש, ומכמה סיבות.

1. הוא כשלון מהדהד. גל הירש פיקד על אוגדה במהלך מלחמת לבנון השניה. בנאום ההתפטרות שלו – שבוצע כמקובל אצלו דרך מקורבים, והגיע שניה לפני פרסום דו”ח קטלני – הוא ייבב שהוא פיקד על תשע חטיבות.

ולמרות זאת, האוגדה שלו נכשלה בכל מה שהיא ניסתה לעשות. אני לא מדבר אפילו על הפקודות המטומטמות שלו ערב החטיפה בלבנון וההחלטה האווילית לבצע מרדף באמצעות טנק, שגררו כנראה את הממשלה למלחמה; פשלות כאלה יכולות לקרות לכל מפקד. אני מדבר על החודשיים שבאו אחר כך, שבהן האוגדה שלו התברברה, לא השיגה מטרות, והאוגדונר שלה שיקר למפקד שלו על המיקום שלו ועסק קדחתנית בשליחת מסרונים לעיתונאים. הירש טוב בדיבורים – הוא מעין היאיר לפיד של צה”ל – אבל מאחוריהם אין כלום. אם התפיסה היא שהוא מנהל מוצלח, אז בואו נאמר שבפעם היחידה שהוא התבקש לפקד על כוח גדול – אוגדה – הוא לא עמד במטלה. אין שום ראיות שהוא יודע לנהל משהו גדול.

2. הוא מ”פ שעלה לגדולה. חמושי צה”ל שאיתרע מזלם לשרת תחת פיקודו של הירש דיווחו בשבוע האחרון שהוא פינטז בפניהם על כך ש”האוגדה תתגנב ללבנון” ושאמר לשריונרים שהוא רוצה שהם “יתגנבו עם הטנקים” וש”יהיו כמו בדואים.”

אדם שחושב שאוגדה יכולה להתגנב, או שאפשר להתגנב עם טנק, מעיד על כך שקודם כל, הוא לא יצא מגיל ההתבגרות, ושנית שהוא לא מכיר את הפיקוד שלו. אמנם, קשה להאשים פה את הירש: הוא לא שירת ארוכות בתפקיד מטה חשוב (בצה"ל, תפקידי המטה נחשבים לנחותים לעומת פיקוד), והפיקודים השונים שלו כללו בעצם פיקוד על אוסף של פלוגות או אפילו כוחות קטנים יותר. זו לא בעיה של הירש; זו בעיה של רוב צה”ל.

3. כי הוא היה שותף לפוטש. במאמר שפורסם הבוקר ב”הארץ”, מתאר רביב דרוקר כיצד הירש התגאה בפניו שכמח”ט בנימין, הוא פשוט איין את הפקודות של הממשלה כשאלה לא מצאו חן בעיניו (גרסה חינמית, ומפורטת יותר, אפשר לקרוא כאן.) הפסקה הרלוונטית של דרוקר ראויה לציטוט במלואה:

“הירש הסביר לי שהוא ידע שהאינתיפאדה באה ולכן, ברגע שהתחילה אלימות, הוא החליט לסגור את כל היציאות מהכפרים הפלשתינאיים. למה? ככה. כי הוא החליט. אני גם חסמתי את כל עוטף ירושלים, "בלוק", כבר בתחילת הלחימה, טען בגאווה מח"ט בנימין, "חסימה טוטאלית. לא נתתי לאף אחד לזוז מטר". לא, הוא לא עדכן את מפקד האוגדה, הודה הירש וגם לא את אלוף הפיקוד וכן, הוא ידע שזה מנוגד למה שהדרג המדיני רצה באותה תקופה, אבל עם כל הכבוד לדרג המדיני (ואין כבוד, מסתבר), הוא יודע יותר טוב והוא החליט וזה מה שיהיה. מפעם לפעם, המשיך הירש, קיבלו המטומטמים למעלה, אתם יודעים ראש הממשלה והקבינט, החלטות על הקלות, אבל לא איש כמו גל הירש ישתף עם הטירוף הזה פעולה. אני מתרתח, הוא הסביר לי ואחר כך סיפר בגאווה איך הוא פשוט מסמס את ההוראות. הזזתי קצת את הטנקים אחורה, כדי שסי אן אן יצלמו ואז החזרתי אותם לאותם מקומות. הקלות אלק.”

כלומר, מח”ט בצה”ל החליט על דעת עצמו שמדיניות הממשלה לא נראית לו, אז הוא ביצע סירוב פקודה מסיבי והפעיל מדיניות משלו – מדיניות שהיתה מנוגדת למדיניות הורדת הלהבות של הממשלה. מי שראה את “מיליון קליעים בספטמבר” יודע שממשלת ברק איבדה שליטה על הצבא; הירש היה חלק מרכזי באובדן השליטה הזה. הוא לא היה לבד, כמובן: דרוקר ושלח תיעדו בספרם היטב כיצד קיבלו הירש ודומיו גיבוי מלא מהרמטכ”ל מופז.

במדינה שבה לא בוצע פוטש צבאי מרצון, הירש היה למצער מבלה שנים ארוכות בכלא; במדינה עם מסורת של משמעת צבאית, היו שואלים אותו אם הוא רוצה סיגריה אחרונה והוא היה מתבקש לבחור בין עם כיסוי עיניים או בלי. בישראל הוא איכשהו קודם, ועכשיו הוא מועמד לתפקיד המפכ”ל.

4. כי הוא פרזנטור. הירש לא הוכיח יכולת תפקודית יוצאת דופן, אבל הוא טוב בדיבורים והוא מסוגל לאלתר מצגת תוך דקות – ולא משנה שלמצגת אין קשר למציאות, זה עדיין מאד מרשים. מצד שני, אדם שמסוגל לחרטט משהו כזה

"האוגדה תבצע הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה, התנפלות, התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים ("נחילים") תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשתלטנות”

כפקודת מבצע, לא ראוי להיות בשום תפקיד. ודאי לא בתפקיד שבו הוא אחראי על חיי אדם.

5. כי הוא שכיר חרב. בתשע השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השניה, הירש התפרנס ממכירת טכנולוגיות הרג. לחברה שלו הוא קרא דפנסיב שילד החזקות; הירש מרבה להתפאר בכך שהוא בחר את השם למבצע “חומת מגן”, ובעולם שבו הוא חי – עולם צריבת התודעה וההשתבללות – לבחירת שם יש משמעות כמעט מיסטית. החברה עצמה, כך נודע בימים האחרונים, נמצאת תחת חקירות בינלאומיות. בחשד למה? ככל הנראה השטיקים הרגילים של שכירי חרב: שוחד ורכישת מכרזים.

[…]

ואחרי שכל זה נאמר, אם יש משהו שהוא מסריח יותר מההבאה של גנרל שחצן, כושל, פוטשיסט ועילג לפיקוד על כוח אזרחי, הרי שהוא ההתנהלות של המשטרה. משטרת ישראל הודתה למעשה שהיא קיבלה מידע מגורמים זרים על הירש לפחות מאז 2013 – ולא עשתה איתו כלום. עכשיו, פתאום, כשהירש מאיים על מה שהנהגת המשטרה רואה כזכותה המולדת – להביא לכך שמפכ”ל ייבחר משורותיה – פתאום צץ החומר הזה. ועכשיו, כמובן, אין מנוס מלדון בו. ודיון כזה מטבעו ייקח זמן, מטבעו ימסמס את הסיכויים של הירש להפוך למפכ”ל.

בשלב מסוים, כוחות משטרה מאמצים לעצמם חשיבה כנופייתית. הבעיה של “מי ישמור על השומרים” עתיקה כימי אריסטו. זו הסיבה שמדינות חופשיות מרסנות את המשטרה שלהן ומציבות אותה תחת פיקוח וביקורת הדוקים. משטרה שיכולה לשמור לעצמה מידע כזה על אנשים, ולשלוף אותו במידת הצורך, הפסיקה להיות משטרה והפכה לכנופיה של סחטנים. אנחנו? לחקור סוחרי נשק מקושרים? שמכירים עיתונאים? לא יקרה בחיים, אלא אם הם יאיימו על ההנהגה שלנו.

ופירוק הכנופיה הזו, הפיכתה של המשטרה לכוח אזרחי שמשרת את הקהילה ולא את עצמו, צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של המפכ”ל הבא. הוא יזדקק לכל הסיוע שהציבור יכול לתת לו, כי הוא מתמודד לא רק עם כנופיה מושחתת עד העצם, אלא גם עם ממשלה שממש לא אוהבת משטרה עם כוח חקירה מתפקד.

האיש יצטרך להיות הגון – ובו זמנית אדם שמכיר את המערכת היטב. שאי אפשר יהיה לסבן אותו בקלות. יש כמה אנשים כאלה, ואת כולם הצליחה המשטרה להגלות: נצ”מ אפריך “קרמשניט” ארליך, חושף השחיתויות שהיום נמצא במכבי האש; ניצב משה מזרחי; ומספר אנשים דומים.

זה מה שאנחנו צריכים. לא פרזנטור עם עלי תאנה על הכתף. אז אחרי שיגמרו לכתוש את הירש – והוא הרוויח את הכתישה הזו ביושר – צריך להיאבק על הדבר האמיתי: המפכ”ל שיחזיר את המשטרה לאזרחים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מענים בשם ה-hasbara

ממשלת נתניהו מתכוונת לענות עצירים פלסטינים כדי למנוע נזק למעמדה של ישראל. זה הגיונו הסופי של טירוף ה-hasbara

באחת הסצינות החזקות ביותר בסרט “הקרב על אלג’יר,” שלגמרי לא במקרה נאסר להקרנה בישראל עד אמצע שנות השמונים, נשאל המג”ד הצרפתי מת’יה האם אנשים עוסקים בעינויים. הוא משיב בחדות: “עינויים הם לא ביטוי שאנחנו משתמשים בו,” ומיד מסביר שוודאי, אנשיו עוסקים בעינויים. אי אפשר לנהל את מלחמת הגרילה אחרת. מה אתם חושבים, הוא שואל את העיתונאים ההמומים, איך אתם חושבים שאפשר לעשות את זה אחרת? כשאתם תומכים במלחמה, אתם צריכים לדעת מה המחיר שלה. מת’יה דוחה בזעם את הטענה שהוא ואנשיו סאדיסטים או דומים לנאצים: חלק מאיתנו יוצאי רזיסטאנס, הוא אומר, חלק מאיתנו שורדי בוכנוולד. אנחנו לא סאדיסטים, רק עושים את המטלה שלנו. המטלה שאתם שלחתם אותנו לבצע. וכמובן, כפי שמראה יפה רגע השיא של “שלטון החוק”, גם השופטים מודעים לעובדה שהעצירים שמובאים לפניהם עברו עינויים – ואין להם ברירה אלא להעלים עין.

זו החוקיות האכזרית של מלחמת גרילה: היא יוצרת ברוטליזציה, מכוונת או לא, של הצדדים הלוחמים. לא פעם יבחרו המתקוממים לעשות מעשה ברבריות כדי לגרות תגובת-יתר של החמושים שניצבים מולם. זה לא מסובך במיוחד, וברבריות-הנגד של הכובשים תשמש כאמצעי גיוס כלפי אותו חלק של האוכלוסיה שבחר לעמוד מן הצד, מרצון או מפחד, ובמקביל תחסל את הלגיטימיות של הכובש. ובהתאם, עינויים – שרשמית הם אמורים להוציא מידע, אבל תמיד נלווה להם צד של הטלת אימה, של הבהרת הסכנה שבהתנגדות – הופכים לשגרתיים. אם פעם בוצעו עינויים על ידי השב”כ בלבד, לפני כחמש שנים אמר מפקד חטיבת כפיר (חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל), איתי וירוב, לבית משפט צבאי שהוא התיר לחייליו לענות כדרך שגרה. בתגובה, הוא קודם, כמובן לאחר שהעיד עדות שקר.

אז הישראלים כבר התרגלו לכך שהכיבוש מצריך עינויים כדרך שגרה, וכבר לא מדברים על זה. לא מדברים על מה שמת’יה התכחש לו: שגם יוצאי מחנות ריכוז וגם מי שסיכנו הכל במלחמה בכובש מסוגלים, תוך זמן קצר להדהים, להשחית את עצמם. אבל עכשיו מורידה אותנו ממשלת נתניהו, בהנהגת השר לבטחון פנים, לעניינים אסטרטגיים ולהסברה גלעד ארדן – חי נפשי שלא המצאתי את התואר הזה – לשפל חדש. היא אישרה אתמול (א’) את הצעת החוק שתדרוש מרופאים להזין בכפיה שובתי רעב.

הסתדרות הרופאים מיהרה להודיע שהיא אוסרת על רופאים לשתף פעולה עם החוק הזה, משום שהזנה בכפיה היא עינויים והם אסורים, בין השאר, על פי הצהרת טוקיו. בתגובה הודיע סגן שר הבריאות ליצמן – כן, יש לנו שר hasbara אסטרטגי, אבל אין לנו שר בריאות – שזה לא יעלה על הדעת, כי “קריאה פומבית לסירוב חוק מהווה פגיעה אנושה בשלטון החוק.”

שווה להתעכב בקצרה על הגיחוך שבהצהרה. ליצמן הוא סגן שר הבריאות ולא שר הבריאות כי המפלגה שלו, יהדות התורה – היורשת, אחרי כמה התפצלויות אמבה, של אגודת ישראל ההיסטורית – לא מוכנה להכיר בלגיטימיות של המדינה הציונית, ובהתאם לא מוכנה לקבל תפקיד של שר. אז הנציג של המפלגה שלא מוכנה להכיר בלגיטימיות של ישראל מטיף לנו על שמירת חוק. הנוכחות של ליצמן בממשלה, אגב, צריכה לשים בפרופורציות את המאבק של ממשלת נתניהו ב”דה לגיטימציה”: היא מכילה בכיף נציג של מפלגה שמעולם לא קיבלה את מדינת ישראל כלגיטימית.

ואחרי זה, הנקודה העיקרית היא זו: החוק מכוון במפורש כנגד שובתי רעב פלסטינים. רובם הגדול של אלה הם עצירים מנהליים, כלומר אנשים שלא רק שלא הורשעו בדבר, גם לא הועמדו לדין. ארדן, שהתחיל את הקריירה שלו כנער הטריקים המלוכלכים של אביגדור ליברמן ומעולם לא היה הגבינה החדה במזווה, אמר ש”האסירים הבטחוניים מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לפיגוע התאבדות מסוג חדש באמצעותו יאיימו על מדינת ישראל.”

שימו לב למעבר על דיבור על מניעת טרור. פתאום, “פיגוע התאבדות” הוא לא מצב שבו אדם מפוצץ את עצמו כדי לרצוח אנשים אחרים; הוא סתם מצב שבו אדם מרעיב את עצמו למוות. הוא לא פוגע באף אחד אחר, אבל במדינה שבה hasbara הפכה למחלת נפש קולקטיבית, עצם הבחירה שלו להתאבד היא “פיגוע התאבדות.” ואם פעם היינו מענים כדי, רשמית, למנוע רצח של אזרחים, עכשיו אנחנו מענים כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של המדינה.

ורק במדינה שאיבדה את זה לגמרי, יכול אדם – אפילו תעודת עניות למין האנושי כמו גלעד ארדן – לחשוב שהדרך הנכונה להציל את שמה הטוב של מדינת ישראל היא להכריז על מדיניות רשמית של עינויים. ספק אם היה גול עצמי מרהיב כזה. אסירים ישבתו רעב, יוזנו בכפיה – אפשר לסמוך על מדינת ישראל שתמצא רופאים שיענו בשבילה; כל משטר מוצא כאלה – ואולי הם לא ימותו, אבל הם יספקו כותרות יומיות על עינויים. ה”אולי” חשוב פה: ישראל הפעילה מדיניות של הזנה בכפיה בשנות השמונים, וחזרה בה אחרי מספר מקרי מוות. כלומר, הזנה בכפיה היא, בשיעור ניכר של המקרים, המתה בעינויים.

ואם מישהו מטומטם מספיק לחשוב שמה שעבר בשנות השמונים יעבור גם היום, אם מישהו חושב שההמתה בעינויים הזו לא תעלה שוב ושוב לכותרות, כנראה שקוראים לו גלעד ארדן.

צריך להבהיר: מי שיישם את המדיניות הזו, ומי שיחוקק אותה, הוא פושע נגד האנושות, וככזה הוא גם יועמד לדין. לא עכשיו, לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים – אבל הוא יועמד לדין. וחובה על כל פטריוט ישראלי, מי שנאבק על נשמתה של ארצו, לספק את שמותיהם של הפושעים הללו למי שיוכל להביא להעמדתם לדין. מי שיקדם את המדיניות הזו, מנתניהו ומטה, צריך לדעת שלא תהיה מחילה, לא תהיה חנינה, לא תהיה חסינות. הוא יירדף. הוא יחיה חיים של פושע והוא צריך להתרגל לכך מעכשיו.

יש לנו שסתום בטחון אחרון. הכנסת תעביר את החוק. יאיר לפיד מנסה הרי לאגף את נתניהו מימין, והסיעה שלו הרי תמכה בחוק גם בגלגול הקודם שלו. החוק יעבור. ואז הוא יגיע לשולחנו של הנשיא, ראובן ריבלין.

סרב לחתום עליו, רובי. סרב לחתום. קנה את עולמך בשעה אחת. אתה אדם הגון. הוכחת לנו את זה בשנה אחת שבה עשית פי שבעה משעשה קודמך בשבע שנים. אל תתן לדמותה של מדינת ישראל להפוך לשילוב של גלעד ארדן ורופא עלום שם מאיזה מחנה ריכוז. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ועוד דבר אחד: בימים אלה גוסס בבית החולים אסף הרופא משביתת רעב העציר המנהלי חדר ענדאן. הדרישה שלו היא משהו שכל אדם הגון צריך לתמוך בו: להיות מועמד לדין, או להשתחרר. עוד פרטים אפשר לקרוא כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל בפני הקוראים על ירידת קצב הכתיבה בבלוג. עומס עבודה.

(יוסי גורביץ)

הכו בעזתים והצילו את ישראל

גלעד ארדן, שבעוונותינו נבחר לתפקיד בכיר יותר מתופס כלבים, שלח בימים האחרונים מכתב לתקשורת ולשרי הממשלה. במכתב, שמיועד לכסת"ח את ארדן ואת המשרד שלו לקראת הפסקות החשמל הצפויות בקיץ, מציע ארדן פתרון שאם לא יפתור את בעיית חוסר החשמל, לפחות יאפשר לישראלים להרגיש שהם דפקו מישהו אחר: הוא מציע להפסיק את הזרמת החשמל לעזה. לא, גם בלי שום פרובוקציה מצד העזתים.

בואו נדבר על המשמעות של זה. כרגע, ישראל מספקת כשליש מתצרוכת החשמל של עזה. יישום ההצהרה של ארדן משמעו שבתי חולים יתקשו לתפקד, שמערכות טיהור שפכים ואספקת מים יפסיקו לתפקד, ושכל מיני אנשים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד פרט לכך שהם נולדו לעם שחלק מבוחרי הפריימריז של ארדן רואים כעמלק, ימותו. סתם. כשתצטרכו לנפנף בידיים בחום של 39 מעלות ולקוות שהחשמל יחזור לפני שתצטרכו להשליך את תכולת המקרר שלכם, ארדן מקווה שלא תחשבו על המחדלים שלו ושל חבר מרעיו אלא על העובדה שהם דפקו עוד קצת את אחת האוכלוסיות היותר דפוקות גם ככה.

בצדקנות, ארדן מוסיף ש"לא מדובר בסנקציה נגד עזה ובטח שלא כנגד תושביה אלא צעד בסיסי הנדרש מתוך הכרה מלאה כי 'עניי עירך קודמים'". הוא אפילו הדגיש את הטקסט הזה במקור, אולי מתוך מחשבה לא נעימה שאיזה טריבונל עשוי, בעגלא ובזמן קריב, לשאול אותו שאלות קשות על המכתב. עוד נחזור לדאגה של ארדן לעניי עירו.

בינתיים, הבה נסתכל על העובדות. ישראל כבשה את רצועת עזה, בניגוד לרצון תושביה, ביוני 1967. זו היתה הפעם השניה שבה כבשה ישראל את הרצועה. היא שלטה בה במשך יותר מ-38 שנה, עד שעזבה אותה – ללא תיאום, ובכוונה ללא תיאום – בספטמבר 2005. במשך 38 השנים האלה, היא הקפידה לוודא שבעזה לא יתפתחו תשתיות כלשהן. העזתים נועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, עובדים זולים בישראל. כמי ששירת בדיר אל בלאח, אני יכול להעיד שתשתיות מים מתוקים הגיעו למקום רק ב-1991, כלומר 24 שנים לאחר תחילת הכיבוש. הרמזור הראשון הועמד בחאן יונס ב-1990, והוא כל כך הפתיע את התושבים שהוא גרם מיד לתאונת דרכים.

ישראל שלחה קולוניסטים ("מתנחלים") לרצועה, והללו השתלטו תוך זמן קצר על כרבע מהקרקעות הראויות לעיבוד ברצועה ועל כשליש מהמים שלה. כשבאה השליטה הישירה הישראלית בעזה לקיצה, היו ברצועה כמיליון וחצי תושבים וכ-8,000 קולוניסטים, שרובם התקיימו לא מחקלאות – למרות האגדות שיספרו על עצמם אחר כך – אלא מעבודה במועצה המקומית. בגוש קטיף, נזכיר, היו 1,200 משפחות, כלומר כ-2,400 בגירים ברי תעסוקה. מתוך אלה, 1,800 עבדו במועצה המקומית – יחס של עובד אחד על כל ארבעה תושבים. לא פלא שהם רצו את המועצה המקומית שלהם בחזרה; לא פלא שבלעדיה הם לא מוצאים עבודה. הם התקיימו על חשבוננו.

ישראל, כמי ששלטה ברצועה במשך רוב שנות קיומה של זו כיחידה טריטוריאלית עצמאית, אחראית למצב התשתיות בה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא הפציצה את תחנת הכוח שלה ומנעה במשך זמן רב את שיפוצה. ככזו, היא מחויבת לספק לעזה חשמל. זו לא אמירה שלי: זו עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל בבג"צ, מלווה בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, שאוסרת על הפסקת החשמל לרצועה. בג"צ קבע שכתוצאה "מהמצב שנוצר בין מדינת ישראל ובין שטח רצועת עזה אחרי שנות השלטון הצבאי באזור, אשר בעקבותיו נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת עזה באספקת החשמל מישראל." ככה זה: לכיבוש ונישול של אוכלוסיה גדולה, תוך דיכוי יכולת היצור שלה, יש מחיר. עכשיו ישראל משלמת פרומיל ממנו.

האם ארדן לא ידע על כך, קודם ששלח את המכתב שלו? האם ידע והתעלם, סמך על כך שאף אחד לא יבדוק את העובדות? כלומר, האם הוא היה רשע או בור? במקרה של ארדן, אני נוטה להאמין שהוא נבל, אבל זה פחות חשוב. השאלה המעניינת היא למה ארדן בכלל צריך לבזוז את החשמל שמדינת ישראל מחויבת לספק לעזתים.

למה יש לנו משבר חשמל? כי האוכלוסיה גדלה בעקביות אבל אין לנו תחנת כוח חדשה. למה אין לנו תחנת כוח חדשה? הממשלה הרי אישרה הקמה של כזו ב-2003 והיא היתה אמורה לקום כבר ב-2008. מכמה סיבות. הראשונה שבהן היא התנגדותו של משרד האוצר לרעיון של תשתיות ציבוריות. האוצר השתמש בשיטה של דחיות, בתואנות שונות, כדי לעכב את בנייתה. אחר כך הוא גדע את רגלי חברת החשמל בכך שהודיע שהמדינה לא תשתתף בהוצאות של בניית תחנת הכוח – כאילו משרד האוצר היה מהאו"ם, כאילו המטרה שלו היא לדאוג לרווחת תושבי מדינת ישראל. האוצר דרש שחברת החשמל תממן את הקמת התחנה בעצמה; ומאחר והממשלה הזו לא מייצגת את האינטרסים של הציבור אלא של כת היד הנעלמה, זה בדיוק מה שקרה. וזו אחת הסיבות לעליית מחירי החשמל.

מותר לחשוד שהדחיה בבניית תחנת הכוח לא נובעת מרצון אמיתי כלשהו של האוצר לחסוך כמה זלוטס. כשהאוצר רוצה, הוא יודע להעלים עין מהוצאות: למשל, הכנסת אישרה העברת 850 מיליוני שקלים ל"קידום התיישבות" לפני שבוע והאוצר לא עשה רעש. חברת החשמל, עם ועד עובדים חזק ולעתים ברוטלי, הוא מטרה ישנה של נערי האוצר. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר, השווה את חברת החשמל לספינת מלחמה נאצית. הממונה על השכר באוצר לשעבר, אילן לוין – מי ששלח את הרופאים לעבוד בשתי משמרות – הודה בראיון פרישה שנערך לאחרונה שלעתים האוצר "מייבש" את החברות הציבוריות עד שהעובדים נשברים ומשתפים פעולה.

זו הצהרה מדהימה. לוין הודה בעצם שהאוצר פועל נגד האינטרסים של הציבור הישראלי בשם האידיאולוגיה שלו. מה משמעו של "ייבוש"? משמעו שהאוצר לא מעביר לגוף הציבורי את התקציבים שהוא זקוק להם כדי לתפקד כראוי. תוך זמן לא רב, הוא מפסיק לתפקד כראוי – ואז עולה הזעקה שמדובר בגוף ציבורי עצל וכושל, שיש להפריט אותו. זה בדיוק מה שעשה משרד האוצר עם הכבאים, למשל. לוין הוא מחבל (Saboteur), שמועל בחובתו כעובד ציבור ופוגע בו במכוון כדי לקדם את האינטרסים של האנשים היחידים שמרוויחים מהפרטה: האוליגרכיה של בעלי ההון. ולווין לא לבד. כשיתחילו הפסקות החשמל בשיא החום, זכרו את לוין ואת חבר מרעיו במשרד האוצר. הם יהיו אחראים לאסון שלכם הרבה, הרבה יותר מהעזתים.

גם המשרד להגנת הסביבה (זוכרים איך קראו לו פעם המשרד לאיכות הסביבה? אז זה כנראה לא היה לוחמני מספיק) נושא באחריות מסוימת לעיכוב בניית תחנת הכוח. לשבחו ייאמר שהוא ניסה לעשות את תפקידו ולמנוע מתושבי ישראל זיהום שייגרם כתוצאה משימוש בפחם. ארדן יודע היטב שאף אחד לא יזכור את זה כשהמקררים יפסיקו לעבוד, הוא יודע היטב שמשרד האוצר הוא טפלון, והוא יודע שיש סיכוי טוב שהוא יהפוך לשעיר לעזאזל.

אבל כשזה יקרה, הוא יוכל לומר שהוא ניסה להציל את תושבי ישראל מספיגת עוד זיהום בכך ששלח פלסטינים בעזה אל מותם. והוא מקווה שהוא יוכל להפוך את הציבור הישראלי לאספסוף צמא דם, שישמח על העובדה הזו ויתנחם בה.

מה שהופך אותו לאחת מצורות החיים הפחות סימפטיות שמאכלסות את הממשלה הנוכחית. במחשבה שניה, אני מעדיף אדם הומני יותר כתופס כלבים.

הערה מנהלתית: ביום שישי האחרון אמרתי כמה מילים בפאנל בכנס השמאל הישראלי. מי שמעוניין יוכל לראות סרטון של הדברים כאן.

(יוסי גורביץ)