איווה, מדינה ששמה קשה מאד לכתיבה בעברית, איננה מדינה אמריקנית יצוגית. אוכלוסייתה קטנה, רוב מוחלט של תושביה – למעלה מ-95% – הם לבנים, וחלק ניכר מהם חקלאים שפרנסתם היא גידול תירס. ובכל זאת, איווה תשחק תפקיד קריטי בבחירת הנשיא האמריקני הבא.
ההליך – ה"התוועדות", caucus – שיתחיל מחר בערב, יהיה משונה, ואולי ארכאי יהיה ביטוי טוב יותר. חברי המפלגות יתכנסו, איש בעיירתו, בשעת ערב מאוחרת ובמזג אוויר קפוא, במבנה ציבורי. שם יתחיל ריטואל ההתוועדות: הנוכחים ינסו לשכנע, איש בתורו, את האחרים כי דווקא המועמד שלהם, הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך, ראוי להיות מועמד המפלגה לנשיאות. לאחר שעות של דיונים, תיערך ההצבעה: כל משתתף ילך לפינה מסוימת של החדר, שנקבעה עבור המועמד שלו. בוחרים שתמכו במועמד שקיבל פחות מ-15% מהקולות, יתבקשו להשתתף בהצבעה שניה.
כ-120,000 דמוקרטים וכ-90,000 רפובליקנים, מאחת המדינות הפחות יצוגיות בארצות הברית, צפויים להשתתף בהתוועדויות מחר. מספר זעום על פי כל קנה מידה: בבחירות הנשיאותיות האחרונות, הצביעו כ-120 מיליון בוחרים. ואף על פי כן, איווה הקטנה, ולאחריה ניו המפשייר הזעירה, מחזיקות במידה חסרת פרופורציה של השפעה על הבחירות. המועמדים שינצחו בהן, וראשית באיווה, יקבלו כוח-זינוק עצום, ויגיעו לפריימריז הבאים מעמדת כוח. המפסידים, כמובן, יאבדו גובה.
מאחר ומדובר בהתוועדות, ולא בבחירה מהירה וישירה; ומאחר ורבים מן המגיעים לדיונים טרם החליטו סופית במי יתמכו; ומאחר ובעבר, רבים מן המצביעים שינו את דעתם בעת ההתוועדות – יהיה אווילי לנסות לקבוע מי ינצח. אבל אנסה לתת קווים כלליים – שבהחלט יתכן כי יתבדו בבוקר יום שישי.
* * * * *
בחירות 2008 נערכות בסימן החורבן שהשאיר אחריו ג'ורג' וו. בוש, שדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארצו לשפל חסר תקדים; שהוציא אותה למלחמת שולל אחת, ושזמם שניה; שהרס את צבאה; שממשלו היה כנראה המושחת ביותר מאז זה של גראנט; שמילא את שורות הפקידות באפסים חדלי אישים, ושלא הצליח למנוע את החרבתה של עיר גדולה ועתיקה; שהפך מדיניות שקבע נשיאה הראשון של הרפובליקה, והתיר עינויים; שביטל שורה של חירויות בסיסיות, ביניהן ההבאס קורפוס (שר המשפטים המתפטר שלו, אלברטו גונזלס, באחד מרגעי השפל של הממשל, אף ההין לומר את דבר ההבל שהעובדה שהחוקה קובעת שהבאס קורפוס לא יוקפא אלא בעת פלישה או מרד, אין פירושה שהבאס קורפוס הוא זכות חוקתית); שבמהלך כהונתו הטיל רק פעמיים וטו – פעם אחת על מחקר בתאי גזע שהיו עשויים להציל חיי אדם, פעם שניה על חקיקה שהיתה מבטיחה שמיליוני ילדים היו נהנים מביטוח רפואי בסיסי – וכל זאת בשם השמרנות הרחומה.
הנחת הבסיס בבחירות הללו היא שהרפובליקנים הולכים לחטוף בעיטה בראש, שכמוה לא נראתה מאז הבחירות שלאחר התפטרותו של ניקסון. כמובן, המפלגה הדמוקרטית ידועה ביכולתה עוצרת הנשימה לחטוף תבוסה ממלתעות הנצחון, אבל אם גם הפעם היא תפסיד – אולי הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. מתוך הנחה אופטימית זו, אטפל במועמדים הרפובליקניים במהירות ובקצרה.
* * * * *
שני המועמדים הרפובליקניים המובילים באיווה הם שני טיפוסים נאלחים, מיט רומני ומייק הקאבי, שניהם מושלים לשעבר (של מסצ'וסטס וארקנסו, בהתאמה). לרומני יש יתרון משמעותי: הוא מולטי-מיליונר שכבר שפך 80 מיליונים באיווה. יש לו גם שורה של חסרונות בולטים, שמסבירים מדוע הוא צריך להיאבק בשיניים וציפורניים מול מועמד שאין לו כסף לפלאפל.
ראשית, הוא מורמוני, כת מאוסה וחשודה (בסקר שנערך לאחרונה, 95% ידעו שרומני הוא "המועמד המורמוני"); שנית, הוא שינה כל כך הרבה עמדות במהלך הקמפיין, ונתפס בכך, שהאמינות שלו נחותה מזה של סוחר מכוניות משומשות (בזמנו, הוא רץ משמאל לטד קנדי, מהליברלים שבסנאטורים, במסצ'וסטס); ושלישית, הוא נתפס בשורה של שקרים אומללים.
הקלאסי שבהם היה כאשר טען שהוא "ראה את אביו צועד עם מרטין לות'ר קינג". מטרת השקר הזה היתה לחפות על העובדה המרשיעה שהכנסיה המורמונית היתה ארגון גזעני רשמי עד 1978 – כשרומני היה חבר פעיל בה. דא עקא, שהסתבר שאביו של רומני מעולם לא צעד לצד קינג; לכל היותר, הוא הגיע ללוויה שלו. זה לא מעט בכנסיה גזענית, אבל לא בדיוק אותו דבר. כשעומת רומני עם העובדה הזו, הוא טען שהמילה "ראיתי" היתה מטאפורית.
הקאבי הוא הדבר הכי דומה לג'ורג' בוש במירוץ הנוכחי: מטיף בפטיסטי כריזמטי, שמחזיק בעמדות "שמרניות רחומות" (כשנשאל אם הוא תומך במניעת חינוך מילדיהם של מהגרים, הוא התמרמר ואמר שהוא לא מתכוון להעניש ילדים שלא חטאו – "אנחנו יותר גדולים מזה".זו היתה עמדה לא פופולרית). הוא, כמובן, מכחיש-אבולוציה, והפגין בורות מזעזעת בשורה של נושאי מדיניות חוץ.
הממסד הרפובליקני מתעב את הקאבי, והוא משיב לו באותו מטבע. לאחרונה אמר במפורש שהממסד בז לפונדמנטליסטים, אבל מחזר אחרי קולותיהם – ולאחר הבחירות שוכח מהם. לרטוריקה הכמו-פופוליסטית הזו יש קונים (חשבו על "נאום הקופים" של דוד לוי), והקאבי מחפה על חולשתו בכריזמה, בכשרון נאום, בנגינה על גיטרה ובשורה של גימיקים – שהידוע שבהם הוא תשדיר משותף ומלא הומור עצמי עם צ'אק נוריס. הקאבי אף העז למתוח ביקורת על ניהול המלחמה בעיראק.
שני המתמודדים הבולטים האחרים בקרב הרפובליקנים הם ג'ון מק'קיין ורודי ג'וליאני. שניהם בצרות ניכרות ואף אחד מהם לא צפוי לזכות באיווה. השמרנים הדתיים חושדים במק'קיין – והציבור הכללי לא מקבל את עמדתו באשר למלחמה בעיראק (הוא חושב שצריך להמשיך בה). ג'וליאני סובל מתסמונת אהוד ברק: ככל שהבוחרים נחשפים אליו יותר, כך הם רוצים בו פחות. התנהגותו קפריזית, ולאחרונה הסתבך בפרשיה חמורה: הוא חשוד בכך שהורה למשטרת ניו יורק לספק אבטחה לפילגשו (שהפכה בינתיים לאשתו) והשוטרים אף הוציאו את כלבה של אשתו לטיול. העובדה שצולם בעבר בדראג, שמימן לבתו הפלה, שהתגורר עם חברים הומוסקסואלים, שמינה מקורב לפשע המאורגן למפקד משטרת ניו יורק וניסה למנות אותו לאחראי על המשרד לבטחון פנים – כל אלה הם אבני ריחיים על צווארו. ג'וליאני צפוי להפסיד בשורה של פריימריז עד פלורידה – ולפחות באיווה, ההפסד צפוי להיות משפיל. כמה תבוסות יכול לספוג בטרם יודיע על פרישה? כנראה שלא יותר משלוש.
שאר המועמדים הרפובליקניים לא ראויים להתייחסות אלא כקוריוז.
* * * * *
בצד הדמוקרטי יש שלושה מועמדים עיקריים ומספר מועמדים משניים. הראשיים הם הילארי קלינטון, אשתו של וסנאטור מניו יורק; ברק אובאמה, סנאטור טרי מאילינוי; וג'ון אדווארדס, סנאטור לשעבר מצפון קרוליינה והמועמד לתפקיד סגן הנשיא בשנת 2004.
השלושה רצים צמוד, צמוד מאד. אצהיר מראש שאהדתי נתונה לאובאמה ולאדווארדס, בסדר זה, ושאני חושב שמועמדותה של קלינטון היא בעייתית מאד. מדוע?
* * * * *
לקלינטון יש יתרון אחד ויתרון שני שהוא עושר השמור לבעליו לרעתו. הראשון הוא תמיכת הממסד המפלגתי בה. השני הוא העובדה שהיא מוכרת מאד ביחס למתמודדים האחרים. אבל היתרון הזה, כאמור, עשוי להתגלות כחסרון: האמריקנים מכירים אותה – ודוחים אותה. 50% מן האמריקנים אמרו כי לא יצביעו עבורה, בכלל זה 56% מהגברים, 69% מקרב המבוגרים מגיל 60, 48% מקרב העצמאיים (אלו שאינם מזדהים כדמוקרטים או רפובליקנים), וכך גם יותר מ-20% מהדמוקרטים. כלומר, אם הדמוקרטים באמת רוצים להפסיד, קלינטון היא המועמד הנכון.
בעיני רבים – וגם בעיני – קלינטון איננה מועמדת ראויה. היא חוזרת שוב ושוב על המנטרה על פיה היא "מנוסה" – אבל הנסיון הזה מורכב בעיקרו משמונה שנים כגבירה הראשונה. וזו, מה לעשות, לא משרה ביצועית. היא היתה חברה שמונה שנים בסנאט – אבל לא העבירה שום חוק ראוי לשמו. היא הצביעה בעד המלחמה בעיראק, וסירבה להודות שהיה מדובר בטעות – אם כי אמרה ש"אילו היתה יודעת אז מה שהיא יודעת היום", היתה מצביעה נגד. זאת חוכמה קטנה מאד: אובאמה נאם נגד המלחמה כבר אז. יתר על כן, רק לפני כחודשיים תמכה קלינטון בהצהרת הסנאט המכריזה על משמרות המהפכה כארגון טרור – מה שהיה יכול לשמש ככלי בידי בוש לתקיפת איראן. חודש לאחר מכן, כידוע, פירקה קהילת המודיעין האמריקנית את הטיעונים שבוש השתמש בהם לאורך השנה האחרונה – ושהיו מקובלים גם על קלינטון.
לקלינטון יש שורה של בעיות אחרות. הראשונה והחשובה שבהן: היא מפחדת. היא לא אומרת שום דבר ברור – אלא אם הוא כבר קונסנסוס. היא תמיד בודקת לאן נושבת הרוח. היא ספגה כל כך הרבה מכות במהלך המתקפה הרפובליקנית על שלטון בעלה, עד שהיא – כדבריה של אחת הדמויות בסדרה "הבית הלבן" – לא מסוגלת לומר "תקשיב, יא חתיכת פונמנטליסט מפגר…", ועוברת ישר ל"בבקשה, אל תרביץ לי עוד".
אני מאמין לקלינטון כשהיא אומרת שהיא ליברלית שרוצה להחזיר את הניו דיל, אני מאמין שהיא באמת רוצה לשפר את מצבם של חסרי ביטוח הבריאות, אני מאמין שאכפת לה – בדרכה הקרה, המחושבת, המנוכרת, שלא שונה בהרבה משלי – מחסרי המזל. אבל אני לא חושב שיש לה את האומץ, ולא את היכולת, לנצח במאבק. ובהנתן מה שהאמריקנים חושבים על קלינטון, כל צעד שלה ידרוש מאבק. ולנשיא הבא תהיה הרבה, הרבה עבודה. ויש לזכור: המאבק החשוב ביותר שניהלה קלינטון, תכנית הבריאות שלה בעת ממשלו הראשון של בעלה, קרס בלהבות. הוא לא הגיע אפילו להצבעה.
הבעיה השניה היא זו של השושלת. אם תבחר קלינטון, ותסיים את כהונתה, ארצות הברית תהיה בשליטתן של שתי משפחות אצולה במשך 24 שנים (בוש האב-ביל קלינטון-בוש ג'וניור-הילארי קלינטון). זה לא בריא וזה לא אמור להיות כך.
הבעיה השלישית נקראת ביל קלינטון. מעולם לא היה מצב שבו בבית הלבן יש נשיאה, כשלצידה יושב בעל מנוסה הרבה יותר ונטול כל סמכות. הפוטנציאל לשימוש לרעה ולשיבוש הליכים תקינים מסחרר את הראש. רבים מן הדמוקרטים – וגם בציבור הכללי – היו רוצים לראות את ביל קלינטון בכהונה שלישית, והבחירה בהילארי נראית כדבר הכי קרוב לכך. וכל זה, כמובן, בלי להכניס למשוואה את האפשרות שהשניים יריבו ביניהם. בעל הטור הניאו שמרני צ'ארלס קראוטהמר הציע לשלוח את ביל כשגריר לארגנטינה, תוך שהוא מפטיר ש"הרומאים ידעו להעריך היטב את האמנות העדינה של הגליה". ביל צפוי להעריך אותה מעט פחות, יש להניח.
לקלינטון יש שני טיעונים כשהיא באה בפני הבוחרים: ראשית, שהיא מנוסה ממתחריה; שנית, שהגיע הזמן לבחור נשיאה לארצות הברית. לטיעון הראשון יש שתי תשובות: ראשית, ששמונה שנים כגבירה הראשונה אינם אימון נאות לדבר, ושלאובאמה יש אמנם פחות נסיון ממנה בסנאט – אבל הוא שימש שנים ארוכות כסנאטור-מדינה. קלינטון מחזיקה במשרה הנבחרת הראשונה שלה. יתר על כן, ה"נסיון" של הילארי לא הוכיח את עצמו במבחני עיראק ואיראן – ועל כן עדיף חוש שיפוט על פני נסיון.
התשובה לטיעון השני היא שאין שום דבר פמיניסטי באשה שנבחרת לתפקיד על כנפי מעילו של בעלה. הילארי קלינטון לא היתה נחשבת למועמדת ראויה לנשיאות אלמלא היתה אשתו של ביל קלינטון. אין לה כל הישגים ראויים לציון. היא סנאטורית בינונית למדי, שאלמלא תמיכתו של בעלה, שפופולרי ממנה עשרות מונים, לא היתה מגיעה רחוק.
* * * * *
אוקיי, לא קלינטון. אז למה אובאמה?
ראשית כל, משום שהוא יכול להבחר. הרפובליקנים ניסו נואשות – ועד עכשיו לא הצליחו להדביק אליו שום דבר. סקרים מראים שהוא מנצח כל מועמד רפובליקני שיוצב מולו (במיוחד הקאבי ורומני – מק'קיין יהיה קשה יותר). אפילו רפובליקנים מחבבים אותו.
שנית, משום שהוא צדק. הוא עמד מול הגל והתריע מפני המלחמה בעיראק כבר ב-2002, עוד קודם לבחירתו לסנאט. גם היום, לעומת ההתפלפלויות של קלינטון, הוא מצהיר שהוא יתחיל מיד עם כניסתו לבית הלבן בהסגת הכוחות האמריקניים מעיראק. זו המדיניות שהעם האמריקני, על פי כל הסקרים, רוצה בה. ובניגוד לקלינטון, הרקורד של אובאמה נקי בנושא זה.
שלישית, משום שהוא מציע משהו אחר, משהו שלא נראה מאז ימי קנדי: תקווה ושינוי. סיסמאות, כן: כריזמה היא בדרך כלל סיבה רעה מאד לבחור מישהו, ויכולת רטורית איננה ערובה לדבר. אבל כמה מרענן אחרי הבערות והגמגום של בוש, אחרי ההתחמקויות הלשוניות של קלינטון, מישהו שמדבר ישירות – ואומר דברים ברורים. עצם ההתחמקות מהחובה של פוליטיקת הזהויות מהמנעות מכל אמירה, היא תכונה חיובית.
רביעית, וחשוב מכל, משום שהוא ישנה את כל התמונה. אמריקה שבוחרת נשיא שחור – נשיא שבילה את ילדותו באינדונזיה, נשיא שיודע כיצד נראים החיים מחוץ לארצו, נשיא שהקדיש שנים ארוכות מחייו לסיוע משפטי לעניים, נשיא שהתנגד לאימפריאליזם – תהיה אמריקה אחרת. לא תהיה הוכחה טובה יותר מכך שהסטיה האיומה הזו של שנות בוש וצ'ייני, שנות הפחד והטרור, שנות בזיזת החירות – וזה התחיל לפני ה-11 בספטמבר – מגיעות לקיצן, שהגלגל הסתובב שוב.
והתקווה, החזרה לאידיאל הדמוקרטי: "קול אחד יכול לשנות חדר, ואם קול אחד יכול לשנות חדר, הוא יכול לשנות עיר; ואם עיר, אז מדינה; ואם מדינה – אז את האומה כולה; ואם את האומה – אז גם את העולם כולו. הקול שלכם יכול לשנות את העולם".
אני לא יודע – איש אינו יודע – איך ייראו הדברים לאחר שהמתוועדים יצאו מן הקור אל חדרי הוועידה החמים. אבל אני מקווה שהם ישאו איתם את הדברים הללו.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות