החברים של ג'ורג'

אובייקטיביות, שובי הביתה, סלחנו על הכל

הגיע הזמן להשתחרר מאשליית ה”אובייקטיביות”. היא משרתת רק את השליטים

ממשלת ישראל החליטה להשתלב במרחב, והיא מתכוונת להפסיק את פעילותה של רשת אל ג’זירה. או, למצער, להעיק עליה – כי בכלל לא בטוח שיש לה סמכות חוקית להפסיק את פעילותה. משרד החוץ, אגב, חושב שזה רעיון ממש לא מוצלח, אבל מבחינת שר החוץ אם המדינה תשרף וזה יקושש לו עוד שני מנדטים, אז נלך על זה. בהתאם, הודיע אתמול (ד’) ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שלע”מ תשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, כתב אל ג’זירה. לחן היה נימוק מעניין: כראם לא אובייקטיבי.

מדוע כראם איננו אובייקטיבי? משום שהוא אמר בראיון שהעבודה העיתונאית שלו היא חלק מהמאבק שלו למען שחרור העם הפלסטיני. חן אמר, כחלק מהנימוקים שלו, שדבריו של כראם ”מעמידים בסימן שאלה את יכולתו לסקר כעיתונאי מקצועי, נציג רשת זרה, את הסכסוך הישראלי פלשתיני בו לדבריו הוא נוטל חלק פעיל.”

איזו ערימה של צואת פרים מהבילה.

אם השם ניצן חן אומר לכם משהו, זה משום שפעם הוא היה עיתונאי. אתם עשויים לזכור אותו מתקרית ה”תצא בחוץ.” לאחר סיום עבודתו כעיתונאי עבר חן, תוך שמירה על אובייקטיביות כמובן, לשרת בשלל תפקידים ממשלתיים. המוסדות הלאומיים שלו, כמובן, לא הפריעו לו לעשות עבודה אובייקטיבית כעיתונאי.

הכתב הממוצע בישראל הוא מצביע מרכז, לפיד/קדימה כזה, והוא יוצא צה”ל. הוא מגיע עם מטען יוצא דופן לעבודה שלו: ההנחה הבסיסית שצה”ל הוא מהטובים, ההנחה השקופה לחלוטין שציונות היא דרך החיים הנכונה, היעדר יכולת בסיסית לתקשר עם פלסטינים, אמונה מובהקת שהדברים של צה”ל הם מובנים מאליהם אלא אם יש מידע שבעליל סותר אותם. הוא מאמין, בלי אפילו לדעת שהוא מאמין, בתפיסת שוק חופשי; וכמובן, הוא מאמין שליהודים יש זכויות יתר היסטוריות בשטח שהיה פעם פלסטינה המנדטורית.

אף אחת מהאמונות הללו איננה “אובייקטיבית.” כולן נקיטת עמדה מובהקת. אבל זו העמדה של השלטון, אז אף אחד לא שם לכך לב.

בכל בוקר, מדווחים שלל כלי התקשורת הישראליים על שלל הציד הלילי של חמושינו האמיצים: 6ק3 עצורים פלסטינים, חלקם קטינים, שמכונים אוטומטית “מבוקשים” ושמיד מועברים “לחקירת שירותי הבטחון.” אף אחד לא שואל האם הם אכן מבוקשים, למה בעצם עצרו אותם, האם הצבא יביא אי פעם ראיות גלויות נגדם, ומה ניצב מאחורי המושג “חקירת שירותי הבטחון.” האם מדובר בעינויים אקטיביים? פסיביים? מכות? סטירות? סתם מניעת שינה? איומים? איומים על בני משפחה? אין מה לראות פה, לכו הביתה. אנחנו “אובייקטיביים.”

לפני שבוע רעשה הארץ כאשר חקיין כלשהו ניסה להפיל בפח את אמנון אברמוביץ’, ולגרום לו לומר שהוא חותר תחת בנימין נתניהו. ודאי שאברמוביץ’ ישמח לראות את נתניהו נופל. למישהו יש ספק בכך? יש לנו מושג ברור מהן עמדותיו של אברמוביץ’, אבל בשל הקשקוש ה”אובייקטיבי” אסור לו לומר מהן. מישהו חושב ברצינות שקלמן ליבסקינד אובייקטיבי? נחום ברנע? בן כספית?

אדם הופך להיות עיתונאי, בהנחה שהוא לא ציניקן מושלם או ניהיליסט, משום שהוא מאמין שהעולם מצריך תיקון; שחשיפת העוולות תוביל לתיקונן, או לפחות לפעולה לעבר תיקון; ושהציבור צריך לדעת מה נעשה בשמו. עיתונאי יעסוק במה שמטריד אותו ומציק לו. ברגע שבחרת לתאר נושא מסוים ולא אחר, האובייקטיביות שלך עפה מהחלון. עצם המסגור של האירוע המתועד כבר מנטרל את האובייקטיביות.

כשעיתונאי ישראלי מתאר משהו, הוא תמיד מביא איתו את השקפת עולמו. לעתים קרובות הוא אפילו לא מודע לה. כשאתה מתאר הפגנה פלסטינית כ”הפרת סדר”, המילה עצמה חסרת אובייקטיביות: היא אומרת שיש סדר טבעי, זה של כיבוש, ויש מי שמפר אותו. אנחנו אפילו לא חושבים עליה. כשעיתונאי ישראלי כותב, בלי מחשבה יתרה, את המילה “התבוללות”, הוא מדבר על המצב שבו בן העם הנבחר מוותר מרצונו החופשי על הניצוץ האלוהי שבו ובוחר להיעלם בעמים. אין שום דבר אובייקטיבי בביטוי הזה: הוא אוטומטית מכפיף את אושרו של הפרט לצורך של הקהילה היהודית-אורתודוקסית לשרוד עוד דור. העובדה שהביטוי הזה הוא הכל חוץ מאובייקטיבי לא מפריעה לו להיות בכל מקום.

היסטורית, התפיסה שעיתונות צריכה להיות "אובייקטיבית" היא צעירה ביחס. היא תולדה של שנות ה-50 בארה"ב. לא בטוח שהיא הועילה במשהו לחיינו. הפוליטיקאים למדו תוך זמן קצר איך לנצל אותה: פוליטיקאי אומר שקר מובהק כלשהו – הדוגמא שהוציאה אותי בשעתו מהכלים היתה כשנתניהו אמר שהוא יורשו של שרון, שבועיים לאחר שהגדיר אותו כדיקטטור – ואתה צריך לדווח על השקר הזה כאילו הוא תלוי באוויר. אם תכתוב את האמת לצד הציטוט השקרי, אתה "לא אובייקטיבי."

אז לא, אליאס כראם איננו “אובייקטיבי.” הוא בן לעם שחי תחת כיבוש והוא מתאר את המצב כפי שהוא רואה אותו, לא כפי שהקונסנסוס הציוני היה רוצה שיראו אותו. בכך הוא עושה עבודה עיתונאית מהמדרגה הראשונה: אומר את מה שהשלטון שתחתיו הוא פועל היה מאד רוצה שלא נשמע. עיתונות, אמר אורוול, היא לכתוב משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם; כל השאר הוא יחסי ציבור. וכשאתה בוחר לפרסם משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם, אתה “לא אובייקטיבי” כלפיו.

לכולנו ייטב אם נפסיק לדרוש מעיתונאים אובייקטיביות בלתי אפשרית, ונתחיל לדרוש מהם לדבר על ההטיות שלהם בגלוי. הם לא יהיו טובים פחות או מוטים יותר. אנחנו נדע עם אילו הטיות אנחנו צריכים להתמודד. ואשר לניצן חן – טוב, יש שמות לעיתונאים שחוצים את הקו והופכים לצנזורים.

ועוד דבר אחד: אתמול הודיע חיל האוויר בקול תרועה וחצוצרות שהוא תקף שיירות של חיזבאללה בסוריה כ-100 פעמים בחמש השנים האחרונות. אני מבין שהחיל צריך להצדיק את התקציבים שלו. מעבר לכך שההודעה הזו מפרקת לגורמים את הטענה הישראלית שהיא לא מתערבת במלחמת האזרחים הסורית, ציין יפה יוסי מלמן שבמשך שנים אסור היה לכתוב את זה אלא רק לייחס את הדיווחים על התקיפות ל”מקורות זרים.” לפעם הבאה שיגידו לכם שמאחורי הצנזורה יש שיקולי בטחון.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קול דממה דקה

התקשורת היהודית בישראל מתעלמת מהמסקנות של מחלקת המדינה האמריקאית על הסיבות להתנגדות הפלסטינית

לפני כשבועיים, דרש הארגון היהודי-ימני האמריקאי, Zionist of America, את פיטוריו של מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. יש לא מעט סיבות סבירות לדרישה כזו: טילרסון, יחד עם הנשיא טראמפ, מחריב את מחלקת המדינה (חלק ניכר מהמשרות הבכירות במשרד עדיין לא מאוישות ושורה של עובדים בכירים התפטרו), אין לו שום רקע דיפלומטי, ויש מקום לחשד שהוא קרוב הרבה יותר מדי למשטר פוטין. אבל לא אלו הסיבות שבשלן דרש ה-ZOA את הדחתו של טילרסון.

בתחילת חודש יולי פרסמה מחלקת המדינה את הדו”ח השנתי שלה בנושא טרור בעולם (זהירות, מסמך). העמוד שעליו יצא קצפו של מורטון קליין הוא עמ’ 194, שבו מנתחת מחלקת המדינה את הרשות הפלסטינית. על הסיבות לטרור הפלסטיני אומרת מחלקת המדינה כך:

“הזרזים המתמשכים לאלימות כוללים העדר תקווה להשגת עצמאות (statehood, במקור) פלסטינית, בניית התנחלויות בגדה המערבית, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, התפיסה שהממשלה הישראלית משנה את הסטטוס קוו בחראם אל שריף/הר הבית, וטקטיקות של צה”ל שהפלסטינים רואים כאגרסיביות מדי.”

את הטענה הישראלית שהאלימות נובעת מ”הסתה” פלסטינית, מנפנפת מחלקת המדינה בכמה משפטים קצרים וחדים, והיא מציינת שהרשות הפלסטינית מנעה מאות פיגועים (את זה היא מבססת, בין השאר, על הצהרותיהם של בכירים ישראלים.) אפילו המדיניות של תשלום לאסירים משוחררים, שישראל אוהבת כל כך להטפל אליה, זוכה לשבחים: המטרה שלה, מציינת מחלקת המדינה, היא להביא לשילובם מחדש של המשוחררים בחברה הפלסטינית ולמנוע מהם להגרר שוב לגיוס על ידי כוחות קיצוניים. בעמ’ 191, מציינת מחלקת המדינה שב-2016 נרשמו 101 תקריות אלימות מצד מתנחלים, ומביאה את נתוני יש דין על 19 תקריות אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים במהלך מסיק הזיתים של 2016. נקודה שאיכשהו לא נכנסה לדו”ח היא העדר הענישה של אלימות מתנחלים מצד הרשויות הישראליות.

בקיצור, בכמה עמודים קצרים ריסקה מחלקת המדינה את הטענות הנוכחיות של הימין הישראלי: שהאלימות הפלסטינית נובעת מתקווה שיש להכחיד, שלהתנחלויות אין השפעה על האלימות, שאלימות מתנחלים היא תופעה זניחה ולא חשובה, שהכל בסדר עם פעולות צה”ל בגדה, ושלא קורה שום דבר בחראם אל שריף. הדו”ח, יש לציין, פורסם לפני סיבוב האלימות האחרון שם.

במילים אחרות, הימין היהודי בארה”ב התחרפן משום שמחלקת המדינה הצביעה על המציאות כפי שהיא, ולא על המציאות כפי שממשלת ישראל ושלל דובריה – הגלויים והסמויים – היו רוצים שנדמיין אותה. וזו, יש לציין, מחלקת המדינה של דונלד טראמפ. המסמך הזה עבר את אישורו של טילרסון, בהנחה שהוא עושה את עבודתו. היא מאמצת כמעט בלי כחל ושרק את הסיבות שנותנים הפלסטינים להתנגדות האלימה שלהם.

אפשר היה לצפות שהמסמך הזה יעשה קצת רעש בישראל. בכל זאת, לא בכל יום מסמך רשמי של ממשלת ארה”ב, הפטרון של ממשלת ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה, קובע שעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל ביחס לסכסוך המרכזי שלה הן עורבא פרח. אבל למרות שהוא העיר את הימנים בארה”ב מרבצם, בישראל הוא צלל כאבן במים אדירים. למה?

כי התקשורת היהודית בישראל הפנימה את הכיבוש הישראלי. יש לה בעיות פה ושם עם ניהולו, מה שאוהבים לכנות “תקריות מבודדות”, והיא אוהבת להציג עאלק-דרמות נוסח משפטו של אלאור אזריה, אבל בעקרון היא בלעה את הגיון הכיבוש ולא נודע כי בא אל קרבה. היא לא מדווחת עליו, בתור התחלה. הוא פשוט קורה. 55% מהצבא הישראלי, שהוא ההוצאה הציבורית הגדולה ביותר, משקיע את פעולתו בניהול הכיבוש, אבל התקשורת לא מדווחת על זה. זה פשוט נורמלי. בשנות השבעים החזקנו את הגדה המערבית עם כתריסר פלוגות ועיקר פעולתו של הצבא היתה בהתמודדות עם צבאות אמיתיים או בהכנות להתמודדות כזו. הצבא הנוכחי הוא צבא בט”ש, צבא של עוצרי ילדים בלילה, אבל זה לא חדשות. זה תוצאה של תהליך והתקשורת לא טובה במעקב אחרי תהליכים.

וישנו, כמובן, המרכיב הכלכלי. התקשורת המסחרית השתכנעה שאסור לה לעצבן את הימין, ששלטונו צפוי להיות נצחי. אם תגידו דברים לא נעימים לאוזן על מה שקורה בגדה, על כך שהצעירים המיואשים שנוטלים סכין ויוצאים להרוג את הישראלי הראשון שהם רואים הם תוצאה ישירה של מדיניות “דיכוי התקווה” של הימין, יהיה בלגאן. אולי אפילו חרמות. מי רוצה להסתבך עם הקוראים, במיוחד כשהימין כל כך טוב בלאגד את עצמו כדי להטביע את השיח האחר בטוקבקים? הרי מי שקורא אותם ישתכנע בקלות שרוב מוחלט של תושבי המדינה מצביעים עבור הבית היהודי או הליכוד, בעוד שאלה מהווים בקושי שליש מקהל הבוחרים.

ומעל לכל, מרחפת האימה. לכולם ברור שאנחנו שטים אל תוך קרחון. הוא שם. אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו יודעים שיום אחד אבו מאזן ימות, ואז הרשות הפלסטינית צפויה לקרוס. ואז אלוהים יודעת מה יקרה, אבל כנראה שיישפך הרבה מאד דם. בצה”ל נערכים לאפשרות הזו. הממשלה לא דנה בה. מה שאומר שכאשר הדברים יתרחשו, התגובה היחידה שתהיה מוכנה היא תגובה צבאית. אחרי הכל, משרד החוץ שלנו הוא בדיחה גרועה יותר אפילו ממחלקת המדינה של רקס טילרסון.

כולם יודעים שפתרון שתי המדינות נשם את נשמתו האחרונה, ואף אחד לא מעז לדבר על מה שצריך לבוא עכשיו. כולם יודעים שהנסיון הימני לדכא את ה”תקווה הפלסטינית” יכול להגמר רק בהרבה מאד דם. כולם יודעים שבשלב מסוים יימאס לאנשי הבטחון הפלסטיני לשמש קלגסים בשלט רחוק של ישראל; בוקר יבוא והם יצטרכו להביט במראה. כולם יודעים שהאסון מגיע. אנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איפה, לא יודעים מה יהיה הניצוץ. אבל כולם יודעים ששנות נתניהו היו פשוט שנים של דחיסת יותר אבק שריפה למטען.

יודעים, ומדחיקים.

תפקידה של התקשורת הוא להתריע בפני הציבור מפני הסכנות האורבות לו. זו המהות של קיומה. זו הסיבה שהיא יכולה לדרוש זכויות יתר כגון חסיון מקורות: תפקידה החיוני בעדכון הציבור, תפקידה לצלצל בפעמון ההתראה לפני האסון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלפניה שימשה התקשורת פשוט כשופר של כוחות הבטחון, נשבע דור של עיתונאים שבמשמרת שלו זה לא יקרה. אבל המלחמה ההיא היתה לפני 44 שנים והדור ההוא פרש, מת או התעייף. הדור הנוכחי חוזר על הטעות ההיא, כלומר אלו ממנו שטרם התקרנפו.

וכרגיל, מי שישלם את המחיר יהיה הציבור. הוא לא חף מפשע: הוא עסוק באותה העמדת פנים שהכל בסדר בדיוק כמו התקשורת. אבל ממנה, מתוקף מעמדה, דורשים יותר. תפקידה הוא לא לעשות לעם נעים בגב. אחרי שיסתיים האסון, אם יישאר כאן משהו, יהיו פאנלים פופולריים על השאלה למה שתקנו ולמה לא עשינו כלום.

למתים זה לא ישנה. גם לא לפצועים. גם לא לפצועי הנפש, ששוב יישלחו לצרוח במקום שבו לא נוכל לשמוע אותם, ששוב יידרשו לשלם מחיר ולשתוק.

הקרחון שם איפשהו. והספינה שטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם פלסטינים, די בחשד

הנער לעניינים מלוכלכים ארדן רוצה לצמצם פגישת אסירים פלסטינים עם עורכי דין, ללא כל ראיות

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, הודיע שהוא שוקל לצמצם את מספר הפגישות בין אסירים בטחוניים (”מחבלים,” כלשונו) ובין עורכי דין. הסיבה לכך: בפרקליטות חושדים שהפגישות הללו מיועדות לתאם את שביתת האסירים הבטחוניים.

מפגש בין עורכי דין ואסירים הוא זכות בסיס. לגמרי יתכן שיש ניצול לרעה של הזכות הזו; שעורכי דין משתמשים בה כדי להעביר מידע לאנשים הנמצאים מחוץ לכלא ואליהם. החשש הזה, אגב, חל גם על עורכי דין שנפגשים עם אסירים שהורשעו בעבירות פשע מאורגן. לפחות במקרה אחד, זה של דיוויד וינר, עורך דינו של עבריין שהזמין רצח שופט התאבד לאחר שהמשטרה רמזה שידע על הרצח עצמו. במקרה ההוא, טרח בית המשפט להסיר את חסיון עורך הדין שבין וינר ובין העבריין.

אף אחד לא חשב אז, והמחשבה היתה נתפסת כדיקטטורית מהזן הנלעג, שהמשטרה רשאית לבטל פגישות בין עורכי דין ובין לקוחותיהם הכלואים רק מעצם החשש שהם עשויים לשמש כבלדרים. הצורה המקובלת במשטר דמוקרטי היא שאוספים ראיות לכך שאדם ספציפי ביצע עבירה ספציפית במקום ספציפי וזמן ספציפי, ולכשנמצאו ראיות כאלה, נוקטים בסנקציות.

זה לא הנוהל כאן. לפרקליטות, שצריך להזכיר שהיא גוף מסואב וכושל ששני בכך רק למשטרת ישראל, אין ראיות נגד עורכי דין ספציפיים. אילו היו, היא היתה מציגה אותם וכנראה עורכת כמה מעצרי ראווה. אבל המשטר בהיסטריה משביתת האסירים; ההסתדרות הרפואית – לשבחה – הודיעה היום שוב שהיא לא תשתף פעולה עם הזנה בכפיה, שהיא סוג של עינויים, ושהיא תתנגד לייבוא רופאים זרים לשם כך; ודיבור ריק ונטול ראיות לא עולה לפרקליטות כסף. שי ניצן, משרתם של כל האדונים, תמיד שמח לסייע.

כמובן, ניתן היה לצפות שהתקשורת היהודית – כלב שמירה בעיני עצמה – תדרוש מגלעד “השקרן” ארדן ראיות לדבריו, במיוחד לאחר שהוא פלט שקרים כה גסים בפרשת רצח יעקוב אבו אלקיאען ובפרשת השריפות בנובמבר. אולי שמתם לב שממצאי החקירה של מח”ש בפרשת אלקיאען עוד לא פורסמו; אם התקשורת היהודית שמה לב, זה לא בולט. מסתבר שלדרוש מהתקשורת היהודית לעמוד על אי צדק שנגרם לפלסטינים זו דרישה מוגזמת מדי. מהמשטרה, מהשר העומד בראשה, ומהפרקליטות בראשות ניצן התקוות אפסו מזמן; אבל בגידת התקשורת ביעודה עדיין מצליחה להכעיס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עלילה וצילה

התקשורת הישראלית חזרה בלי למצמץ על עלילה שהפיץ יואב אליאסי, כי היא הפנימה את העלילה

יואב אליאסי, הידוע בשם הפשע שלו “הצל”, התפקד השבוע לליכוד. הגיוני, כשחושבים על זה. מי שפקד אותו היה אורן חזן. בליכוד נאלמו דום. אף אחד שם לא רוצה להסתבך עם האספסוף של אליאסי, שמונה כ-250,000 איש. לך תדע כמה מהם יצביעו, לך תדע כמה מהם יתפקדו בעקבותיו, לך תדע כמה מהם תפגוש בשביעיות. היחיד שהעז לומר משהו, בנוהל, היה בני בגין. אליאסי הפעיל מיד את הנוהל שלו, שפעם היה מכונה “ויקום המלפפון ויכה את הגנן”, והודיע שמי זה בכלל בני בגין, שהרי הוא שמאלן ידוע שהבן שלו זורק אבנים על חיילי צה”ל בבילעין והבת שלו התאסלמה.

שתי האמירות הללו היו שקריות, אבל התקשורת היהודית התייחסה רק לשניה שבהן כשקרית. אחרי הכל, כאמונה על טוהר הגזע, היא נרתעה מהאפשרות של האשמת בתו של חברת כנסת בחילול הגזע ללא ראיות, אבל את העלילה על ידוי אבנים על חמושי צה”ל מצד פעילי שמאל היא בלעה כמו כלום.

למה? כי מאז שהחלה, לפני יותר מעשור, ההתנגדות העממית בכפרים הפלסטיניים לכיבוש הישראלי בגדה, ההתנגדות הזו זכתה לסיוע של פעילי שמאל ישראלים. הם התייצבו לצד פלסטינים, חטפו את הגז שהם חוטפים, לעתים נורו גם הם על ידי חיילי צה”ל. הם נתפסו אוטומטית, מעצם ההתייצבות מול החיילים, כאויביהם. ואם אתה אויב, אם חצית את הקווים, מה, לא תרים אבן?

אבינדב בגין מיהר לציין שהוא מעולם לא יידה אבנים על חיילי צה”ל. את זה ציטטה התקשורת היהודית באיחור, כמשהו חריג. הליכוד נאלם דום אחרי הדברים של הצל, ונאמר על כך לא מעט; הועלתה גם הטענה שמי זה בכלל הצל, שיפתח את הפה על אב שכול. לשטות הזו נניח עכשיו.

ההליכה להפגנה מול חיילי צה”ל, מבחינתי ומבחינת כמעט כל מי שדיברתי איתו, היתה חוויה משנה מציאות. הרבה מהאנשים שעומדים מול החמושים בירוק עמדו פעם ביניהם. הם בלעו במשך שנים את כל האמירות על כך שזה צבא מוסרי, שלא יורה סתם, לא יורה בלי סיבה.

והנה, הוא יורה עליהם. בלי סיבה. אתה עומד במרחק, מתעד את מה שאתה רואה, אולי מניף שלט, אולי צועק איזו סיסמה. אתה לא מעורב בשום צורה באלימות – ומישהו יורה בכיוון שלך רימון גז. למה? כי הוא יכול. כי ככה עושים. כי הוא יודע שהוא לא ייענש. גם אם הוא יהרוג פלסטיני. גם אם ההרג הזה יתועד בכמה מצלמות.

אבל המפגינים הישראלים לא מיידים אבנים. למרות העלילה. לפני כמה שנים, ב-2012 אני חושב, הייתי בנאבי סלאח. עמדתי על גג של בית וצילמתי איך הבואש מציף בתים בנוזל מסריח ואיך יורים גז מדמיע לתוך בתים. אחר כך, כשהחמושים הסתלקו וירדתי מהגג, השבאב התחילו להתגרות בי: אם אתה גבר, בוא איתנו לזרוק אבנים. אמרתי להם שאני לא יכול להגיד כלום בנושא, אבל אני לא יכול לידות אבנים. למה, שאל אחד. כי אני ישראלי ולזרוק אבן על הצבא זה סוג של בגידה. הם התקשו לבלוע את זה, אבל ככה זה.

מי שהתחיל עם העלילה הזו, כמובן, הוא צה”ל. הוא טען בשנים המוקדמות של ההפגנות שמפגינים ישראלים מיידים אבנים ושחמוש איבד את עינו כתוצאה מכך. כמקובל כשצה”ל רוצה לשקר, הציטוט היה מפי “קצין בכיר.” לא משהו שאפשר יהיה אחר כך להצמיד לו כתובת. למה התקשורת בלעה את זה בלי לברר? בלי לשאול, רגע, מה הראיות שלכם? יש עצורים? הגשתם כתב אישום? אין עצורים? אין כתב אישום? אז על מה זה מתבסס?

כי התקשורת ברובה המכריע היא מיליטריסטית. היא תומכת בצבא. היא לא אוהבת לדווח על כל הבלגאן הזה של הכיבוש. הוא משבש את התמונה שבה אנחנו צודקים. במידה רבה זה נובע מפחד: אתה יכול למתוח ביקורת פחות או יותר על כל חלק של הממשלה בלי לקבל ריקושטים מהציבור, אבל אם תמתח ביקורת על מה שהצבא עושה, תקבל התקוממות עממית. והתקשורת גם ככה מפרפרת. אז בוגדים במקצוע ונותנים לאספסוף לקרוא את מה שהוא רוצה לקרוא. הנה, עוד כתבה על עיוורת מלידה שהגשימה את חלומה להיות מדריכת צליפה למרות הכל. יש בתחום גבולות גזרה מעורפלים: הציבור אוהב את האידיאה של צה”ל ודי מתעב את המציאות; אתה יכול לכתוב בלי יותר מדי בעיה על כך שקצינים מקבלים משכורות מוגזמות ושצה”ל הוא בור שומן, אבל לא למתוח ביקורת (אלא אם זו ביקורת זהירה על כשלון טקטי) על פעולות מבצעיות, גם כאשר שמן, במקרה, רציחה.

האם הפעילים שהולכים להפגנות הללו לא עוברים רדיקליזציה? ודאי שכן. המקרה שאולי ידוע לשמצה מכולם הוא זה של נועה שיינדלנגר, שלפני מספר שנים הביעה שמחה על מות שני חמושים מעופפים של צה”ל בתאונה. היא הותקפה מכל עבר, בעיקר משמאל. שבמידה מסוימת חש שהוא צריך לשאת עכשיו עוד צלב שהוא בכלל לא ביקש.

ויש ימים, צריך להודות, שאני מרגיש כמו שיינדלינגר. אתה קורא את חומר הגלם של הדבר הזה, למשל, והדם עולה לראש. ואז צריך להירגע. אבל צריך לזכור: אלימות של ישראלים כלפי חמושי צה”ל מגיעה רק מימין. רק מתנחלים מרשים לעצמם לידות אבנים על חמושים ישראלים. רק ביצהר הרשו לעצמם לשרוף מוצב של צה”ל ורק יצהר ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר את הפורעים היהודים לצה”ל (והחליטה שלא). רק מתנחלים נהרו באוטובוסים והסתערו באופן מאורגן על בסיס של צה”ל, תוך שהם רוגמים באבנים את המח”ט. נועה שיינדלינגר משכה הרבה אש – אבל הדברים שאמר הלל וייס, דמות בעלת משקל בקהילת המתנחלים, למח”ט (”אנחנו נעלה לשלטון ונשפוט אותך בדיוק כמו במשפטי נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ונתלה אותך על עץ גבוה, שכולם יראו. אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים”) פשוט נעלמו מהזכרון הציבורי. זאת למרות שהמשטר עשה הכל כדי שיזכרו אותם, בכך שהעמיד לדין את וייס בסעיף נלעג של איומים והעלבת עובד ציבור.

למה האלימות הממשית של מתנחלים כלפי חמושי צה”ל לא נמצאת בתודעה שלנו, בעוד שהאלימות המדומיינת של שמאלנים כלפיהם נוכחת מאד? למה זוכרים היטב את נועה שיינלדינגר, אבל לא את וייס? כי צד אחד מתאים לנראטיב שמקודם בכל הכוח, גם על ידי התקשורת השמאלנית-לכאורה, הנראטיב של “שמאלנים בוגדנים”, בעוד הצד האחר יבהיר שהבוגדים מגיעים, כמו כמעט תמיד, מצד ימין; כי הפניית הזרקור אל המתנחלים האידיאולוגים תראה שהם בכלל לא פטריוטים ישראלים, שהם רוצים להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר אחר. שמתם לב, אני מקווה, שהם אף פעם לא מדברים על ישראליות ואזרחות – אלא אם אפשר להשתמש במושגים האלה כדי לנגח את חברי הכנסת הפלסטינים?

וכך התקשורת היהודית, מפחד מפני האספסוף של אליאסי ודומיו, משתפת פעולה עם קו מחשבתי שחותר תחת עצם קיומה שלה. כשהיא עושה זאת, היא בזויה אף יותר מחברי הליכוד שמילאו את פיהם מים אחרי ההתקפה של אליאסי על בגין.

ועוד דבר אחד: צחוקים. תחקיר של גדעון דוקוב חשף את העובדה שמומחה ה-hasbara בעיני עצמו, “ווילהלם רוט”, הוא בעצם מתחזה ישראלי בשם משה טל חרותי; שהמכון שלו לא באמת קיים ושהפגישות שערך לכאורה עם פוליטיקאים אירופאים לא התקיימו. כפי שציינה יפה טל שניידר, פעם אנשים היו מתחזים לטייסים; היום הם מתחזים לאנשי hasbara. אתר מידה, שבעבר נתן במה למצדיקי שואה, נתן לו במה רחבה ובסוף השבוע מחק בעליבות את כל המאמרים שלו. העורך שפרסם את כתביו של “רוט” בלי לברר שאדם כזה בכלל קיים, רן ברץ, מונה לאחרונה לתפקיד הסברה בכיר במשרד ראש הממשלה למרות שנציבות המדינה מצאה שהוא איננו כשיר לתפקיד. אם היו חסרים לנו סימני שאלה ביחס לשיקול הדעת של ברץ, הפרסום של כתבי “רוט”, שההתמחות שלו היתה בקידום המפלגה הניאו נאצית האוסטרית של שטראכה, מציב סימן שאלה גדול במיוחד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי

שוב משתפת התקשורת פעולה עם מניפולציה, כביכול אנשים מתים הם “בנים” חיים

אחד מרגעי השפל בהיסטוריה של ישראל, ובפרט של התקשורת שלה, היה הרגע בשנת 2008 שבו השיב החיזבאללה את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב. עד הרגע האחרון, ממשלת אולמרט והתקשורת פמפמו את התקווה השקרית ש”הבנים” שבים הביתה – כלומר, שמה שמגיע הוא לא ארון עם שרידי גופה מג’יפ שחטף פגיעה ישירה מטיל, אלא שבויים שאיכשהו שרדו.

אנחנו יודעים היום שאולמרט ידע, שבוע לתוך מלחמת לבנון, את מה שצה”ל הסתיר ממנו אף שידע זאת מיום החטיפה עצמו: שגולדווסר ורגב נהרגו במקום. מובן מאליו למה אולמרט תמך בהצגה הדוחה הזו – הוא היה צריך לקושש איכשהו תמיכה ציבורית ובציבור הנקרופילי הישראלי, החזרת גופות היא איכשהו שווה ערך להחזרת אנשים חיים.

הגבולות בין חיים ומוות התטשטשו כל כך, הסגידה לחלקי גופות עלתה כל כך, שבשניים מאירועי הדמים בציר פילדלפי (זוכרים אותו? לא? מצוין. מתנגדי ההתנתקות מעדיפים את זה כך) חמושי צה”ל זחלו בחול של רפיח, כשהם נוברים בו במסרקות, בחיפוש אחרי חתיכות בשר אדם. כלומר, סיכנו את חייהם הממשיים, האמיתיים, כדי להציל פיסות בשר נטולות חיים. ולציבור הישראלי זו נראתה משימה סבירה לחלוטין.

עכשיו אנחנו זוכים לחזרה גנרלית על גרוטסקת הגופות של אולמרט. משפחותיהם של חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע, אורון שאול והדר גולדין, האשימו אמש (ב’) את נתניהו בכך שהוא הפר את הבטחתו להם ביחס להסכם הטורקי ודרשו את השבת “הבנים” הביתה, גם במחיר עיכוב או שיבוש ההסכם.

אם מישהו אומר שנתניהו שיקר לו, אני אקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה. ואף על פי כן, שתי המשפחות מבצעות מניפולציה בדעת הקהל – כרגיל, בסיוע מתמסר של התקשורת המסחרית. שאול וגולדין מתים. אין שום ראיה לכך שהם בחיים, ובמקרה גלעד שליט (למשל), החמאס שיחרר כל כמה חודשים הוכחות לכך שהוא אכן חי. גם ההיסטריה סביב שליט היתה מוגזמת, אבל מה שהולך פה פורץ גבולות.

חיילים הם רכוש הציבור. הם נשלחים למות ולהרוג כדי לקדם את המטרות שבהם בחר הציבור. בלובשם מדים הם מקבלים על עצמם את הסיכונים הללו. הם מקבלים על עצמם גם סיכונים אחרים, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם בפומבי: את הסיכון שיהפכו לנכים לשארית ימי חייהם, את הסיכון שיסבלו מפוסט טראומה ולא יצאו לעולם מהקרבות שאליהם שלחנו אותם, את הסיכון שהם יישבו ואת הסיכון שהם ייעדרו. כלומר, את הסיכון שמשפחתם לעולם לא תדע מה גורלם.

זה המחיר של החזקת צבא. מי שלא רוצה לשלם אותו, ואני לגמרי מבין את הרצון הזה, מוזמן לפעול לביטולו של גיוס החובה ולשכנע את ילדיו לא להתגייס. אבל הוא לא יכול לכפוף את כל הציבור לצורך הפרטי שלו.

אילו אלו היו אכן שבויים, ניחא. יש אנשים, הם בחיים, אפשר להחזיר אותם והם יוכלו להשתקם. ממשלה צריכה לעשות הרבה – לא הכל, אבל הרבה – כדי להשיב שבויים. גולדין ושאול אינם שבויים. הם פיסות בשר.

והקלות שבה מחליקים פה מהמצב ששרידי גופה מקבלים מעמד של חיים, היא גם הקלות שבה עוברים לקיצוניות ההפוכה: מצב שבו אנחנו רוצחים, בנוהל קרונוס, את החיילים שלנו-עצמנו כדי שלא יהפכו לשבויים. בימים אלה יש דיווחים על כך שהרמטכ”ל מבטל בשקט את הנוהל, ויש לקוות שהם נכונים. בינתיים, צריך להחזיר סוג של שפיות: אנחנו נעשה הרבה עבור אנשים חיים ולא ניתן דבר תמורות גופות.

רק שספק אם הציבור היהודי מסומם הדת, או ליתר דיוק אדי השמועות על הדת, שמשוכנע שאם לא נאספו כל חלקי הגופה אז האל היוצמח שלו – זה שעובדים עליו כל פסח ומשכנעים אותו שאם הקפנו עיר בחוט, אז היא בית אחד – יהיה בכלל מסוגל להבין מהי שפיות.

אגב, על פי הדיווחים מוחזקים בעזה שני ישראלים: הישאם א סייד ואברה מנגיסטו. אנחנו לא מדברים עליהם מכמה סיבות: הם לא חיילים, והם משתייכים לשתי קבוצות שוליים כל אחד – מנגיסטו הוא יוצא אתיופיה הלוקה בנפשו וא סייד הוא בדואי הלוקה בנפשו. החברה הישראלית כבר התרגלה לזרוק את האנשים האלה לכלבים, אז לא אכפת לה יותר מדי. אבל גופות של חיילים? זה משהו אחר לגמרי. זה מביא את התקשורת.

ועוד דבר אחד: אני לגמרי בעד השינוי שביצע נתניהו בנהלי הקבינט, ועל כך שהוא אשכרה מעדכן את השרים שלו לפני הסכם (בניגוד, למשל, להסכם הפסקת האש אחרי צוק איתן) כך שהם יוכלו להתייחס אליו ברצינות. אבל, אם יורשה לי, שאלה: מה עם לעדכן את הציבור? יכול להיות שגם לו יש משהו לומר על הסכם בין ישראל וטורקיה. אולי כדאי שגם הוא יידע על מה הקבינט יצביע, כדי שיוכל להביע את דעתו בפני הקבינט כל זמן שיש לה ערך? אתם יודעים, התפיסה הזו שהציבור משתתף בדמוקרטיה? מצד שני, נתניהו הוביל את הליכוד לשתי מערכות בחירות ללא מצע ועדיין ניצח, אז כנראה שאני מגזים בתפיסה שהציבור רוצה לדעת – על כל פנים, ציבור מצביעיו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרים ארורים, ו-hasbara

התקשורת היהודית התמכרה לגמרי לנראטיב של ה-hasbara, הגרסה החדשה של העולם כולו נגדנו, והופכת במהירות למכשול לציבור

המועצה לזכויות האדם של האו”ם גינתה אמש (ו’) את ישראל בשל התנהלותה במהלך צוק איתן, בהתבסס על דו”ח דיוויס, שעליו כבר כתבתי כאן. כהרגלה של המועצה, היא דפקה לעצמה כדור תעמולתי ברגל ואימצה רק את החלקים בדו”ח שדנו בישראל ולא הזכירה במילה אחת את פשעי המלחמה של חמאס, שבהם דו”ח דיוויס דווקא דן באריכות.

אבל מבחינת התקשורת הישראלית זה כלל לא משנה, משום שמלכתחילה היא לא התייחסה לדו”ח כראוי לו. העיתון הנמכר בישראל, ידיעות אחרונות, מנהל בחודשיים האמרונים מערכת hasbara משלו, שמתחרה בזו של לשכת ראש הממשלה והבטאון שלה, ישראל היום. התוצאה היא שרוב הישראלים לא קיבלו דיווח ראוי על דו”ח האו”ם.

באופן מדאיג למדי, התקשורת היהודית בישראל אימצה את הרטוריקה של לשכת ראש הממשלה. ראו את הדברים שפרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו לפני כעשרה ימים.

tunnels

נתניהו, כצפוי, משקר (אני רוצה להודות לקורא אסף רזון על ההפניה). מי שיפתח את הדו”ח (סעיפים 107-108), יגלה שהוא אכן כותב שאין לוועדה יכולת לברר מה היתה הכוונה מאחורי המנהרות – אבל שעובדתית, הן שימשו אך ורק לתקיפה של חיילי צה”ל, שהם מטרות צבאיות לגיטימיות.

זו קביעה שאי אפשר לחלוק עליה, פשוט משום שהיא עובדתית: המנהרות שימשו אך ורק לתקיפה של חמושי צה”ל. הבעיה עם העובדה הזו היא שהיא סותרת את קמפיין ההפחדה של הממשלה במהלך “צוק איתן,” כביכול מדובר ב”מנהרות טרור.” זה, כזכור, היה הקמפיין שבאמצעותו תירצה הממשלה את המבצע הקרקעי.

זה שנתניהו מאשים את הוועדה בכך שהיא לא מתיישרת עם עמדת ממשלת ישראל – עמדה שכמובן מוצגת לציבור כעובדה – זה צפוי למדי. כמו בנט וכמו לפיד, נתניהו הוא כעת חשוד בפשעי מלחמה. אפילו אלמלא הכרנו את הנטיה הטבעית שלו לשקר, סביר שהוא ישקר בנושא הזה.

השאלה היא למה התקשורת היהודית מתיישרת איתו. הנה מה שדיווח אמש טמקא:

ynet

אפילו אם נניח כרגע לדמגוגיה של הכותרת “בזמן הירי” (אחר כך טענה מערכת הבטחון שהירי הגיע בכלל מסיני), יש פה שני שקרים. קודם כל, השקר של נתניהו שצוין למעלה, ושנית – השקר שכביכול הוועדה טענה שחמאס סיפק אזהרה לירי שלו.

מי שיקרא את הדו”ח (סעיפים 92-95) יראה שהוועדה מצאה שהתראות על ירי מהרצועה הגיעו רק במקרים בודדים בלבד, ושיתר על כן, ספק אם ההתראות היו מועילות. אבל הוועדה כותבת שם שלא זו הבעיה: אפילו אם ההתראות של חמאס היו מספקות, העובדה שהוא הפעיל כלי נשק בלתי מבחינים כלפי ריכוזי אוכלוסיה אומרת שהוא ביצע פשע מלחמה. לזה, משום מה, אין זכר בטמקא.

יש עוד טענה של תועמלני הממשלה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב גם בכלי התקשורת: כביכול, מלחמתה של ישראל בחמאס היתה מוצדקת, ועל כן אין מקום לביקורת על האמצעים שבהם נקטה. זה בלבול קלאסי, ומכוון, בין שני ענפים של משפט המלחמה הבינלאומי: ius ad bellum, כלומר ההצדקה ליציאה למלחמה, ו-ius in bello, לחימה צודקת. אלה שני דברים שונים מהותית: יכולה אומה לצאת למלחמה שלא בצדק, אבל לנהל את המלחמה כראוי; והיא יכולה לצאת למלחמה בצדק מוחלט ולבצע פשעי מלחמה מחרידים במסגרתה. ברור למה הממשלה רוצה לבלבל בין השניים: טענת צדקת המלחמה שלה (שלא נכנס כרגע לשאלה האם יש בה ממש) מאפשרת לה להסוות את האמצעים הנפשעים שבהם ניהלה את המלחמה. וכך אפשר בקלות ליצור מצב שבו, אם מישהו מצביע על פשעי המלחמה שביצעה ישראל, לזעוק שהוא טוען שהחמאס צודק!!!!!1!, ולהשתיק אותו.

האמת פשוטה למדי: שני הצדדים פושעי מלחמה ומנהיגי שני הצדדים צריכים לעמוד לדין כפושעי מלחמה. בוגי יוכל לחלוק את התא בהאג של מוחמד דף, ונתניהו – את זה של הנייה. האחרון כנראה יוכל לטעון שאיבד שליטה על הזרוע הצבאית שלו, אבל זה כבר טיעון לעונש.

למה שום דבר מכל זה לא מופיע בתקשורת היהודית? למה טמקא, לכאורה אופוזיציה לנתניהו, פשוט מעתיק את הרטוריקה הממשלתית בנושא צוק איתן? מפני שהתקשורת היהודית מפוחדת ואיבדה את הצפון. היא שכחה שהתפקיד שלה הוא לא לעשות לקוראים שלה נעים בגב, אלא לאתגר אותם. היא צריכה היתה להיות המתריע בשער, אבל אין לה את האומץ. היא חוששת להיות מוקעת כ”שמאלנית.”

אז היא מעדיפה למכור לציבור את השקרים של נתניהו ולפיד, להעלים את העובדה שהשקרנים האלה הם חשודים בפשעי מלחמה, ולעבור לנושא הבא. בדרך, היא מגבירה את הניתוק של הציבור היהודי מהנעשה סביבו, בונה לו קונכייה נעימה ומנותקת – ושוקדת על טיפוח המיתוס של “העולם כולו נגדנו.”

תקשורת כזו הופכת במהירות, ומרצון, למקבילה של התקשורת בדרום אפריקה של האפרטהייד ושל מדינות אחרות שהתדרדרו לדיקטטורה. כשנצא מזה, אם בכלל, נצטרך לשפוט לא רק את הגנרלים והמדינאים; גם העורכים יצטרכו לתת דין וחשבון. וכמו השופטים, גם הבגידה שלהם היא מהגרועות שבהן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אויש, תסתמו כבר

התקשורת היהודית מוצפת במסרים שקשה להגדיר אותם אלא כשיעופובים. ההתייצבות האוטומטית לצידה של סעודיה מעוררת סלידה – ונובעת מבורות ועצלות

מי שקרא את התקשורת היהודית בימים האחרונים, התקשה להשתחרר מתחושת הפאניקה: האיראנים על הגדרות, הם תוקפים בכל החזיתות, ומה שקורה בתימן הוא רק החזית האחרונה.

אני לא רואה בעצמי מומחה גדול לתימן, ואני לא טוען שאני יודע מה קורה שם – לעזאזל, בספק אם התימנים יודעים ואני אפילו לא קורא ערבית – אבל די ברור שהתמונה שם הרבה יותר מורכבת מזו שמציגה התקשורת היהודית, לעתים קרובות בעקבות התקשורת הרפובליקנית בארה"ב.

למשל, התוכים של פוקס ניוז בארץ מיהרו לפני שבוע לבכות את הנסיגה האמריקאית מבסיס הכוחות המיוחדים בתימן ולראות בכך עוד הוכחה לרפיסותו של ברק אובמה – בסיס שאם 2% מהם היו מודעים לקיומו ביום ראשון שעבר, אני מוכן לכרות אצבע. לא שאני הייתי מודע לקיומו, אבל ידעתי שארה"ב מנהלת מלחמה מלוכלכת מאד בתימן, באמצעות מל"טים וסוכנים חשאיים, נגד נוכחות ניכרת של אל קאעדה ודאע"ש שם, כך שסביר היה להניח שיש בסיס כזה. ידעתי, אבל הידיעה נשארה בקצה התודעה, הערת אגב; גם התקשורת האמריקנית מיעטה לעסוק בה, אפילו כשהיא חרגה לתחומים בעייתיים מאד, כמו סמכותו של הנשיא להרוג אזרחים אמריקאים ללא משפט. אף אחד לא רצה לדעת.

לפני כעשרה ימים בוצעו מספר פיגועים במסגדים שיעיים בתימן; הנחת היסוד היא שהפיגועים בוצעו על ידי דאע"ש או ארגון דומה. הפיגועים הללו הרגו 142 איש; זו היתה התקפת הטרור החמורה ביותר בהיסטוריה של תימן. איכשהו, בכל הדיבורים על גרורות איראניות, הפיגועים הללו לא עלו לתודעה. הפיגועים הללו בוצעו על ידי בעלי הברית דה פאקטו – למרות האשמות של עיראק, עדיין אין הוכחות שגם דה יורה – של סעודיה. ובעיתונות היהודית, דממה.

מבחינת הציבור היהודי בישראל, החות'ים – המורדים השיעים בתימן – צצו על מפת התודעה לפני חודשיים בערך; בפועל, הם מנהלים מרד כנגד הממשלה המרכזית שם כבר מ-2004. החות'ים מהווים כשליש מהאוכלוסיה, וכמו בכל מקום שבו יש רוב סוני, הם מתלוננים כבר שנים על דיכוי. כאמור, אני לא מכיר את תימן ולא דובר את השפה, אבל וואלה, אם שיעים תופסים נשק כדי להתקומם כנגד דיכוי, אני נוטה להאמין להם.

אם התפיסה של זקני ציון היא אחד השקרים הרצחניים בהיסטוריה, שקר אחר – שהאיסלם נחלק ל"שיעים פסיכים" ו"סונים מתונים" – מגיע כנראה למקום השני. הנזק של התפיסה הזו בעיצוב ההיסטוריה הוא עצום.

הבה נסתכל על עיראק. במסגרת ההיסטריה השיעופובית של התקשורת היהודית, מישהו כתב ב"מקור ראשון" – כלי תעמולה של שלדון אדלסון, נזכיר, שמנוהל על ידי מחבל יהודי מורשע – שעיראק היא דוגמא לכוונה של איראן להשתלט על המזרח התיכון.

אם יש לאיראן כוונה כזו, היא לא ממש מצליחה, כי מאז 1918 היא פלשה לאפס (0) מדינות, שזה רקורד די אומלל אם המטרה שלך היא להשתלט על העולם תוך כדי השמעת צחוק מרושע. זה רקורד גרוע במיוחד אם אתה משווה אותו לזה של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, אבל עזבו את הנקודה הזו עכשיו, בואו נתמקד בעיראק.

זו מדינה שאין לה זכות קיום. היא משלבת מחוז סוני, מחוז שיעי ענק, ומחוז כורדי. כל זמן שהם נשלטו על ידי האימפריה העות'מנית, היה שם פחות או יותר שקט כי אף אחד לא ניסה לאגד את שלושת המחוזות הללו למדינה אחת. כשהאימפריה העות'מנית קרסה, הדבר ההגיוני היה לחלק את עיראק לשלוש מדינות, אבל הסונים מיהרו לשכנע את הבריטים – ראו זכרונותיה של גרטרוד בל, למשל – שמדינה שיעית תהיה אסון, כי הם ברברים ופרימיטיבים ומזילים ריר. אז הבריטים יצרו מדינה אחת, שמיד נכנסה למלחמת אזרחים ברמה זו או אחרת שנמשכת עד היום. אי אפשר היה להחזיק אותה ביחד אלא כדיקטטורה צבאית, כי היתה בה שליטה של מיעוט בעיני עצמו – סוני – על רוב. כשסדאם חוסיין פלש לאיראן, העולם הסוני התאגד סביבו ובכוויית מיהרו לקרוא לו "חרב הסונה נגד השיעה." ואז באה 1990 ומאז, איך לומר, לכווייתים היו פחות שבחים לסדאם חוסיין.

ב-2003 התמוטט השלטון הסוני בעיראק. מי שמוטט אותו לא היתה איראן, אלא – עד כמה שזה יכול להפתיע אנשים – ג'ורג' וו. בוש. אתם זוכרים, אירוע שולי כזה של פלישה צבאית גדולה, הפלת פסלים, הוצאת דיקטטורים מבורות באדמה ואחר כך הוצאתם להורג אחרי קריקטורה של משפט. אולי הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על המשטר החדש בעיראק הוא שהוא הצליח לגרום לסדאם חוסיין, אחד החקיינים היותר דוחים של סטאלין, להיראות הירואי ברגעיו האחרונים.

אבל רגע. שניה. היה משהו בין הכיבוש/שחרור של עיראק במארס-אפריל 2003, לכידתו בדצמבר אותה שנה, ותלייתו בדצמבר 2006: הטרור הסוני שהוביל למלחמת אזרחים שם. עוד קודם לפלישה האמריקאית, חוסיין הורה לחלק ניכר של צבאו להתפרק ולהתארגן ללוחמת גרילה. ההרוג האמריקאי הראשון היה מירי של איש גרילה. הכוחות הללו – הכוחות של הסונים המובסים, שלא היו מוכנים להכיר בתבוסה ולהכיר בשלטון רוב – חברו לארגון הטרור של אבו מוסאב אל זרקאווי, אל קאעדה במסופוטומיה. רוב הרוצחים של זרקאווי היו זרים; ואם סעודיה מתכחשת לסיוע לצאצא הישיר של אל קאעדה במסופוטומיה, דאע"ש, הרי שאז הסיוע היה בולט מאד. הוא זרם דרך הגבול הסעודי הפרוץ; סיוע בנשק ובכסף.

האסטרטגיה של זראקווי היתה פשוטה: טרור שיוביל לטרור-נגד, שבתורו יפרק את המדינה הלא יציבה גם כך. הוא והרוצחים שלו הלמו בשיעים פעם אחר פעם, בפראות ובמעשי זוועה שקשה לתאר. הם הפגיזו מסגדים שיעים, הם שלחו מחבלים מתאבדים לחתונות, הם רצחו את השיעים בשווקים, ברחוב, בחנויות ספרים. הם הפעילו אלימות רצחנית במיוחד בזמן הבחירות של 2004, שהם ניסו לשכנע את הסונים להחרים; אני זוכר בזוועה מיוחדת את הדיווח על הילד הלוקה בנפשו שהם שלחו עם חגורת נפץ לקלפי, את הילד שנבהל ברגע האחרון וניסה לברוח, איך הם הפעילו את חגורת הנפץ מרחוק. אני זוכר את השוטרים שקפצו על מחבל מתאבד בקלפי אחרת, את המצביע שאמר לרויטרס בשפתיים חשוקות שהוא יגיע לקלפי גם אם יצטרך לזחול אליה, את האשה ברעלה שמחווה את האצבע הכחולה, סימן להצבעה, ואת הדמעות על לחייה.

ובסוף, אחרי מספיק מעשי רצח, השיעים התפוצצו. יש היום בעיראק הרבה פחות סונים מבעבר. האלימות הבלתי פוסקת הובילה לשני מיליוני פליטים עיראקים – שבשעתו כללו על פי ההערכות 40% ממעמד הביניים של המדינה.

אז לא, מי שמוטט את עיראק לא היתה איראן. ואף שאין ספק שהשיעים תרמו את חלקם למלחמת האזרחים שם, צריך לדרוש מהם דרגה נדירה של פציפיזם כדי שלא להגיב. אז אין לי מושג ברור על מה קורה בתימן, אבל תסלחו לי אם אני לא מקבל את התפיסה של "השיעים על הגדרות, אמא'לה" על המתרחש שם.

אני יודע דבר אחד די ברור: שסעודיה, אחת הדיקטטורות המאוסות בעולם – גרועה ביחסה לנשים, למשל, משמעותית יותר מאיראן – יצאה לפעולה צבאית בתימן, כלומר פלשה למדינה זרה; שהיא עשתה את זה כשהיא קוראת לתקיפה שלה בשם המגוחך "סופה נחושה," בנסיון מגושם לקרוץ לאותו קהל אמריקאי שנתניהו קורץ לו; ושאם יש מעורבות איראנית בתימן – ויהיה מאד מפתיע אם אין – היא בעליל ברמה נמוכה הרבה יותר מאשר תקיפה צבאית בוטה מצד מדינה; ושהפלישה הזו מיועדת להחזיר לתפקידו שליט שמעולם לא נבחר.

אני יודע עוד דבר אחד: שבעיראק, איראן מתייצבת בנחישות ובהצלחה נגד דאע"ש, ושאת זה אי אפשר לומר על סעודיה. מה שלא ברור לי הוא למה התקשורת היהודית, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתייצבת לצד הסעודים.

כלומר, זה די ברור. התקשורת, בסופו של דבר, מקבלת את המסרים שלה מהממשלה ומשירותי הבטחון. כששני אלה מדברים בקול אחד, כפי שהם עושים במקרה הזה, התקשורת מתיישרת איתם. היא יכולה, במאמץ חריג, לפתוח חזית נגד ראש הממשלה, בתנאי שיש מספיק גורמים במערכת הבטחון (בדמות לשעברים ו"מקורות צבאיים בכירים") שתומכים בעמדתה; היכולת שלה להביע עמדה עצמאית וחריגה, במיוחד באזורי וואט-דה-פאק-איך-מבטאים-את-זה-בכלל-תגיד-שמעת-אי-פעם-על-החבר'ה-האלה, לא קיימת. והממסד הבטחוני שלנו, כמו גם ה"מזרחנים" שלנו, בלעו את האגדה על השיעים הפסיכים והסונים המתונים מזמן.

התוצאה היא קלות מדהימה של מניפולציה בדעת הקהל; קשקושים ברמה של "איראן-לוזאן-תימן" שמקבלים לגיטימציה בגלל בורות ועצלות, מניפולציה שכמו תמיד מזינה את תחושת המצור. ואני חושב שדי ברור למה המניפולציה הזו מגיעה עכשיו, כשהסכם בין המעצמות לאיראן נמצא בשלבי הדיונים האחרונים.

די כבר. מגיע לנו יותר.

(יוסי גורביץ)

יום הכיפורים של הכתבים הפוליטיים

אחרי שמכרו לנו את גדעון “פלוגות” סער כאב מסור, הפרשנים הפוליטיים מתגלים ככלי ריק כשמתחילות לבצבץ העובדות

אויה מה היה לנו, מי יתן מזור לכאבנו, נפלה עטרת ראשנו, ניצחו אראלים את המצוקים – זה היה הרושם שקיבל מי שפתח את הטורים הפוליטיים ביום חמישי. גדעון סער הודיע במפתיע על “פסק זמן” מהחיים הפוליטיים, והכתבים הפוליטיים היו הרוסים. הם התחרו זה בזה, הן באותו היום והן במוספי סוף השבוע, בקינות ובספקולציות. סער, אחרי הכל, היה מקור טוב וידע להתחנף עליהם. בהתאם, רובם המכריע נתנו משקל עודף לספין של אחד הפוליטיקאים היותר ציניים שנראו פה – כביכול הוא פורש (סליחה, “לוקח פסק זמן”) כדי להיות עם בנו התינוק, ושהוא תכנן לפרוש כבר לפני שנתיים ואיכשהו זה לא יצא לו.

כלבתא, במטותא. הקשקוש הזה היה צריך להדליק את כל פנסי האזהרה, אבל להוציא נחום ברנע, הם לא דלקו. ברנע שם לב למשהו מוזר: האירוע שבו הודיע סער על פרישה נראה באופן חשוד כמו אירוע התפקדות לליכוד. במקום היו דוכנים ותומכי סער המריצו את הבאים לאירוע להתפקד למענו. ואז עלה סער ונתן את הנאום שלו. מיד לאחר מכן טבעה התקשורת הישראלית בקינות על סער.

הקינות הללו, יש לציין, היו משונות מאד. גדעון סער היה שר חינוך ושר פנים, אבל אף אחד לא יכול להצביע ולו על הישג אחד שלו – אלא אם ההישג הוא בדרדורה של ישראל בכיוון האנטי-דמוקרטי. כשר חינוך, הוא ניצח על טיהור במקצוע האזרחות, ואימץ את הדו”חות של “אם תרצו.” כשר פנים, הוא הצליח להיות גרוע יותר מאלי ישי כלפי מבקשי מקלט. זה חתיכת הישג, אכן, אבל כנראה לא כזה ששווה להתפאר בו. הפרשנים הפוליטיים – הגווארדיה הקבועה של בן כספית, סימה קדמון, ושאר כתבי הרכילות הפוליטית – גם לא הצליחו להצביע על הישג כלשהו של סער.

אז למה פרש סער? בשביל לקבל את המידע הזה, צריך היה לצאת מהתקשורת המסורתית. אלדד יניב כתב בטוויטר, זמן קצר אחרי ההכרזה של סער, שסער ידע שיש תחקיר של “הארץ” בעניינו, שעומד להתפרסם. זמן מה אחר כך, התקבל כמעט-אישור מעורכת מוסף “הארץ” בנושא: “עוד לא פורסם תחקיר, וכבר מושאו פורש,” כתבה נעה לנדאו.

על מה היה התחקיר? אנחנו עוד לא יודעים, הוא לא פורסם. אבל בסוף השבוע קיבלנו רמז גס: News1 פרסם ידיעה על כך ש”תיק הבדיקה” נגד סער דלף לעיתונאים. מה לעזאזל?

ובכן, כזכור, מכתב שייחס לסער מעשים מיניים בכפופות לו הודלף לפני כשנה וחצי. וינשטיין הורה למשטרה לבצע “בדיקה” – לא חקירה – וזו מיהרה להודיע שהמכתב מזויף, אבל לא הצליחה למצוא את הזייפן. על פי הדיווחים, הקורבנות-לכאורה של סער לא שיתפו פעולה עם החוקרים.

אז עכשיו התיק הזה בחוץ, תחקירן של “הארץ” יושב על הזנב של סער, ולגמרי במקרה אירוע שאמור היה לקושש לו עוד תומכים במרכז הליכוד הופך, בהפתעה גמורה, לאירוע הפרישה שלו. ומה עושים בן כספית וסימה קדמון? מפמפמים את האגדה לבית סער, על פיה הוא החליט דווקא עכשיו לבלות זמן עם הילד שלו. אז מה שווים הפרשנים הפוליטיים האלה?

מה שהם היו שווים בפרשת המעשה המגונה של חיים “הלשון” רמון, זה מה. מה שהם היו שווים בעת ההרשעה של אולמרט: זונות שמפרכסות זו לזו.

כמובן, כל העסק מסריח מעבר לחיפוי העיתונאי הקבוע של כספית וקדמון. כשהיועץ המשפחתי וינשטיין הורה על “בדיקה” – לא חקירה – סער נחשב לאחד מהמקורבים לראש הממשלה נתניהו. שנה וחצי אחר כך, נתניהו רואה בו יריב מר. בדיוק עכשיו דולפים מסמכי החקירה ההם. משטרת ישראל, תחת המפכ”ל דנינו, מהווה יותר מאשר אי פעם משטרה שמשרתת את המשטר.

אין לי מושג מה יש בתחקיר של “הארץ”, או מה יש בתיק הבדיקה של המשטרה; ואם יתברר לי שהחוקרים בפרשת סער הבינו את רוח המפקד של וינשטיין וחיפפו את החקירה, בואו נאמר שאני לא אפול מהכסא. למעשה, אופתע הרבה יותר אם יסתבר שהמשטרה עשתה את עבודתה נאמנה. אבל כתבים פוליטיים ששומעים על כך ששר בכיר קוטע כנס התפקדות כדי להודיע שהוא נשאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וחוזרים על כך בלי כמעט כל שאלות – הם חלק ממערך ההון-שלטון-עיתון. הם חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון.

הערה מנהלתית א’: בצד שמאל תוכלו לראות עכשיו את מדיניות התגובות של הבלוג, משהו מנהלתי שהתעצלתי לעשות הרבה זמן. ובכן, זה פה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשדובר צה”ל מרקיד אתכם על הדם

התבוננו בסרטון הזה. הוא קצר.

הוא מופיע בחשבון הרשמי של דובר צה”ל (לידיעת העובדים של מדור ניו מדיה: כבר הורדתי את הסרטון. אם תעלימו אותו, אעלה שוב ונדאג לאפקט סטרייסנד קטן.) כלומר, הוא מייצג את עמדתו הרשמית של צה”ל.

הסרטון, לצלילי מוזיקה קופצנית, חוגג את ההפצצה של רצועת עזה. נניח עכשיו לשאלה מה זה אומר על ה”צבא המוסרי ביותר בעולם,” שהוא מציג את ההפצצות שלו על רקע מוזיקת ריקודים; הרי אף אחד לא מאמין בשטות הזו יותר. אפילו הישראלים לא. הם חוזרים על השקר לצרכי hasbara, אבל כפי שיעידו הצעקות בהפגנת הימין – “כל עזה בית קברות!”, “אין מחר לימודים, כי לא נשארו ילדים” – הציבור היהודי יודע יפה מה נעשה בשמו, אם כי הוא אוהב להעמיד פנים אחרת. ומי שטוען שאינו יודע, עוצם עיניים במכוון.

מה אומר לנו צה”ל בסרטון הזה? שלהפציץ אזרחים זה כיף, זה מדליק, זה מגניב, בואו תרקדו איתנו על הדם. מי קהל היעד של הסרטון הזה? או. כאן הגענו לשאלת המפתח.

אפשר להתמיל במי איננו קהל היעד: לא הרוב המוחלט של המין האנושי שדוחה את הכיבוש היהודי בשטחים ושדוחה את המשך הנכבה והטיהור האתני האיטי שמבצעת המדינה היהודית שם. רוב בני האדם ידחו את הסרטון בשאט נפש. היחידים שעשויים לאהוב אותו, וגם זה בספק, הם מעריציה המושבעים של המדינה היהודית. כלומר, מבחינת דובר צה”ל – חלק מרכזי של מערך ה-hasbara – הסרטון הזה הוא גול עצמי. בכל זאת הוא העלה אותו. למה?

אפשרות סבירה אחת, שוודאי אי אפשר לפסול אותה על הסף, היא שדובר צה”ל מאויש ברפי שכל שלא מבינים את תפקידם. הסבירות לכך עולה כאשר זוכרים שדובר צה”ל הוא ארגון צבאי.

האפשרות הסבירה האחרת היא שדובר צה”ל ויתר בעצם על הקהל הבינלאומי. הוא יודע שהקרב שם אבוד, והוא עושה את מה שה-hasbara עשתה תמיד אבל התעקשה שלא זה המצב: משמש כתעמולה לקהל הבית הישראלי ולתומכי ישראל בחו”ל, שמטרתה לצופף את השורות. אלא שבהתחשב בסוג הבעייתי במיוחד של הסרטון, סביר שרוב תומכי ישראל בחו”ל גם הם יתרחקו ממנו.

אז מי קהל היעד? הימין הישראלי, במיוחד הצעירים שנמצאים על סף גיוס. דו”צ הוציא לנו סרטון נוסח בנצי גופשטיין משום שהוא יודע שזה מה שקהל החיילים העתידיים שלו אוהב לראות. מזה אפשר להסיק כמה דברים.

קודם כל, שלאדם מצפוני אין מה לחפש יותר בצה”ל. אבל את זה ידענו כבר שני עשורים.

שנית, שכאשר אנחנו שומעים על מעשה זוועה של חמושי צה”ל, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שהמידע מדויק. אם זה סוג האנשים שהצבא מתחנף אליהם, ובהתחשב בכך שהוא לא מעמיד פושעי מלחמה לדין. אז אנחנו צריכים לראות את היחס בין צה”ל ובין פושעי מלחמה קטנים כמו היחס בין הוותיקן וכמרים פדופילים: גינוי רשמי ותמיכה נרחבת בשתיקה.

שלישית, שאי אפשר יותר לסמוך על מנגנוני החקירה של צה”ל, ושיש להוציא את חקירת פשעי המלחמה שלו החוצה – רצוי אל מחוץ לישראל.

ורביעית, שיש פער מסוכן מאד בתפיסה של היהודים בישראל על המתרחש ובין הצורה שבה העולם רואה אותם. התקשורת היהודית לא שידרה את ה”תמונות הקשות” של מה שעשינו לעזתים, וכתוצאה מכך היהודים פה לא מבינים את הזעם העולמי. הם לא מבינים מדוע מחאות הצליחו למנוע פריקה של ספינה ישראלית באוקלנד, לא מבינים למה מפגינים השביתו מפעל של אלביט במלבורן, לא מבינים מדוע אירופה מפסיקה לייבא את כל מוצרי החלב והעוף מהמדינה היהודית, והם – בעידוד ממשלתי ותקשורתי – מאשימים בכך את ה”אנטישמיות” המיתולוגית.

מדובר צה”ל אי אפשר לצפות לכלום. הוא גוף היח”צ החזק במדינה, שתפקידו לדברר ארגון שמבצע פשעי מלחמה על בסיס יומי כמעט ושצריך לשמור, מצד אחד, על הפופולריות של הארגון בציבור ומצד שני על התקציב שלו. מהתקשורת הישראלית, מצד שני, אפשר היה לצפות ליותר. אלא שההיסטוריה מוכיחה שבימי מלחמה, התקשורת היא שפחה נרצעת של הצבא והממשלה. עוד כמה חודשים, אם לסמוך על המחזוריות הקבועה, אולי נראה סבב של תוכחות עצמיות והכאה על החזה, איפה טעינו, אבל בינתיים, התקשורת עושה מה שהצבא רוצה ממנה, ומסייעת לסימום הציבור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת שולל

איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך העיתונות הישראלית בגדה ביעודה

מערכת ה-hasbara טוענת כעת שהמטרה של מבצע “צוק איתן” היא לחסל את המנהרות. זו מטרה חדשה ביחס, בת עשרה ימים בערך. לפני זה, המטרה הרשמית של המבצע היתה “להפסיק את ירי הרקטות.” כבר שכחנו מזה. ולפני זה היא היתה, כפי שהצהיר נתניהו, נקמה על רצח שלושת החטופים. בישיבת הקבינט שלאחר מציאת גופותיהם, אמר נתניהו ש

“לפנינו שלוש משימות: ראשית, להגיע לרוצחים ולכל מי שהשתתף בחטיפה. כל מי שהיה שותף בחטיפה וברצח – דמו בראשו. לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם. אנחנו נגיע לכולם, גם אם זה יקח זמן. זוהי המשימה הראשונה שלנו. שנית, עלינו לפגוע בעוצמה באנשים ובתשתיות של חמאס ביהודה ובשומרון. אנחנו כבר עצרנו מאות מפעיליו של החמאס, סגרנו עשרות ממוסדותיו, הרסנו בתים ועוד ידינו נטויה. המשימה השלישית שלנו היא לפעול נגד ארגון החמאס ברצועת עזה. החמאס ממשיך לעודד גם בימים אלו חטיפות של אזרחינו והוא אחראי ישירות לירי רקטות לשטחינו, ירי מרגמות לשטחינו כולל בשעות האחרונות. צה"ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות החמאס ברצועת עזה, וגם כאן – ידינו נטויה. אם יהיה צורך נרחיב את המערכה ככל שידרש.”

ההדגשות שלי. שימו לב: הדברים נאמרים כשבוע לפני מבצע “צוק איתן,” שמתחיל רשמית בשמיני ביולי, אחרי שיום קודם לכן לחמאס נמאס מההתקפות הבלתי פוסקות עליו (”צה”ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות חמאס ברצועת עזה”) ולראשונה מאז הפסקת האש שאחרי “עמוד ענן” פתח באש לעבר ישראל. שימו לב גם כיצד נתניהו כורך את החמאס ברצועת עזה בחטיפת הנערים.

כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה.

נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. הנה מה שאמר אתמול (ו’) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.:

police

כלומר, אליבא דדובר המשטרה, החשודים העיקריים בחטיפה – שאת בתי המשפחות שלהם כבר הרסנו, כי בג”צ הודיע רשמית שלפלסטינים אין חזקת חפות לא מקבלים הוראות מחמאס. זה תא בודד. הדברים האלה לא חדשים: שלומי אלדר כתב אותם לפני כחודש, כעשרה ימים לפני פתיחת מבצע “צוק איתן.”

אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא הניחה לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה.

כל זה קורה בתואנת שווא: הטענה שחמאס אחראי לרצח הנערים. הכל מתחיל משם. או, ליתר דיוק, הכל מתחיל מהעובדה שנתניהו נשבע לחסל את ממשלת האחדות הפלסטינית, והשתמש ברצח הנערים, תוך הסוואתו כחטיפה, כתירוץ. מערכת הבטחון נרתמה בחדווה לקמפיין השקרים של נתניהו: החל מהטענה שדובר צה”ל חזר עליה שוב ושוב, על פיה “הנחת היסוד היא שהם בחיים”, גם כשהיה ברור שהם מתים, עבור בהסלמה הבלתי פוסקת ברצועה עד שחמאס הגיב, וכלה בגלגולי ה-hasbara של נתניהו: זה נקמה על מות הנערים; לא, זה ריסון ירי הרקטות; לא, זו מלחמה במנהרות. לצורך הונאת הציבור והמבצע המתגלגל, במערכת הבטחון שמחו להעמיד פנים שקיומן של המנהרות נחת עליהם כרעם ביום בהיר, בעוד שקיומן ידוע כבר עשור לפחות והצבא בזבז כסף רב בנסיונות כושלים להלחם בהן. פתאום, משהו שחיו איתו בלי יותר מדי לחץ במשך עשור, הפך לסיבה ראויה למבצע ענק, שעד כה גבה 37 הרוגי צה”ל – כנראה יותר, אם לסמוך על דיווחי עז א דין אל קסאם, שבתחום הזה שיקרו עד כה פחות מדובר צה”ל – ועל ההרוגים העזתים מיותר להרחיב את הדיבור.

שנתניהו שקרן, זה לא חדש. שמערכת הבטחון מפברקת תקריות בטחוניות או מעוותת אותן על פי הצורך, גם זה לא בדיוק חדשות – אם עיניך פקוחות, על כל פנים. צה”ל פמפם במרץ את האגדה על אחריות אש”ף להתנקשות בשגריר ארגוב ערב מלחמת לבנון הראשונה, אף שידע (”אבו נידאל, אבו שמידל, צריך לדפוק את אש”ף!”) שהוא לא היה אחראי. צה”ל מכר לציבור את הטענה שהחטופים שלו בחיים לפני מלחמת לבנון השניה, כדי שיקבל את התירוץ שהוא צריך למלחמה, למרות שבאותו היום כבר ידע שהם מתים. ערב מלחמת סיני, תיעד בני מוריס ב”מלחמות הגבול של ישראל,” התברר למרבה המבוכה שאין תקריות גבול בסיני, שהיו התואנה הרשמית למלחמה – אז צה”ל פיברק כמה, כולל הצגת “שבויים” שהיו בעצם חיילי צה”ל בתחפושת. ההונאות הללו, חשוב לציין, הם לגמרי לא נחלתו של נתניהו לבדו, וגם לא נחלת הימין: הן מתחילות מימי בן גוריון.

ומעל לכל זה, בגידת התקשורת. ספק אם יש פשע חמור יותר שהנהגה וצבא יכולים לבצע כלפי הציבור מאשר יציאה למלחמה בתואנות שווא. תפקידה של התקשורת הוא להפגין ספקנות יתר כלפי טענות בטחוניות, במיוחד כשהן משמשות תואנה למלחמה. נתניהו אמר לפני 34 ימים שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי לרצח הנערים? התקשורת היתה צריכה לחזור להכרזה הזו פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא תקבל תשובה. דובר צה”ל שיקר בנושא החטופים? אמר שהנחת היסוד היא שהם בחיים? הוא צריך היה לקבל צליבה תקשורתית בלתי פוסקת, והתייחסות עוינת לכל טענה שלו. זה מה שהיה קורה לדובר שהיה נתפס בשקר במדינה עם עיתונות מתפקדת למחצה.

אלא שהמשבר שעובר על התקשורת, העובדה שהיא מאבדת את מודל המחיה שלה, העובדה שבישראל יש גם עיתון מתחרה מטעם השוגר דדי של ראש הממשלה (!), אדם שכרגע שולט בשני עיתונים בפועל – ישראל היום, מקור ראשון, ואתר NRG – גורמת לעיתונים לשכוח שתפקידם הוא לא להיות שופרי המשטר; לא בשביל זה יש לנו חופש עיתונות. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את המשטר. כל משטר. תפקידה הוא לחפש את השקרים, ההתחמקויות, ההונאות.

וכאשר היא משתפת פעולה עם המשטר, כאשר היא מפמפמת עבורו היסטריה פטריוטית – הן בפרשת החטופים הן במלחמה השלישית נגד עזה – וכאשר היא נמנעת מלשאול שאלות קשות, היא בוגדת בתפקידה. והבגידה הזו צריכה להכעיס אפילו יותר מהשקרים של נתניהו ושל צה”ל. ממשלה, כל ממשלה, משקרת תמיד. לצבא תמיד אג’נדה משלו והוא מורגל להשיג את המטרות שלו בתחבולות. התקשורת היתה אמורה להיות מערכת המודיעין שלנו כנגד הונאה.

ולהוציא “הארץ” – העיתון שהיה העיתון היחיד שעמד על הונאת מלחמת לבנון הראשונה במאמר המערכת שלו ביום פריצתה – התקשורת הישראלית מכרה את האתוס המקצועי שלה בעבור נזיד לייקים. היא הפכה לזרוע של דובר צה”ל. וגם על זה נצטרך לבוא חשבון.

ועוד דבר אחד: הבוקר הפגיזו חמושינו האמיצים בניין בחאן יונס, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש הזמנית לתוקפה. בנוהל: צה”ל עושה את זה תמיד. 20 בני אדם נהרגו, 11 מהם ילדים. כולם היו עקורים ממקומות אחרים שצה”ל הפציץ או הפגיז בעבר. זכרו את זה בפעם הבאה שצה”ל יטען שהוא מזהיר את העזתים לפני הפגזה: אין להם לאן לברוח. הגענו למצב שבו הדיווחים של האניון הסאטירי מדויקים יותר מאלה של דו”צ. אגב, הטענה שיש לעזתים מספיק זמן לברוח? ראו את זה.הסרטון פה הסתבר כערוך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)