נתניהו והתקשורת זועקים שהחמאס הפר את הפסקת האש. אבל לא היתה הפסקת אש

הספין הלוהט של השעות האחרונות, שמפומפם בכל הכוח על ידי השקרן מלשכת ראש הממשלה והתקשורת הישראלית, הוא שחמאס הפר את הפסקת האש. זה שקר כל כך מטומטם שבא לך לצרוח, ובדיוק בגלל זה הוא מצליח כל כך.

נתחיל עם העובדות: לא היתה הפסקת אש.

כן, כן. בדיוק מה שאתם קוראים. לא היתה הפסקת אש, משתי סיבות. קודם כל, החמאס לא קיבל את הצעת הפסקת האש, והפסקת אש היא, איך לומר, משהו שמצריך הסכמה. בקיצור, ישראל מאשימה את חמאס בהפרת הסכמת אש שהוא לא הסכים לה.

אבל רגע, זה עוד החלק החצי סביר. אפשר לכאורה לטעון שישראל הסכימה להפסקת אש, החמאס לא הסכים, ולכן הוא אשם במשהו. אבל יש בעיה מרכזית בטיעון הזה: על פי ההצעה שישראל קיבלה לכאורה, הפסקת האש לא נכנסה בכלל לתוקף.

ההצעה המצרית קבעה שהפסקת האש תכנס לתוקפה 12 שעות אחרי שתאושר (הנה מקור אמריקאי, והנה הארץ – שימו לב לעדכון של 09:01.) הקבינט הישראלי קיבל את ההצעה הבוקר ב-09:00. על כן, הפסקת האש – אפילו בהנחה שדי בהסכמה ישראלית להפסקת אש – אמורה היתה להכנס לתוקף הערב ב-21:00. תשע שעות לפני זה, בעוד החמאס מודיע שאף אחד לא התייעץ איתו בכלל על הפסקת האש, הודיע נתניהו על ביטולה.

פרקטית, אין לזה חשיבות רבה: האש היתה נמשכת בכל מקרה, חמאס צריך איזשהו הישג או תבוסה קטסטרופלית כדי להסכים להפסקת אש, או, במינימום, שמישהו יטרח להעמיד פנים שהוא מדבר איתו – “הפסקת האש” עליה הכריז הקבינט היתה משהו שהוסכם בין ישראל ומצרים, לא בין ישראל וחמאס.

אבל הספין הזה, והקלות שבה הוא נבלע על ידי התקשורת הישראלית ולא נודע כי בא אל קרבה – העובדות למעלה רחוקות מלהיות סוד – אומרת לנו כל מה שצריך לומר על התקשורת הישראלית בזמן מלחמה: שפחה רצועה של הממשלה, שמשרתת אותה לצרכי הפצת שנאה, הפצת תעמולה, ולא עושה את תפקידה הבסיסי, שהוא להודיע לציבור מה מתרחש במציאות.

תקשורת שכזו היא לא כלב השמירה של הציבור; היא כלב התקיפה של הממשלה.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו אוהב לפנטז, בעיקר בפומבי, שהוא צ’רצ’יל. שר בריטי שהיה עושה לצ’רצ’יל את התרגילים הקבועים של ליברמן – מסיבות עיתונאים שבהן הוא תוקף את מדיניות הממשלה, או הודעה על מדיניות עצמאית מזו של הממשלה בפורומים בינלאומיים – היה הופך לתופס כלבים מלכותי מהר יותר משרקטת V-2 היתה מגיעה מצרפת ללונדון. כמו בפנטזיות האחרות של נתניהו (”חזק מול החמאס,” למשל), אין קשר בינה ובין המציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה, למרות כל ההתלהמות, צה”ל לא יכבוש את עזה

קציני צה”ל כבר רוטנים, כרגיל בפחדנות האלמונית שלהם. לא נותנים להם להשלים את העבודה, הם אומרים. הסוסים נושפים ורוצים להסתער, אבל הממשלה הבוגדנית מרסנת אותם. הצליל הקבוע הזה – צליל תחיבת הסכין הצבאית בגבו של הדרג המדיני – מעיד שעוד מבצע צבאי מתחיל לחשב את סופו לאחור, וכרגיל ביבבה ולא במפץ.

הו, יהיה מפץ. צה”ל יארגן לנו איזו התקפה פנומנלית שתהרוג המון אזרחים חפים מפשע ולא תשנה כלום. אבל הוא לא יכבוש את עזה. היללות של הקצינים מיועדות רק להעביר את האשמה לממשלה. כמו תמיד.

למה, בעצם, צה”ל לא כובש את עזה? מבחינה צבאית, זו לא משימה מורכבת. כזכור, צה”ל ניהל לוחמה בעומק הרצועה במהלך עופרת יצוקה, ושילם מחיר זניח – חמאס הצליח להרוג רק חמישה מחמושיו. חמשת האחרים נהרגו מאש ידידותית, מה שמבהיר איזו עוצמת אש הפעיל צה”ל נגד כל דבר שזז. ובכל זאת, צה”ל לא כבש את לב הרצועה.

הוא יכול. יש לו חיפוי אווירי מושלם. יש לו את השריון ואת החי”ר. הוא יכול לנחות מהים, ולהתקדם משם למרכז העיר עזה. הוא יכול לנחות גם בחופי הדרום, תוך כדי תקיפה מהצפון. לחמאס אין כוח סדיר שיכול לבלום אותו. כן, זה ידרוש אבידות – ככה זה במבצעים צבאיים – אבל אלה יהיו אבידות קטנות ביחס לכיבוש אוכלוסיה . פעם, צה”ל נהג לנפח את מספר האבידות הזה וטען שמדובר יהיה במאות אם לא אלפים; עופרת יצוקה הוכיחה שהצבא שקרן במקרה הרע, פאניקרי במקרה הטוב. אם זה המקרה הטוב.

אז למה, בעצם, צה”ל לא כובש את עזה?

כי הבלגאן לא יהיה הכיבוש עצמו; הבלגאן יהיה מה שיבוא אחר כך. אף אחד בתקשורת הישראלית לא מדבר על זה, כולה עסוקה בחיקוי בלתי מודע של קול הרעם מקהיר, אבל לא צריך להיות סאן צו או הגלגול השני של פון קלאוזוביץ כדי להבין את זה.

שתי דקות אחרי שישראל תסיים את כיבוש רצועת עזה, היא תהיה אחראית לתושבים שלה. גם עכשיו היא בפועל אחראית עליהם – היא שולטת על מרשם האוכלוסין, היא קובעת מה ייכנס לרצועה ומי ייצא – אבל היא מעדיפה להעמיד פנים שמישהו אחר אחראי. ברגע שיהיה כיבוש, העמדת הפנים הזו תגמר.

ולא, אבו מאזן לא יעזור לה. הוא גם כך חשוד במשת”פיות. הוא לא יוכל לקבל לידיו את הרצועה מצבא ישראלי בלי לפחות העמדת פנים של בחירות. ואחרי שישראל תכבוש את הרצועה מידי החמאס ומי שנראה כמשת”פ מחכה בפינה, די ברור מה יהיו תוצאות הבחירות (אירונית, יש סיבות טובות להאמין שאם היו נערכות בחירות בעזה קודם למבצע “פאלוס זקוף,” החמאס היה מפסיד בהן.)

אז אחרי שצה”ל יסיים את הכיבוש, הוא יהיה אחראי למים, לחשמל, לתשתיות, לסעד של כל תושבי הרצועה, כ-1.7 עד 1.8 מיליוני בני אדם. כן, הוא עשה עבודה מחורבנת בזה גם בסיבוב הכיבוש הקודם שלו – עבדכם הנאמן שתה את המים המלוחים של עזה עד תחילת 1991, כשבמקורות נזכרו לספק לדיר אל בלאח מים מתוקים, 24 שנה בלבד אחרי הכיבוש – אבל הפעם, בגלל הכיבוש המחודש, הוא יהיה תחת הרבה יותר ביקורת בינלאומית. אין ספק שזה יעשה פלאות למשק הישראלי.

אה, כן: הביקורת הבינלאומית. זו רק תתגבר, אחרי שישראל תכבוש מחדש שטחים שהיא נסוגה מהם. ישראל תתבקש או לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ודחוף – “פאלוס זקור” הצליח להעלים זמנית את העובדה ש-17 מדינות אירופאיות המליצו לפני מספר ימים על החרמת ההתנחלויות, החברות שעושות איתן עסקים, ובפועל חלק הארי של כלכלת ישראל – או להקמת מדינה אחת. איש אחד, קול אחד. רעם התותחים משתיק זמנית את העובדה שישראל נמצאת במלכוד מדיני, אבל לא פותר אותו. יותר ויותר אנשים מדברים על פתרון המשבר לא מזווית של הסכם מדיני חלול כלשהו – לכולם די ברור שישראל לא מסוגלת לפנות התנחלויות – אלא מהכיוון של הענקת זכויות אזרח שוות לכל האנשים החיים בפלסטינה המנדטורית. כיבוש של רצועת עזה, כלומר החזרת הכיבוש הנראה לעין על 1.7 מיליוני בני אדם, רק יחדד את הקולות האלה.

ומעבר לכל זה, תהיה לוחמת הגרילה. בישראל אולי שכחו, הרבה בזכות תעמולת הימין הנמרצת, את העובדה שהפינוי הישראלי של ההתנחלויות מרצועת עזה הגיע הרבה בזכות ההתקפות של חמאס על החמושים הישראלים ברצועה. הח”מ זוכר היטב את הימים שבהם זחלו חמושי צה”ל בחול של רפיח וסיננו אותו, בחיפוש אחרי חלקי גופות. הימים האלה יחזרו, ולישראל שוב ישובו גופות של חיילים מרצועת עזה. יתר על כן, מותר להניח שכפי שירי הרקטות מרצועת עזה החל תחת הכיבוש הישראלי שם – עוד נקודה שהימין הישראלי הצליח להשכיח – כך הוא יימשך אחרי הכיבוש הישראלי החדש.

מכל הסיבות האלה, צה”ל לא רוצה לכבוש מחדש את הרצועה. הוא לא יאמר את זה לתקשורת, וזו לא תשאל את השאלות, אבל אלה התשובות. לצבא נוח מאד עם המצב החדש, בו החמאס לא יכול בפועל לאיים על רוב המדינה בשל מערכת “כיפת ברזל.” התוצאה של המערכת היא מצב חסר תקדים בתולדות המלחמה: צד אחד יכול להרוג באזרחי הצד האחר כאוות נפשו, מבלי שיסבול כל תוצאה צבאית בשל כך.

כשהתחיל השימוש במל”טים לצרכי חיסול מהאוויר, לפני כעשור, עלתה התהיה מה תהיה ההשלכה של שימוש רחב בהם; האם היא לא תוביל לכך שהמחיר הפוליטי של יציאה למלחמה יצנח – שהרי גופות אינן חוזרות בארונות מתים, ואף אחד לא יושב שבעה על רובוט שהופל – עד כדי כך שהקלות של יציאה אליה תהיה בלתי נסבלת. העובדה שממשל אובמה מנהל מלחמה מלוכלכת מאד בקרן אפריקה, תוך אפס דיון ציבורי בארה”ב, מעידה שהתשובה על כך היא חיובית.

ישראל לקחה את המשוואה הזו צעד אחד הלאה. היא לא רק הורגת בעזתים מבלי לחשוש לגורל טייסיה, היא גם הורגת בהם מבלי לחשוש שמא הם יצליחו להגיב באש אפקטיבית. לא היתה מערכה כזו בהיסטוריה שאני יכול לחשוב עליה.

אלא שלמערכה כזו יש מחיר פוליטי. גם אם נצא מנקודת הנחה שהחמאס לא ישוב ויחדש את פיגועי ההתאבדות מהגדה המערבית – פשע מלחמה בלי שום ספק, אבל איזו אפשרות תגובה נותרה לו? – ישראל מצטיירת בעולם יותר ויותר כגוליית, וגוליית יהיר; עם של בני אלים, שהורג באדישות עד חדווה בבני האדם, נשען על טכנולוגיה בלתי נתפסת. לכך יהיה מחיר, והוא אולי בלתי ניתן לכימות, אבל ישראל תשלם אותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מח”ט גבעתי הכריז על מלחמת דת. זו היתה צריכה להיות סיבה להדחה מהירה, אבל זה לא יקרה. המדינה היהודית משילה במהירות את אצטלת הממלכתיות שלה

מח”ט גבעתי הוא, בעוונותינו, אחד עופר וינטר. הלז חובש כיפה. ביממה האחרונה מופצת ברשת תמונה של “דף מפקד לקרב” שכתב וינטר לפני שלושה ימים, בתשיעי ביולי. בצבא של מדינה נורמלית, פקודת היום הזו היתה מובילה להדחה מהירה של וינטר. בצה”ל זה לא יקרה.

כפי שאפשר לראות, המכתב של וינטר עילג אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שמשפריצים קציני צה”ל. אבל לא חוסר היכולת להתנסח שלו היא הסיפור כאן. גם עיוות הראיה שלו – על פי הציטוטים של וינטר, הוא תופס את עצמו כסוג של דוד שנלחם בגוליית פלישתי – הוא לא העניין, כי בזה וינטר לא שונה מרוב מוחלט של האספסוף המבוהל שקורא לעצמו הציבור הישראלי.

מה שחשוב בטקסט הוא שווינטר שינה על דעת עצמו את הגדרת המשימה של צה”ל. הוא כותב, אחרי שהוא פותח ב”בס”ד” כמובן, ש

”ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי “העזתי” אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל […] אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.’ ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. […] עשה שיתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם’, ונאמר אמן.”

כלומר, מדבריו של וינטר עולה שהבעיה עם החמאס היא שהוא מנאץ את השם של החבר הדמיוני של וינטר, וזו מבחינתו סיבה לצאת למלחמה ולהרוג למעלה ממאה אזרחים. ובהתאם, הטקסט שלו הוא יותר תפילה מאשר פקודת יום. אני מניח שיש לנו מזל, כי וינטר – שמצטט מדברים כ’ – חסך מאיתנו את מה שנאמר שם לגבי מצבים כמו אלה עם עזה: “ואם לא תשלים איתך, ותעשה איתך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה יהוה אלוהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן יהוה אלוהיך לך.” סביר להניח שהפרקליטות הצבאית היתה מצליחה לארגן תירוצים צולעים במיוחד למה זה בעצם בסדר, וטוב שווינטר חסך ממנה את הקצאת כוח המוח הזה, שממילא עסוק עכשיו בתירוץ מותם של ילדים. המטרות הרשמיות של מבצע “פאלוס זקור” לא מוזכרות במנשר של וינטר, בגלל כמה סיבות אפשריות: א. אין כאלה, ב. אם יש, מח”ט גבעתי לא עודכן לגביהן, או ג. הן מביכות יותר מהטקסט של וינטר.

וינטר הכריז למעשה על מלחמת דת. יש עם זה שתי בעיות עיקריות. קודם כל, הוא חרג מסמכותו. הוא בסך הכל מח”ט. הסמכות למהלך כזה שמורה בדרך כלל לפרלמנט, או, במדינה שאוהבת להעמיד פנים שהיא דמוקרטיה במזרח התיכון, לממשלה. אם ממשלת ישראל, שצה”ל כזכור הוא אחת הזרועות שלה, תשאיר את וינטר בתפקידו אחרי ההכרזה יוצאת הדופן שלו, קשה יהיה לראות בכך אלא הסכמה בשתיקה.

שנית, בצה”ל יש חיילים מכל מיני דתות. למשל, דרוזים. למשל, מוסלמים בדואים. לאחרונה, ארגוני הימין מנסים להפעיל לחץ על נוצרים להתגייס. לנתניהו היה רגע מביך במיוחד בנושא. והנה בא וינטר ואומר לכל לובש מדים שאיננו יהודי שהוא נמצא בצבא הלא נכון. אם הוא במקרה מוסלמי, אז הוא שייך ל”מנאצי שמו” של יהוה, האליל הרשמי של צה”ל. בקיצור, הוא במקרה הטוב במקום הלא נכון ובמקרה הרע אידיוט מועיל של אנשים שלא טורחים לצחוק מאחורי הגב שלו אלא צוחקים ישר בפרצופו. העובדה שווינטר מחסל את האתוס של צבא כל האזרחים היא כבר סיבה להעלות אותו על טיל הישר אל הפנסיה.

אבל זה כמובן לא יקרה. צה”ל הוא צבא יהודי, יותר ויותר צבא יהודי. הרמטכ”ל הנוכחי כבר התקפל פעמיים מול הרבנים: פעם אחת בפרשת “יזכור אלוהי ישראל” במקום “יזכור עם ישראל” בטקס יום הזכרון, ובפעם השניה כשנתפס כשהוא מדלג על קברו של חייל לא-יהודי, אף שכללי הטקס קבעו שעל הרמטכ”ל להניח זר על קברו של החייל האמרון שנהרג ביום הזכרון. כן, אלה עניינים טקסיים, אבל זו תהיה טעות חמורה לראות בהם דברים ריקים. לטקסים של מדינה יש חשיבות: הם קובעים מי נמצא בתוך קבוצת ההתייחסות שלה, ומי מחוצה לה. וינטר, בעקבות גנץ, הבהיר שמקומם של הלא-יהודים בצבא הוא מחוץ לגדר.

צה”ל צריך את החמושים הדתיים. הוא לא הולך להסתבך איתם. ועל כן וינטר יישאר בתפקידו, והח”מ מעז לומר שיום אחד הוא עוד יהיה רמטכ”ל. יש לובי חזק מאחוריו.

ובסופו של דבר, העובדה שווינטר לא יודח לא צריכה להפתיע. ישראל מתקלפת במהירות מסממני הממלכתיות שלה, ומפסיקה אפילו את שרידי העמדת הפנים שהיא שייכת לכל אזרחיה. בשבוע שבו הוציא וינטר את המנשר שלו, עצרה המשטרה קבוצה של בדואים בישוב תל שבע, ובעילת המעצר היא ציינה שהם חשודים ב”יידוי אבנים [סעיף] 66 מצו הוראות בטחון.” כפי שציין הבלוגר נועם ר., צו הוראות בטחון לא חל בישראל; הוא חל רק בגדה המערבית. המשטרה החילה למעשה את המשטר הצבאי על פלסטינים אזרחי ישראל – וקיבלה לכך אישור של בית המשפט, שאישר את המעצר.

במקביל, דיווחו “רופאים לזכויות אדם” שמשרד הבריאות הורה שלא לפתוח מרפאות בישובים הפלסטינים במשולש, שבהם נערכו אירועי מחאה. ההנחיה הזו הופנתה גם לרופאים ואנשי הצוות הרפואי שגרים בישובים הללו, כך שאי אפשר לתרץ אותם באמתלת “בטחון”, כפי שאוהבים אצלנו. במילים פשוטות: הממשלה היהודית הורתה למנוע שירותי בריאות מישובים שבהם הובעה מחאה – כן, גם מחאה אלימה – כנגד המשטר היהודי.

ישראל מעולם לא היתה מדינת כל תושביה. ראש הממשלה הראשון שלה, דוד בן גוריון, סירב לשאת תעודת זהות שבה הופיע כיתוב ערבי, ולדרישתו הודפסה לו תעודה יחודית, בעברית בלבד – זו בשעה שבה הוא העמיד פנים שהוא ראש הממשלה של כל האזרחים. עד 1966, קיימה המדינה היהודית משטר צבאי על תושביה הלא יהודים, ומאז היא מקפידה למנוע מהם גישה לסמכויות ולתקציבים.

בסופו של דבר, וינטר בסך הכל הבהיר לנו איפה אנו עומדים, והבהיר לנו מיהו: שר אלף במקבילה היהודית של דאע”ש. העולם, אגב, כבר מתחיל להבין עם מי יש לו עסק.

ועוד דבר אחד: אמש, הפציצו חמושינו המעופפים בית חולים לנכים ברצועת עזה, בדרישה שהם יתפנו משם. הם, איך לומר, קצת התקשו. היום, הפציצו חמושינו האמיצים בית בשכונת שייח’ רדואן, והרגו שישה פלסטינים. הבית שייך לאחותו של איסמעיל הנייה, ושני בניה בין ההרוגים. אני מחכה לשמוע את התירו… אמתל… תואנ… הצידוק הצבאי להתקפה הזו. אני בטוח שהוא יהיה מרתק, אם דובר צה”ל יצליח לשמור על פרצוף רציני – ואם הכתבלבים הצבאיים בכלל יבקשו הסבר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר גדול של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל בוחר במודע לתקוף את בני משפחותיהם של אנשי חמאס. זה פשע מלחמה, נקודה. תדע כל אם עבריה כי בנה מגויס לארגון טרור

בוקר טוב, הרי החדשות ועיקרן תחילה. גדודי עז א דין אל קסאם לקחו הבוקר אחריות על הפיצוץ בביתו של מוטי, מ”פ פלוגה ג’ בגדוד ההנדסה של גבעתי, שברחוב הנרקיסים בתל אפקה. בפיצוץ נהרגו אריאלה, אשתו של מוטי; יאיר, בנו בן השנתיים; סיגלית, בתו בת השנה; שלומית, אמו בת ה-64; וירון, שכן בן 23 שבדיוק נכנס לדירה כדי לבקש חצי כוס סוכר. כמו כן התלקחו שלוש דירות סמוכות, ושמונה אנשים אושפזו בדרגות פציעה שונות. בהודעת החמושים נאמר כי היה ברור להם כי מוטי איננו בבית, אך הפיצוץ היה הכרחי כדי להבהיר למוטי – אותו הגדירו חמושי החמאס כמבוקש בכיר לאחר שהיה מעורב בפיצוץ מנהרה – שאין לו לאן לחזור.

נשמע מופרך? כי זה בדיוק סוג ההודעות שצה”ל מפיץ ביומיים האחרונים. הוא, כמובן, מקפיד לעשות זאת בעילום, תוך ציטוט “בכירים” בו. הנה, למשל, הדיווח של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום”:

“ישראל העצימה אתמול את המבצע בעזה, בניסיון לגרום לחמאס למצמץ ולפעול להפוגה. כחלק מכך, הוכפל כמות המטרות שהותקפו, ונכללו בהן במכוון בתי המגורים של כל צמרת הזרוע הצבאית, שבה מפקדי גזרות הלחימה בעזה, בחאן יונס וברפיח. הרעיון ברור: לייצר "מחיר הפסד" ולחץ מצד בני משפחה, שיפחדו לאבד את כל עולמם.”

ההדגשה שלי. נחום ברנע כתב הבוקר ב”ידיעות אחרונות” דברים דומים:

וכפי שכבר ראינו, “בכיר בחיל האוויר” אמר מילים דומות מאד ל”הארץ.” כלומר, יש לנו תדריך של צה”ל לכל התקשורת. אבל חשוב לשים לב: ברנע לא מצטט את המקורות שלו, “הארץ” מסתמך על “בכיר בחיל האוויר,” ו”ישראל היום” על “בכירים בצה”ל ובשב”כ.” למה דובר צה”ל לא חותם על הדברים האלה בשמו? למה אין אף בכיר בצבא שעומד מאחורי המדיניות הזו?

כי המדיניות הזו היא פשע מלחמה, זה למה. וקצין שייראה כאילו הוא עומד מאחוריה, מסמן את עצמו להעמדה לדין עתידית. לצבא מותר לתקוף מטרות צבאיות – אבל כאן המטרה היא אזרחית במובהק. היא לא מפקד בחמאס; היא קרובי המשפחה שלו, המטרה היא שימוש בהם כדי להפעיל עליו לחץ. בלשון מנומסת פחות, צה”ל לוקח אותם כבני ערובה. וגם הורג בהם במספרים גדולים.

כפי שציינו בצלם לפני לא מעט הרוגים אזרחיים – חמוש מעופף של צה”ל השתמש הבוקר במפציץ משוכלל כדי להרוג עוד ילדה בת עשר, נור מרוואן אלמג’ידי מרפיח, וסך כל ההרוגים הפלסטינים עומד על 105 – בתים אינם מטרה צבאית לגיטימית. שוב, יש לומר שמאחורי המילים השקולות “הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי” עומד מושג אחר, גס ומכוער יותר: פשע מלחמה.

פעם, היה לצה”ל תירוץ. הוא אמר שהוא לא מתכוון להרוג אזרחים. הוא רק יורה למקום שבו הם נמצאים מתוך ידיעה שיש סבירות גבוהה שיש שם אזרחים, זה לא שהוא רוצה להרוג אותם, זה פשוט קורה. הם מתעקשים להכנס למסלול של הפגזים והפצצות שלו. על ההבדל הזה – בין החמאס שרוצה להרוג אזרחים ובין צה”ל שלא ממש רוצה, אבל איכשהו, השלימזל, מצליח לפגוע בהם, לעתים קרובות בבתיהם – בנתה ה-hasbara הישראלית תורות מוסריות שלמות. איכשהו, המספרים – העובדה שצה”ל הורג כמאה עזתים, ברובם הגדול לא מעורבים, על כל הרוג ישראלי – נדחקו החוצה מתורת המוסר היפה הזו. זו כבר לא טעות, אפילו לא העמדת פנים של טעות; זו מדיניות.

עכשיו צה”ל אפילו לא מנסה להעמיד פנים. אם החמאס יורה נשק לא מדויק לעבר אוכלוסיה אזרחית אבל יכול לומר להגנתו – לא שזה יעזור, גם זה פשע מלחמה – שאין לו נשק מדויק, צה”ל משתמש בנשק מדויק ועכשיו הוא גם מודה שהוא מפעיל אותו במכוון כנגד אזרחים.

זה לא צריך להפתיע. אלמנטים מרכזיים של התו”ל הצה”לי נשענים על פגיעה באזרחים. פעולות התגמול, שעליהן בנה צה”ל את האתוס שלו, היו במובהק תקיפה של אזרחים כדי לפגוע באזרחים, כדי להטיל אימה – או, במילים גסות יותר, להשרות טרור. בשנות החמישים, חטף חיל האוויר מטוס אזרחי סורי כדי להחזיר כמה אנשי מודיעין שחצו את הגבול לסוריה; יש מצב שזו היתה החטיפה האווירית הראשונה. שרת ההמום הורה להחזיר את החטופים, אבל זה לא שינה את העובדה שצה”ל התנהג כארגון טרור. במלחמת ההתשה, לא מצא צה”ל דרך לפתור את הלוממה המצרית העקשנית – אז הוא התחיל להפגיז פראית את ערי התעלה, כלומר העביר את המלחמה אל אזרחי האויב. כנ”ל בביירות, 1982, שם הרגו החמושים המעופפים שלנו אלפי אזרחים בלתי מעורבים. פחות או יותר כל האסטרטגיה הישראלית בדרום לבנון, כפי שהתבטאה במבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם”, התבססה על ירי על אזרחים: אנחנו נירה על הכפריים השיעים, אלה בתורם יפעילו לחץ על ביירות, וזו תפעיל לחץ על החיזבאללה… כי צה”ל לא ידע איך להתמודד עם החיזבאללה ונמאס לו להפסיד בשדה הקרב.

אותו הגיון עצמו פועל עכשיו. צה”ל לא יודע איך לפגוע בבכירי החמאס, והוא לא רוצה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה, אז כדי לפתור את הדילמה הוא מפציץ את הבתים שלהם ורוצח את המשפחות שלהם. המדיניות הזו רחבה הרבה יותר משנוטים לשער: מנתוני OCHA (סוכנות האו”ם לתיאום הומניטרי) עולה (זהירות, מסמך) שחיל האוויר הישראלי החריב בסבב האלימות הנוכחי 70 בתים עד היסוד, ובסך הכל השמיד או פגע באופן קשה ב-342 יחידות דיור. כ-2,000 בני אדם הפכו למחוסרי בית. כמו כן, תקפו חמושינו גם חמש מרפאות, ופצעו 18 אנשי צוות רפואי. אלה הנתונים הנכונים לאתמול; הם התעדכנו כלפי מעלה מאז.

ישראל היתה צווחת עד השמיים, בצדק, אם עז א דין אל קאסם היו מתחילים לפוצץ בתים של קצינים בצה”ל, במיוחד אם אלה לא היו שם בעת הפיצוץ. היא היתה טוענת, בצדק, שזה טרור. אלא שזו אחת לאחת המדיניות שבה נוקטת ישראל. אם היו חסרות סיבות לסרב לשרת בצבא הישראלי, הנה האחרונה. שירות בו מסייע, במישרין או בעקיפין, למדיניות של לקיחת בני ערובה והריגתם. תדע כל אם עבריה כי היא שולחת את בנה לארגון טרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נפתלי בנט נקט השבוע בתרגיל מסריח אפילו ביחס למגזר שהוא בא ממנו, והיה מעדיף מאד שהוא ייעלם. אסור לשתף פעולה עם ההונאה שלו

מותר להניח שנפתלי בנט מעולם לא שמע על פייסיסטראטוס האתונאי. זו חוכמה יוונית, אחרי הכל, וארור האיש המלמד בנו חוכמה יוונית. ואף על פי שבנט לא שמע את שמו, הוא נקט באותו תרגיל מסריח כמו הטיראן הראשון של אתונה.

פייסיסטראטוס בן היפוקרטס הגיע לרודנות הראשונה שלו – היו לו שלוש תקופות רודנות – אחרי שפצע את עצמו וטען בפני העם שהוא הותקף על ידי יריביו. כתוצאה מכך, הוענקו לו שומרי ראש. הוא השתמש בהם כדי להשתלט על האקרופוליס ולתפוס את השלטון.

נפתלי בנט, דמגוג יהודי שעלה לגדולה לאחר שהעניק למועצת יש”ע זרוע למבצעי hasbara מלוכלכים, “ישראל שלי,” ניסה השבוע לנקוט בתרגיל דומה. שלשום (ג’) הופיע בנט בכנס השלום של עיתון “הארץ.” הוא התגרה במכוון בקהל וזכה לקריאות גנאי. בזה אין שום דבר רע בדמוקרטיה תקינה: פוליטיקאי צריך לדעת שאם יש נגדו מורת רוח, יש זכות מלאה להביע אותה, גם בקול וצעקות. בנט ותומכיו גילו פתאום שהם שייכים לסיעת חנה בבלי בפוליטיקה הישראלית – תגלית שוודאי היתה מפתיעה את מי שקיבלו מבנט ואנשיו תמונות של ילדי משפחת פוגל השחוטים, או מי שהקשיב לבנט אומר לאחמד טיבי שהערבים גרו על עצים – ושפכו דמעות תנין על כך שהפריעו לו להאשים את הסססססמולנים באונס של המציאות.

העובדה שחברי המגזר של בנט הם בחלקם הגדול צבועים היא לא בדיוק חדשות, כך שמה שחשוב כאן הוא מה שקרה אחר כך. בנט טען שכאשר הוא עזב את הכנס, הוא הותקף בגבו וחטף אגרוף. הדובר שלו מיהר להפיץ את הידיעה לכל כלי התקשורת, וכרגיל, השקר הקיף את כדור הארץ בעוד האמת מחפשת חיבור רשת מאובטח. כשעה לאחר השקר של בנט, העידו אנשים אחרים שהיו במקום שלהד”מ.

מה שהתרחש שם, על פי מספר עדויות, היה כך: קשיש כלשהו התקרב במהירות לבנט, ואו דחף אותו בכתפו (לטענת תומכי בנט) או נגע בכתפו. בנט הסתובב, לפי חלק מהטענות כדי להכות את הקשיש, ואז שומרי הראש שלו התערבו וסילקו אותו מהמקום. חשוב לציין שהם לא עצרו את הקשיש – מה שהם היו עושים אם הוא היה חשוד באיזשהו סוג של תקיפה של שר.

אם אכן תקפו את בנט, אז זה חמור מאד. אבל אם בנט שיקר, והפיץ שמועת שווא על כך שהוא הותקף בכנס של יריביו הפוליטיים, אז זה חמור עוד יותר. בנט מגיע ממגזר שמנסה כבר שנים לנקות את הדם ששפך מעל ידיו, שלא בהצלחה. כדי לנקות את הדם, מגזר הכיפות הסרוגות ממציא שורה של מיתוסים ומתחפר בהדחקה. מחתרת יהודית? בואו לא נדבר על זה. ההתקפות היומיומיות של קוזאקים חובשי כיפה על חקלאים פלסטינים ורכושם? בואו נעמיד פנים שמדובר רק בגרפיטי. רצח ראש ממשלה? נמציא קונספירציות על השב”כ. נסיון לפיגוע המוני בזמן ההתנתקות? נעלים את זה. אילוץ ילד לשתות דלק ואחר כך הצתתו? נספר לכל העולם ואשתו שהוא היה הומו ושזה היה רצח על רקע כבוד המשפחה.

עכשיו מנסה בנט להעמיד לרשות מגזר איש-הרגתי-לפצעי-וילד-לחבורתי שלו אגדה פוליטית חדשה, כביכול הוא הותקף על ידי יריביו. משיח הפח הקודם של המפד”ל, אפי איתם, ניסה לעשות גם הוא את אותו התרגיל: הוא טען שהותקף בעמונה על ידי שוטרים והצטלם עם תחבושת פוטוגנית. אחר כך הסתבר שהוא חטף אבנים מנערי הגבעות רעולי הפנים שלו. למנהיגי הבית היהודי יש משהו עם פיברוק אלימות נגדם, כמסתבר.

העניין הוא שאגדות כאלה רעילות לדמוקרטיה. התומכים של בנט מיהרו להוריד פרופיל ברגע שעלו טענות הנגד. אסור לתת לבנט להתחמק מהנושא: המקום היה מצולם למשעי וודאי היו שם גם מצלמות אבטחה. יש לפתוח בחקירת משטרה: או בחשד לתקיפה של שר, או בחשד להונאה. יש לבחון את כל המצלמות, ובמידה והיתה תקיפה – להעמיד לדין את התוקף. אבל אם לא היתה תקיפה, יש לגרש את השקרן והמסית מהחיים הפוליטיים בזפת ונוצות.

כך או כך, אסור לאפשר לנפתלי בנט ללכת בדרכו של פייסיסטראטוס ולקשור נגד הדמוקרטיה הישראלית, ואסור לאפשר לשקר שלו להתפוגג לתוך עננת ההונאה הרגילה שלו ושל תומכיו. בנט עדיין דמגוג, לא טיראן; ראוי לעצור אותו בשלב הזה.

ועוד דבר אחד: לפני כשמונה שנים כתבתי מאמר בנענע שהפך לאקטואלי מאד בימים האחרונים: “הטרוריסטים בירוק,” שדן בעובדה שצה”ל מתנהל ברצועת עזה כארגון טרור. כרגע, עומד מניין ההרוגים ברצועה על 81, מתוכם 22 ילדים ותינוקות. מספר ההרוגים בישראל, הקורבן לכאורה: אפס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אל תתנו לתעמולה של צה”ל והממשלה לרמות אתכם: ההסלמה האחרונה כולה פרי מהלכי ישראל

כוחותינו האמיצים נמצאים ביום השני של מבצע “צוק איתן” – השם שנבחר כנראה בגלל ש”פאלוס זקוף” היה זוכה להתנגדות מפלגות הימין הדתי בשל היותו יווני, טפו – ועד כה, הם הצליחו להרוג את האנשים הבאים:

סיראח אאל, בת שמונה

בסאם כווערה, בן 10

חוסיין כווערה, בן 13

מוחמד אשור, בן 15

דנה המד, בת 16

מוסא חביב, בן 16

אחמד מג’די, בן 16

כמו כן הרגו חמושינו המעופפים עוד ילד, ילדה ותינוקת ששמם טרם הותר לפרסום. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הרגו חוליות המוות המעופפות של צה”ל 31 פלסטינים ברצועה, ביניהם חמישה אנשים שלטענת הצבא היו מיועדים להתנקשות (”סיכול ממוקד”) בשל חלקם בפעולות התנגדות אלימות פלסטיניות שחלקן היו פעולות טרור. (לרשימה מתעדכנת, ראו כאן.) המספר לא כולל את החמושים הפלסטינים שנהרגו בקרבות עם חמושי צה”ל.

ראש ממשלתנו היקר – הוא ואשתו לא בוחלים בגניבת רהיטים – טען לאחרונה שהחמאס לא הותיר לישראל ברירה. וואלה. הוא, והתקשורת שציטטה אותו ללא הסתייגות, שכחו כנראה את השתלשלות האירועים. ב-15 ביוני, מת מפצעיו עלי עבדל לטיף אל עוור, לאחר שנפצע ארבעה ימים קודם לכן מתקיפה של חיל האוויר הישראלי; בן שבע היה במותו. בתקיפה נהרג גם דודו, מוחמד אל עוור. צה”ל הודה אחר כך בשקט שהוא פספס ואלו לא היו המטרות. אף אחד בישראל לא שם לב. נו, אלה רק עזתים.

בעזה שמו לב.

אחר כך באה חטיפת שלושת הנערים. נתניהו הצהיר בקול גדול, והתקשורת הישראלית החרתה-החזיקה אחריו, שהחמאס אחראי על החטיפה – זאת למרות שנתניהו מעולם לא הציג כל ראיות לכך ולמרות שהחמאס הודיע שהוא לא מכיר את החטיפה הזו. כתוצאה מכך, החל חיל האוויר לתקוף ברצועה. כלומר, לתקוף יותר מבדרך כלל.

כפי שישראל עושה תמיד, במיוחד בימי נתניהו, כשצריך להסיח את הדעת ממשהו: נהרוג כמה עזתים. זה יגרום להם לירות לשטח ישראל, בדרך כלל לשטחים ריקים, ואז יהיה תירוץ לבצע שם הפצצה רצינית, וזה יגרום לצה”ל ולממשלה להיראות כמו גבר-גבר. כמה עזתים – חלקם הניכר לא מעורבים – ימותו, אבל לציבור בישראל לא אכפת, וקצת מתיחות בטחונית תמיד מאפשרת לממשלה לסלק עננות מדאיגות. זוכרים את הרצח של מוחמד אבו ח’דיר, שבוצע רק לפני שבוע? לא? וואלה. זוכרים את השערוריות שבהן היה מעורב המפכ”ל דנינו? לא? איזה פלא.

וזו לא הפעם הראשונה. באמצע המחאה הגדולה של 2011, יצא נתניהו פתאום למבצע גדול ברצועה, אחרי פיגוע שבכלל הגיע מסיני. זה הצליח: התקשורת עטתה מיד חאקי, והכותרות השתנו. כשהסתבר שזה לא מספיק, נתניהו בגד בבוחריו ובהבטחותיו ארוכות השנים, ושחרר 1,027 כלואים עבור גלעד שליט.

זה עובד כמו קסם: מפציצים בעזה, והעזתים לא יכולים להחזיר בצורה אפקטיבית. הם יכולים לירות כמה צינורות מעופפים, אבל לא הרבה מעבר לכך. אלה צינורות מפחידים נורא אם אתה גר בטווח שלהם, אבל לממשלת נתניהו לא באמת אכפת מתושבי שדרות. וכשהמצוקה מגיעה לשיא, כשתרגילי ה-hasbara מתפוצצים לך בפרצוף ופתאום ההסתה שלך חוזרת אליך; כששר החוץ שלך מודיע שהוא פורש מהמפלגה שלך ואחרי תרגיל מסריח במיוחד משאיר אותך עם מפלגה עם 19 מנדטים בלבד – הכה בעזתים והסח את הדעת.

וכל כך התרגלנו לזה. חוליות המוות המעופפות שלנו כל כך טובות בלהרוג אזרחים בלי שיקרה משהו לישראלים, שאף אחד כבר לא שם לב. התקשורת לא מדווחת על האנשים שאנחנו הורגים. ברוב מוחלט של התקשורת הישראלית, אין להם שמות. הם לא בני אדם. הם אפילו לא צל.

ואחרי החטיפה, נתניהו וצה”ל הפציצו את עזה פעם אחר פעם, עד שבסופו של דבר הם גררו גם את החמאס, אחרי שנתיים של הפסקת אש עליה הוא שמר, לפתיחה באש לעבר ישראל. אחרי השקרים המקובלים – הפעם דובר צה”ל נתפס – הכריזו בקול גדול על כך ש”חמאס לא השאיר לנו ברירה” אחרי שהפצצנו את עזה במשך כמעט חודש, והודיעו על “און מתפרץ” או איך שלא קראו לו.

והפעם ילדי הכאפות החזירו חזרה. בניגוד לחמושים שלנו, ולתעמולה של צה”ל, הם לא מי יודע מה טובים בהריגת אזרחים – בעזה, צה”ל מוביל בזה בערך ביחס של 500 לאחד – אבל הם בהחלט יודעים להפחיד. הרקטות חסרות התועלת שלהם אולי עוד לא הרגו אף אחד בסבב הנוכחי, אבל הן מצליחות לשבש את החיים עד קיסריה.

הבהמה הירוקה, כרגיל, נתפסה עם המכנסיים למטה. מבצע צבאי שכולל פלישה קרקעית היא לא מעיזה לעשות – יש סבירות גבוהה שכמה חיילים ייהרגו מאש ידידותית, כמו 50% מההרוגים של צה”ל בעופרת יצוקה, והמטרה העליונה של צה”ל היא המנעות מאובדן חיילים – ועכשיו היא בעיקר מייללת.

קצין אחד אמר – בעילום שם, כדי שאי אפשר יהיה לתפוס את צה”ל בשקר – שהחמאס מחביא את הרקטות שלו בבתי חולים, אחרת וואי, וואי, וואי מה היינו עושים להם. כזכור, בפעם האחרונה שצה”ל האשים את החמאס בכך שהוא מסתתר מאחורי צוותים רפואיים, כשהוא טען שצוותי אמבולנס מסיעים קסאם, הוא נתפס בשקר. גם הפעם אין הוכחות, כי הציבור הישראלי לא צריך כאלה. קצין בכיר בחיל האוויר השתחץ בכך שהרסנו את הבתים של בכירי חמאס, וש”אין להם לאן לחזור,” כמו גם בכך שכוחות המוות המעופפים שלנו השליכו כבר 400 טונות של חומר נפץ על אחד האזורים היותר צפופים על פני כדור הארץ; עם זאת הוא נאלץ להוסיף באומללות ש”קשה להעריך אם הדבר ישפיע על החמאס באופן ישיר.”

במקביל, הגביר הצבא את המצור על אוכלוסיית הרצועה. כעת, הוא מונע כניסה של חפצים מסוכנים כמו נעליים, נייר או בגדים (!) לרצועה. כן, זה שיפור ביחס לתקופה שבה עמוס גלעד העתיק מהנאצים ואסר על הכנסת שוקולד או צעצועים לרצועה, אבל זה מעיד על אובדן העשתונות. את מי אתם מענישים?

אגב, כפי שציין יפה ניתאי פרץ, המצור של ישראל לא מי יודע מה הועיל: “וואו, לפי זה שחמאס השיגו רקטות שמגיעות עד חיפה וטילים נגד מטוסים, אפשר לראות שהסגר על עזה היה ממש אפקטיבי. מזל שלא נתנו להם לייצא תותים.” כפי שהיו הישראלים אדישים – אלה מהם שלא היו נלהבים – למצור על אוכלוסיה של מיליון וחצי איש, כך הם אדישים או נלהבים למותם.

אבל לא המצור ולא ההרג ישנו עובדות בסיסיות. הישראלים לא רוצים לחשוב על עזה, אבל עזה שם. היא לא הולכת לשום מקום, היא לא “תטבע בים” כפי שייחל פושע המלחמה שעם רציחתו התאלה וישב לימין האל, והחמאס גם הוא לא הולך להתאדות. הוא מייצג תנועה עממית שורשית, שקיימת בגלגולים שונים בעזה יותר משבעים שנה. כוחה, כמובן, עולה ויורד – אבל היא שם. מי שחושב שאפשר להשמיד אותה באמצעות עריפה של בכירים, או באמצעות רצח בני משפחתם, משלה את עצמו – ורק מוודא שהסכסוך יהיה ארוך יותר ומדמם יותר.

ועוד דבר אחד: אראל סג”ל קרא היום ב”מידה”, העאלק-מגזין של העאלק-ימין-אינטלקטואלי, לפלסטינים מעזה “חבורת עכברושי בר… כנופיה עלובה של מוטציות גנטיות… נולדתם בביוב ותמותו בביוב.” אני שמח לראות ש”מידה” וסג”ל כבר לא מתביישים בעצמם ואימצו בגאון את הניאו-נאצי הפנימי שלהם, זה שתמיד היה שם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)