על הבלבול המכוון שעושים ציונים בין דרישה לשינוי המשטר בישראל ובין תמיכה בשלילת זכות קיומה
בן דרור ימיני, בטורו ב”ידיעות” שלשום (ו’) שצף וקצף. לטעמו, החוק נגד העמותות שהעבירה ממשלת הימין לא מספק משום שהוא מופנה כנגד עמותות שמקבלות תמיכה ממדינות זרות, אבל לא אוסר על עמותות שמקבלות תרומות פרטיות ששוללות, לדבריו, את “זכות קיומה” של מדינת ישראל. ב”שלילת זכות קיומה” הוא מכליל, למשל, את שוברים שתיקה, הקרן החדשה לדמוניזציה, ואת זוכרות. איך זוכרות בעסק? ובכן, הם תומכים בזכות השיבה. וזה נותן לנו את המפתח.
בן דרור, כתועמלן ציוני מנוסה, יוצר ביד אמן בלבול מכוון בין כמה מושגים:
1. פירוקה של המסגרת המכונה מדינת ישראל.
2. שינוי המאזן הדמוגרפי בישראל (באמצעות זכות השיבה).
3. שינוי המשטר של מדינת ישראל, שהוא משטר ציוני.
כמו תועמלנים ציונים רבים, הוא רוצה שקוראיו יבלבלו בין מס’ 2 ו-3 ובין מס’ 1.
כדי לעשות את המהלך הזה, הוא נשען על המהלך הציוני השקוף ביותר: התפיסה שפירוק זהותה הציונית של המדינה הוא השמדתה או פירוקה של המדינה. מהי זהותה הציונית של המדינה? ובכן, לציונות התיאורטית יש המון משמעויות אפשרויות. חלקן עשויות להיראות חיוביות, כל זמן שאתה לא בוחן אותן על רקע המציאות.
אבל יש לנו מדינה ציונית – למרבה המזל, רק אחת – ואנחנו יכולים, במקום לתעות בין ערפילי התיאוריה שבין הציונות הסינתטית, הציונות הלאומית, הציונות הדתית וכל השאר, לבחון את הפרקטיקה כפי שהיא מתבטאת בפעולות המדינה הציונית בפועל, בכמעט 70 שנות קיומה.
והפרקטיקה הזו אומרת דבר אחד: ציונות היא מדינת האדונים היהודית. היא מדינה שבה ליהודים יש זכויות יתר. ימיני עצמו כתב זאת כמה וכמה פעמים: הוא אמר שלפלסטינים ומיעוטים אחרים צריכות להיות זכויות פרט, אבל לא זכויות לאומיות. אלו שמורות רק ליהודים. האפשרות שכל תושביה של המדינה יהיו בני אותו הלאום היא מבחינתו אסון: זו הרי מדינת כל אזרחיה המושמצת.
הציוני יאמר לכם שיהודים הם עם, שלכל עם מגיעה מדינה, ושהשלילה של זכות הלאום מיהודים בלבד היא אנטישמיות. ובכן, זה משמעותית יותר מסובך. יהודים הם עם, אתה אומר? איך נכנסים אליו? רק באמצעות טקס של המרת דת, כשהמדינה הציונית הקיימת כבר 68 מכירה רק בזן האורתודוקסי שלו? הממממ. איך יוצאים מהעם הזה? על ידי המרת דת, כפי שפסק הבג”ץ הציוני כבר 55 שנים בערך? אההה. אז בעצם אנחנו מדברים על קבוצה דתית, לא על עם? שימו לב: זו לא ההגדרה שלי. זו ההגדרה של המדינה הציונית.
לא, לא, יענה הציוני; אצלנו זה מעורבב. הדת היא העם. וואלה. אז בשם הגדרה מאד לא מקובלת של המושג “עם”, אתם דורשים את הזכויות שניתנות לעמים מוכרים? מעניין.
רגע, למה בעצם אתם פה? אם אני זוכר נכון, הציעו לכם בשעתו את אוגנדה. אה, אתה אומר, הקונגרס הציוני דחה את ההצעה ומי שקיבל אותה הפך בעצם ללא-ציוני, כי ארץ ישראל היא מצד אחד המולדת הקדומה של העם ומצד שני המקום שבו אמורה להתממש הגאולה? כלומר, אתם בעצם מנסים להגשים את הרעיון המשיחי על ידי הקמת מדינה מודרנית, תוך שימוש בכסות המודרנית של מושגים כמו “עם” ו”ריבונות”? ורגע, ארץ ישראל היא מולדתו של העם? כי רוב היהודים מעולם לא חיו בה. אז המיעוט הקטן שחי בה הוא בעצם החלק החשוב של העם? למה? זה נוגע, אולי, לעובדה שהם חיו במקומות קדושים?
עכשיו, המקום הזה שבאתם אליו, הוא היה נטוש, נכון? לא? אתה רוצה לומר לי שבמפקד הטורקי של 1890, שבע שנים לפני הקונגרס הציוני ושמונה שנים אחרי העליה הראשונה, חיו בפלסטינה 43 אלף יהודים, 57 אלף נוצרים, ו-432 אלף מוסלמים? מה קרה לרוב המוסלמי הזה?
אה, גירשתם אותם. אני מתחיל להבין. השתלטתם על המון שטחים וגירשתם את התושבים שלהם בכוח החרב או העט – הסיסמה היתה “מקסימום אדמה עם מינימום ערבים,” אני מצטט נכון? ואז בניתם מדינה שהתפקיד שלה הוא לשרת את הרוב החדש ולדרוס את המיעוט?
תשמע, אני יכול להבין למה אנשים יכולים להתנגד לחיות במשטר כזה. למה הם עשויים לרצות לפרק אותו. אתה מבין, בן דרור, התפיסה שלך – של זכויות יהודיות מעל לכל – היא לא בדיוק תפיסה דמוקרטית. זה הרי מקור האובססיה עם הדמוגרפיה, מפה החשש משיבת פליטים, מכאן הצורך הנואש לטעון שאין דבר מוסרי יותר מסטאלין במזרח אירופה ב-1946. הרי, בפועל, היהודים אינם רוב. כי הם שולטים על הפלסטינים בגדה וברצועה.
לא, לא, אל תתחיל עם הקשקוש הזה. זה לא “כיבוש”, כי במצב של כיבוש אסור להעביר אוכלוסיה לשטח הנכבש ואתם העברתם משהו כמו 400,000, והוא לא זמני. הוא יהיה בן 50 ביוני הקרוב, ארוך יותר מהשליטה האמריקאית בפיליפינים. כדי לחזור לכיבוש ארוך יותר, צריך באמת לעבור לתקופה הקולוניאליסטית. אתם מחזיקים מיליוני תושבים בלי זכויות בסיס, ואם הבנתי נכון את מה שאתה כותב בשנה האחרונה, ככה זה צריך גם להמשך כי “אין פתרון”, ומה לעשות – הפלסטינים יצטרכו לשלם את מחיר קיומה של המדינה הציונית.
כן, כן – אני יודע. מדי פעם אתה זורק איזה עצם לשמאל הישן ואומר כמה ההתנחלויות זה רע, ואיך הן הופכות אותנו למדינה דו לאומית. ב”מדינה דו לאומית”, אתה מתכוון לומר משטר אפרטהייד פורמלי במקום משטר האפרטהייד דה פקטו. אבל את הלהט והזעם שלך אתה מפנה כלפי האנשים שמנסים לפרק את משטר האפרטהייד הזה, שדורשים זכויות שוות לכל תושבי הארץ שבפועל נמצאת תחת שלטונה של ישראל. מהים עד הירדן, ומהגליל עד עזה.
אגב, שמתי לב לאי תאימות מסוימת מצידך. אתה טוען שישראל לא צריכה לפצות את הפליטים הפלסטינים, וודאי שלא לקבל אותם – אפילו לא את אותם ה-100,000 שישראל של בן גוריון התחייבה לקבל – אבל בו זמנית אתה דורש שיהודים שגורשו מארצות האיסלם יפוצו על כך. אני לא כל כך מבין את זה, כי אם המודל הנכון הוא סטאלין ב-1946, אז אף פולני שנעקר מאדמותיו, שלא לדבר על המזרח פרוסים או הגרמנים הסודטים, לא קיבל שום פיצוי. אתה הרי כותב שוב ושוב שטיהור אתני – סליחה, הומוגניה אתנית – היא המצב הנדרש, המתבקש. אז למה דווקא היהודים של ארצות האיסלם, שמבחינת מדינת ישראל הם תושביה בכוח ושהיא הפעילה מתוכם מרגלים ומחבלים, זכאים לפיצויים?
כי, כמובן, התפיסה הציונית היא שליהודים יש זכויות-יתר. בפלסטינה, וגם מחוצה לה. זה הכל.
ואת המשטר הזה, את משטר ה”שלי שלי שלך שלי”, את משטר הגזל והליסטום ברשות החוק, אנחנו רוצים לפרק. כי אנחנו יודעים שמשטר כזה לעולם יצטרך לחיות על חרבו, לעולם יצטרך להקצין, ולעולם לא יוכל לאפשר לתושביו חיי רגיעה, רווחה ופיתוח. המשטר הציוני רע לא רק לפלסטינים, אם כי אין שום שאלה שלהם הוא רע הרבה יותר; הוא רע גם ליהודים שהם צאצאיהם של אלו שמתוקף אסון היסטורי הפכו מקורבנות למקרבנים. הוא מאלץ אותם להיות מעין רוסיה: לאומנות חמושה ואטומה, זעווה לכל רואיה.
אפשר גם אחרת. אבל כדי שזה יקרה, המשטר של סוס ורוכבו חייב לחלוף מן העולם, והרוכב יצטרך להכיר באנושיותו של הסוס. ולא, זו לא “שלילת קיומה של מדינת ישראל”: זו הדרישה שהיא תתקיים לרווחת כל תושביה. אלו שכיום מוכרים ככאלה ואלו שלא.
ולא, הסיכויים לכך לא רבים. מה הסיכויים של אלבמה מודל 1954 – עם העוני והבערות הנלווים – להתקיים בכוחות עצמה עוד 30 שנה? 50 שנה? כן, יש (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני – התגלמות הסיוט של טום לרר. אתה באמת חושב, בן דרור, שצפון קוריאה שלחופי הים התיכון היא חזון ציוני שיש לתמוך בו?
בואו נדבר על מציאות, לא על הזיות הפחדה. והמציאות היא מדינת אדונים, והאדון איננו יכול לישון מפחד העבד. שחרור תמיד קשה לאדון, ולא תמיד הוא קל לעבד. אבל, אחרי דור או שניים, ישנים טוב יותר.
ציפיות צנועות, אכן. עדיין עדיפות, לדעתי, על חזון נשגב של מלחמת נצח.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים הרבים מדי שחלפו מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות