תגית: פרויקט מרחבים

אהבה. סקס. אינטליגנציה.

(תרומה מאוחרת לפרוייקט מרחבים, ושלוש הערות בעקבות הפוסט של קרן)

 

א. לא לבוא (אם תבואי זו אשמתך)

שלב חיפושי הדירה שאני נמצאת בו מעורר מחדש שאלות על ביטחון. באילו רחובות לא כדאי לי להסתובב לבד בלילה. על אילו אזורים כדאי לנו מראש לוותר. איך נראית הכניסה לחדר המדרגות.

העובדה שהחיפוש הזה נעשה ביחד עם מי שאני אוהבת, שהוא גם גבר, הופכת את השאלות האלו למכאיבות אפילו יותר. הן תמיד נוגעות אליי (את בטוחה שזה בסדר בשבילך לגור כאן?) כי הוא יכול. זה כמעט מובן מאליו שהוא יכול, כמעט בכל המקומות בעיר.

המפה של תל אביב שלי נראית אחרת. אפשר לחתוך ממנה, כמו במגזרות נייר מתוחכמות, את כל המקומות-האסורים האלה, ולהישאר עם משהו כמו מחצית מהעיר שבה חי ההוא שהוא גם גבר.

הייתי רוצה להביך את הגיאוגרף הרציני עם השולחן, זה מ"הנסיך הקטן", אם רק ישאל אותי על הרים ועל כוכבים ועל נהרות. הייתי עונה לו בשקשוק מספריים מדוייק: לא-לוינסקי-בלילה, לא-תחנה-מרכזית-בחושך, לא-עמק-המצלבה-בירושלים-כי-אני-מכירה-מישהי-שנאנסה-שם-בגיל-שתים-עשרה-וזה-מספיק.

(ולהוסיף כאן את מה שכבר עייפתי מלהזכיר וזה שאנחנו חיות בחברה שמאשימה, באופן תמידי, המשכי, וחד משמעי, את הקורבן).

כמעט כל מי שהוטרדה או נאנסה סופגת את זה. את אשמה כי התלבשת ככה ולא אחרת. את אשמה כי התנהגת ככה. את אשמה כי הסתובבת עם האנשים הלא נכונים או שידרת את הרמזים הלא נכונים או לא צעקת או לא בעטת לאף אחד בביצים. אז ברור שאת לא הולכת במקומות האלה. אם מישהו יעשה לך משהו זו הרי בסך הכל אשמתך. כי יש חוקים בלתי כתובים לגבי המקומות שאת יכולה ללכת בהם.

זו סוגיה של נגישות. ולא משנה שאני יודעת שאני בסדר גמור, והעולם שאני גרה בו הוא זה שהשתבש. בסופו של דבר השיבוש הזה מוטמע בי, בגופי, במסלולי ההליכה של הרגליים שלי במדרכה. אני נכה. אני נעה בכיסא גלגלים נשי שצריך מעקים מסוימים, או מדרגות מיוחדות, וכל אבן, וכל פארק ציבורי נטוש, מערערים את יציבות הגלגל שלי.

ב. לבוא עם מסכת אב"כ (וזו אשמתך שלא מזהים אותך)

ולהבדיל. כל האזורים האלה, שאת נעדרת מהם באופן אחר, צריכה להיות מגזרת נייר נפרדת בשבילם. מיטל כתבה פה פעם, בפרויקט פורנו,על הדינאמיקה הזו של זיהוי גבולות גזרה, איך את מחלצת תמיד את עמדתך בדיון למול הדעות שכנגד. בהרבה מהמקרים, זה מאלץ אותך לעטות מסכת אב"כ: ברור לך מאוד מה גבולות הגזרה, והם לרעתך, ואת מוכרחה לצעוק בקול רם על דיכוי, ועל פערים בשכר, ועל דעות קדומות, ועל שנאת-נשים, ועל אפליה.

וברגע שתסירי את המגן הזה ישטוף אותך גל אדיר של כל-האפל-והמאיים-הזה (ותחרות מלכת היופי, והפרסומת של פוסטינור, ונחרת הבוז של המוסכניק)—

אז יש משהו ממך שגם כאן הנגישות שלו מוגבלת. כי כשאת מוכרחה להיות בטוחה בעצמך וחד משמעית ולשאת את הדגל, את גם קצת חד משמעית ונושאת דגל, וזה מעפן, או כמו שמיטל כתבה, נטול דיסקו סטיק לחלוטין. וזה מעייף, וזה חד מימדי. זה עולם שבו את, כמו הקרן שהולכת חזרה הביתה בפוסט הקודם, מבינה שלא עשית יותר או פחות ממה שרצית, אבל כל החוויה הייתה מדכדכת והייתה לך מנטרה בראש, שחזרת עליה רוב הזמן.

ג. לבוא (ואז יגיעו הטוקבקים)

ויש את המרחבים שאני כן יכולה לבוא אליהם, כולי, עם כל האמונות הסותרות, והמורכבות, והכאב הזה, והשאיפה לשאת חן, והכעס על עצמי על השאיפה לשאת חן, והפחדים והחרמנות. ולהיות לא לגמרי חד משמעית, ולהתלהב מביונסה למרות שהיא גורמת לי להיראות שמנה ומגושמת, ולפעמים לאהוב בדיוק את מה שאני שונאת ולשנוא בדיוק את מה שאני אוהבת, ולהתערבב, ולהגיב באופן אינסטינקטיבי.

המקום הזה הוא מקום אינטרנטי. לא בגלל הוירטואליות, אלא בגלל התנועה.

בגלל היכולת שלא להיות טיעון אחד לכיד ולינארי, בולם התנגדויות, אלא להיות מיליון חלקים שאין להם ראשית ואחרית, לינקים, טאבים שפתוחים בו זמנית. סרטון של יו טיוב ובלוג ומתכונים וחדשות, בלי מרכז ושוליים. וויקיפדיה.

הויקיפדיה של הגוף, שבה, לרגע, כל האיברים שלי נוכחים. חשובים באותה המידה, מובילים זה לזה.

יש לי מעט מאוד מרחבים כאלה. הם באים לרגע והולכים.

הם צריכים להיות מוגנים לגמרי, אני באה בלי כלום. תהיה שם חברה טובה, או בן-הזוג, וצריכה להיות תחושה שנקודת המוצא שם היא שאני שווה באופן עמוק, ושברור שיש משהו לא בסדר באיך שהעולם שלנו עובד. ושלא יפגעו בי כמו במרחב הראשון, ושלא יפגעו בכבודי ויגרמו לי לצנזר את עצמי כמו במרחב השני.

אבל אני לא רוצה שכל זה יבוא רק במרחבים האינטימיים. כי זה נראה לי חשוב. כי אני זקוקה לעוד נשים שידברו איתי על זה. כי אני רוצה לקרוא ולכתוב על פמיניזם ונשיות.

האינטרנט יצר מרחב חדש. במובנים מסויימים חופשי יותר, לפחות לעומת סוג המרחבים שציינתי ב(א). בהתחלה הוא היה נראה לי כמעט אוטופי. כי אנחנו נטולות גוף, אבל לא נטולות מגדר, ונוכחות. וכותבות.

ואני מבינה שזה לא בדיוק כך. כי בסופו של דבר הנה קרן פרסמה פוסט אמיתי ומזעזע שנוגע במשהו מכל זה, ובכל זאת עם כל הכבוד לאינטרנט ולמרחבים העצומים שלו השם המלא שלה חתום שם וגוגל זוכר הכל, ויש הסתכנות ויש חשיפה ויש איזושהי רמה של להביא-את-עצמך, ואז באות התגובות הפוגעניות שמאשימות אותה שהיא פריג'ידית ופולנייה והבעיה שלה זה שהיא לא אוהבת סקס, ואז המקום הזה הופך לרגע למשהו שכן, יש בו אלימות, ואת מתחילה לחשוב כמו במרחבים מסוג (א), עדיף כבר לא לבוא, לא לכתוב, ואם את כותבת זו בעיה שלך, כי הרמת להנחתה. או כמו במרחבים מסוג (ב) לרצות לצרוח על אלו שמשוררים לפתע על הפגיעה בחופש הביטוי, ולצרוח שהשתקת הפיות האמיתית היא זה ששוב יש אפילו כאן מי שישלפו את הסטראוטיפים, אבל את שונאת לצרוח וזה מעוות את הקול שלך וכואב בגרון ומלא בתחושה עמומה של חרטה.

אה, אה, אה, אה!

"ילדתי הקטנה שרה: 'אה, אה, אה, אה!' איני מבין את המילים, אבל אני חש מה היא רוצה להגיד. היא רוצה להגיד שהכל – 'אה! אה!' – אינו אימה אלא אושר."

(מתוך היומנים של ניז'ינסקי)

לא רציתי לקנות מכונית, אלא ש"באמריקה, מכונית זה כמו רגליים," כך שמעתי שוב ושוב. ולא התחשק לי להיות הפיסחת היחידה. בַּ"מֶרְקוּרִי" של סן-חוזה הציע מישהו למכירה גִ'יאוֹ מֶטְרוֹ זולה יחסית, עם גג נפתח ולא יותר מדי קילומטרים. נסענו לראות את המציאה ועוד באותו יום לקחנו אותה לבדיקה וקנינו. ארבע פעמים חצינו את סן-חוזה. ארבע פעמים חלפנו על פני שלט עם גולגולת וכתובת שחורה, זועקת: "בית המסתורין של שרה ווינצ'סטר". זה עבד. כמה שבועות לאחר-מכן נסעתי (בגִ'יאוֹ מֶטְרוֹ) לראות במה מדובר.
הכל מסכימים שהבית הוא תוצאה של טרגדיה: שרה ווינצ'סטר, יורשת המליונים של יצרן הרובים המפורסם, שכלה את בתה התינוקת. היא לא הצליחה להרות שוב, וחמש-עשרה שנה אחר כך מת גם בעלה. מכאן ואילך נחלקות הדעות: יש אומרים שהרופאים הם שהמליצו על תחביב, מין ריפוי בעיסוק שיסיח את דעתה – בית למשל, שתתכנן ותבנה בעצמה, בלי עזרת ארכיטקט. אחרים טוענים שהכל התחיל מביקור אצל מגדת עתידות. היא שמה לב שהקליינטית מוקפת ברוחות רפאים. אלה הקורבנות של רובי הווינצ'סטר, הסבירה לה. הם הוציאו חוזה על המשפחה: קודם התינוקת, אחר-כך הבעל, ועוד מעט יגיע תורהּ, אם לא תבנה להן בית ביום ובלילה, ללא הפסקה. 
שבעים וחמש שנה לאחר מותה, לא פגשתי רוחות בבית של שרה, למעט איזו רוח טכנולוגית פה ושם – דלת שנפתחת מעצמה או בת-קול מרמקול נסתר: "ברוכים הבאים לאתר היסטורי מס' 868 של קליפורניה," מכריז קול עמוק וחגיגי שוב ושוב, עוד במגרש החניה…
אם לְרוחות יש אוזניים, אז סנט-אקזופרי נאנח. לא לחינם מסר לנו את מספרה הסידורי של הכוכבית (ב-612) שממנה הגיע "הנסיך הקטן", והוסיף וסיפר באיזו שנה התגלתה בפעם הראשונה ובפעם השניה… הכל כדי לרַצות את שיגעון המספרים של המבוגרים. "אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים… האם קולו ערב לאוזן? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?…" 
המדריכה השמנמנה שהמתינה בנקודת האיסוף, לבושה בחצאית פסאודו-ויקטוריאנית ועטופה בסוודר ובצעיף, השתייכה כל-כולה לאותם מבוגרים. ואולי רק חשבה אותנו למבוגרים, והלקוח תמיד צודק. היא עלתה על גדותיה מרוב מספרים שניסות לכַמֵת את מוזרותו של הבית כמו בניסוי מדעי: 10,000 חלונות, 2,000 דלתות, 160 חדרים, או שמא 400? מספרים ארוכים ויפים, מתגלגלים על יותר מדי אפסים עגולים, חולפים בטעות על פני הסיפור שהם אמורים לספר, שוכחים שהבניה נקטעה בעיצומה עם מותה של בעלת-הארמון. מי שעשה את החשבונות העדיף יופי על אמת, או לפחות נכשל קצת בהגזמה ובהתפארות, בחישובי דמדומים על הגבול בין דמיון למציאות.
ופתאום נקטעת זרימת המספרים – מישהי מרימה יד ושואלת: "שרה הרי נולדה וגדלה בחברה הגבוהה של קונטיקט, אז למה בנתה את ביתה דווקא בסן-חוזה? מה רע בניו-הייבן, קונטיקט?" השואלת עצמה היא מקונטיקט, היא תמהה על החלטתה של שרה ומרגישה קצת נפגעת וגזולה. מדריכתנו, חסרת-אונים כמו מכשיר שנותק מהחשמל, מתבלבלת, מגמגמת. כולנו מתייסרים איתה, כובשים את מבטינו בריצפה. "אולי את יודעת כמה גרמי מדרגות יש בבית?" שואלת מישהי אחרת בחיוך ערמומי. הצבע חוזר ללחיי המדריכה: "13!" היא מריעה. לא סתם מספר, אל הַמספר, בה"א הידיעה של הבית! אם המספרים היו שיר, אז 13 היה הפזמון. מהכי טריוויאלי עד הכי חשוב – הכל 13: גרמי מדרגות, מתלים בארון, קנים במנורה (היו רק 12 במקור עד ששרה "תיקנה" אותה). זה מגיע לשיא בצוואה: 13 עמודים, 13 עותקים שכל אחד מהם נחתם 13 פעמים… ("ידעתי שהיא תדע לענות על זה!" לוחשת הערמומית לבעלה.)
מדריכתנו אינה מסתפקת כמובן בספירת המלאי. היא יודעת למשל, כמה עלה כל דבר (הרבה): כמה הוא עלה בשעתו, כשהדולר היה דולר, וכמה זה במחירים של היום; נייר הקיר שיובא מצרפת, עלה למשל 1.5$ לרגל מרובעת. היום זה היה עולה פי מאה או פי אלף, אני כבר לא זוכרת כמה אפסים. "מה יפה בית זה!" קוראים המבוגרים ב"נסיך הקטן" (בתרגום הישן של אריה לרנר) כשהם שומעים על בית "שמחירו עשרת אלפים לירה". ביתה של שרה ווינצ'סטר עלה עשרת מונים, ממפתח הזהב הטהור לדלת הכניסה המאסיבית, ועד לחלונות הוויטראז' שהוזמנו (לא פחות ולא יותר) מטיפאני; חלונות בדוגמת קורי-עכביש, עם שלוש-עשרה (13) טיפות טל מהאבנים הכי יקרות.
רבים מן החלונות הללו עדיין שעוּנים אל איזה קיר, ממתינים למשקופים שכבר לא ייבנו. אחרים הותקנו במין הגיון הפוך שמנטרל את סגולותיהם. החלון הכי יקר, מלאכת תשבץ של מנסרות בדולח, נקבע בקיר צפוני, הרחק מהישג קרניה של השמש. אבל גם לוּ היו מסובבים את הבית על צירו, זה לא היה מציף את החדר בקשתות, כי מאחורי החלון הוקדם עוד חדר, שבלאו-הכי חוסם את האור והופך את החלון כולו לאחיזת עיניים, עוד פיסת תפאורה בבית-בובות מפלצתי.
כי זה לא ממש בית של אנשים מבוגרים, אלא אוסף חדרים עם כמה שיותר גירויים ואפשרויות למשחק, כמה שיותר פינות לסדר בן את הרהיטים הקטנים ואת הכלים ואת הקישוטים שרכשה הגברת. לא אלה שאנחנו רואים. את המקוריים היא הורישה לצדקה. זה לקח 6 שבועות של 8 משאיות בכל יום (ותודה למדריכה) לפנות את הבית מתכולתו.
גם שרה עצמה היתה קטנטונת, גמדית. ככל שהזדקנה החמיר השיגרון שלה. בקושי הרימה את רגליה מן הריצפה. כדי להקל על עצמה בנתה לה גרמי מדרגות קטנטנים, אקורדיונים כאלה עם מעקה. טלאי נחושת קעורים (המצאה מקורית של הגברת) מגנים על הפינות מאבק.
האמן האמריקאי ג'ף קונס, הציג פעם בתערוכה שואבי אבק חדשים של "הוּבֶר" ו"שֶׁלטוֹן" בתוך קופסאות זכוכית עם ניאונים, שהזכירו למבקרי האמנות את ההשקעה העצובה שלנו בכל דבר חדש, בנעורים, בנצחיות… האם לכך התכוונה שרה כשסימרה את הטלאים למדרגות? ומה עם שאר הפינות? הבית הרי כולו פינות! מקדש לאבק עם קורי-עכביש שהוזמנו במיוחד מטיפאני.
יש שתי נשים בקבוצה שלי, עקרות בית או משהו כזה, שמזנבות כל הזמן בגירסה הרשמית, מקשקשות הערות שוליים על המעשייה הממוספרת: "תארי לעצמך, לנקות דבר כזה…" הן מצחקקות ומצביעות על דלת זכוכית מחולקת כמו דף חשבון להמון משבצות קטנטנות.
טלאי הנחושת אינם החידוש היחיד של הגברת: היא התקינה זמזמים חשמליים בחדרים, הפיקה גז לתאורה בשיטה מהפכנית, המציאה בריחים לחלונות בהשראת בריחי רובים, ועוד לפני שאנחנו מגיעים לתחתית הרשימה, נשאלת השאלה: איזו פונקציה מילאו ההבלחות האלה של תכליתיות בתוך מפעל שהוא שיא של חוסר תכליתיות, לפחות במובן היומיומי של המילה; בית שיכול להתפאר למשל, במדרגות "שלא מובילות לשום מקום" כמו בהיידבידיבידיבום של כנר על הגג. (לוּ הייתי ווינצ'סטר) איזו פונקציה מילא כל המבצע הזה שארך כמעט ארבעים שנה ונפסק רק עם מותה של שרה ב-1922?
הלמות פטישים ביום ובלילה. זאת התרופה שרשמה המכשפה. לא זבנג וגמרנו. יש כל-כך הרבה מתים. מספיק שאחד מהם לא ייתרַצה. מוטב לכרוך את האינטרס שלה באינטרס שלהם. לא שוחטים תרנוגולת שמטילה ביצי-זהב. לא אל שרה הם לוטשים עיניים, אלא לכסף שנצבר על חשבונם. הלמות הפטישים היא כמו שעון-נוכחות. היא מזכירה לרוחות שהיא משלמת את חובה. עשרים וארבע שעות ביממה היא משלמת את חובה.
זה מה שהפטישים מתופפים לרוחות, אבל מה הם אומרים לשרה? הבנייה נותנת צורה לפחד שלה מנקמתם הצודקת של המתים. היא מאפשרת לה לחיות בתוכו. If you can’t beat it, join it   אומר הפתגם. אם לא נפטרה מן הפחד, לפחות בייתה אותה, קנתה שליטה מסויימת של משקיע והשתתפות בהכרעות עיצוביות. כמו הרבה אמנים לפניה היא הפכה את הרגש לצורה, בנתה מעין לב קולוסאלי עם דופק של הלמות פטישים. (גם באנגלית הלב מתחלק לחדרים?) לב מאובן, מלא סודות, קפוא מפחד. בקור היא דווקא נלחמה: היא ריפדה את הקירות בצמר מבודד כשהפטנט עוד היה בחיתוליו והשתמשה לחילופין ב-5 מערכות חימום. באחד החדרים יש 4 תנורי עצים ו-5 מתקנים לאוויר חם. אפשר להתבשל בחדר כזה, להיצלות, להיקלות, להיפלט בסערה השמיימה דרך הארובה.
כל הפעילות הזאת התרחשה בדלתיים סגורות. סקרנים מכל הסוגים חזרו כלעומת שבאו. רוזוולט בכבודו ובעצמו נדחה בנימוס אך בתקיפות. אתה לא מזמין זרים להסתובב לך בנשמה. אבל צחוק  הגורל; שנה אחרי מותה כבר נפתח לו הבית למבקרים. יותר ממליון (1,000,000) אנשים כבר סיירו לה בתוך הלב. הם ממשיכים להגיע ביום ובלילה, (בימי שישי ה-13 לחודש מתקיימים סיורים ליליים לאור פנסים. בררר…) לחגוג בו ימי הולדת או שמחות אחרות. ("30 איש או 1500 – הצוות המנוסה שלנו יעזור לכם לתכנן את האירוע!") היא התחפרה כל כך עמוק בעולמה הפרטי, שלא בכוונה יצאה מהצד השני ומצאה את עצמה שוב מהלכת בין בני האדם. הם נהרו אל הפחד שלה והדהדו איתו. האם זה מה שהיתה בסופו של דבר? ליריקנית של חלל? אז למה זה מרגיש כמו קוריוז? לא גיהינום אישי אלא רכבת שדים, דיסנילנד שהקדים את זמנו.
בידור זה יותר כלכלי משירה. הנהלת המקום מעדיפה להדחיק את החרדה ולהציג את כל העניין כמו בדיחה אחת גדולה. לזכותה ייאמר שהבית משתף פעולה. מדריכתנו מצביעה על איזו דלת ואומרת שמכאן נתחיל את הסיור. היא סוקרת את כולנו ובוחרת לה נער שמנמן וחסר-מנוחה בשם הארי (בנם של הערמומית ובעלה) ומזמינה אותו ללכת בראש. הארי נחפז אל הדלת, פותח אותה ו… כמעט מתנגש בקיר. אין פתח מאחורי הדלת, אלא קיר לבנים. הארי נסוג לאחור, נבוך, מתוסכל, מחייך בחצי פה, אלינו, אל המדריכה, אל הבית שרוחש פתאום אפשרויות כמו שרוול של קוסם. אנחנו דווקא צוחקים בפה מלא, מתמכרים בהדרגה להימורים, מנסים לנחש מה מחכה בפנייה הבאה, מאחרי החלון, בתוך הארון, מנסים ונכשלים, כי בניגוד לשטיחים של המבחנים הפסיכומטריים אין פה שום שיטה. מדובר בקפריזה זוחלת שמטשטשת בהדרגה את האבחנה בין חלל לזמן. זה לא בית אלא יומן אישי שנכתב בחומרי בנייה, עשרים וארבע שעות ביממה, למעט הפסקה אחרת ב-1906, בעקבות רעידת אדמה. שרה נלכדה אז בחדר השינה ובקושי חולצה מן ההריסות. היא נמלטה לספינה (!) וגרה שם חצי שנה עד שחזרה לעצמה, כלומר לבית. לפני שחזרה הדחיקה את הטראומה, פשוטו כמשמעו, כלומר צוותה לחסום בקרשים את האגפים שנהרסו, כי הבית (כמו הבית מחלומו של יונג) הוא בבואה של הנפש. ועם כזאת בבואה, נותר רק להתפלא שאיש לא ניסה לאשפז את המקור (ולשים יד על הכסף). הרופאים נתנו לה איזה גיבוי כשקראו לטירוף תחביב, וגם לשרה היו שיטות משלה לטיפול בקרובים חמדניים. טיפוס בשם רמבו שכתב עליה חוברת מאלפת, מספר על אחיין שעשה את כל הדרך מהחוף המזרחי כדי לדרוש בשלום דודתו היקרה, שלא ירדה אמנם לראות את פניו, אבל שלחה לו בתור כיבוד – צ'ק על מגש של כסף.
"מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" שואל המדריכה. כולנו שותקים. ברקע נשמעות זעקותיו של מִכָּאֵל, הרפתקן מתוסכל בן שנתיים שמתפתל בזרועות אימו, תיירת מצרפת. המדריכה מאירה לו פנים. "אפשר לקבל קצת אנרגיה בהשאלה?" היא שואלת. "את כולה," מטיחה בה האם הזועפת. "אז מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" מנדנד הארי, חסר-סבלנות. "עשרים מליון דולר," עונה המדריכה. היא קורצת להארי וצוחקת: זה מה שהיה לשרה בהתחלה. במשך השנים ירשה גם את המניות של חמותה.
לגברים תמיד היה כסף להקים את החלומות שלהם. הרבה יותר קשה למצוא אישה שהיה לה מספיק כסף ומספיק ביצים לבנות את הסיוט שלה בלי להתחשב באף אחד, לרקום לה ארמון כמו שרוקמים מפית: מחזיקים קרוב לעיניים ומתמסרים לפרטים.
כי הפרטים הם חזות הכל. אין פרספקטיבה. אין קנה-מידה משותף שמבדיל בין גדול לקטן, בין תמים לאפל. דברים מוכרים משתנים כמו בלילה, כשהבגדים זוחלים מן הכסא לשטיח ואגרוף של ענף מאיים לנפץ את החלון. קנה-המידה הוא יותר מכל נציגו של השכל הישר, של אובייקטיביות שמבדילה בין קליפורניה לארץ הפלאות (שכל הזמן גדֵלים בה וקטֵנים – תלוי מאיזה צד של הפטריה נוגסים). אצל שרה הכל סובייקטיבי, מפורק: פה דלת חלקה בלי ידית ובלי חור מנעול, ושם – סככה לגנן בצורת חור מנעול ענקי.
ואם כבר הגענו לגן – כמה מילים על הצמחים שהובאו מקצווי תבל. שמותיהם חקוקים בשלטים הקטנים שנעוצים באדמה לרגליהם: "צעיף כלולות", "אבק זהב", "פרח קיר", "תחת של דוב", "זית מתוק", "עץ הקיסרית"… שמות קסומים, מצחיקים לעתים, שמטעימים על דרך הניגוד את הכבדות של ה"ווינצ'סטר" הזה, שנתלה לה כמו ריחיים על הצוואר. למה לא ניסתה להיפטר משם נישואיה? שמו של "הרובה שכבש את המערב ותוך כדי כך הרג יותר חיות, יותר אינדיאנים, ויותר חיילים אמריקאיים מכל נשק אחר". למה לא ניסתה להתכחש לו באופן סימלי לפחות, לחזור לשֵם הבתולין שלה, או לכתת את הרובה לחפץ אחר עם יופי והרמוניה: גברת צ'לו למשל, או שרה פסנתר. (כמו אותו אקדוחן שהחליף את שמו מג'וני לוגן לג'וני גיטאר כדי להפוך לטרובדור.) והיא היתה מאד מוסיקלית, מציינת המדריכה. היא שלטה בכמה כלים, בכינור למשל, ובפסנתר הגדול שניצב באולם המחולות. ושם מאחורי דלת עץ ומאחורי דלת ברזל (כמו באגדות) שכנה לה הכספת המפורסמת. כולם רצו לדעת מה היה בתוכה. מתוך היכרות עם האקצנטריות של בעלת הבית ועם עושרה המופלג, לא היה גבול לניחושים. סיפרו שהיא מחזיקה בה סרוויס מזהב טהור למשל, אחרי כל ארוחה היא סופרת את הכלים ומחזירה אותם לכספת.
אם מה שגלוי כל כך מוזר, אז מה שמוסתר על אחת כמה וכמה. יש רק כספת אחת בכל הבית. זה מעלה את המסתורין בחזקה. אני דוחסת לתוכה בדימיוני מנורות קסמים ושטיחים מעופפים מן הסיפורים שקראתי בילדותי, ובד בבד אני מגחכת. מה כבר יכול להיות שם? מסמכים או חפצי ערך, כמו בכל כספת פרטית. ואולי המסמכים מפלילים? אולי יתברר שהיא עצמה רצחה אותם? 
מדריכתנו מלבה את המתח. היא עושה עוד הפסקה קטנה, מכוונת. פניה חתומים. קשה לנחש אם היא מרוצה או מאוכזבת ממה שהיא עומדת לגלות: שום חפץ קסום לא נמצא שם, ושום מסמכים מרעישים. רק גזרי עיתונים המדווחים על מות התינוקת ועל מות הבעל, גרביים מלוכלכים ושני תלתלים: תלתל משיי של תינוקת ותלתל קשה של איש מבוגר. אני מתבוננת במדריכה בזמן שהיא מספרת. עיניה נוצצות במשובה. היא שוב שיטתה בנו, שרה, גם אחרי מותה. אני לא מחזירה לה חיוך. אני נדהמת: זה הכול? עיתונים וגרביים? תלתלים? בלי אקצנטריות, בלי סתירות, בלי תוויות מחיר? פצע שעוד לא הפך לגידול מפלצתי בעלות של חמישה מליון דולר. אני נזכרת בניחושים המופרכים שלי ומסמיקה. כרגיל חיפשתי את התשובה במקום הלא נכון. בגלל זה לא הצלחתי לכתוב סיפורים כשהייתי קטנה. השלכתי את יהבי על הפרטים הססגוניים. אמנם החכמתי מאז, אבל עכשיו הכל מתלכד בחדוּת מושלמת של משל: הרי לכם אישה שכאילו יצאה ממעשייה. כל מה שמקיף אותה מופרז ופנטסטי. אבל מה היא שומרת בכספת? עיתונים ותלתלים. דברים פשוטים ועצובים שכל אחד מכיר. אני חוזרת בריצה למעשיות שאהבתי; כל אותם כישופים וסוסים מעופפים ושֵדֵי המנורה והטבעת, מחפים על איזו כספת עלובה עם עיתונים ותלתלים… כמו גרגר החול שמתחיל את הפנינה. "אלף לילה ולילה" זה הכל סיפורים מהחיים.

פורסם במקור אצל מרית

האזור הארוגני של הבמה


1.

אנחנו נוגעים בזרים כל הזמן, באופן שאפשר להגדיר אותו אינטימי: כל יד מורמת באוטובוס קיצי צפוף היא מפגש עם בית-שחי, במסיבה או פאב יתחככו בנו אגנים ושדיים שלא פגשנו מעולם, תפיסת מקום בקולנוע מקיימת את דילמת התחת-או-מפשעה של סיינפלד. יש מעין מנגנון נפשי שמאפשר לנו להתגבר על הסלידה, או לעשות סובלימציה למיניות, במגע רגיש המתרחש במרחב משותף. סטריליזציה מלאה הרי לא אפשרית, ואנחנו חיים בתרבות לבנטינית, ייטען, אין משמעות למרחב האישי, אז את קווי ההגנה אנחנו מציבים בין אמצעי החישה לתודעה. כך אנחנו לומדים לנתק את האזורים הארוגניים של גופנו ממשמעותם היצרית בהתאם לסיטואציה ומיקום. אין ברירה אחרת, צריך שיהיה סדר, אנחנו צריכים אותו בשביל לא להשתגע.

2.

המופע "טטריס" של קבוצת מחול נעה דר מציב את הקהל באזור הארוגני של היצירה. מתוך פתחים בבמה מוגבהת, מציצים ראשי הצופים והמופע מתנהל בין ומעל ראשיהם. כל מה שחוצץ בין הראש המבצבץ והרקדנים הוא כלוב ברזל אישי (שגם הוא נוסף לפי דרישת מהנדס בטיחות). הרקדנים צצים מהרצפה, זוחלים בין הצופים, מדלגים מעליהם, מרעידים את קרשי העץ, מישירים מבט אל הפרצופים שמביטים בהם בתימהון מלמטה. זה נשמע קצת כמו גימיק, ואולי זה גם קצת כזה, אבל גם הרבה מעבר. שבירת החיץ המקובל בין חלל המופע לחלל הצופה מקבלת את עוצמתה משבירת החיץ האישי, הפנימי, אצל הקהל – וגם אצל הרקדנים.

במופע נעשה שימוש בשני חושים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בחווית צפיה באמנות מיצג, הריח והמישוש. פתאום אפשר להריח את הזיעה של הרקדנים, או יותר נכון, אין ברירה אלא להריח, הם הרי זוחלים סביבך וגוהרים עליך, משאירים כתמים לחים על הרצפה. כשהם רצים מתחת לבמה כדי לצאת מצידה השני, הם מתחככים בצופים (מישהי בקהל פרצה בצחוק נבוך וטענה אחר כך שקיבלה צביטה בתחת). לא במקרה, לדעתי, אלו שני חושים שהורחקו מחווית הצפיה הנורמטיבית – יש להם קשר הדוק עם תפישת הסטריליות בחברה המערבית, החיץ המדובר אינו מורגל בניתוקם.

נקודת המבט של הצופים מביאה אותם להסתכלות קרובה על הרקדנים והרקדניות. הצופה פוגש ממרחק של כמה סנטימטרים כפות רגליים, מפשעות, פטמות זקורות, שערות על גב הבנים, זקיקי גילוח בלתי נראים-כמעט אצל הבנות. גם כשהרקדנים לבושים לגמרי החוויה היא חוויה של עירום, כי המבט על הגופים הנעים הוא כל כך שונה וישיר, שהם נדמים חשופים לגמרי.

האיסטניס יחוש גועל, הפוריטן יחוש פריצות, מי שאינה בטוחה בגופה תחוש שמץ חילול, זה שאינו מורגל באינטימיות יסבול מפרצי צמרמורת וחדוות גילוי, והחרמן יתחרמן. כולנו נופלים לאחת הקטגוריות לפחות. המחסום נשבר, אפשר להתחיל לדבר אמנות.

3.

שבירת המרחב, המשחק עם המטא-מופע, משפיע ומזין גם את המופע עצמו. אלמנטים של מגע ומרחב אישי, אלימות, עירום, רטיבות, מבט חודר, סקס, משחק – כולם מקבלים ביטוי במחול של "טטריס". עולם האמנות עסק מאז ומתמיד בשאלה, איך עובר רגש בין היוצר לקהל. נדמה שכאן נענתה השאלה הזו באופן יוצא דופן ומוצלח, לא רק בחווית הקהל, אלא גם בחווית היוצר, וזה מעניין אותי במיוחד.

הקהל שנשלף מהחושך, שנשתל כחלק מבמת המופע (שהיא אזור ארוגני בפני עצמה בשביל הרקדן), משנה באורח קיצוני את חווית האמן ושוברת גבולות נורמטיביים בתפקיד האמן. אותה שבירת חיץ נדרשת מהרקדנים באופן אקטיבי: הם משתמשים בגופם, כלי אומנותם, בכדי להגעיל, לחרמן, לאיים ולרגש את הקהל. אבל יותר מכך, הם משתמשים בקהל בכדי להגדיר מחדש את אומנותם ומחויבותם אליה, מכיוון שנדרש מהם להפעיל אותם יצרים שאינם בהכרח חלק מהחוזה הלא-כתוב בינם לבין קהל הצופים.

במילים אחרות: אם במופע האמנותי הרגיל, המופיעים הם אינסטרומנט של הצופה המשתמש בהם לשם הנאתו, הרי שב"טטריס" הקהל הוא אינסטרומנט של המופיעים, המשתמשים בו בכדי להרחיב את גבולות יצירתם.

4.

למה הדבר דומה? או, איך אפשר לשחזר את חווית האמן הזו? בדמיוני עלו סופרים המקריאים את ספריהם לקורא במיטתו, שחקנים המציגים ריב משפחתי בסלון הבית של הצופה. אבל אלו רק העתקים דהויים. שיחזור נאמן יותר יהיה, אולי, סקס באוטובוס צפוף. בסופו של דבר אנחנו שבים לגבולות, שבדרך כלל איננו רוצים לפרוץ אותם. זו חוויה מתישה מדי מכדי שנרצה לחוות אותה בתדירות גבוהה, ומרגשת מדי מכדי שנרצה לשחוק אותה. מה גם שהיא יכולה להיות די מגעילה. מי שבכל זאת מחפש, "טטריס" עולה אחת לכמה זמן בסטודיו של נעה דר. מומלץ מומלץ מומלץ.