תגית: ז'ורז' פרק

שללינג: הוראות שימוש

פרוייקט ההתלהבות באנר לפרויקט

פוסט זה הוא חלק מטבעת בלוגים שחוגגת את יציאתו לאור של ספר הילדים 'נונה ומחק האויר'. ספר על ילדה ג'ינג'ית שמחה שיודעת להתלהב."

את נונה אפשר למצוא בכל חנויות צומת וסטימצקי, וגם כאן

1.

זה מה שידעתי עליו בתחילת המסע הזה:
ידעתי שהוא עבר את השואה בתור ילד, ואימא שלו מתה, ועל כן הוא אוהב לדבר על שואה ועל אימהות מתות – שני נושאים שתמיד נראים לי מעניינים.
ידעתי שהוא אוהב לדבר על הנושאים האלו בצורה מיוחדת – לא פורנו מחנות, ולא פורנו שכול. אין אצלו התפרצויות בכי חסר שליטה שבהן הדמעות והנזלת מרטיבות את כל הפרצוף (לא שיש לי התנגדות לכאלו, כתבתי ספר שלם מלא בכאלו, אבל זה פשוט לא הוא), ואפילו לא התפרצויות של בכי כבוש שבהן העיניים נשארות מנצנצות והסנטר מרטיט (תמיד רציתי לכתוב סנטר מרטיט). אצלו הכל עובר דרך השכל ומעובד לסיפור שכיף להקשיב לו: הוא יספר לך על מחנה התעמלות רחוק רחוק, ועל החוקים שהיו נהוגים בו, ועל סוג ההתעמלות שהיו עושים בו, ואם יש לך מזל ואתה יודע להקשיב, ואם במקרה אתה מכיר מחנות ריכוז, אתה תבין ישר על מה הוא מדבר.
ידעתי גם שחוץ מלחיות בעבר של השואה והאימא המתה הוא גם חי בהווה – בחיי היומיום שבו כל הזמן אנחנו עושים בחירות שמשפיעות על החיים שלנו, וכל הזמן אנחנו עומדים מול חנות הכלבו ומחליטים האם אנחנו חייבים את החפץ הזה או לא חייבים אותו. ומה יקרה לנו אם נרכוש אותו ומה יקרה לנו אם נשאיר אותו בחנות. ואיך הרכישה הזאת קשורה לספר שנקרא אחר כך, או לחברים שנפגוש, ואיך החשיבות שאנחנו מייחסים לחפצים, לדברים, היא גדולה, והאם אנחנו יכולים כבר להשתחרר מהשליטה הזאת של הדברים בנו כדי שנוכל להיות יותר נוכחים בפגישה עם החברים שלנו. זה נושא שאני יכולה לא להפסיק לדבר עליו לנצח.
ככה שבגדול, למרות הבדלי הגילאים בינינו, הייתי כבר די מאוהבת בו.
אבל היה לו פרוייקט גדול אחד, פרוייקט החיים שלו, שממש התנגדתי אליו. ידעתי שהוא רוצה לספר את סיפור הבניין שלו, ושל כל דירה ודירה בו, מתוך מחשבה שסיפור הבניין שלו היא דרך טובה כמו כל דרך אחרת לספר את הסיפור של כולם, ה-סיפור ה-אחד שיכלול את החיים כולם. ידעתי שהוא עשה איזה חישוב מתמטי מסובך שיאפשר לו לספר את הסיפור הזה בדרך שהוא רוצה לספר אותו (כמו שהוא אוהב. וגם אני), וידעתי שהוא פאקינג כתב ספר של 600 עמודים שהם רשימות על גבי רשימות של חפצים ומצבים. אני לא בעד 600 עמודים של רשימות. אני לא בעד ספרים של 600 עמוד, אני בטוחה שהם תמיד תמיד זקוקים לעריכה. ויש לי דברים חשובים יותר בחיים לקרוא, בעולם שבו כל 30 שניות יוצא ספר. ועל כן, למרות שקראתי את כל הספרים של ז'ורז' פרק, את "החיים הוראות שימוש" לא קראתי.

 

2.

חשבתי שהחיים (כפי שאקרא לו מעתה והלאה בפוסט זה. יש גבול עם כל העניין של המרכאות) יישאר כתם שחור ביחסים שלנו לנצח, כמו שקורה לעיתים קרובות עם חברים טובים, שיש נושאים שהעימות בהם גדול יותר מהקרבה ועל כן משאירים אותם בצד, אבל אז מוטי פוגל, שלו אני מסכימה לכל דבר שהוא מציע לי לעשות, אמר: בואי נצא למסע של קריאת הספר. אני אדריך אותך. מוטי הוא מדריך הקריאה הטוב בעולם כנראה, והוא אסף קבוצה של אנשים שאת חלקם הכרתי קודם לכן, והם חברים טובים לסוג המסע הזה, כי הם יודעים לקרוא ויודעים להקשיב ויודעים להביא זוויות אחרות משלי לתוך הקריאה הזאת. אז בערב אחד מהביל של קיץ 2015 יצאנו לדרך. עשרה מפגשים של קריאת 99 הפרקים של החיים (פרק אחד ילדה אחת מהספר אכלה).
זה התחיל לא טוב. כי באמת, בעמוד 24, מופיע העמוד הזה שנמצא על מגש באחת הדירות:

1

ואני, כמה כוח יש לי לדבר על מורפיזם הומוגני ועל מטריצות? מה אני? ג'ון נאש?
אבל קראתי כמה שיכולתי מתוך העשרה פרקים הראשונים, ובאתי לשיעור. ובאמת, כולם היו במצב שלי: מה הוא רוצה? למה אנחנו פה? מוטי, מוטי, תגיד לנו, למה אנחנו פה? ומוטי, שהוא כאמור מדריך הקריאה הטוב בעולם, רק משך בכתפיו בחיוך של אחד שיודע ואמר: אתם פה כי אתם תיהנו. אתם יכולים לכעוס. זה טוב לכם.

[3.

מילים על כתיבת פוסט על החיים:
החיים מספר על חיים של המון אנשים, ומהרבה בחינות הוא כמו החיים עצמם. חלק מהאנשים חשובים יותר וחלק פחות. אבל אין בהכרח התאמה בין הספר והקורא: אדם הולך ברחוב ורואה תאונת דרכים. חלק מהאנשים יסתכלו על התאונה עצמה וחלק יתמקדו דווקא בתגובת השוטרים אליה. אני, למשל, אוהבת נורא סיפורים שוליים מאד בתוך הספר. ובגלל שאין דרך לדעת באיזה חוט מישהו אחר יאחז, אין דרך לכתוב על הספר בלי לעשות ספויילרים. מצד שני, אין שום ספויילר שאפשר לעשות שיהיה משמעותי. גם אם אגלה כאן ועכשיו את כל פרטי העלילה המרכזית, עדין יהיו כ-934 בריבוע סיפורים אחרים. ובכל זאת, אני רוצה לומר כמה מלים בלי לפחד מפרצופים זועמים, אז עשיתי איתכם הסכם שבדימיון: אני לא אגלה את פרטי העלילה המרכזית, ותסתפקו בזה.]

4.

אז כעסתי. כעסתי על ז'ורז' שככה הפליג במלים ורשימות וחפצים וחפצים וחפצים. וכעסתי על מוטי שהוא לא אומר למה. וכעסתי על עצמי שאני ממשיכה. אבל המשכתי.
השינוי מבחינתי התחיל בסטודיו של הטינג. הטינג הוא צייר נודע שגר בבניין. למרות יש לו בית קיץ במקום אחר והוא איש עשיר שנהנה להראות את עושרו. ואז כתוב ככה:

2

שזה פרודיה על אמנות. ועל ספרות. ועל ז'ורז' עצמו. ועל היפסטרים. וחובבי אמנות. והיא כתובה בכזאת מיומנות אגבית, שקלטתי שאני הולכת לגחך בהנאה עוד הרבה פעמים בשבועות הקרובים.
והגעתי לבית שבו נערכה הפגישה באותו יום, והיו עוד אנשים שם שהתרגשו מהטינג. והבנתי עוד משהו: הולך לקרות עוד משהו. אני לא רק הולכת לגחך בהנאה מספר, אני הולכת לגחך בהנאה מספר בחברת אנשים אחרים. שזה דבר שלא קרה מאז שלמדתי באוניברסיטה.
ומוטי? הוא גיחך איתנו.

5.

והמשכנו לקרוא. והכרנו עוד אנשים. ועוד אנשים. חלקם כבר היו מכרים רחוקים. חלקם יותר קרובים. וכל הזמן הסתובבנו סביב ברטלבות', וינקלר וסרז' וולן. כל שאני יכולה להגיד בשלב זה שברטלבות' הוא עשיר תמהוני שיש לו פרוייקט חיים מפורט ומדוקדק. וינקלר הוא איש פאזלים שעוזר לו להגשים את חלומו. על וולן כתוב בכריכה האחורית:

3

ולאט לאט, היחס שלנו אליהם השתנה. כי פתאום לא היה טוב, רע ומכוער. אלא היה טוב שהוא גם רע. ומכוער שהוא יפה מבפנים. כמו החיים.
וכל פעם חזרתי מבית אחר בתל אביב בשלישי בערב, והיו לי בראש מלא אנשים דמיוניים, ואמירות מעניינות של אנשים חיים, והרבה צחוקים והרבה אי הבנה והרבה חיים, שקיימים באופן חד פעמי רק אצלי בראש ואצל האנשים האחרים בסדנה. ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, פשוט כי היו יותר מדי חפצים ויותר מדי פרטים שהז'ורז' המשוגע הזה החדיר לראש שלנו, והבנתי שיצא לנו Dead Poets Society, והתרגשתי כאילו אני חיה שוב את גיל 17 ואני מרדנית משהייתי!

6.

ואז הגיע המפגש האחרון. כבר היינו חברים למועדון. ונסענו לירושלים, לפגישה בבית של המדריך. והשארנו את הפרק האחרון לקריאה משותפת.
זו ההזדמנות להתוודות: לא התאפקתי. אני זונה סוציומטית. קראתי לפני. מה אני אעשה. לא התאפקתי.
וז'ורז' ארגן לנו כזאת מסיבת סיום, כזה פרק מדהים שסוגר את החיים, את הנקמה, את החברות, את האהבה, את חלוף הזמן, את האמנות, את הקיום האנושי, בכזאת הרמטיות נאה שקיימת רק רק רק בספרות, שלא יכולנו אלא להתרגש עד צמרור העור ולמלמל: ז'ורז' פרק הוא חבר. הוא חבר.

7.

ולמה אני נזכרת בכל זה? כי לפני כמה שבועות אורית גידלי, שהיא חברה שלי וסופרת ילדים וקראפטרית (היא גרמה לי לקנות דבק חם!) ומשוררת ומנחת סדנאות כתיבה ומרצה מצויינת, וגם האישה שהמציאה את נונה, שהיא כנראה הילדה החמודה בעולם הספרות של היום, נתנה לי לקרוא את נונה ומחק האוויר, שזה הספר החדש בסדרה.
ונונה היא ילדה מתלהבת יותר מדי. כל כך מתלהבת שהיא מסבכת את עצמה בצרות, בעולם הציני של ימינו. אז אימא שלה נותנת לה מחק שמוחק מלים, כדי שתוכל לרסן את עצמה. והמילה שהיא מוחקת ראשונה היא מילת התלהבות אולטימטיבית: שללינג! שללינג!
ואז הבנתי, אם הייתי יודעת קודם, הייתי משכנעת את כולם לעמוד בבית של מוטי ולצעוק: שללינג!

***

לפוסטים נוספים על התלהבות משותפים לדרך:

מיספטלקול אנד בלוקיפודיםג'ינג'. בפרויקט ההתלהבות משתתפות 17 בלוגריות מובחרות.פעם ביומיים עולים פוסטים חדשים על התלהבות. גלריית כל הפוסטים תתעדכן מדי יום גם פהוגם פה.

"אה, בארטלבי! אה, אנושות!"

1.

"בארטלבי" הגיע אלי בטעות. האיתמר היה אשם בזה. זה הוא שהכיר לי אותו. אני כמעט בטוח שהסיבה האמיתית להיכרותי עם הסיפור של מלוויל נבעה בעקבות קורס מתסכל במיוחד בשבילו. במהלך אחד מהתקפי התסכול שלו הוא החליט להראות לי מאמר של אחד מרשימת ההוגים הבלתי נגמרת של הקורס. השם היה דלז. ז'יל דלז. לאותו מאמר קראו “בארטלבי או מטבע הלשון”. הסיפור, שאותו חיבב האיתמר עוד יותר, היה רק נספח לעסק. אז קראתי. היינו בשנה הראשונה שלנו, ומלוויל הוא קלאסיקה שיש לאשר. אז אישרתי. אפילו בהנאה. הוא היה מצחיק באופן שהוא צייר את דמויות המשנה שלו. ובארטלבי עצמו – שתמיד חזר בווריאציה כזאת או אחרת על המשפט האלמותי "אני מעדיף שלא",

(I would prefer not to.)- היה משהו עמוק שלא ממש יכולתי להבין אז. אבל רציתי להראות חכם, אז ניסיתי להתעמק יותר בדלז, ולנסות להבין ממנו מה הוא רוצה ממני. אהבתי את הפתיחה:

"בארטלבי איננו מטאפורה על הסופר ואף לא סמל לדבר זה או אחר. זהו טקסט מבדח להפליא, והמבדח הוא תמיד כפשטו. כמוהו כנובלה של קלייסט, של דוסטויבסקי, של קפקא או של בקט, נובלות שאליהן הוא מחובר בשושלת יוחסין תת-קרקעית מכובדת. הוא אינו מבקש אלא לומר את דברו, פשוטו כמשמעו. וכל שהוא חוזר ואומר שוב ושוב הוא: הייתי מעדיף שלא, זהו סוד גדולתו, וכל קורא מתאהב, בתורו, בחזרה זו."

אבל משם, כמו כל פילוסוף מצוי, דלז ברח למקום אחר. ובסוף אותו מאמר הוא קשר את הטקסט לכל העולם הספרותי של מלוויל ודיבר על האנטי אדיפוס שטמון אצלו ב-D.N.A, כמו בכל תרבות הנגד האמריקאית. זה נשמע חכם אז. וזה מה שרציתי להיות. וככה נשאר אצלי הסיפור הזה כקרקע פורה לפלטפורמה פילוסופית מסובכת שאותה אינני מבין עדיין; כאישור על טקסט שמעצם קריאתו גבהתי בעוד שני סנטימטרים של אוויר לחות אקדמאי.

קראתי את הסיפור עוד פעמיים במהלך האוניברסיטה. פעם בגלל קורס על דלז (הפעם עם גואטרי), ופעם, מסיבה לא ממש ברורה, בקורס שעסק בסיפורי מסע (גם זה היה יכול להיות פוסט שלם על איך הספרות הרסה לי את החיים. אבל לא בזה עסקינן). אבל הוא נשאר סתום ומגניב בעת ובעונה אחת. וזהו. רק פעם אחת נזכרתי בו שוב. בין אוניברסיטה לאוניברסיטה קראתי את "W או זכרון הילדות" של פֶּרק. שם, בפרק המבוא, הוא מתפלל תפילת סופר חילוני:

"לא זעמו הקוצף של אחאב מקנן בי, אלא חלמנות הסרק של ישמעאל ואורך- רוחו של בארטלבי. מהם אני מבקש גם הפעם, כפי שעשו רבים לפני, להנחות את עטי".

חייכתי כיודע דבר.

2.

אח"כ נגמרה האוניברסיטה. יותר נכון אני גמרתי אותה. הייתי צריך להחליט בין עבודה לסיום התואר וכתיבת הסמינרים האחרונים. האוניברסיטה הייתה אז משהו מעייף וחסר כל קשר למה שחלמתי ודמיינתי. היה לי כואב ורציתי לברוח. גם החיים בעיר זרה עשו את שלהם. וככה יצא שבחרתי בעבודה. וקברתי את עצמי. לא קבורה אורתודוקסית, אלא קבורה חילונית. בתוך חנות ספרים. הייתי קם מוקדם בבוקר, עולה אל האוטובוס של 6 בבוקר וחוזר אחרי משהו שנע בין שתיים עשרה לשש עשרה שעות עבודה אל בת זוג שלאט לאט התחילה להילחם על מה שאולי לא יישאר ממני. אבל זה קשה להלחם עם אדם אובססיבי. ואני הייתי כזה. אי אפשר היה לדבר איתי. לא הקשבתי, ובכל פעם שחשבתי שניסיתי הבנתי שאף אחד לא יכול להבין אותי. וככה יצא שפרשתי לאט לאט מהחיים. התרחקתי מכולם. זה לא היה קשה במיוחד, לא הכרתי כמעט אף אחד באותה עיר. ומכל השאר יכולתי לברוח בגלל המרחק.

אחרי חודשיים של סחרור אובססיבי, עבודה וריבים, הייתה לי מומולדת. “אשתי” קנתה לי את "איש ישן". שם, כבר בעמוד 15, הייתה מונחת איזו ודאות כואבת. כך, בדקדוק פשוט, מינימלי וכמעט מונוטוני (שמופיע לכל אורך הספר), בבריחה מטורפת ממטפורות ומשפה מנופחת הונחה האכזבה הגדולה שלי מעצמי. מנוסחת בתקיפות. "אתה לא תסיים את התואר הראשון… אתה לא תלמד יותר" אומר המספר (על עצמו?) בגוף שני. והמשפט הזה, כמו רבים בספר הזה, נושא את ההכרה של אדם בהתפרקות של חייו שלו ממשמעות. בהתערטלות המעציבה שלו מכל חלום שיכל לחלום עליו בתור מתבגר. ככה חושב אדם בדיכאון. וכמוהו כמוני. כי הייתי זר בעיר זרה ונוראית שבה לא יכולתי לעולם להרגיש נוח באמת. מנושל מכל הצלחה אקדמאית כלשהי. ואולי מה שכאב יותר מכל היה העובדה הפשוטה והמעציבה לא כתבתי כלום בחיי למרות שכל מה שרציתי מאז שהייתי בן 18 היה להיות סופר. וגם לא האמנתי שאוכל לכתוב עוד. כך מצאתי את עצמי אחרי כל אותם שנים בתוך נובלה מדכאת אחת. לא רציתי לומר זאת לעצמי, אז ברחתי לשעות מלאות של עשייה ריקה: עבודה שלא מעט ממנה יכולתי להשאיר לאחרים, אבל לא היה נעים לי. לאי הנעימות הזאת, המלווה בחוסר התאמה לחוקי השוק קוראים להתבזבז על השולי. הבוסים שלך שמחים מזה. אתה מת בעבודה והורג את כל מה שסובב אותך ומרגיש. ובין חוסר ההבנה שחשבתי שקיים מסביבי, הוויתור על החלומות הגדולים שלי בלי להמיר אף אחד מהם למשהו אחר; לאיזה חלום חדש והצורך שלי להזדהות עם ספר – הפכתי גם אני לאיש ישן.

3.

"איש ישן" נפתח בתיאור של תהליך הירדמות פיזי. תהליך שחל – החל מהפרק השני ועד הלפני אחרון – על העולם הנפשי של גיבור הספר. כשהשימוש בגוף שני כטכניקת סיפור משליך על הקוראים את העולם הרגשי של אותו סטודנט פריזאי נכשל, השוקע בדיכאון ושיתוק נפשי המחריב אותו כמעט לחלוטין (ואולי זה מה שגרם לי להיענות לו ולחיות בו כל כך הרבה זמן). זאת כמובן, עד לפרק האחרון והאופטימי של הספרון (פרק שאותו לא זכרתי לאחר חודש).

את הפרק הלפני אחרון, מסיימת הפסקה הזו:

"פעם, בניו יורק, כמה מאות מטרים אחרי שובר הגלים שעליהם מתנפצים הגלים האחרונים של האוקיינוס האטלנטי, איש אחד התאבד. הוא עבד ככתבן אצל משפטן. הוא היה יושב אל מכתבתו, מוסתר מאחורי פרגוד, ומעולם לא זז משם. הוא ניזון מעוגיות זנגביל. הוא היה מביט דרך החלון בקיר של לבנים משחירות, שהיה כמעט יכול לגעת בו בידו. לא היה טעם לבקש ממנו מה שלא יהיה… לאיומים ולתחנונים לא הייתה השפעה עליו, בסוף הוא כמעט נהיה עיוור. היו צריכים לגרש אותו. הוא השתכן בגרם המדרגות של הבניין. אסרו אותו, אבל הוא ישב בחצר בית הסוהר וסרב לאכול."

צריך להבין, הפסקה הזו, מלבד השורה הראשונה שהיא תוספת של פֶּרק, היא קיצור דמותו של בארטלבי. ובארטלבי, (שפֶּרק אובססיבי לגביו בעוד רומאנים שונים שלו. למשל הפסקה המוזכרת מ- W, וברטלבוטת' ב"החיים: הוראות שימוש") הוא מי שהגיבור של "איש ישן" נהפך להיות: איש נעלם ועדין, שהחיים, בעצם היותם מה שהם, שברו אותו. בלי שום רעש גדול, כמו שכולנו רוצים שיקרה לנו ובלי שום תסריט ידוע מראש – הם שברו אותו בחוסר היכולת העדין שלו להסתגל למציאות. במילים אחרות – הגיבור של "איש ישן" הופך אט-אט להיות מה שהיה בארטלבי של מלוויל. אבל בניגוד לגיבורו של פרק, הגיבור של מלוויל מאבד באמת כל טעם בחיים האלו.

ואז זה היכה בי. אז הבנתי סוף סוף מה רצה מלוויל; מהי אותה אנחת סיום של המספר בנובלה שלו. ולמה חשובה כל כך העובדה הפעוטה היחידה שידע המספר על בארטלבי; שמועה שהוא מכנה פעם כ"שמועה מעורפלת" ופעם כ"בדל שמועה קטן". בארטלבי היה איש שהחיים שברו אותו בעבודתו. שכן, כמו שהמספר ממשיך ומתאר:

"בארטלבי היה פקיד זוטר ב"משרד למכתבים ללא גואל" בוושינגטון ופוטר משם באופן פתאומי בגלל שינויים במינהל. כשאני מהרהר שנית בשמועה הזאת, בקושי יכול אני לבטא את הרגשות שתקפו אותי. מכתבים ללא גואל! האין זה נשמע כמו אנשים ללא גואל! שערו בנפשכם אדם, שעל פי טבעו וחוסר מזלו מועד לחוסר ישע חיוורוני, איזה עיסוק יוכל להדגיש זאת יותר מהטיפול המתמיד באותם מכתבים מתים ומיונם לפני שיעלו בלהבות?"

התמונה: מכאן

אני שונאת אותו

הכירו את סילבי וז'רום, גיבורי הספר "הדברים" מאת ז'ורז' פרק (תרגום: דן דאור. הוצאת בבל). סילבי וז'רום הם זעיר בורגנים. הם התחתנו בגיל צעיר, עזבו את הלימודים, וכעת מתפרנסים מלערוך סקרים בנושאים שונים: משחות שיניים, אבטיחים, כורסאות, שואבי אבק. סוקרים. את רוב חייהם הם מבלים בלחלום על כסף. לא מעניין אותם איך. הם רוצים כסף, והם רוצים אותו עכשיו. לקנות דברים יפים. לעבור לדירה גדולה יותר. להתלבש כמו "אנשים הגונים". לא שהם עושים משהו מיוחד בעניין. אבל הם רוצים.
 
אה, אנחנו מכירים כאלה, אתם בטח אומרים לעצמכם. הם רואים ארץ נהדרת וחולמים על פלזמה 42 אינטש. הם גרים ברמת גן וחולמים על רעננה. הם עובדים בעבודות לא מעניינות ואומרים לעצמם שעוד מעט הם יתקדמו ואז הם יוכלו לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, ובינתיים הם מבלים בכנרת. אנחנו לא כמוהם. אנחנו אפילו קצת בזים להם ובוודאי נעלים מהם.
 
 
הצחקתם את פרק. המצב לא כזה פשוט. שימו לב, למשל, לתיאור מפגשיהם של סילבי וז'רום עם חבריהם.
 
"הם הקדישו לפעמים ערבים שלמים לשתיה, צפופים מסביב לשני שולחנות שצורפו במיוחד לשם כך, ודיברו, עד אין קץ, על החיים שהיו רוצים לחיות, על הספרים שיכתבו יום אחד, על העבודות שישמחו לקחת על עצמם, על הסרטים שראו או שעמדו לראות, על עתיד האנושות, על המצב הפוליטי, על חופשותיהם הקרובות, על חופשותיהם הקודמות, על נסיעה מחוץ לעיר, על טיול קטן לברוז', לאנטוורפן, או לבאזל" (עמ' 43).
 
היי, הם מדברים על ספרים. הם מדברים על המצב הפוליטי. הם מדברים על העבודה שהם רוצים. הם לא כל כך גרועים בעצם.
 
וזה ממשיך:
 
"מעל הכל היה הקולנוע. וזה היה ללא ספק התחום היחיד שבו היתה רגישותם מלומדת, שבו לא היו חייבים דבר לדגמי-מופת. הם היו שייכים, בתוקף גילם, בתוקף חינוכם, לאותו דור ראשון שעבורו הקולנוע, יותר משהיה אמנות, היה משהו מובן מאליו: הם הכירו אותו מתמיד, ולא כצורה מגומגמת, אלא בבת אחת עם יצירות המופת שלו, עם המיתולוגיה שלו" (עמ' 45).
 
אוקיי. אז הם אוהבים ספרים. ואוהבים קולנוע. ויש להם חברים שאוהבים את אותו דבר. אז הם סך הכל החליפו את ארץ נהדרת בבוניואל. או בהיצ'קוק. אבל אולי בסך הכל הם פקידים קטנים שרוצים להתעשר.
 
אז זהו, שלא.
 
"חבל, חשבו לעתים קרובות ואמרו לפעמים ז'רום וסילבי, מי שלא עובד לא אוכל, כמובן, אבל מי שעובד לא חי. הם חשבו שכבר התנסו בכל שבועות אחדים. סילבי נעשתה מתעדת במשרד מחקר, ז'רום קידד ופיענח ראיונות. תנאי העבודה שלהם היו יותר ממתקבלים על הדעת: הם הגיעו מתי שרצו, קראו את העיתון במשרד, ירדו לעתים קרובות לשתות בירה או קפה, ואפילו חשו חיבה לעבודה שביצעו, בעצלתיים, חיבה שעודדה ההבטחה המעורפלת מאד שיזכו למשרה קבועה, לחוזה הולם, לקידום מואץ. אבל הם לא עמדו בזה זמן רב… הם הרגישו כלואים, לכודים, כמו עכברושים. הם האמינו עדיין שכל מיני דברים היו יכולים לבוא אליהם, שעצם הסדירות של לוחות הזמנים, הימים, השבועות הבאים בזה אחר זה, נדמו להם כמכשול שלא היססו להדביק לו את התואר שטני"
 
אז הם בעצם אוהבים חירות. הם אנשים חושבים. הם לא מוכנים לקבל כמובן מאליו את המסלול הזעיר בורגני הרגיל. רגע, אז במה בעצם הם שונים מאיתנו?
 
 
 
זהו, הבנתם את זה. מה שפרק עושה פה הוא לתאר אותי ואתכם. נעזוב רגע אתכם, כי בכל זאת, כמה אני כבר מכירה אתכם. אותי, לעומת זאת, אני מכירה. וסילבי וז'רום הם אני. לא רוצה כסף, כמובן, רק רוצה נוחות. לא רוצה פלזמה, רק רוצה חופש ליצור. אם אפשר רק קצת כסף לטייל בעולם. אולי לקנות איזה טישירט או שניים. בלי לעבוד. בלי לבזבז את הזמן שלי על דברים תפלים. רק לשבת בבתי קפה ולדבר על ספרות מצחינה. נו, סילבי וז'רום.
 
ובא פרק ולוקח את החיים שלי, ושל סילבי, ושל ז'רום, וגורס אותם עד דק במטחנת האין-תקווה. במטחנת הבוז. במטחנת מבט-העל הביקורתי. הוא יכול לעשות את זה. הוא סופר. יושב לו שם, עם מכונת הכתיבה שלו, והזקן שלו, והאבחנות החדות שלו, והכישרון המופלא שלו לפרטים ולנפש האדם, וטוחן. טוחן עד דק. בלי להותיר גרגר אחד שלם של יכולת התחמקות.
 
ומה בן אדם קורא אמור לעשות מלבד לפתח את אותו מבט-על ביקורתי? מה? אז הוא מפתח אותו. ואז כל דבר שהוא עושה בחיים – קורא, כותב, עובד, מובטל, עני, חי ברווחה יחסית, אוכל, משתין, בז, נהנה – נתון באותה מטחנה של מבט-על. בכל רגע בחייו הוא נמצא במקום עצמו ובמקום שבדיוק מעליו. וזה הכל בגלל אנשים כמו פרק שהוסיפו לו את הרובד הזה, הרובד המופלא של המטחנה.
 
אז תקשיב לי, אדון פרק, ותקשיב לי טוב. אני בעמוד 108. יש לך עד עמוד 120 להציע לסילבי וז'רום איזה מוצא. משהו שהם יכולים לעשות כדי להפוך את החיים שלהם לבלתי-כלואים או לפחות לבלתי-מודעים. אם לא תעשה את זה, ותשאיר אותם לעד במבוך עם המראה, אני פשוט לוקחת את עצמי, באה לפריז, וגוזרת לך את השפם ואת החיוך המגניב שלך.