תגית: נמען

כאן, מהשחפת, בעליית הגג

אני לא בטוח שהיום הייתי מצליח לקרוא את יוליסס. קראתי אותו פעם, בצבא. ישבתי עם שני הכרכים, ההוצאה הישנה, במשך שלושה חודשים, עובר מכרך א' להערות השוליים שנמצאו בכרך ב'. זו היתה קריאה איטית, מתסכלת, אבל יכולתי לה. יכולתי גם ל"אינאיך הלאה" של בקט, שקראתי בסופ"ש שמירות אחד ברמת-דוד. כיום אין לי שמירות ארוכות בצבא או לילות בהירים שלפניהם אין דבר מלבד ימי תיכון, אבל הזמן הוא לא באמת מה שהשתנה. הוא חסר, כדרכו, ונמצא, בדרכו, כל הזמן. הפנאי, הפנאי הנפשי, חסר ממנו.

עוד אחזור לזה.

[]

אפשר לדמיין ציר פשטני שעליו ניתן למקם כל יצירת אמנות על פי קריטריון אחד – המידה שבה המוען שאף להתאים את היצירה לקהל הנמענים. זו פשטנות איומה, ואני יכול להעלות לפחות שלוש הסתייגויות חריפות, אבל היא גם יעילה, לפחות לצרכי הפוסט הזה. כי, לפחות בחלקה, מידת התובענות של כל יצירה נובעת מהציר המדומיין והבעייתי הזה, וכי נראה לי שרגילים להתייחס אליו במובלע גם כקריטריון שיפוטי-אסתטי כמידת ה"מסחור" של היצירה.

הציר הזה נוח, ואפשר למקם עליו בקלות יחסית יצירות שונות, אבל הוא כמובן בדוי לחלוטין. ראשית, "קהל הנמענים" הוא מונח יפה, אבל הוא מסתיר את השאלה באלו נמענים מדובר. יצירה תמיד מותאמת לנמענים מסוימים, במידת מה, ולא תמיד אתה, הקורא, הוא הנמען שלה. מה גם שיצירות רבות, אולי רובן, לא מותאמות במכוון לקהל מסוים, והן פשוט נוצרו מתוך תפיסה אמורפית, כללית, של מה "נכון" ו"יפה". גם המונח "ממוסחר" לא מתייחס באמת ליצירה שמותאמת לקהל נמענים, אלא ליצירה שמיועדת לקהל גדול ובעל תביעות נמוכות. וכמובן, יצירה יכולה להיות תובענית עבורך גם אם אתה הנמען האידיאלי שלה.

אבל אם נניח לזה רגע, ההפשטה הזו גסה מספיק בשביל להיות מעניינת. בקצה אחד של הציר אפשר למקם בנוחות את יצירות הנוסחה, היומית, רומן הטיסה, ובקצה האחר אפשר למקם את היצירות האוטיסטיות הגדולות של תקופתנו, את פיניגנס ווייק, את בקט המאוחר, את מרינה אברמוביץ. ואחרי שממקמים את כל אלו, אפשר לזרוק לרגע את הציר, ולתהות כמה מרומני הטיסה, נניח, ואלו חלקים מהם, נוצרו כנוסחה מחושבת, ואילו חלקים מהם נוצרו פשוט מכיוון שהאדם שיצר אותם היה, ובכן, טיפוס לא מעניין כל כך. כלומר, כמה המחבר היה מותאם לנמען, שופר אלמוני של התרבות שיצרה אותו ואת הספר שלו. ואפשר גם לתהות לאלו נמענים התכוון ג'ויס, ולאיזה סוג קריאה חתר בקט, ואיך כל אלה היו חלק מהפריחה האזוטרית של המודרניזם. וכל זה מגניב מאוד.

ההפשטה הזו מתפרקת בעיקר משום שהיא מתוארת מהכיוון הלא נכון – מהאופן שבו היצירה חוברה. מהכיוון של הקורא, של הנמען, ההפשטה עדיין רלוונטית. מבחינתו, יש ערך לשאלה עד כמה היצירה מותאמת לו. כמה מעצמו הוא ימצא בה, ומתי הוא ימצא בה כל כך הרבה מעצמו, עד שהיצירה תפסיק להיות מעניינת.

[]

יש בזה משהו, לא? אני לוקח ספר חדש ליד, וחלק מההתרגשות היא מכך שאני לא יודע מה אני אמצא בו. לא יודע במובן העמוק. זה לא קורה עם כל ספר. זה לא קורה לי עם ספרי עיון, זה לא קורה לי עם מותחני ריגול, אבל עם "ספרות" כן. אני יודע שעד שאעבור מספר עמודים, לא אוכל לדעת אם הספר הוא חבר שלי (כהגדרתה המצוינת של עדיה), ואם הוא חבר, אם הוא מסוג החברים שאני רוצה ויכול לשמוע כרגע. וקל לי, יחסית, לסווג כך ספרים. יש את הספרים שאני יודע מה הם יתנו לי, ויש ספרים שאיני יודע, ושלעתים, בגלל זה, אני חושש לפתוח. יש ספרים שיתנו לי עוד מאותו הדבר, וזה בדיוק מה שאני מבקש מהם, ויש ספרים שישברו אותי לגמרי. יש לה-קארה ויש פינטר.

אז אני לא יודע אם הקריאה לאיטיות היא פשוט התנגדות לשם התנגדות, אבל אני יודע שיש הרבה דברים שניתן להתקומם נגדם בתרבות שלנו, והעובדה שנבחרה דווקא המהירות אומרת משהו. ואני יודע גם שהמניפסט לכתיבה משתהה נראה לי יותר כמניפסט בשבח התובענות מאשר כמניפסט בשבח האיטיות, ותובענות, במקרים רבים, היא רק נגזרת של אחרות.

זה מוזר לכתוב את זה. אין לי שחפת או עליית גג, ורוב המשוררים שפגשתי היו רחוקים מאוד ממה שהייתי מכנה גאונות. רחוקים מאוד. אבל אני מזדהה עם הקריאה ליצירה תובענית, ואני מזדהה אפילו עם עבודות ה-Long Duration של אברמוביץ. לא בגלל שכל יצירה תובענית היא גם יצירה מתגמלת, כמו בגלל החשד שיצירות מתגמלות הן גם יצירות תובעניות, לפחות במובנים מסוימים. ואני מרוצה מזה שישנה אברמוביץ ששמה שערי ענק לפני היצירה שלה, שערי הסיפור-שלא-נגמר כאלה. זה עושה אותי אופטימי.

בציר המדומיין ההוא, של התאמה לנמען, נראה לי שאברמוביץ עובדת בעיקר עם עצמה ולמען עצמה. ואתה יכול לקחת בזה חלק, אם תרצה, אבל אתה לא חייב. כנ"ל ג'ויס, כנ"ל בקט. אני מרוצה מהם, גם אם אני לא בטוח שאוכל לחלוק עמם שוב חדר. וזו, בעצם, הנקודה שפתחתי בה. אני לא יודע אם העולם באמת נעשה מהיר יותר, אבל שינוי כלשהו התרחש, לפחות עבורי, והוא קשור למהירות פחות מכפי שהוא קשור לפנאי נפשי. בגיל מסוים, עם לחצים מסוימים, קל יותר לחפש יומית. אפשר לשקוע לתוך "יוליסס", מנסיון, אבל פשוט יותר לראות את "מצ'טה". ואיכשהו, לוקח לי יותר ויותר זמן להתחיל לקרוא את הפוסטים בבלוגים האהובים עלי, ואני עובר יותר ספרים לפני שאני מעז לפתוח ספר כבד, שאולי יהיה מתגמל ואולי לא.

ובעצם, כל זה הוא סוג של הערה בשולי הפוסט של קרן.

Drive On

[זהירות, תיאוריה]

1.

אולי, אמרתי כאן פעם, אולי כל העסק הזה של דובר-נמען-מטרות-תקשורתיות הרבה יותר פריך מכפי שדמיינתי. מה אם תקשורת אינה באמת הליך אלגברי פשוט, שבו מוען מדמיין נמען, ומתחיל לקשקש לו שדר בהתאם למטרותיו התקשורתיות?

אז נראה לי שהצלחתי לפרמל את זה, בערך. ועכשיו, אחרי שפרמלתי, זה נראה כל כך מובן מאליו, כל כך אינטואיטיבי, שזה קצת מביך לתאר זאת כאן. אתאר, כמובן, בכל זאת. ולו בשביל שיהיה כאן פוסט, וקצת בגלל שאני נהנה מעצם השרטוט מחדש של גבולותי התיאורטיים. ומלבד זאת, יש ערך לכל מה שמדגים, שוב, את הפוטנציאל שבכל תיאוריה לעוור אותך. כל תיאוריה, גם זו.

2.

הנחה ראשונה: מאחורי כל שדר עומד מבנה עומק, מערך סיבות שהנביעו אותו. היסטוריה אישית, ידע עולם, זרימת נירוטרנסמיטורים, פרפרים בסין וערפיח בטיבט. אי אפשר לדבר על כל זה, אבל אפשר לנסות לדבר על מבנה העומק התקשורתי, הסיבות התקשורתיות שגורמות לשדר להיראות כפי שהוא נראה. זה לא מספיק, אבל זה משהו.

2.1

מה הגורמים האלה? יעקובסון נותן בהם סימנים:

מוען ונמען, צינור התקשורת (טלפון, אינטרנט, פנים אל פנים), הקוד (השפה, למשל), ההקשר והשדר עצמו.

2.2

ההנחה שלי היתה, ונדמה לי שמחזיקים בה כמה מאורות נרטולוגיים עד היום, שהמוען מדמיין נמען, מתאים את השדר למטרותיו התקשורתיות ולערוץ התקשורת, בוחר קוד, והולך על זה.

אני קצת חוטא כאן לתיאוריה, כי כל הסיפור מורכב הרבה יותר, אבל אפשר, בביטחון יחסי, לתאר הנחה בסיסית – מבנה העומק מייצר את השדר, לא ההפך.

3.

אבל גם השדר יכול להיות סיבת השדר.

3.1

דוגמא: אתם כותבים להנאתכם עבודה סמינריונית. כסטודנטים טובים, אתם מעלים רעיונות מראש, משרבטים ראשי פרקים, בוחרים היכן להכניס כל רעיון. ואז אתם מתחילים לכתוב. ובעודכם מפתחים את רעיון ג' בפרק ב', עולה לכם רעיון נוסף, קשור. אתם מטליאים אותו פנימה, וממשיכים לכתוב. בפרק ד' אתם מבינים שאולי כדאי, בעצם, לשים את הרעיון ההוא כאן. אבל כבר כתבתם, ואין לכם כוח לעשות קופי-פייסט ולערוך כמה משפטים כדי שכל העסק יתיישב היטב. אז אתם ממשיכים לכתוב, ומטליאים אזכור לרעיון ההוא, מפרק ב'.

3.2

וראו, זה אינו דיבור, זו כתיבה. בדיבור המצב חמור יותר, שכן השדר יוצא אל אוויר העולם עוד בזמן היווצרותו. אי אפשר למחוק או לעשות קופ-פייסט (אם כי אפשר להתחיל מחדש). מרגע שאנו מתחילים לדבר, השדר הוא נתון בעולם. הוא חלק מאותו "הקשר" שאנחנו מתייחסים אליו.

למעשה, זה חייב להיות כך, שאם לא כן, היינו נידונים לומר את המילה שבה התחלנו את השדר שוב ושוב. אנחנו מניחים, מרגע שאמרנו משהו, שהנמען שמע אותו, הבין אותו, ומתייחס אליו כחלק מהשדר. במובן הלא-מעניין הזה, כל שדר משפיע על עצמו.

4.

במובן מעניין יותר, ישנם מקרים שבהם ההשפעה הזו נעשית דרמטית בהרבה. דוגמת העבודה הסמינריונית היא מקרה כזה. והיא מדגימה גם עד כמה המינוח שבו השתמשתי – השדר משפיע על השדר – הוא שגוי.

למעשה, השדר משפיע על המוען. כתבתם עבודה, ובמהלך הכתיבה העבודה יצרה אפקט אצלכם, הכותבים. המגע שלכם עם הכתיבה, עם השדר של עצמכם, חולל רעיון חדש, שבתורו השפיע על הכתיבה.

כלומר, במובן מעניין יותר, אנחנו תמיד גם נמענים של עצמנו. ובמובן מעניין קצת יותר, אנחנו סוג מיוחד של נמען. אנחנו לא מקשיבים לעצמנו כדי לדעת על מה אנחנו מדברים – זאת אנו כבר אמורים לדעת מראש. אנחנו מקשיבים לעצמנו כמעט בהיסח הדעת, אולי קצת כמו שאנחנו מקשיבים לעולם עצמו. האפקט של השדר עלינו אינו האפקט שציפינו ליצור בנמען המקורי, שאליו השדר מכוון. הוא משהו אחר, משונה יותר, סובייקטיבי בהרבה; והוא דומה, אולי, לצורה שבה מלים משליכות אותנו, בדיאלוג המנטלי, למלים אחרות, לאירועים אחרים.

4.1

אנחנו מדברים כך. מתחילים סיפור, ובאמצעו פותחים סוגריים, שלא תמיד נסגרים. מילה, אירוע, ניסוח, מתפוצצים בנו לפתע, ודורשים הרחבה. בשפה יש למצב הזה, שבו השדר משפיע על עצמו, אפילו הצרנה מיוחדת: "אגב".

5.

ב-"Drive On" שר ג'וני קאש על חייל שחזר מוויאטנם. הפזמון הולך כך:

Drive on, it don't mean nothin'
My children love me, but they don't understand
And I got a woman who knows her man
Drive on, it don't mean nothin'
it don't mean nothin', drive on

השורה הראשונה חזקה במיוחד. קאש מספר שהוא שאל אותה מביטוי שחיילים השתמשו בו במלחמה ההיא. אדם נהרג, והם אומרים "סע הלאה, זה לא אומר כלום". אבל השיר הוא לא על חייל בווייאטנם, הוא על אדם שחזר מהמלחמה. הציטוט הזה נעקר מההקשר המקורי שלו, והופך למטאפורה כפולה, שבה "Drive on" מתייחס, כנראה, לחיים עצמם, ו-"it don’t mean nothin’" מתייחס למלחמה עצמה, על כל החיילים שנפלו בה.

השורה הבאה כבר מחולקת לשניים. חלקה הראשון נראה כמו ההמשך הטבעי של השורה הראשונה, כמו נימוק: סע הלאה, הילדים שלך אוהבים אותך. אבל החלק השני של השורה כבר נסוג לאחור, בהתגדות לטיעון שנבנה עד כה. כאילו שני אנשים מדברים כאן.

ובשורה השלישית, חוזר לדבר האיש הראשון. והוא עושה זאת באמצעות ו' החיבור, כאילו ה"אבל" לא נאמר מעולם. אבל ה"אבל" נאמר, והשורה השלישית לא מספיקה בשביל לפצות עליו. אז הוא חוזר לשורה הראשונה, ואז חוזר עליה שוב, במהופך, כמו כדי להשביע את עצמו: " Drive on, it don't mean nothin'/ it don't mean nothin', drive on".

אז למה זה רלוונטי? כי נראה לי שלפחות בקריאה אפשרית אחת, יש כאן מקרה שבו הדיבור הוא חלק ממה שמבנה את עצמו. כי יש שם, בחזרה הזו על המשפט הראשון – אם מנסים לקרוא אותה כבעלת היגיון מימטי, ולא רק ז'אנרי – תחושה שהדובר נסוג אל המלים של עצמו; כאילו מרגע שאמר אותם הוא מונחה על ידי שני כוחות מנוגדים. האחד מאיץ בו להרחיב הלאה, והשני גוזר עליו לצמצם, כי אין בעצם מה לומר. כשהוא מנסה להמשיך אחרי המשפט הראשון, הוא נתקל בהתנגדות ("אבל הם לא מבינים"), שמונעת ממנו לסיים בשורה השלישית. הוא צריך יותר אנרגיית שכנוע עכשיו, הוא צריך להמשיך לדבר, אז הוא אומר את מה שכבר אמר, ואז אומר זאת שוב, הפוך.

[אני עדיין מרגיש שחסר כאן המון. אני גם לא בטוח, פתאום, שהדוגמא עם ג'וני קאש רלוונטית. הערות?]

בשבחי השקרן

[זהירות, פוסט תיאורטי]

לפני כמה חודשים פרסמה כאן קרן את הפוסט הראשון שלה, שהצילח להכניס אותי לסרטים תיאורטיים מתסכלים, ואז קצת שכחתי ממנו. בכלליות, קרן טוענת שאין שום סיבה להניח שאם מישהו משקר – ובבדיון, מספר דברים שלא קרו מעולם – פירוש הדבר שהוא הקים דובר נוסף, שבכדי לשקר או לספר בדיון על אדם לעטות פרסונה.

אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את זה, צריך שזה יהיה מישהו אחר שמבחינתו זה כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא זהה לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.

עכשיו, בסמינר על הנמען בבדיון יצא לי לקרוא מאמר משונה של אחד, פיטר רבינוביץ', שלוקח את ההנחה הזו אד-אבסורדום, שלא במכוון, כמובן. השאלה שמעניינת את רבינוביץ' היא שאלת האמת בבדיון. אנחנו מחזיקים ביחס כפול ליצירות בדיוניות; אנו צריכים לדעת שהן בדויות, אך להתייחס אליהן, סימולטנית, כאמיתיות, במידה מסוימת. הצופה באותלו לא ירוץ לבמה כדי להציל את דזדמונה, אולם הוא עדיין יתאבל עליה.

יצירות בדיון, הוא טוען, הן חיקוי, ולכן – שימו לב – יש בהן, לכל הפחות, שתי מסגרות תקשורת: המחבר שפונה לקוראים והמספר, שפונה לנמענים משלו. עד כאן, אני קונה את זה, להבדיל מקרן. אבל אם יש שני קשקשנים שונים, אין פירוש הדבר שיש רק שני נמענים. לא, רבינוביץ' רואה ארבעה.

ראשית, ישנו הקהל הממשי (actual audience) של המחבר, אותם אנשים בשר ודם שקוראים את היצירה בפועל. שנית, ישנו הנמען האוטוריטרי (authorial audience) (ואכן, זה לא מתרגם יפה לעברית, למרבה הזוועה), הנמען או קבוצת הנמענים שאליהם מכוון המחבר את דבריו. נמען זה יכול להיבדל מהנמען הממשי בכמה וכמה צירים, בין אם באידיאולוגיה ונורמות מוסריות ואסתטיות ובין אם בזמן ההיסטורי בו הם נתונים, או בכמות הידע שהם מחזיקים בו.

סוג נמען שלישי הוא הנמען הנרטיבי (narrative audience), הנמען שאליו מכוון המספר את דבריו. נמען זה מתקיים באותו עולם בדוי שבו מתקיים הדובר, הוא מתייחס לעלילה כאמיתית, כמשקפת אירועים שאכן התרחשו בעולם.

הקורא הממשי מנסה להתאים עצמו לנמען האוטוריטרי. הוא מנסה לרכוש את הידע שאמור להיות לנמען זה, להכיר את מערך האמונות שהמחבר מחזיק בו וכן הלאה. כדי להעריך את היצירה, עלינו להתמזג במידת מה עם הנמען שאליו היצירה כוונה. אולם הקורא צריך גם לנסות להתמזג עם הנמען הנרטיבי. הוא צריך להתייחס לדמויות כאמיתיות, במידה מסוימת; הוא צריך להתייחס לעולם המיוצג כעולם הממשי, במידה מסוימת. ה-SOD, suspension of disbelief, מתואר כאן, אם כן, כקבלה מרצון של הקורא את הפרסונה של נמען בדוי לחלוטין: הנמען של המספר.

הופה, ריאליזם

באמצעות המודל הזה, לעת עתה מודל משולש בלבד, ניתן לתאר בדרך טובה יותר ריאליזם ספרותי, טוען רבינוביץ'. מאחר שמידת הריאליזם של יצירה אינה אינהרנטית לה, אלא תלויה במודל העולם שמחזיקים הקוראים, כל ניסיון לתאר ריאליזם כדבר מה המבוסס בטקסט נידון לכישלון. במקום זאת, מציע רבינוביץ' לתאר ריאליזם כמצב שבו הנמען הנרטיבי נדרש לקבל על עצמו מעט מאוד דברים שסותרים את האמונות והנסיון הבסיסיים של הנמען האוטוריטרי. ריאליזם מתואר כאן, אם כן, כקרבה עד זהות בין מודל העולם של הנמען האוטוריטרי וזה של הנמען הנרטיבי.

כדאי להעיר, בנקודה זו, שרבינוביץ' אמנם הוסיף מודל תיאורטי לתמונה, אולם הוא לא פתר חלק נכבד מהשאלות שהוא עצמו מעלה, וניתן היה לדבר עליהן גם ללא המודל התקשורתי שלו. עדיין נותרנו עם קורא ממשי שמחזיק בו בזמן בשתי תפיסות עולם מנוגדות – בעולם מיוצג שהוא בדוי וממשי, בה בעת. המודל שלו גם לא ממש מסביר מדוע, בכל זאת, איננו רצים להציל את דזדמונה על הבמה, אולם חשים שזה לגיטימי להתאבל עליה.

דבר נוסף, ניתן היה לנסח כמה מתובנותיו גם מבלי להידרש לנמען כלל. אם ריאליזם מוגדר כיחס שבין מודל עולם של שני נמענים שונים, אוטוריטרי ונרטיבי, ושניהם הם פיקציה של מחבר ומספר, אפשר היה לתאר אותו גם כיחס שבין מודל העולם של המחבר והמספר. ההתמקדות בנמען אינה משרתת שום מטרה (וזאת מבלי להעיר כי יש טעם לפגם בניסיון לשלוף מונח מתוך הז'אנרולוגיה ההיסטורית, שמתאר זרם ספרותי ספציפי, ולהפוך אותו למונח תיאורטי סינכרוני, מחוסר הקשר. אנחה).

ובכל זאת, מודל הנמענים המשולש של רבינוביץ' יכול בהחלט להיות תקף. כשאני משקר, אני חש שאני משתמש בפרסונה. זה מסובך קצת יותר כאשר מדובר בבדיון, אבל ברוב המקרים שאני מכיר (פילדינג ות'אקרי הם דוגמאות נגד נהדרות), נראה שאפשר לצאת נשכרים מהפרדה בין המחבר למספר. המספר כותב כאילו הדמויות באמת קיימות, כאילו הוא מאמין בקיומן. אם לא נניח שיש מספר נפרד, אז עלינו להניח שהמספר משקר; משקר, לא באופן שבו כל יצירת בדיון היא שקר, אלא משקר אחרת, משקר כמי שיודע שדבריו שקריים, ומעמיד פנים שהם אמת לאמיתה. ואז, אם כן, הוא משחק דמות אחרת, ושוב חזרנו להקמת מספר למספר. בלאגן.

אמת ושקר

הבעיה מתחילה מעט אחר כך, כאשר רבינוביץ' מנסה לטפל באי מהימנות. מאחר שמוקד המאמר הוא האמת בבדיון, רבינוביץ' מתעקש לתאר דובר בלתי מהימן כדובר שאינו כן לגבי העולם המיוצג, דובר שמסתיר ומסלף מידע ביחס לעולם המיוצג, העולם שהוא חלק ממנו. לכאורה, אין כאן בעיה. רבינוביץ' אינו חייב לקבל על עצמו את הגדרת המהימנות של וויין בות' (הדנה ביחס שבין הנורמות של המחבר המובלע לבין אלו של המספר שלו), אולם מתוך הגדרה זו, כפי שרבינוביץ' מצהיר, צומח לו הנמען הרביעי, הנמען הנרטיבי-אידיאלי (ideal narrative audience); וזו, רבותי, בעיה תיאורטית לתפארת.

נמען זה הוא הנמען שאליו, אליבא דרבינוביץ', מכוון הדובר את השדר שלו, הוא הנמען שאמור להאמין לשקרים שלו, לחצאי האמיתות, לסילופים. הוא אנלוגי, אפשר לומר, לנמען האוטוריטרי, זה של המחבר; בעוד שהנמען הנרטיבי אנלוגי לנמען הממשי.

אבל רגע, הנמען הממשי אינו קונסטרוקט דמיוני (!); הוא אדם, קיים, קונקרטי. הנמען הנרטיבי הוא קונסטרוקט דמיוני לחלוטין. במה, אם כן, הוא נבדל מהנמען האידיאלי-נרטיבי? במלים אחרות, אם הנמען הנרטיבי מתואר כנמען שאליו מכוון הדובר את דבריו (he writes for an imitation audience […] which also possesses particular knowledge – עמ' 127), והנמען הנרטיבי-אידיאלי מתואר כמי שאליו מכוון הדובר את דבריו – מה ההבדל ביניהם, בעצם?

ובכן, בתחילה רבינוביץ' מבדיל ביניהם באמצעות האמת. נמען נרטיבי מקבל את קיומו של העולם הבדוי כמציאות. נמען אידיאלי-נרטיבי מקבל את כל מה שהדובר אומר, גם את שקריו. כלומר, יש כאן אבחנה בין שתי רמות שונות של שקר. ברמה הראשונה, הבסיסית, יש את השקר של העולם המיוצג; הוא לא אמיתי, העולם, וכדי שנאמין באמיתותו, יש צורך להקים נמען בדוי. ניחא. ברמה השניה, יש שקרים אודות העולם המיוצג, לו הוא היה אמיתי. וגם כאן, כמובן, יש צורך להקים נמען בדוי נוסף, כדי שיאמין.

זו, כמובן, בעיה. אין שום סיבה להקים נמען נוסף כדי להניח שהדובר משקר או מסלף עובדות, במיוחד מאחר שאותו נמען מתואר בדיוק באותו אופן. מדוע הנמען הנרטיבי מאמין לדובר פחות מאשר הנמען הנרטיבי-אידיאלי? ובמלים אחרות, על איזה מישור אונטולוגי נמצא הנמען הנרטיבי?

אתיקה ופרשנות

אולי מפני שחש בבעיה, רבינוביץ' ממהר לסתור את עצמו, ולתאר את ההבדל בין הנמען הנרטיבי לנמען הנרטיבי-אידיאלי ככזה ש"נע על צירי האתיקה והפרשנות" (עמ' 135). הנמען הנרטיבי-אידיאלי מסכים עם הדובר שאירועים מסוימים טובים, ושפרשנות מסוימת שלהם היא מוצלחת. הנמען הנרטיבי, לעומת זאת, שופט אותו. רבינוביץ' חג 360 מעלות, ומכניס לפתע את בות' בדרך האחורית ובמעוקם.

אם איננו זקוקים לנמען הנרטיבי כדי לתאר אמת בבדיון – די לנו בדובר – ודאי שאין צורך בנמען הנרטיבי-אידיאלי, שרק מוסיף פיתול תיאורטי משונה. רבינוביץ' נתקל בבעיה; הוא נזקק, ובצדק גמור, לנמען הנרטיבי כדי לתאר את התכוונות השדר של הדובר לנמען. מצד שני, הוא לא מצליח לדמיין מצב שבו שדר מכוון לנמען תיאורטי מסוים, ואותו נמען אינו מוכן לקבל את הסתירות שבו. אגב, מתוך אותה התעקשות על ציר אחד, ציר האמת והשקר, הוא מסרב לקבל מצב שבו עולם פנטזיה יגרום לקורא להזדהות עם הדמויות או עם מסר מוסרי מסוים. אבל לסוג החרא הזה כבר התרגלתי.

יותר מכך, לא תמיד יש צורך להשתמש בנמען הנרטיבי, גם ביצירות בדיון. מה קורה כאשר המספר מתייחס ליצירתו כבדיון, או לפחות משתמע שכך הוא עושה (ע"ע פילדינג)? האם יהיה צורך לייצר עוד נמען, שיתייחס לכל האירועים בעולם הבדוי כאמת, למרות שאפילו המספר לא מתייחס אליהם כך? אם התשובה על כך שלילית, הרי שאין סיבה ליצור נמענים לאינסוף בכל פעם שמישהו משקר. העובדה שישנו שקר, ושהשקר מכוון לנמען מסוים, אין פירושה שעל הקורא ללבוש את דמותו של אותו נמען. מה גם שהעובדה ששקר נכשל, אין פירושה שהוא כוון לנמען אחר מאשר הנמען ששמע אותו. כאשר אני משקר, אני בדרך כלל מנסה לדמיין את הנמען שלי במדויק, ולא לדמיין נמען שמשתכנע בקלות, למען השם. לכישלון פנים רבות, לא כולן תלויות בהבדל שבין נמענים.

אז למה זה מגניב אותי? כי יש פה יחס ישר, ומאוד מקובל בקרב נרטולוגים, בין שקר לבין יצירת דובר. ומרגע שיצרנו דובר, אנחנו נוטים לגרור פנימה גם נמען נוסף, שיהיה. רבינוביץ' לוקח את הכשל המשונה הזה, ומביא אותו עד לקיצוניות העגומה שלו: נמענים על נמענים על נמענים, עד דלא ידע.

FIN