תגית: מיכאיל באחטין

על מות המחבר ותחיית המחברים

הקדמה מאת עזרא אליוט עזרא

המשכתי את השירים ששמרת במגירה, ושתכננת לשרוף

בבוקר. סלח לי, הם היו לי טעימים, כה מוזרים וכה חמים.0

עשרת הדוברות, או תוכן העניינים

I אנו מצויים בלשון-ים קדמית של העידן – אדָמִלה, חוָמִלה. נקטפנו מהעץ. 1

II אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם. 2

III תן למלים לעשות בך טבע ותמונה אשר בשמיים ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. 3

IV אתם, העומדים במפתן – כתבו איתנו. נבכה ביחד. 4

V לכל פרי פריחה שונה, לכל ילד תחביר פנימי, שימו בדואר מה כתבתם מתוך שינה. 5

VI לא תרצח אב. 6

VII לא תנאף עם פרוזה. 7

VIII לא תגנוב כי אין מה לגנוב. הכל של כולם. מגירות העולם התאחדו! 8

IX לא תענה כששוטר קורא לך 'היי אתה'. 9

X לא תחמוד בי"ת רעך, לא תחמוד גימ"ל רעך, וד' וכ' ופ' ות' וכל אשר לרעך. רעך עלא כיפאק. 10

{0} הפואמה הגדולה של ט.ס. אליוט, 'ארץ הישימון', נפתחת בהקדשה לעזרא פאונד (il miglior fabbro); מסתבר שהמקום שלקח פאונד ביצירה, היה גדול ועמוק בהרבה מעריכה גרידא; פאונד חתך חלקים נרחבים מהשיר, שינה אחרים, ואף הוסיף קטעים חדשים משלו. אליוט, מצדו, היה מודע מאד לתלות היצירה שלו באחרים, ולקח חלק בקבוצות יצירה רבות לאורך חייו.

ואכן, שיתופי פעולה ספרותיים קיימים וכמעט מובנים מאליהם; עם זאת, לאורך ההיסטוריה קמו קבוצות שלקחו את השיתוף ואת ריבוי הקולות צעד אחד קדימה: כפרקטיקה מכוננת. בהמשך אציג שתי דוגמאות משמעותיות של שירה שיתופית (הסוריאליסטים הצרפתים והרומן של אוקטביו פאז עם הרנגה היפנית).

לא אזכיר את הוועדה המכונה 'שייקספיר' ואת המקהלה המכונה 'הומרוס'.

{1} שירה שיתופית מאפשרת לקבוצות (משוררים ולא), להגיע למרחבים פואטיים-חברתיים שמחוץ להישג ידה של הכתיבה היחידאית. כנראה שמדובר בתופעה על-זמנית, שהתקיימה תמיד לצד הכתיבה ה'יחידאית', אשר גם היא מושתתת על אותה איכות שיתופית שקיימת בכל יצירה של האדם. שתי הגישות הללו אינן סותרות זו את זו, כי אם משלימות:

המיתוס בדבר המחבר היחיד הגאון שכותב בהשראה אלוהית לא נעלם, הוא רק פורק לגורמיו: ההשראה אכן אלוהית היא והמחבר עודנו מחבר; ההשראה מגיעה משותפיו האלוהיים (הנושמים, הצומחים, הדוממים), ואילו פעולתו היא שילוב-ערבול-מחדש של הטקסטים (במובנם הרחב) שספג במהלך חייו; ואולי מכאן המילה 'מחבר', והרי הוא מחבר.

בימינו המרושתים עד בלי די, השיתוף בתכנים הפך לפרקטיקה יומיומית עבור רבים, והטכנולוגיה מאפשרת גישור מעל מגבלות מיקום, שפה וידע (וויקיפדיה, פייסבוק, גוגל-גל Google-Wave). זאת לצד כוחות כלכליים ולאומיים שחרתו על דגלם את האינדבידואליזם וההפרדה, בהתאמה. אין בכך לרמוז כי השירה השיתופית נולדה זה עתה, אלא להצביע על ההקשר הספציפי בו המאמר נכתב, בעברית: מתוך ימים שקוראים למימוש המפנה הצורני,

{2} להתרחבות. שירה שיתופית היא מפגש, אהבה, חדירה הדדית לנשמות. כלי לאיחוד וכלי לפירוק (שסופו – הזדככות). צורת תקשורת ומגע. המיטה בה כותבים היא הצורה: המנגנון השירי-חברתי שתפקידו להכיל את ריבוי הקולות ולעודד את התמזגותם, או לחילופין להבליט את שניותם.

לכל התאגדות לשם כתיבה קיימת צורה מכוננת, כמו שלכל שיר 'יחידאי' יש צורה מכוננת. ניתן להתייחס לכך כאל שפה/מגבלה-משותפת, המוסכמת על סך הכותבים, ומאפשרת רובד של אחידות צורנית, בתוך הריבוי. לעתים מדובר בצורה מסורתית בה משתמשים, לעתים עצם הסיטואציה השירית מייצרת פרקטיקה חדשה, ולעתים הצורה היא פשוט 'העדר צורה', כמו לשכב במים.

{3} האחד בקבוצה, משוחרר מעול היצירה היחידאית, סופג את סביבתו וכותב את המלים שעולות בו בתגובה: לכתוב כמו שאחד יכול, לא כדי להיות טוב יותר מהאחרים, אלא כדי לתרום לשכלול טקסט שתפקידו אינו לייצג אותי ולא את האחרים; להתקדם לא-חמוש לאורך הנייר, לאבד את העצמי בפעולת הכתיבה; להיות אף אחד ואחד באותו הזמן. להיעשות רבים.

{4} זהו מפעל אינקלוסיבי מטבעו, ריבוי הקולות והתחבירים פותח מרחב הכלה של אושר וסבל. הנוכחות השירית של האחר מאפשרת לי לשקוע במילותיו, להשתנות מולו או אליו, להתקרב ולהתרחק. מעבר לאיכות התראפויטית (או תראפואטית) של כתיבה כזו, הפותחת דלתות תודעה ומנפה מחסומי ביקורת, הערך הספרותי טמון בעצם הפער שבין הקולות השונים, במתח שנוצר על רוחב היריעה הנפרשת. זהו אחד המפתחות החזקים לקריאה של שירה שיתופית.

האינקלוסיביות מתבטאת גם בקריאה, בתהליך יצירת המשמעות מהטקסט, כולם נמענים ומחברים באותו הזמן: משחק תפקידים כפול – לקרוא ולהגיב, תמיד להגיב (אבל מה עם השתיקה?).

{5} החיפוש אחר התחביר הפנימי מאפיין משוררים רבים. אך גם אותו תחביר פנימי נתון להשפעות חיצוניות ומשתנה כל העת. האימון בפואטיקה השיתופית ובכתיבה עם אחרים מגביר את הנגישות גם לדיאלוג הפנימי, באופן שתהליך היצירה (גם אם מתבצע לבד) יכול להפוך לשיחה חסרת עכבות בין אדם לעצמו.

{6} חרדת ההשפעה היא חרדה עצובה. מי אני אם לא הספרים שקראתי, האנשים שפעמתי, הפרחים שהרחתי, ההרים בהם צעדתי. משוררים חיים ומתים הם חבריי כולם. מכולם למדתי ואת כולם אני כותב (יש שיותר, יש שפּחות). ברגע שאפסיק להיות מושפע מסביבתי, כנראה שכבר לא אהיה. הפרקטיקה הרווחת בעולם השירה, של דריכה-אלימה על משוררי עבר ומשוררי הווה למטרות העלאת הקרן, אינה רלוונטית לעולם השירה השיתופית, אשר מתקיים בדיוק על הקשר שבין כתיבה אחת ואחרת והופך את המתח ביניהן למָנוע-יצירה רב-בוכנותי.

{7} פרוזה זה טוב (תנאף, תנאף). מאמרו המיתי של מיכאיל בחטין אודות 'הרב-דיבוריות ברומן' נוגע בדיוק באיכות זו של הכתיבה הפרוזאית, המשלבת לשונות ותחבירים רבים, כציטוטים של דמויות שונות, או כחדירה של דיבורים והשפעות זרות אל תוך לשונו של המחבר. בחטין, שחקר לעומק את אמנות הדיאלוג ואת הופעותיה השונות בספרות ובחיים ("איני יכול לעשות בלי האחר; איני יכול להפוך לעצמי בלי האחר; עלי למצוא את עצמי באחר, למצוא את האחר בי"), מתאר את הרב-דיבוריות כתכונה אידיאלית של הרומן כז'אנר חברתי ואף מעמדי-פוליטי במובהק.

השירה כפי שאנו מכירים אותה, לעומת זאת, מבוססת בראש ובראשונה על הקול האחד, קולו של המשורר; אך מעבר להצבעה על היות הקול הזה מרובה ומרובד בעצמו, ישנה חשיבות חברתית לעצם הרחבת המדיום השירי, והכנסת הרב-דיבוריות גם למחוזות השמורים והמקודשים של האינדבידואל:

{8} ניתן לראות בשירה שיתופית תרופת נגד אל מול ערכי הרכושנות והניכוס האינטלקטואלי; לעומת ערכים אלה, היום, שירה שיתופית היא בגדר אקט של סולידריות, קומונאליות, התאגדות אמנים וחברים בשיתוף עמוק. מי יודע, אולי בסוף יצא לנו יותר משיר.

{9} זו קריאה לאידיאולוגיה (תענה, תענה).

{10} מהפכה ושלום.

* תודה לכל הקולות והתחבירים שעזרו לי בכתיבת המאמר.

א1 / אוקטביו פאז, ז'ק רובו, אדוארדו סנגינטי, צ'רלס תומלינסון

הַשֶּׁמֶשׁ צוֹעֶדֶת עַל עֲצָמוֹת מְאֻבָּנוֹת:
בַּחֶדֶר הַתַּת-קַרְקָעִי: הֶרְיוֹנוֹת:
וּנְמָלִים כְּבָר רוֹחֲשׁוֹת בְּפִיּוֹת הַמֶּטְרוֹ.
קֵץ לַחֲלוֹמוֹת, תְּחִלָּת הַלְּשׁוֹנוֹת:

וְהַדִּבּוּר נְטוּל-הַמֶחֱוָה שֶׁל דְּבָרִים מַפְשִׁיר
כְּשֶׁהַצֵּל, הַמִּתְאַסֵּף תַּחַת אֲנָךְ
שְׁפַתָּם הַמּוּרֶמֶת שֶׁל חֲרִיצֵי הָעֲמוּדִים, פּוֹרֵשׂ
אֶת כֶּתֶמְהַדְּיוֹ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ קִמְטֵי אֶבֶן דְּהוּיָה:

כִּי הָאֶבֶן הִיא אוּלַי גֶּפֶן
הָאֶבֶן שֶׁבָּהּ נְמָלִים מַשְׁפְּרִיצוֹת חֻמְצַתָּן,
מִלָּה מְדֻבֶּרֶת מִתְכּוֹנֶנֶת בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה:

נְסִיכִים! קֶבֶר וְאֲרוֹן תְּצוּגָה, לִקַּטְתִּי לֵיחַת רְפָאִים:
לִסְתִּי כִּרְסְמָה אֶת הֲבָרוֹת הַחֹל שֶׁלָּהּ:
הַיִיתִי שָׂרִיד וּשְׁעוֹן מַיִם דֶּרֶךְ שְׁמָשׁוֹת הַמַּעֲרָב:

באפריל 1969, ארבעה משוררים בולטים: מקסיקני, צרפתי, איטלקי ואנגלי, התאספו במרתף מלון פריזאי למשך שבוע, על מנת לשתף פעולה בכתיבת ספר שירה המבוסס בראש ובראשונה על מסורת השירה השיתופית היפנית (שמו של הספר הוא 'רנגה: מחרוזת שירים'). בקצרה, הרנגה צמחה ביפן החל מסביבות המאה השמינית לספירה, והיא שיר שרשרת הנכתב במשותף על ידי שני כותבים או יותר (בדרך כלל בין ארבעה לעשרה). כל משתתף תורם בתורו חוליה לשיר כאשר כל חוליה מתקשרת למהלך של קודמתה ובו בזמן פותחת מהלך חדש עבור החוליה הבאה אחריה.

לחוליות הרנגה היפנית צורה מובחנת ביותר (עד לרמת ההברה), אך החבורה שהתכנסה בפריז חיפשה לשלב את המסורת המזרחית בזו המערבית, וכך העבירה את כתיבת המחרוזת לצורה השירית המערבית המובהקת ביותר: הסונטה. עבור היפנים, הרנגה, שבמסגרתה התאספו קבוצות של משוררים במעין ג'אם סשן פואטי, היוותה ביטוי ספרותי של רוח הזן, מדיטציה במלים, מקום בו האחד לוקח צעד אחורה למען הקבוצה ולמען השיר. עבור פאז, שהזמין את שאר המשוררים לאותו מרתף בפריז, צורה זו אפשרה "מקום מפגש והתנגדות של קולות שונים: התמזגות".

השיר המצורף לעיל הוא הסונטה הראשונה מתוך 27 סונטות שנכתבו באופן זה, כל חוליה בשפה אחרת – שפת אמו של המשורר. באופן זה הפרויקט בטא התמזגות לא רק של המסורת השירית המזרחית עם המערבית, ומיזוג קולות המשוררים השונים, אלא גם מיזוג בין שפות שונות. אך הרנגה היפנית לא הייתה מקור ההשראה היחיד של הספר; כחצי מאה קודם להתכנסות זו, בין שתי מלחמות עולם, הסוריאליסטים הצרפתים מצאו בשירה שיתופית כלי להגשמת שאיפותיהם הרוחניות והשיריות, ואכן הספר הרב-לשוני מוקדש באותיות מודגשות: לאנדרה ברטון.

חמישה קצרצרים מתוך עמוד 82 ב'השדות המגנטיים' / אנדרה ברטון ופיליפ סופו

*
לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? אִשָּׁה? שְׁנֵי עֵצִים? שְׁלוֹשָׁה דְּגָלִים? לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? כְּלוּם.

*
יוֹנֵי הַצַּיִד הַמְּבִיאוֹת לְרֶצַח הַנּוֹסְעִים מַחֲזִיקוֹת בִּמְקוֹרָן מִכְתָּב תָּחוּם בְּכָחֹל.

*
בֵּין תִפְאַרוֹת הַכַּעַס הָרַבּוֹת אֲנִי רוֹאֶה דֶּלֶת נִטְרֶקֶת כִּמְחוֹךְ הַפֶּרַח אוֹ מְחַק הַתַּלְמִידִים.

*
עוֹבְדֵּי הַבִּיּוּב שֶׁל גַּן הָעֶדֶן מַכִּירִים הֵיטֵב אֶת הָעַכְבְּרוֹשִׁים הַלְּבָנִים שֶׁרָצִים תַּחַת כֵּס הָאֱלֹהִים.

*
יוֹם הַמֵּתִים, נוֹלַדְתִּי בְּמִדְשָׁאָה אֲיֻמָה בֵּין הַצְּדָפִים וְהָעֲפִיפוֹנִים.

"סוריאליזם, שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביא בין בדיבור, בין בכתיבה ובין בכל אופן אחר, את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה, כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית" (מתוך המניפסט הראשון של הסוריאליזם).

בשנת 1920 נכתב הספר הראשון של התנועה הסוריאליסטית: 'השדות המגנטיים' מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. השיתוף בספר זה הוא רק ביטוי אחד מתוך רבים לשימוש של הסוריאליסטים בשירה שיתופית (שתי דוגמאות מרכזיות נוספות הן הספרים 'התעברוּת בטהרה': אסופה של שירת-פרוזה מאת ברטון ופול אלואר, שלדבריהם נכתבה במצב תודעתי של דיבוּק; ו'האט שיפוצים', שברטון, אלואר ורנה שאר כתבו במהלך טיול בן ארבעה ימים לדרום צרפת בשנת 1930).

בספרו 'היסטוריה של סוריאליזם', מדגיש מוריס נאדו את חשיבות השיתוף עבור הסוריאליסטים הצרפתים ש"השתתפו באופן יומיומי במשחקים שיתופיים וניסויים שהיו הרבה יותר מבזבוז זמן: משחק הדף המקופל, שאלות ותשובות, 'גופה ענוגה', משחק האמת והרצף, בהם הם הגיעו לא רק ליצירות שכל אחד מהם בנפרד לא היה מסוגל להן, אלא גם לידע עמוק יותר של כל אחד מהמשתתפים אודות עצמו ואודות חבריו". באופן זה הם גילו דרכים חדשות 'לצותת' לדמיון. הדלתות שהם פתחו בעזרת הכתיבה השיתופית היו דלתות הלא-מודע. החדרים שהתגלו בפניהם הכילו תשוקה, דימויים מטרידים, הצלבות מפתיעות של רעיונות, זיווג של חלום ומציאות.

שירה שיתופית אינה הפרקטיקה היחידה שאפשרה לסוריאליסטים לפגוש את אידיאל הכתיבה שלהם; לאורך השנים הם פיתחו שיטות שונות ומשונות להגיע למקום הזה, ביניהן נטילת חומרים מנכיחי-תודעה, מניעת שינה, ועוד. אך אין זה פלא שדווקא תנועה זו, שחרתה על דגלה את "שינוי החיים" ברמה החברתית והשירית כאחד, תמצא בשיתוף תשובה ראויה לשאיפותיה.

** א1 תורגם בשיתוף גלי אלנבלום ; חמשת הקצרצרים תורגמו בשיתוף גבריאל בורדון **

מות המחבר, הולדת החבר'ה

(מחשבות על החדגוניות של הטוקבק, בסוג של טוקבק מורחב לאיתמר)


א.

הטוקבק הזה מרגש אותי.

הוא לא נראה כמו טוקבק. יש בו שמות אישיים. יש בו פנייה ישירה אל מישהו מסוים. במונחי איתמר: זה טוקבק שצועק "אני לא-טוקבק".

אז הוא קצת מרגש אותי, הטוקבק הזה. אחר כך אני מושכת בכתף, מנערת את זה הלאה, מזכירה לעצמי שזה טוקבק, כלומר, לא באמת תומר, לא באמת שירלי. בקיצור: פחחח.

ב.

אני קוראת טוקבקים.

אני קוראת את האנשים שמקללים את גדעון לוי ומבקשים ממנו בכל שבוע לעזוב את המדינה. אני קוראת את הדיאלוג האפלטוני בין "העוף לשבת" ו"העוף המוזר" בתחזית מזג האוויר של הארץ, אני קוראת את עמדתו של "השף המשפשף" ביחס ללגליזציה של מריחואנה. בתקופה הקצרה שעבדתי בנענע10, לא היה טוקבק אליי שלא קראתי.

אז יוצא שאני קוראת את ה-אחד (שמבין), ואת הירושלמי, ואת ההיא מלונדון. כולם שווים בפני נקישות העכבר שלי. אומרים לי כנסו-כנסו, ואני, ובכן, נכנסת-נכנסת.

ולמה, בעצם, אני קוראת טוקבקים? מתוך מה נובע הצורך (או יותר נכון: ההכרח), לשוב ולהקליק על המשפטים הכחלחלים האלה, שרובם עילגים, אלימים, שטחיים, מיותרים, והו-כה-צפויים-מראש?

ג.

"בעעע", שרה המקהלה לאדיפוס כשהוא מצליח למצוא את האיש שבאמת רצח את אבא, "אתה קורבן הידיעה והמקרה/ חבל שהכרתי אותך!" אדיפוס מוכרז כבזוי, אדיפוס הופך לבזוי, כי הוא מוכרז ככזה על ידי המקהלה.

המקהלה בתאטרון היווני נמצאת על הבמה. אין לה "דמות", היא לא אינדוודואל מובחן, היא לא מחויבת לגבול אחד של גוף או קול. המקהלה היא הפוליס, היא הקהילה, היא העולם החברתי.

כשאני קוראת תאטרון יווני, אני חושבת על זה שמה שהגיבור אומר, או עושה, אינו עומד לעולם בבידודו, אלא מתוך האינטראקציה הזו. במובן זה, הקהילה מייצרת, דרך התגובות וההשגות שלה, את המשמעות והפרשנות של מעשי הגיבור. קריאות הבוז וההיידד אינן משהו שמודח למאחורי-הקלעים או לשיחות הסלון של אחרי, קריאות הבוז וההידד הן חלק מהפעולה הדרמטית, ובאופן כה עמוק שלא ניתן לנתק בין השניים.

אתה זה הפרפורמנס שלך, והפרפורמנס שלך, על הבמה הזו, הוא, במידה רבה, הקהל.

ד.

יכול להיות שמשהו בבו-זמניות של הטוקבקים הצליח ליצור את זה מחדש. לא מדובר יותר בסתם מטרד שמופיע מתחת לטקסט, מדובר במשהו ששייך אליו. מדובר בקהילה שצורכת את הטקסט הזה ומייצרת אותו שוב. הרי הכותבים מתייחסים לטוקבקיסטים כבר במאמר, וכל הקוראים קוראים את הטוקבקים, ושתיים מגיב לשלוש עשרה. והכותב קורא גם הוא את הטיקבוקים שהוא מעורר, מספיק לקרוא פעם אחת בני ציפר ולהבין עד כמה שהוא קורא אותם. המשחק נהיה מורכב.

ויכול להיות שגם עכשיו הגיבור הדרמטי הוא לא סולן, אלא סך התגובות שהוא מגייס מהקהילה שלו. זה אומר שאולי יש עוד משהו שהופך טקסט ב"הארץ" לשונה מטקסט בYNET, או בנענע10. קביעה כזו יכולה אולי להסביר לי למה אני קוראת כל כך הרבה טוקבקים. הם חלק מהמופע. מה שהיא לא בדיוק מסבירה לי זה למה הם מרגישים לי, בסופו של יום, בדיוק אותו הדבר.

ה.

ואולי זה קשור לזה שהמקהלה היא לא באמת הפוליס, והטוקבקים הם לא באמת הקהילה.

המקהלה היא ייצוג בימתי של עולם חברתי. היא מראה לא את הקהילה, אלא את איך שהקהילה אמורה להגיב. והייצוג, כרגיל, הרבה יותר סדור מהמיוצג. כי יש לו עמדה מוסרית אחידה. כי יש לו צורה רהוטה להסביר אותה. כי הרעיונות שלו מאורגנים במשקל וחרוז, לעזאזל.

אם חושבים על זה ככה, אפשר לראות את המקהלה כפוליפוניה מכוונת של צליל אחד, שמייצג, נניח, המוסכמה האחידה לגבי איזושהי נורמה של קהילה.

ז.

מעניין אותי האופן בו גם הטוקבקים, בעיקר לאחר קריאה מצטברת שלהם, מגיעים לאחדות מסויימת. במבט ראשון זה נראה רעיון מופרך. מה פתאום לקשור יחד את המהלל והמשבח, את בית שמאי ובית הילל, את ה"תודה לך על האומץ" וה"לכי להזדיין יא שרמוטה".

במבט שני, ובעיקר מתוך קריאה רציפה, כמותית ולאו דווקא איכותית של טוקבקים, זה מתחיל להיראות קצת ככה. אולי זה המוסכמה לאנונימיות, או לזהות בדויה, שהטוקבק שהצגתי בפתיחה קצת סודק. אולי זו החד-פעמיות של הזהות הבדויה, אם הומצאה (בשונה נגיד, מתגובה בפורום, או בבלוג, שמייצרת זהות שהכותב נעשה מחויב אליה). אולי זו הנורמה של אורך הכתיבה. אולי זו הגסות.

באיזה אופן הטוקבק רוצה, או נכון, או מוכרח, להיות אחד-מבין-רבים? באילו מקרים הוא מנסה שלא לעשות זאת?

האם זה אקט מכוון? (כלומר, את בוחרת לרתום את קולך האישי לאקט המוני במובהק, דרך הירתמות לטופוסים לשוניים של בעעע ופחחח ול"ת. כמו ללכת להפגנה. אני לא רוצה שמישהו ישב וישמע מה יש לי לומר. אני רוצה לצעוד עם "הצד שלי", כלומר, אני רואה את עצמי כחלק מסטטיסטיקה, כחלק מהערכות-המשטרה, כידיעה בעיתון)

או שאולי יש טוקבקים שדווקא מנסים שלא לשיר את הקול האחיד הזה, אבל מוכרחים לתוכו, בשל עצם היותם חלק מזרם, מז'אנר, ממוסכמת ייצוג של "המון"?

אני לא בטוחה אם באמת-תומר, אני לא יודעת אם באמת-שירלי. אין לי שום דרך לבדוק. אני רק יודעת שהרגש שהטוקבק הזה עורר בי נמחק מיד לעבר מחוזות הפחחח.

בכרונוטופ

 

[זהירות, תיאוריה]

"בכרונוטופ הספרותי-האמנותי תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן, העלילה, ההיסטוריה. תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן. באחטין. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת דביר. עמ' 14)

אין על באחטין. באחטין הוא התותים בקצפת של מדעי הרוח, הבודהא המזמר של האקדמיה, הנביא שכולם – כולל הוא עצמו – הקשיבו לו רק קצת וזהו. הוא מגניב כי הוא רוסי (ובכל הנוגע לתיאורטיקנים זה אומר הרבה עבורי), כי יש לו זקן, וכי הוא כתב את "הדיבר ברומן", שעוסק בשפה, שיח, משלב לשוני ודיאלוגיות. עבורי הוא נעשה מגניב פי כמה בעיקר בזכות האנלוגיה של בורשטיין בינו לבין הבודהיזם. באחטין מבין את העומק וההיקף של תלות הגומלין של הכל בהכל. כמעט.

בקצרה

מעולם לא קראתי את כל הספר שלו על הכרונוטופ; קראתי רק את ההתחלה והסוף. הנימוק הרשמי הוא צפיפות הלו"ז. האמת – תסכול גנוז. זה פשוט ספר מעצבן קצת. אני לא מצליח להסכים עם כמעט כלום, ועדיין הכל מרגיש נכון, חד ומדויק. כאילו באחטין דורך על קו מתח חשוף ומתחשמל. אבל, לעזאזל, הוא מצא את קו המתח.

(זו, אגב, סוג של התנצלות. אם אני תוקף את באחטין מתוך בורות – כלומר, אם אני תוקף בטעות את באחטין מתוך בורות – פשוט אמרו לי. כך או כך, הביקורת על באחטין היא רק מנוף רטורי למשהו אחר)

בקצרה, "הכרונוטופ" הוא מושג שנשאל מתורת היחסות. הוא מתאר את השילוב בין זמן למרחב בספרות, ואת השילוב ביניהם לבין תמה. ההגדרה של באחטין, שמובאת בראש הפוסט, מטפורית קצת, אבל מרגישה נכון. מרחבים, טוען באחטין, יכולים לקבל משמעות רק בזכות הזמן, והזמן בזכות המרחב. זמן ומרחב תלויים זה בזה, מזינים זה את זה. לאחר מכן מיוחסת ליחידה החדשה הזו של זמן-מרחב, לכרונוטופ, משמעות.

הבעיה, במובלע, נמצאת כבר בתיאור הקצר הזה, אבל היא מבצבצת כשבאחטין מתאר כרונוטופים ספרותיים. "טרקלין חדר האורחים", "הדרך", "הסף", "הטירה". "ה'דרך' היא מקום התארעותן המועדף של פגישות אקראיות," הוא כותב, "בדרך (על 'אם הדרך') מצטלבות בנקודה אחת בזמן ובמרחב דרכיהם של אנשים רבים עד בלי די במרחב ובזמן: נציגי כל המעמדות החברתיים והכלכליים, הדתות, הלאומים, הגילים. כאן עשויים להיפגש באקראי אלה שבימים כתקנם מבדילים ביניהם הייררכיה חברתית ומרחקים במרחב; כאן עשויים להתגלע כל הניגודים, גורלות עשויים להתנגד ולהשתרג זה בזה" (שם, 171). זה נשמע תיאור כל כך הולם של הדרך, של סוג הרעיונות שהכרונוטופ הזה גורר עמו, שקשה להתנגד; וכרונוטופ הטירה, הוא רווי "בזמן שאינו אלא זמן היסטורי במובן המצומצם של המילה, דהיינו הזמן של העבר ההיסטורי" (שם, 173); וגם כאן, למרות המטפוריות, זה נשמע מדויק. עד שאתה חושב, לפתע, שלא תמיד זה היה כך, לא תמיד הטירה היתה שריד לעבר. פעם היא היתה הווה.

אולי אני תוקף כאן צללים מעשה ידי. כאמור, לא קראתי את הספר כולו עדיין. אבל המהלך של באחטין מצייר קו ישיר בין המרחב לזמן, וביניהם לבין תמה. וזה באחטין, שכתב יפה כל כך על דיאלוגיות.

החבילה הבאחטינית

אבל באחטין לא מטומטם. הקשר בין הכרונוטופ לבין משמעותו הוא קשר של נביעה. כאשר הוא כותב על כרונוטופ "הדרך", הוא מתאר כיצד הדרך מאפשרת מפגשים – חברתיים, דתיים, לאומיים. הדרך היא מרחב-זמן נהדר לעימות, אינטראקציה או השתלבות. במובן הזה, הדרך נושאת בתוכה פוטנציאל תמטי.

וזה כבר מגניב באמת. אם מתעלמים לרגע מהכמו-הכרחיות של הקשר בין כרונוטופ לתמה, אפשר להתחיל להסתכל על כל עניין הכרונוטופ בעיניים אחרות לגמרי, אפשר לדבר על זמן ומרחב בספרות כעל אלמנט מאפשר, יצרני, של אלמנטים אחרים.

לבאחטין יש גם נקודה נוספת, מובלעת אף היא – הפוטנציאל התמטי של הדרך נובע מהצורה שאנו פועלים בעולם. בניגוד, נניח, לטירה, שהפוטנציאל הסמלי שנקשר סביבה הוא כמעט לגמרי עניין ז'אנרי, פנים-ספרותי (חשבו על הטירה ברומן מדיאוולי, חשבו עליה ברומן גותי, חשבו עליה ברומן פנטזיה), הדרך מקבלת את הפוטנציאל שלה מתוך התפקיד הממשי שהיא ממלאת בעולם. כאשר סופר מכניס לעולם המיוצג דרך, הוא מכניס גם פוטנציאל עלילתי. הדרך היא אכן זירה שמאפשרת מפגש עם דמויות נוספות, עם שכבות אוכלוסיה חדשות. אבל חשבו על הדרך הריקה מאדם, על ההליכה לבד או ההליכה בצמד, ותראו שהדרך היא גם זירה להתפתחות תודעתית; הריק שמסביב מתמלא ביש שבדמות. כל אחת מהבחירות הללו, בחירות בסוג העולם, סוג הדרך, סוג הפעולה שמבוצעת, יכולה להפוך לאלמנט תמטי, לקפוץ מהקונקרטי למוכלל. כל בחירה כזו יכולה גם שלא לעשות זאת. תלוי בדרך, בחשיבותה היחסית ביצירה ובאופן שבו היא מתלכדת עם אלמנטים אחרים.

וזה מה שכל כך תסכל אותי בכרונוטופ הבאחטיני. איפה הדיאלוגיות? באחטין רואה את הקולות, אבל לא מגיע עדי הארץ. אם באמת נרצה להבין את הפעולה של הכרונוטופ בתוך יצירה ספרותית, נצטרך להפריד את החבילה הבאחטינית. הכרונוטופ גורף יחדיו משמעויות, עולמות מיוצגים, זמן ומרחב. וזה נכון, אבל זה נכון רק בסוף התהליך, לא בתחילתו, לא כקבוע פיזיקלי.

קואן

ראשית, יש להפריד בין הפוטנציאל לבין המימוש. כרונוטופ מסוים גורר עמו מנעד פוטנציאלים: פוטנציאל עלילתי, פוטנציאל סמיוטי, אפילו פוטנציאל תיאורי. הדרך יכולה לשמש לקידום העלילה, היא יכולה לשמש לתמטיקה מסוימת, היא יכולה לשמש לפרישת העולם המיוצג. לעזאזל, היא יכולה לשמש גם לפרישת החומר הלשוני, אם נרצה. הבחירה של המחבר, המימוש הספציפי, יכולה להתחבר למרחב הפוטנציאלים הנתון של הכרונוטופ, ויכולה לנסות לעשות משהו אחר, חדש נניח. בכרונוטופים מסוימים, מן הסתם, מימוש שונה של הכרונוטופ יהיה צריך לבוא יחד עם מערכת פיצויים, סוג של עודפות טקסטואלית שנועדה לחזק אצל הקורא את ההיגיון שבמימוש המסוים הזה. למשל? תיאור הגיהינום כמקום חיובי.

אבל – וזה חשוב – בחירה במימוש של פוטנציאל מסוים (הפוטנציאל העלילתי, נניח) גוררת גם פוטנציאלים אחרים (תמטיים, למשל). אם בחרנו בדרך כמקום שבו נפגשים אנשים שונים, כמעט וכבר קבענו את התמה, את הפוטנציאל התיאורי, את הפוטנציאל הלשוני. כמעט, יש לציין, רק כמעט. בחירות אחרות, מערכות פיצויים אחרות, יכולות לשנות את התמונה.

בפוסט בית החולים שלי ניסיתי לתאר איך מרחב מסוים, בתרבות מסוימת, מצמיח סביבו משמעויות, וכיצד הקטגוריות הללו תלויות אהדדי בקטגוריות אחרות, במרחבים אחרים. בית החולים הופך את העיר ללא-בית חולים, למרחב הבריאים; חדר המתים הופך את בית החולים לבית החיים. אבל כל זה היה נראה אחרת בטקסט, מתוך נקודת מבט שונה (איה! עצלנית!), מתוך בחירות אחרות. כרונוטופים באים לנו עם אפשרויות תמטיות, אבל אפשר להפוך אותן, לשחק בהן, לעקם. וזה אף פעם לא פשוט. כי הכרונוטופ לא קיים שם לבד, הוא נקשר עם כרונוטופים אחרים, עם מימושים אחרים שלהם, ומתחיל לקבל את משמעותו מהמיקום היחסי שלו אליהם; וכל אלה מקבלים את משמעותם ממיקומם ביחס לכרונוטופים אחרים, ביצירות ספרות אחרות.

אני אוהב את באחטין בגלל ש"הדיבר ברומן" מזכיר לי בודהיזם. כולו עוסק בדרך שבה השפה היא אינטראקציות בלתי נראות, יחסי גומלין בין אלמנטים. נראה לי שכל תיאוריה טובה צריכה להימדד, קודם כל, במבחן הזה: כמה אינטראקציה יש בה, וכמה שינוי.