תגית: גוף

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על הספר השני של שירי לנטון

הפוסט פורסם לראשונה ב"עיר האושר"

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

"BOOK II" מאת שירי לנטון, מבט מרחוק ומהצד

*

מה רואים?

אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה של השוכבת, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, מן הערימה אל מדור הריק של הקופסא. מתוך הדפים המתמעטים מבצבצים נחשפים בהדרגה פניה של השוכבת, שירי לנטון.

זו העבודה השנייה של שירי לנטון שעליה אני כותבת (זאת הראשונה, ואם היא תרשה לי אכתוב גם על שלישית). שירי היא דייקנית גדולה. העבודות שלה צלולות ואינטנסיביות באופן שכמעט מייתר את המילים. ובכל זאת, בקיצור נמרץ:

*

מימוש המטפורה

העבודה מממשת את המטפורה וחושפת את המנגנון הפיסי והתודעתי של הקריאה, איך בזמן שהופכים את הדפים (כלומר בזמן הקריאה), מבצבצות מן הדפים השטוחים דמויות חיות, תלת מימדיות. זהו פלא אמיתי שההרגל משכיח ומקהה, ושירי לנטון מזכירה ומחיה את הקשר הזה בין הפעולה המכנית של הפיכת הדפים לגילוי העולמות החבויים בתוכם.

*

חשיפת המנגנון

אני אוהבת מנגנונים. אני אוהבת את היופי הקריר והענייני שלהם שבולט שבעתיים בסביבה הרגשית והבלתי טכנולוגית בעליל של הספרות. אני אוהבת את ייצוג הזמן בעבודה – ערימת הדפים היא סוג של שעון – את הקצב (בחלק מהתמונות למטה אפשר לראות את המהירות), את הניגוד בין הלובן המופשט התעשייתי של הדף לבין הפנים החמים החיים שבוקעים מתוכו.

אני לא רוצה לומר פייסבוק, גם כי העבודה קדמה לו וגם כי זו שנינה על חשבון העומק.

*

"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" (מישל וולבק, המפה והטריטוריה)

אלה לא רק פנים שבוקעים מהנייר, זה בעצם אי, יבשת חדשה. לשקע המתהווה בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית מובהקת. BOOK II הוא המפה והטריטוריה גרסת שירי לנטון (ומתי אמצא זמן לכתוב על וולבק?).

כריכת המפה והטריטוריה של וולבק. על הכריכה: מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, מתוך גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, פרט טופוגרפי מתוך התמונה העליונה

*

עמוד קלון, ארון מתים

"לכל יש מחיר, אדוני הצעיר," אומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר וויילד. כשמביטים בפניה הנחשפים של שירי רואים את פלא הספרות. כשמתרחקים מעט נגלה המחיר: הסד, מיטת הקלון שאליה היא מרותקת. אין לי חשק להציג פה תמונות של סדי קלון ומיטות עינויים מימי הביניים, אבל השולחן של BOOK II היה משתלב באופן טבעי. על הפלא הזה של הספרות משלמים בניתוק הראש מהגוף, מהחיים. (וזה עוד טוב; ב-BOOK I הצטרפו דפי הספר לארון מתים שבו שכבה האמנית).

שירי לנטון לא עושה אמנות כרגע. בפעם האחרונה שכתבה לי היא חיה בברלין, שם למדה לטפל בשיטת גרינברג.

I moved to Berlin to do the professional training program of the Grinberg Method. For a many years, I produced art that expressed the way I partition my body into sections, confronted and connected with people by creating loaded situations. Now, in my current studies I'm exploring new ways of relating to and experiencing my body as a whole, rather than in pieces, while continuing to confront and connect with people by creating interesting situations together. I'm finding it very fulfilling and challenging

ואולי על זה העבודה. זה העצב שבו היא נוגעת. היא לא חושפת רק את תהליך הקריאה אלא גם את אחורי הקלעים, את פיסת האוטוביוגרפיה המוצפנת גם בספר הכי בדיוני.
(נו, התכוונתי להיות יותר קלילה אבל כך יצא.)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף – ככה זה מתחיל (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. אפשר לראות את המהירות. (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף (לחצו להגדלה)

-

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. היופי האר-נובו'אי של המגזרות הטופוגרפיות. (לחצו להגדלה)

* שם הפוסט מושאל מכאן

***

עוד באותו עניין:

רבקה הורן, מסכה

על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

הצמידים של שירי לנטון

עוד (הרבה) רשימות עם התגית מיצג

*

ובלי שום קשר (אולי קצת):

הפרפורמר האנושי – סיבוב III
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר תפתח ב21 ליולי.
"מכיוון שכבר מותר להסתכל לקהל בעיניים, ומכיוון שמותר לרקדן לדבר ולשחקן לזוז, ומכיוון שנהיה הרבה יותר קשה להגדיר מחול:
הטכניקה אליה אנו נדרשים כפרפורמרים עכשווים כוללת ארסנל חדש ומורחב: "נשק האנושיות".
מטרת סדנה זו לאפשר מרחב אישי לתרגול, חיפוש וחשיפה 'פיסיו-מנטליים' בכדי להרחיב את מנעד הנוכחות שלנו כפרפורמרים ולשפר את הידיעה שלנו והבטחון במעברים ובשילוב בין תנועה/פיסיות לנוכחות בימתית/ being. דרך עשיה והתבוננות נחשף לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית."
לשאלות ולהרשמה [email protected]

בוחן כליות ולב

מתוך התערוכה. ויקיפדיה בגיליוטינה נעשה שימוש עד ה-10 בספטמבר, 1977, לביתור צוואר חמידה דג'אנובי. דג'אנובי, שהיגר לצרפת מתוניס, הוצא להורג במרסיי על שרצח ועינה את אליזבת בוקט בת ה-21, לאחר שהתלוננה כי ניסה להזנותה בכפיה. דג'אנובי הוצא להורג על ידי מרסל שבלייר, תליינה הראשי האחרון של צרפת, שירש את תפקידו מאנדרה אוברכט ב-1976, והחזיק בו עד 1981, אז בוטל עונש המוות בהוראת הנשיא. מאז שהחל לעבוד ב-1958, ביצע שבלייר כ-40 הוצאות להורג, אך בתפקיד התליין הראשי הרג רק שני בני אדם, האחד דג'אנובי, והשני ג'רום קריין, שהוצא להורג באותה שנה על רצח ואונס של ילדה בת שמונה.

*

"עולמות הגוף" (בגרמנית: Körperwelten), תערוכת הגופות של גונתר פון האגנס, משתבחת בערכה החינוכי. פון האגנס, מומחה גרמני לאנטומיה, פיתח תהליך מיוחד שנקרא "פלסטיזציה". זו, לדבריו, "חושפת את היופי החבוי מתחת לעור, ומנציחה אותו במרחב החמקמק שבין המוות לריקבון". הגופות עוברות חניטה באמצעות פורמלהיד, החלפת הנוזלים והשומנים באצטון, החלפת האצטון בחומר פלסטי נוזלי, והקשיית הגופה. 1,500 שעות עבודה, כשנת עבודה לגופה. כ-20 גופות. 19 גברים. אישה אחת.

*

הלכנו לראות גופות. רכבת עד חיפה, כרטיס במחיר מופקע, מוזיאון "מדעטק" (המגוחך להפליא, כשלעצמו). רצינו לראות גופות. אני אפילו לא בטוח למה. אבל דמיינו את עולם הגופות של פון האגנס, וציפינו לקרירות מדעית ודקה, לריח פורמלין, לגועל נשלט. לא היינו לבד, אני מניח. התערוכה פופולרית. היא מציגה מאז 95', ויש לה כבר תערוכות בת שמשוטטות בעולם וגורמות לסנסציות קלושות בעיתונים המקומיים. לפני שנכנסנו, התערוכה הזו הרגישה קצת כמו סוכריות אומץ. הסוכריות החמוצות ההן מהילדות, שצריך להחזיק בפה ולעוות פנים, ולחוש את הרוק נקווה מתחת ללשון עד שזה נהיה נסבל.

*

"הפלה ארוכה" היא שיטת תלייה שפותחה באמצע המאה ה-19. היא הונהגה בבריטניה, מספרת ויקיפדיה, רק ב-1872, על ידי התליין ויליאם מרווד. מרווד הבין שדרושה אנרגיה של 1710 ג'אול בכדי לשבור מפרקת של אדם. באמצעות ניסוי וטעייה גילה מרווד שעל מנת לשבור את מפרקתו של אדם, צריך להפיל אותו ממרחק התלוי במשקלו ובמצבו הבריאותי. ניתן לחשב זאת. הנוסחה נראית כך:

אבל לתליינים היתה טבלה מוכנה.

*

תמיד טוב לזכור את יחידת הלמות של צה"ל. במלחמת לבנון השניה, צה"ל הוציא מהארון יחידה על טהרת הלמות, שהעניקה כמה דקות חסד לכל קורא עיתון. יחידת הלמות חשובה, משום שהיא לא יכולה להתקיים לבד. מערכת שלמה מאפשרת אותה. יש את הוגה הרעיון, יש את מאשריו; יש את האיש שנשלח לדרום אמריקה, ובדק את האופציה, יש את אלו שחישבו כיצד לייבא הנה למות; יש אפסנאי למות ראשי, יש תג ליחידה. יחידת הלמות היא כלל אצבע טוב לחיים – דבר לא מתקיים בוואקום.

*

"עולמות הגוף" אינה תערוכה על מוות, למרות שמוות הוא האטרקציה העיקרית בה. היא לא היתה זוכה לפופולריות הזו לו היה בה רק שחזור מדויק של גוף האדם, שהרי תערוכות כאלה התקיימו כבר. התערוכה היא תירוץ לראות גופות, ויש בכך צורך בחברה סטרילית כשלנו, שבה על אריזת שניצלים מוקפאים מצוירת תרנגולת מחייכת. אתה רוצה לעמוד מול גופה, ולנחש את האדם שהיתה קודם. אתה רוצה להביט במבקרים, ולנחש את שמתחת לעור.

ובמובנים רבים, התערוכה מקיימת את מה שהיא מבטיחה. יש גופות ופלסטיזציה. במיכלי זכוכית מונחים חלקי אדם, ולידם הסבר מילוני על דף לבן, מקופל לשניים. במסדרון מונחים עוברים קטנים, מפוזרים על ציר נרטיבי-רפואי, לפי הזמן ששהו ברחם. בתוך מיכל זכוכית מונח זין מחולק לשניים, אשכים, כּוּס. מצעד של בני-עשרה עובר בין הגופות, ועושה איכס. הכל שם.

אבל קל לשכוח שאלו גופות. גופת אישה, האישה היחידה, עומדת על חבל מתוח, זרועותיה מונפות מעלה. היא מחזיקה את איבריה הפנימיים – ריאות, לב, מעי. לצד הגופה שלט קטן, ובו הכותרת "הלוליינית". שתי גופות אחרות מוצבות ככדורגלנים, כולל הכדור. שלוש גופות יושבות בשולחן עגול, משחקות פוקר. אחת הגופות רכונה לאחור, רגלה נמתחת קדימה, לעבר גופה אחרת. בין אצבעות הרגליים מוחזק קלף. כמו ציור הכלבים ההוא.

בכניסה לתערוכה נכתב שכל הגופות הושגו ממתנדבים ("בניגוד לתערוכות אחרות, שגופות רבות בהן הגיעו מסין, ומקורן מפוקפק ומעלה שאלות אתיות"). "האנשים המרשימים האלו" תרמו את גופם למען השכלת המין האנושי. ספק אם הם ידעו שגופתם תרמה בפוקר עד שארית פיחלוצה.

*

הציורים המדיאוולים ההם, אני חושב, נראו כנים יותר. האלגוריה ברורה, מוחצנת. מלך ושלד, חתונה ושלד. אבל זה לא כך, איכשהו, ב"עולמות הגוף". למרות שאלו הגופות עצמן שמתחזות לנגן גיטרה, לשחקן טניס. התנוחות המגוחכות, הקונבנציונליות, מזכירות יותר ספר אנטומיה לילדים. יקראו לו "נפלאות הגוף", וחלק מהדפים יתקפלו החוצה, לאוריגמי תלת-מימדי.

*

על הקירות, בין הגופות, יש שלטים גדולים. אנשים מחייכים מצולמים בשחור לבן רך, כמו פרסומת לקופת חולים או ליוגורט; אנשים אחרים מצולמים בצבעים עזים, צבעי נשיונל ג'אוגרפיק. הטקסטים פשוטים מאוד: יפי הנשימה, יפי הזיקנה, יפי החיים.

גונתר נגע במוות, ונבהל. אז הוא עשה פלסטיזציה לתערוכה. זו תערוכה על חיים, והיא אינה מצויה ב"מרחב החמקמק שבין מוות לריקבון", אלא במרחב הברור, הגס, שבין החיים לחיים. הגופות יפות כולן. השומן נחתך החוצה. הרקב נצבע בצבעי שרירים, שנוכל להבחין במערכת המופלאה של הגוף. לכן השלטים, כדי לאפשר לתערוכה הזו להתקיים, שנוכל לראות גופות ולא לחוש בכך בכלל. השלטים הם פיצוי, אבל אין בהם צורך. תנוחות ה"ספורטאי" וה"לוליינית" וה"אצן" עושות את העבודה לבד. הגופה הופכת לגוף, ותראו איזה גוף מדהים, לעזאזל.

אני חושב שזה היה מעליב. מעליב באותו אופן שמעליב לקרוא עיתון יומי בישראל, עם הכותרות הגדולות והאינפוגרפיקה הצבעונית. וזה היה גם מעניין, בדרך אחרת לגמרי מכפי שהתכוון גונתר, יותר כמו יחידת הלמות של צה"ל. לא התערוכה, אלא התרבות שיצקה לה צורה, שאפשרה אותה כך, ורק כך.

באחד ממיכלי הזכוכית מונחות ריאות. ריאה של אדם בריא, ולידה ריאה של מעשן. שלט גדול על הקיר מספר על סכנות העישון. אתה עלול למות.

רעב סמיוטי קטן

במובנים מסוימים, נדב, שחר ותמר כבר דיברו על זה, כלומר על הספרות והחיים, או על היחס בין הספרות לחיים, או על חיוורון החיים מול הספרות. ואני מכיר את זה גם. להעדיף את החורף כי השמש שלו מסנוורת פחות, כמו פילטר רך על צילום יער אמריקני. או למשוך מעט עצבות שתספיק לבירה, או לחפש קפה זול של מק'דונלד כתחליף לדייינר.

המציאות לא רק חיוורת מזו שבספרים, היא איכשהו דלילה יותר. מאות שנות ספרים מסגרו כל סיטואציה אנושית, במגוון ז'אנרים אפילו. וכאשר אתה כבר דורך לרגע על סיטואציה שמוסגרה, תמיד חסר משהו. אי אפשר להשיג כאן דיינר, ולא דאגת להכין מראש ג'אז שילך עם הבירה שהולכת עם התוגה, שלא מסתדרת עם אלף מחשבות אחרות שנאבקות למצוא בך מקום. לא דלילה יותר, בעצם. אולי ישירה פחות, פחות כבולה. פחות פונקציונלית? אולי. אבל פחות.

כי בזה העניין: יש אמת בספרים. ומרוב אמת, קל לשכוח את השקר, את הסילופים הגדולים. לא רק התחלה וסיום וגיבור, שכבודם במקומם וכו'. אלא שקר הכבילות. כמו הדרך הזו שבה מלים מתאימות למשקל, חרוז ומשמעות, שנראית, ברגעיה הטובים, כמו כישוף. כי זה לא הגיוני, כי איך זה מנגן אצלו, כי השפה לא מתמסרת ככה. ויש שקר דומה, האפיפניה של ג'ויס, שניתן למצוא צללים דהויים שלה בסרטי ילדים – הרע צוחק, ברקע זוהר ברק. והאפיפניה, ההתאמה המושלמת של תפאורה למצב רגשי, של מצב רגשי לתמה, של תמה למלים בדיאלוג, האפיפניה, רציתי לומר, האפיפיניה אוכלת בי בכל פה.

ובהערת שוליים, הקסם האסתטי שבה לא שונה מזה של משקל וחריזה. הוא תוצר היחס שבין האומניפוטנציה של המחבר לאימפוטנציה שלו. המחבר הוא כל יכול, אולם מרגע שבחר, מרגע שהכניס דבר מה, הוא נכבל. המחבר, אם תרצו, יוצר תמיד אבנים שאין ביכולתו להרים. וכשהוא מצליח להרים אותן, להשליך מעלה ולג'אגל, זה כישוף.

החיים לא עובדים כך, אולי לפרקים. אין תמה אלא במוח האנושי, ואין סיפור אלא במספר, ואין סמלים אלא בעין המזוינת בשפה. הדהרמה בנויה אחרת, באפיפניה אחת, בסדרי גודל אחרים לגמרי. ואפשר, אני חושב, לראות זאת, מדי פעם, או לגעת בכך, או לדמיין שנגעת. אפשר, אבל אנחנו לא. כי הספרות תפרה לנו עולם לפי מידות בני אנוש. ואלו צרות מאוד.

ינקתי חוויות עוד לפני שהתקרבתי אליהן. הבנתי כיצד צריכה להיראות אומללות. וכשזו באה, ידעתי שאם אסדר אותה נכון, לפי כל הכללים, אתענג ממנה. האומללות הזו, הפעם, תפעל נכון. צריך רק להתאים את העולם לַרגע, ואז הוא יסתנכרן אליו כמו פסקול לסרט. אתה מזדיין, והמוח רץ על “אני מזדיין”. אתה חי בין העולם לבין רגעים כבולים קטנים שאספת, סיטואציות ממוסגרות שאתה מנסה לקלוע אליהן, ואם לא הצלחת, ואם לא ניסית, משהו לוחש חוסר. רעב סמיוטי קטן.

מין הוא דוגמא נהדרת. אמנויות אינן יודעות לספר על הגוף. הן לא מספרות ריח, או את ההבדל שבין מגע שפתיים למגע יד. הן לא גילו לי ששפתיים יכולות לרעוב, ועור יכול להתגעגע. הן, כמעט מעולם, לא דיברו בשבח הפגמים. וכמה זה מצחיק. או עצוב.

כך הרסה הספרות את חיי. היא גרמה לי לחפש ספרות היכן שיש לחפש חיים. לצלוע לעבר אפיפניות מסדר שני, מעט “הרגעים המושלמים” שחולקו לנו. בעוד ששפתיים יכולות לרעוב.

התמונה: מכאן