תגית: ספרות עברית

הספרות והחיים! מסרבים להיות אויבים!

שנים שלא פרסמתי כאן כלום. אתמול נברתי במייל שלי עוד יותר שנים אחורה כדי לשחזר את שם המשתמש ואת הסיסמא שלי כאן. יצא לי לראות לרגע את רשימת הפוסטים שלי כאן, האחרון היה "עשור לבורגנות הקצף ובורגנות ובורגנות הדל", אחד לפניו היה פוסט קצרצר במסגרת "כך הרסה הספרות את חיי", שניהם בני חמש שנים בערך.
הפוסט הזה פורסם במקור שם, אבל עם כותרת אחרת.

המינגוויי פיצג'רלד

ביקום מקביל, כך נודע לי, ארנסט המינגוויי הוא מתווך נדל”ן בפאריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מציג דירות ציוריות בפני מהגרים אמריקאים, סקוט פיצג’ראלד הוא סוחר תכשיטים באותה עיר.

“הסופרים”, נאנח סקוט בייאוש, “הם שונים מאיתנו”.

“כן!”, משיב לו המינגוויי בנחרצות גסה, “יש להם יותר הון סימבולי!”.

*****

יש באותו יקום מקביל גם יצירה גנוזה, המינגוויי משרבט אותה בדפי פנקס המולסקין שלו, בשעות המתות בהן הוא ממתין ללקוחות שמבוששים לבוא בפתחה של דירה פאריזאית קטנה.

“איך הרסה הספרות את חייך?” שאל ביל.

“בשתי דרכים”, השיב מייק, “לאט לאט ואז בבת-אחת”.

******

התחבולה

יש ברוקולי שאתם לא מאמינים כמה הוא פריך וטרי ומרענן באנטיפסטי שלנו!

התחבולה המעורטלת

קח ברוקולי צעיר ורענן, עטוף אותו בשמן זית ובמיץ לימון, השלך אותו לתנור בחום גבוה, המתן עד שניחוח משכר יתפשט בכל הבית.

ערטול התחבולה

זה בסך הכל ראש ברוקולי בתנור, אבל אתם תשלמו עליו המון כסף כשאגיש לכם אותו בפיתה!

תקשיב לברוקולי שלך! תקשיב!

******

אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש, ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו לפרסם ספרים; במהירות, בטירוף; ההוא וההיא וההיא וההוא, בספיד, בקצב! רצתי החוצה, הכי החוצה שיכולתי, צעקתי: “הלפ! הלפ!!!” אנשים התעלמו ממני, מה זה התעלמו – התעלמו בפרנציפ! צעקתי “הלפ, קרה משהו!” מישהו צעק: “מה, מה קרה?” “מפרסמים שם ספרים,” צרחתי, “מפרסמים.” "איפה?" שמעתי צעקה. “שם, שם!" מיתרי הקול שלי הלכו להתפקע. "תקראו למישהו, שם ,שם!" תוך כמה אנשים התיישבו לידי, ביקשו שאני אראה להם. לקחתי אותם והראיתי להם. לא האמינו! עמדו שם ולא האמינו- או שהם עשו את עצמם- אבל לדעתי, הם לא האמינו, כי זה היה לא יאומן בכמה רמות, לא רק באחת. בחורה בלונדינית- ואני מדגיש, משום מה, בלונדינית- אמרה בקול מתוח: "צריך לעשות ערב השקה או משהו". "כן, צריך לפתוח איוונט בפייסבוק!", שמעתי קול מאחורי, "צריך להגיד משהו. שמישהו יגיד משהו, יגיד משהו, יגיד משהו". אנשים צחקו. צחקו, ולא סתם: צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו גוף. גם אלה שפרסמו וגם אלה שלא. הרגשתי שעובדים עלי. שאלתי: "עובדים עלי? מה קורה?" צעקתי. צחקו; צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו רעידות- צחקו בקשת, בצבע, בלחץ. שאלתי את עצמי באופן כללי, אם זאת בדידות. ידעתי שאם אני אשאל מישהו אחר…

טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא "כותב במחשב" והוא עוסק ברגע המנטלי-חברתי שמתשתרע בין הפוסטים בבבלוגים ובפייסבוק לספרות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא משותף לכולם.
עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג ואם רוצים את כל התסריט אז יש חוזה ותנאים ואנחנו נהיה שותפים באחוזים…

*******

ראינו את מיטב המוחות של דורנו…

שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש. שניסו להוציא את ספר שירתם פעם אחר פעם ולשווא, וויתרו ונאלצו לפתוח חנות בגדים יד שניה וחשבו שזהו הם מזדקנים ובכו.

*******

יש כאן איזו קנאה שקשה לי להסתיר אותה או להתמודד איתה, ברור שיש. ויש כאן רצף של מחוות ורפורים, כי זה מה שאני יודע לעשות.

ויש כאן גם איזה זנב הכרה שהאנשים האלה, כלומר אנחנו, כלומר הם, כלומר “ההם”, בגרו והבשילו, שאין איזה המינגוויי ופיצג’רלד שמחכים מעבר לפינה כדי לשים את הכל ללעג ולעוף על עצמם עם “הרומן הישראלי הגדול” שישאיר מאחוריו אבק.

וזה מוזר ומפחיד באותה מידה שזה מעודד.

לא. לא נכון. ממש לא באותה מידה, דווקא הרבה הרבה יותר.

*******

אין לינקים.

מי שצריך לדעת יודע.

אמנות, שתיקה ודעה קדומה – כמה מחשבות על הספר "עשן לבן"

עשן לבן, מאת תמר צורן, הוצאת אסיה

ד"ר דניאל בוקובזה, בסקירתו לספר "עשן לבן" (מוסף ספרים, הארץ, 5.6.2013), מתייחס לקושי לתמלל את הכאב ואת הדיכאון. כפסיכולוג, הוא מצביע על האפשרות לגעת בכאב בכל זאת, לא באמצעות תיאור מילולי ישיר, אלא דרך פעילות פרשנית של סימנים, דרך הקשבה לדברים הנאמרים ואמפתיה. כמי שעוסקת בספרות חשבתי כי בדומה לאופן שבו קשה לתמלל את הכאב, כך קשה לתמלל ולהסביר מהי אמנות, מה הופך יצירה כלשהי ליצירת אמנות. המשך לקרוא

כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו

לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. זה יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ענה הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם זה אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, כי היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר נהיה יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ה'פסיכולוגי' מאשר דרך ה'סוציולוגי' (זה נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר כי קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, כי היא יודעת שהיא לא יודעת איך זה להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך זה להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס זה לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את זה על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ה), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך זה להתחתן אפילו אם זה לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' כי ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי זהה תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ה-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם כי הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר יהיה גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט יהיה הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך זה להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים זה לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ה'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ה'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ג'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם כי באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, כי כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (כי המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את זה במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, זה גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי הזה כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  של פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.