תגית: כתיבה

פחות מדי ארוכה הדרך הביתה – שיעור בכתיבה מאת סטיבן קינג

The long walk (מעכשיו: הצעדה. אין לי כוח לעבור לאנגלית כל פעם) הוא ספר אימה שכתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'רד בכמן. הוא התחיל את הספר כשהיה בן 18 (!!!!!!!), ולמעשה היה הספר הראשון שהתחיל לכתוב, ובאמצע עבר לדברים אחרים, ככה שהספר יצא ב-1979, כשקינג היה בן 32. וכשאני אומרת ספר אימה, אני לא מתכוונת לסתם רצח המוני זול, עם מלא קטשופ שמושפרץ על הקירות או למגיפה פשוטה שיום אחד אולי תתפשט על העולם. אני מתכוונת לספר שאתה אשכרה הולך ברחוב בבוקר, אחרי שקראת לפני השינה, ואתה מפחד שמא מה שקראת בספר מתרחש עכשיו איפשהו, ואולי אפילו ברחוב לידך.

 

מה הסיפור?

100 נערים עד גיל 18 נבחרים בהגרלה טלוויזיונית מבין אלפים שהתנדבו לצעדה שנמשכת עד שכולם מתים מלבד הנער האחרון הצועד. עליהם לצעוד בקצב של לפחות שישה קילומטרים וחצי לשעה. ללא הפוגות כלל, יום ולילה ויום. מי שמאט את הקצב מקבל אזהרה. לאחר שלוש אזהרות, נשמעות שלוש יריות והנער מת. האחרון שנשאר צועד זוכה בפרס האולטימטיבי: הוא מקבל כל מה שהוא רוצה עד יום מותו. וזהו. אין שום מפלצת בשיחים (מלבד המייג'ור, מנהל הצעדה, שהוא גרסה מעוותת של כל מפקד בסרטי צבא אמריקאיים ביקורתיים), שום טוויסט עלילתי. ושום סיבה אמיתית לקיום הצעדה, מלבד כמובן בידור ההמונים; האלפים שבאים להריע לצועדים על מסלול הצעדה והמיליונים צמאי הדם שצופים בצעדה בטלוויזיה.
 

מה הקטע?

הצעדה הוא ספר מעולה. הספר מחזיק 388 עמודים ובערך מהעמוד ה-20, כשהנער הראשון נורה למוות, הקוראת יודעת מה צפוי לקרות בו: המספר חייב להיות האחרון שיישאר, כי אחרת אי אפשר יהיה לדעת מי ניצח, ו-99 נערים ימותו בדרך זו או אחרת, ועד אז הם יצעדו, יצעדו עד יבלות, עד שיתוק, עד אי שפיות. יצעדו.
זה רעיון מעולה, אבל זו הדרך שבה סטיבן קינג מבצע את הספר הזה היא שיוצאת דופן, ולדעתי היא שיעור מעולה בכתיבה. ואלו הם ארבעת השיעורים שאני לקחתי מהספר

הכריכה המקורית של הספר
הכריכה המקורית של הספר

 

1. פתח דבר

כשכתבתי את הספר שלי (זה לקח נצח) תמיד פינטזתי על הרגע שבו אגיע לכתוב את אחרית הדבר, ואוכל להסביר את עצמי בפשטות, בלי הצורך להתחבא מאחורי ספרותיות. אבל כשהגיע הרגע באמת, חשבתי שאני צריכה לתת לספר לדבר בעד עצמו, ושלשים את עצמי שם במרכז הדפים יהיה דבר מגלומני ומיותר. אבל לסטיבן קינג אין שום בעיה להיות מגלומני. הוא יודע (בטח עכשיו, אחרי חמישים ספרים) שהספר הוא ספר ואחרית הדבר היא אחרית הדבר, ושניהם עומדים בזכות עצמם. ולכן זה כבר פתח הדבר השני המעולה שלו שאני קוראת. ומה הוא כותב שם? הוא מספר את סיפורו של שם העט ריצ'ארד בכמן, שבו הוא פרסם כמה ספרים שכתב לפני שהיה מפורסם, אבל חשב שהקוראים יאהבו גם עכשיו. שם העט התגלה בסופו של דבר, והוא הגיב על הפרשה והבהיר שאכן מדובר בו ודי. אבל משהו בזה הציק לו וזה מה שהוא כותב (תרגום וקיצורים שלי. אני לא חושבת שתרגמו את הספר הזה לעברית):

"סטיבן קינג תמיד הבין שהבחורים הטובים לא תמיד מנצחים (למשל "Cujo", "בית קברות לחיות" ואולי גם "Christine), אבל הוא גם הבין שלרוב הם כן. בכל יום, בחיים האמיתיים, הבחורים הטובים מנצחים. לרוב הניצחונות האלו נותרים מחוץ לכותרות העיתונים ("אדם שוב הגיע הביתה בריא ושלם מהעבודה" היא לא כותרת שתמכור הרבה עיתונים), אבל הם עדיין מתרחשים… ובדיון צריך לשקף את המציאות.
ועדיין…
הבחורים הטובים לרוב מנצחים, האומץ לרוב מתגבר על הפחד, והכלב המשפחתי כמעט לעולם אינו חולה בכלבת: אלו דברים שידעתי בגיל 25 ואני עדיין יודע אותם, בגיל 25*2. אבל אני יודע גם משהו אחר: ברובנו יש מקום שהוא לרוב גשום, שבו הצללים ארוכים והיערות מלאים במפלצות. טוב להחזיק קול שבו אפשר לתאר את אימי המקום הזה ואת הגאוגרפיה שלו, מבלי להכחיש את אור השמש והבהירות שממלאים כל כך הרבה מחיי היומיום שלנו".

והנה, בכמה פסקאות, סטיב קינג מצליח לנסח לא רק את האחריות שיש לסופר (לוודא שהספרים שלו מתארים את המציאות ולוודא שהמציאות המתוארת משקפת את האופן שבו הוא חושב על החיים), אלא גם את האופנים שבהם האחריות הזאת גדולה עליו, ואת המקומות שעליו לברוח מעצמו כדי לכתוב את הספרות שמתאימה לו. והדיסוננס הזה הוא גם חשוב נורא וגם מבלבל נורא, וטוב שיש את סטיבן קינג כדי לנסח ולפתור אותו.
 

2. המסר

המסר של הצעדה הוא פשוט וברור כבר מהתקציר: במקום שבו הצבא והמשטרה שולטים, במקום שבו בידור טלוויזיוני הוא חשוב יותר מהחיים עצמם, הנערים ישחקו לפנינו וימותו בקלות יתרה. זה נכון בתקופת מלחמת ויטנאם כמו שזה נכון בתקופת נתניהו השלישית ובכל תקופה איומה בחיי כל מדינה.
אבל אם אתה סופר מוכשר וסבלן, או סופרת מוכשרת וסבלנית, את יכולה ללעוס את המסר הזה לאט אט. את סומכת על עצמך וסומכת על הקוראים שלך, שהמסר יובן כבר מהתחלה, אבל שיש לכולם את אורך הרוח הנדרש כדי להבין את כל ההשלכות של המסר הזה לרוחבן ולעומקן. כי זה חלק ניכר ממה שעובר על הדמויות הספר: הן מבינות מה פרוש הצעדה, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור הצופים, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המשפחות שלהן והן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המייג'ור. וביחד עם הצועדים הולכים הקוראים.
אין שום דבר שמתגלה לפתע בעשרים העמודים האחרונים, שהופך את הספר למובן וקוהרנטי. לא. אין הפתעות ואין זיקוקי די נור (חוץ מעיר אחת משוגעת, שבה כולם צמאי דם במיוחד). יש סופרת וקוראת שצועדות אט אט ביחד, בנחת ובסבלנות, כדי לדבר על משהו לעומק. זו אמונה מדהימה ונדירה בכוחה של הספרות. וזה פאקינג סטיבן קינג, לא איזה פרוסט או משהו לאליטות.

נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)
נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)

 

3. פרקים

יש סופרים שלא מחלקים לפרקים. אני לא אוהבת אותם. בנאדם צריך שיכתיבו לו מתי כבר מותר ללכת לישון רגע. או מתי מותר להשתין או ללכת לפייסבוק. אף אחד הוא לא מתוחכם מספיק כדי לוותר על פרקים (אני אומרת את זה גם לעצמי: רק חצי מהספר שלי היה מחולק לפרקים. (אבל הייתה לי סיבה טובה)). אבל עד עכשיו מה שחשבתי על פרקים הושפע בעיקר מהז'אנר של אריך קסטנר: יש פרק, יש נושאים בפרק, והוא נגמר כאשר הנושאים מוצו. אבל סטיבן קינג פועל בתוך ז'אנר המתח והאימה: הוא צריך להשאיר את הקוראים שלא יילכו להשתין ולא לפייסבוק, אלא רק למרות עצמם. אז הפרק שלו מתחיל בשיא הדרמה, נרגע, ומסיים בשיא הדרמה. ככה שאין נושא לפרק, אלא יש מקצב. מתנשפים מהר מחוסר אוויר, נרגעים רגע ומקשיבים ביתר תשומת לב, ואז שוב מתנשפים מהר ו… נגמר הפרק. אבל אל תלכי עדיין כי את באמצע ההתנשפות.
הרבה יותר אפקטיבי!
 

4. הדמויות

ברוב הספרים שאני קוראת יש דמות אחת או שתיים ראשיות, שהן דמויות מובנות לחלוטין. הן עגולות ומשתנות והמניעים שלהן ברורים. יתר הדמויות הן במקרה הטוב לא גיבוב מוחלט של שטויות, שנאסף לכדי דמות לפחות חצי קוהרנטית, שאת אולי יכולה לדמיין אותה במציאות אם תטרחי, אבל ספק אם תעשי זאת. כך שהפער בין הדמויות הראשיות למשניות הוא עצום, כאילו יש חומה דמיונית בין הדמויות הראשיות והקוראת שנמצאים באותו מקום, ובין הדמויות המשניות שנמצאות בחצר.
אצל קינג יש נגיד עשר דמויות. הדמות הראשית היא גרטי, שהספר מסופר מנקודת המבט שלו, ולצידו עוד חבורה של נערים שאיתם הוא צועד ואליהם הוא מתקרב ומתרחב חליפות, בהתאם לקצב הצעדה ולהתפתחות ההבנה שלו לאורך הצעדה. המידע על הדמות הראשית משוחרר בצורה איטית מאד מאד, בטפטוף של אנטיביוטיקה לווריד, והמידע על הדמויות האחרות נאסף גם הוא באותה מהירות, כך שבמהלך הקריאה ההרגשה היא שאת פחות או יותר יודעת על כולם את אותו הדבר. רק אחרי שהאנטיביוטיקה סיימה לטפטף, את קולטת שיש את גרטי, ויש את השאר. וככה, גם יש לך באופן חד משמעי עם מי להזדהות, וגם יש לך ממי להתרחק קצת, להתרחק הרבה ומי לחבב בסתר. כי זה באמת כמו בחיים: אין תהום עמוקה בינך לבין כל אדם אחר. יש אנשים שקרובים אלייך לגמרי, אנשים שקרובים אלייך קצת, אנשים שקצת רחוקים ממך ואנשים שרחוקים ממך הרבה. זו הדרך הנכונה לבנות את הדמויות!
 

אז לסיכום

  • אחרית דבר: תודה לנדב שקנה לי קינדל ותודה לאמזון שהציעה לי את הספר הזה בחיפוש של סטיבן קינג
  • תקראו אותו
  • הוצאות ספרים יקרות: תתרגמו אותו לעברית. אני אשמח לעשות זאת

תקשיב לברוקולי שלך, לעזאזל

לפני כך וכך שנים, כשאיתמר ואני פתחנו את המקום הזה, דיברנו הרבה על מה אנחנו רוצים שהוא לא יהיה. הכלל הראשון היה: "אנחנו לא רוצים שאנשים ישלחו לנו סיפורים או שירים שהם כתבו, אנחנו לא 'במה חדשה'". לא חשבנו שיש משהו רע ב"במה חדשה", אבל פחדנו מאד מאד משני טיפוסים:

  1. פרח הספרות (סליחה מיטל שרון, את לא כזאת!) – אדם שכוונותיו טובות מאד, אבל הוא כורע תחת נטל למידת האמנות החדשה שלו, והוא high maintenance כמו הגיהנום! אם לא תפרסם את מה ששלח, ישלח לך מיילים ארוכים שבהם הוא מסביר למה זו יצירה חד פעמית בדורה או להיפך: מכתבים קצרים שבהם רק יקלל אותך. אם תפרסם את מה ששלח, יכתוב לך מכתבים ארוכים שבהם יתעקש לשנות שם פסיק ושם ריווח בין שורות, כי כל פרט קטן פוגם ביכולת של היצירה שלו לזהור למרחקים, וכל תגובה משבחת שנמנעת ממנו נזקפת לחובתך לעולמים. לא רצינו להיות כאלה ולא רצינו להתחבר עם כאלה.
  2. אנשי מוסד הספרות (סליחה עם כל חבריי הרלוונטיים, אתם לא כאלה) – אנשים קשוחים שבידיהם מד איכות והם מכירים רק את האנשים הנכונים. הם חורצים גורלות בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, ולשיפוט שלהם אין שום קשר לעובדה שהם שתו אתמול בירה עם אלמוני או לא שתו בירה עם פלוני. הם בעצם לא אנשים, אלא נושאי כליה של הספרות עצמה, והיא לוחשת על אוזנם את רצונה. הדבר הממש אחרון שרצינו היה להיות כאלה.

לפעמים נדמה שעולם הספרות מורכב רק משני הטיפוסים האלו וביניהם שממה מוחלטת. מדריכים לכתיבה לוקחים את ההנחה הזאת כמובנת מאליה ונוטים לנסות להיות הגשר ביניהם. הם מקבצים את האנשים המפוחדים, ומרביצים בהם תורה. הם מדברים על אפיון דמויות, על קשת עלילה, על ז'אנרים, על טיפים לכתיבה נכונה ועל מה מותר ומה אסור בספרות. הטענה שנמצאת בבסיס הספרים האלו היא: אתם לא צריכים לפחד, אם תמלאו אחר החוקים האלו תוכלו להיות אורחים רצויים בעולם של אנשי מוסד הספרות, ובא לציון גואל ולעולם ספר חדש.

The Writer, Giancarlo Neri. לא קל להיות כל כך מורם מעם

"ציפור ציפור" מאת אן למוט, בתרגום יפה של יואב כ"ץ

"יש מערכון ישן של מל ברוקס, ב'אדם בן אלפיים שנה', שבו אומר הפסיכיאטר לפציינט שלו, 'תקשיב לברוקולי שלך, והברוקולי שלך יגיד לך איך לאכול אותו.' וכשאני אומרת את זה לתלמידים שלי, הם מביטים בי כאילו עכשיו ירדתי סופית מהפסים. אבל זו קונספציה חשובה לכתיבה לא פחות משהיא חשובה לחיים עצמם" (עמ' 122).

בספר שלה "ציפור ציפור" אן למוט עושה משהו מהפכני: היא מוותרת על מוסד הספרות. היא מתייחסת רק לאנשים המפוחדים ומסבירה להם איך לחיות. היא אומרת: הכתיבה היא חלק ממך. היא חלק מהדרך שלך לתקשר עם עצמך. כך תתקשר עם עצמך טוב יותר. בסוף יהיה לך ספר. או שלא. אבל תדע לתקשר עם עצמך. אחרי שתדע לתקשר עם עצמך, תוכל לתקשר טוב יותר עם סביבתך. ושוב יהיה לך ספר. אחרי שתתקשר טוב יותר עם סביבתך, תוכל לתקשר טוב יותר עם עצמך. ושוב יהיה לך ספר. וכך הלאה.

וזה מדהים, ומשמח ומשחרר כל כך. כי הכתיבה היא חלק מכל האנשים הכותבים, ואם הם יקשיבו לברוקולי שלהם ולקול הפנימי שלהם, הם באמת יחיו יותר טוב. וזה חשוב פי אלף מאשר השאלה האם הם כותבים סיפורים קצרים או רומן והאם סיפורים קצרים הם בדיוק הדבר שנמצא עכשיו באופנה או שמא הרומן הרב קולי הוא זה שנושא קולו (סליחה, מיטל שרון, שאני משאילה ככה בגסות מהחיים הפרטיים שלך).

וזו מחשבה קשה לעיכול, כי הספרות היא חלק מהחיים ובחיים כל הזמן מדברים איתנו על הישגים. מוכנים לוותר לנו על שעות יקרות ועל שפיות זמנית ועל חיבור לחיים כל עוד בסוף יש לנו את הדבר הקטן והמלבני הזה שמעיד שכל העבודה הקשה והלא יצרנית שלנו משתלמת, ואנחנו מביאים הביתה הון סימבולי. אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך.

אז אן למוט עושה את הדבר הנכון והמקסים כל כך: חוזרת על המחשבה הזאת בדרכים שונות במשך כל הספר. היא מסבירה שצריך לכתוב, היא מסבירה שצריך להתעלם מכל האנשים הרעים, היא מסבירה איך צריך להתעלם מהם, היא מסבירה מה חשוב בקשר שלך עם עצמך. והיא עושה את זה מתוך הקרביים של האיש הכותב: עם חיוכי הניצחון על הכנעת הסיטואציה, עם הלמות הלב של הציפיה לתגובה, עם הקללות והשתייה של הרגעים הלא מוצלחים ועם שברון הלב של הספר שנגנז. ואז, אפילו אם אתה לא מסכים עם כל הדרכים שהיא מתארת, משהו בך נפתח מחדש להקשיב לך.

"הדבר הטוב ביותר בלהיות אמן, ולא משוגע או מישהו שכותב מכתבים למערכת, הוא שאתה זוכה לעבוד בעבודה מספקת. אפילו אם לא תוציאו לאור מילה מכל זה, יש לכם משהו חשוב שאליו תוכלו לצקת את עצמכם. ההורים שלם והסבים שלכם יצעקו, 'אל תעשה את זה, אל תתיישב, אל תתיישב!' ואתם תצטרכו לעשות מה שעשיתם כילדים – להשתיק אותם ולהמשיך בגילויים על אודות החיים" (עמוד 230).

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על הספר השני של שירי לנטון

הפוסט פורסם לראשונה ב"עיר האושר"

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

"BOOK II" מאת שירי לנטון, מבט מרחוק ומהצד

*

מה רואים?

אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה של השוכבת, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, מן הערימה אל מדור הריק של הקופסא. מתוך הדפים המתמעטים מבצבצים נחשפים בהדרגה פניה של השוכבת, שירי לנטון.

זו העבודה השנייה של שירי לנטון שעליה אני כותבת (זאת הראשונה, ואם היא תרשה לי אכתוב גם על שלישית). שירי היא דייקנית גדולה. העבודות שלה צלולות ואינטנסיביות באופן שכמעט מייתר את המילים. ובכל זאת, בקיצור נמרץ:

*

מימוש המטפורה

העבודה מממשת את המטפורה וחושפת את המנגנון הפיסי והתודעתי של הקריאה, איך בזמן שהופכים את הדפים (כלומר בזמן הקריאה), מבצבצות מן הדפים השטוחים דמויות חיות, תלת מימדיות. זהו פלא אמיתי שההרגל משכיח ומקהה, ושירי לנטון מזכירה ומחיה את הקשר הזה בין הפעולה המכנית של הפיכת הדפים לגילוי העולמות החבויים בתוכם.

*

חשיפת המנגנון

אני אוהבת מנגנונים. אני אוהבת את היופי הקריר והענייני שלהם שבולט שבעתיים בסביבה הרגשית והבלתי טכנולוגית בעליל של הספרות. אני אוהבת את ייצוג הזמן בעבודה – ערימת הדפים היא סוג של שעון – את הקצב (בחלק מהתמונות למטה אפשר לראות את המהירות), את הניגוד בין הלובן המופשט התעשייתי של הדף לבין הפנים החמים החיים שבוקעים מתוכו.

אני לא רוצה לומר פייסבוק, גם כי העבודה קדמה לו וגם כי זו שנינה על חשבון העומק.

*

"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" (מישל וולבק, המפה והטריטוריה)

אלה לא רק פנים שבוקעים מהנייר, זה בעצם אי, יבשת חדשה. לשקע המתהווה בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית מובהקת. BOOK II הוא המפה והטריטוריה גרסת שירי לנטון (ומתי אמצא זמן לכתוב על וולבק?).

כריכת המפה והטריטוריה של וולבק. על הכריכה: מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, מתוך גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, פרט טופוגרפי מתוך התמונה העליונה

*

עמוד קלון, ארון מתים

"לכל יש מחיר, אדוני הצעיר," אומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר וויילד. כשמביטים בפניה הנחשפים של שירי רואים את פלא הספרות. כשמתרחקים מעט נגלה המחיר: הסד, מיטת הקלון שאליה היא מרותקת. אין לי חשק להציג פה תמונות של סדי קלון ומיטות עינויים מימי הביניים, אבל השולחן של BOOK II היה משתלב באופן טבעי. על הפלא הזה של הספרות משלמים בניתוק הראש מהגוף, מהחיים. (וזה עוד טוב; ב-BOOK I הצטרפו דפי הספר לארון מתים שבו שכבה האמנית).

שירי לנטון לא עושה אמנות כרגע. בפעם האחרונה שכתבה לי היא חיה בברלין, שם למדה לטפל בשיטת גרינברג.

I moved to Berlin to do the professional training program of the Grinberg Method. For a many years, I produced art that expressed the way I partition my body into sections, confronted and connected with people by creating loaded situations. Now, in my current studies I'm exploring new ways of relating to and experiencing my body as a whole, rather than in pieces, while continuing to confront and connect with people by creating interesting situations together. I'm finding it very fulfilling and challenging

ואולי על זה העבודה. זה העצב שבו היא נוגעת. היא לא חושפת רק את תהליך הקריאה אלא גם את אחורי הקלעים, את פיסת האוטוביוגרפיה המוצפנת גם בספר הכי בדיוני.
(נו, התכוונתי להיות יותר קלילה אבל כך יצא.)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף – ככה זה מתחיל (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. אפשר לראות את המהירות. (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף (לחצו להגדלה)

-

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. היופי האר-נובו'אי של המגזרות הטופוגרפיות. (לחצו להגדלה)

* שם הפוסט מושאל מכאן

***

עוד באותו עניין:

רבקה הורן, מסכה

על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

הצמידים של שירי לנטון

עוד (הרבה) רשימות עם התגית מיצג

*

ובלי שום קשר (אולי קצת):

הפרפורמר האנושי – סיבוב III
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר תפתח ב21 ליולי.
"מכיוון שכבר מותר להסתכל לקהל בעיניים, ומכיוון שמותר לרקדן לדבר ולשחקן לזוז, ומכיוון שנהיה הרבה יותר קשה להגדיר מחול:
הטכניקה אליה אנו נדרשים כפרפורמרים עכשווים כוללת ארסנל חדש ומורחב: "נשק האנושיות".
מטרת סדנה זו לאפשר מרחב אישי לתרגול, חיפוש וחשיפה 'פיסיו-מנטליים' בכדי להרחיב את מנעד הנוכחות שלנו כפרפורמרים ולשפר את הידיעה שלנו והבטחון במעברים ובשילוב בין תנועה/פיסיות לנוכחות בימתית/ being. דרך עשיה והתבוננות נחשף לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית."
לשאלות ולהרשמה [email protected]