תגית: קולנוע

חרז'אנובסקי ומאבקו בגבולות המופלא

מצבת זיכרון לקורבנות הקומוניזם. צילום: abir82, Flickr. CC by 2.0

איליה חרז'אנובסקי, במאי קולנוע, הקים עיר סובייטית באוקראינה. סט צילומים ענק מדמה את החיים בעיר קומוניסטית עד רמת הגימור של צינורות השירותים. בתוך העיר המוקפאת הזו, כחלק מצילומים שהחלו ב-2006, אסור לחרוג מהחוקים שקבע חרז'אנובסקי. החוקים הם השתקפות סטניסלבסקית של החיים בעיר קומוניסטית אמיתית, בין אם המצלמות פועלות ובין אם לא. והן לא, כבר זמן מה.

כפי שהסט אינו שחזור של החיים בברית המועצות, החיים בו אינם כאלה. בתוך העולם הקטן הזה יכולת הפיקוח של חרז'אנובסקי גדולה לאין ערוך מזו של מדינת המשטרה הסובייטית. מצלמות ומיקרופונים שתולים בכל מקום, משגיחים, בין השאר, שהשחקנים לא יחרגו מעולם המונחים הנכון, מהתלבושות, האביזרים, התפקיד. ולאלו מתווסף החשש ממלשינים. אבל מדינת המשטרה הגמדית של חרז'אנובסקי נטולת כוח של ממש. יש קנסות, במקרה שחרגתם מהתפקיד, אבל זו סנקציה עלובה ביחס למקור. האיום האמיתי שיש לחרז'אנובסקי הוא האיום בגלות. הכעיסו אותו, ואתם יוצאים מהעיר, העיר אליה נכנסתם מרצון.

יש כמה דרכים להכעיס את חרז'אנובסקי, ורק אחת מהן היא חריגה מהדמות. דרך אחרת היא לא לשכב איתו, אם אתרע מזלך להיות אישה. מן הסתם חרז'אנובסקי הוא לא הבמאי היחיד שמלהק על פי העיקרון הזה, אבל אני רוצה לחשוב שהמשחק הזה בעריצות לא החל כך, הוא התפתח; ומה שחרז'אנובסקי יצר בצלמו ובצלם ברית המועצות, יצר גם חרז'אנובסקי חדש. הבמאי יצר עריצות, העריצות יצרה עריץ.

זו כתבה מופלאה, גרסה מודרנית למרקו פולו. קשה לדמיין סיפורים דומים אחרים שייתכנו במאה הזו. ז'אנר סיפורי המסעות איבד הרבה מחינו לאורך השנים. בדומה ללא-כלום מ"הסיפור שלא נגמר", הלא-מוכר הלך והצטמצם על המפה, והותיר אחריו איים מרחפים של כתות חמושות, מרתפים ניאו-נאצים ורבע שבט מוגן בפפואה גיניאה החדשה. את מקום המפלצות המיתולוגיות תפסו מפלצות חברתיות, השאר הוגלה למדע בדיוני ופנטזיה (ובחלק מהמקרים – לנפש).

הקושי של ספרי מסע נעוץ בידע העולם שלנו, ביכולת שלנו להאמין בקיומו של מופלא או בסוגי המופלא שאנחנו מוכנים כיום להאמין בהם. סופרים שלא רוצים לחרוג אל הפנטזיה או המדע הבדיוני נאלצים לחפש את המופלא הזה במקומות אחרים. אני לא ז'אנרולוג ולא באמת מכיר את הסיבות להתפתחותם של חלק מהז'אנרים המודרניים, אבל נדמה לי שלמיפוי העולם יש יותר מקשר סתמי לצמיחתם של סיפורים על השוליים החברתיים שלנו, מסרטי מאפיה ועד ל-Winter’s Bone.

כך שלמעשה, הכתבה הזו מעניינת אותי יותר כספרות מאשר כדיווח על העולם. מפני שחרז'אנובסקי הוא יותר מבמאי שהתפרע, הוא במאי שהתפרע ברשות. ניתנו לו הכסף והאמון ליצור דבר מה מופלא וחולה. משום שהוא אמן, משום שלאמנים מותר. העיר שלו היא רק חיקוי מופרז של ערי סרטים אחרות, שינוי של סדרי גודל ודבקות. מישהו אמר "אני עושה סרט", וכל המרחב החברתי נפתח מחדש. קח כסף, קח שחקנים, קח מקום. נעשה ונשמע.

בעולם מרוקן ממיתולוגיות, מי שרוצה לכתוב צריך לסמן את הקטגוריות החברתיות שיש להן פוטנציאל לגעת במופלא. כמעט תמיד הקטגוריות הללו באות עם סוג מסוים של כוח חברתי, כסף, למשל (דמות המיליארדר שדון דלילו כותב עליה); עריצות, על כל גווניה, היא אפשרות אחרת (לב המאפליה, נניח). חרז'אנובסקי מסמל אופציה נוספת – אמנות, כוח שהוענק לאדם מרצון, לאורך זמן, מתוך איזו סימפטיה לדמות "הגאון", מתוך איזו שמחה במציאות האלטרנטיבית שהוא יכול להקים. גם אם היא עריצות, פשוט כי עוד אפשר.

"מצ'טה לא מסמס"

אסופה מייצגת של נבלי בטמן. ויקיפדיה אני לא יודע זאת בוודאות, אבל אני די משוכנע שכת הצופים האירוניים היא תופעה חדשה יחסית. האנשים שמתאספים כדי לצפות ביחד, במכוון, בסרט רע, לא חורגים, בדרך כלל, מגיל ה-40 פלוס, וזה הגיוני, מכיוון שאלו בדיוק האנשים שגדלו בזמן שתעשיית הקולנוע צרכה בקומפולסיביות סרטים זולים כדי למכור אותם לאנשים קטנים.

בשנות השמונים, מספרת ויקיפדיה, הז'אנר החל לדעוך. הוא מת כמו שנולד, ממניעים כלכליים. לצד התרופפות נורמות שמרניות בקולנוע, שאפשרה להציג דברים מזוויעים יותר ויותר על המסך, הוליווד גילתה פתאום שהיא מסוגלת ליצור בלוקבסטרים בעלות אסטרונומית ועדיין להרוויח מזה כסף. מ-1976 ועד 1980 העלות הממוצעת של הפקת סרט בהוליווד זינקה פי שניים וקצת – מ-4 מיליון דולר ב-1976 ל-8.5 מיליון ב-1980. עליית התקציב סימנה עלייה בסטנדרטים של הקהל, לכל הפחות בנוגע לאפקטים מיוחדים; ובזה תעשיית הסרטים הזולים לא יכולה היתה להתחרות.

אבל במשך זמן מה ילדים גדלו על סרטי B ו-Exploitation. הם בלעו באלפיהן יצירות תעשייתיות, ירודות במכוון. לסרטי זבל, כמו לקטשופ, נותר מאז טעם של ילדות. אני לא חושב שרבים מאלו שצופים כיום בסרטים האלה עושים זאת רק לשם האירוניה. תמיד מתגלגלת איזו נוסטלגיה על הלשון. וכשהרע חוטף, אתה תמיד באמת קצת שמח.

כתעשייה, סוג הקולנוע הזה מזכיר יותר מכל את תעשיית הקומיקס של שנות הארבעים, "תור הזהב". המעט שידוע לי על התקופה מגיע כולו מ"הרפתקאותיהם המופלאות של קוואליר וקליי", אבל גם בהסתמך על מקור המידע היחיד, והמפוקפק מעט, הנ"ל, קשה להתחמק מהרושם שמדובר, קודם כל, בתעשייה. וכתעשייה, הכלכלה שזורה עמוק לתוך ההיגיון הפנימי של היצירות האלה.

איכשהו, עדיין משונה בעיני שספיידרמן וסופרמן לא יכולים להיפגש מבלי שעורכי הדין של DC ומרוול יפגשו קודם. אולי בגלל ששניהם גיבורי-על, אולי בגלל שכל גיבורי העל כל כך דומים – תלבושות צמודות, לוגו על החזה, זהות סודית – ואולי בגלל שעדיין קשה לי לחשוב על עורכי דין כתנאי מקדים להתפתחות עלילתית. ובכל זאת, עורכי הדין שם.

אבל גם אם מביטים על העולם של DC או מרוול לבדם, לבם התעשייתי, מואר הניאון, עדיין פועם בגלוי. הבעיה האמיתית בסרטי באטמן 3 ו-4 לא היתה חליפת הפטמות שלבש ואל קילמר ואפילו לא ואל קילמר עצמו. אלו היו הנבלים. לעומת הג'וקר והפינגווין משני הסרטים הראשונים, אף שחקן לא יכול להציל נבל כמו The Riddler או – סלחו לי – Two Face. את הסרט הרביעי כבר הרסו דמויות מוצלחות עוד פחות – Mr. Freeze ו-Poison Ivy. הדמויות הללו, כולן, הן פרי ההכרח. בתעשייה שמבוססת על חוברת קומיקס שבועית או חודשית, יש דרישה לנבלים חדשים, שלא לדבר על סייד-קיקס. כולם זוכרים לבאטמן את רובין, אבל איכשהו הצלחנו לשכוח לסופרמן את סופר-דוג. חלק מהדמויות נכנסו עמוק לתוך הפנתיאון המיתולוגי של גיבורי העל, ועכשיו כבר אי אפשר להיפטר מהן. אחרות קמו ומתו, מבלי שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי. אבל יהא אשר יהא, אי אפשר להפריד את חייהן ומותן מהמשברים והאילוצים של התעשייה שיצרה אותן. הכסף הטביע את חותמו על מיתולוגיית הילדות שלי, ושל רבים אחרים.

כוחות, הם בכל מקום

כרזת הסרט "מצ'טה". ויקיפדיה "מצ'טה" הוא לא סרט טוב, גם אם הוא כנראה הסרט היחיד שנולד מטריילר. כאשר רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו פרסמו את הדאבל-פיצ'ר שלהם, "מצ'טה" היה אחד הטריילרים המזויפים בהתחלה, מעין גרסה חיוורת לסיפורים הקצרים של בורחס. השמועה אומרת שהמעריצים דרשו להפוך את הטריילר לסרט, ורודריגז נעתר. דף הוויקיפדיה מספר סיפור קצת שונה. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שכמו "פלנט טרור", גם "מצ'טה" הוא סוג של פרודיה על סרטים סוג ז' משנות השבעים.

סוג של משום שמאוד קשה לעשות פרודיה על יצירות מהז'אנר. הכורח ליצור סרטים זולים ובמהירות (יש סרטים שנעשו רק כדי להקדים סרטים של אולפנים מתחרים) נתן לז'אנר כמה מאפיינים מגוחכים. כמעט שאי אפשר להגחיך אותם יותר. אפשר רק לחקות אותם בדייקנות, ולקוות שההקשר יציל את הסרט. זה לא עובד. הסרט עדיין גרוע, גם אם מצחיק מאוד, ויתרונו היחיד הוא בהיותו אסופה מרשימה של תחבולות נרטיביות זולות. יותר מכל הוא מזכיר סדרות גיבורי על מצוירות. הכורח ליצור נרטיב חדש, שימשך 20 דקות תקניות, השיר מהסדרות הללו כל אלמנט עודף. אם זה לא מקדם את העלילה, זה לא נכנס לפרק. לכל סצינה יש תפקיד עלילתי, משום שאין זמן לתפקידים אחרים. כך גם "מצ'טה" – נקמתו של איש משטרה מקסיקני שמגיע כעובד לא חוקי לארה"ב ומופלל בניסיון לרצוח סנטור. בסרט הזה, אם המצלמה מתעכבת על פותחן יינות, המצלמה תתעכב מאוחר יותר על חדירת הפותחן לגופו של מישהו. הסצינות היחידות (כמעט) שבסרט שהן מיותרות עלילתית הן הסצינות שבהן מצ'טה, איש גדול ולא נאה במיוחד, כובש את ליבן ותחתוניהן של הנשים. לכיבוש אין נימוק, מלבד היותו של מצ'טה מצ'טה. כלומר, הגיבור.

אבל, כאמור, היעדר הנימוק אינו מייחד את הסרט הזה. הוא חיקוי מושלם, ללא סטיות, של סרטים אחרים בסגנון. התחבולות הרטוריות הן גסות ושקופות, עדות לטרחה המינימלית שהשקיעו בכתיבתן. זו לא הגזמה. יצא לי לראות סרט בשם "Story of Ricky" (מתחילת שנות התשעים, דווקא), שבו הגיבור שולט באמנות לחימה בשם "צ'יקו", אמנות שהוא משכלל באמצעות ניתוץ מצבות בבעיטות. עולם הסרטים המחורבנים הוא רחב ונהדר, ואין מקום נמוך מדי.

אבל משהו מוזר קורה בסרטים הללו, והוא קורה כל הזמן. העולם הופך לאפי. ב"מצ'טה" העניינים מתגלגלים לידי מלחמה זעירה בין המקסיקנים לבין שומרי הגבולות מטעם עצמם. המקסיקנים מגיעים לקרב במכוניות ששופצו בהתאם, עם משגרי הטילים המתבקשים. הם פורצים את חומות המצודה, נכנסים פנימה, ולפתע הסרט נראה כמו גרסה קומית של האיליאדה. ב"מצ'טה" יש שלושה סוגי דמויות – הגיבור, דמויות המשנה והניצבים. ואין לך דמות משנה, ולו המשנית ביותר, שאין לה כוח על. כך, לדוגמא, שתי אחיות שטיפלו במצ'טה בבית החולים לסצינה קצרה, חוזרות גם כאן, עם מיני זעיר ואקדחים; כומר שמצ'טה מגיע אליו, אחד מחבריו הישנים, הוא קטלני עם רובה קצוץ קנה; שני שוטפי כלים, שהופיעו לסצינה אחת, מיותרת לכאורה, מופיעים שוב, ונלחמים זה לצד זה. וכמו באיליאדה, היכן שדמויות המשנה הללו פוסעות, ניצבים מתים. כמו איאס, הם הולכים רגועים בקרב, זורעים סביבם מוות.

זה מזכיר קצת סרטי קונג פו מהסבנטיז. כל אחד, לא משנה כמה נחות מעמד, יודע קונג פו. ולא רק קונג פו, הוא מומחה עולמי בשיטה המסוימת שלו. ב-Drunken Master מתגלה נוכל רחוב כ"ראש ברזל", בלתי פגיע והרסני. בסרטים אחרים אלו דמויות אחרות. פוטנציאלית, כל דמות יכולה להתגלות כאמנית לחימה. היא תפסיד לגיבור לבסוף, אבל היא לא תיפול בקלות.

ב"פלנט טרור" זה גם קורה, ובדרכים משונות. אחות בבית חולים ששומרת מזרקים בביריות רגלה, ויודעת להשתמש בהם בלחימה, היא הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש. ב"סיפורו של ריקו" כל אחד מהסוהרים בבית כלא מסוים הוא סוג של נינג'ה מעוות, עם כוחות בלתי סבירים. את כולם ריקו ינצח, מבלי לחסוך בדם מזויף ובפלסטלינה בצבע עור. אבל עד ריקו, האנשים הללו הם יותר מאדם. מגע הקסם שהפך את ריקו לבלתי מנוצח, הפך אותם לחצי אלים, להקטורים, מנלאוסים, אגממנונים, שזורעים מוות בכל אשר סביבם.

אני לא יודע למה זה כך, אבל אני מניח שזה קשור למופרכות הבסיסית של כל הז'אנר. היתכנותו של באטמן בעולם מאפשרת, איכשהו, גם את הג'וקר. לא רק בגלל שבאטמן זקוק לאויבים – כלומר, שההתפתחות העלילתית זקוקה להם – אלא גם משום שבאטמן הוא גיבור על (כן, בלי כוחות, שתקו), וקיומו בעולם הופך את העולם הזה למקום שבו גיבורי על ייתכנו. מרגע שהמסגרת הבסיסית הזו נשברת, מרגע שאתה מאפשר לבאטמן או סופרמן להתקיים, אתה מודה באפשרות קיומם. ואם הם אפשריים, הכל אפשרי.

זה נכון גם לגבי מצ'טה או ריקו. קיומם פותח את הדלת לקיומם של גיבורים אחרים, טובים או רעים. אבל זה לא מסביר הכל. זה לא מסביר את הריבוי המשוגע, היצירתי להחריד, של כוחות ותחפושות. זה לא מסביר את הרגע היחיד המוצלח ב"פלנט טרור", הסיום. [ספוילר] הסרט, שהחל בהשתלטות זומבים על עיירה קטנה, מסתיים בצעידה איטית של אחרוני בני האדם שנותרו בעולם, תקוותה האחרונה של האנושות. באחת, הסרט הופך לאפוס, לסיפור על חורבנו של המין האנושי [/ספוילר]. משהו אחר קורה שם. ואולי זו מופרכותה הבסיסית של העלילה בסרטים הללו. כלומר, לא עצם היתכנות הגיבור אלא עצם היתכנות הסיפור. כי אנחנו חיים בעולם שבו סיפורים מהסוג הזה לא קורים. עולם שגירש את סיפורי ההרפתקאות שלו לאזורים נידחים ולא ממופים; שאדם יכול למות במלחמה או, במקרה מיוחד, מרצח, אבל הוא לא יראה מפלצת, ולא ישחט דרקון. סרטי האימה פשוט החזירו את הדרקונים לעולם, וסרטי הפעולה החזירו לו את גיבוריו. ואיכשהו, אם התחלת, קשה לסיים. האפוס תמיד שם, אורב בקצה הז'אנר.

הכותרת: מכאן

מחשבות על אווטר

הגענו באיחור, ישר לתוך היער, ולרגע חשבתי וואו זה כמו סם חדש לגמרי, אבל לא, זה לא זה, זה פשוט מדיום חדש, כמו להיות שם בימים הראשונים של הקולנוע: פתאום יש דרך חדשה להיות בעולם.

כאילו בדיוק אותו מנגנון עלילתי כמו במטריקס – העולם האחר שאת נכנסת אליו כשאת מתנתקת מהעולם הזה ומתחברת לטכנולוגיה, ואחר כך איחוד העולמות; אבל האונטולוגיה אחרת לגמרי, כי העולם האחר הוא פשוט מקום אחר בעולם הזה – הגבול מתפרק לא על ידי שבירה אלא על ידי התקרבות עד מגע – וזה משנה את הכל. (משהו על איך היחס שלנו לעולם האחר של הטכנולוגיה השתנה משנות התשעים עד עכשיו?)

שני נושאים, אנטי-קולוניאליזם ואנטי-תיעוש-קפיטליסטי-וניתוק-מהטבע. מעורבבים כי בשביל אמריקנים האינדיאנים זה שניהם וכי זה סרט אמריקני. ואולי גם באמת מעורבבים הסטורית כי המודרנה בנויה על שניהם. אבל הערבוב ביניהם גורם לזה שהטיפול הסנטימנטלי בנושא השני מטשטש את הטיפול המבריק בראשון.

א: "זה סרט נפלא אבל יש בו בעיה אחת, התסריט."

ב: "התסריט הפשטני הוא מה שמאפשר לסרט להיות נפלא, הוא שם בשביל לתת תירוץ ל- ולאפשר לך להתמקד ב-איך זה לרכב על דרקונים בין הרים תלויים באויר בתלת-מימד."

ג: "דווקא הפשטנות של התסריט מאוד מדויקת בכל מיני דברים. באיך הכובשים יוצרים לעצמנו אויבים כדי להצדיק לעצמנו את זה שאנחנו גוזלים מהם. באיך מצדיקים דיכוי בצריך להילחם בטרור עם טרור. נכון שבעולם רוב הנסיבות לא קיצוניות כל כך, ואולי הסרט משרת את ההגמוניה כי גורם לכל נסיבות שלא קיצוניות כל כך להיראות כמו משהו אחר לגמרי. אבל מה שמדהים זה שגם במציאות יש מקומות שבהן הן דווקא כן פשטניות בדיוק ככה: אנשים עם אבנים מול אנשים עם רימונים ומכונות ירייה שבאו לגזול את אדמתם."

זה שהגיבור שבא מקרב הכובשים הופך למנהיג של הנכבשים: ברור שיש פה גזענות מוסווית בקושי, אנחנו יותר טובים מהם אפילו בלהיות עצמם, אבל יותר מזה משהו אחר: הפנטזיה להיות תמיד מהטובים, לא להיתקע במקום המביך של הכובש איש השמאל.

כמה גאונית מבחינה עלילתית העובדה שהם קצת גדולים יותר, כלומר גם אחרים ומפחידים וגם טובים יותר, וכמה מדויק המיקום העלילתי של הגילוי שלה, באמצע הקרב האחרון: חדוות ההכרה הפתאומית, חדוות הדברים-הם-כמו-שהם-צריכים-להיות, שיוצרת ההתגשמות המוחשית הפתאומית בגוף של הגדלוֹּת המוסרית המופשטת שכבר הבנו. זה רגע גאוני כי הוא עדיין יוצר קצת זרות פתאומית, ניכור ופחד, שהיו יכולים להיות מתורגמים להזדהות חדשה עם האנושות, אבל בשלב הזה אנחנו מעדיפים לזנק בבת-אחת, כמו הגיבור, כבר לזרוק את האנושות הקטנונית הישנה הזאת ולהישכב כמוהו בזרועותיה הגדולות והכחולות של האנושות החדשה.

בעצם זה רק הסיפור הדתי הישן והטוב: הפנטזיה על להשיל את חטאיך הקודמים ולהפוך לאדם החדש ולחיות בגן עדן, וששאר האנושות תישאר בגיהינום שלה.