תגית: פרויקט מחאה

דפני קוטלת הבדידות

1. בוקר טוב עולם

היום מוזר להיזכר בזה, אבל מה שגרם לי לצפות בסדרה "באפי קוטלת הערפדים" היה מאמר נפלא של לי עברון-ועקנין באתר "המסך המפוצל", שבו היא ניתחה את הסדרה בעזרת רעיונות מהספר של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן". לי (אני נצמדת כאן לאידיאולוגיית השמות הפרטיים של עדיה ליברמן) מראה בצורה משכנעת ומרגשת איך כמה מהדמויות המרכזיות בבאפי (היא מתמקדת בווילו, ספייק ואניה) עוברות תהליך של החלמה מנרקיסיזם חולני והתפתחות לנרקיסיזם בריא ומאוזן. כמו שלי מראה, הדמויות האלה מנותקות מעצמן, שבויות בפרסונות גרנדיוזיות שהן פיתחו בניסיון לרצות את הסביבה (ובעיקר את ההורים), ועוברות תהליך קשה ומכאיב שבו הן מכירות בניתוק הזה, מתחברות מחדש לעצמי האמיתי הפגוע שלהן ולומדות לקבל אותו.

לי צודקת, כמובן. הרובד הפסיכולוגי שהיא מדברת עליו הוא רובד מרכזי ודומיננטי בבאפי, והוא גם הלב הפועם של הסדרה – מה שגורם להרבה אנשים כמוני להתייחס לדמויות של באפי כמו לפנתיאון מודרני, שכל דמות וכל קונפליקט בו משקפים ומהדהדים משהו עמוק ומהותי בנפש הפרטית שלהם. לא קראתי את "הדרמה של הילד המחונן", אבל קראתי עליו מספיק כדי להבין שהוא מין אוטוביוגרפיה של דור שלם, דור שנולד וגדל לתוך עולם המושגים של הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה. בעולם המושגים הזה, כל אחד מאיתנו חי את החיים שלו כסיפור דרמטי של מאבק הרה גורל בשדים פנימיים. ב"באפי" ג'וס ווידון לקח את האוטוביוגרפיה הזאת והפך אותה למיתולוגיה.

אבל כמו שכל צופה אדוקה בבאפי יודעת, יש עוד דברים בחיים חוץ ממלחמה בשדים. בעצם, לכל אורך הסדרה אנחנו מקבלים עוד ועוד תזכורות לשוליות הריאלית של כל המלחמה הזאת בהשוואה למאבקים של "החיים האמיתיים". כי לא משנה כמה ערפדים ושדים באפי והסקוביז יקטלו, זה לא יפחית מהלוזריות החברתית שלהם. ולא משנה כמה אפוקליפסות באפי תעצור בדקה התשעים, היא לא תצליח להציל את אמא שלה מסרטן, או לעצור את החבר שלה מלעזוב, או להינצל מקריסה כלכלית בלי הג'וב המדכא שלה בהמבורגריה. את יכולה להיות הגיבורה הכי מדהימה בדרמה הפנימית שלך, אבל לעולם האמיתי זה לא משנה בשיט: הוא מתנהל לפי החוקים שלו, שיכולים למחוץ אותך כמו ג'וק.

לא חייבים לראות באפי כדי להכיר את הפער בין העוצמות של הדרמה הפנימית לבין חוסר הרלוונטיות שלה – ושל הגיבור של הדרמה הזאת – למציאות הממשית. גם לא חייבים לראות באפי כדי להזדהות עם התסכול שגורמת ההכרה בכך שהעולם לא מקיים את מה שהבטיחו לנו. דרך אחת להתמודד עם התסכול הזה היא לפצל: לנתק לגמרי בין העולם הפנימי, העולם של הרגישות והפגיעות, היצירתיות והדמיון, לבין העולם החיצוני. להשאיר בפנים את האני עם כל הדרמות שלו ולשלוח לעולם שגריר שייצג את האינטרסים שלו.

הייצוג המיתי הבולט של הפיצול הזה הוא הדמות של גיבור-העל: אדם שכלפי חוץ מנהל חיים נורמטיביים, אפרוריים (סופרמן) או זוהרים (באטמן), אבל החיים האמיתיים שלו, אלה שבהם הוא משקיע את הרגשות והתשוקה שלו, הם המאבק המיתי הנסתר בין טוב ורע שמתחולל בתוכו (לענייננו לא רלוונטי שסופרמן ובאטמן מצילים את העולם: העולם בעלילות האלה הוא מטפורה לנפש הפרטית). אצל גיבור העל, השגריר שנשלח לעולם הוא צל חיוור של הדמות הגדולה מהחיים שמסתתרת בתוכו. דוגמא אחרת של אותו פיצול היא דמות ההיפסטר, שאצלו "האיש שבפנים" הוא דווקא היצור הפגיע והמתחבט ואילו השגריר שנשלח לעולם הוא קוּלי, אירוני ומודע לעצמו. אצל ההיפסטר הניתוק והניכור מגיעים לקיצוניות שהיא על סף שיתוק מוחלט (מי שרוצה יכולה לקרוא על זה קצת במאמר של טל מסינג על אוטופיית הטעם ההיפסטרי). הפתרון של ההיפסטר, באופן בסיסי, הוא להגיד שאם כבר להתייאש, אז לפחות שהייאוש יהיה אסתטי. אבל לא משנה אם אתה היפסטר או גיבור-על, הפיצול הוא אותו פיצול והוא משקף את אותו קושי (וזאת אולי הסיבה שהיפסטרים אוהבים כל כך גיבורי-על).

הצרה היא שכדי שהפיצול יעבוד צריך להתקיים תנאי אחד חשוב: השגריר צריך לשרוד בעולם. הצרות מתחילות כשמגיע רגע שבו לא משנה כמה כוחות על יש לשגריר או כמה הוא משויף וקולי ואירוני, זה פשוט לא מספיק, כי העולם נהיה כל כך אלים ואכזרי שאפילו השגריר המיומן ביותר כבר לא יכול להגן על הבועה הפנימית שלו מהתפוצצות (משהו על ההתפכחות הזאת אפשר לקרוא למשל במאמר של קרטינה ריצ'רדסון על ווס אנדרסון). בעשור הנוכחי, הרגע הזה מגיע ליותר ויותר אנשים.

 

2. אני יורד מן החוטים

בתחילת החודש התפרסם הספר המצוין של אשר שכטר על המחאה החברתית, רוטשילד: כרוניקה של מחאה. בין היתר, הספר כולל ציטוטים של כמה ממובילי המחאה שמבטאים את מפח הנפש של המפגש המנתץ בין המציאות הפנימית והחלומות הפנימיים לבין החוקיות האכזרית של העולם שבחוץ. "התחלתי לחפש את המקומות שבהם העולם מקיא אנשים כמוני החוצה, וזה היה בכל פינה … הרגו לי את החלומות, זה מה שהרגשתי. שהרגו לי את החלום," אומרת דפני ליף. "זה היה משפיל, ההרגשה שעם כל הפוטנציאל והרצון שלך לא תוכל לממש את עצמך, כי המקצועות האלה הם בלתי רווחיים בעליל ברמת ההישרדות. אתה רואה הרבה אנשים שויתרו על השאיפות שלהם בשביל ללכת לעבוד בשוק ההון, ושואל למה לא אתה. אנחנו דור כזה: רבי אשכולות, יכולים לעשות המון, יש לנו המון פוטנציאל, אבל בעצם לא יכולים לעשות כלום," אומר ברק סגל. וכך מתאר רגב קונטס את עשרת האנשים שהתקבצו בדירה של דפני ליף בתחילת יולי 2011, המפגש שממנו צמחה המחאה: "כולנו היינו לוזרים גמורים. בודדים מאוד, לוזרים מאוד … אבל לכל אחד היה משהו, כישרון פרטי או איזו איכות אישית. חוץ מזה, לאף אחד שם לא היה מה להפסיד." ואשר עצמו כותב באחרית-דבר לספר: "כולנו, ללא יוצא מן הכלל, הרגשנו רמוסים. כבולים לתורן. כולנו הרגשנו פעם דפוקים, עצלנים, לא מצליחים, לוזרים, לגמרי לבד במאבק ההישרדות היום-יומי שלנו."

מה שהבדיל את ההתקבצות של אותם עשרה אנשים בדירה ברחוב אהרונוביץ מכל מפגש קיטורים אחר של צעירים מתוסכלים, היה ההסטה של מוקד האשמה. כותבת אוה אילוז: "אם את מסבירה את הקושי שלך להחזיק בעבודה קבועה בחוסר הביטחון העצמי שלך או בנטייה שלך להרס עצמי, את תחשבי על מקום העבודה שלך ועל הכלכלה באופן שונה מאשר אם היית מסבירה זאת תוך הדגשת חוקי העבודה המקלים בפיטורי עובדים, או התחרותיות האכזרית הכרוכה בכלכלת השוק." המפגש ההוא בראשית יולי 2011 היה תחילתה של ההכרה בכך שהקושי לתחזק את הפיצול בין החלומות הפנימיים לבין ההישרדות בעולם החיצוני הוא לא רק בעיה פרטית של "לוזרים גמורים", אלא בעיה מערכתית. כמו שאומרת דפני במונולוג שלה בספר של אשר: "הרגשתי שזה בעצם סיפור על דור… על מתח בתוך הדור הזה, שמחפש מקום בעולם, מחפש בית, מחפש ארץ. שלא יודע להתנהל מול המחיר שהעולם דורש ממנו." ואחר כך: "במסיבת העיתונאים… אמרתי משפט מדויק: 'אני התוצר של השיטה הזאת'. נולדתי לתוכה. אני יודעת להיאבק בשיניים, אני יודעת להיות במקום תחרותי, אני לא מפחדת מעבודה קשה, חונכתי על עבודה קשה. כולנו חונכנו על עבודה קשה. הייתי מותשת."

יש משהו שחשוב להבין, ולדעתי הרבה אנשים לא שמים לב אליו. אני מתכוונת לכך שהבעיה היא לא רק שהעולם החיצוני נהיה כל כך ברוטאלי עד שהוא לא מאפשר עוד לתחזק בצורה יעילה את הפיצול בין הפנימי והחיצוני, בין הדרמה ההרואית של הנפש לבין השגריר שנשלח לחיות בעולם. כמו שמיטיבה לראות אווה אילוז, הבעיה היא בפיצול עצמו: מה שבעייתי הוא עצם התפיסה שהחיים האמיתיים שלנו הם חיי הנפש, המקום שבו אנחנו נאבקים בשדים המנטליים הפנימיים שלנו ורוקמים את הנרטיב האישי של החיים שלנו, בעוד שהחיים שלנו בעולם "החיצוני" הם לא מקום שהאני האמיתי שלנו נמצא בו באמת אלא רק זירת קרב שאנחנו שולחים אליה שגריר חלקלק או שכיר חרב קשוח שייצג אותנו.

אני לא יודעת עד כמה דפני עצמה תפסה בצורה מודעת את הרדיקליות של ההתרסה שלה, את זה שהיא יצאה לא רק נגד זה שהעולם החיצוני פלש בצורה בלתי נסבלת לתוך טריטוריית החלומות שלה, אלא נגד עצם הפיצול בין הביוגרפיה הפנימית לבין העולם החיצוני. אבל גם אם היא לא ניסחה את זה לעצמה בצורה מודעת, מילולית, מפורשת, המעשים שלה הם התרסה נגד הפיצול הזה. כי דפני, ואיתה גם אחרים מהמנהיגים-בעל-כורחם של המחאה הזאת, ויתרו בפועל על הפיצול, על ההסתתרות מאחורי פרסונה, והציבו את עצמם בלב המאבק.

כותבת חנה ארנדט בפרק החמישי של הספר המצב האנושי:

בפעולה ובדיבור בני אדם מראים מי הם, מגלים באופן פעיל את הזהויות האישיות הייחודיות שלהם וכך יוצרים את הופעתם בעולם האנושי. … חשיפה זו 'מיהו' מישהו מסוים, בניגוד לשאלה 'מה הוא' – מהן תכונותיו, כישרונותיו, יכולותיו ומגרעותיו, שאותן הוא עשוי להציג לראווה או להצניע – מובלעת בכל מה שהוא אומר ועושה. … סביר מאוד שאותו 'מי', שמופיע לאחרים בצורה כה ברורה ומובהקת, נותר חבוי מן היחיד עצמו, כמו הדיימון בדת היוונית, המלווה כל אדם לכל אורך חייו כשהוא מציץ תמיד מאחוריו, מעבר לכתפו, וכך נגלה רק לאלה שפוגשים בו. … אף אחד אינו יודע את מי הוא חושף כשהוא מסגיר את עצמו במעשה ובדיבור, ולמרות זאת עליו לרצות להסתכן בחשיפה.

כמעט כל עשרת האנשים שהתקבצו בדירה ההיא ברחוב אהרונוביץ, כולל דפני, היו אנשים יוצרים – אנשים שרגילים להעמיד במרחב הציבורי לא את עצמם אלא את היצירה שלהם, לא את 'מי שהם', כפי שמנסחת זאת חנה, אלא את 'מה שהם' – את התכונות והכישרונות שלהם כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירתם. אבל מרגע שהם יצאו והעמידו אוהל בשדרות רוטשילד, הם הפסיקו להסתתר מאחורי היצירה שלהם והסתכנו בחשיפה. כמו שחנה אומרת, "הגיבור שנחשף בסיפור אינו חייב להתאפיין בתכונות הרואיות… ההשתמעות של אומץ, שכיום אנו חשים שהוא תכונה הכרחית של הגיבור, למעשה נוכחת כבר בעצם קיומה של נכונות לפעול ולדבר, להכניס את עצמך לתוך העולם ולהתחיל סיפור משלך. ואומץ זה אינו קשור בהכרח – ואפילו לא לכתחילה – לנכונות לשאת בתוצאות; אומץ ואפילו העזה נוכחים כבר בעזיבה של מקום המסתור הפרטי ובנכונות להפגין מי אתה, בהסגרת העצמי ובחשיפתו." את זה עשתה העשירייה מרחוב אהרונוביץ, ואחריה עוד רבים אחרים שנחשפו במחאה הזאת. הם יצאו מהמסתור הפרטי והעמידו את עצמם מול הציבור ולמענו, ובכך בעצם המעשים שלהם הם כפרו בפיצול בין הדרמה הפנימית והעולם החיצוני. חנה היתה אומרת שבכך הם נהיו אנשים פוליטיים במובן המלא של המילה.

 

3. כמו כל הילדים

אחד הטקסטים הכי סוגסטיביים שאני מכירה מופיע על הצד האחורי של קובץ שירי ריימונד קארבר שראה אור בעברית בתרגום עוזי וייל. הנה הוא:

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסה גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום.

הטקסט הזה הוא סוגסטיבי כל כך מפני שהוא מתאר בצורה מוחשית ומרגשת את אותו נרטיב שמתואר ב"באפי" ובמידה מסוימת גם ב"דרמה של הילד המחונן": הנרטיב של גיבור בודד שהושלך לתוך עולם מסויט ונידון לגלות את זהותו ולממש את הפוטנציאל שלו במאבק ארוך ומפרך בשדים שלו. זה נרטיב עצוב מאוד, אבל גם מתגמל מאוד, מפני שהוא מעניק משמעות לסבל ולבדידות האישית. לפי הנרטיב הזה, הסבל והבדידות הם סימנים של ייחוד אישי, או כמו שדייב אגרס מנסח את זה, הם סימן "שאני נבחרתי". הפתיח של העונות הראשונות של "באפי" מנסח את הרעיון הזה בצורה דרמטית במיוחד:

בכל דור ודור נולדת קוטלת: נערה אחת בעולם כולו, הנבחרת. היא לבדה תאחז בעוצמה ובמיומנות להילחם בערפדים, בשדים ובכוחות האופל, לעצור את התפשטות הרוע שלהם ואת הגידול במספרם. היא הקוטלת.

קשה להגזים במרכזיות של הנרטיב הזה, נרטיב הסבל-בעל-המשמעות, הסבל-כסימן-של-ייחוד-אישי, בתרבות שלנו ובתפיסה העצמית שלנו. אווה אילוז מנתחת את זה נהדר בפרק החמישי של ספרה גאולת הנפש המודרנית. העובדה שכל כך הרבה אנשים מזדהים בעוצמה כזאת עם באפי ועם הטקסט של ריימונד (או אולי של עוזי, מעולם לא הצלחתי לברר בוודאות) היא עדות למעמד המכונן של הנרטיב הזה, והיא גם חושפת משהו מהפרדוקסליות שלו: המוני בני אדם שמאוחדים באמונה הלוהטת שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד ובודד לחלוטין במאבקו ההרואי לגאולה אישית. כמו שאמר בריאן, כולנו אינדיבידואלים.

בין החברים המעטים שלי שראו באפי, יש קונצנזוס די מלא שהעונה הכי טובה של הסדרה היא עונה 5 והעונה הכי גרועה היא עונה 7. נכון שעונה 5 כתובה ומבוימת טוב יותר מעונה 7, אבל אני לא חושבת שזאת הסיבה האמיתית לקונצנזוס הזה. הסיבה האמיתית לקונצנזוס, לדעתי, היא שעונה 5 מצייתת לנרטיב הגיבור הבודד שנושא לבדו בנטל המאבק הפנימי שלו ומביא לבדו את הגאולה, בעוד שעונה 7 מפרקת לחלוטין את הנרטיב הזה.

כותבת חנה ארנדט:

המהות של מי שאדם מסוים הנו יכולה להתהוות רק אחרי שהחיים עוזבים ואינם מותירים אחריהם דבר זולת סיפור. לכן מי ששואף במודע להיות 'מהותי', להותיר אחריו סיפור וזהות שיזכו ב'תהילת אלמוות', חייב לא רק לסכן את חייו אלא לבחור במפורש, כמו אכילס, בחיים קצרים ובמוות בטרם עת. רק אדם שאינו נותר בחיים לאחר המעשה שהוא פסגת פעולתו נשאר האדון הבלתי מעורער של זהותו ושל גדולתו האפשרית, מפני שהוא פורש אל תוך המוות ומתרחק מן התוצאות וההמשך האפשרי של מה שהתחיל בו. הסיפור של אכילס שואב את משמעותו הפרדיגמטית מכך שהוא מראה כבקליפת אגוז שאת האֶאוּדיימוניה אפשר לקנות רק במחיר חיים ושאפשר להבטיח אותה רק על ידי ויתור על המשכיותם של חיים שבהם אנחנו מתגלים עקב בצד אגודל – רק באמצעות כינוס כל חייו של אדם אל מעשה אחד ויחיד, כך שסיפור המעשה מגיע לסיומו יחד עם החיים עצמם.

עונה 5 של באפי עונה בצורה מלאה על התנאי הזה: באפי מקריבה את חייה כדי לגאול את העולם, וזוכה בנצח של התהילה בת האלמוות במחיר הוויתור על ההמשכיות של חיים שבהם היא מתגלה עקב בצד אגודל. בעונה 5, ג'וס ווידון מספק לגמרי את הציפיות של הצופים שלו ונותן להם את נרטיב הסבל והגבורה שהם מכירים ואוהבים. ואז, בעונה 6, הוא מחזיר את באפי לחיים ונותן לה להתגלות "עקב בצד אגודל" בכל התלאות האפרוריות של החיים האמיתיים, שבהם היא לא נאבקת בשדים מיתיים אלא בדיכאון, בקשיי פרנסה, באנשים בשר ודם שפועלים ממניעים קטנוניים של קנאה ושאיפה לצבור כוח, ובהשלכות הקטסטרופליות של בעיות ההסתגלות של החברה הכי טובה שלה. ואם זה לא מספיק, בעונה 7 הוא מאלץ אותה לוותר לגמרי על הייחוד שלה כ"נבחרת", כקוטלת האחת והיחידה שרק היא בבדידותה יכולה לגאול את העולם. הוא מאלץ אותה להכיר בכך שכדי לנצח את הרוע המוחלט, הקדמון והבראשיתי, את הרוע שעומד בשורש כל הדברים הרעים, היא חייבת לוותר על העוצמה הבלעדית שלה ולחלוק את הכוח עם אחרות.

קשה מאוד לוותר על נרטיב הגיבור הבודד, לפנות את הספוט-לייט של הסיפור האישי שלך ולהכיר בכך שבעצם אתה "כמו כולם". תיאור מוחשי ומרגש של הקושי הזה אפשר למצוא בהקלטה הזאת של הנאום של דיויד פוסטר וואלאס בפני חבורה של בוגרי אוניברסיטה ב-2005 (תרגום עברי של אסף גברון לטקסט הזה אפשר למצוא תחת הכותרת "אלה הם מים" בספר ילדה עם שיער מוזר). לדעתי זה, ולא החשיפה האישית, המחיר האמיתי של המעשה שעשו דפני ליף וחבריה. כשהם כפרו בפיצול בין הדרמה הפנימית לבין העולם החיצוני, הם ויתרו על הליהוק של עצמם כגיבורים הראשיים בדרמות האישיות שלהם. הם הכירו בכך שהם לא כאלה מיוחדים. ובמילים של דפני:

גיליתי שעשייה היא דבר שרחוק מאוד מהרבה אנשים, בגלל שלימדו אותם שזה רחוק מהם. גיליתי שאנחנו רוצים קהילה, זה אולי הדבר הכי משמעותי שגיליתי. לא חינכו אותי להיות חלק מקבוצה, חינכו אותי לדאוג לעצמי, ותחושת הקהילה שלי נבעה תמיד מהתחום המקצועי. אני עוד לא יודעת מה אני, עוד לא המציאו קבוצה בשביל זה. אבל גיליתי שאני רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת כשהיא תקום.

 

[גילוי נאות: אני ערכתי את הספר רוטשילד: כרוניקה של מחאה מאת אשר שכטר ואת התרגום לספר גאולת הנפש המודרנית מאת אווה אילוז. בימים אלה אני עורכת את התרגום העברי של אריאלה אזולאי ועדי אופיר לספר המצב האנושי מאת חנה ארנדט, שיראה אור בעוד כמה חודשים. הציטוטים לקוחים מטיוטת התרגום הזה. כל הספרים ראו/יראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.]

 

הפוסט התפרסם גם בבלוג מתי נגיע?

 

מתלהטים בלי להזיע – הפגנת המיליון במצפה רמון

"ראית שהשאירו את השווארמה והפיצה פתוחות? בדרך כלל ברגע שחושך הכל נסגר", מבחינה אפרת אורן, מבית ספר שדה הר הנגב, בעודנו משקיפות על המרכז של מצפה, שנראה פתאום אחרת. "היסטוריה" הייתה מילה שנשמעה הרבה הערב, כשכ-800 תושבי הנגב מילאו את כיכר המדינה שלהם. כאן אין במות נוצצות ושלטים מתוחכמים. הבמה היא נגרר שכוסה בשטיחים, השלט המרכזי כתוב ביד, מתוח בין שתי סנדות. לידו ניצב בשלווה גמל ולועס את השיחים. על דבשתו כרזה: "הקש ששבר את גב הגמל".
"אפילו הגמל, שהוא חית מדבר מדבר רגישה מאד, הגיע לכאן, לעיר, בלב פתוח", אומר לי האוחז ברסן. כמה עשרות מנציגי הפזורה הבדואית, גברים צעירי, יושבים קצת בצד. עאדל וולידי, שעובד בבית ספר שדה, מסביר לי ש"מי שהבין את הרוח של האירוע הגיע". הגמל שייך לאבא שלו.


בני הנוער נותנים את הטון בשירה סוערת. מסביבם מבוגרים עם ניצוץ בעיניים ומבט שמתקשה להאמין. חלק מהצעירים מהפנימייה המקומית, רבים ממדרשת שדה בוקר, שהוציאה ארבעה אוטובוסים להפגנה, גם מקיבוצי הסביבה. נוכחות פעילי הנוער העובד מורגשת היטב והם האוחזים במגפונים. מדי פעם התשואות הופכות למה שנשמע כמו פעולה של תנועת נוער.
"תגיד, אתה חושב שזה בזכותנו כל האנשים האלה?", שואל נער שמחזיק שלט את אחד המדריכים. שתי נערות מספרות לי שבסופ"ש עבדו על שלטים במקום לצאת עם חברים. אחת מהן הייתה בהפגנה בתל אביב, השנייה לא הייתה מעודה בהפגנה כלשהי. "למה לא ארגנתם במקום זה אוטובוס לנסוע לתל אביב?", אני מתגרה בנער. "תל אביב?", הוא עונה בפליאה, "זה רחוק לנו".


המיצפאים, או "הילידים", כפי שאחד מהם כינה אותו ואת חבריו, אינם זוכרים הפגנות בעיר מאז 1973, אז מחו על כך שהלחם מגיע לעיירה רק פעם בשבוע. "זה כיף", אומרת לי בהתרגשות מזל בוקסנבאום, שחיה במצפה כבר 33 שנים ומתגוררת בדירת עמידר. "המפגינים עושים עבודה של אנשים חלשים יותר", היא מסבירה.
"אנו מאמינים כי צדק חברתי בנגב הוא קידום שירותי בריאות וחירום רפואי!", קוראת אחת ממארגנות ההפגנה, אפרת קדם-סילברט, מעל הבמה, "אנו מאמינים כי צדק חברתי בנגב הוא הפיכת דיור ציבורי רעוע לדיור ציבורי ראוי! השקעה בחינוך ותמיכה בתרבות!". הדרישות קונקרטיות, ברורות מאליהן, וזוכות לתשואות סוערות. אחרי הכל, במצפה רמון, עיר של כ-4,500 תושבים, אין אפילו רופא בלילה. 
לא נראה שהשאלה שהייתה תלויה באוויר בימים האחרונים, "המחאה לאן", הדאיגה את הנוכחים. רובם עמדו משתאים לנוכח עצם היציאה לרחובות, שהפכה שגרה בתל אביב עירי. "לא חשבנו שיהיה פה משהו", מספרים דניאל ובת זוגו, תושבי מצפה טריים, "ראינו טלוויזיה ואז שמענו צעקות, אז יצאנו החוצה והצטרפנו".
ואולי זה יהיה אחד מהישגיה של המחאה החברתית של הקיץ הזה: כיבוש מחדש של המרחב הציבורי על ידי אנשים רגילים. ללא חסות תאגידית, ללא מפלגות, ללא משרד יח"צ מלוקק. ממעגלי השיח ומיצגי האמנות ברוטשילד, ועד להסעות שהגיעו למרכז של מצפה רמון, מהסדנאות, הההרצאות והסרטים בשדרה ועד למסמך העקרונות והחזון של מאהל מצפה, הוכיחו הפעילים פשוט שאפשר להיות פעיל. שזה אפילו כיף, שזה כדאי. שאפשר לצאת החוצה ולדבר עם אנשים זרים על שינוי, על חזון ועל החיים בכלל. שפתאום הם כבר לא כל כך זרים.
במצפה, בניגוד לתל אביב, לא מזיעים בהפגנות. הרוח המדברית הקרירה מחייבת ללבוש סווצ'ר. כשפנינו ללכת נראה המרכז תוסס מתמיד. בשווארמה ובפיצה שנותרו פתוחות ישבו המפגינים, מכונסים בסווצ'רים שלהם, ושוחחו בלהט.

מי חוקר מה

הקמת ועדה בעקבות מחאת האוהלים אינה רעיון רע. המחאה הנוכחית לא התמקדה בתביעה מסוימת – הורדת המע"מ או רפורמת דיור – אלא הפכה במהירות לתביעה כוללת לשינוי המדיניות החברתית והכלכלית בישראל. לשם כך צריך לחקור את כשלי השיטה הנוכחית, ולהציע מודל אלטרנטיבי, ו-ועדה מטעם המדינה יכולה בהחלט להוות את הפורום המתאים לכך. מאידך, ועדה יכולה לשמש גם לעיקור המחאה, מריחה והסתרה, ובמלים אחרות, הגנה על הדרג הפוליטי מפני צורך שינויים שהם קשים ומסובכים לביצוע, ועלולים לעמוד בניגוד לתפיסת עולמם או לאינטרסים המיידיים שלהם. בפער בין שתי האפשרויות האלו טמון הוויכוח על ועדת טרכטנברג.

חלק ניכר מהדיון על הוועדה עסק עד כה באישיותו של ראש הצוות, מנואל טרכטנברג. היו שטענו שלבו עם המפגינים, והיו שכתבו שהוא בז לצעירים ומאמין בשיטה הכלכלית הניאו-ליברלית. אלא שזהו הממד הפחות חשוב לעבודתה של ועדה. בפוסט הזה אני מציע בחינה שונה של ועדת טרכטנברג, שמנותקת מהוויכוח האישי. אני מציע לבחון את ועדת טרכטנברג על פי השליחות שהוטלה עליה, על פי האופן שבו היא פירשה את תפקידה, ועל פי ההתנהלות הציבורית שלה עד כה. אנחנו יכולים לצאת מנקודת ההנחה שמנואל טרכטנברג הוא אדם ישר והגון; אולם הדבר המשמעותי באמת הוא התפקיד הפוליטי שהוא ממלא.

1. מי חוקר, מה חוקר: הצלחתה או כשלונה של ועדה מושפעות מהמנדט שניתן לה, מהכח הפוליטי שעומד מאחוריה, ומהמשקל הציבורי שניתן להחלטותיה. איש לא פקפק ברצינות העבודה בראשות השופט אליעזר גולדברג בנושא היישובים הבדואים הלא מוכרים; הממשלה אף אימצה את מסקנותיה כלשונן, אולם כשהגיע הזמן להחלטה ביצועית, היא פרסמה תוכנית משלה, שהקשר בינה לבין דו"ח השופט גולדברג היה רופף בלבד. מנגד, ועדת וינוגרד נהנתה מכוחות פוליטיים רציניים שתמכו בה, סמכויות מוגדרות ועניין ציבורי גדול, ומסקנותיה הובילו להדחת הצמרת הצבאית והפוליטית במלחמת לבנון השנייה (שאלה טובה יותר היא עד כמה יושמו הלקחים האופרטיביים שלה).

השאלה הראשונה המתבקשת בנוגע לוועדת טרכטנברג נוגעת אם כן למינוי שלה: לסמכותה, ליעדים שהוגדרו לה, ולגיבוי הפוליטי ממנו היא נהנית. והנה, דווקא בתחומים האלו, הוועדה שחרתה על דגלה שקיפות ופתיחות, הופכת עמומה עד מאוד.

הוועדה פעילה בשני אתרי אינטרנט: אתר "צוות מנואל" (המוגדר כבלוג אישי של ראש הוועדה) ואתר "שיתוף הציבור" של משרד ראש הממשלה. ככל שהצלחתי למצוא, בשני האתרים אין פירוט לגבי מינוי הוועדה. בעמוד "אודות הוועדה" באתר "צוות מנואל" מופיעות ביוגרפיות קצרות של חברי הוועדה. בעמוד "אודות צוות מנואל" מופיע פוסט הנוגע לשכירת צוות הניו מדיה של הוועדה. זהו טקסט משונה למדי, מעין כתבה עיתונאית הכוללת ציטוטים של צוות יחסי הציבור שמפעיל את האתר (למשל: "אני הוקסמתי ממנואל, מהכנות שלו, מהחשיבה שלו לגבי המחאה. ההזדמנות לנצל את כישורי למשהו משמעותי כל כך היא הזדמנות נדירה וחשובה").

חיפוש נוסף הוביל לאיתור כתב המינוי של הוועדה בארכיון התמונות של עמוד הפייסבוק שלה (!). מדובר במסמך קצר בחתימת בנימין נתניהו, המודיע שהוועדה תגיש המלצות בתחומים הבאים:

    1. שינוי סדר העדיפויות במטרה להקל את הנטל הכלכלי על אזרחי ישראל.
    2. שינוי בתמהיל תשלומי המסים.
    3. הרחבת הנגישות לשירותים חברתיים.
    4. הגברת התחרותיות והיעילות בשיווק מוצרים ושירותים, במטרה להפחית את מחיריהם.
    5. התוויית צעדי יישום לתוכנית הדיור שהושקה על ידי הממשלה ביולי 2011.

לא צריך להיות משפטן בשביל להבין שסעיפים 1-4 כוללים את כל המדיניות הכלכלית והפוליטית של ישראל. "שינוי סדר עדיפויות" שיקל את הנטל הכלכלי יכול להיות יציאה מהשטחים, בנייה בהתנחלויות או גיוס החרדים לצה"ל, והוא גם יכול להיות הורדת תקציב החינוך והורדת המיסים לעשירים. סעיף 3 כולל פחות או יותר את כל המדיניות החברתית של ישראל – חינוך, בריאות, רווחה. כך שתיאורטית לפחות, אין נושא שהוא מחוץ לתחום עיסוקה של ועדת טרכטנברג. אם היו הגדרות מפורשות ביותר בעל פה בין נתניהו למנואל טרכטנברג, הרי שהן לא הועלו על הכתב ולא נמסרו לציבור. כל מה שנותר לנו זה לנחש מה הוועדה אמורה באמת לעשות, ואולי לנסות וללמוד מהערות אגביות של ראש הוועדה, כמו למשל סטטוס הפייסבוק הזה, לפיו "נדמה לי שתחום התחבורה הציבורית אינו במנדט הוועדה". מה זאת אומרת "נדמה"?

מה עוד אין במינוי? סמכות. המינוי אינו מציין את מי הוועדה יכולה לזמן אליה, ואיזה חומרים היא יכולה לחקור. כמובן שהוא גם אינו מעניק לה כח אדם ותקציבים לחקירה רצינית. לשם השוואה, הנה כתב המינוי של ועדת וינוגרד, בחתימת שר הביטחון וראש הממשלה (שימו לב לסעיפים האחרונים). יש לציין שגם ועדת וינוגרד לא היתה ועדת חקירה ממלכתית, אלא ועדת בדיקה ממשלתית, ובכל זאת, ניתן לה מינוי מפורט הרבה יותר, בו הוגדרו סמכויותיה ומטרותיה.

מי שחושב שאי אפשר להשוות ועדת חקירה למלחמה לוועדה שעניינה רפורמה כלכלית, כנראה לא הבין את המסר של ההפגנות בחודשיים האחרונים. לישראל דרושה ועדת חקירה כלכלית, שתבדוק את התרחבות הפערים, העמקת העוני, הנטל על מעמד הביניים ויתר הנושאים שתנועת המחאה העלתה על סדר היום. לחלל הזה נכנס צוות טרכטנברג, והציפיות הציבוריות ממנו הן בהתאם. לכן השאלה כיצד הצוות תופס את תפקידו אינה קטנונית או מיותרת, אלא אמורה לעניין כל אזרח ואזרח במדינת ישראל.

ועדת טרכטנברג אינה פועלת לפזר את מסך הערפל שתחתיו היא פועלת. הודעתה הראשונה של הוועדה לעיתונות אינה מפרטת את יעדיה כפי שהוועדה תופסת אותם, אלא רק נוגעת בהקמת צוותי עבודה. במה שיהפוך לסימן הכר לעבודת הוועדה, עיקר הטקסט מוקדש להליך ההידברות עם הציבור, ושוב – לשימוש באינטרנט ובניו-מדיה. קיוויתי למצוא את מטרות הוועדה בבלוג האישי של מנואל טרכטנברג, אולם הפוסטים בו כוללים בעיקר עניינים שברגש, ואין בהם שום התייחסות להליך הפוליטי או הכלכלי שבו אמורה הוועדה לעסוק. עוד אשוב לבלוג הזה בהמשך.

נקודה עמומה עוד יותר היא מידת המחויבות של הממשלה למסקנות של ועדת טרכטנברג. על פי דיווח במעריב, הוועדה תציג את מסקנותיה לצוות שרים רחב ש"ידון בה", ומסקנות צוות השרים יועברו לראש הממשלה. כלומר, השרים יכניסו את תיקוניהם לדוח טרכטנברג, ורק הדוח המתוקן יועבר לראש הממשלה. ואולי הדוח המשופץ והמצונזר הזה הוא שיהפוך למסמך מחייב? גם זה לא ברור. משום מה, אפילו התקשורת לא מתעניינת יותר מדי בשאלה הזו. כתבה ארוכה שפרסם יוסי ורטר עם מינויו של מנואל טרכטנברג עוסקת בהרחבה באישיותו של ראש הוועדה, בחיבתו לכדורגל דרום-אמריקאי ובנטייתו הלא-מזיקה לקלל בספרדית. טרכטנברג, נאמר שם, ישב ארבע שעות עם נתניהו עד שהסכים לקבל עליו את המינוי. וראש הממשלה?

"נתניהו לא התחייב בפני טרכטנברג לאמץ את החבילה הכוללת שצוותו יגבש"

בחשבון הטוויטר של הוועדה מופיע צילום של הודעת ראש הממשלה, לפיה הוא "משוכנע שהממשלה תאמץ את מסקנות הוועדה". שוב – הכל בתחום ענייני הרגש והדעה, וללא שום מחויבויות ברורות. לאור הקביעה הזו, קשה להבין את טענתו של ורטר ב"הארץ" לפיה ראש הממשלה "הפקיד את גורלו הפוליטי" בידיו של טרכטנברג.

טענתי בתחילת הטקסט שסיכויי ההשפעה של ועדה תלויים במנדט שלה, בכח הפוליטי שעומד מאחוריה, ובתגובת הציבור לפעולתה. המנדט של ועדת טרכטנברג הוא רחב כל כך, עד שיש בו משהו מעורפל, ואילו הוועדה עצמה אינה טורחת לפזר את הערפל הזה. סמכויותיה אינן מוגדרות, והמלצותיה יעברו שיפוץ על ידי השרים הממונים – וגם אז לא יהיו מחייבות.

כעת נעבור ליחסה של הוועדה לציבור שאמור לגבות את פעילותה – אותו ציבור שבגלל המחאה שלו היא קמה בכלל.

2. להאזין לציבור. ועדת טרכטנברג פרסמה עם תחילת פעולתה קול קורא לציבור להופיע בפניה. התקבלו כ-1,100 פניות מאזרחים ומגופים ציבוריים. הוועדה הזמינה את חלקם להעיד בפניה, בדיונים שהחלו בשבוע האחרון. פניות נוספות הגיעו לוועדה באמצעות אתר "שיתוף הציבור", ובעמוד הפייסבוק שלה. בנוסף, ערכו חברי הוועדה כמה ביקורים במאהלים ברחבי הארץ.

על פי העיסוק התקשורתי והודעותיה של הוועדה עצמה, מהווה ההקשבה לציבור את עיקר עבודתה. אלא שזהו בדיוק ההפך מהליך חקירה אמיתי. ועדת חקירה אמיתית – וכאמור, לישראל מגיעה חקירה רצינית של המצב החברתי-כלכלי – היתה משתמשת בפרופיל הציבורי שלה ובסמכויותיה החוקיות על מנת לפתח דיון ציבורי על ההכרעות הכלכליות שמעצבות את החברה באמצעות חקירת מקבלי ההחלטות.

במלים אחרות, מבטה של ועדה שכזו צריך להיות מופנה מלמטה למעלה, כלפי השלטון. הוועדה היתה צריכה לזמן אליה פקידי אוצר, ראשי חברות במשק ומנהלי משרדי ממשלה, על מנת לעמוד על האופן שבו נקבע תקציב המדינה ומתקבלות הכרעות הכלכליות. במקרים מסוימים, כמקובל בוועדות כאלו, היא יכלה לקיים דיונים בדלתיים סגורות, לשם הגנה על עדים. אולם עיקר כוחה היה במתן אפשרות לציבור להבין את התהליכים הכלכליים ולאתגר את הדרגים הפוליטיים והבירוקרטיים. הצוות בוועדה שעוסק בריכוזיות היה צריך להזמין אליו את מנהלי הבנקים והחברות הגדולות, אלו שמחיריהם מתואמים באופן חשוד. הצוות שבודק את שירותי הרווחה היה צריך לדבר עם מנהלי בתי החולים ומנכ"ל משרד הרווחה. וכל הצוותים היו צריכים להזמין לעדות את אנשי משרד האוצר, השר ומנכ"ל משרדו. כוחה של הוועדה – כל וועדה – הוא ביכולתה להאיר את הפינות האפלות שבהן מתקבלות ההחלטות המכריעות. במקום להצטייד בפנס ולפתוח דלתות נעולות, ועדת טרכטנברג החליטה לעמוד בקרן רחוב ולשוחח עם כל מי שנקרה בדרכה.

כל זה לא אומר שהידע שבידי הציבור מיותר. להפך. הציבור חיוני להשלמת פעולת הוועדה. הציבור הוא "ידיד בית המשפט", שמחזיק בידע קריטי לגבי ההשפעה של המדיניות הכלכלית. רק שבשביל להקשיב לציבור, אין צורך בכל המהומה התקשורתית שהקימה הוועדה. עקבתי אחרי עמוד הטוויטר של הוועדה בעת הדיונים היום (חמישי). רשימת הדוברים נראית אקראית לחלוטין, ורובם, עושה רושם, מעלים רשמים ורעיונות כלליים בלבד כמו "יש לצמצם פערים" או "להגביר ייצוג נשים". גם אם חלק מהעדויות הבאות יהיו יעילות יותר, הנקודה המהותית היא שכל המידע הזה זמין לשרי הממשלה, וכן לחברי הוועדה, מאותם אנשים וגופים ממש, גם ללא ההליך הפומבי המתוקשר.

הנה דוגמה: את האגודה לזכויות האזרח ייצגה בפני הוועדה עורכת הדין טלי ניר. מדוע היה צריך לבזבז את זמנה של עו"ד ניר או של חברי הוועדה, כשהאגודה מפרסמת מזה שנים בצורה מסודרת נתונים וניירות עמדה בנוגע דיור, נגישות לשירותים חברתיים או פערים כלכליים, ורובם זמינים באתר האינטרנט שלה? הדבר נכון למרבית העמותות ומכוני המחקר: רובם ככולם ישמחו להעביר לוועדה פרסומים והצעות אופרטיביות שמסבירים את תחום עיסוקם טוב יותר מכל עדות בעל פה.

נכון, יש משהו מרשים בצפייה בדיוני הוועדה, וביכולת של אזרחים רגילים או ארגונים חברתיים לבוא ולשטוח את הצעותיהם בפני השלטון. אבל הדיון הזה לא מספק יותר מאשר תחושה של הלך הרוח הציבורי, והצעות רציניות אפשר לשלוח לכל משרדי הממשלה באי-מייל, 365 ימים בשנה (תתפלאו, לפעמים גם מקבלים תשובה). יש לומר את הדברים במפורש: עדות כנה אחת בת כמה שעות של מנכ"ל משרד האוצר היתה מלמדת את אזרחי ישראל יותר על כלכלת המדינה מנאומיהם של מאות אזרחים, מרגשים ככל שיהיו. צפייה ברצף העדויות בפני הוועדה מעלה יותר מכל את התחושה הלא נוחה שבמקום לחקור את השלטון, חוקרים את הציבור, וגם אם הדברים נעשים מתוך אהדה ואמפתיה, יש בכך התחמקות משליחותה האמיתית, הקשה, של הוועדה. מאות האלפים שיצאו לרחובות אמרו את מה שהיה להם בהפגנות ובמאהלים. כעת נדרשות תשובות מהמדינה – ותפקידה של ועדת טרכטנברג הוא לחלץ אותן ממנה.

בהערת אגב, אציין שאפילו במגעיה של הוועדה עם נציגי תנועת המחאה היה משהו מניפולטיבי. במקום לעבוד בשיתוף עם הנציגים שנבחרו על ידי המאהלים בכל הארץ, וכן עם ראשי התנועה, בחר מנואל טרכטנברג להופיע ערב אחד במאהל לא מרכזי. זה נראה טוב בעיתוני הבוקר למחרת, אולם יש בכך מידה לא קטנה של בוז והתנשאות כלפי ההליך האזרחי שהתקיים בעשרות מאהלים בכל רחבי הארץ, במסגרתו נבחרו נציגים ונוסחו תביעות קונקרטיות. ובכל זאת, זהו עניין שולי. הנקודה החשובה היא שוועדת טרכטנברג ויתרה מראש על עבודה מול האנשים שבאמת אחראים על תקציב המדינה.

ייתכן שהזמן שניתן למנואל טרכטנברג אינו מספיק לפעולה רצינית שכזו. ייתכן שהמנדט שניתן לו אינו כולל את הושבת פקידי האוצר מול המצלמות. כנראה שלא נדע, בין השאר מכיוון שהוועדה אינה חושפת את סמכויותיה או יעדיה, ומסתפקת באמירות כלליות. אבל אם התפקיד שהוטל על מנואל טרכטנברג הוא לשבת ולהקשיב בנימוס לאזרחי ישראל, ואז לשלוח את הסיכום לראש הממשלה, לא ברור מדוע יש צורך בצוות של פרופסורים לכלכלה. מספיקה היתה חבורה של קלדנים.

3. לדבר אל הציבור. ועדת טרכטנברג מתגאה בשימוש המשוכלל שהיא עושה בכלי הניו מדיה על מנת לתקשר עם הציבור. כאמור, הוועדה פעילה בשני אתרי אינטרנט, ויש לה עמודים בפייסבוק ובטוויטר. גם בדיווח העיתונאי על עבודת הוועדה ניתן דגש גדול לאפשרות של הציבור לתקשר עם צוות מנו באמצעות הרשת. קיר הוועדה בפייסבוק ועמוד ההצעות באתר שיתוף הציבור התמלאו בהודעות המלמדות על היענות ניכרת ועל רצון להשתתף בקביעת המדיניות. עיון בהם מסגיר במהרה על מגבלות הכלים האלו: חלק מההצעות משונות מאוד, אין בהן לא סדר ולא היגיון, ואילו אחרות הן כלליות מאוד. ההצעה הכי פופולרית באתר "שיתוף הציבור", עם יותר מאלף לייקים, היא "ערבות הדדית", ועיקרה גיוס התקשורת כדי להעביר לעם את המסר ש"כולנו באותה סירה". ההצעה השנייה הכי פופולרית היא ביטול אגרת הטלוויזיה. לא בדיוק לבו של המשבר הנוכחי.

יותר מכל, נותנות ההצעות באתר "שיתוף הציבור" ובעמוד הוועדה בפייסבוק תחושה הדומה לקריאת טוקבקים. הן נוטות להתעסק בשוליים, לא ברור מי עומד מאחוריהן ועד כמה הן מייצגות את השטח, ובמקרים רבים אין להם קשר מובהק לנושאי מקרו-כלכלה מובהקים, ובראשם לניהול תקציב המדינה. במקרים אחרים, הצעות הן כלליות מאוד ("הרחבה אינטנסיבית של התחבורה הציבורית"), וללא עיסוק בממד התקציבי של הדברים, אין בהן הרבה משמעות. הוועדה נתנה לציבור הזדמנות לאוורר את רגשותיו, במקום לעסוק בפומבי במדיניות עצמה.

התחושה שהוועדה עוסקת בעניינים שברגש ולא במהות מתחזקת לנוכח קריאת הבלוג של ראש הוועדה, מנואל טרכטנברג. נכון לרגע כתיבת הדברים, יש בבלוג חמישה פוסטים: שניים נכתבו על ידי חברי הוועדה, ושלושה על ידי ראש הוועדה. הפוסטים של מנואל טרכטנברג עצמו אינם כוללים שום פרט כלכלי, ועוסקים כולם בתחושותיו האינטימיות לנוכח אירועי היום (אחד הפוסטים עוסק בכלל בהסלמה הבטחונית בדרום). הנה דוגמה מייצגת למדי:

נולדתי שנתיים אחרי קום המדינה, אתם הרבה אחרי, ועל כן נבצר מאיתנו ליטול חלק באקט הלידה, הבניה יש מאין, העיצוב הבתולי של בית שלישי לעם היהודי. והינה היום אנו נקראים בפתאומיות, ללא התראה מוקדמת, לשנות סדרי עולם. אשרינו כי דור זה קם לפתע על רגליו, הביט ימינה ושמאלה בזעם רב, ואמר בקול צלול "עד כאן"! לא עוד עצימת עיניים אל מול עוולות זועקות, לא עוד הקרבת ערכים ונשמה ורוח על מזבח ה"סלב" או הממון.

זהו בלוג אישי במובן המובהק ביותר של המילה. כותב אותו מנו טרכטנברג האיש, ולא ראש הוועדה או נושא המשרה הציבורית. הטקסטים כתובים היטב, ואפילו יפים ומרגשים ברמה האנושית, אולם הם חסרי ערך לחלוטין בכל הנוגע לדיון הכלכלי, שהוא לב-לבה של ועדת טרכטנברג. הייתי שמח לשמוע ממנואל טרכטנברג על פגישתו בת ארבע השעות עם נתניהו, מה סוכם בה ומה לא. הייתי רוצה לשמוע את דעתו בענייני מקרו-כלכלה, מיסוי על הון, ירושה, ועוד. הייתי שמח אם הוא היה מקדיש פוסט לחוק ההסדרים. ובעיקר, הייתי רוצה שהוא יעמת את נציגי המדינה עם הנושאים הללו. דווקא המידע הזה לא נמצא ראוי לפרסום.

אומר כאן משהו כללי יותר על השימוש במדיה חדשה: לאחרונה אנחנו עדים לסוג של שימוש מתוחכם בכלי המדיה החדשה לצורך חיסול הדיון הציבורי, במסווה של שקיפות. נבחרי ציבור וסלבריטיז מעדיפים לפנות לציבור בכלים של המדיה החדשה, ולא באמצעות התקשורת. כך, נוצרת מראית עין של קשר בלתי אמצעי, אולם למעשה מתאפשרת לדוברים שליטה מוחלטת במסרים, ונמנע מהם הצורך לענות על שאלותיהם של תחקירנים או של עיתונאים המצויים היטב בפרטים. לדוגמה, בעוד ראש הממשלה נתניהו נמנע מאז תחילת כהונתו ממתן ראיונות לעיתונות הישראלית המודפסת, הוא השיב לשאלות (נוחות הרבה יותר, כמובן) ששלחו לו גולשים מהעולם באתר יו-טיוב. כל זה לא אומר שרשויות ונבחרים לא צריכים להשתמש במדיה החדשה, אלא שעלינו להיות עירניים לכך שהשימוש בטכנולוגיה נעשה באמת למען האינטרס הציבורי.

באופן דומה, דובריה של ועדת טרכטנברג מהללים את הפתיחות והשקיפות "חסרת התקדים" של ראש הוועדה בפנייה "לא מתווכת" לציבור, אולם כשמנואל טרכטנברג כותב בלוג אישי, הוא ודובריו בוחרים את המידע שיעלה בו, ואין צורך מבחינתו לענות על שאלות קשות, למשל בנוגע לסיכומים המוקדמים בינו לבין ראש הממשלה, או לגבי הצורך לפרוץ את גבולות התקציב.

כדאי גם לקרוא את שני הפוסטים שכתבו נציגי צוותי המומחים בבלוג של מנואל טרכטנברג, מאחר והם מלמדים על האופן שבו הוועדה תופסת את עצמה: שניהם עוסקים בהסברת המדיניות התקציבית של הממשלה, ומשרטטים גבולות (צרים מאוד) לקיומה של רפורמה מסוימת. הם אינם חוקרים את ההכרעות הפוליטיות שעומדות מאחורי התקציב, אלא שואפים לכל היותר לייעל במשהו את תפקוד המשק. זהו כמובן ההפך מהליך החקירה שהאינטרס הציבורי מחייב, ועמדתי על כך בחלקו הראשון של הפוסט. המאמרים האלו מצטרפים לתחושה שהוועדה מתנהלת כגוף מתווך בין הממשלה שמינתה אותה לבין הציבור הזועם – מעין מחלקת דוברות וקשרי לקוחות מורחבת.

אגב, נגעתי בחלק מהעניינים האלו ובאחרים בכתבה שרואיינתי אליה באתר וואלה!. תגובת דוברת הוועדה, היתה שאני טועה ("ראייה ילדותית"), אולם לא הובאה התייחסות לסוגיות העקרוניות בנוגע למנדט הוועדה או לאופן החקירה שהיא מבצעת.

4. את מי הוועדה משרתת? כלכלה היא לבו של ההליך הפוליטי: הקרב על חלוקת המשאבים שבסמכות המדינה ("המשאבים" הינם יותר מעוגת התקציב, הם כלל הנכסים שבידי המדינה והציבור, וכשהמדינה בוחרת לא למסות עשירים, היא גם מבצעת חלוקה של נכסים – לידיהם). דיון כלכלי הוא לא מסע של פיוס לאומי שבסופו "כולם מנצחים", אלא תביעה לחלוקת משאבים שונה, ובהקשר הישראלי, לשיפור מצבם של קבוצות הרוב בעשירונים הנמוכים ובמעמד הביניים. תביעה שכזו לא תעבור ללא מתנגדים, מפני שמי שמרוויחים מהשיטה הנוכחית יתנגדו לכל שינוי בסטטוס קוו. לכן, עצם הרעיון שדוח וועדת טרכנטנברג יעבור ועדה של מרבית שרי הממשלה, ואז יוגש לראש הממשלה ולמשרד האוצר, ועדיין תצא ממנו רפורמה מהותית, הוא מעט נאיבי.

ובכל זאת, ועדת טרכטנברג מסוגלת היתה למלא שירות צבורי חשוב. הוועדה הזו – ואת זה עושה רושם שמנואל טרכטנברג דווקא יודע – אינה שליחה של ראש הממשלה, אלא של הציבור שיצא לרחובות. לפני חודשיים, איש לא חשב למנות אותה; הממשלה אולצה להסכים לה, לאחר שנסיונות קודמים לסיים את המחאה עלו בתוהו. תפקיד הוועדה הוא לפתוח דיון ציבורי מהותי בשיטה הכלכלית הישראלית. זהו הרגע המתאים לכך, ואיש לא יוכל לעמוד בדרכה אם היא תבחר לעשות זאת.

עד כה, פעולותיה של ועדת טרכטנברג מהוות הפרה של המנדט הציבורי, אם לא בגידה של ממש. במקום לדבר עם בכירי המשק ועם ראשי האוצר, ולעודד דיון ציבורי בהחלטות ובהליכים שמאפשרים את המצב הכלכלי הנוכחי, מקיימת הוועדה הליך סרק מול נציגי ציבור שהיא בחרה בעצמה (הוועדה קבעה מי מהפונים אליה יזומן לדיונים); במקום לפרק באור השמש את ספר התקציב, הוועדה עוסקת בהסברה באינטרנט ובפרוזה; במקום לדרוש מנדט ברור לעיסוק בסוגיות הדרמטיות הנוגעות למעמד ההון והשלטון במדינה (הנה רעיון: למה לא לזמן את קציני היחבא"ל בעבר ובהווה שחקרו את התחומים האלו?), הוועדה מסתפקת בכתב מינוי כללי, ללא סמכויות חקירה, וללא התחייבות פוליטית לעמוד לצדה משיוגשו המסקנות והקרב האמיתי על יישומן יתחיל.

תחת התנאים האלו, אין מנוס מהקביעה שהוועדה, במתכונתה הנוכחית, נועדה אכן לקנות לדרג הפוליטי זמן ושקט, בהנחה שהמחאה תיעלם מעצמה, שאירועים אחרים יעלו על סדר היום, ושכשהבעיות יתפוצצו שוב – למישהו יש ספק בכך? – זה יקרה במשמרת של מישהו אחר.

הרבה אנשים ראו בקריאת נציגי מחאת האוהלים השבוע ליו"ר הוועדה להתפטר חוצפה ועזות מצח. אבל אין לתפוס אותה כהתקפה אישית על אדם הגון וטוב לב (ונראה שמנואל טרכטנברג הוא אכן כזה), אלא ביקורת הנוגעת לתפקיד הפוליטי שהוא ממלא, ייתכן שכנגד רצונו או שיקול דעתו.

אין זה מאוחר מדי לשינויים. גם ועדת וינוגרד דרשה סמכויות מורחבות לאחר מינויה, ותחת איום של התפטרות אף זכתה בהן. אם מנואל טרכטנברג באמת רוצה להיענות לגודל השעה, עליו לדרוש יותר זמן, ויותר סמכות; עליו לפתוח את הדלתות הסגורות שמאחוריהן נקבעת המדיניות הכלכלית ולחקור את תהליך קבלת ההחלטות, במיוחד במשרד האוצר, ועליו לדרוש להגיש את הדוח שלו ישירות לאוצר ולראש הממשלה, ללא דיונים וצנזורים בוועדות שרים. ואם אין ביכולתו לעשות את כל זאת, עליו, כמו שביקשו ממנו המפגינים במלוא הכבוד והענווה, פשוט להתפטר.

התמונה: מכאן

הפוסט התפרסם גם באתר העוקץ