תגית: גוגל

מה אנחנו משאירים מאחור?

ניק קאר סידר לי כמה דברים בראש.

קאר כתב, לפני כחודשיים, מאמר שעורר גלים בשם Is Google Making Us Stupid? זו כותרת רעה, והיא משטיחה את המאמר; אני מנחש שהיא נבחרה על ידי עורך ולא על ידי הכותב. כותרת טובה יותר תהיה "האם גוגל מחסלת את יכולת הריכוז שלנו?" והתשובה היא, לדעתי, כן מהדהד.

הטענה של קאר היא שגוגל היא כלי מחקר נהדר. "הרשת היא מתת-אל לי, ככותב. מחקר שבעבר דרש שהות של ימים בארכיונים או בחדרי העיתונות בספריות, דורש עכשיו דקות ספורות". אבל ההשפעה על יכולת הקריאה היא, לדבריו, הרסנית.

חשיפה ארוכה לרשת מתכנתת את הקורא לקריאת-רשת: קריאה מהירה, שטחית, קופצנית, חסרת סובלנות. צורות חשיבה ארוכות טווח יותר, היכולת להתרכז בטקסט ממושך יותר, נטול הפרעות – ספר, למשל, או מאמר ארוך – הופכת לקשה יותר ויותר. "המוח," כותב קאר, "מנסה כעת לקבל מידע באופן שהרשת מפיצה אותו. פעם הייתי צוללן בים של מילים; היום אני חולף על פני השטח כמו גולש-רחיפה… פעם, שקיעה בספר או במאמר ארוך היתה קלה… כעת זה קורה אך לעיתים נדירות. כעת, אני מאבד ריכוז לאחר שניים או שלושה עמודים, אני נהיה קופצני, מאבד את חוט המחשבה, מתחיל לחפש דברים אחרים לעשות. אני חש כאילו אני גורר את מוחי הסורר אל הטקסט. הקריאה העמוקה שהיתה פעם כה טבעית דורשת כעת מאבק".

שוחחתי עם קאר בשעתו, זמן קצר לאחר פרסום המאמר שלו, בנסיון להביא לפרסום מאמר בנושא בכלכליסט. הוא הקפיד לציין שהמאמר שלו איננו נתמך, בינתיים, על ידי מחקר אמפירי כלשהו, אבל הוא נשען על מאות אנקדוטות.

אני חש את זה בעצמי. אתמול נסעתי לירושלים. עטוף בבועה מגוננת של מוזיקה ואוזניות, חומה שחצצה ביני ובין הוולגריות היומיומית של תחבורה ציבורית, קראתי. קראתי בלי הפסקה. הנסיעה ארכה שעה ועשרים דקות, בערך; סיימתי כ-110 עמודים של טקסט לא קל. זה לא פרוסט, זו ביוגרפיה של אלברט שפאר, אבל זו קריאה שהצריכה התמקדות.

בבית אני כבר לא יכול לקרוא כך. אני לא יכול להעלים את עצמי לשעה ויותר ולהסתגר עם ספר – או, על כל פנים, אני מתקשה. הרשת שם, מרחק תריסר פסיעות לכל היותר, והיא קורצת. אולי שלחו לך אימייל? אולי – מה אולי, בטוח – אחד הבלוגים החביבים עליך התעדכן? ומה, איך תעביר שעה ויותר בלי לבדוק מה קורה בעולם? קצת התעייפת, לא? הפסקה הזו לא ארוכה מדי? בוא אל חופי הפלאים שלנו – או, בקצרה, Come buy, come buy! של שוק הגובלינים.

אני מנסה להקצות זמן לקריאה. אני עורך לעצמי ריטואל יומי של עישון מקטרת וקריאת ספר. אבל הרשת קוראת לי מהחדר הסמוך. לפעמים, כדי לעמוד בפיתוי, אני מכבה את המחשב לפני שאני מתחיל לקרוא – הקפיצה לרשת תדרוש כך זמן ארוך. זה מה שקאר ממליץ לעשות: משמעת עצמית, להגביל את כמות הגלישה, ולקרוא טקסטים ארוכים – כדי לא לשכוח איך עושים את זה, כדי לא להתמרד למראה עמוד ארוך של טקסט. ובכל זאת, זמני הקריאה הנוחים ביותר שלי הם נסיעות: אז הרשת פשוט לא שם. בקרוב אני מתכוון לנעול את עצמי באיזה מקום שהתנאים שלו יצהירו במפורש שאין בו גישה לרשת, כדי שאצליח לסיים פרויקט כתיבה מורכב במיוחד. אחרת, אני יודע, לא אעמוד בפיתוי.

ואני, בכל זאת יש מאחורי כמה עשרות שנים של קריאה. יומן הקריאה שלי מראה שבעשרת החודשים האחרונים, למרות הכל, הצלחתי לקרוא יותר מ-50 ספרים. ומה על אלה שלא גדלו על קריאה? שאפילו עיתונים הם מבחינתם שמועה? שהטקסטים העיקריים שלהם הם הודעות SMS? אלה, שכמאמרה האירוני של הבלוגרית וונקט כשהפנתה למאמרו של קאר, לא היו מצליחים לסיים את המאמר? איך ייראה העולם שלהם? מה הם יעבירו הלאה? האם יישאר מה להעביר? מאז ימי שומר, המבוגרים שבכל דור רטנו שהצעירים קלי דעת יותר, שוטים יותר, בורים יותר, בהמיים יותר; זו טרוניה קבועה. מה אם הפעם היא אמיתית?

מהפכת הדפוס לוותה בדם. המהפכה התעשייתית עקרה מיליונים מבתיהם ומחקה כלאחר יד תרבויות שלמות, והזעזועים הסופיים שלה הורגשו במלחמת העולם השניה. מה יהיה מחירה של מהפכת המידע? האם נגיע למין עידן אפלה חדש, שבו כל התרבות הקודמת תושמד למעשה – לא בשריפה על ידי ברברים, אלא מחוסר עניין או אפילו ידיעה על קיומה? האם מישהו שגדל על MTV, יוטיוב וטוויטר מסוגל בכלל לקרוא?

מאז פרסום מאמרו, אגב, חידד קאר את תפיסתו. לא מזמן הוא העיר ש"כאשר אתוס היעילות נע מתחום יצור הטובין לתחום החקר האינטלקטואלי, כפי שקורה ברשת, אל לנו להתפלא לכשנגלה ששדה המחקר הצטמצם ולא התרחב. מנועי חיפוש, אחרי הכל, הם מנועי פופולריות המרכזים את תשומת הלב במקום לפרוש אותה." התוצאה היא שמחקרים או מאמרים הסוטים מן הדעה המקובלת נעלמים אל מחוץ לשיח – הם פשוט לא בשניים-שלושה עמודי התוצאות הראשונים, ורוב האנשים לא טורחים לעבור יותר מאחד. כך שבמובן מסוים כלי המחקר הנהדר הזה מסוגל בהחלט לאכול את זנבו שלו, ולהפוך תוך זמן קצר להיכל תהודה, שבו כל קול הוא הד של קול אחר.

לא סביר? האמנם? תהליכים היסטוריים דורשים זמן. המהפכה התעשייתית סיימה להרעיד את העולם המערבי, אם אכן סיימה, אחרי 130 שנים. גוגל מציינת השנה עשור לקיומה. הרשת, כגוף פופולרי השווה לכל נפש, קיימת תריסר שנים בקושי. אנחנו רק בתחילתו של הסיפור, אבל כבר עתה אפשר לומר שהתפיסה שלאון ויזלטיר כינה בשם הקולע "פרוגרסיביות נוסח גוגל" – האמונה שהרשת ומנוע החיפוש ישחררו את האנושות – אמנם עדיין מעשנת בכמה מוחות, אבל בפועל הופרכה לפני שנים, במילה אחת: סין. בשתיים: אולימפיאדת בייג'ינג.

כל זה, מבלי לדבר על מחירי הוויתור על פרטיות. אתם יודעים, אני מניח, שסרגל הכלים של גוגל מרגל אחריכם? אתם יודעים, אני מקווה, שהענקתם לגוגל רשות לקרוא כל דואל שנכנס לתיבת הג'ימייל שלכם? משתמשי האייפון הופתעו לגלות בסוף השבוע שעבר שאפל מתעדכנת כל יום בתוכן שנמצא על הטלפון שלהם. הזעם היה רב, אבל אף אחד לא החזיר את הג'יזספון שלו. הוא נוח מדי, קולי מדי, מאפשר גלישה מכל מקום – הגאדג'ט המושלם, היינו מבזבז הזמן המושלם. וכמובן, גם סמל מובהק של סטטוס. אנחנו מעניקים לחברות פרטיות, שלא חייבות שום דבר לאף אחד פרט לבעלי המניות שלהן ושציות לחוק הוא מבחינתן שמועה רחוקה, סמכויות שלא היינו חולמים להעניק לממשלה, ובצדק – ולממשלות יש, בכל זאת, איזו מחויבות, עמומה ככל שתהיה, לאזרחיהן.

אני נשמע כמו נאו-לודיט. אני יודע. אנחנו רוכבים ברכבת שדים ולאף אחד אין אפשרות לרדת ממנה. אין גם אפשרות לעצור אותה – אלא אם רוצים לרדת לרמת החיים של אלבניה או צפון קוריאה. מובן שכל הנוסעים מעדיפים להתמקד בחזיון האורקולי מאשר לתהות מה מחכה להם בתחנה הסופית. ובכל זאת רצוי לתהות מדי פעם – כל עוד אנחנו יכולים, כל עוד לא הפכנו לאוטומטים המגיבים לגירויים בלתי פוסקים – לאן היא נוסעת. אני לא חושב שלמישהו יש תשובה.

הממהרים להספיד

פרולוג: לפני כמה ימים כתבתי לכלכליסט קטע דעה קצר על ויקיפדיה ונול. הקטע פורסם, אולם בשינויים ניכרים ולאחר שנעשה חלק מהכתבה הזו. נראה לי שיש בו טעם גם בצורתו המקורית. להלן:

רק הודיעה גוגל על השקת "נול", ומיד קפצו כולם להספיד את ויקיפדיה. זה קצת מוזר, בהתחשב בכך שאפילו גוגל נמנעה מלהגדיר את השירות החדש כאנציקלופדיה. בדף המידע של האתר מצוין רק שזהו פרויקט שמארח "יחידות ידע אודות מגוון נושאים". וויקיפדיה מנסה להיות אנציקלופדיה, נול מנסה להיות משהו אחר לגמרי. כרגע אפשר למצוא שם לפחות שישה מאמרים שיסבירו לכם כיצד לפתוח סתימה בשירותים, אבל אפילו לא ערך אחד שיספר לכם מה זה שירותים, לעזאזל.

בהתחשב בכך שיש לחתום על הערכים בנול, סביר להניח שרוב כותבי המאמרים יהיו אנשים בעלי אינטרס, טיפוסים שמעונינים בקידום-עצמי או במעט הזלוטס שפרסומות גוגל יספקו להם. לא תראו שם יותר מדי מאמרים על האצטקים.

נול לא מאיים על ויקיפדיה כי הוא משחק במגרש אחר לגמרי. מי שבאמת צריך לחשוש זה אתרים כמו ArticleCity או "מאמרים" העברי. שניהם מבוססים על מודל דומה לשל נול, אך נהנים מפחות דמיון והייפ. עיון במאמרים שמופיעים באתרים הללו יכול לרמוז מה יופיע גם בנול – המון SEO, פסיכולוגיה ורפואה. פחות היסטוריה, מתמטיקה וגנטיקה. מאמרים מהסוג הזה, כואב לומר, לא נמכרים טוב.

מצד שני, גם נול רחוק מלהיות מושלם. החיפוש שלו, למרבה ההפתעה, גרוע כמו LiveSearch ביום רע. אם תחפשו "Toilet" תגלו שלושה קישורים בלבד, למרות שחיטוט מוקפד יותר יחשוף לפחות 8 מאמרים בנושא.

גרוע מכך, המאמרים בנול אינם מקשרים זה לזה. אם תכנסו לעמוד הראשי של נול תגלו רשימת מאמרים, ללא סדר ברור. נולי הם אכן "יחידות ידע"; הם מבודדים, ונמנעים מהתייחסות לנולים אחרים. רק אם גוללים למטה ניתן למצוא רשימת קישורים לנולים באותו נושא.

במובן הזה, נול לעולם לא יוכל להתחרות בוויקיפדיה. מאחר שהוא מבוסס על האינטרס האישי של אינדיווידואלים, נול לעולם לא יצליח להתרומם מעל לסך חלקיו. יהיו בו מאמרים, חלקם – יש להניח – ראויים למדי; הוא יקודם על ידי גוגל, ואולי אפילו יצליח לשרוד. אבל הוא לא יהיה אנציקלופדיה, והוא לא יבעיר בכותביו את אותה אש שמבעירה בהם ויקיפדיה.

ויקיפדיה מניחה שבני אדם טובים מיסודם, ושהם מוכנים לעבוד בחינם, בשיתוף פעולה, כדי ליצור דבר מה גדול מהם. נול מניח שאנו יצורים מונעי אינטרס, הכמהים לפרסום וכסף. שתי ההנחות נכונות, במידה.

יתכן שכפי שסוברים רבים, אכן נגזר על ויקיפדיה ונול להתחרות. במקרה כזה, יש לקוות שהאנציקלופדיה תנצח, ובהכרעה ברורה. ניצחון של נול יאמר עלינו משהו מייאש ועגום, מסוג הדברים שממילא אנו מתפתים להאמין להם. אם נגזר על השניים להתחרות, מי ייתן שתנצח זו שמאמינה בבני אדם, לא זו שמעדיפה להשתמש בהם.

סמייל, אכלת אותה

[כל הציטוטים כאן אינם מדוייקים, אלא מביאים את תמצית ומהות הדברים]
 
בפברואר דיברתי הרבה מאוד עם ידידה טובה שלי בהודו. הסיבה לכך עצובה: היא נאנסה. כל סופ"ש הייתי מתקשר ומדבר איתה. שעות. החברה שדרכה ביצעתי את השיחות הבינלאומיות שלי היתה 012 סמייל. במרץ קיבלתי את החשבון: 741.30 ₪. זה חשבון בזק, שממנו גובים 012 סמייל את המגיע להם, שהיה באותו חודש 556 שקלים.
רק שזה לא הגיע להם. על פי החישוב שלי, מפני שהייתי מנוי שלהם (והובטח לי שדקה להודו תעלה לי בזול – אני לא זוכר כרגע כמה בדיוק) הייתי אמור לשלם כ- 110 ₪. כלומר הם גבו ממני כ- 440 שקלים מיותרים. הבעיה היא שבשבילי 440 שקלים הם לגמרי לא מיותרים, ויש לי המון מה לעשות בהם. טלפנתי ל- 012 סמייל וביקשתי הסבר, ואת הכסף.
 
לקח להם זמן לברר בדיוק מה קרה. כלומר לקח לי כמה וכמה שיחות עד שקיבלתי תשובה. אך לבסוף: "אה," אמרה לי המוקדנית (שכבר שכחתי את שמה), "העניין פשוט: אתה שינית את הבעלות על קו הבזק שלך. עם שינוי הבעלות אנחנו מנתקים אוטומטית את המנוי". אה, אמרתי, זה נכון: בינואר שיניתי את הבעלות על קו הבזק, מ"הרץ רפאל" (סבי ז"ל, שנפטר לפני יותר מעשור), ל"פרסיקו תומר" (כך אני מכונה). אבל לא ידעתי שעל שינוי כזה מנתקים לי את המנוי, מה שגרם להם לגבות ממני תעריף של "לקוח מזדמן", שהוא תעריף גדול פי חמש (ארבע ומשהו שקלים בדקה), כלומר מופרך לחלוטין.
 
"אז אין אפשרות שתחזירו לי את הכסף?" שאלתי בתמימות שאפיינה אותי אז, לפני כל החודשים הללו. "לא, מצטערים מאוד. זאת המדיניות: אתה חייב להודיע לנו, אחרת אנחנו מנתקים. אבל עכשיו כמובן שנחבר אותך מחדש."
 
קוראים יקרים, האם אתם מבינים מה קרה כאן? אני דיברתי חודש שלם שעות עם הודו, בביטחון גמור שאני מנוי ב- 012 סמייל ולכן ייגבה ממני תעריף מוזל, שילמתי את דמי המנוי החודשיים(!), ובסוף החודש גבו ממני כסף כאילו אני לא מנוי! כל זה בגלל ש"לא הודעתי", למרות שמעולם לא נאמר לי שעלי להודיע, על אחת כמה וכמה כאשר אני משנה את בעלות הקו שלי, שימו לב, משם זר לשם שלי!
 
"טוב," אמרתי, "אני מבין. אז בבקשה תנתקי אותי מכם. אני לא רוצה להיות מנוי שלכם יותר." ובזה גמרתי את העניין. אני טיפוס כנוע שכזה, לפעמים. אלא שכשסיפרתי לידידתי גליה על העניין היא שלחה בי רוח קרב:"מה, אתה מטורף?!? אתה מוותר ככה על מאות שקלים?!? טלפן אליהם וצעק עליהם! תאיים! תעשה מהומה!!!"
 
טילפנתי וביקשתי בקשיחות שיחזירו את הכסף. התשובה היתה שלילית. אחרי פינג-פונג של כרבע שעה, החלטתי לאיים: "פניתי לתכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש. הם מתענינים בסיפור שלי. זה יפורסם". זה היה שקר. מיד אמרה הנציגה ש"היא תברר".
 
חזרו אלי אחרי כמה ימים: "בסדר, תקבל את הכסף. רק תביא לנו אישור תשלום מבזק." מה הוא אישור תשלום? "האם הכוונה לחשבון?" שאלתי. לא. הכוונה לאישור תשלום. טוב, טלפנתי לבזק וביקשתי אישור תשלום. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע וביקשתי שיפקססו לאיזה פקס במרכז הקניות הקרוב. הם פיקססו. הגיע.
 
פיקססתי ל- 012 סמייל. חזרו אלי: "לא, זה לא טוב. זה הסכום הכולל ששילמת לבזק. אנחנו צריכים את הסכום ששילמת לנו." הגיוני. הפירוט נמצא בחשבון. שאלתי אם אפשר פשוט לפקסס את החשבון. אמרו שכן. כזכור, יותר מחודש לפני זה אמרו שלא. טוב, פיקססתי.
 
חזרו אלי. הפעם אני זוכר כבר עם מי דיברתי: עם אופיר. חזרנו על כל הסיפור (התקציר שמופיע להם במחשב לא ממש מקיף), והוא אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. אמרתי שאמרו לי שיחזירו לי אחרי שאשלח את האישור תשלום! הוא אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. הוא שוב אמר לי שהייתי צריך להודיע להם על מעבר בעלות של הקו. אני שוב אמרתי שהם היו צריכים להודיע לי שאני הייתי צריך להודיע להם. הוא שוב אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. שוב שלפתי את האיום השקרי על מרוז ווילנאי-פדרבוש, ושוב הוא הלך "לברר".
 
אחרי כמה ימים טלפנה אלי אורטל. זה היה בתחילת האביב, באפריל. שוב עברנו יחד על כל הסיפור שלי, ושוב נאמר לי שלצערנו לא נוכל להחזיר את הכסף. שוב מפני ש"הייתי צריך להודיע". מה אפשר לעשות, 012 סמייל היא חברה מסודרת. אם לא מודיעים הם ישר מנתקים. גם אם הקו עובר לשמו של הלקוח. גם אם לא הודיעו ללקוח שהוא צריך להודיע להם. וכאשר מגלים את הטעות, הם לא מוכנים להחזיר את הכסף. ככה זה ב- 012 סמייל. הפעם התעצבנתי ובהארה פתאומית סיננתי: "את ליד מחשב נכון? אז גגלי אותי! גגלי אותי ותראי שאני עיתונאי. אני כותב ב- nrg ובהארץ. ואני אומר לך שאני הולך לעשות מהסיפור הזה עניין. אני הולך לכתוב על זה. אני הולך לספר לכולם איך אתם מתייחסים ללקוחות שלכם!"
 
שוב אורטל אמרה שתברר. אחרי כמה ימים היא חזרה אלי ובאמתחתה הצעה מפתה: 30 שקלים החזר על שיחות לחו"ל כל חודש במשך שנה! מה יכול להיות יותר נדיב מזה, חשבה לעצמה אורטל. אבל אני, כפוי טובה שכזה, רק רציתי את הכסף. אמרתי לה שאני לא רוצה החזר, אני רוצה הכסף. ואני רוצה להחליט מה לעשות עם הכסף שלי בעצמי. ככה אני, מוזר כזה: אוהב לבזבז את הכסף שלי על שטויות וזוטות, ולא על שיחות לחו"ל. אדיוט. אורטל אמרה שזאת ההצעה שלהם, טייק איט אור ליב איט. שזו הצעה טובה ונדיבה. אני אמרתי דווקא ההצעה שלי, קרי להחזיר לי את הכסף, היא היא טובה ונדיבה: שימי לב אמרתי לה, אני לא מבקש פיצוי על עוגמת הנפש, אני אפילו לא מבקש ריבית על הזמן שהכסף שלי שוכב אצלם בחשבון. ראבק, אני אפילו לא מבקש שיתנצלו. אני רק מבקש הכסף. זה הכל. קרתה טעות, לא נורא, שלא יקרה שוב, עכשיו תביאו הכסף. שוב שחררתי איזו מילה על הקשר שלי לאמצעי התקשורת. אורטל אמרה שתברר.
 
בשיחה הבאה איתי אורטל שיקרה. כנראה אמרו לה לשקר. היא אמרה שרשומה להם שיחה איתי שבה שאלתי מה קורה במקרה שאני מעביר בעלות על הקו, והם אמרו לי שצריך לידע אותם, אחרת הם מנתקים המנוי. כלומר הכל היה ידוע לי ומה אני עושה את עצמי כאילו לא ידעתי שצריך להודיע. אבל למיטב זכרוני שיחה כזאת מעולם לא התקיימה, וכך אמרתי לאורטל. שאלתי אותה אם יש להם את השיחה מוקלטת. היא אמרה שאולי. אמרתי לה שנראה לי שהיא משקרת. ושוב איימתי שאכתוב על כל העניין לעיתון. היא אמרה שתברר.
 
במאי התקשרה אלי מיכל. היא אמרה שהיא אחראית, דרג גבוה, שהיא מתנצלת על עגמת הנפש ועל הזמן הרב שהעניין הזה נמשך, והיא מציעה לי דבר כזה: היא דיברה עם "המחלקה המשפטית", ולמרות שפשוט אי אפשר, פשוט אי אפשר להחזיר לי את הכסף, בצעד חריג 012 סמייל יחזירו לי מחצית מהכסף, ואת השאר הם יתנו לי בדקות שיחה חינם, ובתעריף הזול ביותר שיש להם לכל מדינה ומדינה. איזו הצעה!!! אמרתי לה: מיכל, גגלי אותי. גגלי. אני כותב בעיתון. אני בתקשורת. אני הולך לכתוב על זה. אני עושה מזה עניין.
 
מיכל אמרה שבטח כעיתונאי חשובה לי האמת. אמרתי ודאי, רק את האמת אספר. פשוט אספר את כל הסיפור הזה מראשיתו ואתן לקוראים שלי לשפוט. מיכל אמרה שתברר. היא חזרה אלי לא אחרי כמה ימים אלא כמה שעות. כמה נעים. והבטיחה שתוך 60 יום כל הכסף אצלי בחשבון, ושאני עובר אצלם לתכנית הזולה ביותר לכל המדינות. אמרתי תודה.
 
וזהו. הכסף נכנס ואחרי התלבטות אני מפרסם את זה רק כאן. ולמה אני מפרסם ומספר לכם את כל זה, לבד מלומר שמי שאין לו קשרים אוכל אותה במדינה הזאת, ולבד מלומר שלסמייל 012 יש מדיניות קלוקלת ושירות לקוחות מחורבן? כדי לציין שימוש נוסף בגוגל, שלא הכרתי עד כה: גוגל כאיום. "גגלי אותי!" כקריאת תיגר ואזהרה. לשימושכם.