ניק קאר סידר לי כמה דברים בראש.

קאר כתב, לפני כחודשיים, מאמר שעורר גלים בשם Is Google Making Us Stupid? זו כותרת רעה, והיא משטיחה את המאמר; אני מנחש שהיא נבחרה על ידי עורך ולא על ידי הכותב. כותרת טובה יותר תהיה "האם גוגל מחסלת את יכולת הריכוז שלנו?" והתשובה היא, לדעתי, כן מהדהד.

הטענה של קאר היא שגוגל היא כלי מחקר נהדר. "הרשת היא מתת-אל לי, ככותב. מחקר שבעבר דרש שהות של ימים בארכיונים או בחדרי העיתונות בספריות, דורש עכשיו דקות ספורות". אבל ההשפעה על יכולת הקריאה היא, לדבריו, הרסנית.

חשיפה ארוכה לרשת מתכנתת את הקורא לקריאת-רשת: קריאה מהירה, שטחית, קופצנית, חסרת סובלנות. צורות חשיבה ארוכות טווח יותר, היכולת להתרכז בטקסט ממושך יותר, נטול הפרעות – ספר, למשל, או מאמר ארוך – הופכת לקשה יותר ויותר. "המוח," כותב קאר, "מנסה כעת לקבל מידע באופן שהרשת מפיצה אותו. פעם הייתי צוללן בים של מילים; היום אני חולף על פני השטח כמו גולש-רחיפה… פעם, שקיעה בספר או במאמר ארוך היתה קלה… כעת ×–×” קורה אך לעיתים נדירות. כעת, אני מאבד ריכוז לאחר שניים או שלושה עמודים, אני × ×”×™×” קופצני, מאבד את חוט המחשבה, מתחיל לחפש דברים אחרים לעשות. אני חש כאילו אני גורר את מוחי הסורר אל הטקסט. הקריאה העמוקה שהיתה פעם ×›×” טבעית דורשת כעת מאבק".

שוחחתי עם קאר בשעתו, זמן קצר לאחר פרסום המאמר שלו, בנסיון להביא לפרסום מאמר בנושא בכלכליסט. הוא הקפיד לציין שהמאמר שלו איננו נתמך, בינתיים, על ידי מחקר אמפירי כלשהו, אבל הוא נשען על מאות אנקדוטות.

אני חש את זה בעצמי. אתמול נסעתי לירושלים. עטוף בבועה מגוננת של מוזיקה ואוזניות, חומה שחצצה ביני ובין הוולגריות היומיומית של תחבורה ציבורית, קראתי. קראתי בלי הפסקה. הנסיעה ארכה שעה ועשרים דקות, בערך; סיימתי כ-110 עמודים של טקסט לא קל. זה לא פרוסט, זו ביוגרפיה של אלברט שפאר, אבל זו קריאה שהצריכה התמקדות.

בבית אני כבר לא יכול לקרוא כך. אני לא יכול להעלים את עצמי לשעה ויותר ולהסתגר עם ספר – או, על כל פנים, אני מתקשה. הרשת שם, מרחק תריסר פסיעות לכל היותר, והיא קורצת. אולי שלחו לך אימייל? אולי – מה אולי, בטוח – אחד הבלוגים החביבים עליך התעדכן? ומה, איך תעביר שעה ויותר בלי לבדוק מה קורה בעולם? קצת התעייפת, לא? הפסקה הזו לא ארוכה מדי? בוא אל חופי הפלאים שלנו – או, בקצרה, Come buy, come buy! של שוק הגובלינים.

אני מנסה להקצות זמן לקריאה. אני עורך לעצמי ריטואל יומי של עישון מקטרת וקריאת ספר. אבל הרשת קוראת לי מהחדר הסמוך. לפעמים, כדי לעמוד בפיתוי, אני מכבה את המחשב לפני שאני מתחיל לקרוא – הקפיצה לרשת תדרוש כך זמן ארוך. ×–×” מה שקאר ממליץ לעשות: משמעת עצמית, להגביל את כמות הגלישה, ולקרוא טקסטים ארוכים – כדי לא לשכוח איך עושים את ×–×”, כדי לא להתמרד למראה עמוד ארוך של טקסט. ובכל זאת, זמני הקריאה הנוחים ביותר שלי הם נסיעות: אז הרשת פשוט לא שם. בקרוב אני מתכוון לנעול את עצמי באיזה מקום שהתנאים שלו יצהירו במפורש שאין בו גישה לרשת, כדי שאצליח לסיים פרויקט כתיבה מורכב במיוחד. אחרת, אני יודע, לא אעמוד בפיתוי.

ואני, בכל זאת יש מאחורי כמה עשרות שנים של קריאה. יומן הקריאה שלי מראה שבעשרת החודשים האחרונים, למרות הכל, הצלחתי לקרוא יותר מ-50 ספרים. ומה על אלה שלא גדלו על קריאה? שאפילו עיתונים הם מבחינתם שמועה? שהטקסטים העיקריים שלהם הם הודעות SMS? אלה, שכמאמרה האירוני של הבלוגרית וונקט כשהפנתה למאמרו של קאר, לא היו מצליחים לסיים את המאמר? איך ייראה העולם שלהם? מה הם יעבירו הלאה? האם יישאר מה להעביר? מאז ימי שומר, המבוגרים שבכל דור רטנו שהצעירים קלי דעת יותר, שוטים יותר, בורים יותר, בהמיים יותר; זו טרוניה קבועה. מה אם הפעם היא אמיתית?

מהפכת הדפוס לוותה בדם. המהפכה התעשייתית עקרה מיליונים מבתיהם ומחקה כלאחר יד תרבויות שלמות, והזעזועים הסופיים שלה הורגשו במלחמת העולם השניה. מה ×™×”×™×” מחירה של מהפכת המידע? האם × ×’×™×¢ למין עידן אפלה חדש, שבו כל התרבות הקודמת תושמד למעשה – לא בשריפה על ידי ברברים, אלא מחוסר עניין או אפילו ידיעה על קיומה? האם מישהו שגדל על MTV, יוטיוב וטוויטר מסוגל בכלל לקרוא?

מאז פרסום מאמרו, אגב, חידד קאר את תפיסתו. לא מזמן הוא העיר ש"כאשר אתוס היעילות × ×¢ מתחום יצור הטובין לתחום החקר האינטלקטואלי, כפי שקורה ברשת, אל לנו להתפלא לכשנגלה ששדה המחקר הצטמצם ולא התרחב. מנועי חיפוש, אחרי הכל, הם מנועי פופולריות המרכזים את תשומת הלב במקום לפרוש אותה." התוצאה היא שמחקרים או מאמרים הסוטים מן הדעה המקובלת נעלמים אל מחוץ לשיח – הם פשוט לא בשניים-שלושה עמודי התוצאות הראשונים, ורוב האנשים לא טורחים לעבור יותר מאחד. כך שבמובן מסוים כלי המחקר הנהדר ×”×–×” מסוגל בהחלט לאכול את זנבו שלו, ולהפוך תוך זמן קצר להיכל תהודה, שבו כל קול הוא הד של קול אחר.

לא סביר? האמנם? תהליכים היסטוריים דורשים זמן. המהפכה התעשייתית סיימה להרעיד את העולם המערבי, אם אכן סיימה, אחרי 130 שנים. גוגל מציינת השנה עשור לקיומה. הרשת, כגוף פופולרי השווה לכל נפש, קיימת תריסר שנים בקושי. אנחנו רק בתחילתו של הסיפור, אבל כבר עתה אפשר לומר שהתפיסה שלאון ויזלטיר ×›×™× ×” בשם הקולע "פרוגרסיביות נוסח גוגל" – האמונה שהרשת ומנוע החיפוש ישחררו את האנושות – אמנם עדיין מעשנת בכמה מוחות, אבל בפועל הופרכה לפני שנים, במילה אחת: סין. בשתיים: אולימפיאדת בייג'×™× ×’.

כל ×–×”, מבלי לדבר על מחירי הוויתור על פרטיות. אתם יודעים, אני מניח, שסרגל הכלים של גוגל מרגל אחריכם? אתם יודעים, אני מקווה, שהענקתם לגוגל רשות לקרוא כל דואל שנכנס לתיבת ×”×’'ימייל שלכם? משתמשי האייפון הופתעו לגלות בסוף השבוע שעבר שאפל מתעדכנת כל יום בתוכן שנמצא על הטלפון שלהם. הזעם ×”×™×” רב, אבל אף אחד לא החזיר את ×”×’'יזספון שלו. הוא נוח מדי, קולי מדי, מאפשר גלישה מכל מקום – הגאדג'ט המושלם, היינו מבזבז הזמן המושלם. וכמובן, גם סמל מובהק של סטטוס. אנחנו מעניקים לחברות פרטיות, שלא חייבות שום דבר לאף אחד פרט לבעלי המניות שלהן ושציות לחוק הוא מבחינתן שמועה רחוקה, סמכויות שלא היינו חולמים להעניק לממשלה, ובצדק – ולממשלות יש, בכל זאת, איזו מחויבות, עמומה ככל שתהיה, לאזרחיהן.

אני נשמע כמו נאו-לודיט. אני יודע. אנחנו רוכבים ברכבת שדים ולאף אחד אין אפשרות לרדת ממנה. אין גם אפשרות לעצור אותה – אלא אם רוצים לרדת לרמת החיים של אלבניה או צפון קוריאה. מובן שכל הנוסעים מעדיפים להתמקד בחזיון האורקולי מאשר לתהות מה מחכה להם בתחנה הסופית. ובכל זאת רצוי לתהות מדי פעם – כל עוד אנחנו יכולים, כל עוד לא הפכנו לאוטומטים המגיבים לגירויים בלתי פוסקים – לאן היא נוסעת. אני לא חושב שלמישהו יש תשובה.