עין לפרטים, קוראים לזה

לו היתה לילדים זכות בחירה, כנראה שלא הייתי מעביר אפילו שעה אחת בטבריה. מאחר שאין להם, יצא לי להעביר שם כמה שנים טובות. זה לא באמת חשוב לכלום, אבל זה עזר לי קצת לקרוא את "החלום הישראלי" של רועי צ'יקי ארד, שאחד הסיפורים בו מתרחש בעיר המקוללת ההיא. ומאחר שגרתי בטבריה זמן לא מבוטל, אני יודע שצ'יקי מדייק בפרטים. יש בעיר פאב בשם "הביג בן". חבר שלי הקיא בו פעם. וכנראה שיש גם את הפלאפל שהוא מזכיר, גם אם איני זוכר אותו.

היתרון הגדול של "החלום הישראלי" הוא הפרטים הקטנים. הישראליות הופכת כאן למקומות, מקצועות, מאכלים, שמתוארים בהנאה לא מוסתרת. זה כשרון מדהים, בעיני, אולי מפני שאני חסר אותו. אם אני הייתי צריך לבחור מקצוע לדמות בספר, הייתי צריך לבחור בין רופא, רופא שיניים, מוכר, עיתונאי ואיש שיווק. במשחק הארץ-עיר הזה, צ'יקי היה בוחר עובד בקק"ל, ומנצח בקלות. זה מרשים.

אבל מבין הפרטים עולה גם המיזנטרופיה. במקרה הטוב, הדמויות הן יצורים אטומים, מעורפלי מחשבה, שנעים מתחנה לתחנה באדישות. במקרה הרע והנפוץ יותר, צ'יקי כותב תולעים בדמות אדם, אנשים שראויים לשנאה ובוז, לעולם לא לחמלה. קשה לי עם זה, ואני לא חושב שתשומת הלב לפרטים היא פיצוי הולם. למעשה, אני חושב שיש קשר בין השניים.

זה לא חייב להיות כך, זה לא כך בספרות הריאליזם של המאה ה-19, אבל איכשהו, בשילוב עם הניסיון לביקורת פוליטית, הדגש שמושם ב"חלום הישראלי" על פרטי העולם החיצוני בא על חשבון הדמויות, והופך אותן לקריקטוריזציה של מעמד חברתי. המעבר של גיבורת הסיפור הראשי, טלי פאפו, מבעלת טור תל-אביבית ליאפית נשואה הוא בדיוק זה – מעבר בין מעמדות. הוא מתואר, אבל לא מנומק. טלי פאפו היא חצי-אדם; היא יצור מודע-למחצה, שפועל בעולם כמוכה ירח. כך גם דמות הגיבור בסיפור השני, "דומני", ובאופן פחות מובהק גם בסיפורים אחרים.

דודי נאנח ואמר, "אי אפשר לעשות עם החברל'ך האלה עסקים. יום אחד הם אומרים ככה ויום אחר באים עם משהו אחר. לפני חודש רציתי לעשות משהו עם העצים שם. עשינו בדיקות, גייסתי שותף, השקעתי בסקר, ואז באו כמה גמדים כושים ממשרד איכות הסביבה שהתלווה אליהם ליצן לבן אחד וביטלו את הכל. רציתי להיאבק, אבל השותף שלי כבר קיבל רגליים קרות. עשרים שנה אני באפריקה, אני מכיר כושים – ממתי כושים מבינים באיכות סביבה? כל המדינה הזאת מושחתת לגמרי. אתה לא יודע עם מי לדבר. לפני 1994 אף אחד מהם לא דיבר איתך על איכות הסביבה" (מתוך "דומני").

האירוניה על גב הדובר ברורה, אבל לא זה מה שהופך את הציטוט הזה לבלתי נסבל, בעיני. הוא בלתי נסבל משום שהוא יכול היה להיאמר באמת. שמעתי אנשים שמדברים כך, שחושבים כך. פגשתי אותם. לאנשים יכולות להיות דעות מגוחכות, דעות "שטוחות", אם לאמץ את המטפורה הישנה ההיא של א.מ. פורסטר. אבל אנשים אינם שטוחים ואינם מגוחכים, וכאשר כל מה שמיוצג מהם הוא דעותיהם המופרכות, נוצר מצג שווא נורא.

הבעיה, אני חושב, נעוצה בכך שביקורת פוליטית-חברתית מופנית בעיקר כלפי מושגים – נורמות חברתיות, מבנים פוליטיים, מעמדות. הפוליטיקה כבת בריתה של הסטטיסטיקה. מאפיינים חברתיים במקום בני אדם. כתיבה פוליטית צריכה להתמודד עם זה. זו בעיה שסאטירות עומדות מולה כל הזמן, ורק מעטות מצליחות בכך.

גם ב"מלכוד 22" חלק מהדמויות מצומצמות לכדי פונקציות נרטיביות וקומיות בלבד. אבל הלר פיצה על כך באמצעות הומור רדיקלי מספיק, ובאמצעות אימוץ מוחלט של הבעיה: אם סאטירה מרדדת דמויות, נלך על זה עד הסוף; ניצור עולם זעיר שכללי המשחק שלו שונים לגמרי, שהפיזיקה של יחסי אנוש שונה, ונקרא לו "צבא". צ'יקי בחר בדרך אחרת. הפיצוי ב"חלום הישראלי" נמצא בפרטים. אם בני האדם לא יכולים להיות אמיתיים, לפחות הפרטים סביבם כן; אם הדמויות מרודדות לפונקציות חברתיות/מעמדיות, לפחות הן יכולות להתבסס על דמויות אמיתיות. למעשה, תשומת הלב לפרטים היא חלק מההשטחה של הדמויות; צ'יקי מתאר בני אדם כסך תכונותיהם החיצוניות, מה שהופך את הקטגוריות החברתיות, שבאמצעותן אנו מקטלגים, לחשובות יותר מהדמות עצמה.

אלו בחירות לגיטימיות, כמובן, אבל לי קשה איתן. ואני גם חושב שכיצירה פוליטית, זו יצירה בעייתית. כי אנשים, על דעותיהם הנוראיות, הם בני אדם אמיתיים. הם מצליחים, איכשהו, להיות הורים ראויים, חברים טובים, בני אדם, ועדיין להחזיק בעמדות המפחידות ביותר. הספר הזה לא מסביר זאת, הוא אפילו לא מנסה. הוא מעדיף ללעוג.

גילוי נאות:

רועי צ'יקי ארד כתב לאחרונה על פרשת מיברג, שהייתי חלק ממנה, פוסט שלא הסכמתי איתו כלל.

הערה מנהלתית

העבודה על "ההם" היתה ארוכה במיוחד בימים האחרונים, אחרי התקפת ה-DoS על "החברים של ג'ורג'" ו"מדרון חלקלק". ובכלל, מאז הוספת "מדרון חלקלק" כל הסיפור הפך לקצת יותר מורכב. הוספתי למדרון עמוד תרומות בפיי-פאל. אני מניח שמהתרומות שיתקבלו אקנה בעיקר ספרים, כנראה תיאורטיים. אני מניח גם שאתם תהיו הראשונים לקרוא על הספרים הללו כאן, בסיפור. אז יאללה, ממנו לי איזה אמזון, בחיאת.

32 תגובות “עין לפרטים, קוראים לזה”

  1. אוף. ניסיתי כבר איזה שלוש פעמים, אחת מהן השבוע, לכתוב את הפוסט ההוא על איך ולמה אין בספרות העברית דמויות שיש להן גם פסיכולוגיה וגם סוציולוגיה. ולא הצלחתי. גם כמובן כי זה לא נכון, כי כן יש פה ושם דמויות כאלה. וגם כי לא הצלחתי לנסח את לב הבעיה. ועכשיו כתבת אותו. אבל גם לא את לב הבעיה. אבל די הרבה מהאיברים שלה, לכל הפחות כבד, טחול, שתי כליות ואיזה ריאה וחצי.

  2. הקישור לפאי פאל לא עובד.

    הוא מביא אותי לדף שכתוב בו :
    We were unable to decrypt the certificate id.

  3. טוב סליחה על השאלה, אבל עם כל הכבוד לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה – מה עם ה"צורה"? אני לא יודעת אם זה רלוונטי לחלום הישראלי, אולי הצורה בו שגרתית ומובנת מאליה, אבל גם כשהיא ישנה (נניח אצל גרוסמן) כולם מדלגים עליה בדרך לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה. זה גורם לי להרגיש מאד בודדה.

  4. חשדתי כך.
    וזאת לא טענה אל הפוסט ובוודאי שלא אליך, אלא אל העולם, שכל כך נשאב לתכנים ולרגשות שכבר אי אפשר להתרחק מהם ולשחק. ולפעמים, ביחוד במזג האוויר הזה כשהאוויר הופך לפלסטלינה, קשה לי לנשום.

  5. אני יודע. פעם מישהו אמר לי שכותבים צעירים מעדיפים צורה על תוכן, וככל שמתבגרים זה משתנה. בהפשטה, הוא צדק לגבי. בערך. כלומר, במובן שבו ההפרדה בין צורה לתוכן שווה משהו.

  6. נכון!
    יש לי אוטו, אני יכולה גם לבוא לבקר בערי הפריפריה המנומנמות
    אם יזמינו אותי

  7. ושכחתי מה בעצם רציתי לומר: הפוסט הזה הוא המשך לפוסט הקודם, במובן מסוים, ואולי הקדמה לפוסט תאורטי שיגיע מאוחר יותר. הקדמה להקדמה: מגניב אותי האופן שבו בחירת אלמנט מסוים בכתיבה גוררת אחריה בחירות אחרות, כמו שיווי המשקל בין כוכבי הלכת.

  8. בסתר לבי אני חושבת שהצורה מנצחת (במובן שבו ההפרדה שווה משהו וכולי). שהיא יותר עמידה מהתוכן ויותר יכולה לשמור עליו אם יש כזה. שגם אנשי התוכן נכנעים לה בלא יודעין.
    לגבי המישהו בוודאי לא צדק :) וגם בכלל נראה לי שזה כרוך קודם כל בנטייה ובצורך. ואצלך זה קשור לטוב לבך הניכר בכל מה שאתה כותב.

  9. לא נראה לי אבל אפשר להיפגש לפני או אחרי המפגשבלוגרים אם זה בעיר.
    וגם שאני אבוא לבקר בסופש. ואז נהרוג שני אוגרים בגלגל אחד.

  10. פוסט יפה.
    זה כל כך קשה באמת להחזיק במחשבה הזאת שאין אנשים שטוחים לאורך זמן, כשקוראים ספרות.

  11. סליחה שמחזיר אחורה,
    מרית או איתמר, האם תוכלו להסביר (לבורים, ואני נציגם) במטותה את הכוונה בצורה ותוכן?
    האם הכוונה ל-איך, והמה?
    אם כן (מקדים), אז למה לא ניתן לפרק אותן, ולמה הצורה מנצחת?
    אם לא

    תודה.

  12. כן, הכוונה באיך ומה. העניין הוא שאפשר לתפוס אותם כנפרדים רק אם מתעלמים מהאופן שבו הם משפיעים זה על זה ועל הקריאה. הדובר הוא דוגמא קלאסית. מצד אחד הוא צורה (הוא קובע את סדר המסירה, מה נמסר וכיו"ב) ומצד שני הוא יכול מאוד להיות חלק מהתוכן, במקרה שהדובר הוא חלק מהעולם המיוצג.

    עכשיו, אפשר להבחין בין צורה לתוכן, בעיקרון – למשל ההבדל בין העלילה לבין הסדר שבו היא נמסרת. אבל גם כאן היחס בין העלילה לבין סדר המסירה שלה יוצר אפקטים מסוימים, שקשה להתעלם מהם.

  13. אני דווקא נהנתי מהספר באופן שלא נהנתי מספר הרבה זמן. יכול להיות שזה בגלל שאני כבר מורגל בסגנון הכתיבה של צ'יקי, הכתיבה בספר על הדמויות המומצאות לא שונה מהכתיבה שלו בבלוג על אנשים אמיתיים. אבל גם מעבר לזה אהבתי את המתח בין המיזנטרופיה שיש בספר, ושברור שישנה, ובין ההתלהבות הכנה מהאנשים השנואים האלו. אני חושב שהירידה לפרטי הפרטים מצד אחד וההתעלמות מהצורך בהסברים פסיכולוגים יוצרים תחושה של אקסטטיות. מין תחושה שהכל שווה ציון, שהכל מלהיב. רואים את זה נגיד בסיפור "בחירות מקומיות", כשהמספר לומד לחבב את סגן העיר המושחת בגלל שהמושחתות שלו כלכך ברורה ומומנטלית שאין ברירה אלא להיות מורשם ממנה. או אפילו בקטן יותר, כשהמספר מתלהב מהפרחים שכלכך נשתלו לכבוד הבחירות שאפילו לא דאגו להן להשקיה. מצד אחד יש שם ביקורת ברורה, אבל הטקסט נכתב כך שאפשר לראות את היופי האבסורדי בשתילת פרחים לכבוד מאורע אחד חולף.
    בסופו של דבר ההליכה הזו על שתי החתונות, מצד אחד להראות את הכיעור ומצד שני לאהוב אותו, קוסמת בעיניי. יש בה פיתרון מעניין לאנשים פוליטים-סוצייליסטים-מיזונטרופים שמנסים לאהוב את העולם למרות כמויות החרא שהוא מאכיל אותנו. 

  14. לאיתמר, תודה רבה. אני בד"כ נותרת קוראת פסיבית כאן, אך מה שכתבת כ"כ נכון וחשוב ומשום מה זוהי זווית ראיה נדירה בימינו ולכן מרגשת. אני מתקשה להאמין שיצירה יכולה להיות משמעותית ללא חמלה (תמיד היתה לי הבעיה הזאת עם פלובר). גם ביקורת נוקבת יכולה להיות חומלת. ביקורת בפני עצמה עשויה להיות חשובה בעולם מדושן מעונג שאוזנו לא קלטה מעולם צליל צורם. ייתכן כי זהו העולם שארד מנסה לתאר (גילוי נאות – הצצתי בספר אך לא קראתי) אבל בוודאי שביקורת מסוג זה אינה דבר חדש בספרות הישראלית שלנו. לכן בעיני גם ספרות שנקודת המוצא שלה ביקורתית צריכה לרמוז, ולו בין השורות, על מקור של תקווה, לא על תשובה נכונה אחרת אלא על סוג השאלות שיהיה פורה לנסח. הצבעת על כך כ"כ יפה באמירה שאנשים הם בהכרח יותר מן הדעות השטוחות שלהם. אחרת אנחנו גולשים למחוזות של גאווה מסוכנת. לא בריא שהסופר יתנשא כך מעל דמויותיו. קשה לי להרפות מן המחשבה שבמצב האנושי יש עדיין גרעין של אמת ויופי, אחרת למה לקרוא בכלל?

    וסליחה על האמירה הברורה מאליה, אבל כל המהות של ספרות טובה היא הלימה חד-פעמית, חדשה, ייחודית בין צורה לתוכן. בעיני רק כשזה עובד יש טעם להפריד ולבחון איך שני ההיבטים הללו מזינים זה את זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>