תגית: דמויות

כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו

לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. זה יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ענה הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם זה אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, כי היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר נהיה יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ה'פסיכולוגי' מאשר דרך ה'סוציולוגי' (זה נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר כי קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, כי היא יודעת שהיא לא יודעת איך זה להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך זה להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס זה לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את זה על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ה), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך זה להתחתן אפילו אם זה לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' כי ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי זהה תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ה-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם כי הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר יהיה גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט יהיה הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך זה להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים זה לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ה'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ה'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ג'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם כי באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, כי כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (כי המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את זה במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, זה גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי הזה כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  של פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.

עין לפרטים, קוראים לזה

לו היתה לילדים זכות בחירה, כנראה שלא הייתי מעביר אפילו שעה אחת בטבריה. מאחר שאין להם, יצא לי להעביר שם כמה שנים טובות. זה לא באמת חשוב לכלום, אבל זה עזר לי קצת לקרוא את "החלום הישראלי" של רועי צ'יקי ארד, שאחד הסיפורים בו מתרחש בעיר המקוללת ההיא. ומאחר שגרתי בטבריה זמן לא מבוטל, אני יודע שצ'יקי מדייק בפרטים. יש בעיר פאב בשם "הביג בן". חבר שלי הקיא בו פעם. וכנראה שיש גם את הפלאפל שהוא מזכיר, גם אם איני זוכר אותו.

היתרון הגדול של "החלום הישראלי" הוא הפרטים הקטנים. הישראליות הופכת כאן למקומות, מקצועות, מאכלים, שמתוארים בהנאה לא מוסתרת. זה כשרון מדהים, בעיני, אולי מפני שאני חסר אותו. אם אני הייתי צריך לבחור מקצוע לדמות בספר, הייתי צריך לבחור בין רופא, רופא שיניים, מוכר, עיתונאי ואיש שיווק. במשחק הארץ-עיר הזה, צ'יקי היה בוחר עובד בקק"ל, ומנצח בקלות. זה מרשים.

אבל מבין הפרטים עולה גם המיזנטרופיה. במקרה הטוב, הדמויות הן יצורים אטומים, מעורפלי מחשבה, שנעים מתחנה לתחנה באדישות. במקרה הרע והנפוץ יותר, צ'יקי כותב תולעים בדמות אדם, אנשים שראויים לשנאה ובוז, לעולם לא לחמלה. קשה לי עם זה, ואני לא חושב שתשומת הלב לפרטים היא פיצוי הולם. למעשה, אני חושב שיש קשר בין השניים.

זה לא חייב להיות כך, זה לא כך בספרות הריאליזם של המאה ה-19, אבל איכשהו, בשילוב עם הניסיון לביקורת פוליטית, הדגש שמושם ב"חלום הישראלי" על פרטי העולם החיצוני בא על חשבון הדמויות, והופך אותן לקריקטוריזציה של מעמד חברתי. המעבר של גיבורת הסיפור הראשי, טלי פאפו, מבעלת טור תל-אביבית ליאפית נשואה הוא בדיוק זה – מעבר בין מעמדות. הוא מתואר, אבל לא מנומק. טלי פאפו היא חצי-אדם; היא יצור מודע-למחצה, שפועל בעולם כמוכה ירח. כך גם דמות הגיבור בסיפור השני, "דומני", ובאופן פחות מובהק גם בסיפורים אחרים.

דודי נאנח ואמר, "אי אפשר לעשות עם החברל'ך האלה עסקים. יום אחד הם אומרים ככה ויום אחר באים עם משהו אחר. לפני חודש רציתי לעשות משהו עם העצים שם. עשינו בדיקות, גייסתי שותף, השקעתי בסקר, ואז באו כמה גמדים כושים ממשרד איכות הסביבה שהתלווה אליהם ליצן לבן אחד וביטלו את הכל. רציתי להיאבק, אבל השותף שלי כבר קיבל רגליים קרות. עשרים שנה אני באפריקה, אני מכיר כושים – ממתי כושים מבינים באיכות סביבה? כל המדינה הזאת מושחתת לגמרי. אתה לא יודע עם מי לדבר. לפני 1994 אף אחד מהם לא דיבר איתך על איכות הסביבה" (מתוך "דומני").

האירוניה על גב הדובר ברורה, אבל לא זה מה שהופך את הציטוט הזה לבלתי נסבל, בעיני. הוא בלתי נסבל משום שהוא יכול היה להיאמר באמת. שמעתי אנשים שמדברים כך, שחושבים כך. פגשתי אותם. לאנשים יכולות להיות דעות מגוחכות, דעות "שטוחות", אם לאמץ את המטפורה הישנה ההיא של א.מ. פורסטר. אבל אנשים אינם שטוחים ואינם מגוחכים, וכאשר כל מה שמיוצג מהם הוא דעותיהם המופרכות, נוצר מצג שווא נורא.

הבעיה, אני חושב, נעוצה בכך שביקורת פוליטית-חברתית מופנית בעיקר כלפי מושגים – נורמות חברתיות, מבנים פוליטיים, מעמדות. הפוליטיקה כבת בריתה של הסטטיסטיקה. מאפיינים חברתיים במקום בני אדם. כתיבה פוליטית צריכה להתמודד עם זה. זו בעיה שסאטירות עומדות מולה כל הזמן, ורק מעטות מצליחות בכך.

גם ב"מלכוד 22" חלק מהדמויות מצומצמות לכדי פונקציות נרטיביות וקומיות בלבד. אבל הלר פיצה על כך באמצעות הומור רדיקלי מספיק, ובאמצעות אימוץ מוחלט של הבעיה: אם סאטירה מרדדת דמויות, נלך על זה עד הסוף; ניצור עולם זעיר שכללי המשחק שלו שונים לגמרי, שהפיזיקה של יחסי אנוש שונה, ונקרא לו "צבא". צ'יקי בחר בדרך אחרת. הפיצוי ב"חלום הישראלי" נמצא בפרטים. אם בני האדם לא יכולים להיות אמיתיים, לפחות הפרטים סביבם כן; אם הדמויות מרודדות לפונקציות חברתיות/מעמדיות, לפחות הן יכולות להתבסס על דמויות אמיתיות. למעשה, תשומת הלב לפרטים היא חלק מההשטחה של הדמויות; צ'יקי מתאר בני אדם כסך תכונותיהם החיצוניות, מה שהופך את הקטגוריות החברתיות, שבאמצעותן אנו מקטלגים, לחשובות יותר מהדמות עצמה.

אלו בחירות לגיטימיות, כמובן, אבל לי קשה איתן. ואני גם חושב שכיצירה פוליטית, זו יצירה בעייתית. כי אנשים, על דעותיהם הנוראיות, הם בני אדם אמיתיים. הם מצליחים, איכשהו, להיות הורים ראויים, חברים טובים, בני אדם, ועדיין להחזיק בעמדות המפחידות ביותר. הספר הזה לא מסביר זאת, הוא אפילו לא מנסה. הוא מעדיף ללעוג.

גילוי נאות:

רועי צ'יקי ארד כתב לאחרונה על פרשת מיברג, שהייתי חלק ממנה, פוסט שלא הסכמתי איתו כלל.

הערה מנהלתית

העבודה על "ההם" היתה ארוכה במיוחד בימים האחרונים, אחרי התקפת ה-DoS על "החברים של ג'ורג'" ו"מדרון חלקלק". ובכלל, מאז הוספת "מדרון חלקלק" כל הסיפור הפך לקצת יותר מורכב. הוספתי למדרון עמוד תרומות בפיי-פאל. אני מניח שמהתרומות שיתקבלו אקנה בעיקר ספרים, כנראה תיאורטיים. אני מניח גם שאתם תהיו הראשונים לקרוא על הספרים הללו כאן, בסיפור. אז יאללה, ממנו לי איזה אמזון, בחיאת.

"מחוץ לספרות אין דמויות"*

. מרתה נוסבאום ודיקנס לפני כמה שנים, בגלגול קודם, קראתי מאמר של פילוסופית אמריקאית בשם מרתה נוסבאום. המאמר התמקד באהבתו של דיויד קופרפילד לסטירפורת'. נוסבאום התרכזה באופן שבו, דרך עיניו של קופרפילד, גם הקורא לומד לאהוב את סטירפורת', למרות העובדה שבאופן כללי מדובר בחרא לא קטן – עובדה שקופרפילד מודע אליה היטב. אם אני זוכרת נכון, הטענה הכללית של נוסבאום במאמר ההוא היתה שאחד התפקידים האתיים או החינוכיים של הספרות, ושל רומנים בפרט, הוא לאפשר לקוראים לתרגל על דמויות בדויות את היכולת לחוש אמפתיה כלפי דמויות ממשיות. דמויות ממשיות זה אנשים בשר ודם. לפי התזה הזו, מי שיקרא הרבה ספרים מהסוג הנכון יהפוך לאדם בוגר יותר, אמפתי יותר וטוב יותר. 2. המקרה המוזר של עץ באותו גלגול קודם יצא לי גם ללמוד אצל מרצה שיכונה להלן בשם עץ. עץ היה מרצה פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, הן בעמדותיו האקדמיות והן בחייו הפרטיים, אבל לא על כך אני רוצה לדבר. אחת התכונות המעניינות של עץ היתה הפער המשונה בין היכולת שלו לנתח דמויות בדויות, בספרות ובקולנוע, בצורה חודרת קרביים ומשכנעת להפליא, ובין חוסר הכישרון הבולט שלו ביחסים בין אישיים. כי לעץ היה כישרון מדהים להשניא את עצמו, ואת השנאה כלפיו הוא קנה ביושר גמור: כמו סטירפורת', גם עץ ידע להתנהג כמו חתיכת חרא, אלא שספק רב אם היה לו הקסם האישי של סטירפורת'. היכולת שלו לקרוא דמויות ספרותיות לא הועילה לו במאום כשהתעורר הצורך לקרוא אנשים ממשיים ולהבין איך כדאי להתנהג אתם. 3. ובכן ובכן אני רוצה לטעון שמרתה נוסבאום (או לפחות העמדה שזכרוני הקלוש מייחס לה) טועה. קריאת ספרות אמנם משכללת יכולות מסוימות, אבל אמפתיה איננה בהכרח אחת מהן. הסיבה לכך היא שהמנגנון העיקרי המופעל בקריאה איננו מנגנון האמפתיה אלא מנגנון ההזדהות. 4. מה ההבדל? אוֹ. מה קורה כשאנחנו מזדהים עם מישהו? אנחנו מקבלים תיאור של מצבו (הנפשי, נניח), ומרגישים: ככה זה בדיוק אצלנו! במילים אחרות, כשאנחנו מזדהים עם מישהו אנחנו מזהים בו את עצמנו. מנגנון ההזדהות, אם כן, לוקח אותנו מתיאור מצבו של הזולת חזרה אל תוך עצמנו. מנגנון האמפתיה, לעומת זאת, מוציא אותנו מתוך עצמנו ומכניס אותנו אל נפשו של הזולת. הוא מאפשר לנו להבין אנשים במקומות שבהם הם שונים מאתנו. במילים אחרות, מדובר בשני מנגנונים הפוכים המובילים לתוצאות הפוכות. מנגנון ההזדהות מאפשר לנו להשתמש בתיאורים מוצלחים של דמויות אחרות כדי לזהות מצבים שמתחוללים בתוכנו. כך הדמויות האחרות משמשות אותנו כאמצעי שעוזר לנו להכיר טוב יותר את עצמנו. זה איננו מנגנון שעוזר לנו להבין את הדמויות האלה בנקודות שבהן הן שונות מאתנו. לשם כך נדרש מנגנון הפוך – מנגנון האמפתיה. 5. אם כך אם כך, בהנחה שהמנגנון העיקרי המתפקד בקריאת ספרות הוא מנגנון ההזדהות, יוצא שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להבין את הזולת ולחוש אמפתיה כלפיו, אלא יכולת הפוכה – היכולת להשתמש בייצוגים של הזולת כדי להיטיב להבין את עצמנו. 6. אבוי! אם זה נכון, אז איך נוכל בכלל לצאת מתוך הכלא של עצמנו וללמוד לחוש אמפתיה אמיתית כלפי הזולת, ולא רק הזדהות בנקודות שבהן הזולת, למזלו, מתלכד עם האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו? אל פחד ואל מורא, חברים. יש מזור. הפתרון מהפכני אבל פשוט: במקום לקרוא ספרים, להכיר אנשים. אמיתיים. אנשים, לא דמויות. ולהכיר אותם פירושו להכיר אותם ממש, כלומר לתת להם להיכנס במלוא ממשותם לתודעה שלנו, ולא רק כדמויות במחזה-חיינו (שבו, בדרך כלל, אנחנו הגיבורים הראשיים והם דמויות משנה). לא לנתח אותם כמו דמויות ספרותיות, אלא להקשיב להם ולנסות להבין איך הם רואים את עצמם ואת חייהם. מפתיע עד כמה לפעמים זה שונה מאיך שאנחנו רואים את עצמנו ואת חיינו. מפתיע עד כמה לפעמים זה לא מעורר הזדהות. אבל גם אם לא מרגישים הזדהות, עדיין ניתן לחוש אמפתיה. אם אני צודקת, אזי לא רק שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להרגיש אמפתיה, אלא שהיא עלולה אף לחבל בה. מפני שקריאת ספרות עלולה להרגיל אותנו לראות אנשים אחרים כדמויות ספרותיות, לחפש תמיד את נקודות ההתלכדות בינם ובינינו, את המקומות שבהם הם מאירים לנו דברים בטבע שלנו-עצמנו, ולהתעלם מן הנקודות שבהן הם שונים מאתנו. אנשים ממשיים, לעומת זאת, לא ירשו לנו בדרך כלל להפוך אותם לדמויות. מהר מאוד אנחנו נגלה שאם איננו מסוגלים לחרוג מעצמנו ולהבין אותם, צפויים לנו תסכולים לא מעטים. דמויות ספרותיות אינן יכולות לתסכל אותנו. משום כך אפשר להבין אנשים שבוחרים לצמצם את המגע עם אנשים אמיתיים ולהסתפק בדמויות ספרותיות, אבל קשה לטעון שהמגע עם דמויות ספרותיות משפר את היכולת להתייחס לאנשים ממשיים. * יצחק לאור – ועם רוחי גוויתי